בוני התלמוד

    מסכת בבא קמא דף מ״ט עמוד א׳

    חזרה לאינדקס
    נוסח
    תצוגה
    מפתח מושגים:שְׁאֵלָהתְּשׁוּבָהקֻשְׁיָאתֵּרוּץרְאָיָהסְתִירָהמֵימְרָא
    גודל האות
    100%
    גודל מקורי

    רש"י

    א"כ משהאשה יולדת כו'מפרש בגמרא:

    ונותן לבעלשהתורה זכתה לו דכתיב בעל האשה (שמות כא):

    היתה שפחה ונשתחררהכלומר היתה משוחררת או גיורת נשואה לגר או לעבד משוחרר ואין לה בעל שמת פטור דהמחזיק בנכסי הגר שמת ואין לו יורשין זכה וזה קודם לזכות במה שבידו והאי דנקט האי לישנא היתה שפחה ונשתחררה ולא נקט היתה משוחררת משום דע"כ בשאין לה בנים הימנו קאמר והיינו דקאמר היתה שפחה ונשתחררה דמשמע עתה מקרוב דעדיין לא היו להם בנים והוא הדין נמי לישראלית הנשואה לגר ומת הגר דפטור דהא דמי ולדות לבעל והאי דנקט שפחה וגיורת משום דסתם שפחה משוחררת נשואה למשוחרר וסתם גיורת לגר:

    גמ' דרב אדא בר אהבהבשור שנגח ארבעה וחמשה (לעיל בבא קמא דף מב.):

    דהכי כתיב קראכי ינצו אנשים אלמא במתכוין לחבירו משתעי:

    דמי ולדות שבח ולדות הואדקתני שמין את האשה כו' ויש בכלל שומא זו דמי ולדות ובמה שהאשה נראית משובחת ובעלת אברים מפני העובר ודמיה יקרין:

    ה"נ קאמר כיצד משלם דמי ולדות ושבח ולדותשהן משביחין את האשה:

    שמין את האשהכמה האשה יפה בשביל ולדות הללו עד שלא ילדה וכמה היא יפה עכשיו כשנתרוקנה ונפחתו דמיה ונותן לבעל ונזקה של אשה אינו בכלל שומא זו דאין כאן אלא פחת ריקון העובר אבל כחש גופה מחמת המכה ונפחתו דמיה משהיתה ראויה לימכר כשהיתה בריאה ריקנית הוא נזק ואינו של בעל אלא כשאר חבלה הוא והדין קצוב בכתובות (דף סה:) בזמן שבסתר לה שני חלקים ולו אחד ובזמן שבגלוי לו ב' חלקים כו':

    מאי קאמרדמשמע דהכי קאמר ליה דא"כ לדידך אית לך דמשהאשה יולדת משבחת ות"ק הא קאמר דמפחתא:

    והלא אשה משבחתבדמים לאחר שתלד דמתחילה דמיה פחותין לימכר שמסוכנת היא למות בצער לידה והכי משמע מתניתין א"כ דכך שמין כדקאמרת אשתכח דלא יהיב ליה מידי דמשהאשה יולדת משבחת:

    וכי למי שהאשה יולדתלמי שזכתה תורה דמי ולדות יהבינן נמי שבח דמי נפחא שדמי גופה מתעלין הא ודאי שבח דמי נפחא מחמת גופה נמי אתי ונזק הוא:

    וכי למי שהאשה יולדתלמי שזכתה תורה דמי ולדות יהבינן נמי שבח דמי נפחא שדמי גופה מתעלין הא ודאי שבח דמי נפחא מחמת גופה נמי אתי ונזק הוא:

    חולקיןשדמי הנפח מחמת שניהן באין:

    וצער בפני עצמוונזקא דהכא כחבלה דעלמא הקצוב במסכת כתובות כדפרישית לעיל:

    ושמין ולדותונותן כל דמיהן לבעל:

    ושבח ולדותדהיינו פחת דמי נפח גופה מחמת ריקון הולד חולקין:

    קשיא דר"ש כו'דהכא קתני ושבח ולדות חולקין אלמא אשה משבחת לימכר כשהיא הרה יותר מריקנית ולעיל קתני אשה משבחת משתלד יותר מקודם לכן:

    במבכרתדמיה פחותין קודם לידה מלאחר לידה דמסוכנת היא:

    שיחמאחמימות והיינו כנגד כל החלל כולו:

    זכיא בהו איהידהא ולדות נכסי בעליהן וכשמת הגר ועדיין היא מעוברת היא החזיקה בהן והיא קודם לכל אדם הלכך כי חבל בה בתר הכי משלם לה לדידה:

    מרי דיכיבעל שמועה זו הלזה מתרגמינן דיכי (בראשית לז):

    צררי נינהוקשרי מעות וכספים הן שתזכה בהן מן ההפקר:

    איתיה לבעלאו ליורשיו זכי להו רחמנא:

    ליתיה לבעל כו'דחיובא אימת אתי לה בשעת חבלה והרי אין לה תובעין:

    אין האשה נותן ליורשיההא אוקימנא בגרושה לפיכך אין הבעל יורשה בפרק שור שנגח ד' וה' (בבא קמא דף מג.):

    זכההחובל במה שבידו ואפי' לאחר מיתת הגר חבל בה זכה בה:

    בבא קמא 49 עמוד א

    1א"כ משהאשה יולדת משבחת! אלא שמין את הולדות כמה הן יפין, ונותן לבעל. ואם אין לה בעל נותן ליורשיו.

    2היתה שפחה ונשתחררה, או גיורת פטור.

    גמ׳ · גמרא

    3טעמא דמתכוין לחבירו, הא מתכוין לאשה משלם דמי ולדות. לימא תיהוי תיובתא דרב אדא בר אהבה דאמר רב אדא בר אהבה: שוורים שנתכוונו לאשה פטורים מדמי ולדות?

    4אמר לך רב אדא בר אהבה: הוא הדין דאפי' נתכוונו לאשה נמי פטורים מדמי ולדות; והא דקתני: ״שור שהיה מתכוין לחבירו״ איידי דקא בעי למיתנא סיפא: ״אדם שהיה מתכוין לחבירו״ דהכי כתיב קרא, קתני רישא נמי: ״שור שהיה מתכוין לחבירו״.

    5אמר רב פפא: שור שנגח את השפחה, ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות. מאי טעמא? חמרתא מעברתא בעלמא הוא דאזיק, דאמר קרא: ״(בראשית כב״, ה) ״שבו לכם פה עם החמור״ עם הדומה לחמור.

    6כיצד משלם דמי ולדות. ״דמי ולדות״?! ״שבח ולדות״ מיבעי ליה! הכי נמי קאמר: כיצד משלם דמי ולדות ושבח ולדות שמין את האשה כמה היא יפה עד שלא ילדה, וכמה היא יפה משילדה.

    7אמר רשב"ג א"כ משהאשה יולדת משבחת! מאי קאמר? אמר רבה, ה"ק וכי אשה משבחת קודם שתלד יותר מלאחר שתלד? והלא אשה משבחת לאחר שתלד יותר מקודם שתלד! אלא שמין את הולדות, ונותנין לבעל.

    ברייתא

    8תניא נמי הכי: וכי אשה משבחת קודם שתלד יותר מלאחר שתלד? והלא אשה משבחת לאחר שתלד יותר מקודם שתלד! אלא שמין את הולדות ונותנין לבעל.

    9רבא אמר, הכי קתני: וכי אשה למי שיולדת משבחת, ואין לעצמה בשבח ולדות כלום? אלא שמין את הולדות ונותנין לבעל, ושבח ולדות חולקין.

    ברייתא

    10תניא נמי הכי, אמר רשב"ג וכי אשה למי שיולדת משבחת, ואין לעצמה בשבח ולדות כלום? אלא שמין נזק בפני עצמו, וצער בפני עצמו; ושמין את הולדות ונותנין לבעל, ושבח ולדות חולקין.

    11קשיא דרשב"ג אדרשב"ג׃

    12ל"ק כאן במבכרת, כאן בשאינה מבכרת.

    13ורבנן דאמרי שבח ולדות נמי לבעל מאי טעמא? כדתנן, ממשמע שנאמר: ״(שמות כא״, כב) ״ויצאו ילדיה״ איני יודע שהיא הרה? מה ת"ל ״הרה״? לומר לך: שבח הריון לבעל.

    14ורשב"ג האי ״הרה״ מאי דריש ביה? מבעי ליה לכדתניא, ר"א בן יעקב אומר: לעולם אינו חייב, עד שיכנה כנגד בית ההריון. אמר רב פפא: לא תימא כנגד בית הריון ממש, אלא כל היכא דסליק ביה שיחמא לולד. לאפוקי יד ורגל דלא.

    15היתה שפחה ונשתחררה, או גיורת פטור. אמר רבה: לא שנו אלא שחבל בה בחיי הגר, ומת הגר; דכיון דחבל בה בחיי הגר זכה בהו גר, וכיון דמת הגר זכה בהו מן הגר. אבל חבל בה לאחר מיתת הגר זכיא לה איהי בגוייהו, ומיחייב לשלומי לה לדידה.

    16א"ר חסדא: מרי דיכי! אטו ולדות צררי נינהו וזכיא בהו?! אלא איתיה לבעל זכה ליה רחמנא, ליתיה לבעל לא.

    17מיתיבי: הכה את האשה, ויצאו ילדיה נותן נזק וצער לאשה, ודמי ולדות לבעל. אין הבעל נותן ליורשיו, אין האשה נותן ליורשיה. היתה שפחה ונשתחררה, או גיורת זכה!

    18אמרי: ומי עדיפא ממתניתין דאוקימנא שחבל בה בחיי הגר, ומת הגר? הכא נמי שחבל בה בחיי הגר, ומת הגר. ואיבעית אימא: לאחר מיתת הגר,׃

    תוספות

    חמרתא מעברתא כו'וא"ת הא גבי בור תנן בשלהי פרקין נפל לתוכו עבד או אמה פטור ולא אמרינן דהוי כחמרתא מעברתא ולא נמעטיה משור ולא אדם וי"ל דהכא לא מיעט הכתוב שור בדמי ולדות אלא במקום שהולדות של בעל כדכתי' בעל האשה אבל כאן הולדות לאדון דכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה:

    אטו ולדות צררי נינהוביורשים לא פליג רב חסדא ומודה הוא דזכו דהא בכתובות בפרק נערה (כתובות דף מג:) אצטריך קרא למעוטי שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו והכא ליכא מיעוט ועוד מדפריך לרבה מברייתא דהכה את האשה ומוקי לה שחבל בחיי הגר אבל לרב חסדא משמע דניחא לאחר מיתת הגר ודווקא גר אבל כשאינו גר משלם דמי ולדות ליורשים:

    ומי עדיף ממתניתיןוא"ת ומאי ס"ד דמקשן וכי לא ידע דלא עדיף ויש לומר משום דבהך ברייתא קתני נזק וצער וכי היכי דנזק וצער איירי בכל ענין כמו כן זכה בדמי ולדות איירי בכל ענין:

    לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

    מפרשים נוספים

    רשב"א

    הא דאמרינן לימא תהוי תיובתא דרב אדא בר אהבה דאמר שוורים שנתכוונו לאשה פטורים, לאו למימרא דאביי ורבא אית להו דשוורים שנתכוונו לאשה חייבים אלא משום דרב אדא אמרה בהדיא אקשינן עליה אבל אביי ורבא לא שמעינן להו דאמרי בהדיא פטורין ולא חייבין ולא אקשינן עלייהו דלא ידעינן מאי קאמרי בהא. כנ"ל.

    דאמר קרא שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמורוא"ת אפילו בבור לחייב כשור וחמור, יש לומר דלא היא דהתם שור וחמור דוקא קאמר קרא, אבל הכא לא פטרה תורה שוורים מולדות אלא בכעין מה שכתוב כאשר ישית עליו בעל האשה כלומר שחייב לתת לבעל האשה אבל הכא שאינו לבעל אלא לאדון הרי הוא כשאר ניזקין וכאלו הזיק חמורה מעוברת. ואי נמי יש לומר דלגבי בור פטור אפילו אשפחה ואעבד מדכתיב והמת יהיה לו יצא זה שאסור בהנאה, ואפילו תמצא לומר דעבד ושפחה שלא טבלו שמתו מותרין בהנאה מכל מקום הא כתיב שור ולא אדם והמת יהיה לו למעט ישראל ועבד ושפחה שטבלו שאסורין בהנאה, ושור ולא אדם למעט אפילו עבד נכרי.

    זכיא ליה איהי בגוייהוכלומר זכתה בהן מגר ולפיכך הקשו וכי ולדות צררי של גר נינהו שתזכה בהן.

    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת בבא קמא דף מ״ט עמוד א׳

    מסכת בבא קמא דף מ״ט עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 18 קטעים ממוספרים, כ־463 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    לדף הביאור המלא

    רש"י

    א"כ משהאשה יולדת כו' מפרש בגמרא:

    ונותן לבעל שהתורה זכתה לו דכתיב בעל האשה (שמות כא):

    היתה שפחה ונשתחררה כלומר היתה משוחררת או גיורת נשואה לגר או לעבד משוחרר ואין לה בעל שמת פטור דהמחזיק בנכסי הגר שמת ואין לו יורשין זכה וזה קודם לזכות במה שבידו והאי דנקט האי לישנא היתה שפחה ונשתחררה ולא נקט היתה משוחררת משום דע"כ בשאין לה בנים הימנו קאמר והיינו דקאמר היתה שפחה ונשתחררה דמשמע עתה מקרוב דעדיין לא היו להם בנים והוא הדין נמי לישראלית הנשואה לגר ומת הגר דפטור דהא דמי ולדות לבעל והאי דנקט שפחה וגיורת משום דסתם שפחה משוחררת נשואה למשוחרר וסתם גיורת לגר:

    גמ' דרב אדא בר אהבה בשור שנגח ארבעה וחמשה (לעיל בבא קמא דף מב.):

    דהכי כתיב קרא כי ינצו אנשים אלמא במתכוין לחבירו משתעי:

    דמי ולדות שבח ולדות הוא דקתני שמין את האשה כו' ויש בכלל שומא זו דמי ולדות ובמה שהאשה נראית משובחת ובעלת אברים מפני העובר ודמיה יקרין:

    ה"נ קאמר כיצד משלם דמי ולדות ושבח ולדות שהן משביחין את האשה:

    שמין את האשה כמה האשה יפה בשביל ולדות הללו עד שלא ילדה וכמה היא יפה עכשיו כשנתרוקנה ונפחתו דמיה ונותן לבעל ונזקה של אשה אינו בכלל שומא זו דאין כאן אלא פחת ריקון העובר אבל כחש גופה מחמת המכה ונפחתו דמיה משהיתה ראויה לימכר כשהיתה בריאה ריקנית הוא נזק ואינו של בעל אלא כשאר חבלה הוא והדין קצוב בכתובות (דף סה:) בזמן שבסתר לה שני חלקים ולו אחד ובזמן שבגלוי לו ב' חלקים כו':

    ועוד 18 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Bava Kamma 49a · Sefaria

    תוספות

    חמרתא מעברתא כו' וא"ת הא גבי בור תנן בשלהי פרקין נפל לתוכו עבד או אמה פטור ולא אמרינן דהוי כחמרתא מעברתא ולא נמעטיה משור ולא אדם וי"ל דהכא לא מיעט הכתוב שור בדמי ולדות אלא במקום שהולדות של בעל כדכתי' בעל האשה אבל כאן הולדות לאדון דכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה:

    אטו ולדות צררי נינהו ביורשים לא פליג רב חסדא ומודה הוא דזכו דהא בכתובות בפרק נערה (כתובות דף מג:) אצטריך קרא למעוטי שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו והכא ליכא מיעוט ועוד מדפריך לרבה מברייתא דהכה את האשה ומוקי לה שחבל בחיי הגר אבל לרב חסדא משמע דניחא לאחר מיתת הגר ודווקא גר אבל כשאינו גר משלם דמי ולדות ליורשים:

    ומי עדיף ממתניתין וא"ת ומאי ס"ד דמקשן וכי לא ידע דלא עדיף ויש לומר משום דבהך ברייתא קתני נזק וצער וכי היכי דנזק וצער איירי בכל ענין כמו כן זכה בדמי ולדות איירי בכל ענין:

    Tosafot on Bava Kamma 49a · Sefaria

    רשב"א

    הא דאמרינן לימא תהוי תיובתא דרב אדא בר אהבה דאמר שוורים שנתכוונו לאשה פטורים, לאו למימרא דאביי ורבא אית להו דשוורים שנתכוונו לאשה חייבים אלא משום דרב אדא אמרה בהדיא אקשינן עליה אבל אביי ורבא לא שמעינן להו דאמרי בהדיא פטורין ולא חייבין ולא אקשינן עלייהו דלא ידעינן מאי קאמרי בהא. כנ"ל.

    דאמר קרא שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור וא"ת אפילו בבור לחייב כשור וחמור, יש לומר דלא היא דהתם שור וחמור דוקא קאמר קרא, אבל הכא לא פטרה תורה שוורים מולדות אלא בכעין מה שכתוב כאשר ישית עליו בעל האשה כלומר שחייב לתת לבעל האשה אבל הכא שאינו לבעל אלא לאדון הרי הוא כשאר ניזקין וכאלו הזיק חמורה מעוברת. ואי נמי יש לומר דלגבי בור פטור אפילו אשפחה ואעבד מדכתיב והמת יהיה לו יצא זה שאסור בהנאה, ואפילו תמצא לומר דעבד ושפחה שלא טבלו שמתו מותרין בהנאה מכל מקום הא כתיב שור ולא אדם והמת יהיה לו למעט ישראל ועבד ושפחה שטבלו שאסורין בהנאה, ושור ולא אדם למעט אפילו עבד נכרי.

    זכיא ליה איהי בגוייהו כלומר זכתה בהן מגר ולפיכך הקשו וכי ולדות צררי של גר נינהו שתזכה בהן.

    Rashba on Bava Kamma 49a · Sefaria

    מאירי

    כבר בארנו שדמי ולדות לבעל ושבה ולדות בשאינה מבכרת לרשב"ג או אף במבכרת לחכמים חולקין חציו לבעל וחציו לאשה הנזק והצער כלו לאשה כשאר חבלות בשת כבר התבאר דינו בכתובות שבזמן שבסתר לה שני חלקים ולו אחד בזמן שבגלוי לו שני חלקים ולה אחד ושבת היתר על מה שלא היתה שובתת אם ילדה מאליה וכן רפוי כלם לבעל וכבר ביארנו זה בפרק שור שנגח:

    אין אדם חייב בהכאת האשה בדמי ולדות אא"כ הכה כנגד הריון ולא כנגד הריון ממש אלא כל שהכה במקום שכחה של מכה מתפשט אצל הולד והוא כל שכנגד החלל אבל אם הכה ביד או ברגל או בראש או בכיוצא בזה פטור:

    זה שאמרו בגיורת שהוא פטור דוקא כשחבל בה בחיי הגר ומת הגר שמאחר שחבל בה בחיי הגר זכה הגר בהם וכשמת זכה בהם המחזיק הואיל ויש לגבות כתובתה מצד אחר אבל חבל בה לאחר מיתת הגר זכתה היא בהם וגדולי הדורות שלפנינו חולקין בו לפסוק כרב חסדא ולא זכתה בהם כלל אבל שבח ולדות הואיל ובחיי הבעל יש לה שייכות בהם לאחר מיתת הבעל זכתה בכלו אם ניגפה לאחר מיתת הבעל:

    אף לזה שאמרנו שאם מת הבעל ינתנו ליורשיו פרשוה גדולי המחברים דוקא כשהוכה בחיי הבעל אבל לאחר מיתת הבעל דמי ולדות שלה וכבר כתבנו דינין אלו בפרק שור שנגח ולא יראה לי כן לפי הסוגיא שאף האומר כן לא אמרה אלא באשת הגר:

    Meiri on Bava Kamma 49a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה חמרתא מעברתא כו' אלא במקום שהולדות של בעל כו' אבל כאן הולדות לאדון דכתיב האשה וגו' עכ"ל ק"ק לפי זה ל"ל לאתויי כלל הכא קרא דשבו לכם וגו' ואי טעמא דקרא דהאשה וילדיה וגו' בעי למימר אין לו מקום כאן:

    בד"ה אטו ולדות צררי נינהו ביורשים לא פליג רב חסדא כו' עכ"ל מבואר ברא"ש יותר ע"ש:

    בד"ה ומי עדיף כו' וכי היכי דנזק וצער איירי בכל ענין כו' עכ"ל דמשמע להו דהא דהיתה שפחה או גיורת זכה קאי אכולה מתני' בין אאין הבעל ובין אאין האשה ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Bava Kamma 49a · Sefaria

    מהר"ם

    ד"ה חמרתא מעברתא וכו' וי"ל דלא מיעט הכתוב וכו' עי' באשר"י דמשמע שהוא מפרש ל' הגמ' כך מ"ט חמרתא בעלמא וכו'. ר"ל דעבד כנעני אין לו יחס כחמור ואין מתייחס אחר האב ואין הולדות של הבעל ולכך חייב לשלם לאדון דלא מיעט הכתוב שוורים מדמי ולדות אלא במקום שהולדות מתיחסים אחר האב ולפ"ז לא היו צריכין התוס' להביא פסוק האשה וילדיה תהיה לאדוניה וק"ל:

    ד"ה ומי עדיף ממתני' וכו' וי"ל משום דבהך ברייתא קתני נזק וצער וכו' נראה דר"ל דהאי ברייתא קתני נזק וצער והסיפא דקתני היתה שפחה וכו' זכה החובל אכל מילי דלעיל מיניה קאי בין אדמי ולדות בין אנזק וצער ור"ל היתה שפחה וכו' אם מת הגר או המשוחרר אז זכה החובל בדמי ולדות ואם מתה השפחה או הגיורת זכה החובל בנזק וצער וכי היכי דבנזק וצער כשמתה שפחה או הגיורת זכה בה בכל ענין בין חבלה בחיי הגר בין לאחר מיתתה ה"נ כמו כן זכה בדמי ולדות איירי בכל ענין דהא תרוייהו בחדא מילתא קתני להו וק"ל:

    Maharam on Bava Kamma 49a · Sefaria

    שיטה מקובצת

    לימא תהוי תיובתא דרב אדא בר אהבה וכו' לאו למימר דאביי ורבא אית להו דשוורים שנתכוונו לאשה חייבין אלא משום דרב אדא אמרה בהדיא אקשינן עליו אבל אביי ורבא לא שמעינן להו דאמרו בהדיא פטורים ולא חייבים ולא אקשינן עלייהו דלא ידעינן אמאי קאמרי בהא. הרשב"א ז"ל. והתוספות חולקים לעיל בפרק ארבעה וחמשה דיבור המתחיל בכוונה תליא מילתא וכו' עיין שם. והאריכו המפרשים שם עיין שם.

    חמרתא מעברתא וכו' לקושיית התוספות תירץ הרשב"א ז"ל דלגבי בור פטור אפילו השפחה והעבד מדכתיב והמת יהיה לו יצא זה שאסור בהנאה ואפילו אם תמצי לומר דעבד ושפחה שלא טבלו מותרין בהנאה מכל מקום הא כתיב שור ולא אדם והמת יהיה לו למעט ישראל ועבד ושפחה שטבלו שאסורים בהנאה ושור ולא אדם למעט אפילו עבד נכרי. ע"כ.

    והרא"ה ז"ל כתב וז"ל מאי טעמא חמרתא מעוברת וכו' פירוש לאו למימרא דעבד לאו בכלל אדם דהא לקמן אמרינן דעבד בבור פטור מדדרשינן שור ולא אדם. ואפשר דגבי שור אפילו עבדים ממעטינן אבל גבי לישנא דאדם עבדים לא מיקרי אדם. וליתא אלא כמו שתירצו בתוספות. ע"כ. וכן תירץ הר"ר ישעיה ז"ל וזה לשונו חמרתא מעברתא ומכל מקום לא חמור ממש חשבינן להו דהא לקמן גבי בור נפל לתוכו עבד או אמה פטור דכתיב שור ולא אדם אלמא כאדם חשבינן להו. אלא הכי פירושו לגבי ולדות כחמרתא חשיבי דהא דפטר רחמנא אנשים ולא שוורים מדמי ולדות הני מילי לגבי בעל האשה כדכתיב כאשר ישית עליו בעל האשה אבל בולד שפחה שהם דומין כולד חמורו בהא לא פטר קרא. ע"כ. וכתב הר"א מגרמישא ז"ל וז"ל חמרתא מעברתא. לפירוש התוספות הכי פירושו אזקתא מינאי וכיון דתשלומין שלו ולא לבעל אם כן מיעוט דאנשים ולא שוורים או נקי לא קאי עלה. ע"כ.

    שבח ולדות מיבעי ליה דבהאי שומא שבח ולדות נמי איכא תו מסתבר דפשיטא ליה מילתא דדמי ולדות אי אפשר לשום אותן על גבי אמן אלא בפני עצמן לרבן שמעון בן גמליאל מיהת דהא לרבן שמעון בן גמליאל איהי טפי שויא כי לא מיעברא וכיון דכן מדרבן שמעון בן גמליאל נשמע לרבנן. ודין הוא דבשלמא בעלמא גבי פרה דהיא גופה ממון איכא למימר דשיימינן ולדות אגבה אבל אשה דלית בה דין ממון לא. והיינו דלא חשיב לה רבא לעיל בריש פירקין בהדי אידך. והשתא דאתינן להכי מתניתין דתני דשיימינן אגבה דאשה ודאי בשבח בלחוד ואם כן היכי פתח בדמי ולדות וסיים בשבח. הכי נמי קאמר כיצד וכו' כלומר אינו משלם דמי ולדות בלבד אלא עם שבח ולדות ששמין האשה כמה היתה יפה וכמה היא יפה אבל דמי ולדות לא פירוש דהנהו פשיטא ודאי דשומתן בפני עצמן. והלכתא כרבנן דשבח ולדות כולו לבעל ואפילו גרושה ואפילו שמין אותו על גבה ונזק וצער לאשה לעולם ושבח דבעל במקום מעשה ידיה ובושת שקיל ביה נמי כדאיתא בכתובות. ואף על גב דאמרינן לעיל דכולי עלמא דפיטמה כוליה לבעל פרה ולא לבעל ולד אליבא דרבנן שאני הכא דגזרת הכתוב היא ואפילו לרבן שמעון בן גמליאל דאית ליה גבי אשה דחולקין אפשר לומר דשאני שבח ולדות דשייך בהו בעל ודאי מה שאין כן בבעל ולד דפרה. הרא"ה ז"ל. ותלמיד הר"פ ז"ל כתב וז"ל תימה לרב פפא דאמר לעיל נפחה לבעל הפרה מאי שנא משבח ולדות דאמרינן הכא לרבנן דהוי כוליה לבעל ורבן שמעון בן גמליאל נמי מודה דפלגא מיהא שקיל. וי"ל דלא דמי דלעיל גבי פרה היה יכול בעל הפרה למכור פרתו כל זמן שירצה בלא הולד ונמצא משתכר כל שבח הנפח דהאיך שבח הולד ואם כן הפסיד המזיק כל זה אבל הכא גבי אשה שאינה עומדת למכור דאינה יכולה למכור את עצמה להכי הדין נותן שיהא שבח ולדות כוליה לבעל ולרבן שמעון בן גמליאל פלגא. ע"כ. והרב המאירי ז"ל כתב וזה לשונו ומקשינן שבח ולדות מיבעיא ליה שזה אינו דמי ולדות אלא שבח ולדות. ומפרשי לשון המשנה ששני תשלומין יש בענין ולדות והם דמי ולדות ושבח ולדות ודמי ולדות לא שאל בהן האיך נישומין אלא שהם נישומין כמה שאדם מוצא בהן בפני עצמן בעוד שלא נולדו ולא שנישום אותם על גב האם כפרה מעוברת. ויש אומרים שמין כמה אדם רוצה ליתן אלו היתה שפחתו שלא תפיל וימותו הולדות אבל שבח ולדות שאל האיך נישומין ושבח ולדות הוא שבח הבא לאשה מחמת ולדות שהיא נראית בעלת איברים מצד העיבור ונמכרה ביותר ומתוך כך שמין אותה כמה היתה יפה בשביל ולדות הללו עד שלא ילדה וכמה נפחתה מאותו שבח כשילדה ואף על פי שאותו עילוי כבר היה עתיד לילד אף על פי כן שמין אותו לאותו זמן הראוי לעמוד ואין זה נקרא נזק. וגדולי המפרשים פירשו שאף הולדות על דרך זו הם נישומין כמו שאמרו בפרה וגורסין בכאן שבח ולדות נמי שמין את האשה וכו' וכמו שהתבאר בפרה ופירשו ששתי שומות הן ששמין כן לולדות ולשבח האשה. ומכל מקום נמצאו בזה דמי ולדות ושבח ונזק וצער ושבת בושת וריפוי. ע"כ. וכבר האריכו בזה לעיל התוספות והמפרשים ז"ל.

    רבא אמר הכי קתני וכו' לרבא דאית ליה לרבן שמעון בן גמליאל שבח ולדות אלא שנותן חלק לאשה פירושא דמתניתין הכי צריך לפרש אם כן כמו שאתם אומרים כי השבח והדמים אחד הם ואין אתם מחלקים בהם מעתה לפי שדמי הולדות שלו גם שבח הולדות שלו ואין לאשה בשבח ולדות כלום ואינו כן אלא שמין את הולדות ונותן לבעל אבל שבח ולדות חולקין. הראב"ד ז"ל. הא דתניא רבי אליעזר בן יעקב אינו חייב עד שיכנה כנגד בית הריון מסתברא דהילכתא כוותיה חדא דהא רב פפא דאיצטריך לפרושי לא תימא כנגד בית הריון אלא כל היכא דסליק ביה שיחמא לאפוקי יד ורגל. ותו דקיימא לן משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי ואף על גב דלא ידעינן לרבנן הא מנא להו אפשר דגמרא גמירי לה דהא רבי אליעזר בן יעקב נמי לא נקט קרא כלל. הרא"ה ז"ל.

    לא שנו אלא שחבל בה בחיי הגר לפירוש ריב"א דלעיל בפרק ארבעה וחמשה דיבור המתחיל היתה שפחה ונשתחררה וכו' לא קאי אלא אגיורת ולא אשפחה כדפרישנא לעיל. ואם תאמר ולפי פירושו לוקמה נמי לההיא דגיורת דנתעברה בגיות ונתגיירה ואפילו בחיי הבעל דומיא דשפחה. וי"ל דמדקתני או גיורת ולא קתני היתה גויה ונתגיירה כדקתני היתה שפחה שמע מינה דמיירי שבשעת העיבור היתה גיורת כבר. תלמיד הר"פ ז"ל.

    ליתיה לבעל וכו' ואפילו הכי אין הבעל נותן ליורשיו דיורש כרעא דאבוה. והלכתא כרב חסדא דהא מייתינן מתניתא דלרבה לא אפשר דלא תהוי שמעתיה כתנאי. ולרב חסדא אפשר לתרוצי דאתיא שמעתיה לכולי עלמא והוא הדין לשבח ולדות ושבח ולדות חד דינא אית להו לרבנן דקיימא לן כוותייהו. הרא"ה ז"ל. וכן פסק הרא"ש ז"ל עיין בפסקיו. והרב המאירי ז"ל כתב וז"ל הא דאמרינן בגיורת שהוא פטור דוקא שחבל בה בחיי הגר ומת הגר שמאחר שחבל בה בחיי הגר זכה הגר בהם וכשמת זכה בהם המחזיק הואיל ויש לגבות כתובתה מצד אחר אבל חבל בה לאחר מיתת הגר זכתה היא בהם. וגדולי הדורות שלפנינו חולקים בה לפסוק כרב חסדא ולא זכתה בהם כלל אבל שבח ולדות הואיל ובחיי הבעל יש לה שייכות בהם לאחר מיתת הבעל זכתה בכולו אם נגפה לאחר מיתת הבעל. אף לזה שאמרנו שאם מת הבעל ינתנו ליורשיו פירשוה גדולי המחברים דוקא בשהוכתה בחיי הבעל אבל אחר מיתת הבעל דמי ולדות שלה. וכבר כתבנו דינין אלה בפרק שור שנגח ולא יראה לי כן לפי הסוגיא שאף האומר כן לא אמרה אלא באשת הגר. ע"כ.

    Shita Mekubetzet on Bava Kamma 49a · Sefaria

    פני יהושע

    לימא תיהוי תיובתא דרב אדא בר אהבה עיין בתוספות דף מ"ג בד"ה בכוונה תליא מלתא ובמ"ש בסוגיא הנזכר באריכות:

    בתוס' בד"ה חמרתא מעברתא וכו' וי"ל דהכא לא מיעט הכתוב וכו' אבל כאן הוולדות לאדון כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א א"כ אמאי מייתי בגמרא האי מלתא דשבו לכם וכו' עכ"ל בקיצור. ונלע"ד דלק"מ דנהי דלא שייכי שפחה בהאי מיעוטא דשוורים מדמי וולדות מ"מ מהיכא תיתי לחייבו כיון דלא אשכחן בשוורים דמי וולדות ועוד דאדרבא אפילו באדם שהכה שפחה מעוברת יש לפטור מדמי וולדות כיון דלא שייכי הוולדות לבעל האשה ומכ"ש בשור לכך מייתי דחמרתא בעלמא אזיק דכתיב שבו לכם פה עם החמור וא"כ אע"ג דלא שייכי בהני קראי דדמי וולדות מ"מ חייב כמו בוולד החמור דפשיט לן שהוא חייב בין אדם בין שור שהזיק כנ"ל ברור וק"ל:

    שם בגמרא רבא אמר הכי קתני וכו' אשה למי שיולדת משבחת כו' ושבח וולדות חולקין. אע"ג שזה אינו נזכר בדברי רשב"ג וגם הת"ק לא הזכיר עדיין למי יתן המעות מ"מ א"ש דכיון דת"ק אמר משלם דמי וולדות ומפרש שבח וולדות ע"כ דמשמע ליה דשבח וולדות איתא בכלל דמי וולדות דכתיב בקרא א"כ ממילא דהוי לבעל דהא קרא כתיב בעל האשה וזיכה לו דמי וולדות וע"ז פליג רשב"ג ואמר וכי למי שהאשה יולדת וכו' וכפרש"י וכי זיכתה לו התורה וכו' אלא דמי וולדות דכתיב באורייתא היינו ששמין את הוולדות לחוד אבל שבח וולדות לא אתיא מהאי קרא אלא בכלל נזקין איתא וממילא דהוי כמו שאר נזקי האשה דחולקין א"נ כפרש"י שדמי הנפח מחמת שניהם בא ולפ"ז רבא אינו מגיה המשנה כלל כן נ"ל וק"ל:

    לעיל במשנה היתה שפחה ונשתחררה ופרש"י כלומר היתה משוחררת נשואה לגר כו' עכ"ל. והיינו לפי אוקימתא דאמוראי בגמרא אבל לעיל דף מ"ב כתבו התוס' בשם ריב"א פי' אחר ובאמת קשה אמאי לא מפרשינן המשנה כפשטה דאם נתעברה כשהיא שפחה או אשת עכומ"ז מעבד או עכומ"ז ואח"כ נשתחררה ונתגיירה והפילה פטור בעל השור לגמרי נראה משום דעבד ועכומ"ז לית להו אישות ולא קרינן בהו בעל האשה ואיהי נמי לא שייכא בגווייהו כדאיתא בגמרא לכך פטור לגמרי ונראה משום דלשון המשנה דנקט היתה שפחה משמע דאדלעיל מיניה קאי מדלא נקט הכה את השפחה ונשתחררה והיינו דאמאי דנקט אין הבעל נותן ליורשיו קאמר שאם אין לו יורשים כגון שהיתה שפחה וכו' פטור כנ"ל אבל מלשון הרמב"ם בפירוש המשנה משמע דבכה"ג שכתבתי הוי מלתא דפשיטא ולא צריך למיתנייהו ולא ידענא מאי פשיטותא דהא בגמרא לעיל פריך דגרושה תפלוג בדמי וולדות וא"כ סד"א דה"נ בגיורת ומשוחררת יש לה חלק בוולדות קמ"ל דפטור ודו"ק:

    שם בגמרא אמר רבה לא שנו אלא שחבל בה בחיי הגר וכו' וכיון דמת הגר וכו' אבל חבל בה לאחר מיתת הגר זכיא לה איהי בגווייהו ע"כ. פירוש כיון שמת הגר זכתה איהי כדין כל הקודם בנכסי הגר אבל א"ל דהא דזכה רחמנא דמי וולדות לבעל היינו כי איתא משום שזוכה בכל נכסי אשתו כגון במציאתה ומעשה ידיה אבל אי ליתא לבעל אית לה זכיה בגווייהו דהא בהדיא מסקינן לעיל דף מ"ג גבי גרושה דהתורה זכתה לבעל אפי' בא עליה בזנות משמע דאיהי לית לה שום זכות בגוייהו וכמ"ש שם עי"ש והיינו דפריך ר"ח אטו וולדות צררי נינהו וכן משמע להדיא מלשון רש"י וק"ל:

    שם מיתיבי הכה את האשה כו' עי' מ"ש בדף מ"ב ע"ב בזה ומתוך הדברים האלו נתיישב קושית התוס' דהא דפשיטא ליה להקשות מברייתא היינו משום דנקט אין האשה נותן ליורשים ולא קאמר דירית לה בעל אע"כ דלית לה בעל ואי איירי שמת אחר החבלה מ"מ זכו יורשי הבעל אע"כ דאיירי שחבל בה לאחר מיתת בעלה וא"כ סיפא דגיורת נמי איירי בכה"ג וקשה לרבה ומסיק דמ"מ איירי שחבל בה בחיי הגר והיינו משום דרישא דברייתא נמי לא מיתוקמא באלמנה אלא בגרושה כדמוקמינן התם להדיא ובזה נתיישב נמי מה שהקשיתי שם אמאי מוקי לה בגרושה ולא באלמנה ולפ"ז א"ש כי היכי דלא תידוק מדרישא שחבל בה כשהיא אלמנה סיפא נמי איירי לאחר מיתת הגר ותקשה לרבה כדפריך הכא לכך מוקי לה בגרושה דליכא למידק מידי דבכה"ג מודה רבה דלא זכיא איהי בגווייהו דטעמא דרבה לא שייך בגרושה ודו"ק. אחר זה עיינתי שם דרבה הוא דמוקי לה בגרושה והיינו לפי שיטתו דהכא:

    Penei Yehoshua on Bava Kamma 49a · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' כיצד משלם דמי ולדות עיין לעיל דף מז ע"א תוספות ד"ה וכן:

    Gilyon HaShas on Bava Kamma 49a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת בבא קמא, דף מ״ט, עמוד א׳, בהיקף של כ־463 מילים ב־18 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 18 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 119 מילים

      נפתחת ב״א"כ משהאשה יולדת משבחת! אלא שמין את…״

    2. קטע 26 מילים

      נפתחת ב״היתה שפחה ונשתחררה, או גיורת פטור.…״

    3. קטע 328 מילים

      נפתחת ב״גמ׳ טעמא דמתכוין לחבירו, הא מתכוין לאשה…״

      חכמים: רב אדא בר אהבה.

    4. קטע 440 מילים

      נפתחת ב״אמר לך רב אדא בר אהבה: הוא…״

      חכמים: רב אדא בר אהבה.

    5. קטע 532 מילים

      נפתחת ב״אמר רב פפא: שור שנגח את השפחה,…״

      חכמים: רב פפא.

    6. קטע 632 מילים

      נפתחת ב״כיצד משלם דמי ולדות. ״דמי ולדות״?! ״שבח…״

    7. קטע 733 מילים

      נפתחת ב״אמר רשב"ג א"כ משהאשה יולדת משבחת! מאי…״

      חכמים: רבה.

    8. קטע 825 מילים

      נפתחת ב״תניא נמי הכי: וכי אשה משבחת קודם…״

    9. קטע 923 מילים

      נפתחת ב״רבא אמר, הכי קתני: וכי אשה למי…״

      חכמים: רבא.

    10. קטע 1031 מילים

      נפתחת ב״תניא נמי הכי, אמר רשב"ג וכי אשה…״

    11. קטע 113 מילים

      נפתחת ב״קשיא דרשב"ג אדרשב"ג…״

    12. קטע 126 מילים

      נפתחת ב״ל"ק כאן במבכרת, כאן בשאינה מבכרת.…״

    13. קטע 1328 מילים

      נפתחת ב״ורבנן דאמרי שבח ולדות נמי לבעל מאי…״

    14. קטע 1441 מילים

      נפתחת ב״ורשב"ג האי ״הרה״ מאי דריש ביה? מבעי…״

      חכמים: רב פפא.

    15. קטע 1546 מילים

      נפתחת ב״היתה שפחה ונשתחררה, או גיורת פטור. אמר…״

      חכמים: רבה.

    16. קטע 1619 מילים

      נפתחת ב״א"ר חסדא: מרי דיכי! אטו ולדות צררי…״

    17. קטע 1727 מילים

      נפתחת ב״מיתיבי: הכה את האשה, ויצאו ילדיה נותן…״

    18. קטע 1824 מילים

      נפתחת ב״אמרי: ומי עדיפא ממתניתין דאוקימנא שחבל בה…״

    חכמים הנזכרים בדף

    חיפוש מקורות חכם

    אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת — החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

    היעד שנמצא: בבא קמא דף מ״ט ע״א

    פתיחה בקורא

    מקור: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · רישיון: CC-BY-SA

    מהדורה: Wikisource Talmud Bavli · הנוסח נבדק מול המקור בתאריך 7.9.2026