מסכת בבא קמא דף ל״ח עמוד א׳

הופיע גילה ממונן והתירו:

והגלה אותם כגון כפתורים היוצאים מכפתור (דברים ב׳:י״ג) וכגון ובשעיר ישבו החורים וגו' (דברים ב׳:י״ב) וכן אומות הרבה:

לומר שאפי' מקיימין אותן כו' שהרי אינם מצווים אבל מעונשין לא פטרן:

למדונו תורתכם:

חוץ מדבר זה והם לא גילו להם טעמו של דבר שיהא ממונו של כנעני בחזקת הפקר מפני הסכנה:

דגידופא הוא כלפי מעלה:

דאם כן לכתוב רחמנא גבי מועד וליכא למימר דכי כתב רחמנא רעהו בתם לפטור תם דהדיוט בהקדש קאתי ומועד כדקאי קאי ולהכי לא כתביה גבי מועד דלא חייביה רחמנא במועד אלא במקום שחייב בתם ולפטור לגמרי בשתיהם הדיוט בהקדש נמי לא אתי דא"כ לכתביה רחמנא גבי מועד דהוי רבותא טפי וגם ליכא למיטעי למדרשיה אלא לפטור וכ"ש בתם אלא ודאי מדלא כתב גבי מועד אתא רעהו לחייב תם בהקדש נזק שלם וה"ה שבא לפטור לגמרי תם דהקדש בהדיוט וכיון דתם פטור מועד נמי פטור וה"ק קרא רעהו הוא דאיכא חילוק בין תם למועד אבל כשאינו רעהו לא דהדיוט בהקדש חייב והקדש בהדיוט פטור:

עמד והתיר ממונן לישראל משמע דוקא בענין זה שנגח שור שלנו שור שלהם ולמ"ד בפ' בתרא (לקמן בבא קמא דף קיג.) גזל כנעני אסור ניחא אבל למ"ד מותר קשה:

מפארן הופיע ממונן לישראל פי' הקונטרס שסיבב והחזיר התורה בכל האומות ולא קבלוה משמע שר"ל דבפארן נגלה לאומות וכן משמע בתרגום ירושלמי דמתרגם מטורא דגבלא אתגלי לבני ישמעאל ופארן ארץ ישמעאל היא כדכתיב בהגר ותשב במדבר פארן ובריש מסכת ע"ז (דף ב: ושם.) אית דגרסי מאי בעי בשעיר מאי בעי בפארן וקשה דבשבת פ' ר"ע (שבת ד' פט.) משמע דפארן הוא סיני דקחשיב ה' שמות שנקרא לו מדבר צין מדבר קדש מדבר פארן מדבר סיני מדבר קדמות ונראה דמדבר סיני מדבר גדול ומצד אחד נקרא סיני ומצד אחר נקרא פארן וכל חמשה שמות דקחשיב במסכת שבת חמשה חלקים היו בו שכל אחד שמו נקרא כן ואע"ג דקדריש התם לכל השמות אין להקפיד על זה ובאותו צד ששמו פארן נגלה לבני ישמעאל:

אלא האדם תימה הא אין עובדי כוכבים קרויין אדם כדתניא בפ' המקבל (ב"מ קיד:) אמר רשב"י אין קברי העובדי כוכבים מטמאים באהל שנאמר אדם כי ימות באהל אתם קרויים אדם ואין העובדי כוכבים קרויים אדם ובפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נט. ושם.) פי' בקונטרס דר"מ דהכא כרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון בן יוחי בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף סא. ושם) ורבינו תם מפרש דיש חילוק בין אדם להאדם תדע מדפריך ביבמות מקראי דנביאים ולא פריך מקראי דתורה דהאדם והבהמה אשר ימצא בשדה (שמות ט׳:י״ט) אך התם הוי קודם מתן תורה וא"ת א"כ הוה ליה למימר אדם ולא נאמר אלא האדם לאו פירכא היא דהך ברייתא מתניא בת"כ וטובא איכא התם בכי האי גוונא דקתני התם וכן הוא אומר (ישעיהו כ״ו:ב׳) פתחו שערים (ראשיכם) ויבא גוי וגו' ויבאו כהנים לוים ישראלים לא נאמר אלא גוי צדיק וכן הוא אומר הטיבה [ה'] לטובים כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא לטובים הא למדת שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול וא"ת והא עובדי כוכבים נמי קרויים אדם כדכתיב לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם וי"ל דבמקום שמזכיר השם מזכיר עובדי כוכבים בלשון אדם כלומר דבר חלש נולד מאדם וכן גבי חירם (יחזקאל כ״ח:ב׳) אתה אדם ולא אל וכן מה יעשה לי אדם (תהילים קי״ח:ו׳) וריב"א הקשה מדכתיב (ישעיהו מ״ג:ד׳) ואתן אדם תחתיך ותירץ דדרשינן ואתן אדום תחתיך גבי ההוא רומאה בפרק בתרא דברכות (דף סב:) והא דאמר בהשולח (גיטין דף מז.) יש קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל לחפור בה בורות שיחין ומערות מדכתיב והארץ נתן לבני אדם בני אדם משמע אדם הראשון:

הרי הוא ככהן גדול הא דנקט כהן גדול משום דדרשינן בסוטה (דף ד:) יקרה היא מפנינים מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים:

קראו ושנו ושלשו וא"ת והא אמרינן בחגיגה (דף יג.) המלמד תורה לעובד כוכבים עובר בעשה דמגיד דבריו ליעקב (תהילים קמ״ז:י״ט) ויש לומר דבע"כ עשו ע"פ דברי המושל ולא נתחייבו למסור עצמן אי נמי עשו עצמם גרים כדאי' בספרי דפרשה אף חובב עמים:

נשא משה קל וחומר אור"ת דלאו דוקא אלא כלומר עתיד משה לישא ק"ו אם לא שהזהירו הכתוב תחילה דקודם נאמר אל תצר את מואב ממה שנאמר צרור את המדינים והכיתם אותם כדדרשינן עתה ילחכו שלא היה מתיירא בלק אלא מלחיכה בעלמא שלא היו מותרין אלא באנגריא וקרא דמדין אחר מעשה דבלק היה והא דקאמר נמי הקדוש ברוך הוא למשה לא כשעלתה על דעתך לאו דוקא הקשה הר"ר אלחנן דהכא משמע דאחר שנאמר צרור את המדינים עדיין היו מוזהרין שלא לצור מואב ובבראשית רבה סוף פרשת ויצא קאמר דכששלח דוד יואב אל ארם נהרים ואל ארם צובה פגע במואבים ובקש לאבדם והביאו לו אסטראות שלהם אל תצר את מואב והשיב דוד שהם פירצו גדר תחילה דכתיב וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור משמע שמאותה שעה הותרו ותירץ ר"י דדיחויא בעלמא השיב וקרא דשופטים [שלחצם] עגלון מלך מואב היה לו להביא אלא שמן התורה היה רוצה להביא [להם תשובה] מפני חילול השם אע"פ שעל אדומים מייתי קרא דקבלה ויאסוף אליו בני עמון ועמלק וילך [ויך את ישראל] וירשו את עיר התמרים מ"מ כל זמן דמשכח דברי תורה ניחא ליה לאתויי:

אפילו עכו"ם ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול פירוש עוסק בתורת שבע מצות בני נח קאמר אבל בתורה שלמה שלנו אדרבה אסור לו וחייב מיתה כבא על נערה מאורסה דכתיב תורה צוה לנו משה מורשה וכדאיתא בפרק ארבע מיתות. ומיהו קשיא לי היאך הוא ככהן גדול שהרי אינו מקבל שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה. ירושלמי חזקיה אמר הופיע מהר פארן הופיע פנים כנגד אומות העולם ר' דוסא בן חוניא אומר הורידן מנכסיהן ר' אבהו בשם ר' יוחנן בדיניהם א"ר הילא לא על הדא את אמרת אלא על הדא דתנא ר' חייא שור של עכו"ם שנגח שור של עכו"ם חברו אע"פ שקבל עליו לדון כדיני ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם על הדא את אמרת ר' אבהו בשם ר' יוחנן בדיניהם למדנו תורתכם קראו שנו ושלשו י"ל שלמדום היטב שלשה פעמים וי"ל קראו מקרא ושנו משנה ושלשו תלמוד וכדאמרינן והחוט המשולש לא במהרה ינתק וכן אמרו בירושלמי מעשה ושלחה מלכות שני אסטרטגיטות ללמה מר"ג ולמדו ממנו מקרא משנה הלכות ואגדות ועוד שם בירושלמי בסוף אמרו לו כל התורה שלכם נאה ומשובחת חוץ משני דברים הללו שאתם אומרים בת ישראל לא תלד את הנכרית אבל נכרית מילדת את בת ישראל גזלו של ישראל אסור ושל עכו"ם מותר באותה שעה גזר ר"ג על גזלו של עכו"ם שיהא אסור מפני חלול השם שור ישראל שנגח שור של עכו"ם פטור ושל עכו"ם שנגח שורו של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם בדבר הזה אין אנו מודיעין למלכות אפילו כן לא מטון לסולמא דצור עד שכחון כולה. הקשו בתוס' היאך למדום והא אמרינן במסכת חגיגה המלמד תורה לעכו"ם עובר בלא תעשה שנאמר מגיד דבריו ליעקב וכו' לא עשה כן לכל גוי ותירצו דע"כ עשו ע"פ המלכות ולא נתחייבו למסור עצמם.

נשא משה רבנו ע"ה ק"ו בעצמו אומר ר"ת דכולה מלתא לאו דוקא היא אלא לומר עתיד היה מרע"ה לישא ק"ו אם לא שהזהירו הכתוב תחלה וקודם נאמר לו אל תצר את מואב ממה שנאמר לו צרור את המדינים כדדרשינן עתה ילחכו הקהל שלא היה ירא בלק כי אם מלחיכה בעלמא שלא היו ישראל מותרין אלא באנגריא וקרא דמדינים אחר מעשה בלק היה והא דקאמר נמי אמר ליה הקב"ה למשה לא כשעלה על דעתך לאו דוקא.

מי שהפקיע עצמו ופירק מעליו עול תורה ומצות אף על פי שמקיים מקצתם מצד נדבה אינו מקבל שכר עוד כמצוה ועושה אלא כמי שאין מצווה ועושה ולעולם כל שעוסק בתורה לשמה אין הקב"ה מקפח את שכרו בפירוש אמרו אפילו גוי ועוסק בתורה אף בשבע מצות שלהם לבד ואף לאחר שכלל אומתו עוברין עליהם הואיל ומ"מ מקיימן לשם מצות הבורא הרי הוא ככהן גדול ומ"מ אף לדבר מצוה אחרת אין הקב"ה מקפח שכר עושיהן אפילו שכר שיחה נאה אפילו זריזות להקדים לדבר מצוה אע"פ שאין לה שעה עוברת כלל גדול במצותיו ית' כפועל אדם ישלם לו:

בד"ה עמד והתיר כו' שנגח שור שלנו שור שלהם כו' עכ"ל מהרש"ל הגיה שור שלהם שור שלנו והנראה לקיים כל נוסחאות שלפנינו בתוספות דלמאי דאמרינן בפרק הגוזל לכ"ע דאם יכול לזכות ישראל בדיניהם זכה וליכא גזלה כלל א"כ לא איצטריך לן לאשכוחי להיתרא בשור של כנעני שנגח שור של ישראל דבין תם ובין מועד משלם נ"ש אלא דע"כ רעהו הכא לאו דוקא ואיצטריך קרא דויתר גוים לשור שלנו שנגח שור של כנעני דפטור וע"ז כתבו התוס' דמשמע דוקא בענין זה שור שלנו שנגח שור של כנעני דהוי הפקעת הלואתו של כנעני ולמ"ד גזל כנעני אסור ניחא דשרינן התם הפקעת הלואתו דוקא אבל למ"ד גזל כנעני נמי מותר קשה וק"ל:

ד"ה עמד והתיר ממונן לישראל משמע דוקא בענין זה שנגח שור שלנו שור שלהם וכו' כך היא הגירסא בספרים שלפנינו משמע דהאי דנגח שור שלנו את שור של כנעני דפטור נמי אתיא מקרא דראה ויתר גוים ולפ"ז צ"ל דמסקנא דמשני רבי אבהו אמר קרא עמד וימודד ארץ וגו' כוונתו לומר דלעולם לענין כנעני רעהו לאו דוקא ר"ל דכנעני לא אימעט מרעהו דיכול להיות דכנעני נמי מקרי רעהו והא דכי נגח שור דישראל את שור של כנעני פטור היינו מטעם דראה ויתר גוים ולכך נמי דשור של כנעני שנגח שור ישראל חייב נזק שלם ואע"ג דלעיל משמע דלכ"ע רעהו דוקא היינו לענין הקדש דבהקדש לא שייך רעהו והוי כאלו כתיב את שור איש דהקדש לא הוי בכלל וכנעני הוי בכלל אבל בר"ן משמע דגם לפי המסקנא הא דנגח שור שלנו את שור כנעני דפטור אתיא מרעהו דרעהו דוקא אלא דכי נגח שור של כנעני את שור שלנו דמשלם נ"ש הוי מטעם קרא דראה ויתר גוים וזה טעמו של מהר"ש לוריא שכתב בספר ח"ש שגורס בתוס' דוקא בענין זה שנגח שור שלהם את שור שלנו וכו' ע"ש:

ד"ה מפארן הופיע ממונן לישראל וכו' ומצד א' נקרא סיני ומצד א' נקרא פארן וכו'. ר"ל שאותו צד שהוא נגד ארץ ישמעאל נקרא פארן על שם ארץ ישמעאל ואע"ג דקדריש התם לכל ה' שמות ר"ל ודריש מדבר פארן שפרו ורבו עליה ישראל א"כ שמע מינה שלא נקרא על שם ארץ ישמעאל אין להקפיד ע"ז וכו':

ד"ה קראו ושנו וכו' ולא נתחייבו למסור עצמן וכו' ר"ל שאין כל כך עבירה גדולה שיתחייבו למסור עצמן למיתה כי בכל עבירה יעבור ואל יהרג חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכת דמים ואם לא למדו אותן היה השר הורג אותם:

ד"ה נשא משה ק"ו וכו' דקודם נאמר אל תצר את מואב ממה שנאמר צרור את המדינים וכו' ואע"ג דאל תצר את מואב כתיב בפרשת דברים וצרור את המדינים כתיב בפרשת מטות משה היה מספר והולך ושונה במשנה תורה מה שנעשה כבר וק"ל:

בא"ד אע"פ שעל ארמייים מייתי קרא דקבלה ויאסוף אליו עמון ועמלק וכו' עיין בב"ר דחילוף גרסאות יש שם ושם גרסי' ארמיים דעמלק אדום חשיב ליה שהרי עמלק מזרע עשו:

ד"ה מואבים עצמן לא כל שכן וכו' ארם ועמון מאי איכא למימר וי"ל דאיצטריך לאסור בהן אנגריא וכו'. משמע מדברי התוס' דעמון לא היה בעצת בלעם ויש מקשין א"כ מנא לה להגמרא דהא דאסר הקב"ה אנגריא בעמון ולא אסר במואב הוא בשביל שיחה נאה נימא דהוה משום דמואב היה בעצת בלעם ועמון לא היה אבל אין זה קושיא דהא שאר כל האומות עובדי כוכבים נמי לא היו בעצת בלעם ואפ"ה לא אסר בהן אנגריא אלא ודאי לא אסר אנגריא בעמון אלא בשביל שכר שיחה נאה והא דאסר אנגריא באדום צ"ל שהוא ג"כ בשביל איזה שכר ואפשר שחס עליהם ע"ד שאמר לא תתעב אדומי כי אחיך הוא:

ד"ה גרי אריות הן אע"ג דפסקינן ספ"ק דיבמות הלכה דגרי אמת כולן ר"ל כל הגרים דמגיירין בשביל איזה דבר ולא אכותיים קאי דבכותיים מפורש בכתוב שלא היו גרים גמורים דכתיב את אלהיהם היו עובדים וכו':

ד"ה ועל הכותית וכו' וא"ת א"כ מה חדוש לומר שיש להם קנס וכו'. יש להקשות מאי קשיא להו להתוס' הא א"ל דאתי לאשמועינן דלא נימא דלא יהא להם קנס מטעמא דקנסינהו כדי שלא יטמעו בהן כדפריך בשמעתין. ויש לתרץ דהתוס' מקשין קושיא זו לפי מה שעדיין לא ס"ד האי טעמא דר' אבהו דאמר קנס שקנס רבי מאיר בממונן וכו' אבל אין כן משמעות לשון התוס' דמשמע מדבריהם דלפי האמת ושיטה מסקנת דסוגיא מקשו ויש לומר דע"כ קשה דלא לתני כותית כלל כיון דגרי אמת הן פשיטא דיש להם קנס דמהי תיתי לומר דאין להם קנס מאי אמרת דהוה אמינא דקנסא קנסו להו רבנן בממונן כדי שלא יטמעו אם איתא דכן הוא א"כ הל"ל כותית בסיפא בהדי הנהו נערות שאין להם קנס וק"ל:

דאם כן נכתוב קרא גבי מועד אי כתביה גבי מועד הוה אמינא הכל היה בכלל חצי נזק כשפירש לך הכתוב רעהו גבי מועד לומר לך מה שהוצאתי מועד מכלל תם לנזק שלם דוקא ברעהו אבל הדיוט בהקדש אפילו מועד אינו משלם אלא חצי נזק. וי"ל דבכהאי גוונא לא דרשינן להקל בתשלומי הקדש. הרא"ש ז"ל. וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל הכל היו בכלל נזק שלם. פירוש כל הניזוקין בין ניזק דהדיוט בין ניזק דהקדש והמזיק דהדיוט הילכך כשפרט לך הכתוב רעהו גבי תם אם כן אתיא למדרש חיובא דדוקא כשהניזק רעהו הוא דתם חצי נזק אבל כשהניזק הקדש אפילו תם משלם נזק שלם. דאי רעהו אתא לפטרו כדקאמרי רבנן דהדיוט בהקדש פטור בין תם בין מועד אם כן נכתביה להאי רעהו גבי מועד דהוי רבותא טפי וממילא ממעיט אפילו תם מכל שכן דהשתא לא הוה שייך למטעי כלל למדרשיה אלא לפיטורא אבל מדכתביה גבי תם שמע מינה דאתי למדרש כדפירשתי. דליכא למימר דלהכי לא כתביה גבי מועד משום דמועד חייב בין הדיוט בהדיוט בין הדיוט בהקדש דדוקא בתם הוא דחלק הכתוב בין הדיוט להקדש ומדכתיב רעהו בתם היינו לפטור הקדש בתם אבל הקדש במועד חייב הא ודאי ליתא שהרי לא חייב הכתוב במועד אלא במקום שחייב בתם כדמשמע קרא ואם כן אי דרשינן רעהו לפיטורא גבי תם נצטרך לומר דמועד נמי פטור ובין תם ובין מועד פטור הדיוט בהקדש. ואי אפשר לומר כן דאם כן ליכתביה רחמנא גבי מועד דאז ליכא למיטעי כדפירשתי ואם כן על כרחך צריך לדרוש רעהו לחיובא והשתא שמעינן שפיר דהדיוט בהקדש בין תם בין מועד משלם נזק שלם לרבי שמעון והקדש בהדיוט פטור איכא למשמע נמי מרעהו דכיון דלענין ניזק נדרש האי רעהו לייפות כחו של הקדש כדפירשתי אם כן אית לן למידרש נמי מרעהו גבי מזיק ליפות כחו של הקדש דהקדש שנגח בהדיוט פטור לגמרי בתם וכיון דתם פטור מועד נמי פטור כדפירשתי. וא"ת ואיפוך אנא דהא דכתיב רעהו גבי תם ולא מועד היינו משום דהקדש בהדיוט אפילו נזק שלם משלם ומדגבי מזיק דרשינן רעהו לייפות כחו דהדיוט. הכי נמי דרשינן לענין ניזק דהקדש שיהא פטור אותו הדיוט המזיק בין תם בין מועד ולהכי נקט ביה רחמנא רעהו גבי מועד משום דאם כן יהא משמע דהקדש בהדיוט פטור לגמרי. יש לומר כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אית לן למדרש טפי לחומרא לחייב הדיוט לגבי הקדש ולא לפטורא. ועוד אומר מורי שיחיה דאין זו סברא לפטור הדיוט בהקדש דהא ק"ו הוא ומה הדיוט בהדיוט משלם הדיוט בהקדש לא כל שכן דלהכי אהני ק"ו דשלא להקל בהקדש יותר מבהדיוט כיון דאיכא למדרש קרא בענין אחר. ובקונטרס פירש דהקדש בהדיוט פטור לרבי שמעון בן מנסיא משום דאין רעהו להקדש ומדכתיב רעהו אלמא מיירי במזיק דשייך ביה רעהו. ובפירושים אחרים כתוב בקונטרס משום דשור איש כתיב אלמא מיירי במזיק הדיוט. מיהו קשה לכל הפירושים נהי דלא מיירי אלא במזיק דהדיוט אכתי מנא לן בהכי דממעיט מזיק הקדש לפיטורא אימא דממעיט לחיובא דאפילו תם משלם נזק שלם. וי"ל דעל כרחך הקדש אינו בכלל מזיק מדכתיב והועד בבעליו והקדש אין לו בעלים. מיהו קשה דהא לקמן גבי יתומים חייב לפי שמוטל על האפוטרופוס לשמרו והועד בבעליו קרינן ביה כדפירשנו לעיל. ע"כ. וזה לשון הרא"ה ז"ל אלא אמר ריש לקיש כלומר אליבא דרבי שמעון בן מנסיא הכל היו בכלל מועד להתחייב עליו נזק שלם דגבי מועד לא מיעט ביה רחמנא מידי כשפרט לך הכתוב רעהו גבי תם למימרא דאיכא הפרש בין הדיוט להקדש ודאי אית לן למדרש ההפרש דהכי קאמר דהדיוט הוא דוקא דתם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם אבל הקדש תם נמי משלם נזק שלם דלפטרו לגמרי אי אפשר מכיון דאשכחן דחייב ביה במועד כדאמרינן הכל היו בכלל נזק שלם דלא מיעט רחמנא ביה מידי דלא כתיב ביה רעהו גבי מועד וכיון דבמועד חייב לגמרי אי אפשר בתם לפטרו שאי אפשר להתחייב בהעדאה שלא יתחייב בתמותו כלל שחצי נזק ליכא למימר דליחייב בדין הדיוט מדאמר רחמנא דהפרש איכא בין הדיוט להקדש אלא ודאי הרי הוא חייב לגמרי ושל הקדש בין תם בין מועד פטור לגמרי שהתם אי אפשר לחייבו חצי נזק בדין הדיוט מכיון שהפרישה תורה בין הדיוט להקדש ולחייבו נזק שלם אי אפשר קל וחומר מהדיוט אלא ודאי הרי הוא פטור לגמרי וכיון דהתם פטור אף מועד גם כן פטור שלא מצינו העדאה חייבת לפטור בתמותו אלא ודאי פטור לגמרי. ע"כ. וזה לשון הראב"ד ז"ל הכל היו בכלל נזק שלם כל המזיקין בכלל נזק שלם הן תם בתם הן מועד בין הקדש בין הדיוט שהרי לא מצינו מזיק משלם חצי נזק אלא קרן תמה שיצאה לחידושה מכלל כל המזיקין ואותו החידוש לא נאמר אלא ברעהו ולעולם רעהו ושור איש דוקא הילכך הדיוט כי נגח דהקדש משלם נזק שלם כשאר כל המזיקין ואותו החידוש לא נאמר אלא ברעהו אבל הקדש בכלל כל המזיקין לנזקין והקדש כי נגח דהדיוט פטור דשור איש בעינן. אי נמי לחיובי נזק שלם מכללא לא מצית אמרת דק"ו הוא ולחיוביה חצי נזק נמי לא מצית אמרת דהא רעהו דוקא הילכך הדיוט כי נגח דהקדש משלם נזק שלם מכללא והקדש כי נגח דהדיוט פטור מרעהו ובתרווייהו מקיים רעהו דאי אמרת דהאי רעהו לאו על חידוש דתמות קאי בלחוד אלא אכולה מילתא דשור קאי ואי אמרת דהדיוט נמי כי נגח דהקדש ליפטר הא לא מצית אמרת דאם כן ליכתביה להאי רעהו גבי מועד ואנא ידענא נזק שלם בתם אלא ודאי מדכתביה גבי תם הא במועד אפילו בשאין שור רעהו חייב הילכך כשיצא התם לחידושו לא יצא אלא לרעהו אבל להקדש כשאר כל המזיקים משלם נזק שלם. ע"כ.

שור של ישראל שנגח שור של עו"ג פטור לגמרי וכו' וקנס הוא דקנסו חכמים בממונם לשלם הכל משום דחשידי להפסיד בהמתן של ישראל וממונם וכדי שלא יהיו רגילין בכך קנסום מה שאין לקנוס כן בישראל שכן דרך כל בן ברית לשמור בהמתו שלא יזיק חבירו וכשמזיק על כרחו עושה הוא והשם יתברך יודע הנסתרות וענש העו"ג כפי אכזריותו ופטר הישראל כפי תום לבבו. ולתשובת המינין נוכל להשיב שלא דברה המשנה אלא על שבעה גויים הקדמונים דהותר לנו דמן כדכתיב לא תחיה כל נשמה דין הוא שלא יהא ממונם חביב מגופן. הר"ר יהונתן ז"ל.

מה נפשך אי רעהו דוקא ואם תאמר מאי קאמר והא פשיטא דרעהו דוקא מדמיעט הקדש לעיל. יש לומר הני מילי לענין הקדש דאינו בכלל רעהו אבל עו"ג כיון דהדיוט הוא מיקרי הוא שפיר רעהו והכי קאמר אי רעהו לאו דוקא לענין עו"ג דאיתיה בכלל רעהו וכו'. ומשני אמר קרא עמד וימודד ארץ כלומר לעולם עו"ג איתיה שפיר בכלל רעהו מיהו אתא קרא דויתר לומר רהתיר ממונם לישראל. וא"ת מאי איריא בנגיחות אפילו בעלמא נמי. יש לומר דאית ליה דגזל העו"ג אסור מוחשב עם קונהו והילכך על כרחיה האי קרא לענין נזקין קאמר דסברא הוא שיהא מותר בכהאי גוונא. תלמיד הר"פ ז"ל. עמד והתיר ממונם לישראל כלומר ראה שאכזרים ולב רע להם וחשודים על שהן מצווין משבע מצוות וכל שכן שאינן מצירים בצרת אחיהם לפיכך קנסם הכתוב כדי שישמרו שוריהן. ה"ר יהונתן ז"ל.

מפארן הופיע ממונם לישראל פירש בקונטרס והחזיר את התורה על כל האומות וכו'. וקשה דבפרק אמר רבי עקיבא בשבת משמע דפארן הוא סיני וכו'. ומפרש ר"י מפארן הופיע ממונן כלומר מסיני התיר ממונן כשנתן הקדוש ברוך הוא לישראל התורה אז התיר ממונן של העו"ג. ובפירוש הקונטרס נראה מתוך תרגום ירושלמי ותוספות שאנץ. ובספרי פרשת וזאת הברכה אמרינן מארבע רוחות נגלה הקדוש ברוך הוא לישראל שנאמר ה' מסיני בא וכו'. ומניין שאף רוח רביעית שנאמר אלוה מתימן יבוא משמע דסיני ושעיר ופארן שלש רוחות ותימן רוח רביעית. הרא"ש ז"ל.

אלא האדם כתבו בתוספות ורבינו תם מפרש דיש חילוק בין אדם להאדם והיינו טעמא דהאדם הוי מיעוט אחר מיעוט אדם הוי מיעוט האדם הוי מיעוט אחר מיעוט כאומר המיושר שבאדם כמו הירך המיומנת שבירך ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. הרא"ש ז"ל.

ורבינו משולם ז"ל תירץ דגבי פורענות ישראל קרויין אדם לפי שאינו רוצה להזכיר ישראל בפירוש כדאיתא במדרש ויכלו רבה גבי מה אקוב לא קבה אל ומה אזעם וכו'. לפי שהכתוב חלק להם כבוד דכתיב אדם כי יהיה בעור בשרו נגע צרעת כי תהיה באדם ולא כתיב ישראל וכתיב גבי ברכה דהר גריזים אלה יעמדו לברך את העם וגבי קללה כתיב אלה יעמדו על הקללה ולא כתיב לקלל את העם משמע דאפילו במקום שמדבר בישראל דוקא אין מזכיר ישראל בפירוש על פורענות וקרא דואתנה צאני צאן מרעיתי דמייתי ביבמות ובפרק המקבל גבי פורענות כתיב. ומיהו קצת קשה דפריך ביבמות ובפרק קמא דכריתות והכתיב אשר יש בה הרבה משנים עשר רבוא אדם ומאי פריך הא איהו גופיה מודי דלא מקרי אדם רק לגבי פורענות. ויש לומר דהכי פריך כיון דמשום חשיבות דישראל כינה שמם אדם לאפוקי עכו"ם ומשמע אתם חשובים לקרות אדם ולא עכו"ם אם כן במקום שאינו מדבר אלא בעכו"ם גרידא לא הוה ליה למכתב אדם כמו גבי מדין ונינוה והיה לו להזכירם בלשון אחר כגון נפש או גויים או עם אבל אשר יעשה אותם האדם אף על גב שגם עכו"ם בכלל אין לחוש הואיל וישראל כלולים בו. ומיהו קשה דבפרק קמא דכריתות אמרינן דסך לעכו"ם פטור משום דלא איקרו אדם וסיכה לאו גבי פורענות כתיבא. וי"ל דלענין ברכה דוקא אית ליה למכתב ישראל בפירוש אבל במקום שאינו לא פורענות ולא ברכה וכתיב אדם סתם אית לן לאוקמי בישראל דוקא כגון גבי סך. תוספות שאנץ. ועיין בתוספות שלנו בפרק הבא על יבמתו.

ה' מלכים ראה שבע מצוות וכו' משמע דכל שמקיימין שבע מצוות דינם אצלנו כדיננו אצלם ומעתה אין צריך לומר באומות הגדורות בדרכי דתות ונימוסין. המאירי ז"ל.

אפילו גוי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול פירוש עוסק בשבע מצוות בני נח קאמר אבל בתורה שלמה שלנו אדרבה אסור לו וחייב מיתה כבא על נערה מאורסה דכתיב תורה צוה לנו משה וגו' וכדאיתא בפרק ארבע מיתות. ומיהו קשיא לי קצת האיך הוא ככהן גדול שהרי אינו מקבל שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה. הרשב"א ז"ל.

בגמרא מאי ואומר וכ"ת האי עמד וימודד לכדר' מתנה וכדר' יוסף ת"ש הופיע מהר פארן ולכאורה קשה דא"כ אמאי מייתי כלל קרא דעמד וימודד כיון דמבעי ליה לרב מתנה ומהופיע מהר פארן לחוד יכול ללמוד ועוד דבלא"ה נראה שאלו שני הכתובים הם כמכחישים זא״ז דמעמד וימודד משמע שהתיר ממונם בשביל שלא קיימו ז׳ מצות כדדריש בהדי' מה ראה ומקרא דהופיע מהר משמע שהתי׳ ממונם בשביל שלא קבלו התורה כפרש״י בהדיא וכ״נ באמת מל' הפסוק דכתי׳ לעיל מיני׳ ה׳ מסיני בא וזרח משעיר למו דאיירי מקבלת התורה על שהחזיר על האומ׳ ולא קבלוהו ונ״ל ליישב דהני תרתי חדא מלתא הי׳ למאי דאי׳ בריש מס׳ ע״ז שיש פ״פ לאומות על קבלת התורה באמרם כלום כפית עלינו הר כגיגית ולא קבלנו כמו שעשית לישראל והקב"ה אומר להם הראשונות ישמיעו ז׳ מצות שקבלתם היכן קיימתם נמצא דלפ״ז א״ש אי לאו שראה שלא קיימו ז׳ מצות לא הי׳ יכול להענישם על שלא קיבלו התורה א״כ הני תרתי חדא מלתא היא ועפ״ז נתיישב ג״כ קושיא ראשונה דאי לאו דאייתי קרא דעמד וימודד לא הוי שמעינן מידי מקרא דהופיע מהר פארן דאיכא למדחי דהאי קרא לא קאי אלא על עשו וישמעאל דכתיבי בהאי קרא שעיר ופארן והטעם שלאלו הענש משום דמצינו בהדי׳ שהחזיר להם הק"בה התור׳ ולא קבלוהו עשו אמר מה כתי׳ בה לא תרצח וזו הברכה שברכני אבי על חרבך תחי׳ ישמעאל אמר מה כתיב בה לא תגנוב ולא זו הברכה שברכני אבי והוא יהי׳ פרא אדם נמצא שיכול לומר שלא החזיר הק״בה התורה על שאר האומות רק על אלו בלבד מפני שהם זרעו של אברהם וכשלא קיבלו התורה התיר ממונם שאין להם שום פ״פ לומר כלום כפית עלינו שהרי באו בטענה שאינן יכולין לחיים ועוד שהרי רציחה וגניבה כבר היו מצווים ועומדים שהם מז׳ מצות בני נח ואפ"ה עברו עלי׳ ומה צורך עוד מכפיית הר אבל בשאר אומות אין לנו שום לימוד להתיר ממונם ואין להענישם כמו כן משום שלא קיבלו התורה דאפשר שלא החזירוה עליה׳ ועוד דאף אם נאמר שהחזירוה ולא קבלוה עדיין יכולים לומר כלום כפית עלינו הר לכך מייתי ג״כ קרא דעמד וימודד דאע״ג דנוכל לומר לכדר"מ ור״י מ"מ מוכח עכ״פ מהאי קרא שכל אומות עברו על ז׳ מצות ובעטו בהם דהא האי קרא דעמד וימודד קאי על כל האומות כדכתי׳ ראה ויתר גוים והיינו ע״כ בשעת מ״ת דהא כתי׳ לעיל מיני׳ ג״כ אלקים מתימן יבא ונדרש ג״כ לדרשא דלעיל על מ״ת וא״כ דמצינו שכל אומות בעטו בז׳ מצות אין לחלק עוד ביניהם לעשו וישמעאל לענין קבלת התור׳ דכולהו לא מצי למימר כלום כפי׳ כיון שבעטו בז' מצו' שנצטוו כבר וכשאמ׳ הק"בה הראשונת ישמיעו וכו׳ ומסתמא אמרינן ג״כ שהחזיר הק"בה התו' ג״כ על כל האומות אלא שפרט באלו יותר לפי שהם מזרעו של אברהם ועוד דאף אם נאמר שלא החזיר על שאר האומות יש להענישם שפיר כיון שאף אם החזיר ודאי לא יקבלו ואף אם קיבלו ודאי שלא יקיימו כמו שלא קיימו ז׳ מצות ובא״ה הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה. ועפ״ז נראה ג״כ דכל הני אמוראי ובריית' לא פליגי דהא מצינו בקרא להדי׳ אלוה מתימן יבא וקדוש מהר פארן וכו׳ והיינו על שלא קיבלו הא"ה התור׳ ואח״ז כתיב עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים דהיינו שראה שלא קיימו ז׳ מצות ופי׳ הכתוב שעבירה גורר׳ עביר׳ דאי לאו שבעטו בז׳ מצות אפשר שלא היו נענשים על שלא קבלו התו׳ מטעם שיאמרו כלום כפית וכו׳ אלא עכשיו איגלו בהתייהו שאף אם כפה עליהם לא היו מקיימין וא״כ חשב הכתוב כאן שני מיני עבירו׳ ומדמסיים ויתר גוים דלא משמע אלא עונש א׳ לכך דרשו רבותינו דהאי ויתר גוים אתי לב׳ דרשות חדא שהתיר ממונם והיינו נגד קבלת התור׳ שנלמד כבר מהופיע מהר פארן אלא דהתם לא איירי אלא מעשו וישמעאל וכאן גילה הכתו׳ שכל האומות שווים לעונש זה כמ״ש ועוד נדרש ג״כ מראה ויתר גוים שהגלה אותם ממקומם וזה בעונש ז׳ מצות דגלות בא על ע״ז וג"ע כדאי׳ בפ׳ במה מדליקין. ור׳ יוסף דדריש נמי שאין מקבלין שכר זה אינו שום עונש אלא סברא מעלי׳ היא דכיון שכבר בעטו בהם ולא רצו לקיים עליהם העול של ז׳ מצות ופרקוהו מעליהם דהכי משמע להדי׳ שאמרו בני עשו וישמעאל שאינם רוצים לקבל התו׳ מפני דכתו׳ בי׳ לא תרצח לא תגנוב וקשה מאי הרוויחו אף אם לא קבלו אסורי׳ ברציחה וגניבה שהוא מז׳ מצות א"ו שפרקו ג״כ הז׳ מצוות מעליהם וא״כ לא שייך ליתן להם שכר כמצוה ועושה כיון דבאמת אינם מקיימים בתור׳ ציווי הראשון שכבר פרקוהו מעליהם וה"ה לשאר אומות שהרי כבר הוכחנו שאין לחלק ביניהם ויש לי עוד דרך א׳ בזה ע״ד הגמר׳ כל מצוה שנאמרה לב״נ ונשנית בסיני וכו׳ ואין להאריך והמשכיל יבין:

בפרש"י והגלה אותם כגון כפתורים וכו׳ עכ״ל נראה משום דמשמע לרש״י ג״כ דהאי קרא עמד וימודד איירי בשעת מ״ת כמ״ש באריכו׳ וא״כ הוצרך להביא ראי׳ מאלו שגלו ממקומם בעת ההיא לפי משמעות הכתובי׳ אבל שאר רוב האומות בדוכתיהון הוון יתבי עד ימות המלכים ורובם גלו ע"י סנחריב ונ״נ ואין לתמוה למה לא הוגלו כולם באמת בשעת מ״ת כיון שעברו על ז׳ מצות שאין זו קושי׳ דכ״פ מצינו שזה מדת המקום ב״ה להאריך אף וגבי דיליה ואפשר ג״כ שאיזה זכות תלה להם וק״ל:

שם בגמרא ולא והתניא ר״מ אומר מנין שאפי׳ גוי העוסק בתורה וכו׳ לכאור׳ יש לדקדק מאי מייתי מת״ת לז' מצות שבא העונש מחמת שלא קיימום בתחילה וזה לא שייך בת״ת ויראה דלק״מ דהא במס' סנהדרין דף נ"ט אר״י גוי העוסק בתורה חיי׳ מית' וכו׳ ואקשינן עלה מהא בריית׳ דהרי הוא ככה״ג ומשני התם בז׳ מצות דידהו וא״כ דע״כ האי בריית׳ איירי כשעוסק בתורה של ז׳ מצות וטעם החילוק ודאי נראה מצד הסברא דבשאר מצות שלא נצטוו יש להענישם מית׳ מדכתי׳ תור׳ צוה לנו משה מאורשה ולא להם וכו׳ כדאי׳ אבל הז׳ מצות שנצטוו הגוים כמו הישראל לא שייך לומר לנו צוה ולא להם ועוד דאדרב' הגוי צריך ללמוד שתלמוד מביא לידי מעשה וא״כ מקשי הכא שפיר דכיון דאמת שעמד והתיר להם הז׳ מצות ממילא שייך הדרש תורה צוה לנו ג״כ על הז' מצות ועוד כיון דאין מקבל שכר על המעשה של הז׳ מצות למה ניתן לו שכר על הלימוד וא״כ איך אמרת הרי הוא ככה״ג וע״ז משני לומר שאין מקבלין שכר כמצווה ועושה וא״כ א״ש דגוי העוסק בתורה של ז׳ מצות מקבל על הלימוד ג״כ שכר כיון שמביא לידי מעשה דדהו משא״כ בשאר תורה ולפ״ז מ"ש הרי הו ככה״ג לאו דוקא לפי שאינו מצווה ועושה כמוהו:

שם בגמרא ר׳ שמואל ברי׳ וכו׳ נראה דמייתי לה הכא משום דמסוגי' זו ראי׳ דהותר ממון עכ״ום לישראל והיינו מדאצטרך לאסור אנגרי' בעמוני' דמשום מלחמה ודאי לא איצטרך דמהיכי תיתי שיעשה משה מלחמה שלא ברשות א״ו דאיצטרך לאסו׳ אנגרי׳ א״כ מוכח דאנגרי׳ מותר שלא ברשות והיינו כיון שהותר ממנום לישראל וק״ל:

בתוספות בד״ה נשא משה ק״ו בעצמו אור"ת וכו׳ דקודם נאמר אל תצר את מואב וכו׳ כדדרשינן עתה ילחכו וכו׳ עכ״ל נראה דאין זו עיקר הראי׳ שאינו אלא דרש בעלמא והי׳ אפשר לדחות דאגדו' פליגי אהדדי אבל באמת נראה דל׳ הכתובים עצמן מוכיחן כן דבפ׳ דברי׳ כתיב אל תצר את מואב וכו׳ ומיד אח״ז כתי׳ וידבר ה׳ אלי לאמור אתה עובר היום את גבול מואב וקרבת מול בני עמון אל תצרם וכו׳ קומו עברו את נחל ארנון וכו׳ את סיחון ואת ארצו החל רש והתגר בם מלחמ׳ וכו׳ ואשלח מלאכי׳ ממדבר קדמות אל סיחון הרי לפניך דדיבר אל תצר נאמר קודם מלחמת סיחון ועוג וענין מואב ומדין ששלחו אל בלעם הי' אחר מלחמות סיחון ועוג כדכתי׳ וירא בלק את כל אשר עשה ישראל לאמורי וראי׳ התו׳ לרווח׳ בעלמא:

תוס' ד"ה דא"כ כו' דלא חייביה רחמנא במועד עי' לקמן דף מב ע"א תוס' ד"ה כתב: