מסכת בבא קמא דף ח׳ עמוד א׳

עידית וזיבורית נזקין בעידית ובעל חוב וכתובת אשה בזיבורית מדאורייתא ב"ח בזיבורית כדלקמן ורבנן הוא דתקון ליה בבינונית משום נעילת דלת ללוין והיכא דלית ליה בינונית ליתא לתקנתא:

תעשה בינונית שלו כעידית דהא מיטב היא לו:

ומכרה לאחר הלואה דאישתעבדא ליה בינונית לב"ח מעיקרא בעוד שהיתה עידית בידו:

אידי ואידי שלא היתה לו עידית ודכ"ע בשל עולם הן שמין:

ולא קשיא כו' הא דקתני ב"ח וכתובת אשה בזיבורית דשויא בינונית דידיה כעידית דעלמא:

אידי ואידי [כגון] שהיתה בינונית שלו כבינונית דעלמא ולא היתה לו עידית מתחילה ובהא פליגי דתנא דמתניתא קמייתא סבר בשל עולם הן שמין ואמטו להכי שקיל ב"ח בבינונית כדיניה ואידך סבר בשלו הן שמין. ל"א גרסינן אידי ואידי כגון שהיתה בינונית שלו כעידית דעלמא ומפרשינן ליה הכי אידי ואידי כשהיתה לו עידית ומכרה ובהא פליגי דתנא דמתניתא קמייתא סבר בשלו הן שמין וכיון דלדידיה הואי בינונית אע"ג דלעלמא עידית מיניה משלם ותנא דברייתא סבר בשל עולם הן שמין ותפוס לשון ראשון:

בדעולא קמיפלגי תנא בתרא לית ליה תקנתא דעולא אלא בתר קרא אזיל ואפילו הוי ליה נמי עידית דהשתא הואי ליה בינונית גמורה בין לדידיה בין לעלמא אפילו הכי ס"ל דלשקול ב"ח מזיבורית:

מכרן לא' או לג' בני אדם ביום א' מי שהיה עליו נזקין וכתובת אשה וב"ח והיו לו עידית ובינונית וזיבורית:

ה"ג אידי ואידי בשלא היתה לו עידית ומכרה הא דשויא בינונית דידיה כעידית דעלמא הא דלא שויא כו' - והא דקאמר אידי ואידי כגון שלא היתה לו עידית ומכרה ולא בעי למימר דתרוייהו מיירי שלא היה לו כלל דא"כ ההוא דמיירי דשויא בינונית דידיה כעידית דעלמא אמאי קרי לה בינונית אלא ה"ק אידי ואידי שלא היתה לו עידית ומכרה כלומר לא איירי כשהיתה לו עידית ומכרה אלא בחדא מיירי שלא היתה לו מעולם וחדא מיירי כשהיתה לו ועדיין יש לו ואין צריך לאוקמי כשמכר שום שדה וסברי תרוייהו בשל עולם הן שמין:

ואי בעית אימא אידי ואידי כשהיתה בינונית שלו כבינונית דעלמא ולא גרס כעידית דעלמא דכיון דקאי אשלא היתה לו עידית אמאי קרי ליה בינונית כיון דהוו עידית דידיה ודעלמא ועוד דא"כ היכי מתוקמא ההיא דקתני נזקין וב"ח בבינונית בין למ"ד בשלו הן שמין בין למ"ד בשל עולם הן שמין:

מה דרכו של אדם להוציא פחות שבכלים אע"ג דשליח ב"ד היה מוציא לא היה מוציאו אלא מה שהלוה נותן לו:

להוציא פחות שבכלים וא"ת אפי' פחות שבכלים מיטב הוא כדאמר לעיל כל מילי מיטב הוא וי"ל כשמוציא כלים דרכו להוציא הגרוע וכשמוציא קרקע נמי דרכו להוציא זיבורית ונראה דהלכה דבשלו הן שמין דהכי אית ליה לר"נ בכתובות (דף קי.):

מר לית ליה תקנתא דעולא דוקא היכא דלית ליה עידית דהוי האי בינונית עידית לדידיה מדנקט בינונית וזבורית משמע דאי אית ליה עידית גבי ב"ח מבינונית וקסבר כיון דלית ליה אלא בינונית וזיבורית דשייך כאן טעמא דאמר בהניזקין (גיטין מט:) מפני מה ב"ח אין דינו בעידית כדי שלא יראה שדה נאה ודירה נאה לחבירו ויאמר אקפוץ ואלונו כדי שאגבה אותה בחובי:

כולן נכנסו תחת הבעלים וא"ת והא נזקין מלוה על פה נינהו ומלוה על פה לא גבי ממשעבדי וי"ל דכשעמד בדין כמלוה בשטר דמיא כדאמר בהגוזל בתרא (לקמן קיב) ובכמה דוכתין. אי נמי מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא וחייב:

אין לו גובה משלפניו אומר ריב"א שאם באו כולם בבת אחת כל הקודם בשטר גובה מן האחרון תחילה ואם נזקין קדמו גובה מן האחרון אפי' היא זיבורית ואם בא ב"ח אחריו יגבה נמי מן האחרון אם יש לו ואם אין לו גובה משלפניו ואפי' מן העידית והאשה משלפני פניו ואפי' הן עידי עידית:

דאיכא למימר דחד מינייהו קדים דאין כותבין שעות אלא בירושלים:

ופרקי' כגון דהוה ליה עידית ומכרה ותנן אין נפרעין מנכסים משועבדין במקום שיש בני חורין וכו'.

ואמרי' הכי נמי מסתברא דתניא אחריתי בינונית וזיבורית נזיקין בבינונית ובעל חוב וכתובת אשה בזיבורית קשיין אהדדי כו' ופשוטה היא.

רבינא אמר בדעולא קמפלגי דאמר דבר תורה בעל חוב בזיבורית שנאמר בחוץ תעמוד וכו' מה דרכו של לוה להוציא פחות שבכלים. ומה טעם אמרו בעל חוב בבינונית שלא לנעול דלת בפני לוין. האי תנא דקתני בעל חוב בבינונית אית ליה דעולא והאי דקתני בעל חוב בזיבורית לית ליה דעולא.

ת"ר מכרן לאחד או לשלשה כו' היו לו עידית ובינונית וזיבורית ומכרן לאחד או לשלשה כאחד כולן נכנסו תחת הבעלים מגבין לנזקין מן העידית ולבעל חוב בבינונית ולכתובת אשה בזיבורית ואקשי' אמאי נימא הנחתי לך מקום לגבות ממנו ופרק' כגון שלקח עידית באחרונה והיינו טעמא דלא גבו כולהו מן העידית משום דאמר להו אי שתקיתו ושקליתו כדינייכו שפיר ואי לא מהדרנא זיבורית למריה ואמינא לכו הנחתי לכם מקום לגבות ממנו ושקליתו כולהו מן הזיבורית.

לא דכ"ע בשל עולם הן שמין ולא קשיא כאן שהיתה בינונית שלו כבינונית דעלמא כאן שהיתה בינונית שלו כעדית דעלמא. הכי גרסינן, ויש נסחאות אחרות וזו הנכונה והעולה כהוגן: רבינא אמר דכ"ע בשל עולם הן שמין והכא בדעולא קא מיפלגי וכו' מר אית ליה דעולא ומר לית ליה דעולא.‪‬ אית ספרים דגרסי הכי ויש מי שפירש לגירסא זו דכ"ע בשל עולם הן שמין וכגון שהיתה בינונית שלו כבינונית דעלמא והא דתניא ניזקין בבינונית וב"ח (וכתובות) [וכתובת] אשה בזיבורית לית ליה תקנתא דעולא דהא כי תקינו רבנן בעל חוב בבינונית הני מילי היכי דאית ליה עידית ובינונית וזיבורית (לחודייהו) דקיימא עידית קמיה אבל בדלית ליה אלא זבורית ובינונית לחודייהו לא תקינו רבנן.

והראב"ד ז"ל הקשה שאין (כן לשון) [בלשון] הגמרא מר אית ליה תקנתא דעולא אלא מר אית ליה דעולא ועוד כי התקנה לא היתה דעולא אלא מן המשנה וכדתנן בפרק הניזקין (גיטין מח, ב) ועולא לא בא אלא לפרש כי דבר תורה (לזיבורית) [בזיבורית] ועוד קשה דאנן קי"ל דבשלו שמין כרב נחמן דאמר הכי בכתובות (קי, א) ואיך נפרש דברי רבינא דהוא בתרא דלא כהלכתא והוא ז"ל פירש דה"ג דכ"ע בשלו הן שמין והכא בשלא היתה לו עידית מעולם ובדעולא קא מיפלגי מ"ד ב"ח בזיבורית אית ליה דעולא וכיון דנעשית אצלו בינונית כעידית מוקמינן ליה מדאורייתא א"נ אתקנתא דהא זיבורית (ואילו) [אצלו] נעשית בינונית. ומ"ד ב"ח בבינונית לית ליה דעולא אלא אית ליה דר' שמעון דאמר בגטין בריש פרק הניזקין (גיטין מט, ב) מפני מה אמרה תורה ב"ח בבינונית כלומר אע"פ שהיה ראוי לגבות מן העידית מפני שגמל עמו חסד אלא שלא יראה אדם שדה נאה לחברו ויאמר אלך ואלונו כדי שאגבנו בחובי הלכך אע"פ שזה נעשית לו הבינונית כעידית גובה ממנה שאין כאן חששא דאקפוץ ואלונו שהרי עידית כזו מצויה הרבה לקנות ואוקימנא ליה אדיני' וקי"ל כעולא דרבא דהוא בתרא סבירא ליה כותיה בפרק הנזקין (גיטין נ, א) והלכך ב"ח בזיבורית כן כתב הרב ז"ל.

מה דרכו של עני להוציא פחות שבכלים וא"ת והא אמרינן כל מילי מיטב הוא ואפילו סובין וי"ל כיון דאמר רחמנא יוציא עליך ודרכו להוציא פחות שבכלים כאן הודיעך שאם מגביהו קרקע אף מגביהו איזו מהן שירצה ואפילו מזיבורית.

מדאמרינן מכרן לאחד או לשלשה בני אדם כאחד כלן נכנסו תחת הבעלים. כלומר ובניזקין בעידית וב"ח בבינונית וכתובות אשה בזיבורית איכא למידק מן הלקוחות היכי גובה והא מלוה על פה הוא ואינו גובה מן המשועבדין וי"ל כגון שעמדו בדין קודם שמכר דהעמדה בדין כשטר דמי' א"נ י"ל דניזקין איתנהו טפי ממלוה גובין אפילו ממשועבדין למ"ד שעבודא דאורייתא ואנן קי"ל הכי. ועוד נ"ל ראיה מדאמרינן לקמן בפרק המניח (בבא קמא לג, ב) גבי שור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים האי נמי קלא אית ליה דכיון דנגח תורא נגחנא קרו ליה וכיון שכן אגב האי קלא נפיק למה שהזיק.

אין לו גובה מלפניו אמר ריב"א ז"ל שאם באו כולם בבת א' כל הקודם בשטר גובה מן האחרון ופעמים שהנזקין גובה מן הזבורית וכתובת אשה מן העידית כיצד הרי שהיו הניזקין קודמין וכתובת אשה מאוחרת ומכר עידית ושייר זיבורית ואח"כ מכר זבורית הלכך ניזקין הקודמין גובה מן הזיבורית שבאחרונה וכתובה המאוחרת מן העידית.

השתא מכר לג' דאיכא למימר דחד מנייהו קדים וכו' קשיא לי כיון דכלהו שטרי נפקי מחד יומא האיך אפשר לומר דחד מנייהו קדים (וכו') דהא אפילו כתב ומסר לאחד בבקר וכתב ומסר לשני בערב כולן לא קנו עד סוף היום לר' מאיר דאמר עדי חתימה כרתי וכדאיתא בפרק מי שהי' נשוי (צד, א, ב) ומ"מ (כדעת) [לדעת] מי שפוסק אפי' בשאר שטרות עדי מסירה כרתי משכחת לה דדלמא כתב ומסר לאחד בבקר ולאחד בערב וכדאיתא נמי התם בפרק מי שהיה נשוי אבל לדעת הפוסקים כר' מאיר בשאר שטרות וכר' אלעזר בגטין לבד היכי משכחת לה וי"ל בשטרי אקנייתא דלכ"ע משעת קנין קנו.

וכן אמר רב ששת בשקנה עידית באחרונה קשיא לי היכי אפשר לאוקמא ברייתא בהכין דא"כ כולן גובין מן האחרונה וכ"ת דהא דהדר אקשי עליה הכי וכדאמר ליתו כולהו וליגבי מן העידית מ"מ רב ששת (דקרי לה מאי קרי לה) [ודקארי ליה מאי קארי ליה] ועוד דמשמע דאכתי אתי לאוקמי להאי פירוקא מדקאמר משום דאמר להו אי שתקיתו שתקיתו ואי לא מהדרנא לשטרא דזיבורית למאריה ואזליתו ושקליתו כלהו מזבורית ואי איתא אכתי ברייתא דקתני כולן נכנסו תחת הבעלים היכי משכחת לה וברייתא דינא קתני ולא פשרה ומסתברא לי דרב ששת סבר דכל שמכר לאחר ואפילו בזה אחר זה יכולין כולן לומר לו שעבודן גבי דידך הוא אקם דינא בהדך כדמעיקרא והלכך מדינא כולן גובין כדינן אלא למאי דאקשינן (מדיליה) [מדיניה] דחד כדינא דתלתא ולגבו כלהו מן העידית שבאחרונה ולבטל דינייהו קמא קאמר ליה אלו באו לבטל דינא קמא ולשקול (מי שקלי) טפי מדינייהו אדרבה מצי למימר להו כיון דלא ניחא לכו בדינא קמא אף אנא מהדרנא שטרא דזבורית למאריה ולא קאמר אהדר שטריה למרייהו כדאמר גבי ממי שאבדה לו דרך שדהו (קט, ב) והכא נמי הול"ל הכא דבהכי מיתוקמא טפי שפיר ברייתא וכדבעי לוקח נמי לאגבינהו לכלהו כדיניהו (קמאי) [קמא] אלא דמלתא בעלמא הוא דקאמר להו אי בעיתו למישקל טפי מדינייכו אהדר שטר זבורית ושקליתו בפחות מדינייכו והדר אקשי הא ודאי לא אפשר לאוקמי ברייתא בהכי דאי איתיה למוכר ומצי לוקח למהדר שטרא למאריה ודאי לא שקלו כלהו אלא מזבורית כאלו אהדר שטריה למאריה אלא ברייתא לא מיתוקמא לעולם בדאיתי' למוכר אלא בדשכיב ושביק יתמי דלא מצי למימר הכי והדרא קושיא לדוכתא דאקשי מאי שנא לשלשה ומאי שנא לחד כנ"ל, ואפשר דדיניה דרב ששת דינא דלא אפשר ליה ללוקח לגרוע דינייהו בטענה מהדרנא שטרא למריה דלא אשכחן (לה) [ליה] בעלמא אלא לאוקמי דינא ולא לגרועי וכן גבי מי שאבד לו דרך שדהו בחד דאתי מכח ארבעה דכי אמר לי ללוקח ארעאי גבי דידן היא מהדר ליה לוקח מאי אפסדתיך אי לא שתקת מהדרנא שטרי למרייהו ותיקום דינך וברייתא לרב ששת שפיר מיתוקמא בהכין אלא דמאן דדחי ליה סבר דאפילו לגרועי דינייהו מצי אמר וכמ"ד הדר דינא ואפילו תמצא לומר דקי"ל כרב ששת וכמ"ד קם דינא אפ"ה מקשי' כעין הניחא למ"ד קם דינא אלא למ"ד הדר דינא וכדבעינן לאוקמי פלוגתייהו כאדמון וחכמים בפרק החולץ (יבמות לז, ב) וכן פליגי בה אמוראי התם מאי איכא למימר ובהאי נמי מיתרצא ההיא דאמר רבא לקמן בראובן שמכר שדה לשמעון והלך שמעון ומכר שדה אחת ללוי דאי לא אמרינן הכי אף ההיא דרבא לית לה אוקימתא אלא דוקא בדיתמי כמו שאכתוב.

הא דקאמר אי הכי בנזיקין נמי נימא הכי. לאו דוקא אלא לב"ח נמי מצי לדחויי (הכא) [הכי] לגרועי מדיניה דלא ליגבי ולא מצי ב"ח למימר ליה לכי (מהדר) [תהדר] דהשתא נמי מגרעת לי ולא יהבת לי אלא זיבורית דכל היכא דמצי למיהדר דיניה כאלו אהדר וכההוא דמי שאבדה לו דרך שדהו דלא מצי למימר ליה לכי תהדר והכא דקאמר אי הכי ניזקין נמי לרבותא נקטיה לומר דאפילו למי שדינו ליטול מן העידין יכול לדחות אצל זיבורית בטענה זו כ"ש לב"ח וכ"ש לאשה וא"נ משום דמעידית סלקינן (דדיינינן נזיקין) [דדינא דנזיקין] מיניה ומיני הוה בעי לוקח למיהב להו קאמר ליה אי הכי אפילו הנזקין לידחייה בטענה זו.

מעתה מי שהיו עליו נזקין ובעל חוב וכתבת אשה והיו לו עדית ובינונית וזבורית ניזקין נוטלין בעדית שלו ובעל חוב בבינונית שלו וכתבת אשה בזבורית שלו כמו שבארנו לא היה לו אלא עדית כלם נוטלין מן העדית ואין ממתינין לו עד שיקח וכן לא היה לו אלא בינונית כלן נוטלין מן הבינונית וכן אם לא היה לו אלא זבורית כלן נוטלין מן הזבורית ואין מחייבין אותו ליקח היו לו עדית ובינונית נזקין בעדית ובעל חוב וכתבת אשה בבינונית:

היו לו בינונית וזבורית ניזקין בבינונית ובעל חוב וכתבת אשה בזבורית שאף הבעל חוב בדין תורה ראוי היה בזבורית שנא' בחוץ תעמוד וגו' ומה דרכו של בעל הבית להוציא פחות שבכלים ולא אמרו בבינונית אלא שלא תנעול דלת בפני לווין ומאחר שאין כאן אלא בינונית וזבורית אף הוא נוטל בזבורית ואין כאן נעילת דלת אחר שאין לו אלא בינונית וזבורית ועל זה אמרו רבינא אמר לעולם בשלו הם שמין ובדעולא קא מיפלגי מר אית ליה דעולא דדבר תורה בעל חוב בזבורית:

וגדולי הגאונים פסקו שבעל חוב בבינונית מפני שהם סוברים שמן התורה בעל חוב בעדית וחכמים הורידוהו לבינונית שלא יהא אדם קופץ להלואה מתוך חמדתו לשדה חברו וכמו שפסקוה גדולי הפוסקים במסכת גיטין והילכך אף בזו בבינונית ועל זה אמרו דלית ליה דעולא ומ"מ גדולי המפרשים נוטים בה לדברינו ולדברי כלם אין צריך לומר שאם היו לו עדית וזבורית שהניזקין בעדית ובעל חוב וכתובת אשה בזבורית:

ולגדולי המחברים ראיתי שפסקו בבינונית וזבורית שדינו של בעל חוב בבינונית אע"פ שפסקו שדבר תורה בזבורית נראה שהם מפרשים כאן דמאן דאמר מבינונית קא גבי אית ליה דעולא כלומר אית ליה דתקנתא דעולא שייכא אף בבינונית וזבורית דכמה בני אדם אין להם אלא שני מיני קרקע ר"ל בינונית וזבורית ואי לא גבי מבינונית איכא נעילת דלת ומאן דאמר בזבורית סבר דתקנתא דעולא לא שייכא אלא לרובא דעלמא דאית להו כולהו גווני דארעא אבל דלית ליה אלא בינונית וזבורית לא שייכא תקנתא דמילתא דלא שכיחא ולא עבדו בה רבנן תקנתא כך נראה לי בפירושה לפי דעת גדולי המחברים וראיה אצלי לפירוש זה שאם כפירוש שפרשנו תחלה היה לו לומר מר סבירא ליה כעולא דאמר דבר תורה בזבורית ומר סבירא ליה כר' שמעון דפליג בפרק הנזקין ואמר דבר תורה בעידית אלא שהעקר כפירוש זה שנתחדש לנו:

ולענין ביאור בגוף דבריו של עולא מה ראיה מקרא דבחוץ תעמוד שיהא גובה מן הקרקע בזבורית והא קרא במטלטלי כתיב ובמטלטלי כל מידי מיטב הוא תדע שאין לומר מיטב הוא אלא בפרעון שיכול למכרו ואי לא מזדבן הכא מזדבן הכא אבל קרא במשכון כתיב שאינו עומד לימכר ואין לומר בפחות שבו שהוא מיטב וזהו שאמרו בתלמוד המערב למדו הקרקעות מן המשכונות:

כתבו הגאונים שכל שיש ללוה עדית במקומו ובינונית במקום אחר מגבהו מעידית שבמקומו ואינו דוחהו לבינונית שבמקום אחר:

מה שביארנו לדעת ראשון בבינונית וזבורית שהבעל חוב נוטל בזבורית לא סוף דבר שלא היה לו עדית מעולם ר"ל אחר שלוה אלא אף אם היה לו עדית אחר שלוה שנמצאת בינונית זו משועבדת למלוה ומכרה אנו אומרין כן הואיל ועכשיו מ"מ אין לו עדית וכל שאנו מזכירין לשון זבורית פירושו ארץ שעושה פירות אבל כל שאינה ראויה לעבודה אינה בכלל זה כלל:

מי שהיו עליו נזקים ובעל חוב וכתבת אשה והיו לו עדית ובינונית וזבורית ומכרן לשלשה בני אדם כאחד שלא נמצא אחד מהם קודם לחברו שיוכל לומר הנחתי לך מקום הרי שלשתן נכנסים תחת הבעלים לגבות מהם כדרך שהיו גובים מן המוכר ניזקין מזה שלקח העדית ובעל חוב מזה שלקח הבינונית והאשה מזה שלקח הזבורית ופרשוה גדולי הרבנים אע"פ שאי אפשר בלא קדימת שעה הואיל ולא נזכר בשטרות מי הוא הקודם ולמדו רבים מדבריהם שאף בזה אחר זה כל שאין קדימת אחד מהם נכרת כך הוא הדין כגון שאין זמן בשטרות או שכתוב בכלן בניסן סתמא ומכל מקום עיקר הדברים דדוקא בששטרי המכירה ביום אחד ובמקום שאין כותבין שעות שנמצאו כלם שוים אפי' נתבררה שעת הקדימה אלא היה בה קנין שבודאי משעת הקנין קנה והרי בשני שטרות היוצאים ביום אחד אמרו כתובות צ"ד א' חולקין או שודא דדייני ובזו אם מדין חלוקה אם מדין שודא מעמידין אותם על חזקתם וגובה כל אחד כדינו אבל בניסן סתמא או שאין זמן בשטרות כלם נדחין דזיל הכא מדחי ליה לומר אני ראשון והנחתי לך מקום וזיל הכא וכו' עד שיביא ראיה אי זה מאוחר ויטרוף הימנו וראיה לזה ממעשה האמור בגמ' כתובות בהנהו תרי שטרי דחד כתוב ביה בחמשה בניסן וחד כתוב ביה בניסן סתמא וזו שבכאן בשכלן ביום אחד ולא נתבררה הקדימה ולפיכך כלם נוטלין כדינן:

תוס' בד"ה ואיבעית אימא כו' דכיון דקאי אשלא היתה לו עידית כו' עכ"ל דכיון דבתירוצא דלעיל מיניה קאמר שלא היתה לו עידית ומכרה מסתמא האי תירוצא נמי עליה קאי ומיירי נמי בכה"ג דאל"כ ה"ל לפרושי הכא דאיירי אידי ואידי כשהיתה לו עידית ומכרה מיהו ה"מ לפרושי ולאוקמא בכה"ג וכפרש"י באידך לישנא אלא דניחא ליה לשבוקי סברא קמייתא ועוד דלא ניחא ליה למימר בברייתא קמייתא דקרי ליה בינונית משום דהוי בינונית דידיה כיון דהויא עידית דעלמא דהא ברישא דקתני בינונית כולם גובין בינונית ליכא לפרושי אלא בינונית דעלמא ומזה נראה שברח רש"י מזה הלשון וכתב תפוס לשון ראשון ודו"ק:

בגמרא אלא לאו ש"מ כאן שהיתה לו עידית ומכרה כאן שלא היתה לו עידית ומכרה לא אידי ואידי שלא היתה לו עידית ומכרה וכו' כנ"ל להגיה וכן הוא בספרים ישנים:

תוס' ד"ה ה"נ אידי ואידי וכו' והא דקאמר אידי ואידי שלא היתה לו עידית ומכרה לא בעי למימר וכו'. כן נ"ל להגיה ובספרים שלנו שכתוב ולו בוי"ו ט"ס הוא:

ואי אמרת בשלו הן שמין הוי ליה לאקשויי אמאי קרי ליה בינונית כיון דבשלו הן שמין והא לגבי דידיה עידית הואי דלית ליה עדיפא מינה. וי"ל דשייך למיקרי בינונית כיון דהויא בינונית דעלמא. מהר"י כהן צדק ז"ל.

היו לו עידית ובינונית נזקין בעידית בעל חוב וכתובת אשה בבינונית ואם רצה למכור בינונית וליקח זיבורית לכתובת אשה נראה לומר שכופין אותו על מדת סדום. ע"כ מהרב רבינו מאיר הכהן מסרקסטא ז"ל. לא דכולי עלמא בשל עולם הן שמין ולא קשיא כאן שהיתה בינונית שלו כבינונית דעלמא כאן שהיתה בינונית שלו כעידית דעלמא. הכי גרסינן. ויש נוסחאות אחרות וזו הנכונה והעולה כהוגן. הרשב"א ז"ל. ה"ג רש"י ז"ל אידי ואידי שלא היתה לו עידית ומכרה ומחק אותה גירסא משום דכיון שיכול לתרץ הברייתות כדהוה משמע ליה מעיקרא שלא היתה לו עידית מעולם והאי דקרי ליה בינונית מפני שהיא כבינונית דעלמא אמאי דחיק לאוקמי הברייתות חוץ ממשמעותם וכגון שהיתה לו עידית ומכרה. תוספי הרא"ש ז"ל. וז"ל תוספי תוספות להרא"ש ז"ל ואי בעית אימא אידי ואידי שלא היתה לו עידית ומכרה ה"ג רש"י. ופירש רש"י דסברי בשל עולם הן שמין וגירסא זו נראית לר"י עיקר. וקשה לי דלא מצינו בתלמוד ואיבעית אימא כיוצא בזה דבכל מקום איבעית אימא בא לקיים מה שאמר תחילה כלומר אם תרצה תוכל לקיים מה שאמרנו עוד בענין אחר אבל הכא בא לסתור דברי רב חסדא דשני לעולם בשלו הן שמין ולקיים דברי המקשה דבשל עולם הן שמין. הילכך נראה לי לקיים גירסת הספרים דאידי ואידי שהיתה לו עידית ומכרה ותרווייהו סברי בשלו הן שמין כאן שהיתה בינונית שלו כבינונית דעלמא הילכך גבי בעל חוב בינונית משום דהויא בינונית דעלמא וגם לדידיה הויא בינונית בשעת הלואה כאן שהיתה בינונית שלו כעידית דעלמא הילכך לא גבי בעל חוב מינה ואף על גב דחל שיעבודיה עלויה כיון דהיתה לו עידית בשעת הלואה. מיהו כיון דהשתא לית ליה אחריתי דעדיפא מינה ובין לגבי דידיה ובין לגבי עלמא עידית היא בתר השתא אזלינן ולא גבי מיניה דמאי טעמא אמור רבנן דבעל חוב בבינונית ולא חיישינן לחשש שמא יקפוץ וילונו משום דלא תנעול דלת בפני לוין והכא כיון דהאי ארעא בין לגבי כולי עלמא בין לגבי דידיה עידית היא איכא למיחש בה משום חימוד דאקפוץ ואלונו פעם אחרת ומשום נעילת דלת ליכא למיחש דהא אית ליה אחריתי דחשיבא בינונית לגבי האי למגבא. ואף על גב דשינויא דחיקא הוא לאוקמינהו דהיתה לו עידית ומכרה מכל מקום ניחא ליה לאוקמינהו תרווייהו בחד גוונא מלאוקמינהו חד דהיתה לו עידית ומכרה וחד דלא היתה לו עידית ומכרה. ומצאתי בספר ישן שהיה מימות הגאונים וגריס לא כאן שהיתה בינונית שלו כבינונית עלמא וכו' ולא גריס ואיבעית אימא ובא לסתור הכי נמי מסתברא דקאמר תלמודא דבעי לאוכוחי דבשלו הן שמין משום דקשו ברייתות אהדדי וקאמר לא לעולם בשל עולם הן שמין וקושיא דברייתות הכי משנינן להו. ע"כ.

שהיתה בינונית דידיה כעידית דעלמא ותימה כיון שלא היתה לו עידית אמאי קרי ליה בינונית הא בין לדידיה וכו'. וי"ל ככתוב בתוספות. ושאלתי את ר"מ אם כן אמאי לא קאמר רבותא טפי עידית ובינונית וזיבורית נזקין בבינונית ובעל חוב וכתובת אשה בזיבורית. ותירץ משום דאין דרך להזכיר עידית כיון דאין גובין ממנה. ועוד תירץ דשמא בברייתא כתוב עידית והתלמוד לא הביא אלא בינונית וזיבורית שרצה להקשות מהם. תוספי הרא"ש ז"ל. וקשה למה דחקו התוספות בזה נימא להכי קרי ליה בינונית אף על פי שהיא כמו בינונית דניזק. וי"ל כיון דלכולי עלמא בעל חוב בבינונית דניזק לא שיימינן לא מיקרי בינונית. גליון.

הכי גרסינן אידי ואידי שלא היתה לו עידית ומכרה לא בעי למימר דתרווייהו מיירי שלא היתה לו כלל וכו' כמו שכתוב בתוספות. מיהו מצינו לפרש כפשוטו אידי ואידי שלא היתה לו עידית ומכרה פירוש לאחר שנעשה המלוה לא היתה לו עידית אבל קודם שנעשה החוב היתה לו ולכך נקראת בינונית אבל מכרה קודם שנעשה החוב אז הויא בינונית כמו עידית ולא שקיל לה בעל חוב למאן דאמר דהויא כעידית דעלמא. ופירש דתריץ לעיל שהיתה לו עידית ומכרה היינו לאחר שנעשה החוב נשתעבדה לו אז הבינונית אבל מכרה קודם שנעשה לו החוב אז הויא בינונית כמו עידית ולא שקיל לה בעל חוב למאן דאמר בשלו הן שמין. ולפי זאת הגירסא לא גרסינן ואיבעית אימא אידי ואידי וכו' בעידית דעלמא כמו שכתוב בתוספות. אבל לפי ספרים דגרסי בשינויא קמא אידי ואידי שהיתה לו עידית ומכרה גרסינן שפיר ואיבעית אימא אידי ואידי כגון שהיתה בינונית שלו כעידית דעלמא ובעל חוב דשקיל בינונית היינו למאן דאמר בשלו הן שמין אבל לא מצי למיגרס אידי ואידי כגון שהיתה בינונית שלו כבינונית דעלמא דאם כן אמאי בעל חוב בזיבורית כיון שהיתה לו עידית ומכרה. ומיהו גם גירסא זו רחוקה דכיון דאפשר לו לתרץ כפשוטן של ברייתות דהוה משמע לן מעיקרא כגון שלא היתה לו עידית מעולם והא דקרי ליה בינונית מפני שהיא כבינונית דעלמא אמאי דחיק נפשיה לשנות מסברא זו למימר דמיירי כגון שהיתה לו עידית ומכרה ושויא בינונית דיליה כעידית דעלמא. תוספות שאנץ. וז"ל תלמיד רבינו פרץ ז"ל והא דשויא בינונית דידיה כעידית דעלמא ואז בעל חוב בזיבורית. וא"ת אם כן אמאי קרי ליה בינונית. יש לומר דאינו רוצה לומר שלא היתה לו עידית מעולם אלא שלא היתה לו אחר השעבוד וכו'. וא"ת למה ליה למימר לא היתה לו עידית ומכרה אפילו ישנה בידו עתה מכל מקום בעל חוב בזיבורית כדקתני ולא מבינונית דידיה וכו'. וי"ל דהכי נמי קאמר והאי דקאמר אידי ואידי שלא היתה לו עידית ומכרה לצדדין קתני וכו' ככתוב בתוספות. ונראה למורי שיחיה לפרש כפי הפשט דתרווייהו בלא היתה לו עידית ומכרה שגם עכשיו אין לו עידית אף על גב דההיא ברייתא דמוקמינן לה דהויא בינונית דידיה כעידית דעלמא מתוקמא גם כשיש לו עידית עכשיו מה בכך מכל מקום מיירי נמי בלא היתה לו עידית דהא דקאמר תלמודא אידי ואידי שלא היתה לו עידית לא בא אלא בשביל ברייתא ראשונה דקתני בעל חוב בבינונית וההיא ודאי הוצרך להעמידה דוקא בלא היתה לו עידית כדי להוכיח ממנה בשל עולם הן שמין כמו שהיה רוצה לפשוט מעיקרא שאם היתה לו עידית או יש לו עידית עכשיו אם כן הוה מתוקמא כמאן דאמר בשלו הן שמין וגבי האי ברייתא קמייתא הוי דוקא בשלא היתה לו עידית אבל ודאי ברייתא שנייה מתוקמא בכל ענין כדפירשתי והכי קאמר אידי ואידי בשלא היתה לו כלומר גם ברייתא ראשונה שאתה רוצה להעמידה כשהיתה לו עידית ולהוכיח בשלו הן שמין מחמת ברייתא שנייה ההיא קמייתא אדרבא מיירי דוקא בשלא היתה לו עידית ומשום דסברה בשל עולם הן שמין וברייתא שנייה כבר העמדתיה בלא היתה לו עידית. ע"כ.

ואיבעית אימא אידי ואידי כשהיתה בינונית שלו כבינונית דעלמא ולא גריס כעידית דעלמא וכו' כמו שכתוב בתוספות. וקשה נימא כמו שאמרו התוספות לעיל שלא היתה לו עידית ומכרה אבל היתה לו עידית ועדיין היא אצלו שלא מכרה לתנא קמא גובה מן הבינונית שהבינונית שאצלו היא בינונית ממש דבשלו הן שמין. וכי תימא אם כן אמאי קאמר מציעתא בינונית וזיבורית ניזקין בבינונית דהויא כעידית והלא יש לו עידית והיה להם ניזקין לגבות בעידית דיש לומר דלפיכך גובה ניזקין בבינונית משום דהויא כעידית דניזק אליבא דרבי ישמעאל. אבל קשה דעל כרחך צריך לומר מציעתא דומיא דרישא וכי היכי דברישא הזכיר עידית ובינונית וזיבורית כך היה לו להזכיר במציעתא כיון שיש לו עידית ואף על גב דבברייתא בתרייתא לא הזכיר עידית אף על פי שיש לו שלא הזכיר אלא בינונית וזיבורית והיה לו להזכיר כפי פירוש התוספות מכל מקום אינו קשה כיון שהיא ברייתא בפני עצמה אבל ברייתא קמייתא קשה דהיה לו להזכיר דומיא דרישא. וכי תימא דעידית דרישא איירי דהויא כעידית דניזק וכן בינונית כבינונית דניזק וכן איירי בסיפא דהוו כשל ניזק אם כן למה אומר היו לו עידית ובינונית וזיבורית דהיינו המזיק יאמר היה לו לניזק עידית ובינונית יגבה מן המזיק כמותן אלא ודאי אי אפשר לומר כן ואדרבא מה שאמרו התוספות דחוק שאומרים אידי ואידי כשלא היתה לו עידית ומכרה ומפרשינן חדא שלא היתה לו מעולם וחדא שהיתה לו ועדיין היא אצלו שלא מכרה שהרי שלא היתה לו עידית ומכרה משמע שלא היתה לו מעולם וקאי אתרווייהו. גליון. וז"ל הרא"ש ז"ל ולא גרסינן בעידית דעלמא ואף על גב דפרישנא שלא היתה לו עידית שמכרה אלא שעדיין ישנה בידו ואם כן ניחא דקרי ליה בינונית וניחא נמי למאן דאמר בשלו הן שמין דשקיל בעל חוב הבינונית הני מילי כדאוקימנא שתי ברייתות בשלא היתה לו עידית ומכרה ומפרשא חדא מינייהו בשלא היתה לו עידית מעולם מפרשינן לה נמי בדוחק אאידך שלא היתה לו עידית שמכרה אלא עדיין ישנה בידו אבל לאוקומי תרווייהו כשלא היתה לו עידית שמכרה אי אפשר לפרש כן אלא כשלא היתה לו מעולם. ועוד אי עדיין עידית בידו אמאי תני ניזקין בבינונית ליתיב ליה מעידית שבידו. ע"כ לשונו.

רבינא אמר דכולי עלמא בשל עולם הן שמין והכא בדעולא קא מיפלגי וכו'. מר אית ליה דעולא ומר לית ליה דעולא. אית ספרים דגרסי הכי. ויש מי שפירש דגירסא זו דכולי עלמא בשל עולם הן שמין וכגון שהיתה בינונית שלו כבינונית דעלמא והא דתני ניזקין ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית לית ליה תקנתא דעולא דהא כי תקינו רבנן בעל חוב בבינונית הני מילי היכא דאית ליה עידית ובינונית וזיבורית דקיימא עידית קמיה אבל בדלית ליה אלא זיבורית ובינונית לחודייהו לא תקינו רבנן. והראב"ד ז"ל הקשה שאין בלשון הגמרא מר אית ליה תקנתא דעולא אלא מר אית ליה דעולא. ועוד כי התקנה לא היתה דעולא אלא מן המשנה וכדתנן בפרק הנזקין ועולא לא בא אלא לפרש כי דבר תורה בזיבורית. ועוד קשה דאנן קיימא לן דבשלו הן שמין כרב נחמן דאמר הכי בכתובות ואיך נפרש דברי רבינא דהוא בתרא דלא כהלכתא. והוא ז"ל פירש דהכי גרסינן דכולי עלמא בשלו הן שמין והכא בשלא היתה לו עידית מעולם ובדעולא קא מיפלגי מאן דאמר בעל חוב בזיבורית אית ליה דעולא וכיון דנעשית אצלו בינונית כעידית מוקמיה לה אדאורייתא אי נמי אתקנתא דהא זיבורית אצלו נעשה בינונית. והא דאמר בעל חוב בבינונית לית ליה דעולא אלא אית ליה דרבי שמעון דאמר בריש פרק הנזקין מפני מה אמרה תורה בעל חוב בבינונית כלומר אף על פי שהיה ראוי לגבות מן העידית מפני שגמל עמו חסד אלא שלא יראה אדם שדה נאה וכו' הילכך אף על פי שזה נעשית לו הבינונית כעידית גובה ממנה שאין כאן חשש דאקפוץ ואלוונו שהרי עידית כזו מצויה הרבה לקנות ואוקימנא ליה אדיניה. וקמשמע לן כעולא דרבה דהוא בתרא סבירא ליה כוותיה בפרק הנזקין והילכך בעל חוב בזיבורית. כן כתב הרב ז"ל. הרשב"א ז"ל.

בדעולא קא מיפלגי נראה מדלא קאמר אי בעית אימא דכולי עלמא בשל עולם הן שמין דהא קאי אשינויא דשני דפליגי אי בשלו הן שמין או בשל עולם הן שמין משמע דלהאי שינויא ניחא בכל ענין. ולפירוש ר"י דמפרש דלא קאמר הכא דלמר לית ליה דעולא אלא בשיש שתים ולא יותר נראה לי דלמאן דאמר אינו גובה אי סבר בשלו הן שמין אז ניחא ואי נמי סבר בעלמא בשל עולם הן שמין והויא האי בבינונית דעלמא הכא דאין לו אלא שתים לית ליה תקנתא דעולא ומאן דאמר גובה אית ליה תקנתא דעולא ואפילו היכא דאין לו אלא שתים. ואפילו למאן דאמר בשלו הן שמין הני מילי דאית ליה שלושה דכי שקיל מבינונית ליכא נעילת דלת אבל היכא דאין לו אלא שתים אי שקלת מזיבורית יש כאן נעילת דלת. ע"כ. גליון. וז"ל הרב המאירי ז"ל גדולי הגאונים ז"ל פסקו שבעל חוב בבינונית מפני שהם סוברים שמן התורה בעל חוב בעידית וחכמים הורידוהו לבינונית וכמו שפסקו גדולי הפוסקים במסכת גיטין והילכך אף בזו בבינונית ועל זו אמרו לית ליה דעולא ולדברי כולם אין צריך לומר שאם היו לו עידית וזיבורית שהניזקין בעידית ובעל חוב וכתובת אשה בזיבורית. ולגדולי המחברים ראיתי שפסקו בבינונית וזיבורית שדינו של בעל חוב בבינונית אף על פי שפסקו שדבר תורה בזיבורית. נראה שהם מפרשים כאן דמאן דאמר מבינונית קא גבי אית ליה דעולא כלומר אית ליה בתקנתא דעולא שיהא אף בבינונית וזיבורית דכמה בני אדם אין להם אלא שני מיני קרקע בינונית וזיבורית ואי לא גבי מבינונית איכא נעילת דלת ומאן דאמר בזיבורית סבר דתקנתא דעולא לא שייכא אלא לרובא דעלמא דאית להו שלושה גווני ארעא אבל דלית ליה אלא בינונית וזיבורית לא שייכא תקנתא דמילתא דלא שכיחא ולא עבדו בה רבנן תקנתא. כן נראה לי בפירושה לדעת גדולי המחברים. ונראה לי ראיה לפירוש זה שאם לפירוש שפירשנו תחילה הל"ל מדסבירא ליה כעולא דאמר דבר תורה בזיבורית ומדסבירא ליה כרבי שמעון דפליג בפרק הנזקין ואמר דבר תורה בעידית אלא שהעיקר בפירוש זה שנתחדש לנו. ולענין ביאור דברי עולא מה ראיה מביא מקרא דבחוץ תעמוד שיהא מן הקרקע בזיבורית והא קרא במטלטלין כתיב ובמטלטלין כל מילי מיטב הוא. תדע שאין לומר מיטב הוא אלא בפרעון שיכול למכרו ואי לא מזדבן הכא מזדבן הכא אבל קרא במשכון כתיב שאינו עומד לימכר אין לומר בפחות שבו שהוא מיטב וזהו שאמרו בתלמוד ירושלמי למדו קרקעות מן המשכונות. כתבו הגאונים ז"ל דכל שיש ללוה עידית במקומו ובינונית במקום אחר שיגבה מעידית שבמקומו ואינו דוחהו לבינונית שבמקום אחר. מה שאמרנו לדעת ראשון בבינונית וזיבורית שבעל חוב נוטל בזיבורית לא סוף דבר שלא היתה לו עידית מעולם רצה לומר אחר שלוה אלא אף אם היה לו עידית אחרי שלוה שנמצאת בינונית זו משועבדת למלוה ומכרה אנו אומרים כן הואיל ועכשיו מכל מקום אין לו עידית וכל שאנו מזכירין לשון זיבורית פירושו ארץ שעושה פירות אבל כל שאינה ראויה לעבדה אינה בכלל זה כלל. ע"כ. עיין בהר"ן ז"ל בכתובות דף תקל"ו ב'.

מר לית ליה תקנתא דעולא דוקא היכא דלית ליה עידית דהוי האי בינונית עידית לדידיה וכמו שכתבו התוספות. וקשה דלמה קורא אותה בינונית על כרהך משום דהויא כבינונית דעלמא אם כן סובר זה התירוץ בשל עולם הן שמין אם כן מה חדש על התירוץ הראשון שתירץ בשל עולם הן שמין. גליון.

בגמרא ואב"א אידי ואידי שלא היתה לו עידית ומכרה וכו' לא בא לתרץ הקושיא הראשונה למ"ד בשלו הם שמין דודאי דלפ"ז קשה שני הברייתות למ"ד בשלו הם שמין אלא שכוונתו רק לתרץ רומיא דברייתא אבל בכל התירוצים שלאחר זה מיתרצא ג"כ הקושיא הראשונה אבל ק"ק דלמה לא משני באמת ג"כ על קושיא ראשונה ונאמר דאידי ואידי בשלו הם שמין ואידי ואידי כשהיתה לו עידית ומכרה וא"כ ברייתא דתני ב"ח בבינונית א"ש כדמעיקרא ומ"ד ב"ח בזיבורית ס"ל דלא איכפת לן במה שמכר העידית אלא מ"מ אזלינן בתר גוביינא דהשתא ונחשבין הבינונית עידית לכן נדחה הב"ח אצל זיבורית וא"ל דהש"ס מחזיק לסברא פשוטה דאזלינן בתר מעיקרא של שעת הלוואה דהא ודאי ליתא אליבא דהלכתא ושום פוסק אינו סובר חוץ מרמב"ן וצ"ע. אחר זה עיינתי בר"ן שהביא בשם הרמ"ה שזו מה שתירצו בתירוץ האחרון ואב"א בדעולא קא מיפלגי ע"ש באריכות וזה דלא כפרש"י ותוס' ועוד דלשון הש"ס לא משמע כן שלא היה להם לסתום אלא לפרש:

שם הא דשויא בינונית שלו כעידית דעלמא וכו' הא דלא קא משני בפשיטות דתרווייהו איירי שיש לו בינונית וזיבורית והא דשווי זיבורית שלו כבינונית דעלמא ובינונית שלו כעידית דעלמא לכך גובה נזקין בינונית וב"ח בזיבורית והא דאמרינן ניזקין וב"ח בבינונית היינו דשויא בינונית דידיה כבינונית דעלמא דא"כ תקשי מקמ"ל דב"ח גובה זיבורית כיון שהיא בינונית דעלמא ובענין זה היה יכול להשמיענו אפילו נזקין גובה זיבורית כגון ששוי כעידית דעלמא אלא דאין כאן חידוש כיון דס"ל בשל עולם הן שמין אבל לפי מאי דמשני א"ש שיש כאן חידוש כששוו בינונית שלו כעידית דעלמא אז נדחה הב"ח אצל זיבורית אף שאין כבינונית דעלמא כמ"ש הר"ן וזה כללא דמילתא כל שאין יכול ליטול כדינו אלא או עדיף מדינו או גרוע מדינו נוטל הגרוע וכתבתי זה לפי שיש כאן נ"מ לדינא בדברי התוספות שאכתוב בסמוך וק"ל. וכן למאי דמוקי לה כמ"ד בשל עולם הן שמין היה יכול לומר אידי ואידי כשהיה לו עידית ומכרה ודכ"ע אזלינן בתר שעת הגבי' דהשתא אלא דזה יש ליישב דהש"ס ה"ק אפי' כשלא היתה לו מיתוקמא שפיר ומכ"ש כשהיתה לו אבל לפי' תוס' צריך ליישב:

בתוס' בד"ה אידי ואידי וכו' ולא בעי למימר דתרווייהו מיירי וכו' צריך להגיה בדבריהם לא בעי למימר בלא וא"ו וכן הגיה מהר"ם:

בא"ד אלא בחדא איירי שלא היתה לו מעולם וכו' והיינו האי דקתני בה ב"ח בבינונית. והוצרכו לפרש כן דלא מצינן למימר דאף האי ברייתא איירי בשהיתה לו עידית ועדיין יש לו בגוונא דחברתה דכיון דהאי ברייתא איירי דבינונית שלו אינן כעידית דעלמא וא"כ אמאי קתני נזקין בבינונית אלא נזקין בעידית היה לו לומר א"ו שאין כאן עידית ולפ"ז צ"ל דכשאין כאן אלא בינונית דעלמא ועידי עידית דעלמא גובה נזקין מעידי עידית ולא מבינונית ולא שייך כאן הכלל של הר"ן שכתבתי לעיל דנזקין שאני כיון דהתורה אמרה בהדיא מיטב שדהו דא"כ תקשי עדיין לדברי התוספות למה לא מפרשי שני הברייתות בגוונא חדא דהיינו דאיירי שהיתה לו עידית ועדיין יש לו ואי משום דקשה א"כ אמאי גובה נזקין בבינונית שאינן שווי' כעידית דעלמא ולמה לא יגבה מעידית נאמר דאיירי שעידית שלו הם כעידי עידית דעלמא לכך אינו גובה מהם ונדחה אצל הבינונית א"ו דבכה"ג גובה ניזקין מעידי עידית כמ"ש ודו"ק:

בפרש"י בד"ה בדעולא קמיפלגי וכו' לכאורה לשון הגמרא תמוה דמאי קאמר בדעולא קמיפלגי כיון דתרווייהו אית להו מה שאמר בתחילת דבריו דבר תורה ב"ח בזיבורית אלא מאן דלית ליה דעולא היינו אסוף דבריו שאמר תקנת חכמים בבינונית וזה אינו משל עולא אלא משנתינו היא בפ' הנזקין והל"ל במתניתין פליגי ויש ליישב דהיא היא דפליגי במשנתינו אלא שהוצרך הש"ס להביא דעולא כדי ליתן טעם למאן דפליג אמתניתין והיינו לפי הדין תורה. אמנם מה שלא פרש"י ברווחא כפי' תוספות נראה דלישנא דגמ' קשיתי' לרש"י דאי כפי' התוספות צ"ל דלרבינא שני הברייתות ס"ל בשלו הם שמין ולא בשל עולם דוק ותשכח. וא"כ היה לו לרבינא לפ"כ בהדיא שהרי בתרוצים שלפניו לא מתוקמי אלא אליבא דמ"ד בשל עולם הם שמין אלא דתירוץ הסמוך לדברי רבינא מוקי דפליגי בהא גופיה וא"כ לא שייך לומר רבינא אמר דכ"ע בשלו הם שמין כי כן דרך לשון הש"ס בכ"מ כשתי' אחרון אינו אליבא דאוקימתא שלפניו לכך פרש"י דרבינא משני אליבא דכ"ע וזה שדקדק רש"י בלשונו דהשתא הוי ליה בינונית גמורה בין לדידיה בין לעלמא כוונתו בזה לכל חד וחד כדאית ליה וק"ל והוא נכון ולולי פרש"י היה נ"ל דדוקא בדעולא קמיפלגי דכולהו ס"ל ב"ח בבינונית אלא דאיכא מאן דס"ל כר' שמעון דמן התורה היא בבינונית וא"כ היכא דליכא כ"א עידית וזיבורית שקיל עידית דידיה דהיינו בינונית דעלמא אבל מאן דאית ליה דעולא דין התורה בזיבורית א"כ כה"ג אוקמי' אדאורייתא ושקיל זיבורית אח"ז נדפסו חידושי הרשב"א ז"ל ומצאתי שכ"כ בשם הראב"ד ז"ל ותלי"ת שכוונתי לדעת הגדול:

בתוספות בד"ה מכרן לא' בב"א מבעי' השתא לא אסיק אדעתיה טעמא דאי שתקת וכו' כוונתם דלפי מאי דקאמר הש"ס בפשיטות מכרן לא' בב"א מיבעיא משמע דכשלקח כולם כא' מחויב ליתן העידית לניזקין ולא יכול לדחותו אצל בינונית מטעמא דאי שתק' והיינו לפי דלא אסיק אדעתיה: