מסכת בבא קמא דף ע״ב עמוד ב׳

דאי ס"ד דאורייתא היכי מתרץ רבי יוחנן למתני' הא בפורתא קא מתסרא לה:

כי קא מחייב בתשלומין:

אההוא פורתא מחייב דכי היכי דהוי שחיטה לענין חולין בעזרה בתחילתה הוי נמי טביחה לענין תשלומין:

וגמרן בפנים דאיכא וטבחו כולו קודם שנאסרה בהנאה: מתני':

משלמין לו את הכל ובגמ' מוקי לה כשהוזמו תחלה על הטביחה:

והאחרונים משלמים ג' לשור וכגון שהוזמו אחרונים תחילה דאי עדי גניבה הוזמו תחילה בטלה לה עדות טביחה דדלמא בעלים מכרוהו לו וכי מיתזמי אמאי משלמי:

בטלה עדות שניה והוא משלם כפל משום ראשונים והן פטורין דאין עדים משלמין ממון עד שיזומו שניהן:

בטלה כל העדות והוא פטור והן פטורין ואפי' חזרו והוזמו אחרונים אחרי כן אין משלמין שהרי בטלה עדותן כבר והוכחשו דכיון דלא גנב לא טבח ואהכי לא מחייבו אלא אעמנו הייתם שסתרו גופה של עדות וכ"ש אם הוזמו שנים הראשונים תחילה שעדות שניה בטלה אלא שבזמן שלא הוזמו אלא אחד בטלו שתיהן אבל כשהוזמו שניהם לא בטלה עדות ראשונה אלא משלמין כפל:

דאי ס"ד דאורייתא מכי שחיט בה כו' משמע דאי הוה מדרבנן חשיב דמרה שפיר ומתוך כך היה נראה לדקדק דתקרובת ע"ז אסורה בהנאה דאורייתא מדקאמר לעיל ור"מ שוחט לע"ז אמאי מחייב כיון דשחט פורתא אסרה אידך לא דמרה קטבח ואי דרבנן הוה חשיב שפיר דמרה ומיהו יש לדחות דתקרובת ע"ז אפי' לא אסורה בהנאה אלא מדרבנן חשיב ליה שפיר לאו דידיה כיון דאסרו חכמים בכל הנאות דאפילו קידש בו. אין האשה מקודשת כדתנן בתוספתא דקדושין (פ"ד) המקדש ביין נסך (ובע"ז) בעורות לבובים כו' אע"פ שקדש בדמיהן אינה מקודשת. אבל חולין בעזרה אי הוי דרבנן וקידש בו את האשה מקודשת לכך חשיב דמריה דבסוף האיש מקדש (קדושין דף נח.) קתני גבי חולין שנשחטו בעזרה רבי שמעון אומר מקודשת ופריך אלמא קסבר רבי שמעון חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא כו' ומיהו איסור אכילה דהויא ודאי דאורייתא יש לדקדק משמעתין דלעיל דפטרי רבנן שוחט לע"ז משום שחיטה שאין ראויה ואי איסור אכילה לא הויא אלא מדרבנן לא היה נחשב בכך שחיטה שאינה ראויה כמו מעשה דשבת למאן דאמר דרבנן וא"ל דאי אסור באכילה דאורייתא היינו על כרחך משום דהוקשו למת מהאי טעמא נמי תיאסר בהנאה כמת וי"ל כיון דכתיב ויאכלו זבחי מתים לאכילה איתקוש ולא להנאה:

רבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל תימה [דבריש] חזקת הבתים (ב"ב דף לא. ושם) אמר זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה היא ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שלי חזקה אמר רב נחמן אוקי אכילתא בהדי אכילתא ואוקי ארעא בחזקת אבהתיה אמר ליה רבא והא עדות מוכחשת היא והשתא אמאי הוי מוכחשת הא רבא אית ליה הכא מכאן ולהבא הוא נפסל ואית לן למימר לדידיה אאכילה דאיתכחוש איתכחוש ואאבהתא דלא איתכחוש לא איתכחוש מידי דהוי אשנים מעידים אותו שגנב וטבח והוזמו אטביחה דלרבא דאמר מכאן ולהבא הוא נפסל אע"ג דתוך כדי דיבור כדיבור דמי כיון דמההיא שעתא דקא מתזמי הוא דפסלי אטביחה דקמיתזום איתזום אגניבה דלא איתזום לא איתזום כדמוכח לקמן ולהאי טעמא דמפרש משום חידוש ניחא אבל טעמא דהוי משום פסידא דלקוחות קשה דאין נראה דנקט לקוחות דוקא מדלא קאמר איכא בינייהו כל עדות שאין לענין לקוחות וי"ל דלמאי דמחלק התם בין אותו עדות לעדות אחרת ניחא דכיון דהוחזקו משקרים על אותה קרקע תו לא מהימני עלה אבל הכא אע"פ שהוחזקו משקרים על הטביחה לא הוחזקו משקרים על הגניבה דלא חשיב ליה כאותה עדות:

מכאן ולהבא הוא נפסל נראה שאם לא נראה השטר עד לאחר הזמה אף על פי שזמנו מוקדם להזמה מודה רבא דלא משגחינן בהו דמי יודע שמא אחר הזמה כתבו אלו המזימים זה השטר והקדימו זמנו והא דאמר דאין נפסל למפרע היינו בשטר שנראה קודם הזמה:

אין לך בו אלא משעת חידושו ואילך אין להקשות מנא ליה דמהימני המזימין לפוסלן נימא דאין לך לרבויי אלא חידושו ועשיתם לו כאשר זמם אבל אין נפסלין דודאי כיון דמשלמין ממון ונהרגים כ"ש נפסלין דלא המנינהו רחמנא לחצאין אבל קשה דלרב חסדא דאמר בחזקת הבתים (ב"ב שם:) שתי כיתי עדים המכחישות זו את זו בהדי סהדי שקרי למה לי אם כן אין חידוש מה שנפסלין אדרבה מה שהמזימין כשרים הוי חידוש לרב חסדא והתם בעי למימר דרבא כרב חסדא וי"ל דלמאי דבעי למימר התם דרבא כרב חסדא לא הוי טעמא דרבא משום חידוש אלא משום פסידא דלקוחות ומסקנא דהתם דמוקי לה כרב הונא דאמר זו באה בפני עצמה כו' הוי חידוש מה שנפסלין קמאי והא דמשני רבא בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מח. ושם) אליבא דרב חסדא מתניתין דראש השנה לאו משום דס"ל כוותיה ועי"ל דלרב חסדא נמי הוי חידוש מה שנפסלין ודאי והאי דחשיב להו סהדי שקרי בשתי כיתי עדים אינו אלא מספיקא ואם היו שנים מן השוק מעידין פלוני לוה מפלוני מנה ואחת משתי כיתי עדים הללו המכחישות זו את זו אומרת לא לוה לא הייתי מוציא ממון מספק ואלו המזימים פסולים לגמרי אפי' להחזיק הממון על פיהן הלכך חידוש הוא ולגבי הכי אין לך בו אלא משעת חידוש ואילך לחושבם כודאי פסולין. ולפי זה הוה מצי למימר דאיכא בינייהו כל שטרי מלוה ומקח הבאין להוציא דלטעמא דפסידא דלקוחות נאמנים להוציא אלא דלא חשיב אלא מילתא דאיכא בינייהו בין לרב הונא בין לרב חסדא ואם תאמר ולמה הוי חידוש כלל והלא מן הדין יש להאמין בתראי במיגו דאי בעו הוו פסלי לקמאי בגזלנותא ובשתי כיתי עדים המכחישות זו את זו ליהמני בתראי במיגו בין לרב הונא בין לרב חסדא ואור"י דלא שייך מיגו אלא באדם אחד אבל בשני בני אדם לא שייך מיגו דאין דעת שניהם שוה ומה שירצה לטעון זה לא יטעון זה ועוד נראה דקצת דמי האי מיגו למיגו במקום עדים שהרי יש עדים כנגד האי מיגו להכחישם ואע"פ שיש כמו כן עדים עם המיגו אין בכך כלום [ועוד] דלא עדיף מיגו מעדים שאם היו עדים מסייעים לאלו לא היה להם כח להכחיש את אלו דהא תרי כמאה וכ"ש מיגו והא דאמר בפ"ב דכתובות (דף יח: ושם) שנים החתומים על השטר ואמרו קטנים או אנוסים היינו כו' אם אין כתב ידם יוצא ממקום אחר הרי אלו נאמנים האי לאו מיגו הוא שאין השטר מתקיים אלא על פיהם והפה שאסר הוא הפה שהתיר כדאמרינן התם בההוא פירקא (דף כב:) מנין להפה שאסור הוא הפה שהתיר ופריך הא למ"ל קרא סברא הוא ובשנים החתומים על השטר ומתו ובאו ב' מן השוק ואמרו קטנים או אנוסים או פסולי עדות היו דאמר התם דאי כתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנים אלא הוו תרי ותרי צ"ל דפסולי עדות דקאמר היינו קרובים דאי גזלנים הוי אלו נאמנים אפילו היו בפנינו ועוד יש תירוצים אחרים ואין להאריך כאן:

עד זומם אמר אביי למפרע הוא נפסל ורבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל. פירוש למפרע הוא נפסל משעה שהעיד בבית דין שאלו העיד בבית דין באייר שראובן לוה מנה משמעון והוזם בסיון לדעת אביי כל העדות שהעיד מאייר ואילך פסולין אבל לא מניסן כי הוא לא העיד בניסן אלא באייר ורבא אמר מסיון משהוזם ואילך אבל לא מאייר אף על פי שהעידו באייר וכן פירש ר"ח והריא"ף ז"ל ועיקרוהכי איתא בירושלמי דגרסינן התם (ה"ג) היו עומדין ומעידין עליו בעשרה בניסן שגנב את השור באחד בניסן וטבח ומכר בעשרה בניסן והוזמו בחמשה עשר בניסן כל העדות שהעידו מעשרה בניסן עד חמשה עשר בניסן למפרע הרי אלו פסולות עד כאן, אלמא אינן פסולין מן הזמן שאמרו שגנב דהיינו מאחד בניסן אלא מן הזמן שהעידו בבית דין שעד זומם אינו נפסל אלא בבית דין. ודוקא בעדות על פה אבל בעדות בשטר לא קיימא הזמה שאני אומר אחרוהו וכתבוהו וכדתניא (סנהדרין לב, א) שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמטה ובאו עדים ואמרו האיך אתם מעידים על דבר זה והלא עמו הייתם אותו היום במקום פלוני שטר כשר ועדיו כשרים שמא אחרוהו וכתבוהו, אלמא לא מיקיימא הזמן בעדות בשטר אלא בעל פה אלא אם כן אמרו שטר זה בזמנו כתבנוהו דהשתא ודאי פסולין מזמן הכתוב בשטר דעדים החתומים בשטר נעשה כמי שנחקרה עדות בבית דין.

ורבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל כלומר משעת הזמה, ואם יצא השטר בחתם ידיהם שכתב מזמן שהעידו בבית דין עד זמן שהוזמו כשר ודוקא אם יודע שחתמו קודם הזמן ההזמה הא לאו הכי אפילו רבא מודה שהוא פסול חוששין שמא עכשיו חתמו לאחר שנפסלו והקדימו זמנו.

והיינו טעמא דרבא משום פסידא דלקוחות ולאו דוקא לקוחות אלא אפילו מקבלי מתנה ושאר עדיות דעלמא דאי לא טובא איכא בינייהו. ואיכא למידק דהא אמרינן בפרק זה בורר (סנהדרין כו, ב) האי מתנה דהוי חתימי בה תרי גזלני סבר רב פפא בר שמואל לאכשורה דהא לא אכרוז עלייהו ורבא פסלה משום דגזלן דאורייתא לא בעי הכרזה. ויש לומר דהתם בשהעידו עליהן שהיו גזלנין קודם לכן ואי נמי שלא נראה השטר עד עכשיו ויש לחוש שמא עכשיו חתמוהו וכמו שאמרנו למעלה.

המשנה החמישית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי בעדים שהוזמו על איזה צד משלמין לזה שהעידו עליו שגנב או טבח ואמר על זה גנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהם ונמצאו זוממין משלמין לו את הכל גנב על פי שנים וטבח ומכר על פי שנים אחרים ואלו ואלו נמצאו זוממין הראשונים משלמין תשלומי כפל והאחרונים משלמין תשלומי שלשה נמצאו האחרונים זוממין הוא משלם תשלומי כפל והם משלמין תשלומי שלשה אחד מן האחרונים זומם בטלה עדות שניה אחד מן הראשונים זומם בטלה כל העדות שאם אין גנבה אין טביחה ולא מכירה אמר המאירי גנב על פי שנים וטבח ומכר על פיהם ר"ל שאותם שהעידו על הגנבה הם הם שהעידו על הטביחה ונמצאו זוממין על הכל משלמין את הכל לזה שהעידו עליו שגנב וטבח ויש בזו קצת תנאים יתבארו בגמרא:

גנב על פי שנים וטבח ומכר על פי שנים אחרים ונמצאו כלם זוממין הראשונים משלמין תשלומי כפל והאחרונים שלשה וארבעה ויש גורסין שנים ושלשה וכן עקר שהראשונים ישלמו הקרן והכפל ונשארו שנים בשה ושלשה בשור:

נמצאו האחרונים זוממין ר"ל עידי הטביחה מ"מ עדות ראשונה של גנבה קיימת והוא משלם כפל על פי עדות ראשונה וכת אחרונה המוזמת שנים ושלשה:

אחד מן האחרונים זומם בטלה עדות שניה שכל עדות שבטלה מקצתה בטלה כלה ומ"מ אינו משלם כלום שאין העדים משלמין עד שיזומו שניהם:

אחד מן הראשונים זומם בטלה עדות ראשונה ומשבטלה עדות ראשונה בטלה אף השניה שאם אין גנבה אין טביחה ומכירה ונמצאת כל העדות בטלה ואין משלמים כלום הא אם נמצאו שנים ראשונים זוממים הם משלמין כפל ועדות אחרונה בטלה מאליה ואינה משלמת כלום:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שבארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו בגמרא תחתיה אלו הן:

עד שהעיד באחד בניסן והוזם על אותה עדות באחד באייר הרי הוא נפסל למפרע משעת עדותו וכל עדיות שנמצאו לו מניסן ואילך נפסלו הן עדות שבעל פה הן אותם שחתם בהם בשטר ואין משגיחין לפסידת לקוחות כלל בין שהוזמו שנים על פי שנים בין שהוזם אחד על פי שנים:

בד"ה דאי סלקא דעתך דאורייתא כו' לא היה נחשב בכך שחיטה שאינה ראויה כמו מעשה דשבת כו' עכ"ל דליכא למימר הכא כדלעיל דשוחט לע"ז הוי טפי שחיטה שאינה ראויה כיון דאסור בהנאה מיהת מדרבנן דלית לן למתלי שחיטה שאינה ראויה באיסור הנאה דהא מעשה שבת מקרי שחיטה שאינה ראויה אי הוה אסור מדאורייתא אע"ג דאינו אסור בהנאה מדכתיב לכם וק"ל:

בד"ה רבא אמר מכאן כו' ולהאי טעמא דמפרש משום חידוש ניחא אבל כו' עכ"ל מיהו התוספות כתבו בסמוך לחד תירוצא דלמאי דבעי למימר התם רבא כרב חסדא לא הוי טעמא משום חידוש ודו"ק:

בד"ה אין כו' ובשנים החתומים על כו' צ"ל דפסולי עדות דקאמר היינו קרובים כו' עכ"ל ר"ל ולכך נמי אינם נאמנים לומר קרובים היינו במגו דגזלנים משום דבשנים לא שייך מגו ועיין עוד על דבריהם שם ובפ' חזקת הבתים:

מתניתין הראשונים משלמין תשלומי כפל והאחרונים שלשה וארבעה. ויש גורסין שנים ושלשה וכן עיקר שהראשונים ישלמו הקרן וחכפל ונשארו שנים בשה ושלשה בשור. הרב המאירי ז"ל.

גמרא למפרע הוא נפסל. פירוש משעה שהעיד בבית דין שאלו העיד בבית דין באייר שראובן לוה מנה משמעון בניסן והוזם בסיון לדעת אביי כל העדות שהעיד מאייר ואילך פסולין אבל לא מניסן כי הוא לא העיד בניסן אלא באייר. וכן פירשו רבינו חננאל והרי"ף ז"ל והכי איתא בירושלמי וכו'. ודוקא בעדות על פה אבל בשטר לא קיימא הזמה שאני אומר אחרוהו וכתבוהו אלא אם כן כתוב שטר זה בזמנו כתבנוהו דהשתא ודאי פסולין מזמן הכתוב בשטר דעדים החתומין על השטר כמי שנחקרה וכו'. הרשב"א ז"ל.

עד זומם חדוש הוא וכו' יש לדקדק מההוא עובדא דאמרינן בפרק חזקת הבתים זה אומר של אבותי ואכלתיה שני חזקה וזה אומר כמו כן האי אייתי סהדי דאבהתיה היא ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה ואמר רב נחמן אוקי אכילה בהדי אכילה ואוקי ארעא בחזקת אבהתיה אמר ליה רבא והא עדות מוכחשת היא. ומסיק תלמודא לימא רבא ורב נחמן בפלוגתא דרב חסדא ורב הונא קמיפלגי דאיתמר שתי כתי עדים המכחישות זו את זו רב הונא אמר זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה ורב חסדא אמר בהדי סהדי שקרי למה לי דרבא אמר כרב חסדא ורב נחמן כרב הונא. ותימה אי רבא אמר כרב חסדא מאי חידוש איכא בעד זומם אם המזימים פוסלים והלא אף על ידי הכחשה הם נפסלים לעדות אחרת. ויש לומר דסוגיא דהתם ללישנא בתרא דהכא דטעמא דרבא משום פסידא דלקוחות. אבל עדיין קשה מאי פריך והלא עדות מוכחשת היא והא אינה מוכחשת אלא מאכילה דהאי דקאמר דאבהתיה מקמי דקאמר ואכלתיה שני חזקה ורבא אית ליה מכאן ולהבא הוא נפסל. ואין לפרש הואיל ובחד דיבורא אמר לה חד עדות היא דהא אמרינן בשמעתין שנים אומרים גנב וטבח והוזמו על הטביחה ולא על הגנבה דאטביחה דאתזום אתזום אגנבה דלא אתזום לא אתזום והתם נמי מרמי לרב הונא דאמר זו באה בפני עצמה ומעידה אלמא תרי מילי נינהו. וצריך לומר דכי אמר רבא דאינו נפסל למפרע היינו להחזיק ממון שאם היה חתום בשובר לא פסלינן ליה אלא מחזקינן ליה הממון בחזקת הלוה שבידו השובר אבל מודה רבא דלהוציא ממון הוא נפסל למפרע כגון אם היה חתום בשטר מלוה אין מוציאין מן הלוה בעדותו והיינו דקאמר רבא התם והלא עדות מוכחשת ואיך מוציאין מזה ונותנין לזה והרי הוא מפסל למפרע ומתרצינן קושיא קמא דמה שפוסלין אותו להחזיק חדוש הוא דהא בשתי כתי עדים לא פסלינן ליה להחזיק אלא למפרע להוציא. ולפי פירוש זה כי אמרינן לקמן מאי בינייהו הוי מצי לשנויי דללישנא דחדוש פסלינן להו למפרע להוציא וללישנא דפסידא דלקוחות אף להוציא לא פסלינן למפרע והא דלא שני הכי משום דכל חלוק זה שחלקנו בין להוציא ולהחזיק לא צריך לפי המסקנא דהתם דמשני רבא אית ליה דרב הונא ולא פסלי אלו את אלו על יד הכחשה ואם כן חדוש הוא הכא. וגם הא דפוסל רבא התם אף על אבהתא מפרש תלמודא התם משום דחד עדות היא ולפי המסקנא דהתם לא מצי למימר איכא בינייהו להוציא כדפרישית. הר"ר ישעיה ז"ל.

בפרש"י בד"ה אההוא פורתא מחייב דכי היכי דהוי שחיטה עכ"ל ויש לדקדק אמאי לא פי' רש"י כן בלישנא קמא דלעיל ונלע"ד ליישב דלעיל הוי מצינן למימר דהא דקאמר בפשיטות אההיא פורתא מחייב משום דקשיא ליה קושיית התוספות לעיל (דף ע"א ע"ב ד"ה איסורי) ד"ה איסורי הנאה נינהו והיינו דבכל טובח נמי כי טבח פורתא קנייה בשינוי ותו לאו דמריה קטבח אע"כ דחייב אהאי פורתא וא"ל כתירוץ התוספות דבטביחה פורתא עדיין לא קניא בשינוי דנהי דלא הוי שינוי חשוב לקנות מדאורייתא מ"מ מדרבנן מיהו זכי כדין כל שינוי גרוע דקונה לאחר יאוש מדרבנן וסתם גניבה יאוש בעלים הוא וקס"ד דאף על גב דלא קני' אלא מדרבנן אפ"ה שייך לומר שפיר לאו דמריה קטבח כדאשכחן בכמה דוכתי מטעמא דהפקר ב"ד הפקר אבל עכשיו בהאי לישנא בתרא שרוצה להוכיח דחולין בעזרה לאו דאורייתא משום דקשיא ליה הא לאו דמריה קטבח מכלל דאי אסור מדרבנן לא שייך לומר לאו דמריה קטבח וכמ"ש התוספות א"כ מאי קס"ד דמחייב בטביחה אהאי פורתא ומ"ש ממכירה דאמרינן לקמן במתני' מכרו חוץ מאחד ממאה שבו וכו' פטור וקושית התוספות דלעיל דקני בשינוי לא שייך הכא כיון דאינו קונה אלא מדרבנן לכך צריכין אנו לפרש דמאי דקאמר כי קמחייב אהאי פורתא היינו לפי סברת המקשה דבכה"ג הוי שחיטה לענין חולין בעזרה משום דישנה לשחיטה מתחילה וה"ה לענין טביחה מה"ט גופא א"כ דוקא בכה"ג דגנב וטבח חולין בעזרה חשיב לענין טביחה בפורתא קמייתא דמיגו דאהני האי שחיטה לאחיובי חולין בעזרה הוי נמי שחיטה לענין תשלומין משא"כ בשאר דוכתא ודו"ק אף שרש"י לא כיון לסברא זו מ"מ נכונה היא:

בד"ה והאחרונים משלמין וכו' וכגון שהוזמו אחרונים תחילה דאי עידי גניבה וכו' בטלה לה עדות טביחה וכו' עכ"ל. וכתב הנמוקי יוסף דמשמע מפרש"י שסובר דהכחשה לאו תחילת הזמה היא דאל"כ נהי דאיתזמי עידי גניבה תחילה הו"ל הכחשה לגבי עידי טביחה וכי הדר אתזמי משלמי עכ"ל. ולענ"ד אין דבריו מוכרחים דההיא הזמה דעידי גניבה לא חשיב כהכחשה לגבי עידי טביחה דהא אפשר דקושטא קמסהדי שראוהו טובח אלא דממילא בטלה עדות שאין בו צורך כיון די"ל דדידיה קטבח וא"כ אין זה ענין להכחשה תחילת הזמה והא דדייק רב אידי בר אבין לקמן דבכה"ג שייך הכחשה תחילת הזמה היינו בכת אחת דוקא כמו שיתבאר שם ועיין מ"ש בסמוך:

בד"ה בטלה כל העדות וכו' ואפילו חזרו והוזמו אחרונים וכו' ואהכי לא מחייבי אלא אעמנו הייתם ע"כ. זה הלשון אינו מובן ועיין בתוי"ט שישבו בדוחק:

תוספות בד"ה רבא אמר מכאן ולהבא וכו' ולהאי טעמא דמפרש משום חידוש ניחא עכ"ל. פי' דלהאי לישנא לא קאמר רבא מכאן ולהבא נפסל אלא בהזמה דוקא משום דחידוש הוא הא דפסלינן העדים הראשונים לגמרי אבל בהכחשה לענין שיבטל אותו העדות ליכא חידוש וא"כ מודה רבא דלמפרע נפסל משעתא דאסהיד וא"כ קאמר שפיר עדות מוכחשת היא כגון שהעיד דאבהתיה ואכליה שני חזקה בעדות א' תוך כדי דיבור וכיון שהוכחש באכילה ממילא נתבטל נמי עדות דאבהתיה דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כדאמרינן לקמן אבל קשיא לי טובא דא"כ הדרא קושיא לדוכתיה אמאי אמרינן לקמן דמאן דס"ל מכאן ולהבא נפסל אטביחה דקא מתזמי איתזמי אגניבה דלא איתזום לא איתזום ואמרינן דמה"ט קמו עידי גניבה בדוכתיה ומשלם כפל ואמאי נהי דלא חשיב הזמה לגבי גניבה מ"מ הכחשה מיהו הוי לענין שיבטל גוף העדות דגניבה דהא הוי תוך כ"ד ומשעתא דאסהיד ה"ל רשע לפ"ד העדים שאומרים עמנו הייתם וטעמא דחידוש לא שייך הכא לענין שיתבטל גוף העדות דאף אי הוי תרי ותרי למה נחייב המוחזק בכפל מספיקא והוי לגמרי כמו בעדות דאבהתיה ואכליה שני חזקה דאמר רבא דבטלה העדות לגמרי ומ"ש בגניבה וטביחה דאמרינן דקם עדות גניבה בדוכתיה אם לא שנאמר דשאני התם בגניבה וטביחה כיון שעידי הזמה אינם יודעים כלום בגוף העדות אלא שבאו לפסול העדים בטענת עמנו הייתם לא שייך בכה"ג עדות שבטלה מקצתה אף על גב דהוי תכ"ד משא"כ בשאר הכחשות כגון בעדות דאכלי שני חזקה שהעדות סותרים זא"ז ממש בגוף הקרקע אמרינן שפיר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וסברא קלושה הוא ועדיין צ"ע. ועיין בחידושי הרמב"ן בפ' חזקת תירוץ אחר על קושית התוספות דהתם איירי שעידי הכחשה העידו תכ"ד של כת ראשונה וא"כ לאלתר נתבטל כל העדות ולא שייך לומר מכאן ולהבא נפסל כיון שהכל הוא תכ"ד ע"ש ובתוספות פ' חזקת:

תוס' ד"ה דאי וכו' אפי' לא אסורה בהנאה אלא מדרבנן עיין חולין דף קטז ע"א תד"ה חדא מתרתי: