מסכת בבא קמא דף כ״ה עמוד א׳

לא אדון קרן מקרן כדאמרן לעיל אלא קרן מרגל מקום שהחמיר עליו בשן ורגל אינו דין שנחמיר בקרן:

דיו לבא מן הדין להיות כנדון דסוף סוף אי לאו קרן ברה"ר לא משתכחת צד ק"ו:

גמ' והא דיו דאורייתא הוא דתניא גבי י"ג מדות בתורת כהנים מדין ק"ו וכו':

היכא דמפריך ומתניתין אי דרשת דיו מיפרך ק"ו כוליה ולא גמרת בה מידי כדמפרשינן דהתם שבעה דשכינה כו':

הכא חצי נזק כתיב ומשמע נמי ארשות הניזק ואי דרשת דיו ואוקמת ליה ברשות הניזק אחצי נזק לא אגמרינן ק"ו מידי:

ור"ט ההוא תסגר לאשמועינן דדרשינן דיו הוא דאתא דאי לא כתיב הכי הוה מוקמינן ליה אארבסר:

דאפי' בעלמא דרשינן דיו ומייתורא דקרא גמרינן ליה:

קרי בזב מניין קריו של זב מניין שתהא הטיפה מטמא במגע ובמשא כטיפה של זוב דקי"ל במסכת נדה (דף נה.) שמטמא במשא וקרי לא דמי לזוב כדאמר בפרק בנות כותים (נדה דף לה:) זוב דומה ללובן ביצה המוזרת קרי דומה ללובן ביצה שאינה מוזרת:

אני לא אדון קרן מקרן לדבריהם קאמר להו דלדידיה לית ליה דיו היכא דמפריך ק"ו וא"ת מה לשן ורגל שכן הזיקן מצוי תאמר בקרן שאין הזיקו מצוי כ"כ דבחזקת שימור קיימי למ"ד פלגא נזקא קנסא ואין לומר מרשות לרשות גמרינן ומה רה"ר שהקיל בה לענין שן ורגל החמיר בה לענין קרן רשות הניזק לא כל שכן דמ"מ שייך למפרך שפיר כדמשמע לקמן דבעי למילף כופר שלם בתם בחצר הניזק מנזקין דרגל ופריך מה לנזקי' דרגל שכן ישנן באש וי"ל דלאו פירכא היא דאין חומרא זו מועלת לחייבו ברה"ר והכי דיינינן ק"ו ומה שן ורגל שאין חומרות מועילות לחייבו ברה"ר נ"ש כו' ובפ"ק דזבחים (דף י.) גבי שוחט לשמה לזרוק דמה שלא לשמה דפסול מק"ו דשוחט חוץ לזמנו דכשר ופריך מה לחוץ לזמנו שכן כרת אע"פ שאין חומרא זו מועלת לחוץ לזמנו לפסול חומרא שהחמירה תורה שאני דכיון שהחמירה תורה חומרא זו החמירה חומרא אחרת וא"ת והיכי קאמרי רבנן דיו כל ק"ו כך הוא דבשביל חומרא אחריתי קטנה שיש בזה מה שאין בזה יש ליתן בחמור כל החומרות שבקל וי"ל כיון שהחומרא מעין הדין שאנו באין ללמוד שייך לומר דיו שפיר וא"ת בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לה:) אמר ותהא קבורת מת מצוה דוחה שבת מק"ו ומה עבודה שהיא דוחה שבת קבורת מת מצוה דוחה אותה שבת שנדחית מפני עבודה אינו דין שתהא מת מצוה דוחה אותה והשתא נימא כמו שאינה דוחה את העבודה אלא בשב ואל תעשה כך אל תדחה שבת אלא בשב ואל תעשה וי"ל כיון דגוף העבודה נדחית מפני קבורת מת מצוה אין לנו לומר שתהא חמורה ממנה בשום מקום:

ק"ו לשכינה י"ד יום אור"ת משום דאמרינן בהמפלת (נדה דף לא.) שהאב ואם נותנין בו כל אחד ה' דברים והקב"ה נותן בו י' דברים וי"מ דנקט י"ד יום כנגד שני הסגרות דאין הסגר פחות מז' ימים וכן מוכח בתוספתא דמסכת אבות:

והא האי תנא דלא דריש דיו וכולהו מידחו ותימה דבפרק השואל (ב"מ דף צה.) פריך הניחא למאן דאית ליה דיו אלא למאן דלית ליה דיו מאי איכא למימר ואף על גב דהתם לא מפריך קל וחומר ויש לומר דפריך למאי דס"ד מעיקרא להנך אמוראי:

מידי ולא ד"א כתיב תימה דנימא דאהני ק"ו למגע ומשא לטומאה גופיה ואהני דיו לומר דלא מטמא אדם לטמא בגדים ובריש מסכת כלים ובסוף מסכת זבים משמע דש"ז של זב מטמא אדם לטמא בגדים וכ"ת לא שייך דיו לחלק בטומאה שלא מצינו שום דבר שמטמא במשא שלא יטמא אדם לטמא בגדים הא לעיל (בבא קמא דף יח:) אמרינן כי האי גוונא לר"ט אהני ק"ו לנ"ש ואהני דיו למגופו ואע"פ שלא מצינו נ"ש מגופו וכן לקמן גבי מפץ אומר אהני ק"ו לטומאת ערב ואהני דיו לטומאת ז' ואע"פ דלא מצינו דבר הנוגע במת שלא יטמא ז' ושמא יש לנו לחלק דנ"ש ומגופו שני דברים הן ואין זה לחצאין וכן לקמן יש דברים הנוגעים במת שאין להן טומאת ז' ואין נעשים אב הטומאה כגון אוכלין ומשקין וכלי חרס אבל הכא כיון שיש בו טומאת משא אי אפשר להיות לחצאין וכן בפ"ק דפסחים (דף יח: ושם) ילפינן משקין הבאין מחמת שרץ ממשקין הבאין מחמת כלי ולא אמר דיו שיהיו שניים כמותם דלא מצינו דבר הנוגע בשרץ שלא יהא ראשון וא"ת ולימא דאהני ק"ו למגע לטמא אדם לטמא בגדים כרוקו ואהני דיו לאפוקי ממשא וי"ל הא נמי הוי לחצאין דלא אשכחן מידי שמגעו מטמא אדם לטמא בגדים שלא יטמא במשא ואדרבה אשכחן מרכב בריש מסכת כלים שמגעו מטמא אדם ולא לטמא בגדים ומשאו מטמא אדם לטמא בגדים וא"ת ולימא אהני ק"ו למשא ואהני דיו לאפוקי מגעו שלא יטמא אלא אדם לחודיה ולא לטמא בגדים שיהא דינו כמרכב הא נמי ליתא ולאו פירכא היא דמשא דלא כתיב ביה כלל ילפינן מק"ו ומגע דכתיב ביה לא נביא לכל דין מגע רוק מק"ו:

אלא האי תנא הוא והני תנאי דאייתי פרק בתרא דנזיר (דף סו.) ותנא דמתני' דהתם קסברי ש"ז של זב מטמא במשא לא שייך לאתויי כלל הכא דהתם כולהו סברי דוקא קרוב לראיית זיבה מעת לעת או יומו מטמא ש"ז והכא בעי לאתויי תנא שיטמא במשא כל ז' בק"ו מרוקו וא"ת בפרק בנות כותים (נדה דף לד:) דקבעי רב יוסף ראייה ראשונה של מצורע מהו שתטמא במשא כו' ואמאי לא פשיט דמטמא במשא מק"ו מרוקו דטהור בטהור כמו קרי של זב דהכא וי"ל דבעיין דהתם לאו אליבא דרבי טרפון אלא אליבא דרבנן דאית להו דיו היכא דמפריך קל וחומר:

מתני' שור המזיק ברשות הניזק כיצד נגח וכו' ור' טרפון לא דרש דיו והא דיו דאורייתא היא דתניא מדין ק"ו כיצד ואביה ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים ק"ו לשכינה י"ד. אשכחן נמי בשחיטת קדשים פ' חטאת העוף בסופו ולר' מאיר לית ליה דיו והא דיו דאורייתא הוא דכתיב ויאמר ה' אל משה ואביה ירק כו' ואמרינן לעולם אית לר' טרפון נמי דיו היכא דלא מיפרך ק"ו כגון נזיפת ז' שאין כתיב אפילו ז' ובא בק"ו מאביה שיש לו ז' והוא קל דין הוא להיות לשכינה שהיא חמורה ממנו י"ד יבא דין דיו לבא מן הדין להיות כנדון והוציא ז' מי"ד נשארו ז' אהני ק"ו ללמד ז' לשכינה כי האי גונא אית ליה לר' טרפון דיו אבל היכא דמפריך ק"ו לגמרי לא דריש ואיך מפריך הכא ק"ו דדרשינן הכא מה מקום שהיקל על הרגל ברשות הרבים שהיא פטורה החמיר בקרן שנאמר וחצו את כספו לא שנא רה"ר ולא שנא חצר הניזק (לא) דלא גרעא רשות הניזק מרשות הרבים מקום שהחמיר על הרגל בחצר הניזק נזק שלם אינו דין שנחמיר על הקרן ברשות הניזק נזק שלם ואם תאמר דיו לקרן ברשות הניזק להיות כקרן ברשות הרבים חצי נזק איפריך ק"ו וחזר הדין לתחילתו דהוא מקודם שנידון ק"ו אוקימנא חצי נזק דקרא אפילו ברשות הניזק דלא גרע מרשות הרבים. ו'ראי'נו ל'רבות'ינו ה'גאו'ני'ם פ'י' כ'ך ומה הרגל שהיא קלה ברשות הרבים ושאינה חייבת נזק שלם חייבת ברשות הרבים חצי נזק צרורות ודכוותה הקרן ברשות הרבים נזק שלם וממילא למידין קרן מקרן ואמרו לו דיו לקרן ברשות הניזק להיותו כקרן ברשות הרבים וחצי נזק צרורות כשם שהקרן ברה"ר חצי נזק כך ברשות הניזק חצי נזק ו'אי'כ'א ע'ל ה'אי פ'ירוש'א פ'ירכ'א. ואקשינן וליכא תנא דלא דריש דיו ואע"ג דלא מפריך ק"ו והתניא קרויו בזב מנא לן דטמא ודין הוא טהור בטהור והוא הרוק של כל אדם שהוא טהור וגם רוקו טהור. בזב טמא שנאמר וכי ירוק הזב וכו' טמא בטהור והוא הקרי אינו דין שיהא טמא בזב פי' הרוק שהוא באדם טהור טהור. הנה רוקו של כל אדם שהוא טהור רוקו טהור אבל רוקו של זב טמא. קרי שהוא טמא בכל אדם טהור אינו [דין] שיהא טמא אפילו בזב. והעמיד קירויו של זב בזובו שמטמא אפילו במשא והיה לו לדרוש לדון דיו לקירויו של זב להיות כקרויו של טהור מה זה קרי של טהור מטמא במגע ולא במשא אף זה של זב כך וכיון שלא דרש כך ש"מ דלא דריש דיו ואע"ג דלא מיפריך ק"ו.

ואוקימנא דלמגע לא איצטריך ק"ו דלא גרע מן גברא טהור דהוא בעל קרי דמטמא במגע ואע"ג דאמרינן איצטריך ק"ו למגע כבר נדחה האי סברא דאיתקשה מאן דאית ליה האי סברא ומייתי ליה מדבר אחר אקשי' עליה מידי דבר אחר כתיב ועמדה הברייתא דלמגע לא צריך ק"ו ולא גרע מגברא טהור. וכי איצטריך ק"ו לאייתויי קירויו של זב לטמא במשא ואי דריש דיו למעוטי מלטמא במשא איפריך ק"ו ומשום האי לא דריש האי תנא דיו דסבר לה כר' טרפון.

ורבי טרפון ההוא דאפילו בעלמא דרשינן דיו וכו' קשיא מ"מ מהכא משמע דדרשינן דיו ואפילו היכא דמפריך ק"ו דהא הכא מפריך ק"ו דהא כתיב לשכינה שבעה כדאמר ליה וממקום שבאת נלמד אפילו היכא דמפריך ק"ו וליתא דשפיר קאמר להו ר' טרפון דלגבי קרן דכתיב בעלמא דמשלם חצי נזק אי דרשינן דיו מאי אהני לן ק"ו הא מיכתב כתב אבל הכא לא אשמועינן בדוכתא אחרינא לשכינה שבעה וכאן הוא שלמדנו דין ק"ו ודיו מדכתב לאביה ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים וכתיב בתריה תסגר ז' ימים דמיניה שמעינן אף לשכינה שבעה.

רבי יהושע אומר אף מטמא במשא לפי שאי אפשר לה בלא צחצוחי זיבה הא לאו הכי לאו. וא"ת מ"מ לרבי יהושע מטמא הוא לעולם משום צחצוחי זיבה דאית בה מיהא לכן פר"ח ז"ל דאפילו רבי יהושע לא אמר אלא בימים שרואה בהם זוב דחייש לצחצוחי זיבה אבל בימי סיפרו דליכא למיחש משום צחצוחי זיבה לא. ולדידי קשיא דהא אמרינן בנדה ר"פ המפלת דקרי של זב סותר יומו משום דאי אפשר לקרי בלא צחצוחי זיבה אלא מדסתר בימי ספירה הוא שרא ומינה דאפילו בימי סיפרו חיישינן לצחצוחי זיבה.

והראב"ד ז"ל כתב דלמ"ד משום צחצוחי זיבה סותר יום אחד ולמאן דמייתי ליה מק"ו לא סתר כלום דהא מרוקה מייתו ליה מה רוקו לא סתר אף קרויו לא סתר ומסתברא לי דמאן דמייתי ליה בק"ו וכן נמי ר' אליעזר דלא מטמא ליה במשא סבירא להו דאפשר ליה לקרי בלא צחצוחי זיבה ואפ"ה למאן דאייתי ליה מרוקו מטמא במשא ולר' אליעזר לא מטמא במשא ורבי יהושע מודה לרבי אליעזר דלא מייתי ליה מרוקו והלכך אי לאו דאי אפשר לו בלא צחצוחי זיבה לא הוה מטמא במשא ולמאן דאית ליה דאפשר בלא צחצוחי זיבה לא הו"ל לטמויי במשא דלא מייתי מרוקו.

מדה זו שהזכרנו במשנה בענין קל וחומר והוא שדיו לבוא מן הדין להיות כנדון מדה קבועה היא כמו שאמרו בענין שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן מדין קל וחומר כיצד ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים קל וחומר לשכינה ארבעה עשר יום אלא שדיו לבא מן הדין להיות כנדון ואף ר' טרפון לא חלק בה אלא לומר שאין אומרין דיו אלא במקום שיש מקום לקל וחומר כגון זו שאלמלא קל וחומר אף סגירת שבעה לגערתו של הקב"ה לא היינו דנין ובא הקל וחומר ולמדנו סגירת ארבעה עשר ובא מדה זו ר"ל דיו לבא וכו' והפקיעה את השבעה והעמידה הקל וחומר על שבעה הא במקום שאם אתה משתמש במדה זו אין מקום לקל וחומר כלל כגון משנתנו אין משתמשין בה:

ואע"פ שהלכה כחכמים בקצת מקומות מצינו שאנו משתמשין בדרך זה והיא שהבאנו למטה שכבת זרע של זב במשא אף בלא חשש זיבה כמו שאנו מבארים עכשו:

טהור שראה קרי אותו קרי אב הטומאה ומטמא אדם וכלים במגע וכלי חרש באויר ושיעורה יתבאר במסכת נדה מ"ג ב' לרואה בכל שהוא ולאחרים בכעדשה אבל אינו מטמא במשא וזיבה חמורה ממנו ומטמאה במשא מראייה ראשונה ואילך כמו שיתבאר בפרק בנות הכותיים ל"ה א' בהדיא ראייה ראשונה של זב קרי בעלמא הוא כמו שאמרו מ"ג ב' שתים לטומאה ושלש לקרבן ולא סוף דבר זובו אלא אף רוקו ומימי רגליו וקרי שלו מטמאין במגע ובמשא ואפילו היה לו בלא צחצוחי זיבה כגון טפה ראשונה ומחמת קושי או בתוך שבעה נקיים אלא שבמסכת נדה פרק המפלת כ"ב א' נראין הדברים שאף בתוך שבעה אי אפשר בלא צחצוחי זיבה ואין הדברים נראין שאם כן כששנו במשנה זובו ורוקו ושכבת זרעו היה לו לשנות זרעו אחר זובו הואיל ואין טומאת שכבת זרעו אלא מחמת זובו והרי מ"מ לענין ביאור ששכבת זרעו של זב מביאין אותו לטומאת משא מקל וחומר ומה טהור בטהור כגון רוקו טמא בטמא טמא בטהור אינו דין שיהא טמא בטמא ומייתי ליה בין למגע בין למשא ומשום דלמגע לא איצטריך דלא גרע מגברא אחרינא ונמצא שאלו לא הבאתו למשא לא היה מקום לקל וחומר:

תוספות בד"ה אני לא אדון כו' דלאו פירכא היא דאין חומרא זו מועלת כו' עכ"ל אבל הך פירכא דמה לנזקים דרגל שכן ישנו באש חומרא זו מועלת ואין מכניסין אותה בק"ו כיון שהוא דין הכתוב בתורה וק"ל:

בד"ה אלא האי תנא היא והני תנאי דאייתי בפ"ב דנזיר כו' עכ"ל ולא ניחא להו לאוקמא בפשיטות הני תנאי ומתני' דהתם כר"י כדקאמר התם דאפי' ר"י לא אמר אלא משום צחצוחי זיבה אבל בעינא לא ע"ש וק"ל:

בתוס' ד"ה אני לא אדון וכו' לדבריהם קאמר וכו' דאין לומר דס"ל לר' טרפון באמת דבק"ו הדאשון דדן בסוף הדין קרן מקרן פרכינן דיו אלא שבזה הק"ו השני דבסוף הרין אנו דנין קרן מרגל לא פרכינן דיו דא"כ בתחלה מאי סבר ר' טרפון דהיכי ס"ד מתחלה דדן בסוף הדין קרן מקרן וכי לא מסיק אדעתיה דלפרכו ליה דיו אלא ודאי איהו ס"ל דהיכי דמפרך קל וחומר לא אמרינן דיו והא דקאמר אני לא אדון וכו' לדבריהם דרבנן קאמר ומהא סוגיא שמעינן דעיקר פירכא דיו מסוף הדין פרכינן. ולכך בק"ו הראשון דדיינינן קרן משן ורגל אף שהסוף הדין הוא קרן מקרן איכא למפרך טפי דיו אבל בקל וחומר השני שהסוף הדין הוא קרן מרגל הוה סלקא דעתיה דרבי טרפון דאפילו לדברי רבנן לא פרכינן דיו:

בא"ד ואין לומר מרשות לרשות גמרי' וכו' יש לדקדק דאם ר"ל דלא ילפינן קרן מרגל אלא רשות הניזק מר"ה גמרינן וכאלו אמר הכי ומה בר"ה חייב קרן כ"ש ברשות הניזק והיכן מצינו שיש צד חומרא ברשות הניזק יותר מבר"ה שהרי בר"ה פטור בשן ורגל וברשות הניזק חייב. וא"כ השתא עיקר הק"ו הוי רשות מרשות וליכא למפרך מה לשן ורגל דהיזקו מצוי א"כ לפי שיטת ק"ו זה הדר יליף קרן מקרן קרן דרשות הניזק מקרן דרה"ר וא"כ הדר קושית דיו לדוכתה ונראה דלעולם שיטת הק"ו הוא כדאמר השתא דסוף הדין הוא קרן מרגל ולכך אין למפרך דיו משום דעיקר פירכת דיו הוא אסוף הדין אבל כשפרכינן פירכא מצד איזה חומרא כגון הא דפרכינן מה לשן ורגל שכן היזיקן מצוי עיקר הפרכא צריך להיות שייכא אתחלת הדין כי כן הוא שיטת הפירכות על הקלין וחמורין שבגמ' וכאן תחלת הדין הוא רשויות דהא קאמר ומה במקום שהקל וכו' בר"ה החמיר בקרן וכו' ולכך קאמרי התוס' ואין לומר מרשות לרשות גמרי וכו' ומה ר"ה שהקל בה לענין שן ורגל וכו' רשות הניזק שהחמיר בה לענין שן ורגל לא כ"ש שנחמיר בה לענין קרן ר"ל וכיון דתחלת הדין ומה ר"ה כו' לכך לא שייך למפרך פרכת חומרת דמה לשן ורגל שכן היזיקן מצוי משום דתחלת דין אינו שן ורגל אלא ר"ה וכל הפירכות דפרכינן מצד חומרא צריכין להיות שייכי' אתחלת הדין דמ"מ הכא שייך למפרך כדמשמע לקמן דבעי למילף וכו' ופריך מה לנזקין דרגל וכו' דנימא נמי דחצר הנזק מר"ה גמרינן ומה ר"ה שהקל בה לענין נזקין דשן ורגל החמיר בה לענין חצי כופר לקרן חצר הניזק לא כ"ש אלא ודאי צ"ל דאפי' הכי שייך למפרך שפיר וק"ל ובזה נתיישב הכל כהוגן אלא דלפי מה שכתבתי דעיקר פירכא דפרכינן מצד איזה חומרא צריכים להיות שייכא אתחלת דין א"כ עדיין יש לדקדק מפני מה לא הקשו התוס' קושיא זו אק"ו הראשון דמתני' דתחלת הדין הוא משן ורגל ממש ושם קשה קושייתם בפשיטות טפי מעל ק"ו בתרא ולא מרשות לרשות וא"כ היכי סלקא אדעתי' דר' טרפון למילף ק"ו הכי הא איכא למפרך מה לשן ורגל שכן היזקן מצוי וי"ל דאע"ג דשיטת הפירכות מצד החומרא כן הוא לפי האמת כאשר כתבתי מ"מ לא רצו התוס' להקשות קושייתם אק"ו הראשון משום דאע"פ כן היינו יכולין לדחות בק"ו הראשון דרך דחיי' כיון דעיקר הק"ו הוא אסוף הדין דהוא קרן מקרן לכך לא פרכינן מה לשן ורגל שכן היזקן מצוי אבל אק"ו בתרא מקשו התוס' בפשיטות טפי דהא בין תחלת הדין ובין סוף הדין דנין קרן משן ורגל לכך איכא למפרך שפיר מה לשן ורגל שכן היזיקן מצוי והדר קאמרו ואין לומר ולתרץ דלעולם עיקר פרכא מצד חומרא שייכא להיות אתחלת הדין דוקא והכא לא הוי תחלת הדין שן ורגל משום דרשות מרשות גמרינן וכו' זה אינו דמ"מ שייך למפרך שפיר וכו' והיזקו מצוי דקאמרי' בכל דבור זה ר"ל דרכן להזיק וק"ל:

בא"ד וי"ל דלאו פרכא הוא דאין חומרא זו מועלת וכו' ר"ל שאנו מכניסין הפרכא בתוך הק"ו וגמרי' הכי ומה שן ורגל אע"ג דהיזיקן מצוי אין חומרא זו הועילה להם לחייבם בד"ה הגם שקרן חייבת בר"ה ואפ"ה החמיר עליהם ברשות הניזק קרן לא כ"ש וק"ל:

בא"ד ובפ"ק דזבחים וכו' מק"ו דשוחט חוץ כשר וכו' ר"ל דשם יליף ומה הוץ לזמנו דקיל דהא שוחט לזמנו כשר ואפ"ה שוחט ע"מ לזרוק דמו חוץ לזמנו פסול שלא לשמה דחמיר דהא שוחט שלא לשמה פסול אינו דין שאם שחט על מנת לזרוק דמו שלא לשמה דפסול ופריך מה לחוץ לזמנו שכן כרת ר"ל באכילתו אע"פ שאין חומרא זו מועלת לשוחט חוץ לזמנו לפסול כצ"ל חומרא דהחמירה התורה שאני ר"ל דפרכא חומרא שכתובה בתורה אין המדה להכניס בתוך הק"ו:

בא"ד וא"ת בפרק אחד דיני ממונות אמר ותהא קבורת מת מצוה דוחה שבת וכו'. וי"ל כיון דגוף העבודה נדחית וכו' ר"ל דשם הק"ו הוא ומה שהעבודה עצמה נדחית ומתבטלת מפני קבורת מת מצוה לגמרי ר"ל שהכהן מחויב להניח ולבטל העבודה מכל וכל ולעסוק בקבורת מת מצוה ולכך אין סברא לומר שתהא העבודה חמורה מקבורת מת מצוה בשום ענין הלכך כיון דאשכחן שהעבודה היה דוחה שבת בקום עשה ק"ו שקבורת מת מצוה תדחה את השבת בקום עשה ולכך לא שייך למפרך דיו אבל הכא אין הק"ו בסגנון זה אלא מצד חומרא דאשכחן בקרן שחייב בר"ה חצי נזק ולכך שייך למפרך דיו ועיין שם בפרק אחד דיני ממונות דהתוס' דהכא לא כתבו אלא סוף דברי התוס' דהתם דשם האריכו יותר ושם יבואר דבריהם אי"ה ועכ"פ קושית התוס' אינה אלא למ"ד דפרכינן דיו אפילו היכי דמפרך ק"ו לכך הוקשו דשם גבי קבורת מת מצוה נמי לפרוך דיו וק"ל:

רש"י ד"ה הניחא למ"ד דון מינה וכו' לפי הגירסא שברש"י בספרים שלפנינו דמשמע דרש"י מפרש דהקושיא דפריך הניחא למ"ד וכו' קאי אהיקשא דמקיש מת לשכבת זרע צריך לגרוס ברש"י כן בתר הכי ומוקמינן טומאת מת באתרה מה בשאר כלים טומאת שבעה אף בגד ועור טומאת ז' דבענין אחר אי אפשר ליישב פירושו של רש"י ומה שדחק רש"י לפרש כן ולא פירש דקאי קושית הניחא למ"ד דון מינה וכו' אלעיל דיליף מפץ במת בג"ש משרץ כדמשמע מפירוש התוס' מפני שהיה קשה לרש"י קושית התוס' דא"כ דאג"ש דלעיל קאי ומשני אמר קרא וכבסתם וכו' א"כ ל"ל ג"ש נילף מק"ו מזב כדמעיקרא וכ"ת כמו שתירצו התוס' דאטומאה דכתיב בהדיא משמע ליה קרא א"כ השתא נמי דילפינן מת מג"ש מ"מ שרץ גופיה לא כתיב בקרא אלא ילפינן בק"ו מזב על כן פרש"י דאהיקשא פריך ואהיקשא משני רבא אמר קרא וכו' דודאי היקשא הוי ככתוב בקרא בהדיא וקאי שפיר עליה קרא דוכבסתם בגדיכם וגו' אלא שעדיין יש לדקדק על פרש"י כיון דבשינויא שמשני רבא אינו מתורץ קושית הניחא למ"ר דון מינה וכו' אי הוה קאי אג"ש דלעיל א"כ השתא נמי דסוגיא דשמעתא לא קאי אג"ש אלא אהיקשא מ"מ אנן היאך מתורץ לן לפי האמת הא דמשני לעיל דילפינן מפץ במת מג"ש משרץ וכו' הא יש להקשות הניחא למ"ד דון מינה ואוקי באתרה אלא למ"ד דון מינה ומינה היאך יכול למילף מת משרץ לענין טומאת שבעה ונראה לי דס"ל לרש"י דאג"ש דלעיל לא קשיא כלל משום דע"כ צריך לומר דהג"ש אתי לטומאת שבעה דאי לטומאת ערב בלא ג"ש הוה ילפינן לה מק"ו דזב אלא משום הכי איצטריך ג"ש דלא לפרוך דיו לאפוקי טומאת שבעה להכי איצטריך ג"ש א"כ ע"כ אתי ג"ש אפילו לטומאת שבעה וליכא למימר דון מינה ומינה אליבא דכולי עלמא ודו"ק נ"ל:

אני לא אדון קרן מקרן לדבריהם קאמר להו דלדידיה לית ליה דיו היכא דמפריך קל וחומר וקל וחומר קמא פשוט יותר לומר דיו אסוף דינא. וא"ת מה לשן ורגל שכן היזקן מצוי יותר וכו'. וי"ל שחומרא זו נכניס בקל וחומר ומה שן ורגל אף על פי שהיזקה מצוי חומרא אינה מועלת להם לחייבם ברשות הרבים מועלת להם ברשות הניזק קרן וכו' דכל פירכא שהיא סברא ואינה כתובה אינה פירכא ונכניס אותה בתוך הקל וחומר. ואין לתרץ דרשויות מרשויות גמר ומה רשות הרבים שהקל בה לענין שן ורגל החמיר בה לענין קרן רשות הניזק לא כל שכן דאפילו הכי שייך למיפרך כדאשכחן בגמרא דבעי למילף כופר שלם בתם בחצר הניזק מנזיקין דרגל ופריך מה לנזיקין דרגל שכן ישנן וכו'. וא"ת והיכי קאמרי רבנן דיו הא כל קלין וחמורין כך הם אם חומרא אחת בלמד שאינה במלמד אפילו יש כמה חומרות במלמד שאינם בלמד בשביל חומרא אחת שנמצאת בלמד שאינה במלמד אני נותן כל חומרות שבמלמד ללמד. ויש לומר דהני מילי כשהחומרא שאנו באין ללמוד אינה מעין אותה חומרא שהיא בלמד אבל הכא שאתה בא ללמוד נזק שלם בחצר הניזק מכח חומרא שנמצאת בקרן שחייב חצי נזק ברשות הרבים שייך לומר דיו. לשון הרא"ש ז"ל.

וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל ומה שן ורגל וכו' תימה לפרוך מה לשן ורגל שכן מועדים מתחילתן תאמר בקרן שאינה מועדת מתחילתה למאן דאמר פלגא נזקא קנסא כלומר שאין רגילה להזיק. וי"ל דודאי לעיל פריך לה דאי לא הוה כתיבא קרן לא הוה אתיא משן ורגל משום הך פירכא אבל הכא דכתיבי קרן וחייב רחמנא ברשות הרבים ופטר שן ורגל. ע"כ. וא"ת מה לשן ורגל שכן וכו' שכן מעליה תאמר בקרן ברשות הניזק שכן מגופו דלענין מגופו אמרינן דיו בריש פירקין. ותירץ מהר"ם דלא שייך למיפרך שכן מעליה דהא בין למעליה בין לנזק שלם עבדינן קל וחומר אלא דלענין מעליה אמרינן דיו ואהני קל וחומר לנזק שלם ואהני דיו למגופו. גליון. ותלמיד הר"פ ז"ל כתב וז"ל ואם תאמר מה לשן ורגל שכן משלמין מן העליה תאמר בקרן. ולפי האמת לר"ש נמי לא משלם אלא מגופו דכיון דהויא חומרא הכתובה בתורה לא שייך לשומה באמצע הקל וחומר. וכי תימא דלא פרכינן פירכא לפי האמת והא במנחות בפרק קמא פריך מה לבעל מום שכן לא הותר מכללו תאמר במליקה שהותרה מכללה אלמא פריך לפי האמת. וי"ל דכיון שאם היינו עושים הקל וחומר מכל וכל היה קרן משלם מן העליה אי לאו משום דיו אם כן הך חומרא אינה באה רק מכח דיו ואם כן כמו דלא אמרינן דיו היכא דמפריך קל וחומר הכי נמי לא פרכינן פירכא דמחמת דיו לסתור הקל וחומר. ע"כ. על מה שהקשו בתוספות מה לשן ורגל שכן היזקן מצוי. יש לדקדק למה לא הקשו מה לשן ורגל שכן ממונא והוי חומרא דין הוא שמשלמין נזק שלם בחצר הניזק תאמר בקרן שהוא קנס והוי קולא דאי מודה ביה מיפטר שיתחייב נזק שלם בחצר הניזק. וי"ל שזהו בכלל קושייתם שאומר תאמר בקרן שאין היזקו מצוי כל כך דבחזקת שימור קיימי ומאי טעמא בחזקת שימור קיימי משום דפלגא נזקא קנסא. גליון.

קל וחומר לשכינה ארבעה עשר יום תימא אי משום כבוד שכינה הוה לן למימר לשכינה אפילו לעולם נמי. ורבינו תם תירץ משום דאמרינן בהמפלת וכו' ככתוב בתוספות. ורבינו חיים פירש דנקט י"ד יום משום דטפי משני הסגרות לא מצינו. וא"ת בשלושה עשר סגי. יש לומר ארבעה עשר יום שהוא מזכיר לפי שחשבון שני הסגרות הן. תלמיד הר"פ ז"ל ורבינו ישעיה. עיין תוספות פרק חטאת העוף ובתרא פרק י"ג. עוד הקשה ריב"א דלא אשכחנא קל וחומר כהאי גוונא להחמיר בחמור יותר מבקל דאי לאו דכתיב שבעה ימים גבי אביה לא אשכחן שום נזיפה בשום מקום ואף לא בשכינה דהא דבעינן למילף נזק שלם בקרן מקל וחומר היינו משום דאשכחנא ברגל. ואומר ריב"א דלפי המפרש כנגד שני הסגרות ניחא דדיינו ליחלט לעולם דאז הוא נחלט והיינו שבעה ימים להקדוש ברוך הוא דיומו אלף שנה והיינו שבעת אלפים דכך הוי עלמא כדאיתא במסכת עבודה זרה שיתא אלפי שני הוי עלמא וכו'. הרב ר' ישעיה ז"ל.

ורבי טרפון ההוא דאפילו בעלמא דרשינן דיו וכו' קשיא לי מכל מקום מהכא משמע דדרשינן דיו אפילו היכא דמפריך קל וחומר דהא הכא מפריך קל וחומר דהא כתיב לשכינה שבעה כדאמרינן ליה וממקום שבאת ללמוד אפילו היכא דמפריך קל וחומר וליתא דשפיר קאמר להו רבי טרפון דלגבי קרן דכתיב בעלמא דמשלם חצי נזק אי דרשינן דיו מאי אהני לן קל וחומר הא מכתב כתב אבל הכא לא אשמועינן בדוכתא אחרינא לשכינה שבעה וכאן הוא שלמדנו דין קל וחומר ודיו מדכתיב ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים וכתיב בתריה תסגר שבעת ימים דמיניה שמעינן אף לשכינה שבעה ימים. הרשב"א ז"ל.

מידי דבר אחר כתיב כתבו בתוספות ושמא יש לנו לחלק דנזק שלם ומגופו שני דברים הן ואין זה לחצאין וכו' אבל הכא כיון שיש בה טומאת משא אי אפשר להיות לחצאין. וקשה דכמו שזה אי אפשר כך נזק שלם ומגופו אי אפשר ומה חילוק יש ביניהם. וי"ל דאם מטמא תטמא גופו אי אפשר שלא יטמא בגדים שעליו אבל נזק שלם ומגופו הם שני דברים כי יכול להיות שאם ירצה הניזק שלא להשתלם מעליה ורוצה להשתלם מגופו יכול לעשות. גליון.

מידי דבר אחר כתיב פירוש מקרא מלא דבר הכתוב דלא גרע מגברא טהור ועל כן קריו כרוקו ואם כן לא מצי למימר דיו דאם כן מפריך קל וחומר וקא מייתי ליה למשא לטמא אדם לטמא בגדים. וא"ת לימא אהני קל וחומר לטמא אדם במשא ואהני דיו לאפוקי מטומאת בגדים שעליו דלא מטמא. ויש לומר דאין לנו לומר טומאה חדשה שלא מצינו כיוצא דבר מטמא במגע ובמשא שלא יטמא בגדים שעליו ומדיו לא עבדינן דבר חדש לטמא במגע ובמשא לחצאין. ואם תאמר לימא אהני קל וחומר לטמויי במגע טומאה חמורה לטמא אדם לטמא בגדים ואהני דיו לאפוקי טומאת משא שלא יטמא כלל. יש לומר דכמו כן לא מצינו בשום מקום שיהא חמור מגע ממשא. וא"ת לימא אהני קל וחומר לטמא במשא אדם ובגדים שעליו ואהני דיו לאפוקי מגע שלא יטמא רק אדם או בגדים מידי דהוי אנושא את הנבלה שמטמא אדם ובגדים. יש לומר כיון דמגע שרץ טומאתו כתיבה בהדיא מאו איש אשר תצא וגו' ודרשינן לרבות את הנוגע וזב לא גרע מאדם טהור דתרווייהו נפקא מקרא דסתמא כתיב ומשאו לא אתי אלא בקל וחומר אין לנו להחמיר במשא טפי ממגע. לשון תלמיד הר"פ וה"ר ישעיה ז"ל.

מאן תנא דשמעת ליה דאמר שכבת זרע של זב מטמא במשא מקשה במאי קבעי האי תנא גופיה דמייתי בקל וחומר מרוקו אית ליה דמטמא במשא ואי בעי לידע שם התנא הא מסיק אלא האי תנא אף על גב דהתם לא הוזכר שם התנא. ונראה דקאי אהא דאמרינן וקא מייתי לה בין למגע בין למשא אף על גב דקא סלקא דעתך דמגע לא כתיב בקרי של זב ולהכי קא בעי מאן האי תנא וכו' דמנא ליה דמייתי ליה אף למשא דילמא למגע לחודיה מייתי לה ומסיק אלא האי תנא הוא דמייתי לה מקל וחומר אף למשא. גליון.

רבי יהושע אומר אף מטמא וכו' תימא דבפרק המפלת איצטריך קרא דשכבת זרע של זב מטמא בזב ואמאי תיפוק ליה משום דאי אפשר בלא צחצוחי זיבה. וי"ל דרבי יהושע נמי מהתם גמר דהאי דרבייה קרא למסתר משום דאי אפשר בלא צחצוחי זיבה ורבי אליעזר סבר מי היכי דדרשינן התם דאינה סותרת אלא יומה משום דכתיבא שכבת זרע הכא נמי אינה מטמאה במשא מהאי טעמא. הרא"ש ז"ל.

בתוס' בד"ה אני לא אדון וכו' לדבריהם קאמר וכו' וא"ת מה לשן ורגל שכן הזיקן מצוי וכו' עכ"ל. עיין פי' כל הדיבור זה באריכות במהר"ם אמנם מה שהקשה מהר"ם דקושית תו' הוי שייכא יותר ברישא דמתני' דשם תחילת הדין הוא משן ורגל ע"ש באריכות ול"נ דלק"מ דקושית התוס' נמשכת דוקא אחר תחילת דבריהם שכ' דלדבריהם קאמר שהרי עיקר קושית התוס' אינו אלא למ"ד פלגא נזקא קנסא וא"כ לא שייך להקשות על דברי ר"ט דר"ט ודאי סובר פלגא נזקא ממונא לפי המובן מדמשלם נ"ש ברשות הניזק ומ"ד פ"נ קנסא היינו אליבא דרבנן אבל עכשיו שכ' דר"ט לדבריהם דרבנן קאמר דלדידי לית לי דיו אלא לדבריכם דאמריתו דיו מ"מ אודי מיהת דנילף קרן משן ורגל וא"כ מקשו שפיר למ"ד פ"נ קנסא מאי קאמר ר"ט לרבנן דלילפו ק"ו דהא איכא למפרך מה לשן ורגל שכן הזיקן מצוי ודו"ק:

בא"ד וא"ל מרשות לרשות גמרינן וכו' דמ"מ שייך למפרך שפיר כדמסיק לקמן וכו' ופריך מה לנזקי רגל שכן ישנן באש עכ"ל. ביאור דבריהם עיין במהר"ם ואני לא יכולתי להבין בדברי התוס' דלכאורה לא שייכא כלל האי פירכא אי ילפינן רשות מרשות דהא כל סוגית הפירכא ק"ו כך הוא מה ראית זה קל וזה חמור כיון דמצינו לומר נמי להיפך שהלמד קל יותר מן המלמד וזה דוקא אם נאמר דילפינן קרן משן ורגל והיינו ע"כ שהקל הוא שן ורגל שאינן משלמין דוקא בר"ה והחמור הוא קרן שמשלמת בר"ה ובכה"ג ודאי שייך למפרך מה לשן ורגל שכן היזקן מצוי וא"כ מה ראית לומר שקרן חמור משן ורגל אדרבא רגל חמור שהזיקה מצוי אבל אי ילפינן רשות מרשות והיינו שהקל הוא ר"ה שכן אין שן ורגל חייבין בה והחמור הוא רשות הניזק ששן ורגל חייבין בה א"כ לא שייך האי פירכא דמה לשן ורגל כלל ומה שהביאו תוספות ראיה מסוגיא דלקמן דבעי למילף כופר שלם בתם מנזקין דרגל ופריך מה לנזקין דרגל שכן ישנן באש וכו' נראה שאין זו ראיה דהתם באמת עיקר הילפותא הוא כופר דקרן מנזקין דרגל והקל הוא נזקין דרגל שאינה משלמת בר"ה והחמור הוא כופר דקרן וע"ז מקשי שפיר מה ראית דכופר דקרן חמור אדרבא נזקין דרגל חמירי שכן ישנן באש וכן פרש"י שם להדיא. ואם נפרש דקושית התוס' היא דהיא גופיה תקשי מ"ל למקשה דהילפותא היא כופר מנזקין דלמא הילפותא היא רשות מרשות כמו הכא א"ו דאפילו בכה"ג שייכא האי פרכא ובאמת נ"ל דא"א לפרש שם הילפותא רשות מרשות שהרי הסוגיא פשוטה בכל הש"ס שדין ק"ו נסתר בא' משני פנים או מצד הפירכא שעושין על גוף הק"ו כמ"ש שהוא כמו מה ראית ר"ל מה ראית שהלמד קל אדרבא הלמד חמור מן המלמד ועוד מצינו שהק"ו נסתר מכח פירכת יוכיח והיינו שמקשין על סוף הדין שאתה אומר כיון שיש ללמד זו החומרא יש לנו ליתן ג"כ זו החומרא דבר פלוני יוכיח שיש לה ג"כ זו החומרא של הלמד ואפ"ה אין לה החומרא שאתה רוצה ליתן ללמד א"ו שאין זו חומרא גורם. וא"כ אתיא הסוגיא דלקמן שפיר דמקשי מה לנזקין דרגל שכן ישנן באש וכן הא דפריך מה לנזקין דרגל שכן ישנן ברגל והיינו דפריך על הילפותא דיליף כופר דקרן מנזקין דרגל ואם נאמר דהילפותא היא מרשות והיינו כופר דרשות הניזק מנזקין דר"ה והיינו שאנו אומרים מה ר"ה שהוא קל לענין נזקי שן ורגל אפ"ה חייב בחצי כופר רשות הניזק שהוא חמור ומה החומר שלה שמשלמת נ"ש אינו דין שיתחייב בה קרן בכופר שלם א"כ מכ"ש דאיכא למפרך שפיר אש יוכיח פי' היאך אתה אומר שכיון שיש לרשות הניזק חומרא דמשלמת נ"ש אתה רוצה ליתן לה עוד חומרא שהקרן ישלם כופר שלם אש יוכיח שמשלם ג"כ נ"ש ואפ"ה אינו משלם כופר וכן איכא למימר שן ורגל גופייהו יוכיחו שיש להם חומרא שמשלמין נ"ש ואפ"ה אין משלמין כופר והיינו כדפריך ר' אחא מדיפתי לקמן והא דלא פריך באמת בל' יוכיח היינו לפי דבאמת הילפותא היא כופר דקרן מנזקין דרגל והכופר דקרן הוא החמור שכן משלם חצי כופר ברשות הרבים והדין הוא שמחמת זו החומרא יש לנו ליתן ג"כ עוד חומרא שמשלם ברשות הניזק כופר שלם ואם כן איך שייך לומר אש יוכיח או שן ורגל יוכיחו שהרי לא מצינו באש ושן ורגל שיש להם חומרא דחצי כופר כדמצינו בקרן לכך לא מקשי בלשון יוכיח אלא בלשון פירכא וכמו שהקשה דמה ראית שכופר דקרן חמיר אדרבא נזקין דרגל חמירי אבל על הילפותא דרשות מרשות לא חש להקשות דשם הפרכא פשוטה בל' יוכיח כל זה בסוגיא דלקמן אבל בסוגיא דהכא דלא שייך כלל לשון יוכיח א"כ מאי מקשי תו' דלעולם אימא לך דמרשות לרשות גמרינן לכך לא שייך למיפרך מה לשן ורגל וכו' וצ"ע ודוק היטב ועמ"ש עוד בסוגיא דלקמן בענין זה אי"ה:

לעיל בתוס' בד"ה ת"ש שיסה בו את הכלב ותו דאמאי לא משני לענין קטלא לא אמרי'. פי' דלמאי דס"ד עכשיו דמתני' דהתם לא איירי אלא לענין מיתה וא"כ הא דייקינן הכא דחייב בעל הכלב היינו כופר אבל למאי דמסקי התוס' דמשמע ליה רישא בין לענין קטלא ובין לענין נזקין א"כ הא דדייקא הכא חייב בעל כלב היינו אם הזיק אדם אבל אם המית לעולם פטור בעל הכלב מכופר דלענין קטלא לא אמרינן:

בא"ד אני לא אדון וי"ל דלאו פירכא הוא וכו' ובפ"ק דזבחים וכו' ביאור דבריהם עי' במהר"ם אבל קצת קשה אמאי מייתי מפ"ק דזבחים דהא בהאי גוונא גופא הוי מצי להקשות מסוגיא דלקמן גבי כופר שלם בקרן דפריך מה לנזקין דרגל שכן ישנן באש אע"ג שאין חומרא זו מועלת לחייבו בר"ה ומוכח מכאן דשאני התם שהיא חומרא הכתובה בתורה להדיא וא"כ אמאי הוצרכו לאתויי ההיא דזבחים כלל ויש ליישב לפמ"ש בסמוך דהתם שייך הפירכא בל' יוכיח ודו"ק:

בא"ד וא"ת והיכי קאמרי רבנן דיו כו' ק"ו כך היא וכו' היינו דוקא לפמ"ש בסמוך דלא שייך פירכת מה לשן ורגל וא"כ יש ללמוד הק"ו קרן משן ורגל ממש והקל הוא שן ורגל א"כ מקשי התוס' שפיר דכל ק"ו כך היא שיש ליתן בחמור כל החומרות שבקל אבל לפי מאי דס"ד מעיקרא שסבר' האין לומר דהילפות' היא רשות מרשות והקל הוא ר"ה א"כ קאמרי רבנן שפיר דיו שהרי אף אם ניתן לחמור כל החומרות שבקל אינו אלא ח"נ וק"ל:

גמרא ור"ט לית ליה דיו וכו' ק"ו לשכינה י"ד ימים אלא דיו לבא מן הדין וכו' עכ"ל. לכאורה יפלא מאי ענין האי דיו לסוגיא דשמעת' דבשלמא התם גבי שכינה לא מצינו חומרת הי"ד בשום מקום לא גבי שכינה ולא גבי אדם אלא ז' ימים לבד מצינו אלא שאנו רוצים להחמיר מסברא לפי שהשכינה חמורה במעלתה נחמיר ג"כ לחייב דין חדש ע"ז שייך שפיר דיו אבל הכא דמצינו להדיא חיוב נזק שלם גבי שן ורגל שהוא הקל שפטורים בר"ה א"כ למה לא ניחייב בקרן החמור נזק שלם ומנ"ל דדרשינן בכה"ג דיו כיון דלא דמי כלל ונ"ל ליישב בפשיטות דמאי דילפינן דיו משבעה דשכינה אין זה מצד המעשה ממה שלא הסגירה למרים י"ד ימים ע"פ הק"ו דמהיכי תיתי הוי להחמיר חומרא חדשה שלא מצינו כלל לא בקל ולא בחמור אלא עיקר הלימוד דדרשינן דיו היינו מיתורא דקרא דכתיב תסגר ז' ימים שהוא מיותר כדאיתא בסמוך א"ו דהמשך ל' הכתוב כך הוא ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם ז' ימים וא"כ ק"ו לשכינה שראוי ונכון באמת להחמיר עד י"ד ימים ולא מטעם ק"ו אלא מטעם החומרא בעצמה אלא דיו לבא מן הדין פי' כאילו הכתוב בעצמו אומר כן שא"א להחמיר עד י"ד כיון שעיקר הדברים לא נלמד אלא בק"ו א"כ לא מצינו להחמיר בלמד יותר מן המלמד בשום ענין שזהו מדה בתורה דיו לבא מן הדין להיות כנדון נמצא שאילו לא היה הלימוד בתחילה דרך ק"ו היה הכתוב מחמיר בה באמת עד י"ד ימים אלא לפי שנלמדה תחילה בק"ו אין להחמיר בה עוד יותר שזו היא המדה וא"כ מכאן אתה למד לכל הק"ו שבתורה שאין להחמיר בלמד יותר מן המלמד וזה שייך בין בתחילת הדין בין בסוף הדין דשניהם נקראו מלמדים כיון שהק"ו נבנה משניהם שהרי א"א לחייב נ"ש מקרן ברשות הניזק אלא משן ורגל ומקרן בר"ה וא"כ דיו לקרן ברשות הניזק שהוא הלמד להיות כמלמד שהוא קרן בר"ה וזהו כוונת הש"ס בסמוך במאי שאמרו האי תסגר דדרשינן בעלמא דיו. אחר כתבי זאת עיינתי בברייתא די"ג מדות ששם מקום הברייתא דק"ו כיצד והיא כלשון שהובא כאן בש"ס אלא שהוסיף בה בזה"ל אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון תסגר שבעת ימים ואחר תאסף עכ"ל הרי ממש כדברי וכן בס' מדות אהרן האריך מאד בפי' הברייתא ובכלל דבריו דברי והנאני הדבר מאד בעזה"י. ועי"ל דלפר"ת שפירש די"ד דשכינה היינו משום שהקב"ה נותן באדם שני חלקים כאביו ואמו א"כ א"ש שאין זה דין חדש כיון שע"פ הסברא נכונה יחוייב י"ד ימים דהיינו על כל חלק ז' אלא שא"א מטעם דיו ודו"ק:

תוס' ד"ה אני וכו' בסה"ד חמורה ממנה בשום מקום עיין יבמות דף ז ע"א תוס' ד"ה ומה עבודה ובמהרש"א שם: