מסכת בבא קמא דף פ״ו עמוד ב׳

דמיכלמו ליה ומיכלם כשמזכירין לו בושת ומכלימין אותו בה מצטער:

ערום בר בושת הוא בתמיה. כיון דאין מקפיד לילך ערום בפני בני אדם מי הוי בר בושת:

בית המרחץ בני אדם עומדים ערומים ואין להם בושת:

ביישו ישן בייש אדם ישן:

ומת מתוך שנתו ולא הכיר בבשתו שעשה לו זה מהו:

כיסופא חפיית פנים:

זילותא שמזלזל בו בפני רבים ואף על פי שאינו שם על לבו:

והתניא בניחותא:

ערום בר בושת הוא פי' בקונטרס כיון דאין מקפיד להלוך ערום בפני בני אדם מי הוי כלל בר בושת וק' לפירושו מ"ש דפריך אברייתא הוה ליה למפרך אמתניתין דקתני המבייש את הערום חייב ונראה לפרש דאמתניתין לא פריך דפשיטא דערום בר בושת הוא אם רוקק בו או סטרו אבל לשון הברייתא משמע ליה ביישו ערום שמביישו במה שמגלהו ומערימו ועוד דקתני אין דומה ביישו ערום לביישו לבוש ואם רוקק בו או סוטרו כך מתבייש כשהוא ערום כמו כשהוא לבוש ולכך פריך ערום בר בושת הוא אם הוא ערום היאך הערימו והא דקתני נמי בברייתא ביישו בבית המרחץ חייב אביישו ערום נמי קאי שהערימו בבית המרחץ והשתא א"ש הא דפריך בית המרחץ בר בושת הוא בערמומי' והלא דרך בני אדם להיות ערומים במרחץ:

דאתא זיקא כו' אבל אם הוא עצמו דלינהו ובא חבירו ודלינהו טפי פטור כיון שזה אין מקפיד או שמא אורחא דמילתא נקט דאתא זיקא:

ביישו ישן ומת מהו תימה דלא מייתי הכא מילתיה דרב ששת דבריש הנחנקין (סנהדרין דף פה. ושם) פריך בפשיטות והאמר רב ששת ביישו ישן ומת חייב ויש ספרים שכתוב בהן והאמר רב ששת ביישו ישן חייב ול"ג ומת ולא נהירא כלל דמה ענין ישן לגברא קטילא שיוצא ליהרג ועוד מאי קמ"ל רב ששת מתניתין היא המבייש את הישן חייב ומיהו אין תימה כ"כ שלא הביא כאן מילתא דרב ששת למיפשט בעיין דכה"ג אשכחן באין בין המודר (נדרים דף לה: ושם) דאיבעיא הני כהני שלוחי דידן הוו או שלוחי דשמיא הוו ולא מייתי מילתיה דרב הונא בריה דרב יהושע דאמר בפרק קמא דקדושין (דף כג: ושם) הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי שלוחי דידן מי איכא מידי דאנן לא מצי עבדי ואינהו מצו עבדי אך קשה דבמסקנא דהכא משמע דביישו ישן ומת פטור דמסיק דמשום כיסופא דידיה הוא ור"ת גריס התם והאמר רב ששת ביישו חייב ואיוצא ליהרג קאי:

סומא אין לו בושת דסומא שבייש פטור אבל המבייש את הסומא חייב דהא לא משתמע מעיניך שיהא פטור וכן משמע מתוך פירוש הקונטרס דפי' דדייק מתניתין דלא כרבי יהודה מדלא קתני סומא שבייש פטור כדקתני ישן שבייש פטור משמע דלא מצי דייק מדקתני המבייש את הסומא חייב דמודה רבי יהודה דמבייש את הסומא חייב:

מה להלן סומא לא וא"ת אי מה להלן גזלנים ועבדים לא אף גבי בושת ליפטרו וכ"ת אשה תוכיח דפסולה לעדות וחייבת בבושת כדכתיב והחזיקה במבושיו א"כ סומא נמי לא אתי וי"ל כיון דעיניך עיניך גמר אע"ג דעיניך אבית דין קאי סברא הוא דלענין דבר התלוי בראיה ניתנה ג"ש:

ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות תימה לא ליכתוב שום מיעוט וממילא אתרבי וכן יש להקשות גבי אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט:

חייבי מלקיות מנין אתיא רשע רשע רבי יהודה דריש הכא ג"ש דרשע רשע ורבנן לא פליגי אלא דלא פטרי סומא אפילו בחייבי גליות ובאחד דיני ממונות (סנהדרין דף לג: ושם ד"ה אתיא) גבי דיני נפשות מחזירין לזכות נמי אמר חייבי מלקיות מנין אתיא רשע רשע תניא נמי הכי כו' וסתמא דגמרא דריש לה בפ"ק דמכות (דף ה:) גבי אין העדים זוממין נהרגים עד שיגמר הדין על פיהם והא דאמר בפרק קמא דסנהדרין (דף י.) מאי טעמא דרבי ישמעאל דאמר מכות בכ"ג אמר אביי אתיא רשע רשע רבא אמר מלקות תחת מיתה עומדת לאו משום דלית ליה לרבא רשע רשע אלא משום דלא צריך דמגוף המלקות שמעינן דהוי בכ"ג דמלקות תחת מיתה ומיתה בכ"ג ולענין מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה לא שייך כל כך מלקות תחת מיתה עומדת דשמא במיתה דוקא משום ושפטו העדה והצילו העדה וכן בפרק קמא דמכות (דף ה.) גבי משלשים בממון ואין משלשים במכות דאמר מנא הני מילי אמר אביי אתיא רשע רשע רבא אמר בעינן כאשר זמם וליכא לאו משום דלית ליה לרבא רשע רשע אלא משום שאין צריך דמגופיה דקרא שמעינן דאין משלשים במכות ובאלו נערות (כתובות דף לה. ושם) גבי חייבי מלקיות שוגגין ודבר אחר דאמר ר"ל בפירוש ריבתה תורה חייבי מלקיות כחייבי מיתות היכן ריבתה תורה אביי אמר רשע רשע רבא אמר מכה מכה התם ודאי לא דריש רבא רשע רשע וכן ר' יוחנן פליג אר"ל ומחייב חייבי מלקיות שוגגין בתשלומין לא דריש רשע רשע וכן בההוא פירקא (דף לז.) אמר גבי לא יהיה אסון ענוש יענש והא מהכא נפקא מהתם נפקא כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו כו' ומסיק חדא במיתה וממון וחדא במלקות וממון לא דריש רשע רשע והיינו טעמא דרבא ור' יוחנן וההיא סוגיא סברי דלא דרשי רשע רשע אלא לענין דברים שהן בגוף המלקות דקרא דרשע בגוף המלקות כתיב והיה אם בן הכות הרשע אבל לפטור מממון שהוא בהדי מיתה ומלקות שאין בגוף המלקות לא דרשינן אבל ממכה יליף לה רבא שפיר דבתשלומין כתיב מכה בהמה ישלמנה ואביי אית ליה אפי' התם ג"ש דרשע רשע וסוגיא דהתם גבי רשעתו אליבא דרבא אתיא ואביי הוה מוקי כרבי מאיר במיתה ומלקות דמלקות וממון לא צריך קרא דאתיא רשע רשע:

אמר מר ערום חייב ערום בר בושת הוא פירש רש"י ז"ל כיון שאינו מקפיד לילך ערום בשוק בפני כל אדם מי הוי בר בושת. והקשו עליו בתוספות אם כן אמאי שביק מתניתין ואקשינן אברייתא ליקשי אמתניתין דקתני המבייש את הערום חייב. ופירשו הם דפשיטא להו דמבייש את הערום כגון שרק בפניו או שסטרו חייב דבר בושת הוא והיינו מתניתין, אבל ברייתא קשיא לן דמדקתני ביישו ערום ולא קתני המבייש את הערום כדקתני במתניתין משמע דלא ביישו כשהוא ערום קאמר אלא ביישו בערמימותו כלומר ביישו דרך הפשטו וסלוק בגדיו כשהוא מערים עצמו ולפיכך הקשה ערום שמערים עצמו וזה מערים גם כן בר בושת הוא והלא מסייעו במה שהוא עושה, וכן ביישו בערמימותו בבית המרחץ בר בושת הוא והלא אינו אלא כמסייע במה שהוא רוצה לעשות, ואוקמה שהוא לא היה מערים עצמו מדעת אלא שהרוח כרך בגדיו קצת ובא זה וגילה יותר וביישו בכך, וכן בבית המרחץ לא בית המרחץ ממש אלא אגב הנהר שגילה הוא קצת כדי לרחוץ רגליו או שוקיו וזה בא והערימו. זו שיטה נראית לי מן התוספות.

והא ד בעי רבי אבא בר ממל ביישו ישן ומת מהו ולא אפשיטא. ויש תימה, למה לא פשטיה מדרב ששת דאמרה בהדיא (ומ)דפרכינן בריש פרק אלו הן הנחנקין (סנהדרין פה, א) והאמר רב ששת ביישו ישן ומת חייב. ויש שדוחקין מחמת קושיא זו ואין גורסין שם ומת אלא ביישו ישן חייב. ואין ממש בדבריהם כלל, דהא לא איצטרכינן ליה לרב ששת דמתניתין היא דקתני הכא בפירוש המבייש את הישן חייב. ורבינו תם ז"ל גריס התם והאמר רב ששת ביישו חייב, ופירש הוא ז"ל דאיוצא ליהרג קאמר. ואין צריך לכל זה, דאפשר דהכא לא בעי למפשט' מדברי אמורא אלא ממתניתין או ממתניתא. ויש לנו כיוצא בזו בנדרים בריש פרק אין בין המודר (נדרים לה, ב) דאיבעי להו הני כהני שלוחי דרחמנא אינון או שלוחא דידן אינון ולא אפשטי' התם, דאף על גב דהוי יכול למפשטיה מדרב הונא בריה דרב יהושע דאמר בפרק קמא דקידושין (כג, ב) הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי אמרת שלוחי דידן מי איכא מידי דאנן לא מצינן למעבד ואינהו עבדי.

גמר עיניך עיניך מעדים זוממין כו' ואם תאמר אם כן אפילו פסולין וקרובין לא יהא להם בשת דגמרינן מעדים זוממין, ואם תאמר אשה תוכיח שישנה בבשת כדכתיב והחזיקה במבושיו אם כן סומין נמי לא אתי. וי"ל דאין לפטור גזלנין שאם כן חוטא ונשכר. וקרובים נמי בני עדות נינהו בעלמא. ועבד שהוא חייב בנזקין כדתנן (פז, א) נשתחרר העבד חייב לשלם איכא למימר חייב בארבע דברים ופטור מן הבשת. ועוד י"ל דלא יליף גזירה שוה מעדים זוממין אלא במה שתלוי בראיית עדים זוממין ולא ילפינן מינייהו אלא סומא.

מי שנתכוון לבייש את הקטן ובייש את הגדול נותן לגדול דמי בשת שהיה ראוי לתת לקטן אלו ביישו וכן נתכוון לבייש את העבד ובייש את בן חורין נותן לבן חורין דמי בשתו של עבד לפי דרכך למדת שהמבייש את העבד חייב בבשת ואין צריך לומר במבייש את הגר ומ"מ זה שאמרנו גם כן שיש לקטן בשת דוקא כשהוא עומד נכלם כשמכלימים אותו הא אם כשמכלימים אותו אינו עומד נכלם אין לו בשת ולמדת מ"מ שאינו דומה המבייש את הקטן למבייש את הגדול ולא מבייש את העבד למבייש את בן חורין וכן בכל כיוצא בזה וענין נתכון להרוג את זה והרג את זה כבר כתבנו דינו בפרקים הקודמים ולענין בשת מיהא נתכוון לבייש את שאינו בר בשת כלל ובייש את שהוא בר בשת פטור מכל וכל ויש חולקין לומר שכל שנתכוון לבייש את זה ובייש את זה פטור כר' שמעון:

כבר בארנו שזה שנאמר במשנה שהמבייש את הערום חייב לא ערום ממש אלא כגון שנשבה הרוח והפכה את שוליו והוסיף זה בהפשטתו או שעכב את כנפיו שלא לחזור מ"מ אינו דומה ביישו ערום לביישו לבוש המבייש את חברו במרחץ פטור שהרי ערום הוא ואם ביישו על גב הנהר אע"פ שכבר הגביה הוא את בגדיו לעבור חייב ומ"מ אינו דומה מבייש זה למי שמבייש מי שהוא לבוש לגמרי:

כבר בארנו במשנה שהמבייש את הישן חייב מת מתוך אותה שינה שלא ידע בבשתו מעולם הרי זה ספק ואין מגבין אותו ליורשים ואם תפשו היורשים אין מוציאין מידם ולמדת לפי דרכך שהיורש יורש תשלומי חמשה דברים:

המבייש את השוטה והוא שכבר נתפרשו סמניו במסכת חגיגה ג' ב' פטור מן הבשת אבל המבייש את החרש חייב ומ"מ אינו דומה למבייש את הפקח:

בד"ה ערום בר בושת כו' והא דקתני נמי בברייתא ביישו בבית המרחץ חייב אביישו ערום נמי כו' עכ"ל ר"ל דמשום האי טעמא נמי לא בעי למימר ביישו בבית המרחץ שסטרו או רקק משום דקתני אינו דומה ביישו ערום כו' ואי הוה סוטרו כולו כמו שכתבו התוספות לעיל וק"ל:

בד"ה סומא אין לו בושת כו' וכן משמע מתוך פירוש הקונטרס דפירש דדייק מתניתין דלא כר"י מדלא קתני כו' עכ"ל לכאורה לא מפרש"י אנו חיין אבל גמ' ערוכה היא לעיל דדייק לה דלא כר"י מדלא קתני סומא שבייש פטור כדקתני גבי ישן ולא דייק ליה מדקתני המבייש את הסומא חייב ואפשר לפרש דה"ק תלמודא לעיל מדשני בלישנא דר"י דקתני סומא אין לו בושת ולא קתני סומא שבייש פטור כדקתני במתניתין גבי ישן משמע דסומא אין לו בושת והמביישו נמי פטור ולכך לא דקדקו כך אלא מפירוש הקונטרס ודו"ק:

ערום מי אית ליה בושת כתוב בתוספות וקשה לפירושו מאי שנא דפריך וכו' ועוד מאי קא פריך בתר הכי בית המרחץ בר בושת הוא וכי אם רקק בו וסטרו בבית המרחץ לאו בר בושת הוא. הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל לפיכך פירשו בתוספות דפשיטא להו דמבייש את הערום כגון שרק בפניו וכו'. ככתוב בתוספות. ולפיכך הקשה ערום שמערים עצמו וזה מערימו גם כן בר בושת הוא והלא אינו אלא כמסייע במה שהוא עושה וכן ביישו בערמומיתו בבית המרחץ בר בושת הוא והלא אינו אלא כמסייעו במה שהוא רוצה לעשות ומשני שהוא לא היה מערים עצמו מדעת אלא שהרוח כרך את בגדיו קצת ובא זה וגילה יותר וביישו בכך וכן בבית המרחץ לא בית המרחץ ממש אלא על גב הנהר שגילה הוא קצת כדי לרחוץ רגליו או שוקיו וזה בא והערימו. וזה השיטה נראה לי מן התוספות. ע"כ לשונו. וה"ר ישעיה ז"ל כתב על פי התוספות וזה לשונו ומשני שביישו על הנהר שיש בני אדם שאין מפשיטין בגדיהן כשרוחצין בנהר עד שהם בתוך המים. ע"כ. וגאון ז"ל פירש וז"ל דאתא זיקא וכרכינהו למאניה ואתא איהו ודלינהו טפי ואמר חזו גבר פלניא דנן דקאי ערום. בית המרחץ בר בושת הוא בתמיהא והלא כל העומדים בו הם ערומים. על גב הנהר ועכבו מלירד שם כדי להסתכל בו. ע"כ.

עוד כתבו בתוספות ועוד דקתני אין דומה ביישו ערום לביישו לבוש וכו' פירוש ולא קתני מבייש הערום למבייש הלבוש אלא ביישו ערום ביישו לבוש משמע הכל באדם כלומר ביישו ערום בהערמה לביישו לבוש בהערמה. הרא"ש ז"ל.

מה להלן סומא לא ואם תאמר אי מה להלן גזלנין וכו'. וי"ל כיון דעיניך עיניך גמר וכו' כמו שכתוב בתוספות. ולא מסתבר כלל לפטור גזלן דאם כן מצינו חוטא נשכר וקרובין נמי בני עדות נינהו לענין רחוקים הילכך מוקים גזרה שוה דעיניך בדבר התלוי בראיה להקל בסומא. ואף על גב דבספרי דריש דבושת משלם ממיטב בגזרה שוה דעיניך עיניך מעדים זוממין מכל מקום לענין לפטור פסולי עדות מבושת מסתברא דדרשינן דוקא בדבר התלוי בראיה מטעמא דפרישנא. הרא"ש ז"ל.

וכענין זה תירצו בתוספות שאנץ לקושיית התוספות ז"ל וי"ל דגזלנים אין לפטור דאם כן מצינו חוטא נשכר וקרובים נמי בני עדות נינהו וכו'. ועבד נמי אף על גב דתנן לקמן נשתחרר העבד חייב לשלם מצינו למימר דחייב בכל חוץ מן הבושת ואפילו תלמוד לומר דבושת נמי חייב אין סברא להקל לא בעבד ולא בשאר פסולים יותר מישראל הכשר לעדות ואף על פי שהקלנו בסומא. ועוד יש לומר וכו' כמו שתירצו בתוספות. ע"כ לשונן.

תוספות בד"ה ערום בר בושת הוא פי' בקונטרס כו' וקשה לפירושו מ"ש דפריך אברייתא עכ"ל. ולפרש"י יש ליישב דאמתני' לא מצי למיפרך ערום בר בשת הוא דאיכא למימר דמתני' איירי במקום שדרך לילך ערום כגון בבית המרחץ וכיוצא בו לכך חייב אבל בברייתא א"א לפ' כן דהא בכלל ביישו בבית המרחץ שמעינן ליה אלא על כרחיך דאיירי מהולך בשוק ערום וא"כ מקשה שפיר ערום בר בשת הוא אף אם סטרו ורק בו כיון שאינו מקפיד על בזיונו והא דמקשה בסמוך בבית המרחץ בר בשת היא משום דמשמע ליה בדברים שאין דרך להקפיד בבית המרחץ וק"ל:

בד"ה ביישו ישן וכו' אך קשה דבמסקנא דהכא משמע וכו' דמשום כסופא הוא עכ"ל. היינו ממאי דמייתי בסוף המסקנא סייעתא ממלתא דרבי דקטן פעמים יש לו בושת פעמים אין לו ואי ס"ד דמשום זילותא לעולם יש לו דלא שייך לחלק בין מכלמו ליה ומיכלם וק"ל:

בד"ה סומא אין לו בושת וכו' וכן משמע מתוך פי' הקונטרס עכ"ל ויש לתמוה דהא כמו שפי' בקונטרס כאן מפרש לעיל בהדיא בגמרא בהיפך הדף וכן התמיה מהרש"א ונראה ליישב דלעיל אומר התלמוד דרך דחי' לפי מאי דבעי לאוקמי מתני' כר"י ודלא כר"ש משום דלשון המשנה שאמ' הכל לפי המבייש והמתבייש משמע לגמרי כר"י ולא כר"ש ועוד קי"ל הלכתא כר"י לגבי ר"ש ולהכי קאמר דאיכא לאוקמי כר"י ונאמר דר"י דקאמר סומא אין לו בושת היינו אם בייש אחרים אבל אם נתבייש חייב ולבסוף מסיק דאפ"ה לא מיתוקמא כר"י וא"כ לפ"ז לעולם איכא למימר דמלתא דר"י משמע דלגמרי אינו בבשת ל"ש אם בייש ל"ש אם נתבייש ועיקר כוונת תוספ' להוכיח דאף לפי האמת מודה ר"י דאם נתבייש חייבים עליו לכך לא הוי מצי לאתויי מגמ' דלעיל אלא מל' רש"י כאן שפי' להדיא מלתא דר"י דבבייש חבירו איירי ודו"ק:

גמרא חייבי מלקות אתי' רשע רשע ופרש"י במלקות כתיב והיה אם בן הכות הרשע עכ"ל. ויש לדקדק אמאי איצטריך למילף חייבי מלקיות מחייבי מיתות ב"ד ות"ל דקרא דוהיה אם וכו' קאי על עדים זוממין כדדרשינן במס' מכות ובכמה דוכתי וא"כ מהאי קרא גופא ממעטי סומין דהא לא שייכי בעדים והדר ילפינן כל חייבי מלקות מעדים זוממין גופייהו דבכלל חייבי מלקות הם וי"ל דג"ש עדיפא ליה מיהו עפ"ז יש ליישב קושיית התוספות בד"ה ואין מיעוט וכו' דהקשו אמאי איצטריך דממילא איתרבו ולפמ"ש א"ש דאי לאו דאיתרבו סד"א למעוטי ולמיגמר חייבי מיתות ב"ד מג"ש דרשע רשע מעדים זוממין אבל עכשיו דכתיב מיעוט אחר מיעוט ברוצח ילפינן אדרבא חייבי מלקות מחייבי מיתות דג"ש עדיפא ודו"ק. אלא דלר"י יש להקשות אמאי איצטריך בלא ראות למעט סומא ותיפוק ליה דנילף חייבי גלות מרוצח רוצח דחייבי מיתות ב"ד וחייבי מיתות ב"ד מג"ש דרשע רשע מעדים זוממין וצ"ע:

תוספות בד"ה חייבי מלקיות וכו' לענין מחזירין לזכות כו' לא שייך כ"כ מלקות תחת מיתה עומדת עכ"ל. ויש לדקדק הכא דבעי למיפטר סומא מחייבי מלקות אמאי לא סגי בהאי טעמא דמלקות תחת מיתה עומדת וצ"ל נמי דלא שייך כ"כ לענין זה האי טעמא וק"ל:

רש"י ד"ה בעדים זוממין וכו' היאך יעיד תמוה לי הא יכול להעיד שראה קודם שנסתמא שזה קטע ידו והחיוב על מעשה שלו שהיה בעידן סומא וה"נ בבושת וצ"ע. ולמ"ש תוספות ב"ב דף קכט ע"א ד"ה אי דלמסקנא סומא פסול להעיד בהלואה ובהרא"ש שם דסומא פסול דכתיב או ראה פרט לסומא ניחא סוגיא דהכא:

תוס' ד"ה ביישו וכו' ומיהו אין תימה כ"כ עי' ברמב"ן במלחמות פ"ג דברכות באיבעיא דנשים בבהמ"ז דאורייתא: