מסכת בבא קמא דף כ״ה עמוד ב׳

זובו של זב וכולהו הנך מפרש בפ' דם הנדה (נדה דף נה:) דמטמאו במשא:

א"כ לתני ש"ז גבי זוב:

דאתיא מרוקו כדגמרינן לעיל מה טהור בטהור כו':

מפץ במת מניין שמטמא לפי שנאמר במת גבי מדין וכל בגד וכל כלי עור וגו' (במדבר ל״א:כ׳) וזה אינו לא בכלל בגד ולא בכלל עור ולא בכלל כלי עץ מניין שאפי' הוא מטמא באהל המת:

מפץ שמטמא בזב שראוי למשכב וכתיב המשכב אשר ישכב וגו' (שם טו):

פכין קטנים טהורים בזב בכל טומאותיו דכלי חרס אין מטמא אלא מאוירו ומתוך שפיו שלו צר אין יכול להכניס אצבעו לתוכו ולמדרס נמי לא חזי ובהיסט נמי להכי אפקיה רחמנא להיסט כלי חרס בזב בלשון מגע כדכתיב (ויקרא ט״ו:י״א) (וכל כלי) חרס אשר יגע בו הזב וגו' ומהכא נפקא לן דזב מטמא בהיסט למימר דכל שאינו ראוי לטמא במגעו אינו מטמא בהסיטו:

מטמא באהל המת דכתיב (שם יא) וכל כלי פתוח וגו' ואי זהו כלי שטומאתו קודמת לפתחו הוי אומר זה כלי חרס וכתיב טמא הוא ואפי' פיו צר הרי הוא ראוי להאהיל עליו:

וקמייתי ליה מפץ שיהא טמא במת ז' ימים כשאר כלים שבאהל המת:

מפץ במת כו' הא דאמרינן בכל דוכתין (נדה מט. סוכה כ.) כל המטמא מדרס מטמא טמא מת מהכא נפקא:

ומה פכין קטנים שטהורין בזב שאין יכול ליגע בהם בתוכם מפני שפיהם צר ובהיסט נמי לא מטמא כדפירש בקונט' מה שבא לכלל מגע בא לכלל היסט ושאין בא לכלל מגע כו' ואע"פ שראוי לנגיעת שער הזב לא מטמא משום דבעינן ראוי לנגיעת בשר דטומאת שער נפקא לן מבשר הזב וא"ת דבפרק קמא דנדה (דף ה:) אמרינן דכלי חרס המוקף צמיד פתיל הניצול באהל המת אין ניצול במעת לעת שבנדה ובהנזקין (גיטין דף סא:) נמי פריך בסופו וניחוש שמא תסיטם אשתו נדה אלמא משמע דמטמא בהיסט אע"ג דאין בא לכלל מגע ואור"ת דצמיד פתיל בא לכלל מגע חשבינן ליה מפני שעומד להפתח ואע"ג דגבי קולית נבילה אמר בהעור והרוטב (חולין דף קכו:) דמחוסר נקיבה כמחוסר מעשה דמי ואע"ג שחשב עליה לנוקבה אין מטמא במשא דהתם סתמא אין עומדת לנקיבה אלא ע"י מחשבתו אבל צמיד פתיל סתמו עומד להפתח וא"ת מה לפכין קטנים שכן מטמא מאוירן שיכול לתלות שער של מת בפיהן ובסמוך נמי דיינינן ק"ו מפכין קטנים דמטמא בשרץ ואם כן בכעדשה נמי יכול ליכנס בפיו וי"ל כלי עץ יוכיחו מה לשאר כלים שכן נעשין אב הטומאה תאמר במפץ כו' פכין קטנים יוכיחו וא"ת מפכין גדולים מצי גמר דלא מטמא מדרס כדנפקא לן בפרק ר' עקיבא (שבת פד: ושם) דכלי חרס אין מטמא מדרס ומטמא טמא מת ושמא ניחא ליה למינקט פכין קטנים שטהורין מכל טומאת זב:

שטהורין בזב תימה מנ"ל שלא יטמא במעיינות הזב נהי דבשער הזב לא מטמא הנ"מ בשער שמבשר הזב גופיה נפקא לן טומאת שער הלכך בעינן ראוי לנגיעת בשר אבל רוקו דכתיב ביה בהדיא וכי ירוק הזב בטהור פשיטא דלא בעינן ביה ראוי לנגיעת בשר:

מפץ שמטמא בזב כו' וא"ת כלי חרס המוקף צמיד פתיל יוכיח שמטמא בזב בהיסט כדפ"ל וטהור במת ואומר ר"ת דלא שייך למימר יוכיח מצמיד פתיל שהרי כענין שמטמא בזב היה מטמא במת דמה שמטמא בהיסט זהו משום דהוי כמו שהזב נגע בתוכו כדאמרינן (ת"כ פרשה מצורע) איזהו מגע שהוא ככולו הוי אומר זה הסיטו ובמת נמי אם היה כזית מן המת בתוכו היה טמא:

וקמייתי ליה בין לטומאת ערב בין לטומאת שבעה תימה דמה טומאת שבעה שייכא ביה דלית ליה טהרה במקוה כדאמרינן בפרק ר' עקיבא (שבת דף פד:) ואין לומר דין טומאת שבעה קאמר כלומר שנעשה אב הטומאה כדין דבר שמטמא טומאת שבעה הא כיון דלית ליה טהרה במקוה אין נעשה אב הטומאה כדמוכח בסוף עירובין (דף קד:) וי"ל דהאי ק"ו נמי מהני לפשוטי כלי עץ המיוחדים למדרס שטמא במת ומייתי להו לטומאת שבעה א"נ הברייתא מיירי בכל מפצים בין מפץ של עץ שיש לו טהרה במקוה בין מפץ של שיפה וגמי ובמסכת שבת (דף פד.) פריך ממפץ של שיפה וגמי והכא פריך ממפץ של עץ:

ש"מ מופנה משני צדדין תימה למה לי גז"ש כיון דאיתקש מת לשכבת זרע וש"ז לשרץ דבכל התורה כולה למידין למד מן הלמד חוץ מן הקדשים וי"ל דעל כרחך לאו לכל מילי גמרי מהדדי לא מהיקישא ולא מגזירה שוה כדאשכחן בריש פרק שני דחולין (דף לו:) גבי הכשר דחד לטומאת מת וחד לטומאת שרץ וצריכא ומדאיצטריך ג"ש הוא דשמעינן דלכל מילי לא גמירי מהדדי כי אם לגבי הך דהכא ובסוף פרק במה אשה (שבת דף סד.) לרבות דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה שענין אחד הם לטמא בשניהם וכן ידות הכלים והאוכלים דילפינן בהעור והרוטב (חולין דף קיח.) לא מצריך תרי קראי למת ולשרץ:

אמר קרא וכבסתם בגדיכם וא"ת ולילף מק"ו כדמעיקרא וי"ל דאטומאה דכתיב בהדיא משמע ליה קרא והשתא דילפינן מת בגזירה שוה אע"ג דשרץ גופיה גמרינן מקל וחומר ככתוב בהדיא חשיב ביה:

ומאן האי תנא דשמעת ליה דאמר שכבת זרעו של זב מטמא במגע ובמשא לא ר' אליעזר ולא ר' יהושע דתניא שכבת זרעו של זב כו' ואפילו ר' יהושע דמטמא אינו מטמא אלא בימים שרואה בהן הזוב דחייש לצחצוחי זיבה אבל זב בימי סיפרו וליכא למיחש משום צחצוחי זיבה לא אלא האי תנא הוא דתנן למעלה מהן זובו של זב ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו ודם הנדה שמטמאין במגע ובמשא דדייקינן משום דאתנייא גבי רוקו ולא קתני ליה גבי זובו ש"מ דמרוקו מרבה ומייתי ליה וקתני בין במגע בין במשא.

אמר ליה ר' אחא מדפתי לרבינא והא האי תנא דלא דריש דיו אע"ג דלא מפריך ק"ו דתניא מפץ במת מנין ודין הוא ומה פכין קטנים שטהורין בזב טמאין במת מפץ שמטמא בזב דין הוא שיהא טמא במת וקתני לה בין לטומאת ערב ובין לטומאת ז' ואמאי להני ק"ו לטומאת ערב ולהני דיו למעוטי מטומאת ז' פי' פכים קטנים כלי חרש עגולין שאין בהן לא שכיבה ולא ישיבה דגרסי' במסכת שבת פ' אמר ר' עקיבא ומדרס כלי חרש מנא לן דטהור אמר חזקיה דאמר קרא ואיש אשר יגע במשכבו מקיש משכבו לו מה הוא אית ליה טהרה במקוה אף משכבו דאית ליה טהרה במקוה לאפוקי כלי חרש דלית ליה טהרה במקוה. מתיב ר' אילעא מפץ במת מנין ודין הוא ומה פכים קטנים שטהורין בזב טמאין במת כו'. רבא אמר מדרס כלי חרש דטהור מהכא וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הא יש צמיד פתיל עליו טהור מאי לאו דיחדינהו לאשתו נדה וקאמר רחמנא טהור. ותנינן בתורת כהנים וכל אשר ישב עליו הזב יטמא יכול כפה סאה או תרקב וישב עליה יהא טמא ת"ל אשר ישב עליו המיוחד לישיבה פרט לזה שאומרים לו עמוד ועשה מלאכתנו נתברר תורת פכין קטנים. וכתב במת וכל בגד או עור וכל מעשה עזים וכל כלי עץ תתחטאו וכתיב נמי במת וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל וגו' והוא מפורש בשחיטת חולין אחרית פ"א איזהו כלי שטמאה קודמת לפתחו כלומר שטומאתו מאויר הוי אומר זה כלי חרש הרי למדנו שפכין קטנים טהורין במדרס זב וטמאין במת וילפינן למפץ מינייהו ומה פכין שטהורין בזב טמאים במת מפץ שהוא מכלל משכב ומושב וטמא בזב כשאר כל משכב ומושב אינו דין שיהא טמא במת בק"ו אם המפץ הזה מטמא בזב שהוא קל על אחת כמה וכמה שיטמא במת שהוא חמור שאפילו פכין קטנים טמאין במת כדאמרינן ועמדה כי המפץ טמא במת סתם כשאר טמאות שבו ומצאנו בתחלת מסכת אהלות במשנה כלים הנוגעים במת או בכלים הנוגעין במת טמאין טומאת ז' כלים בכלים וכלים אחרים בהן טמאין טומאת ערב נמצא טומאת המפץ לכאורה אם הוא נגע במת או בכלים שנגעו במת טמא טומאת ז' ואם נגע שלישי [בו טמא] טומאת ערב כטומאת כל הכלים אמאי כיון דמפץ במת מן הזב למד נדין בו דיו לבא מן הדין והוא המפץ במת להיותו כנדון והוא המפץ בזב מה מפץ בזב טומאת ערב שאין טומאת כלי בזב טומאת ז' אף מפץ במת טומאת ערב ולא טומאת ז' ופרק' מפץ במת בגזירה שוה למד ממפץ בשרץ. [ו]השרץ למד מן הזב בק"ו והכי קאמר מפץ בשרץ מנין ודין הוא ומה פכין קטנים שטמאין בזב טמאין בשרץ שנאמר וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו וגו' מפץ שטמא בזב שנאמר כל המשכב דין הוא שיהא טמא בשרץ דליכא הכא דין דיו דתרווייהו ליכא בכלים המטמאין בהן טומאת ז' ואחרי שלמד השרץ מן המפץ מן הזב בק"ו חזר ולמד המת מן השרץ טומאת מפץ בגזירה שוה ולא בק"ו והוא מפורש בפ' איזהו מקומן של זבחים בתחילתו כי דבר הלמד בק"ו דין הוא שילמד בגזירה שוה והכא למד [בג"ש] נאמר במת וכל בגד וכל עור וגו' ובשרץ כתיב או בגד או עור או שק וגו' מה בגד ועור האמורין בשרץ מפץ טימא בו אף בגד ועור האמורין במת מפץ טימא בו וחזרנו להקשות על זה הדרך ולומר אם כן הוא דבר ברור הוא כי הלמד בגזירה שוה מופנה צריך להיות הדבר ההוא הלמד והמלמד שאם הוא מופנה בצד אחד לבדו ובצד אחד צריך קרא לגופו אמר רב יהודה אמר שמואל משום ר' ישמעאל לרבנן למדין ומשיבין מופנה משני צדדין לדברי הכל למדין ואין משיבין ואלו הדברים מבוארין במסכת נדה פ' המפלת חתיכה באר היטב ואוקימ' דמופנה משני צדדין הוא כי בגד ועור הכתוב בין בשרץ בין במת מופנה הוא ואין צריך כלל ודבריו פשוטין הן. כי השרץ איתקש לשכבת זרע דכתיב או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע וכתיב או איש אשר יגע בכל שרץ וכתיב בשכבת זרע וכל בגד או עור וגו' דמת נמי מופנה הוא מכדי כתיב והנוגע בכל טמא נפש או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע הנה איתקש טמא מת לשכבת זרע וכתיב בשכבת זרע וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע בגד ועור דכתב רחמנא במת למה לי ש"מ לאפנויי ולמדנו מהמפץ במת טמא והוא טומאת ז'. תוב אקשי' הניחא למאן דאמר דון מינה ואוקים באתרא אלא למאן דאמר דון מינה ומינה מאי איכא למימר ועיקר זו השמועה היא בפ' אחרון במנחות והביאוה [אגב] גררה בשחיטת קדשים בפ' כל התדיר וכך היא הצעה שמן לא יפחות מלוג.

מה פכין קטנים שטהורין בזב טמאין במת פרש"י ז"ל פכין קטנים של חרס שאי אפשר להכניס באוירן אפילו אצבע קטנה ולפיכך טהורין מכל טומאתו של זב דמאוירן אי מטמאין שאין יכול להכניס אפילו אצבע קטנה ואע"פ ששערו מטמא הנוגע בבשר המת כתיב וכל שאינו ראוי למגע בשרו אין שערו מטמא ומגבו נמי אינו מטמא דאין כלי חרס מטמא אלא מאוירו וכן אינן מטמאין במדרס הזב שאין ראוין למדרס שהוציא הכתוב הסטו בלשון מגע דכתיב וכל כלי חרס אשר יגע בו הזב איזהו מגעו שהוא ככולי הוי אומר זה הסטו ולומר לך שכל שראוי למגע בשרו טמא בהסיטו וכדדרשינן את שבא לכלל מגע בא לכלל משא כל שאינו בא לכלל מגע אינו בא לכלל משא זו דרכו של רש"י ז"ל אבל הגאונים ז"ל פירשו אפילו בפכין קטנים של עץ ומדין מדרס בלבד מייתי ליה לק"ו ולומר שהפכין אינן ראוין למדרס וכדדרשינן בתורת כהנים יכול כפה סאה או תרקב וישב עליהן יהיו טמאין ת"ל וכל הכלי אשר ישב עליו כלומר שהוא מיוחד לישיבה יצאו אלו שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו וקטנים דנקט הכא לפי שהקטנים אפילו ייחדן לישיבה אין טמאין במדרס הזב לפי שאינן ראוין בכך.

מפץ שמטמא באהל המת אינו דין שמטמא במת והוא הדין לפשוטי כלי עץ אף על פי שאין להם תוך כל שעשוי לישיבה וראוי ליטמא במדרס הזב מטמא באהל המת ואלו הן שאמרו שהן טמאין באהל המת ולכל טומאותיו של מת בין לטומאת ערב בין לטומאת שבעה שאלו למפץ של גמי ושל שיפה לא שייך למימר בהו טומאת שבעה שהם אין להם טהרה במקוה כדאיתא במסכת שבת פרק ר"ע אלא אהני לפשוטי כלי עץ.

כל טומאות שאתם מטמאין במת לא יהיו פחות משבעה וטהרתם קא דריש דהוא יתירא ואיכא מאן דמפרש דרבא אמעיקרא קאי כלומר דלא אצטריכי לאתויי משרץ אלא מק"ו דמדרס הזב כדמעיקרא דמאי אמרת ליתי דיו לאפוקי מטומאת שבעה אמר קרא וכבסתם בגדיכם וטהרתם.

ואיכא מאן דמפרש דלא אמר רבא אלא אתירוצא בתרא דילפינן לטומאת מת משרץ בגזרה שוה דכל דאתינן בגזירה שוה כמאן דכתיב באורייתא דמיא והלכך שייך למימר ביה כל טומאות שאתם מטמאין במת אבל מעיקרא דלא ילפינן בטומאת מת אלא בק"ו אינו ככתוב בתורה ובכי הא לא אמרינן כל טומאות שאתם מטמאים. והראב"ד ז"ל הקשה דא"כ אפילו לפי פירושם שורש טומאת מפץ כשרץ מק"ו אתי ומיהו הוא מפרק לה דכיון דבגד ועור דמת ושרץ מופנין ולגזרה שוה אתו לא אשכחן מידי דכתיב בשרץ ולא כתיב במת אלא מפץ הלכך על כרחין כמאן דכתיב במת דמי ואמר קרא וטהרתם.

מפץ והוא של מיני גמי וראוי לשכיבה אין צריך לומר שהוא טמא בטומאת הזב שהרי נאמר עליו כל המשכב וכו' וזו ראויה למשכב הוא אלא אף באהל המת ואף בטומאת השרץ נטמאת ואע"פ שלא נזכר בהם אלא בגד ועור למדין אותה בשרץ מקל וחומר של זב ומה פכים קטנים שטהורים בזב כמו שיתבאר טמאים בשרץ מפץ שמטמא בזב אינו דין שיהא מטמא בשרץ ואחר כך למדין למת משרץ מגזרה שוה של בגד ועור שדבר הלמד מקל וחומר חוזר ומלמד בגזרה שוה כמו שהתבאר במסכת זבחים נ' ב':

טומאת הזב והשרץ אינה אלא בשל ערב וטומאת המת היא בטומאת שבעה ואע"פ שטומאת מפץ במת לא באה לנו אלא מגזרה שוה של שרץ אין אומרין בה דון מינה ומינה ומה של שרץ בטומאת ערב אף במת לא תטמאה אלא טומאת ערב אלא אחר שלמדת עיקר טומאתה מן השרץ העמידה במקומה לדונה כשאר טמאות של מת לטומאת שבעה:

מפץ זה יראה מכאן שיש לו טהרה במקוה שהרי אתה דן בו טומאת ערב וטומאת שבעה ובתוספתא אמרו שאין לו תקנה אלא בשבירה ואף בתשיעי של שבת יראה כן להדיא וקצת רבני הצרפתים הורו בה ששני מיני מפץ הם אחד לטהרה ואחד לטומאה עולמית ויראה לי כדבריהם שאותה העשויה ממיני העצים כגון של חריות ודומיהם יש לה טהרה והעשויה ממיני גמי ושיפא אין להם טהרה וכבר הארכנו בענין זה בתשיעי של מסכת שבת:

פכים קטנים אלו שאמרנו והם טהורים בזב חכמי הצרפתים פרשוה בשל חרס שאינו מיטמא מגבו וטומאת אויר אין כאן שזהו שאמרה בלשון קטנים ר"ל שאין אצבעו יכולה ליכנס לשם ואע"פ שאפשר ליכנס שם שערו אין שער מטמא במקום שאין בו טומאת בשר ומשא אין כאן שכל שלא בא לכלל מגע אינו בכלל משא וכן טומאת היסט אין כאן שכל שאין טומאה במגעו אין טומאה בהיסיטו ואע"פ שגדולי האחרונים מקשין עליהם שהרי מטמאין ברוקו ובמימי רגליו אפשר לפרש בהם מה שפרשו הם בשער ומ"מ הם מפרשים בה שלא אמרו בפכים קטנים שטהורים בזב אלא בטומאת מדרס ובשל עץ שאם בשל חרס אף לגדולים אין להם טומאת מדרס כלל גדול אמרו אין מדרס לכלי חרס שאינו ראוי לישיבה הא של עץ אם היו גדולים ראויים הם לישיבה ומיחדים אותם לכך ואינם כסאה ותרקב וכל שיחדן לישיבה מיטמאות מדרס אבל קטנים אינן ראויין לישב עליהן ויש מפרשים שאף גדולים אין טמאין מדרס ולא אמרו קטנים אלא להשמיענו שאף הקטנים טמאים באהל המת הואיל ואין מוקפות צמיד פתיל שאין צריך שיעור לכניסת אויר והרי בשרץ טמאות הואיל וטומאתן בכעדשה ואפשר ליכנס שם כעדשה:

כל שאנו למדין גזרה שוה ממקום אחר לחברו אם לא היה אחד מהם מופנה אלא שכל אחד מהם צריך לגופו אין למדין הימנה כלל ואם היא מופנית מצד אחד ר"ל שאחד מן המקראות הוא מיותר ואינו צריך לגופו והאחר שהוא מתרכב עמו אינו מופנה למדין ממנה אלא שאם יש להשיב עליה ולומר מה לדבר זה שכן ישנו בחומרא פלונית מה שאין כן בזו שאתה רוצה ללמוד משיבין עליה ומבטלין אותה ואם היה מופנית משני הצדדין הואיל וקבלנו שיש שם גזרה שוה למדין ואין משיבין עליה כלל:

בד"ה ומה פכין קטנים כו' וא"ת מה לפכים קטנים שכן מטמא מאוירן כו' עכ"ל ובתוספות בפרק רבי עקיבא וליכא למימר דעביד ק"ו הכי ומה זב הקל שאין מטמא פכין כו' מת החמור דמטמא פכין כו' דמה למת שכן אינו מטמא משכב ומושב וי"ל כו' עכ"ל וקשה דא"כ כדקאמר מפץ שמטמא בזב א"ד שמטמא במת נימא משכב ומושב יוכיחו שמטמא בזב ואינו מטמא במת ודו"ק:

בפרש"י בד"ה הניחא למ"ד דון מינה כו' בגד ועור דמת אלא לאפנויי דגמרינן לה משרץ כו' ומוקמינן טומאת מת באתרה כו' אף גבי מפץ כו' עכ"ל ובד"ה אלא למ"ד כו' השתא בגד ועור כו' עכ"ל מפירושו נראה דאתרוייהו בין אג"ש ובין אהיקשא פריך הניחא למ"ד דון מינה כו' אלא למאן דאמר כו' אבל מהרש"ל כתב דאיזה תלמיד טועה הגיה כן בפרש"י דעיקר הקושיא אג"ש וראייתו דבפרק במה אשה איתא כל הסוגיא דמופנה כו' ולא פריך הניחא למ"ד דון מינה כו' אלא ש"מ דלא פריך רק אג"ש כו' עכ"ל ולא ידעתי הכרעתו דהא הך ג"ש דבגד ועור בא"ד נמי איתא התם לענין זנב הסוס והפרה שיטמא במת ואמאי לא פריך התם הניחא למ"ד דון מינה כו' כדפריך הכא אג"ש אלא דאית לן למימר דהתם לא נחית תלמודא למידק הכי אלא הכא דבעי למילף ליה מק"ו וקפריך דיו לטומאת ערב ומנלן טומאת ז' ומשני דאתי מג"ש ומהיקשא קפריך דהדרן קושיין לדוכתין למ"ד דון מינה ומינה אכתי טומאת ז' לבגד ועור ובין למפץ מנלן ועוד נראה מפרש"י דעיקר הקושיא מהיקשא ומש"ה נטר עד הכא והיינו משום דאג"ש ליכא למפרך דאיכא למימר קושטא הוא דלא ילפינן מג"ש אלא טומאת ערב למפץ ובתר הכי הדרינא לק"ו טומאת ז' למפץ במת מזב דהשתא ליכא למימר דיו דא"כ הוה מפריך ק"ו דלטומאת ערב לא איצטריך דמג"ש ילפינן לה וככתוב בהדיא חשיב ליה כמ"ש התוספות ודו"ק:

מפץ במת וכו' הא דאמרינן בכל דוכתא נבלה ושרץ ושכבת זרע כלהו אתיין האי מקל וחומר ונקט טמא מת לרבותא דאפילו אב הטומאה נעשה. הרא"ש ז"ל.

ומה פכים קטנים שטהורים בזב מכל טומאה דמגע לא שייך ביה שפתחו קטן ומגבו אינו מטמא ובהיסט אינו מטמא וכו' וטומאת מדרס לית להו הואיל ואין להם טהרה במקוה דכתיב גבי כלי חרס ישבר ודרשינן ואיש אשר יגע במשכבו מקיש משכבו לו מה הוא שיש לו טהרה במקוה אף משכבו שיש לו טהרה במקוה כך פירש רש"י ז"ל. וקשה דאם כן כלי חרס המוקף צמיד פתיל לא יטמא בהיסט ובפרק קמא דנדה אמרינן דאינו ניצול וכו' ככתוב בתוספות. וכן תנן הגנבים שנכנסו לבית כלי חרס המוקף צמיד פתיל טמא שהסיטו. וכן תנן המביא כדי יין גבי האלפסין ערניות סחורות באהל המת וטמאות במשא של זב ופירש רש"י שהן כלי חרס שאין בהם חקק וטמאות בהיסט אף על גב דלא שייך בהו שום מגע. וזה קשה למה שפירש כאן. ואומר רבינו תם דודאי מוקף צמיד פתיל מטמא בהיסט שהוא עומד ליפתח ויבא לכלל מגע אבל פכין קטנים אין עומדין ליפתח ואין באין לכלל מגע. וההיא דאלפסין פירש רבינו תם שהן קערות של חרס חלולות מתוכן ופתחן מכוסה משעת עשייתן ושיע באדמה ומשתמשין בהן אנשי עיירות לפי שעה בלא פתיחה ועומדות ליפתח כמו מוקף צמיד פתיל. ה"ר ישעיה ז"ל.

בדיבור המתחיל ומה פכין קטנים וכו' כתבו בתוספות ואף על פי שראוי לנגיעת שער הזב וכו'. ותימא והא טמאים במעיינות הזב דכתיב קרא בהדיא וכי ירוק הזב ולא בעינן ראוי לנגיעת בשר. וי"ל מכל מקום טהורים הם מכל טומאות שמחוברים בגוף הזב. הרא"ש ז"ל.

והקשו גם כן באותו דיבור מפכין גדולים מצי גמר וכו' וליכא למיפרך שהן מטמאין מאליהן דהא פכין קטנים נמי מטמאין מאוירן דהא לענין שרץ דיינינן ליה לקמן שיכול להכניס בפיו כעדשה אלמא לא חשיב פירכא משום דלא שייך אויר במפץ אלא ניחא ליה למנקט פכים קטנים שטהורים בכל טומאות הזב. הרא"ש ז"ל.

ומה פכין קטנים שטהורין וכו' פירש רש"י פכים קטנים של חרס. והגאונים ז"ל פירשו אפילו פכים קטנים של עץ ומדין מדרס בלבד מייתי ליה לקל וחומר ולומר שהפכים אינן ראויין למדרס וכדדרשינן יכול כפה סאה או תרקב וישב עליהן תלמוד לומר וכל הכלי אשר ישב עליו כלומר שהוא מיוחד לישיבה יצא אלו שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו וקטנים דנקט הכא לפי שהקטנים אפילו ייחדן לישיבה אין טמאין במדרס הזב לפי שאינן מיוחדין לכך. הרשב"א ז"ל.

והקשו בתוספות דמנא לן שלא יטמא במעיינות הזב נהי דבשער וכו' והניחו אותו בקושיא. ויש לתרץ דהא דקאמר דפכים קטנים טהורים בזב היינו שאינם מטמאין בגופו של זב ממש כגון בשרו או שערו דומיא דשרץ שאינו מטמא אלא בגופו ממש דהיינו כעדשה ממנו שהוא בתוך הכלי שאז הוא טמא אבל מעיינות הזב שאינם גופו ממש לא איירי. גליון. וכן כתב הרא"ש ז"ל לעיל. ויש לדקדק למה לא הקשו התוספות דעשר מצעות זו על גב זו יוכיח שאם הזב למעלה התחתון טמא ואם המת למעלה התחתון טהור שאין טומאת מדרס במת אף אני מביא מפץ אף על פי שטמא בזב יהיה טהור במת. וי"ל דעיקר הקל וחומר שעושין מפכין קטנים היינו משום גריעותא של פכים קטנים שאינם מטמאים בזב לא בנגיעה ולא במדרס ולא בהיסט אפילו הכי טמאין במת מפץ שחשוב שטמא משום משכב הזב אינו דין שיהא טמא במת אבל עשר מצעות שהתחתון טמא בזב וטהור במת אינו בשביל חשיבות המצעות ולא בשביל גריעותם אלא בשביל חומרא שיש בזב לענין טומאת מדרס מה שאין כן במת ולפיכך לא הקשו מעשר מצעות. עוד כתבו בתוספות שהרי בענין שמטמא בזב היה מטמא במת וכו'. וקשה והרי תמצא ענין שהוא מטמא בזב ואינו מטמא במת כגון זב בכף מאזנים וכלים בכף שניה והכריע הזב את הכלים דבזב הוא טמא דהיינו היסט ובמת טהור דלא שייך היסט במת. ונראה למורי הרב שגם קושיא זו מתורצת בתירוץ שתירצתי כי הדבר תלוי בחומרא שיש בזב בטומאת היסט מה שאין כן במת. שוב שמעתי כי הקושיא של עשר מצעות לא שייכא הכא דאיירי באהל המת אם כן כל מה שיש באהל המת הוא טמא אפילו עשר מצעות ואין חילוק בין זב ובין מת ולא שייך להקשות עשר מצעות אלא על מה שיש לי לפרש כי התוספות הקשו מה לפכים קטנים שכן מטמאין באוירן וכו'. ועל זה מקשים העולם ונעשה קל וחומר ממקומות ומה זב שאינו מטמא פכים קטנים המת מטמא אותם באוהל מפץ שהזב מטמא אותו במשכב אינו דין שהמת יטמא אותו. ובכאן יש להקשות מה לזב דין הוא שיטמא מפץ שכן מצינו בו חומרא אחרת שמטמא עשר מצעות תאמר במת שאינו מטמא עשר מצעות. ויש מי שרצה לתרץ קושיות התוספות דמה לכלי חרס המוקף צמיד דין הוא שטהור באהל המת שאין מטמא תאמר במפץ שמטמא מדרס יהיה טמא באהל המת וחזר והשיב על עצמו דשמא כלי חרס פתוח יוכיח פירוש בשביל שכלי חרס המוקף צמיד פתיל אינו מטמא מדרס אין ראיה שיהא בשביל זה טהור באהל המת שהרי תמצא כלי חרס פתוח שאינו מטמא מדרס וטמא באהל המת זהו דעת זה המפרש. אבל קשה מה אומר כלי חרס פתוח יוכיח והרי אינו דומה למפץ דכלי חרס פתוח כשהוא באהל המת הוה ליה כאלו נגעה טומאה בתוכו אבל מפץ שאין לו תוך לא שייך נגיעה בתוכו. ויש לומר שדעת זה המפרש שאומר כלי חרס פתוח יוכיח כלומר לא תאמר כלי חרס המוקף הוא גרוע בשביל שאינו מטמא מדרס ולפיכך יהיה טהור באהל המת שהרי אני מוצא כלי חרס פתוח שאינו מטמא מדרס וטמא באהל המת ולעולם כל דבר שהוא באהל המת הוה ליה כאלו נגע בו בין שיש לו תוך בין שאין לו תוך. גליון. ואומר הר"י שכך דעת זה המפרש שמביא ראיה מכלי חרס פתוח דהא אלו הוה הזב בכף מאזנים והכלים בכף שניה הוי הכרע וטמא ובמת אינו כן והיינו הטעם על כרחך משום חומר הזב ולא חומר דכלי וזהו שאמר כלי חרס פתוח יוכיח כלומר שאינו תלוי אלא בחומר דזב. תלמידי הרב ר' ישראל ז"ל.

וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל מפץ שטמא בזב אינו דין וכו' וא"ת מוקף צמיד פתיל יוכיח. וי"ל דאיכא למיפרך מה למוקף צמיד פתיל שכן אין טמא במדרס זב וקל וחומר הכי נמי איתיה ומה פכים קטנים שטהורים במדרס זב טמאין במת מפץ שטמא במדרס הזב אינו דין שטמאין במת. והשתא מצי למעבד קל וחומר מכלי חרס שפתחו גדול דכל כלי חרס טהור במדרס זב ונקט פכים קטנים לרוחא דמילתא שאין טהורין לגמרי. ע"כ. וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל שטהורין בזב על כרחך לאו טהורין לגמרי קאמר דהא אם יפול לתוכו א' ממעינותיו טמאין אלא טהורין ממדרס קאמר אפילו ייחדן למדרס ואם כן אדמייתי מפכים קטנים ליתי מסאה ותרקב שטהורין ממדרס של זב שאינם מיוחדין למדרס וטמאין במת וכן מפכים גדולים שאף הם טהורין ממדרס. ויש לומר דניחא ליה לאיתויי מפכים קטנים שטהורים מכל טומאות לבד ממעינות. אבל קשה לימא מוקף צמיד פתיל יוכיח שטמא ואפילו הכי טהור במת ואפילו אם נאמר הכא מטומאת מדרס קא מייתי דפכים קטנים טהורים בזב ממדרס טמאים במת מפץ שטמא בזב מדרס וכו'. דהשתא ליכא למימר צמיד פתיל יוכיח דאף הוא טהור ממדרס מכל מקום קשה דמאי טעמא לא מצי למילף מטעם היסט דאיכא למיפרך צמיד פתיל יוכיח הכי נמי כי גמרת ליה מטעם מדרס לפרוך דאשכחנא לגבי היסט מוקף צמיד פתיל שאף על פי שטמא בהיסט אינו טמא במת. ולפירוש ה"ר יעקב דפירש לקמן דמפץ של שיפה ושל גמי נמי נעשה אב הטומאה ניחא דליכא למיפרך מוקף צמיד פתיל יוכיח שטמא בהיסט כמו מפץ ואינו טמא במת דלא דמי למפץ דמפץ נעשה אב הטומאה במדרס הזב ומוקף צמיד פתיל אינו אב הטומאה על ידי היסט. וי"ל דהאי לאו פירכא היא דכי יליף מפכים קטנים ומטעם מדרס הכי יליף ומה פכים קטנים שטהורים מן המדרס אף על גב דשייך בהו מדרס טמאים במת דשייכא בהו טומאת מת דכלי פתוח הוא מפץ וכו' דאף במפץ שייך בהו תרווייהו טומאת מדרס וטומאת מת וליכא למיפרך מכלי צמיד פתיל דטמא בהיסט ואינו טמא במת דהתם לאו משום קולא הוא אלא דלא שייכא בהו טומאת מת הואיל ולאו פתוח הוא. ויש מקשים להא דאמרינן דמה שמוקף צמיד פתיל ניצול באהל המת לאו קולא הוא מהא דפרק קמא דנדה דדריש ומה מוקף צמיד פתיל הניצול באהל המת אינו ניצול במעת לעת שבנדה משכבות ומושבות שאינן ניצולין באהל המת אינו דין שאינו ניצול במעת לעת שבנדה אלמא דמה שניצול קולא חשיב ליה. וי"ל דהתם לאו משום קולא דידיה יליף אלא הכי פירושו ומה מוקף צמיד פתיל הניצול באהל המת כבמת עצמו אינו ניצול במעת לעת שבנדה כבנדה עצמה משכבות ומושבות שאינם ניצולין באהל המת כבמת עצמו דטמאין הן במגע הן במשא אינו דין שאינם ניצולין במעת לעת שבנדה כבנדה עצמה. וניחא דלא פריך התם פכים קטנים יוכיחו שאינם ניצולים באהל המת וניצולים במעת לעת שבנדה ואינם כבנדה עצמה דהא בנדה עצמה הן דהכא והכא טהורין. ע"כ.

וקא מייתי לה בין לטומאת ערב וכו' כתבו בתוספות אי נמי הברייתא מיירי בכל מפצים וכו' עד והכא פריך מפץ של עץ. ותימא דהכא איכא למיפרך מה לפכים שכן אין להם טהרה במקוה מה שאין כן במפץ של עץ שיש לו טהרה במקוה. ונראה דלא קשיא דודאי אי פרכת מה לכלי חרס שאם נטמא באותה טומאה אין לו טהרה תאמר במפץ שבאותה טומאה עצמה בדכוותה יש לו טהרה ולכך טומאה אחרת לא תהא בו היינו ודאי פירכא אבל הכא אי עבד פירכא לא תשאר טומאה במפץ לא במת ושרץ ומגע זב לבד מדרס ומדרס בפכין ליתיה הילכך לא שייך למיפרך שאין לו טהרה ובלאו הכי על הך פירכא ועל מטמא מאוירו איכא למימר כלי מתכות יוכיח דאין להם טומאת אויר ויש להם טהרה במקוה טמאים טומאת מת אף על גב דלית להו תוך אף אני אביא מפץ של עץ. תוספות שאנץ.

בפרש"י בד"ה זובו של זב וכו' הנך מפרש בפרק דם הנדה דמטמאו במשא עכ"ל. נ"ל דכוונתו בזה ליישב הסוגיא דשמעתין לפי דבאמת לא מצינו טומאת משא מפורש בתורה בכל ה"מ דזב אלא ברוק לחוד דכתיב וכי ירוק הזב בטהור משמע מה שביד טהור טמאתי לך והיינו משא אבל בזובו של זב לא מצינו אלא זובו טמא ולפי פשוטו יש לפרשו במגע לחוד אלא דיליף בפ' דם הנדה דלמגע לא איצטריך דלא גרע מש"ז א"ו למשא לכך הוצרך רש"י כאן לרמוז לנו עכ"ז דבלא"ה ע"כ היינו אומרים דהא דזובו של זב מטמא במשא היינו משום דאתיא בק"ו מרוקו דטהור בטהור וכו' וכ"ש טמא בטהור שהרי זובו עכ"פ טמא בטהור במגע וא"כ הדין שיהא טמא אף במשא ולפ"ז יחויב לומר דהאי תנא לא דריש דיו היכא דמיפרך ק"ו וא"כ תקשה מאי מקשה הש"ס ודלמא ה"נ לפי שא"א בלא צחצוחי זיבה והכוונה להקשות דבלא צחצוחי זיבה לא מטמא במשא מכח ק"ו והיינו ע"כ משום דדריש דיו ואיך יהיה זה כיון שכבר הוכחנו דהאי תנא גופא לא דריש דיו ועוד דהאי דמשני הש"ס אלא משום דאתי מרוקו לא הוי א"ש כיון דזובו גופא לא ילפינן אלא מרוקו לכך הוצרך רש"י לפ' דזובו וכולהו הנך מפרש בפ' דם הנדה דקדק בלשונו הצח דזובו אתיא לחוד וכל הנך לחוד והיינו דזובו אתיא באם אין ענין כמ"ש לעיל ואם תקשה למה לא ילפינן באמת זובו מרוקו לפי המסקנא דהאי תנא לא דריש דיו לא ק"מ דזובו דהכא היינו הטיפה של ראיה שניה עצמה וא"כ לא שייך ללמוד מק"ו דטהור בטהור וכו' אינו דין שיהיה טמא בטמא שהרי עדיין לא מיקרי טמא עד לאחר אותה הראיה ובלא"ה צ"ל כן דאלת"ה תקשי ל"ל קרא דזובו טמא אף לענין משא דה"א לא גרע מש"ז א"ו לא דמי דש"ז אינו טמא עד לאחר שכבר ראה שני ראיות וכאן איירי מראייה שניה גופא וכן פי' תוספות להדי' בפ' דם הנדה ע"ש ודו"ק:

בגמרא מפץ שמטמא בזב אינו דין שיטמא במת עכ"ל מהרש"א הקשה כאן אמאי לא נימא משכב ומושב יוכיח ועי' במהרש"א במס' שבת דף פ"ד ישוב נכון ואין רצוני להאריך ושם אאריך אי"ה במקומו:

בתוספות בד"ה שטהורין בזב תימא מנ"ל שלא יטמאו במעיינות הזב וכו' עכ"ל ולא ידענא מאי קשיא להו דמה בכך שמעינות הזב טמאין בפכי' קטנים דמ"מ עבדינן שפיר ק"ו ממגע הזב עצמו ונראה באמת שזהו נמשך על מה שפי' קודם לזה בסוף דיבור הסמוך דלכך פריך מפכים קטנים ולא מפכי' גדולים לפי דקטנים טהורות מכל טומאות זב לכך מקשו דהא אף בקטנים מצינו טומאה במעיינות הזב ועיקר הקושיא אינו על הק"ו אלא על הלשון כהנ"ל וכן משמע מפירושם במסכת שבת וק"ל:

בד"ה אמר קרא וכבסתם וכו' וא"ת ונילף מק"ו כדמעיקרא וי"ל וכו' ואף על גב דשרץ גופא מק"ו אתיא ככתוב בהדיא חשיב ליה עכ"ל לכאורה יפלא הדבר שדבר הנלמד בג"ש הבאה מכח ק"ו יוחשב יותר ככתוב בהדיא מק"ו לחוד ובודאי אילו לא נאמר הג"ש אלא בשביל זה לחוד הוי א"ש אבל האמת דג"ש זו איצטריך לכמה מילי כמ"ש התוס' בסמוך וא"כ איך שייך לומר כן ונ"ל ליישב בטוב טעם עפ"י מ"ש לעיל דגזירת דיו סותרת הק"ו לגמרי והוא המדה בתורה שא"א להחמיר בשום ענין בעולם בלמד יותר מן המלמד כמו שמצינו גבי י"ד דשכינה שמהראוי היה שהתורה יחמיר עליה עד י"ד אלא שהכתוב גופא אינו רוצה להחמיר כיון שנלמדה תחילתה בק"ו וא"כ א"ש דאי הוי ילפינן מפץ בק"ו לטומאת ערב מזב לא היה אפשר לומר דקרא וכבסתם קאי ג"כ אמפץ ליתן בה טומאת ז' דכיון דטומאת ערב גופא לא כתיב בהדיא אלא מק"ו מזב א"כ איך תחמיר בלמד יותר מהמלמד אדרבא מסתבר להיפך דקרא וכבסתם דוחה לגמרי הק"ו דמפץ אפילו מטומאת ערב כיון שכל טומאת המת אינו אלא של ז' וזו א"א ליתן לה ז' ע"כ דליתא בטומאת המת כלל לכך ילפינן לה שפיר לטומאת ערב בג"ש משרץ דאתיא בק"ו מזב ואח"כ מרבינן מוכבסתם לטומאת ז' ואי משום דמחמרינן במת יותר מבשרץ אין זה דוחה הג"ש דהא דאמרינן כאן דון מינה ואוקי באתרה היינו אף דמצד הג"ש אין אנו יכולין להחזירה למקומה אבל התורה ודאי יכולה להחמיר בה ממקום אחר כנ"ל ברור:

תוס' ד"ה וקמייתי כו' אין נעשה אב הטומאה עי' פסחים דף יז ע"א תוספות ד"ה רביעי: