מסכת בבא קמא דף כ״ג עמוד ב׳

כחצר הניזק דמיא ושדה אחר קרינא ביה:

ואי אמרת כו' גמרא קמהדר כלומר אמאי מספקא לך פשיטא דכחצר הניזק דמי דאי כחצר המזיק דמי א"כ שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה:

נתחככה בכותל דתולדה דשן היא אבל שן ממש לא דאמר ליה פי פרתי רשותי היא:

וטנפה פירות ע"י גלגול כעין שעושין סוסים וחמורים ובלעז וולט"ר:

והא בעינן עד תומו דמכליא קרנא דהא ובער זה השן מיבער הגלל עד תומו נפקא לן בפ' קמא (דף ב:) והכא ליכא תומו שעדיין האבנים והפירות בעין:

דשף צלמי כשנתחככה בכותל מחקה צורה שעליו דאיכא תומו:

דפסעי פסועי כשנתגלגלה על הפירות תחבתן בטיט ואי אפשר ללקטן. לישנא אחרינא דפסאי פסואי כמו פסו אמונים (תהילים י״ב:ב׳) כלומר ששפכה משקה בגלגולה דכליא ופסיא קרנא:

פטור משסה דגרמא בנזקין פטור:

תא שמע שיסה בו את הכלב ותימה דאמאי לא משני לענין קטלא לא אמרינן כדאמרינן בסמוך דהך משנה היא רישא דהשיך בו את הנחש דמייתי בתר הכי בפ' אלו הן הנשרפין (סנהדרין דף עו: ושם) ושמא משמע ליה רישא בין לענין מיתה בין לענין נזקין ולקמן נמי מייתי לה גבי בעיא משסה כלבו של חבירו:

דאפקיה לניביה וסרטיה הו"מ לשנויי' כגון שלא הכניס יד חבירו אלא הכלב עצמו לקחה כששיסהו אלא דמשני לפי מה שסבור דמיירי כשהושיט לו ידו:

יכלי למימר לגדור מר גדירא בארעיה היה נשמט אביי שלא היה חפץ לילך לשם דהתנן (לעיל בבא קמא דף יט:) אכלה מתוך החנות משלמת כו' ולא אמרינן היה לו לנעול חנותו וכן אכלה מצידי הרחבה ולעיל נמי לא פריך דליפטר בעל הכלב מן החררה ורב אלפס פסק כרב יוסף וליתיה לדאביי דדחויא בעלמא הוא:

הנהו עיזי דשוקא כו' דוקא בהנהו דקיימי לשחיטה ואע"ג שישלמו מה שהזיקו לא בעי למיקם בהדייהו לדינא וזימנין נמי דליכא סהדי אבל עז לחלבה ורחל לגיזתה יכול לומר כשיזיק ישלם כדאשכחן גבי עיזי דבי תרבו דאמר ליה זיל אצנעינהו ולא אמר ליה זיל שחטינהו:

איזהו מועד כו' אומר ר"י דהא דאמרינן בהבא על יבמתו (יבמות דף סד:) דסתם לן תנא דשור המועד כרשב"ג דאמר בשלש זימנין הוי חזקה לא משום דתיהוי פלוגתייהו בשור המועד דמקראי דרשינן:

שיהו התינוקות כו' אף על גב דאדם אית ליה מזלא מ"מ כיון שנעשה שפל כל כך שהתינוקות ממשמשין בו ודאי חזר לקדמותו ולא בא ר"מ למעט שלא תועיל חזרה שלשה ימים אלא השמיענו דאפילו ביום אחד פעמים דאיכא חזרה כגון ע"י תינוקות וג' פעמים ביום אחד נראה דאין מועיל לדידיה לחזרה אע"פ שמועיל להעדאה דה"נ אשכחן לר"ש דבשלשה פעמים הוי מועד ובחזרה בעי ג' ימים:

ולא ישמרנו האידנא חייב פי' בקונטרס בפי' ראשונה דלרבא בפעם ג' חייב נ"ש צ"ל לפי' הא דקאמר לקמן דאתו ג' כיתי סהדי בחד יומא דלמ"ד לייעודי תורא אייעד ומשלמין בעלים נ"ש אע"פ שלא ידעו תחלה ואינו נראה דוהועד בבעליו כתיב ואח"כ אם לא ישמרנו משלם נ"ש וברייתא דלקמן קתני דאין השור נעשה מועד עד שיעידו בפני בעלים וא"כ אפילו למ"ד לייעודי תורא צריך שידעו הבעלים תחלה וכי אתו ג' כיתי סהדי בחד יומא והעידו בבעלים לא ישלמו בעלים נ"ש עד נגיחה ד' ורש"י עצמו חזר בו משום דבריש חזקת הבתים (ב"ב דף כח. ושם) קאמר סתמא דגמרא אי מה שור המועד עד נגיחה ד' לא מיחייב כו' ופי' דמשמעות דורשין איכא בינייהו והר"ר עזריאל פי' דאיכא בינייהו דלאביי דדריש לא ישמרנו לנגיחה ד' לא משלם נזק שלם עד יום ד' דלא ישמרנו הוי יום ד' דומיא דתמול שלשום אבל לרבא דלא כתיב נגיחה ד' אפילו נגח ד' בג' חייב. וקשה למאי דפי' דלא משלם ברביעית נ"ש אפי' למ"ד לייעודי תורא אא"כ העידו בבעלים בנגיחה ג' דאמרינן לקמן בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה (בבא קמא דף מא. ושם) וכי מאחר דמתם קטלינן ליה מועד היכי משכחת לה ומשני כגון שהוזמו זוממי זוממין ופריך הניחא אי לייעודי תורא שפיר אלא אי לייעודי גברא בעינן מצי אמר ליה לא הוה ידענא דתוראי נגחן ולפי מה שפיר' אפילו אי לייעודי תורא נמי לא אתי שפיר וי"ל דלכתחילה כשהוזמו השלשה כיתות לקחו הבעלים את השור וכשבאו זוממי זוממין והעידו בבעליו בבית דין לא הספיקו לגמור את דינו עד שנגח נגיחה ד' בעוד שהיה בבית בעליו וכמ"ד גומרין דינו של שור שלא בפניו והו"מ למפרך הניחא למ"ד גומרין אלא בלאו הכי פריך שפיר הניחא אחר ור"ת מפרש שאין נאסר על ידי גמר דין כל זמן שהוא קיים ועדיין שלו הוא עד לאחר סקילה או לאחר שחיטה והשתא אתי שפיר אפי' נגמר דינו ואח"כ נגח והא דקתני לקמן בברייתא נמצאת כת שלישית זוממת כולן חייבין אע"ג דעדיין לא חייב נזק שלם מכל מקום כיון שמייעדין אותו וממילא מתחייב נזק שלם ברביעית כשהוזמו צריכין לשלם כפי מה שתעלה נגיחה ד' כשיגח אע"ג דבפרק הנחנקין (סנהדרין דף פו:) אמר עידי גניבה בנפש שהוזמו ועידי גניבה ראשונה של בן סורר אין נהרגין התם לאו משום דיכול להיות שלא יבאו לידי חיוב פטרינן להו אלא התם משום דמצו למימר להלקותו באנו ועידי גניבה בנפש שהוזמו לוקין כדפירש התם בקונטרס אבל הכא ע"כ לא באו כי אם לייעדו ולחייבו נזק שלם כשיגח נגיחה ד' כדמסיק ואזיל דלא מצו למימר לחיובי פלגא נזקא קאתינן א"כ אין חייבין אלו הכיתות אלא במה שעשאו מועד ואומדין כמה נפחת שורו מדמיו ולא צריכא השתא לנגיחה רביעית כלל:

גם נתברר מזו דפי פרה כחצר הניזק דמי דכד איבעיא ואפשיטא דכחצר הניזק דמי דחאה רב מרי ואמר שן דחייב רחמנא כגון שנתחככה בכותל להנאתה והפילה הכותל או טינפה פירות להנאתה שדומה היזיקן לשן דיש לה הנאה להזיקה שכשם שיש לה הנאה באכילתה כך יש הנא' כשנתחככה בכותל וכיוצא בה ואקשי' עלי' והא כתיב ובער זה השן וכתיב כאשר יבער הגלל עד תומו ש"מ דשן דחייב רחמנא כגון דבעיר ליה כוליה שנא' עד תומו. וזה שהפילה הכותל וטינפה הפירות לא ביערם לגמרי דהא קיימי ומתחזו.

ופריק רב אשי כגון דשף צלמי פי' כגון שהיו לו צורות מצויירים בכותל נתחככה בהן ושפשפה אותם מלשון [בתרגום דברים ט] ושפית יתיה בשופינא ובערם מן הכותל לגמרי כדגרסי' בסוף יום הכפורים בענין שכבת זרע שישנו על בשרו אם מבערב ישפשף כלומר יחכך בבשרו עד שיבערו לגמרי ובא רב אשי ופירק [פירוק] אחר דפסע פסועי פי' כגון בצע המקום שנתחככה בהן שיברה האבנים ושחקתן והפירות בדריסה טינפתם ודרסתם [וכילתם] כדכתיב בצע אמרתו לשון כלייה והוא תמימות והשלמות ואתינן למיפשטיה מהא שיסה בו כלב כו' ופשוטה היא. דאפיק כלבא לניביה וסרטיה פי' שיני הכלב שהן ניבין גדולין יוצאין מפיו ולחוץ והכה בהן ולא הכניס [ידו] לתוך פיו.

ת"ש השיך בו את הנחש כו' ופרקי' לענין קטלא דברי הכל חייב ולא יכיל מזיק למימר מאי בעית ברשותי כי קמיבעיא לן לענין ממונא ולא [איפשטא] אלא ממתני' דקתני על החררה משלם נזק שלם ש"מ דפי הכלב כחצר הניזק דמי. והשתא סלקא שמעתין כר' יוחנן דאמר אשו משו' חציו אית ליה נמי משום ממונו וקיימא לן כוותי'.

הנהו עיזי דבי תרבו דהוו מפסדי לר' יוסף ואמר לאביי זיל אצנעינהו כלומר הזהר לבעליהן שישמרו אותן והשיבו אביי יאמרו דבעליהן יגדור גדר לשדהו והשיב רב יוסף אם כל שדות גדורות הן האי דכתיב ובער בשדה אחר היכי משכחת לה ופירק אביי בשחתרה הבהמה הגדר או נפל הגדר בלילה ונכנסה הבהמה ואכלה כי האי גונא השן חייבת אבל בשדה שאינה גדורה השן פטורה ועמדה הא דאביי ולא איפריכא והא דמכריז רבה ואיתימא ר' יוסף לאו דסמכה היא דרב יוסף כשמעתיה ואביי הא אוקמיה בטעמא ואסתלק רב יוסף ושתק ולרבה לא איתברירה דדבריו נינהו דהא גרסי' ואיתימ' ר' יוסף לפיכך אין כח לפסוק הלכה כמותו.

פי' עיזי דשוקא העומדין לטביחה:

מתני' איזהו תם ואיזהו מועד מועד שהעידו עליו ג' ימים ותם שיחזור בו ג' ימים דברי ר' יהודה ור' מאיר אומר מועד שהעידו בו ג' פעמים וכו'.

ואמרינן מאי טעמא אמר אביי תמול חד מתמול תרי כלומר אילו היה כתיב תמול אינו אלא יום אחד השתא דשינה קרא וכתב מתמול תרי יומי נינהו שלשום תלתא ולא ישמרנו ונגח רביעית נעשה מועד ומשלם נזק שלם.

רבא אמר לא שנא כתיב תמול ולא שנא כתיב מתמול תרוייהו חדא יומא משמע שלשום תרי ולא ישמרנו אלא נגח עוד יום שלישי מכאן ולהבא נעשה מועד וכל מה שיגח שלם ישלם שור תחת השור ולדברי הכל נגיחה רביעית נזק שלם. ואביי ורבא בקראי פליגי ולא בעיקר הנגיחות דבהדיא קתני כל שהעידו בו ג' ימים ועוד הלא תראה בתחלת חזקת הבתים דמותיב במתמיה בדבר ברור אי מה שור המועד עד נגיחה רביעית לא מיחייב הכא נמי עד שנה רביעית לא קמה ברשותיה ופריק הכי השתא התם מכי נגח ג' נגיחות הוה ליה מועד ואידך כי לא נגח מאי משלם הכא כיון דאכלה ג' שנים קמה ליה ברשותיה. ועוד שנינו משנה שלימה שור שנגח את האדם ומת מועד משלם את הכופר ותם פטור מן הכופר וזה וזה חייבין מיתה. ואקשי' בגמ' וכי מאחר דמתם קטלינן ליה מועד דקטל היכי משכחת לה. ופרש רבה פי' ודחאו רב אשי ופירש הוא כגון שסיכן ג' בני אדם. רב זביד אמר כגון שהרג ג' בהמות ומועד לבהמה הוי מועד לאדם הרי בפי' דבתלתא זימני תם הוא ונעשה מועד ואם הרג יהרג וזהו המועד שנסקל ומשלם הכופר ובטעמא חדא אזדו הני. ורב שימי בר אשי ור"ל ורב פפא ורב אחא בריה דרב איקא כולהו סבירא להו דבתלתא זמני תם הוא. ותוב גרסינן בפ' הבא על יבמתו וסתות ושור המועד הלכתא כרשב"ג דאמר בהדי' לשלישי תנשא לרביעי לא תנשא.

דאי בחצר המזיק לימא ליה רפתך בפומא דכלבאי מאי בעי תימה האיך אפשר לומר כן כלבו לקח החררה מרשות ניזק והוא אמר ליה ריפתך בפומ' דכלבאי מאי בעי והראב"ד ז"ל פירש דחררה זו לא נטלה מרשות הניזק אלא מרשות בעל הגחלת כמו שכתבנו למעלה ומשום כך אמר שמע מינה דפי פרה כחצר הניזק דמי דכשנטלה כלב זה לא מרשות הניזק נטלה אלא מרשות אחר והוליכה בפיו עד גדישו של בעל החררה ואי אמרת פי פרה כחצר המזיק דמי לימא לי כלבאי לא מרשותך שקיל ופומי' רשותי' הוא ובשעת אכילה מרשותי נטלה ואמאי חייב אבל אי כרשות ניזק דמי השתא ודאי חייב דהא מרשות ניזק נטלה וברשותו אכלה ובכי הא ליכא לספוקי וליכא למיבעי והיינו מתניתין דנכנסה לרשות הניזק ואכלה מאי שראוי לה ואכלה מתוך החנות ומצדי הרחבה.

ואם תאמר אם כן מאי קא קשיא ליה ברשות מזיק שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה הא משכחת לה כשנטלה מרשות הניזק ואכלה ברשות הניזק י"ל דאין הכי נמי ורב מרי בריה דרב כהנא דאהדר ליה משכחת לה כגון שנתחככה בכותל לטענתיה מהדר ליה. ואינך שמעתין דשסה בו הכלב והשיך בו את הנחש כולהו בשנטל יד חבירו והכניסה בפיו של כלב ושל נחש דאי בשסה בלבד והלך הכלב ונשך וכן הנחש אפילו לענין ניזקין חייב בעל הכלב והנחש ואפילו לכשתמצי לומר פי פרה כחצר המזיק דמי ומכל מקום מההיא דחררה שמעינן דפי פרה כחצר הניזק דמי.

הא דאקשינן והא בעינן כאשר יבער הגלל עד תומו. קשיא לי דהא אסיקנא בריש פ"ק דמכלתין שן דומיא דרגל מה רגל דלא מכליא קרנא אף שן דלא מכליא קרנא. ונ"ל דה"ק והא בעינן שן שיכולה לבער את הכל ואי עיקר חיובא דשן לא משכחת לה אלא בשנתחככה בכותל או טנפה פירות הא לא מכליא קרנא לעולם.

שן דאמר רחמנא היכי משכחת לה וכו' כתב הרי"ף ז"ל דקי"ל כרב יוסף וליתי' לדאביי דשינויא בעלמא הוא אבל ר"ח ז"ל פסק כאביי דהא אוקימנא לרב יוסף כטעמא ואסתלק רב יוסף ושתיק. והא דמכריז רב ואתמר רב יוסף לאו דסמכא הוא דרב יוסף כשמעתי' ורבא לא אתבררה דדבריו נינהו דהא גרסינן ואתמר רב יוסף ולפיכך אין כח לפסוק כמותו אלו דברי הרב ז"ל.

הני עיזי דשוקא מתרינן בהו במרייהו תלתא זימני פירוש עיזי דשוקא העומדים לשחיטה ואין הבעלים ממתינין אלא ליומא דשוקא ואי לא מברחי להו שחטינן להו אפילו בלא יומא דשוקא ומ"מ אם הזיקו בנתיים משלם את הנזק נזק שלם על השן ועל הרגל והני מילי עיזי דשוקא אבל עיזי אחרינא דעומדין לגיזתן וחלבן לא שחטינן להו אלא כל אימת דמזקי משלמי.

והכי קאמר אם תמול שלשום הוא ולא ישמרנו האידנא מחייב יש מי שפירש דנגיחה שלישית איכא בינייהו דלאביי עד דנגח נגיחה רביעית לא משלם ולרבא בנגיחה שלישית נעשה מועד והעדתו וחיובו באין כא' ובשלישי משלם נזק שלם וליתא מדאמרינן ריש פרק חזקת הבתים מנין לחזקה שהיא ג' שנים משור המועד אי מה שור המועד עד נגיחה רביעית לא מחייב הכא נמי עד שנה רביעית לא קיימא ברשותיה ופריק הכא השתא התם כי נגח שלש נגיחות הו"ל מועד אידך כי לא נגח מאי משלם אלמא מדפרכינן ומפקינן הכא להדיא מלתא פשיטא היא לכלהו דעד נגיחה רביעית לא משלם וכן אי אפשר דההיא סוגיא אליבא דאביי דלית ליה הלכתא כותיה עבידנא אלא הכא משמעות דורשין בלחוד איכא בינייהו.

כבר כתבנו הרבה פעמים שהשן חיובו בחצר הנזק ולא בחצר אחרת כל שכן בחצר המזיק למדת שפי פרה האוכלת ברשות הנזק חייבת נזק שלם ואין אומרין שפי פרה רשות המזיק אף בביתו של נזק שאם כן אין לך שן גמורה חייבת ואם מפני נתחככה בכותל וטנפה פירות להנאתה אין אלו אלא תולדות שהרי אין כאן ביעור לגמרי ועיקר השן נאמר בה כאשר יבער הגלל עד תמו ואע"פ שאפשר לפרש בשבירה או במחיקת החקוי מכל וכל מ"מ אין זה אב אלא תולדה:

מי ששסה כלבו של חברו בחברו פטור המשסה מדיני אדם וחייב בדיני שמים ובעל הכלב בניזקין חייב חצי נזק ואם הרג אין הכלב נסקל אחר שעל ידי שסוי הרג וכן הדין אם גירה בו את הדוב או שאר בהמה וחיה אבל נחש אם שסהו בחברו פטור המשסה אפילו הרג ואפילו השיך בו ר"ל שהגיע בידו פיו של נחש לבשר חברו פטור שארס נחש מעצמו הוא מקיאו ומ"מ הנחש נסקל ולפיכך נחש שהמית בדרך זה בסקילה ומכיש פטור:

הנכנס בחצר בעל הבית שלא ברשות ונגחו שורו של בעל הבית השור בסקילה שלענין מיתה אין אומרים שיהא זה יכול לומר מה לך אצל רשותי אבל הבעלים מ"מ פטורין מן הכופר אם היה מועד כמו שיתבאר:

בהמות שנכנסו לחצר הניזק ואכלו שאנו מחייבים אותם משום שן לא סוף דבר בבית הנזק שהוא מוקף בכותלים ושננעל הדלת אלא שחתרו או נפל בלילה אלא אף בבית הפתוח ואף בשדה שאין שם גדר חייב ואין אומרים שעל בעל השדה לגדור את שדהו וגאוני הראשונים פסקו שבשדה הואיל והבהמות רגילות לילך בצד השדה ברשות פטורות אלא שבבתים חייבות אע"פ שאין נעולות וכמו שאמרו למעלה מתוך החנות משלמת מה שהזיקה ואין אומרין שהיה לו לנעול אלא שמ"מ הדברים נראין כדעת ראשון שהרי משנת הכלב שנטל את החררה והדליק את הגדיש סתמה בשדה או בבקעה היא שנויה:

בהמות העומדות לשחיטה ומזיקות מתרים בבעליהם שנים ושלשה פעמים ואם הזיקו אחר כן שוחטין אותן ומודיעים אותו שיבא למכור ואע"פ שאין זה ביומא דשוקא הא בבהמות שאינן עומדות לשחיטה אין לנו רשות בכך אלא יזיקו ויזיקו והוא משלם כראוי וגדולי המחברים פירשוה אף בשלא הזיקה כל שנכנסה בשדות וכרמים ומתיראין בה שלא תזיק ואין הדברים נראין וכן יש מפרשים שאע"פ שלא נכנסה לרשות הניזק אלא שהזיקה בשיניה ברשות הרבים שהיא פטורה הרשות בידם לעשות כן הואיל ולשחיטה הן עומדות:

המשנה הששית והכונה לבאר בה שור המועד שבארנו בפרק האחר שהוא מחמשה מועדין כיצד הוא דינו ואמר על זה איזהו תם ואיזהו מועד מועד שהעידו בו שלשה ימים ותם משיחזור בו שלשה ימים דברי ר' יהודה ר' מאיר אומר מועד שהעידו בו שלשה פעמים ותם שיהיו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח אמר הר"ם ממשמשין ר"ל שמושכין אותו ומשחקים בו ואינם מנגחים והלכה כר' יהודה בפירוש שור המועד והלכה כר' מאיר בפירוש שור תם וכל זמן שהועד השור לנגיחה לא יחזור לתמותו עד שישחקו בו הנערים ולא יזיקם בנגיחה:

אמר המאירי איזהו מועד כל שהעידו בו שלשה ימים ר"ל שהתרו בו בבעליו שלשה ימים על שלש נגיחות והוא שנגח ביום ראשון והודיעוהו והתרוהו לשמרו וחזר ונגח ביום שני והודיעוהו והתרוהו לשמרו וחזר ונגח בשלישי והתרוהו לשמרו הרי זה עושה מועד מכאן ואילך לחייבו נזק שלם בנגיחה רביעית וכופר הא אם נגח שלשה פעמים ביום אחד אפילו הודיעוהו על כל אחת בשעתה והתרוהו אין זה מועד הואיל ולא התמיד כן בימים שזה שהתמיד ביום אחד סבה היא שארעה לו ותם וכו' ר"ל אחר שנעשה מועד אם הוא חוזר מטבעו הרע חוזר הוא לדין תמותו ומאימתי משיחזור בו שלשה ימים שבכל יום מהם יהיו חבריו עוברים לפניו ואינו נוגחם דברי ר' יהודה ור' מאיר אומר מועד שהעידו בו שלשה פעמים אפילו ביום אחד ותם ר"ל וחוזר לתמותו משיהו אפילו תינוקות עוברים וממשמשין בו דרך הכעסה ושסוי ואינו נוגח ובברייתא אמרו ממשמשין בו בין קרניו:

והלכה כר' יהודה בהעדה וכר' מאיר בחזרה לתמותו ויש פוסקין בהעדה שבשלישית חייב וסוברים שזהו דעת רבא בגמ' ונסח הדברים מאי טעמא דר' יהודה אמר אביי תמול חד מתמול תרי שלשום תלת ולא ישמרנו ברביעית רבא אמר תמול מתמול חד הוא והכי קאמר אם מתמול שלשום הוא ולא ישמרנו האידנא חייב ומפרשים האידנא בשלישית שאם לא כן במה נחלקו ומ"מ קשה לפירוש זה שהרי רבא עצמו אמר וסתות ושור המועד כרשב"ג דאמר לשלישי תנשא לרביעי לא תנשא אלא עיקר הפירוש שלא נחלקו אביי ורבא אלא במשמעות דורשין ודברי רבא פירושם מתמול חד שלשום תרי אם מתמול שלשום הוא ולא ישמרנו בשלישית האידנא חייב במה שיגח מכאן ואילך ואף לדעת מפרשים שחולקין הם בין שלישית לרביעית מ"מ הלכה ברביעית ואם מפני שקשה להם שכל מחלוקת אביי ורבא הלכה כרבא אין אנו חוששין לכך שאין עיקר מחלוקת זה שלהם שהרי נחלקו בה גדולים מהם כמו שאמרו וסתות ושור המועד הלכה כרשב"ג כמו שכתבנו וכל שאין עקר המחלוקת שלהם אינו בכלל הדברים הנזכרים על שמם וכבר העירונו בדבר זה במסכת חולין:

בד"ה ולא ישמרנו כו' וי"ל דלכתחלה כשהוזמו הג' כו' לא הספיקו לגמור את דינו עד שנגח נגיחה ד' כו' עכ"ל לרבא ניחא דאי לייעודי תורא אפשר שיגח נגיחה ד' בו ביום שנגח נגיחה ג' עד שלא הספיקו לגמור דינו אבל אי לייעודי גברא ודאי דהספיקו לגמור דינו אף בנגיחה ראשונה בו ביום כשהעידו ראשונה בבעלים ולא היו משהין אותו עד לאחר הנגיחה שניה אבל לאביי לייעודו תורא נמי על כרחך כשהעידו על נגיחה ג' והספיקו לגמור דינו היו משהין אותו עד למחר בנגיחה רביעית א"כ בכה"ג ניחא נמי בלייעודי גברא בכל הנגיחות ואפשר דבנגיחה אחת איכא למימר הכי אבל בכל הנגיחות לית לן למימר הכי דמלתא דלא שכיחא הוא ודו"ק:

בגמ' כגון שנתחככה בכותל וכו' יש לדקדק מה יהיה התולדה דשן ובריש מכילתן קאמר אבות מכלל דאיכא תולדה. וי"ל דתרי הוי נתחככה בכותל או טנפה פירות וחד הוי אב וחד הוי תולדה:

בתוס' ד"ה איזהו מועד וכו' לא משום דתהוי פלוגתא בשור המועד וכו' ר"ל פלוגתייהו דר' ורשב"ג דפליגי אי בתרי זימני הוי חזקה או בתלתא והתוס' הכא קצרו לשונם זה לשון התוס' התם אהא דקאמר התם כו' שור המועד סתם לן תנא כרשב"ג וכתבו התוס' התם רבי לא פליג אקרא אלא כלומר התם מתקיימים דברי רשב"ג דאמר בתלתא זימני הוי חזקה ע"ש וכן הוא כונת התוס' דהכא:

ד"ה ולא ישמרנו והר"ר עזרא פי' דאיכא בינייהו וכו' ואני מצאתי בגליון תוס' ישנים וז"ל והר"ר שלמה מדרוי"ש פי' דאיכא בינייהו דלאביי ע"כ מודה ר' הכא דבתרי זימני לא הוי חזקה דלא פליג אקרא אבל לרבא סבר שפיר דבנגיחה שלישית משלם נ"ש דבתרי זימני הוי חזקה והוי מועד אבל מתני' ודאי דקתני דאין נעשה מועד עד ג' ימים אתיא כרשב"ג והשתא אתי שפיר דרבא לטעמיה דאמר בהבא על יבמתו דבשור המועד סתם לן תנא כרשב"ג אבל לאביי אפילו רבי מודה הכא עכ"ל:

בא"ד וי"ל דלכתחלה כשהוזמו הג' כתות לקחוה הבעלים וכו' הוכרחו לכתוב זה משום דמסתמא בשעת העמדת השור בב"ד אי אפשר שיגח:

בא"ד והא דקתני לקמן בברייתא וכו' אע"ג דעדיין לא חייב נ"ש וכו' ר"ל לפי מה דפרישית לעיל דלכ"ע עד נגיחה רביעית לא משלם נזק שלם:

רבינא אמר דשף צלמי מפרש ריב"א דרבינא בא לפרש נתחככה בכותל שהיו הצלמים מצויירים בה ורב אשי בא לפרש טנפה פירות כגון דפסעה פסועי. תוספות שאנץ.

והא בעינן כאשר יבער הגלל קשה לי דהא אסקינא בריש פרק קמא דמכלתין שן דומיא דרגל מה רגל דלא מכליא קרנא אף שן דלא מכליא קרנא. ונראה לי דהכי קאמר בעינן שן שיכולה לבער את הכל ואי עיקר דחיובא דשן לא משכחת לה אלא כשנתחככה בכותל או טנפה פירות הא לא מכליא קרנא לעולם. הרשב"א ז"ל.

מאי בעי ידך בפומא דחיואי הוה מצי לשנויי דהכא נמי בדאפקיה לניביה וסרטיה אלא משמע ליה השיך שהנחש לא עשה כלום אלא שהקיא את הארס. לענין קטלא לא אמרינן. פירוש לא אמרינן הך סברא לחייב מיתה על האדם ופטור הנחש. אבל אין לפרש לענין קטלא לא אמרינן כיון דמת האדם מחמת הנחש רק לענין נזקין דהא בסמוך מייתי משור בסקילה ובעלים פטורים מכופר משום דמצי אמר מה בעית ברשותי אלמא דאף לענין מיתה אמרינן הך סברא. אלא ודאי הכי פירושו לענין קטלא לא אמרינן משום דלעיל ליכא חיוב מיתה על הכלב דמיירי שלא מת הנשוך אלא נזק בעלמא בעי לשלומי בעל הכלב. תלמידי הר"פ ז"ל. והקשו בתוספות ברישא דאייתי לעיל משיסה בו את הכלב דהיינו רישא דהא דהשיך אמאי לא דחי לענין קטלא לא אמרינן. יש לומר דמשתמע ליה דשיסה בו את הכלב וכו' לאו לענין קטלא איתמר דלא שייך קטלא אלא בהשיך ולא איתמר אלא לענין נזקין. ה"ר ישעיה ז"ל.

ח"מ שצ"ב ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל הכלב שנטל חררה וכו'. על הגדיש חצי נזק בשהניח על הגדיש את הגחלת עם החררה שאין כאן שנוי ומתוך כך על מקום הנחת הגחלת משלם נזק שלם כבחררה אבל על הגדיש כלו חצי נזק שצרורות של כלב הן ואף על פי שאין הגחלת מבעל הכלב דקיימא לן כרבי יוחנן דאמר אשו משום חציו או משום ממונו ובאדם הוא כאלו הוא מזיק בזריקת חץ אפילו הדליק בתוך שלו ובבהמה הרי חצים שלה והם כדין צרורות ומשלם חצי נזק ובאדם שאין בו מין צרורות נזק שלם (אכנפיה) שאין הגחלת שלו. ומכל מקום בכלב אם לא הניחה אלא אדייה אדויי פירוש שזרקה בפה או ברגל דרך שנוי הרי כל זה משונה ואף על מקום גחלת משלם חצי נזק ועל שאר הגדיש חצי נזק גם כן שאין שנוי לצרורות לדון בהן רביע נזק. ויש חולקים בזו כמו שהתבארו דברים אלו בששמר בעל גחלת את גחלתו כראוי והכלב חתר דאין לך חיוב אלא אצל בעל הכלב ואין בו דין משונה לדון בו חצי נזק אף במקום גחלת שסתם דלתות חתורות הן וכו'. ואם לא שמר בעל גחלת גחלתו חיוב חררה ומקום גחלת על בעל הכלב על החררה בנזק שלם ועל מקומה אם בנזק שלם בלא שנוי ואם בחצי נזק בשנוי וחיוב הגדיש על בעל הגחלת מדין ממונו הן באנחה אנוחי הן באדייה אדויי למה שפירשנו בו שזרקה שזה חמור ממסרה לחרש שוטה וקטן שהרי יש לו לשמרה מכל מה שמצוי ליטלה מביתו וחיובו בנזק שלם שכל שאתה מחייב בעל הגחלת אין לך אצל שנוי כלום שהרי מצד ממונו להזיק אתה מחייבו ולא מצד הכלב שנדון בו כדין קרן או כדין צרורות שאין דין שנוי או דין צרורות אלא בנזק בהמה אבל אם הוליכה בכל הגדיש אף בשלא שמר גחלתו בעל הכלב חייב נזק שלם מתורת בור ולא בעל הגחלת והרי הוא כבורו המתגלגל שביארנו בו בפירוש ראשון שאם הוא מזיק בעוד שהוא הולך כח המגלגל הוא והוא חייב ובעל הבור פטור. ומכל מקום יש מפרשים שהולכה זו בכלל אדייה אדויי הוא ולא כדין בור וכל שלא שמר בעל גחלת חצי נזק. ואין לומר על הגדיש שהוא בחצי נזק לדעת זה. וכן נראה מתלמוד המערב שהביאו לדעת ריש לקיש במקום אדייה אדויי במצית את האור על כל שבולת ושבולת והדברים נראין שאין להביא בכלל בור מה שהוא מתגלגל דרך שנוי. וגדולי המחברים כתבו בזו שעל שאר הגדיש פטור ולא הבנתי דבריהם. פי פרה האוכלת ברשות הניזק חייב נזק שלם. ע"כ.

אמר ליה לאביי זיל צנעינהו כן גריס הרי"ף ז"ל. ופירש ה"ר יהונתן ז"ל זיל צנעינהו שים אותם בשמתא אם יוסיפו עוד לפשוע שלא ישמרו העזים כדאמרינן בפרק קמא ובין כך ובין כך משמתינן ליה עד דמסלקי היזקא מדרבי נתן. לגדור מר גדרא. כלומר דסבירא ליה דעל הניזק להרחיק את עצמו ורב יוסף הוה סבירא ליה דעל המזיק להרחיק את עצמו והילכתא כוותיה. והכי סוגיא דשמעתא דמקשה לעיל וליחייב נמי בעל גחלת ומתרץ בששמר את גחלתו שמע מינה דעל המזיק להרחיק את עצמו. ע"כ. וכן פסק הר"מ מסרקסטה וז"ל הלכה כרב יוסף ואם הזיקו העזים אף על פי שמצאו גדר פתוח משלמין בעליהן דהוו להו למנטריה וגיריה נינהו וקיימא לן דמודה רבי יוסי בגיריה דעל המזיק להרחיק את עצמו. ע"כ לשונו.

יכלי למימר לגדור מר גדרא וכו' כתבו בתוספות היה נשמט אביי שלא היה חפץ וכו'. והא דאוקימנא לעיל בששמר גחלתו משום דלא ליחייב בעל גחלת אאשו אבל משום דלא לפטור בעל הכלב אחררה לא איצטריך. וכן פסק רי"ף דליכא לדאביי. לשון הרא"ש ז"ל. וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל לגדור מר גדרא. וא"ת והלא לעיל פירשנו שאין מוטל עליו לשמור עצמו להיות ניזוק ואם כן למה יגדור כלל. ויש לומר דאין הכי נמי ואביי אמר הכי לאשתמוטי מלילך לשם והא דמשני הכא כשחתרה שנויא בעלמא הוא. ותדע דהא אמרינן במתניתין מפתח החנות וכו'. ע"כ. וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל לגדור מר גדרא. צריך לומר דאביי לית ליה האי סברא דאמר לעיל גבי חררה דאין לו לאדם ליזהר שלא יזיקוהו ודוחק. ועוד קשה לי ממתניתין דמחייבת על חחררה וכן מתוך החנות. ושמא אביי אשתמוטי קא משתמיט וכו'. ואומר ר"י דלא דמי דודאי בבתים אין אדם יכול להיות פתחיו נעולים כל שעה אבל גבי שדה דרך אנשים לגדור שדותם. ע"כ. ורבינו חננאל ז"ל פסק כאביי דהא אוקמי לרב יוסף בטעמא ואסתלק רב יוסף ושתיק. והא דמכריז רבה ואיתימא רב יוסף לאו דסמכא הוא דרב יוסף דשמעתיה ורבה לא אתבררו דדבריו נינהו דהא גרסינן ואיתימא רב יוסף ולפיכך אין כח לפסוק כמותו. אלו דברי הרב ז"ל. הרשב"א ז"ל. וזה לשון הרב המאירי ז"ל בהמות שנכנסו לחצר הניזק חייבים בין בבית שהוא מוקף בכתלים ושננעלה הדלת אלא שחתרו בין בבית הפתוח בין בשדה שאין שם שום גדר. וגאוני הראשונים פסקו שבשדה הואיל והבהמות רגילות לילך בצד השדה ברשות פטורות אלא שבבתים חייבות אף על פי שאין ננעלות וכמו שאמרו למעלה מתוך החנות וכו'. והדברים נראים כדעת ראשון שהרי משנת הכלב שנטל את החררה והדליק את הגדיש סתמא בשדה או בבקעה היא שנויה. בהמות העומדות לשחיטה ומזיקות מתרין בבעליהן ב' או ג' פעמים ואם הזיקו אחר כך שוחטין אותם ומודיעין אותו שיבא למכור ואף על פי שאין זה ביומא דשוקא. ובבהמות שאינן עומדות לשחיטה אין לנו רשות בכך אלא יזיקו ויזיקו והוא משלם כראוי. וגדולי המחברים פירשוה אף בשלא הזיק כל שנכנסה בשדות וכרמים ומתיראין בה שלא תזיק ואין הדברים נראין. וכן יש מפרשים שאף על פי שלא נכנסה לרשות הניזק אלא שהזיקה בשיניה ברשות הרבים שהיא פטורה הרשות בידם לעשות כן הואיל ולשחיטה הן עומדות. ע"כ.

תיב אמסחתא וקבל זוזך במאזנים ישאו יחד מתרגמינן במסחתה יטלון כחדא. מהר"י כ"ץ ז"ל.

מתניתין איזהו מועד וכו' השתא קא מתחיל לפרש שור המועד שהזכיר במשנה ראשונה בחמשה תמין וחמשה מועדין אחר שן ורגל ושואל באיזה ענין בעינן העדאתו אי אמרינן דוקא קאמר הכתוב מתמול שלשום וכו' או דילמא אמרינן קל וחומר. ה"ר יהונתן ז"ל.

בגמרא ותפשוט דפי פרה כחצר הניזק דמי דאי כחצר המזיק לימא ליה מאי בעי ריפתך בפומא דכלבאי דאיבעיא להו וכו' שן דחייב רחמנא היכי משכחת ליה ע"כ לשון הש"ס בכאן. תמוה מאד כמו שכתבו התוס' ואף לפירושם הל' דחוק מאד כמ"ש הם בעצמם אבל הנראה מזה דפשיטא ליה להש"ס דכל היכא שהבהמה לוקחת ואוכלת מיד לית דינא ולית דיינא דבתר אכילה אזלינן א"נ אע"ג דלא אכלה מיד כיון שבנתינתה לפיה אינו ראוי עוד לאכילה קרינן ביה שפיר וביער בשדה אחר אלא דוקא כאן גבי כלב שנטל חררה כיון שהכלב הולך עם החררה למקום א' והיא שלימה בפיו א"כ לא נראה לחייבו אשעת לקיחה כיון שהחררה היתה בעין ואפשר להצילה אלא עיקר החיוב חל כיון שהניחה בגדיש ולקחה אח"כ ואכלה לכך מקשי הש"ס לעיל שפיר דאכלה היכא כיון שאין לנו לחייבו אלא משעת אכילה ומוקי לה משום הכי דאכלה בגדיש דבעל חררה פי' וא"כ יש לנו לחייבו שפיר על לקיחה ואכילה אחרונה וע"ז דייק הש"ס שפיר תפשוט דפי פרה כחצר הניזק דמי דאי כחצר המזיק לימא מאי בעי ריפתך בפומא דכלבאי פי' כיון דעל לקיחה ראשונה לא מחייבינן ליה כיון שלא נעשה בו שום היזק אלא על לקיחה אחרונה שלקחה מפיו של עצמו ואכלה מחייבינן ליה מוכח דפי פרה כחצר הניזק דמי ותפשוט דאיבעיא להו ועיקר האיבעיא באמת הוא כמ"ש התוס' דנפקא מינה אם הושיטה אחר וכו' ולכך לא מצי למיפשט ממתני' דשן מועדת לאכול הראוי לה דהתם מיירי שאוכלת תיכף וא"כ נעשה הביעור תיכף בנתינתה לפיה בשעת הלקיחה והא דקאמר הש"ס שן דחייבה רחמנא היכי משכחת לה היינו ג"כ כמו שכתבו התוספות דאלישנא דקרא פריך דכתיב ובער בשדה אחר משמע שהביעור גופיה נעשה בחצר הניזק ובזה נתיישב ג"כ דלא תיקשי לעיל לפירוש רש"י גבי איבעיא להו דמתגלגל בדף כ' ודו"ק:

בגמרא מ"ט דרבי יהודא כו' אמר אביי תמול חד מתמול תרי כו' והא דכתיב תרי זימני מתמול שלשום נראה לכאורה דחדא לענין שנעשה מועד לנזק שלם ואידך לענין כופר אלא דלפ"ז תקשה דהר"ל למיכתב ג"כ והועד בבעליו תרי זימני ויש ליישב אמנם יותר נ"ל דאידך קרא דאו נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשום היינו לענין חזרה דמהכא יליף רבי יהודא דבעיא נמי ג' ימים דהכי פירושא דקרא דאם נודע שכבר היה מועד גמור מתמול שלשום דוקא אע"ג דבתמול שלשום תרי זימני לא נגח אפ"ה לא הוה הפסק משא"כ היכא שהיה השור נגח קודם תמול שלשום והפסיק תלת זימני חזר לתמותו כן נ"ל ועיין מה שאכתוב בזה עוד בלשון האיבעיא דלייעודי גברא והיינו לאביי כדאית ליה שחדא מהנגיחות הוא עכ"פ בתמול או שלשום ולרבא כפשטא ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה איזהו מועד אור"י דהא דאמרינן בהבא על יבמתו וכו' עכ"ל צ"ע דלפי פירושם בסמוך בד"ה ולא ישמרנו דרבא לא מחייבו ג"כ אלא בנגיחה רביעית והיינו שהתוס' הוכיח כן מסוגית הש"ס וברייתא אבל לישנא דקרא ודאי משמע יותר דבנגיחה השלישית חייב וא"כ קשה דלמא רבי ור"ש ב"ג פליגי ג"כ לענין מועד דלרבי דס"ל בעלמא תרי זימני הוי חזקה מוקי לקרא דולא ישמרנו דחייב האידנא בנגיחה שלישית ולרשב"ג דס"ל תלת זימני הוי חזקה מוקי מסברא קרא דולא ישמרנו האידנא בנגיחה שלישית נעשה מועד ואח"כ ישלם בנגיחה רביעית ומצאתי במהר"ם בדבור הסמוך המתחיל ולא ישמרנו שהביא שם איזה גליון מתוס' בענין זה ע"ש דלפ"ז דברי התוס' כאן תמוהים ועיין מה שאכתוב בסמוך ויתיישב על נכון:

בד"ה ולא ישמרנו האידנא חייב פי' בקונטרס וכו' וא"כ אפי' למ"ד לייעודי תורא צריך שידעו הבעלים תחילה ולא ישלם נזק שלם עד נגיחה ד' עכ"ל. התוס' הוכיחו כן מסוגית הש"ס אבל מה שאמר רבא ולא ישמרנו האידנא חייב משמע דיליף הכי מקרא לא נתיישב לפ"ז דנגיחה שלישית לא רמיזא בקרא דוהועד בבעליו לאו לשון מועד הוא אלא לשון עדות וצ"ל דרבא יליף מדכתיב והועד בבעליו ולא ישמרנו ובא ללמד שאין השור נעשה מועד שישלמו הבעלים נ"ש עד שיעידו בפני הבעלים ובפני הב"ד וע"כ דאיירי כאן מנגיחה שלישית וא"כ אם נאמר דבנגיחה זו משלם תיכף נ"ש א"כ קרא ל"ל דמילתא דפשיטא היא שאין חבין לאדם אלא בפניו עיין מ"ש בזה פ' הגוזל בתרא דף קי"ב גבי אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד א"ו דלא מחייב נ"ש אלא בנגיחה ד' וא"כ והועד בבעליו בא ללמד שבנגיחה ג' צריך להעיד בפניו ובפני ב"ד דוקא ואז נעשה מועד לשלם בנגיחה ד' אבל כשלא העידו עליו בנגיחה ג' בפניו אינו משלם בנגיחה ד' אף אם העידו בו באותו נגיחה וזהו חידוש גדול ומה שאמר האידנא חייב אף שנעשה בר חיובא לשלם נ"ש להבא ויותר נראה דלרבא נמי דאמר מתמול שלשום תרי אפ"ה כתיבי שפיר שלשה נגיחות בקרא מקמי והועד בבעליו דקרא אדלעיל מיניה קאי דכתיב נגיחה ראשונה דתמות ועלה קאמר קרא דאם שור נגח הוא מתמול שלשום לבר מנגיחה דהשתא נעשה מועד וכן פרש"י ז"ל להדיא בחומש. ולפ"ז יש ליישב ג"כ שיטה אחרונה דרש"י דרבא מחייב בנגיחה שלישית כדקאמר ולא ישמרנו האידנא ומה שהוכרח לרבא לפ' כן היינו דוקא אליבא דר"י והיינו למאי דפרישית דר' יהודא לענין חזרה מאידך קרא נפקא דקאמר קרא ואם נודע כי שור נגח הוא משמע שנודע השתא בשעת נגיחה זו דכתיב ברישא דקרא שכבר היה מועד גמור קודם לכן מתמול שלשום וא"כ בהדי נגיחה דהשתא ה"ל נגיחה רביעית ועל כרחך דולא ישמרנו דכתיב בתר הכי היינו בנגיחה דהאידנא דאל"כ הו"ל חמש נגיחות א"כ ולא ישמרנו דרישא נמי איירי דכוותיה ולפ"ז הך סוגיא דפ' חזקת הבתים לא תיקשי דהתם בלא"ה לא מתוקמא אליבא דרבי יהודה דאיהו אית ליה טעמא אחרינא בחזקה דג' שנים כר"י שיודיעו שנה וילך שנה כו' אע"כ דכרבי יוסי איירי דלית ליה חזרה דג' ימים או כר' מאיר כדמסיק התם להדיא מאן הולכי אושא ר' ישמעאל וס"ל. כרבי מאיר ודוק היטב. ובזה נתיישב מה שהקשיתי בסמוך דע"כ ר' מודה בהא דמדכתיב והועד בבעליו בתר שני נגיחות משמע דאיירי בנגיחה שלישית מדאיצטריך לאשמועינן דבעיא בפניו ע"כ דלא משלם נ"ש בנגיחה זו אלא מכאן ולהבא וק"ל:

תוס' ד"ה תפשוט וכו' אפי' הכניס יד חבירו עי' לקמן ד' נו ע"א תוספות ד"ה אילימא: