מסכת בבא קמא דף ס״ט עמוד א׳

בקזוזות מוט"ש נותן פיסת רגבים סביבות הגבולים להודיע שהוא כרם רבעי ואסור בלא פדיון:

דאיכא הנאה מיניה לאחר זמן בחרישה וזריעה וקצירה:

אף האי נמי איכא הנאה מיניה בפדיון:

אף האי נמי איכא הנאה מיניה בפדיון:

חרסית כתותי רעפים טיבל"ש בלע"ז:

וממחה ושופך ממחה את הסיד במים ושופך סביבות הקבר:

בד"א דעבדינן להו היכירא לעוברים ושבים:

בשביעית שהוא הפקר ובהיתר הן באין לאכול:

חייב אתה ליתן לו כו' משמע דחייב אתה ליתן לו לא הוי גמר דין עד שיאמר צא תן לו והא דאמר בפרק קמא דסנהדרין (ד' ו: ושם ד"ה נגמר) נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע ומפרש היכי דמי גמר דין פלוני אתה זכאי פלוני אתה חייב. אע"ג דלא הוי גמר דין ממש כיון שקרוב הדין לגמור אסור להטעות את הזכאי [ועי' תוס' ב"מ יז. ד"ה חייב]:

כרם רבעי כו' ק"ק דלא נקט ערלה תחלה:

חרסית פירש הקונטרס כתותי רעפים וקשה דבפרק כסוי הדם (חולין דף פח. ושם ד"ה חרסית) חשיב חרסית ולבינה כתושה:

מה חרסית דלית ביה הנאה תימה לר"י דבסוף כסוי הדם (שם:) אומר דאין מכסים אלא בדבר שזורעים בו ומצמיח ומשמע התם דמכסין בחרסית ותירץ ר"ת דחרסית זורעים בו ומצמיח אבל אין מוציאה. כדי נפילה לכך קרי דלית ביה הנאה ואפילו מוציאה יותר מכדי נפילה הואיל ופירותיה מועטים חשיב לית בה הנאה:

והצנועין מניחין את המעות כו' אי שביעית נוהג בכרם רבעי כדמשמע [דאמילתיה] דת"ק [קאי] צריך לומר דצנועין אשאר שני שבוע קיימי דאי אשביעית כיון שהיו זוכים מן ההפקר לא היו יכולים לחלל:

כל הנלקט מזה יהא מחולל תימה מתי היו אומרים דלמה שמלקטים אחר אמירה לא היה מועיל ואם כן וכי בכל שעה היו אומרים כן בלי הפסק וכ"ת שבכל ערב היו אומרים כן כמו גבי עניים בסמוך מ"מ לא היתה תקנה למה שאכלו קודם אמירה ואור"י דכל הנלקט לאו דוקא ממש אחר לקיטה אלא מניח מעות בעוד שלא נלקט ואומר כרם רבעי זה לכשיהיה נלקט יהיה מחולל אחר הלקיטה והא דקאמר ר' דוסא לעיתותי ערב אפילו מן השחרית היה יכול לעשות כן כמו שפירשתי אלא עצה טובה קמ"ל שלא יתפקרו עניים ללקט הרבה כיון שהפקיר אי נמי לעיתותי ערב דוקא אבל שחרית גזרינן שמא לא יפריש דלאחר לקיטה יחול ההפקר וא"ת וכיון שיש חילול במחובר לקרקע כדמשמע בסמוך למה היו הצנועים דוחקים למה לא היו מחללים כל הכרם בבת אחת וי"ל דשמא היו רוצים להוליך שאר הפירות לירושלים לפיכך לא היו רוצים לחלל הכל בבת אחת אי נמי לפי שלא היה מועיל חילול למה שיגדל אחרי כן וא"ת כי קאמר כל המתלקט הא לא היה מועיל למה שגדל אחר כך וי"ל דמ"מ מה שהיו יכולין לתקן היו מתקנים ועוד דשמא היה בטל ברוב ואע"ג דדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל מכל מקום מדאורייתא בטיל:

אימא כל המתלקט משמע דחל פדיון במחובר לקרקע שהרי קודם לקיטה היה מתחלל שהרי אחר שנלקט שבא לרשות אחרים אין לבעלים כח בהן לחלל ותימה דבתוספתא משמע דאין חילול במחובר דתניא בסוף מעשר שני כרם רבעי ב"ש אומרים אין פודין אותם ענבים אלא יין וב"ה אומרים ענבים ויין והכל מודים שאין פודין במחובר לקרקע ונראה דטעמא דילפינן קדש קדש ממעשר ויש לומר דהתם לא הוי טעמא אלא משום דמחובר אין דמיו ידועין ולכך אין פודין אפילו על פי שלשה והיינו נמי טעמא דב"ש:

כל שלקטו עניים היום יהא הפקר תקנה עושה לעניים לפוטרם מן המעשר כשמלקטין יותר מדינם כגון ג' שבולים ואוכלין בלא מעשר לפי שלקט שכחה ופאה פטורים מן המעשר לכך אומר בעה"ב כל שלקטו יהיה הפקר כדי שיפטור הכל ממעשר דהפקר פטור ממעשר וצריך לומר דבעל הבית אין מתייאש דאם היה מתייאש וחשיב יאוש מדעת כמו תמרי דזיקא וא"כ למ"ד יאוש כדי קני תקשה ליה מה מועיל הפקר לפוטרו מן המעשר והלא כבר זכו בהן עניים בתורת גזל על ידי יאוש ומיהו זה אין להקשות אם בעל הבית מתייאש למה צריך להפקיר כדי לפוטרו מן המעשר והלא יאוש חשוב הוא כהפקר לפוטרו מן המעשר כדמוכח באלו מציאות (ב"מ ד' כא:) ועוד דלמה לא יועיל כל שלקטו לכ"ע דאטו מי גרע מיאוש דהא לא דמי יאוש דהכא דגבי גזלן ליאוש דמציאה דאי יאוש קני בכל ענין אפילו אם אין הגזילה ברשות הגזלן בשעת יאוש אם כן יאוש דהכא לא הוי אלא כלפי דידיה והוי כמתנה בעלמא ואין לו לפטור מן המעשר ואפילו את"ל דלא קני אא"כ הגזילה ברשות הגזלן אבל אם היא ברשות הרבים בשעת יאוש כל המחזיק בה זכה בה אי נמי למ"ד יאוש כדי לא קני כלל וכל המחזיק בה זכה בה מ"מ אין זה יאוש פוטר מן המעשר דנהי דנגזל אין יכול לתבוע מן המחזיק בה אחר יאוש כדאמרינן בהגוזל בתרא (לקמן בבא קמא ד' קיא:) דדוקא גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה אבל אחר יאוש אין יכול לגבות כלום מן השני מ"מ כיון שכל אדם אסור להחזיק בה מפני שהיא צריכה לגזלן ליפטר מן הנגזל ואם כבר זכה בה אחר לכל הפחות חייב לשלם דמים לגזלן כדאמר לעיל דאפילו למ"ד יאוש לא קני חייב גנב שני לשלם קרן לגנב ראשון לא חשיב כהפקר לפטור מן המעשר דטעמא דהפקר פטור מן המעשר משום דכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא לקט ושכחה ופאה שיש לו חלק ונחלה עמך והיינו טעמא דהפקר והכא אין לו חלק בה שאסור לזכות בה ואם זכה חייב לשלם לכל הפחות דמים ועוד דבסתמא אין מתייאש אלא לגבי עניים ואין מועיל לפטור מן המעשר עד שיהיה הפקר לעניים ולעשירים כשמיטה:

חייב אתה ליתן לו כיון דלא פסקה ליה מלתיה וכו' הכא משמע דחייב אתה ליתן לו לא הוה גמר דין והכי נמי משמע בפרק קמא דמציעא (יז, א). ואיכא למידק דהא אמרינן בפרק קמא דסנהדרין (ו, ב) נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע ואמרינן היכי דמי גמר דין איש פלוני אתה זכאי ואיש פלוני אתה חייב. ויש לומר דחילוק יש בין איש פלוני אתה חייב לחייב אתה ליתן לו. ועוד יש לומר דלענין בצוע שאני דכיון שקרוב הדין להגמר כל כך שכבר אמרו לו פלוני אתה חייב אסור לבצוע ולהטעות את הזכאי שאמרו לו איש פלוני (יהי') [אתה] זכאי כיון דזכותו ידוע במקצת.

של ערלה בחרסית פירש רש"י ז"ל חרסית (כתישי) [כתותי] רעפים. וקשה לפירושו דבפרק כיסוי הדם (חולין פח, א) קא חשיב חרסית ולבינה שכתשם, אלא מן האדמה היא שאינה עושה פירות שמנין אלא רזין ואינו עושה יתר מכדי נפילה וזהו שאמרה כאן שאין בה הנאה וכן פירש רבנו תם ז"ל (בתוס' שם ע"ש) והביא ראיה מהא דתניא (בספרי) [במדרש] (רבה פ' שלח) ומה הארץ השמנה היא אם רזה אם צונמא היא פרותיה שמנין ואם חרסית היא פרותיה רזין.

והצנועין מניחין את המעות ואומר כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות הללו. תימא מה הועילו בהנחתן אם בשחר היו מניחין מה הועילו למה שנלקט לאחר הנחה ואם לעתותי ערב מה יעשו למה שנאכל קודם הנחה, ותרצו בתוספות דבשחר היו מניחין ולא כל הנלקט קודם הנחה קאמר אלא כשילקט קאמר כלומר לכשילקטו יהא מחולל על מעות אלו והוצרכו הצנועין לעשות כן ולחלל לאחר לקיטה משום דלית להו ברירה דאלו למאן דאמר כל שילקוט ע"כ אית להו ברירה שהרי הוא מחלל מעכשיו מה שילקטו ואינו מבורר עכשיו ולפי זה הא דאמר רבי דוסא לעתותי ערב כל שלקטו משום דלית להו ברירה הוא הדין דהוי מצי למימר אף בשחר כל שילקט יהא מחולל לאחר שילקט מיד דהכא ליכא משום ברירה אלא דעדיפא מינה אמר משום חשש המניחין שמא לא יתנו לב לומר כל שילקטו לכשיהא נלקט יהא מחולל ואף על גב דלעתותי ערב נמי לא עשו ולא כלום למה שנאכל מן הבקר ועד הערב אפילו הכי הא עדיפא ליה דמהני מיהא למה שלא נאכל והם תקנו מה שאפשר לתקן. ואם תאמר אם כן דלא שייכא ברירא באומה לאחר לקיטה אם כן מאי קשיא ליה בעירובין פרק בכל מערבין (עירובין לו, ב) גבי המניח שני עירובין ואמר אם בא חכם למזרח עירובי למזרח ואם בא חכם למערב עירובי למערב למאן דאמר אין ברירה והוצרך להעמידה בשכבר בא דמשמע בשכבר בא חכם בשעת הנחה מאי קשיא לימא אם בא חכם ולאחר שבא יקנה לי עירובי. יש לומר דמאי דקאמר כבר בא חכם היינו קודם חשכה בשעה שאפשר לקניית הערוב קאמר כגון דקאמר אם בא למזרח ערובי יקנה לי למזרח לאחר שיבא והוא שבא כבר קודם חשכה.

לא תימא כל הנלקט אלא אימא כל המתלקט ואם תאמר כיון שאפשר להן לפדותן במחובר הכא למה הוצרכו צנועין לטרוח ולחלל בכענין זה יחללו את הכל בפעם אחד. יש לומר שהיו רוצין להעלות הפירות בעצמן לאוכלן בירושלים או לעטר שוקי ירושלים בפירות (ביצה ה, א). ואיכא למידק אשמעתין דהכא משמע דפודין כרם רבעי במחובר מדאוקימנא באומר כל המתקלקט ואף על גב דלא קמה ההיא אוקימתא לאו מהאי טעמא אלא משום דאמרינן דלית ליה לרבי יוחנן ברירה ועוד דלכי מהפכינן לברייתא אף ההיא אוקימתא דכל המתלקט קיימא וק"ל דהא תני בתוספתא בסוף מעשה שני (פ"ה מי"א) כרם רבעי בית שמאי אומרין אין פודין אותן ענבים אלא יין ובית הלל יין וענבים הכל מודים שאין פודין אותן במחובר ומצאת לר"ם ז"ל (פ"ט מהל' מע"ש ה"ב) שפסק כן ונתן טעם לדבריו מפני שהוא כמעשר שני ואין פודין מעשר במחובר וזה תימה האיך הניח מה שאמר בגמרא ודחה אותו מפני התוספתא דלפי מה שבא במשמעותיה לא ילפינן לה להא מקדש קדש דמעשר שני, ובתוספות אמרו וכן ר' שמשון ז"ל בפירושי המשנה שלו (מעשר שני פ"ה מ"ה) דמה ששנו בתוספתא דאין פודין במחובר היינו טעמא לפי שאין בקיאין בשומא בעודו במחובר מידי דהוה אענבים לבית שמאי והא דמחללין במחובר גבי צנועין תקנתא עביד שלא יכשלו וזה נכון, ומכלל דבריהם בזמן הזה שאין מדקדקין בפדיונו אלא כשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל הלכך מעמידין אותה על דין תורה ומחללין אותה אפילו במחובר וכן נהגו עכשיו לחלל במחובר.

וראיתי לכתוב כאן דין כרם רבעי אם נוהג בחוצה לארץ להצריכו חילול אם לאו לפי שראיתי בזה שחלוקין בדבר חכמי הדורות ז"ל אכתוב מה שעלה בידי בעזרת השם מתוך הגמרא והירושלמי. גרסינן בברייתא בפרק כיצד מברכין (ברכות לה, א) ר' חייא ור' שמעון ב"ר חד תני נטע רבעי וחד תני כרם רבעי, וקיימא לן בארץ כמאן דאמר נטע רבעי ובחוצה לארץ כמאן דאמר כרם רבעי וכדאמר התם (לו, א) בשמעתין דצלף כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ, הלכך אוכלין פירות נטע רבעי בלא פדיון בחוצה לארץ, ואיזה כרם כל שיש בו חמשה גפנים שתים כנגד שתים ואחד יוצא זנב (כלאים פ"ד מ"ו) והוא שיהו מקורבין ולא מרוחקין ט"ז אמה וכמו שאמרו בפרק הספינה (ב"ב פג, א), וכן כתב רב אחא ז"ל בשאילתות שלו (שאילתא ק) שכרם רבעי נוהג בחוצה לארץ. וכן רבותינו הצרפתים ז"ל בתוספותי' (ברכות לה, ב) וכן נראה מדברי הר"ז הלוי ז"ל בריש פרק כיצד מברכין.

אבל ראיתי לר"ם ז"ל שאין נוהג בחוצה לארץ אלא ערלה בלבד אבל לא כרם רבעי שכך כתב בהלכות מאכלות אסורות בפרק י (הלכה טו) יראה לי שאין נטע רבעי נוהג בחוצה לארץ אבל פירות שנה רביעית אוכל בחוצה לארץ בלא פדיון כלל שלא אמרו אלא הערלה וקל וחומר הדברים ומה סוריא שהיא חייבת במעשרות ושביעית מדבריהם אינו חייבת בנטע רבעי כמו שיתבאר בהלכות מעשר שני חוצה לארץ לכ"ש. וכן כתב עוד בהלכות מעשר שני בפרק ט (הלכה א) כשם שאין מעשר שני בסוריא כך אין נטע רבעי בסוריא ע"כ. ולא היתה כוונת הרבי ז"ל בדברים אלו דוקא בנטע רבעי אבל כרם רבעי נוהג שאם לכן נתכוין לא היה תולה אותו בראיות סברתו ולא היה צריך ראיות לסוריא שכבר נפסקה הלכה כן בגמרא בפרק כיצד מברכין דהלכה בחוצה לארץ כמאן דמיקל בארץ. ועוד שהרי תלאה במעשר שני וכשם אין מעשר שני בחוצה לארץ כך הרבעי שהוקש לו. ונראה לי שלמדו הרב ז"ל מתוך סוגיא דגמרא דבני מערבא דתנן במעשה שני פרק כרם רבעי מציינין אותו (משנה ג) כרם רבעי בית שמאי אומר[ים] אין לו חומש ואין לו ביעור ובית הלל אומרים יש לו. בית שמאי אומר[ים] יש לו פרט ועוללות וענים פודין לעצמן ובית הלל אומר[ים] פודין לגת. וגרסינן עלה בירושלמי תני ר' אומר במה דברים אמורים בשביעית אבל בשאר שני שבוע בית שמאי אומר[ים] יש לו חומש ויש לו ביעור על דעתיה דהדין (תנייה) [תנא] לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימא אין מעשה שני בשביעית דכוותיה אין נטע רבעי בשביעית. מעתה לא יהא לו קדושה, פירוש שלא יהיה צריך פדיון כלל בשביעית כלומר ואי אפשר לומר כן שהרי לא נחלקו בית שמאי אלא בחומש וביאור הא לקדוש מודה לכשתבא לידו מיהא דבשביעית בלחוד מיירי, ותירצו קדושתו מאליו למדו קודש הילולים הרי הוא כקדש שאומר עליו את ההלל וכולה כדאיתא התם. עוד תמן תנינן ר' יהודה אומר אין לאינו יהודי כרם רבעי וחכמים אומרים יש לו, פירוש משנה זו היא בפרק ג של תרומות (משנה ט), א"ר אלעזר כיני מתניתין אין לאינו יהודי כרם רבעי כל עיקר רבי ביבי קומי ר' זירא בשם ר' אלעזר אתיא דר' יהודה כבית שמאי כמה דבית שמאי אומר[ים] לא למדנו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימא אין מעשר שני בשביעית וכו' מה מעשר שני אינו בסוריא אף נטע רבעי אינו בסוריא, אמר ליה חמי מה אמר לא אמר אלא אין לו חומש ואין לו ביעור הא שאר כל הדברים יש לו ר' יהודה אומר אין לנכרי נטע רבעי בסוריא ע"כ בירושלמי. ועוד אמרו שם תני ר' יוסי בר יהודה אמר ר' אלעזר בר"ש אומר לא נתחייבו ישראל בנטע רבעי אלא לאחר ארבעה עשר שנה שכבשו וחלקו א"ר חסדא אתי' דר' יוסי בר' יהודה בשיטת ר' יהודה אביו כמה דר' יהודה אמר לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימא אין מעשר שני בסוריא דכוותיה אין נטע רבעי בסוריא כן ר' יוסי לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני מה מעשר שני אינו אלא לאחר שבע שכבשו ושבע שחלקו דכוותה אין נטע רבעי אלא לאחר שבעה שכבשו ושבעה שחלקו ע"כ, ושמעינן מינה לדעת ר' ביבי ולדעת רב חסדא דיליף נטע רבעי ממעשר שני אין נטע רבעי בסוריא וכל שכן בחוצה לארץ כמעשר שני וכיון שכן לדידן דקיימא לן בפרק האיש מקדש (קידושין נד, ב) דבית הלל ילפי נטע רבעי ממעשר שני בקדש קדש אם כן אף אנו נאמר לבית הלל שאין נטע רבעי בסוריא כשם שאינו מעשר שני בסוריא וקל וחומר בחוצה לארץ.

ואני תמה שאם כן נאמר שאין נטע רבעי בשביעית לבית הלל כשם שאין מעשר שני בשביעית ואילו לבית סתמא תנו יש לו חומש ויש לו ביעור כלומר לעולם וכדמשמע בירושלמי שבשביעית הוא שנחלקו בית שמאי ובית הלל, ועוד אני תמה לפי סוגית הירושלמי וכי בית לבד למדו נטע רבעי ממעשר שני ולא בית הלל אם כן למה אמרו דיש לו חומש ויש לו ביעור ולמה בוצר כולו לגת אלא מפני שלמדו אותו בגזירה שוה דקדש קדש ממעשר שני אלא ע"כ אף בית הלל ילפי ממעשר ואם כן ר' יהודה ככולי ורבנן דידיה דלא כחד, אלא נראה לי פירושו דלבית שמאי לא למדו אותו לכל דיניו אלא ממעשר כלומר שעשאוהו לגמרי כמעשר שני שהרי לבית שמאי כל זמן שאין מעשר דגן בשביעית אין נטע רבעי לחומש ולביעור ואף על פי שאין מעשר שני בשלישית ובששית מכל מקום שם מעשר נוהג בהן וכמו שאמרו בירושלמי (שם) שלישית וששית אף על פי שאין בהן מעשר שני יש להן מעשר שביעית אין לה מעשר כל עיקר, ואי תימה לדעת ר' ביבי ורב חסדא קדושה מיהא יש לו לנטע רבעי בשביעית להצריכו פדיון בלא חומש ואף על פי שאין בה מעשר כל עיקר, יש לומר שאני הכא דריבה לו הכתוב קדושה דכתיב הלולים ואי נמי סבירא להו דלבית שמאי אף קדושה אין לו כלל בשביעית וכדאהדר ליה ר' זירא לר' ביבי (אתא) חמי מה אמר אין לו חומש ואין לו ביעור הא כל שאר הדברים יש לו כלומר לא כמו שאתה אומר ר' יהודה בשיטת בית שמאי אמרה וקא סברת דלבית שמאי אין נטע רבעי בשביעית כלל ומינה קא ילפת דר' יהודה נמי אמר אין נטע רבעי כל עיקר בסוריא לא היא דבית שמאי לענין קדושה מודה דנוהג אפילו בשביעית ולא נחלקו אלא בחומש וביעור בשנת שביעית בלבד ור' יהודה לא אמר אלא שאין נטע רבעי לאינו ישראל ואל בשיטת בית שמאי אלא בטעמא אחרינא תליא דאלמא ר' ביבי סבר דלבית שמאי אין נטע רבעי נוהג בשביעית כלל ואין ר' זירא מודה לו בדבר זה, ואף על פי ששנינו בית שמאי אומר[ים] יש לו פרט ויש לו עוללות דאלמא כחולין נינהו לבית שמאי. יש לומר דשאני התם הוה טעמא לפי שנאכל לבעלים מדכתיב ואיש את קדשיו לו יהיו למדו מכאן (ספרי נשא סי' ו) שהכתוב עשאו כנכסיו, וכיון שלא למדו אותו לדעת ר' ביבי אלא ממעשר והרי הוא כמעשר שני לגמרי אף הוא אינו נוהג אלא בזמן שמעשר שני נוהג ובמקום שמעשר שני נוהג אבל לבית הלל לא למדו אותו לגמרי ממעשר שני שהרי יש לו חומש וביעור בכל זמן וכיון שכן אף הוא אינו לומר ממעשר שני אלא לענין קדושתו כלומר לפדיונו לבעורו ולחומשו ולהיותו ממון גבוה לפי שהכתוב קראו קדש כמעשר שני הא בזמן ומקום אינו למד ממנו משום דכתיב וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים ובשנה הרביעית וגומר דמשמע כל זמן שערלה נוהגת נטע רבעי נוהג, ומעתה לדידין נטע רבעי נוהג בין בארץ ובין בחוצה לארץ.

ואם תאמר מכל מקום למה שדחה רבי זירא לרב ביבי ואמר דרב יהודה לא בשטת בית שמאי אמרה אלמא ר' יהודה אפילו לבית הלל אמרה דאין נטע רבעי נוהג בסוריא ואף על גב דנחלקו עליו חכמים הא קיימא לן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ, לא היה דר' יהודה לדעתיה דר' זירא לא משום שהוא למד ממעשר קאמר ולא בישראל איירי אלא באינו יהודה בלחוד וכדאיתא בהדיא אין נטע רבעי לאינו ישראל וטעמא דר' יהודה אפילו בארץ קאמר וכדתמא דמתניתין אפשר משום דקסבר יש קנן לאינו יהודי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר וכדאמר רב כהנא לדברי ר' יהודה במציעא בפרק השואל (קא, א) שטף נהר את זתיו וכן שי לו קנין להפקיע מידי קדושת רבעי דנכסיו גמורין הן ואף על פי שאיסור ערלה נוהג בפירותיו יש לומר מדרבנן היא, ולדברי ר' זירא דירושלמי דאמר דר' יהודה לא אמר אלא בנטע רבעי שאינו נוהג בסוריא לאינו יהודה דלמא קסבר דאף ר' יהודה סבר שאין קנין לאינו יהודי בארץ ישראל ממש להפקיע מידי קדושת מעשר וכדסברוה התם לר' יהודה בפרק השואל והוא הדין לקדושת רבעי אבל בסוריא שהיא כיבוש יחיד יש לו בה קנין להפקיע מידי מעשר ומידי קדושת נטע רבעי הא ישראל יש להם כרם רבעי אפילו בסוריא ואפילו בחוצה לארץ כיון שערלה נוהגת בהן.

זה שאמרו גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינה ברשותו שלמדת מ"מ שאין אדם מקדיש מה שאינו ברשותו אע"פ שהוא שלו יש מפרשים דוקא בגזל וכיוצא בו שמסרב בו ליתן וכן הדין במלוה שהוא כופרה או שמעכבה מאיזו סבה ואינו רוצה ליתן אבל דבר שאין מסרב ליתן כגון מלוה והוא מודה בה רשאי להקדישה וגדולי הפוסקים פרשוה אף במלוה שאינו כופרה ונראה טעם לדבריהם מפני שלהוצאה נתנה ואין מקום להקדש שיחול וראיה לדבריהם שהרי אמרו למטה ע' א' לא כתבינן אוריכתא אמטלטלי כמו שיתבאר ופרשו בה הטעם משום הא דגזל ולא נתיאשו הבעלים וכו' אלמא כל שאינו ברשותו אינו יכול להקדיש ואע"פ שחזרו בה למטה ואמרו דוקא במטלטלין שהוא כופר הוא שאין כותבין הרשאה אף מזו יש ראיה שהרי בזו לא באו בה מטעם גזל ולא נתיאשו וכו' שזו אף בשאינו כופר הוא אלא מטעם מיחזי כשקרא כמו שיתבאר ודחו ממנה טעם גזל ולא נתיאשו הבעלים מפני שאין זו דומה לזו ואע"פ שאין יכול להקדיש יכול הוא להרשות שהרי במטלטלין שהוא כופר לא אמרו שלא להרשות אלא מטעם מיחזי כשקרא כמו שיתבאר:

ובקרקע אע"פ שאינו מוחזק בו כל שיכול להוציאו בדיינים חל עליו שם הקדש כמו שיתבאר בבבא מציעא:

ובפקדון מיהא כל שהוא מודה בו יראה שהוא רשאי להקדיש שברשותו הוא וכן בכל דבר שלא ניתן להוצאה כגון כלים הואיל ומודה בהם ויש חולקים בזו ממה שאמרו למטה לא כתבינן אוריכתא אמטלטלי ומפרשים אותה אף בכלים שהם בעין ואין דבריהם נראין כלל שהרי בפרק המוכר את הספינה ב"ב פ"ח א' אמרו ההוא דאייתי קרי לפום נהרא שקל כל חד וחד חדא מיניהו קם מריהו אקדשינהו ופירשו בה דאי לא קיצי דמייהו הרי הם קדושות וטעם הדבר מפני שהם בידם כפקדון דלא כפריה:

זה שכתבנו במלוה שאינו יכול להקדישה יש מפרשים בה אפילו מלוה בשטר ומפני שמן התורה אף ליתנה ולמכרה אינו יכול שמכירת שטרות דרבנן היא וכדעת גדולי הפוסקים ואף לדעת אחרוני הרבנים שכתבו שמכירת שטרות דאורייתא מ"מ אינה ברשותו:

ודברים אלו כלם דוקא בהקדש סתם שהוא לבדק הבית אבל הקדש עניים חל על הכל שזהו כנותן או מוכר להדיוט אלא שיראה שצריך שיקדיש הן ושעבודן על הדרך שצריך בנתינה ומכירה ואם הקדיש נכסיו ויש שם שטרות יראה שאינו צריך שאף השעבוד בכלל הנכסים הוא ויש חולקים בזו:

אע"פ שאין הקדש במה שאינו ברשותו לענין כרם רבעי התירו מפני תקנת עוברים ושבים להיותו מתחלל אע"פ שאינו ברשות המחלל והוא שאמרו כרם רבעי צריכים הבעלים לציינו בקוזזית אדמה ר"ל תלי רגבים של אדמה כדי שיכירו העוברים שהוא רבעי ולא יאכלו אלא בפדיון וסימן האדמה מה אדמה יש בה הנאה אחר חרישה כך זה יכירו בה שיש בה הנאה אחר פדיון ואם היתה ערלה היו מציינין אותה בחרסית ר"ל כתיתים של לבנים להורות שאין בה תקון כמו חרסית שאין בו הנאה בשום פנים ויפרשו ממנה ואם היה שם קבר היו ממחין סיד ושופכין לשם להורות שיש לשם עצמות שהם לבנים:

ודברים אלו כלם בשנת השמטה שהיתה יד הכל מורשית ליגע בה הא בשאר שנים הואיל ונגיעתם אסורה אין מתקנין לעוברי עברה אלא אם יגעו מוטב וישתרשו בחטא ויאכלו דבר האסור וכגון זה הלעיטהו לרשע וימות והצנועים הרוצים ולא להיות אדם נכשל בשלהם והיו מתיראים שסימנין אלו לא יהיו נכרים להם היו מניחין בשנת השמטה מעות כנגד הכרם בכרם רבעי והיו אומרים כל מה שנלקט מכרם זה יהא מחולל על מעות אלו ויש מפרשים שאף בשאר שני שבוע היו עושין כן ופי' הדברים הצנועים שמוחלים מן הסתם לכל הנהנים משלהם מיהא בעוברי דרכים אף בשאר שני שבוע היו עושים להם תקנה זו וכן נראה ממה שאמרו בסוף הסוגיא ומה בגנב עבדו רבנן תקנתא וכו':

ומ"מ למדנו מענינם שהיו מחללין אע"פ שלא היה אותו הנלקט ברשותם ומ"מ אי אפשר לומר שיחללו את העתיד להתלקט שאין פודין במחובר כמו שיתבאר בתוספתא בסוף מעשר שני ופסקו גדולי המחברים כן כמו שיתבאר במקומו ולא עוד אלא שזו מן התורה הוא וכל שמן התורה אין ברירה לומר הוברר הדבר שעל זו חל פדיון ומה שאמרו גזל ולא נתיאשו וכו' אע"פ שזו מתנגדת לה מעט אמרו על סמך שאר משניות ודחו שלא לדמות זו של כרם רבעי לשל הקדש כמו שבארנו:

בד"ה והצנועין מניחין כו' אי שביעית נוהג בכרם רבעי כדמשמע ממלתיה דת"ק כו' עכ"ל נ"ל היינו ת"ק דצנועין דהיינו רשב"ג דקאמר בד"א בשביעית דהפקר נינהו דהאי לישנא משמע דכרם רבעי גופייהו הפקר נינהו בשביעית ויותר נ"ל להגיה כדמשמע דאמלתיה דת"ק קאי וצ"ל דצנועין כו' ודו"ק:

בד"ה כל הנלקט כו' גזרינן שמא לא יפרש דלאחר כו' עכ"ל ומשום הך גזירה טפי לעשות לעתותי ערב דליכא למיחש התם שיאכלו מיד השיבולין קודם אמירה כיון דלא נקבע עדיין למעשר אבל בנטע רבעי דאיכא למיחש שיאכלו מיד קודם אמירה לית לן למגזר שמא לא יפרש כיון דא"א לעשות בע"א וק"ל:

בא"ד ועוד דשמא היה בטל ברוב כו' עכ"ל אבל לחלל בבת אחת קודם גידולם שעדיין לא היו לוקטים אותם לא היה בטל ברוב מה שגדל אח"כ ועוד דהתם אפשר בע"א למימר כל הנלקט ודו"ק:

בד"ה כל שלקטו כו' ועוד דלמה לא יועיל כל שלקטו לכולי עלמא דאטו מי גרע יאוש כו' עכ"ל הכי משמע להו השתא דמאן דאית ליה כל שילקטו לית ליה כל שלקטו כיון דלאו בידו הוא דהא מדמי ליה להך דצנועין דלא תימא ביה כל הנלקט אלא כל המתלקט וכיון דיאוש כהפקר הוא לענין מעשר למה יגרע כל שלקטו מיאוש דמהני נמי אע"ג דאין בידו מיהו לקמן במסקנא פירשו התוספות דמאן דאית ליה כל שילקטו מצי סבר נמי כל שלקטו וע"ש:

ושל קברות בסיד וכו' הטעם שהיו מציינין הקברות כדי שידעו שאותו מקום טמא ויפרשו הכהנים ממנו ועיין בפי' ר"מ במסכת מעשר שני ותמצא הכל מבואר וגם מפרש שם הטעם שהיו מציינין כרם רבעי באדמה ושל ערלה בחרסית באופן אחר ממאי דמפורש בשמעתין ואפשר שלא היה בספרים שלפניו הא דאיתא בספרים שלנו בשמעתין כאדמה מה אדמה וכו':

וכי תימא מאן תנא צנועין רשב"ג והאמר רבה בר בר חנה וכו' כצ"ל והא דאיתא בגמרא בספרים שלפנינו ור' יוחנן כסתם יחידאה לא אמר נ"ל שטעות סופר הוא ולקמן איתא גבי הא דקאמר מאן תנא צנועין ר' דוסא ור' יוחנן כסתם יחידאה לא אמר אבל הכא לא שייך למגרסי דאי רשב"ג קאמר לה כמו שפרש"י לא שייך למקריה סתם יחידאה דאין כאן סתם כלל וק"ל:

תוס' ד"ה חייב אתה ליתן לו וכו' ה"ד גמר דין פלוני אתה חייב וכו' אע"ג דלא הוי גמר דין ממש וכו' תירוצא הוא ובתוס' ישנים מצאתי בזה הלשון וי"ל דיש חילוק בין איש פלוני אתה חייב ובין חייב אתה ליתן לו א"נ אע"ג דלא הוי גמר דין ממש וכו' עכ"ל ולפ"ז תרי שינויי הן:

ד"ה חרסית פי' הקונט' כתושי רעפים וכו' התוס' ס"ל דכתושי רעפים שפרש"י היינו כתושי לבינה אבל שם בפ' כסוי הדם פי' רש"י חרסית שחיקת חרסין ע"ש:

ד"ה מה חרסית דלית ביה הנאה וכו' ומשמע התם דמכסין בחרסית הלשון דחוק דמאי משמע קאמר הא מתני' היא מפורשת דקתני שם בהדיא מכסים בחול הדק ובסיד ובחרסית וכו':

בא"ד ותירץ ר"ת וכו' אבל אין מוציא יותר מכדי נפילה וכו' כצ"ל:

ד"ה והצנועין מניחין וכו' אי שביעית נוהג בכרם רבעי כדמשמע ממלתיה דת"ק וכו'. לכאורה נראה לומר שר"ל רשב"ג שהוא הת"ק של צנועים ור"ל דמשמע מדבריו מדקאמר אמלתיה דת"ק בד"א בשביעית דהפקר נינהו וכו' משמע דשביעית נוהג בכרם רבעי אינו מוכרה דנימא דלעולם אין שביעית נוהג בכרם רבעי אלא שה"ק רשב"ג בשביעית שכל פירות חולין הן הפקר לכל ויסברו העוברים שגם כרם זה הוא חולין ולא יהיו יודעין שהוא כרם רבעי ויאכלו ממנו בלא פדיון לכך מציינין אותו כדי שלא יבאו לידי מכשול אבל לעולם אימא לך שאין שביעית נוהג בו אלא שהעוברים לא יהיו יודעים שהוא של כרם רבעי ויסברו שגם הוא הפקר ואפשר שמפני זה אמרו התוס' כדמשמע ממלתיה דת"ק ר"ל ממשמעות בעלמא:

ד"ה כל הנלקט וכו' אבל שחרית גזרינן שמא לא יפרוש דלאחר לקיטה יחול ההפקר. כצ"ל ור"ל דדוקא גבי בעל הבית גזרינן שמא לא יפרש בהדיא כשיתנה שלאחר לקיטה יחול ההפקר אלא יאמר סתם מה שילקטו יהיה הפקר ואיהו ס"ל דאין ברירה ולא יהא פדוי כלל לכך טוב יותר שלא יפקיר כ"א לעתותי ערב דאז יאמר סתמא כל מה שלקטו יהא הפקר אע"ג שלא יתקן בזה מה שכבר אכלו אבל הצנועין שהיו בקיאין בדינים היו נזהרים להתנות בפי' שלאחר הלקיטה יחול ההפקר היו מתנין בשחרית קודם הלקיטה כדי לתקן הכל קודם שיאכל שיהיה פדוי מיד אחר הלקיטה וק"ל:

אימא כל המתלקט איכא למידק אשמעתין דהכא משמע דפודין כרם רבעי במחובר מדאוקימנא באומר כל המתלקט ואף על גב דלא קמה ההיא אוקמתא לאו מהאי טעמא אלא משום דאמרינן דלית ליה לרבי יוחנן ברירה. ועוד דלכי מפכינן לברייתא אף ההיא אוקמתא דכל המתלקט קיימא וקשיא לן דהא תניא בתוספתא בסוף מעשר שני כרם רבעי בית שמאי אומרים אין פודין אותו ענבים אלא יין ובית הלל אומרים יין וענבים הכל מודים שאין פודין אותו במחובר. ומצאתי לרב רבי משה ז"ל שפסק כן ונתן טעם לדבריו מפני שהוא כמעשר שני ואין פודין מעשר במחובר. וזה תימה למה הניח מה שנאמר בגמרא ודחה אותו מפני התוספתא דלפי מה שבא בשמעתין לא ילפינן לה להא מקדש קדש דמעשר שני. ובתוספות אמרו וכן כתב ה"ר שמשון ז"ל בפירוש המשנה שלו דמה ששנו בתוספתא דאין פודין במחובר היינו טעמא לפי שאין בקיאין בשומא בעודו במחובר מידי דהוה אענבים לבית שמאי והא דמחללינן במחובר גבי צנועין תקנתא עבוד שלא יכשלו וזה נכון מכלל דבריהם בזמן הזה שאין מדקדקין בפדיונו אלא כשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל הלכך מעמידין אותו על דין תורה ומחללין אותו אפילו במחובר וכן נהגו עכשיו לחלל במחובר. וראיתי לכתוב כאן כרם רבעי אם נוהג בחוץ לארץ להצריכו חילול אם לאו לפי שראיתי בזה שחולקים בדבר חכמי הדורות ואכתוב מה שעלה בידי בע"ה מתוך הגמרא והירושלמי. גרסינן בברייתא בפרק כיצד מברכין ר' חייא ור"ש בר' חד תני נטע רבעי וחד תני כרם רבעי וקיימא לן בארץ כמאן דאמר נטע רבעי ובחוץ לארץ כמאן דאמר כרם רבעי וכדאמרינן התם בשמעתא דצלף כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ והלכך בחוץ לארץ אוכלין פירות נטע רבעי בלא פדיון אבל כרם רבעי אסור בלא פדיון ואיזהו כרם כל שיש בו חמש גפנים שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב והוא שיהו מקורבין ולא מרוחקין ששה עשר אמה וכמו שאמרו בפרק הספינה. וכן כתב רב אחאי ז"ל בשאלתות שלו שכרם רבעי נוהג בחוץ לארץ. וכן כתבו רבותינו הצרפתים ז"ל בתוספותיהן. וכן נראה מדברי ה"ר זרחיה הלוי ז"ל בריש פרק כיצד מברכין. אבל ראיתי לרב רבי משה ז"ל שסובר דאין נוהג בחוץ לארץ אלא ערלה בלבד אבל לא רבעי שכך כתב בהלכות מאכלות אסורות בפירוש יראה לי שאין נטע רבעי נוהג בחוץ לארץ וכו' עד לא כל שכן. וכן כתב עוד בהלכות מעשר שני בפרק ט' כשם שאין מעשר שני בסוריא כך אין נטע רבעי בסוריא ע"כ. ולא היתה כוונת הרב ז"ל בדברים אלה דוקא בנטע רבעי אבל כרם רבעי נוהג שאם לכן נתכוון לא היה תולה אותו בראיית סברתו ולא היה צריך לראיית סוריא שכבר נפסקה הלכה כן בגמרא בפרק כיצד מברכין דהלכה בחוץ לארץ כמאן דמיקל בארץ. ועוד שהרי תלאה במעשר שני וכשם שאין מעשר שני בחוץ לארץ כך הרבעי שהוקש לו. ונראה לי שלמדה הרב ז"ל מתוך סוגיא דגמרא דבני מערבא דתנן במעשר שני בפרק כרם רבעי מציינין אותו כרם רבעי בית שמאי אומרים אין לו חומש ואין לו ביעור ובית הלל אומרים יש לו בית שמאי אומרים יש לו פרט ויש לו עוללות ועניים פודין לעצמן ובית הלל אומרים כולו לגת. וגרסינן עלה בירושלמי תני ר' אומר במה דברים אמורים בשביעית אבל בשאר שני שבוע בית שמאי אומרים יש לו חומש ויש לו ביעור על דעתיה דהדין תנא לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימר אין מעשר שני בשביעית דכוותה אין נטע רבעי בשביעית מעתה אל יהי לו קדושה פירוש שלא יהא צריך פדיון כלל בשביעית כלומר ואי אפשר להיות כן שהרי נחלקו בית שמאי אלא בחומש וביעור הא לקדושה מודו לכשתמצא לומר מיהא דבשביעית בלחוד מיירי קדושתו מאליו למדו קדש הלולים הרי הוא כקדש שאומרים עליו את הלל וכו' כדאיתא התם עד תמן תנינן רבי יהודה אומר אין לנכרי כרם רבעי וחכמים אומרים יש לו פירוש משנה היא זו בפדק ג' דתרומות אמר רבי אלעזר (כיני) מתניתא אין לנכרי כרם רבעי כל עיקר. (כאן חסר שאר לשון הרשב"א ז"ל כמו שני עלין).

ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל אף על פי שאין הקדש במה שאינו ברשותו לענין כרם רבעי התירו מפני תקנת עוברים ושבים להיותו מתחלל אף על פי שאינו ברשות המחלל והוא שאמרו כרם רבעי צריכים הבעלים לציינו בקוזזות אדמה וכו'. ודברים אלה כלם בשנת השמיטה שהיתה יד הכל מותרת ליגע בה הא בשאר שנים הואיל ונגיעתם אסורה אין מתקנין לעוברי עבירה אלא אם יגעו מוטב שישתרשו בחטא ויאכלו דבר האסור וכגון זה הלעיטהו לרשע וימות והצנועים הרוצים שלא להיות אדם נכשל בשלהם והיו מתיראין שסימנין אלה לא יהיו ניכרים היו מניחין בשנת השמיטה מעות כנגד הכרם בכרם רבעי והיו אומרים כל מה שנלקט מכרם זה יהיה מחולל על מעות אלו. ויש מפרשים דאף בשאר שני שבוע היו עושין כן ופירוש הדברים הצנועים שמוחלין מן הסתם לכל הנהנים משלהם מיהא בעוברי דרכים אף בשאר שני שבוע היו עושין להם תקנה זו. וכן נראה ממה שאמרו בסוף הסוגיא ומה בגנב עבוד רבנן תקנתא וכו' ומכל מקום למדנו שהיו מחללים אף על פי שלא היה אותו הנלקט ברשותם ומכל מקום אי אפשר לומר שיחללו את העתיד להתלקט שאין פודין במחובר כמו שיתבאר בתוספתא ובסוף מעשר שני. ופסקו גדולי המחברים כן כמו שיתבאר במקומו ולא עוד אלא שזו מן התורה הוא וכל שמן התורה אין ברירה לומר הוברר הדבר לו שעל זו חל פדיון. ומה שאמרו גזל ולא נתיאשו וכו' אף על פי שזו מתנגדת לה מעט אמרוה על סמך שאר משניות ודחו שלא לדמות זו של כרם רבעי לשל הקדש כמו שביארנו. ויש חולקין בזו שלא לפסוק כן מפני שמדמין אותה להקדש. ויש להקשות עליהן האיך אפשר לדמות הכנסת הדבר להקדש להוצאתו לחולין והלא אדם פודה אף הקדש של חבירו ואין צריך שיהא שלו ובהקדש אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. ומכל מקום קצת מפרשים טרחו בזה ופירשו שכל אחת תשובתה בצדה שאם אמרו במסכת בכורות פודה אדם פטר חמור של חבירו הואיל ופטר חמור אסור בהנאה כמי שאין לו בעלים הוא. ומתקן טבל חבירו אינו חלול אלא פורע חוב חבירו משלו. ומה שאמרו במסכת סוכה שאין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ ואם מסר אומר מעות הללו יהו מחוללין על מעות שיש לי בתוך הבית ואף על פי שאינן ברשותו הם חשובין מתוך הדוחק דוקא בפני עם הארץ ומדעתו והרי הוא כאלו הוא שלוחו וברשותו הוא. ומכל מקום עיקר הדברים שלא לדמותה להקדש הואיל והוצאה לחולין הוא ולא הכנסה להקדש. זה שכתבנו שאין פודין במחובר פירוש הטעם בתוספות אותו במחובר וכן המנהג וכמו שכתבנו. ע"כ. וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל אלא אימא כל המתקלט. יש מקשין מהא דתניא בסוף מעשר שני כרם רבעי בית שמאי אומרים אין פודין אותו ענבים וכו' משמע אבל במחובר כולי עלמא מודו דלא. ולאו קושיא דהתם תליא פלוגתא בהא דבית שמאי סברי אין מחללין ענבים דלא ידיעה שומתן ואתי לזלזולי בשומא ובית הלל סברי דידיעה שומתן אבל בדבר הידוע שומתו אפילו במחובר מחללינן. ע"כ.

כל שלקטו עניים היום יהא הפקר למאן דאמר יאוש כדי קני יש קצת תימה יועיל להפקר זה לפטור מן המעשר למאן דחשיב ליה הפקר והלא כבר זכו עניים בתורת גזל על ידי יאוש וכו' דמסתברא לכאורה שאפילו הבעלים שותקים הם מתיאשים. וי"ל כי לא חשיב ליה יאוש בלקיטת העניים שכל זמן שהעניים הם שם בשדה ויכול להוציא מידם אינו מתיאש אף על פי שאינו יכול לתובעם בודאי. ועוד כי גם פעמים שיודע בודאי שחולקים יותר מדינם ולאותו הלקט הידוע לו שלקטו שלא כדין אין יאוש שיוכלו העניים לזכות על ידו קודם הפקר. ומתיישב בכך דלא תיקשי למאן דאמר כל שלקטו דאית ליה ברירה למה צריך לומר כל שליקט הלא בסתם מתיאש הוא במה שילקטו וממילא פטור הוא מן המעשר. ולפי מה שפירשתי דפעמים שידוע לו מה שמלקטים יותר מדינם ואין מתיאש עליו ניחא. ועוד יש לומר דבסתמא אינו מתיאש כי אם לגבי עניים ואין מועיל לפטור מן המעשר עד שיהא הפקר לעניים ולעשירים. תוספות שאנץ. וזה לשון הר"ר ישעיה ז"ל וא"ת למה צריך להפקיר לפטור ממעשר הרי מסתמא הבעלים מתיאשים מהם ואם כן פטור הוא ממעשר כדאמרינן בתאנה הנוטה לדרך דמה שתחתיה אין בו משום גזל ופטור מן המעשר מטעם יאוש בעלים. ויש לומר דלא דמי דהתם היאוש מתירו לכל העולם והוי כמו הפקר ממש אבל הכא כיון שבא ליד העני בגזל קנאו ביאוש ואין זה הפקר שאם בביתו הם אין אדם יכול ללקחו מידו ואף אם ברשות הרבים הם יאוש כדי לא קני מכל מקום לאו הפקר הם שהרי השני אסור לזכות בהן שהוא מזיק את הגזלן שהרי יכול לומר לנגזל הרי שלך לפניך. אי נמי יש לומר דלא דמי האי יאוש ליאוש התאנה דהתם הוא מתיאש לכל אבל הכא אינו מתיאש אלא לעניים והוה ליה כהפקר לעניים ולא לעשירים דאינו הפקר לפטור מן המעשר. אך קשה למאן דאמר יאוש קני מאי אהני הפקירו הרי אינו שלו שיוכל להפקירו. וצריך לומר דמסתמא בעל הבית עומד בצד שדהו ורואה כשהן מלקטין ובידו ליטול מידם ואינו מתיאש כדי שלא לביישן ומפקיר אותם כדי לפטרן מן המעשר דיודע הוא דמטעם יאוש לא יפטרו דאין היאוש מועיל אלא לעניים והוי ליה הפקר לעניים ולא לעשירים דאינו הפקר לפטור מן המעשר דומיא דשמטה שהוא הפקר לכל. ע"כ. ותלמידי הר"פ ז"ל כתבו וזה לשונם מיהו למאן דאמר כל שלקטו האיך יועיל ההפקר לאחר הלקיטה והלא כבר זכו העניים בתבואה בתורת גזל על ידי יאוש מקודם ההפקר ותו אין התבואה של בעל הבית ואין לו להפקירה שאינה שלו. ולמאן דאמר יאוש כדי לא קני בגזלה ניחא אבל למאן דאמר יאוש כדי קני בגזלה קשה. ותירץ בשיטה דנהי דמייאש מכל מקום אינו מועיל כלום דכי אמרינן יאוש קנה הני מילי זה מתיאש וזה רוצה לקנות אבל הכא זה מתיאש וזה אינו רוצה לקנות שהרי עניים אין מתכוונים לקנות יותר משיפול לקט ובשגגה הם מלקטים יותר ולא מזידים הם הלכך לא גנבים ולא גזלנים הם מן המותר הילכך לא קני ביאוש. ע"כ. ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו אף לענין הפקר התקינו שיהא רשאי להפקיר מה שאינו ברשותו כדי לשמור את העניים מן העבירה כיצד הרי שנתירא שמא לקטו העניים בשדהו מתורת לקט או שאר מתנות עניים יותר מן השיעור הראוי להם לעתותי ערב עומד ואומר כל מה שלקטו עניים היום יהא הפקר. ויש חולקים בזו על הדרך שפירשנו בכרם רבעי. ומכל מקום אי אפשר להפקיר את העתיד להתלקט שכל שהוא של תורה אין בו ברירה כמו שביארנו במקומו. ע"כ.

בתוספות בד"ה כרם רבעי קצת קשה דלא נקט ערלה תחילה עכ"ל נ"ל דקושיית התוס' לא שייכא אלא א"א דרשב"ג פליג את"ק דת"ק איירי בשאר שני שבוע א"כ מקשה שפיר שהרי אין לך אילן של רבעי שהיה צריך לציין לולא שקדם לו הציון של שנת ערלה אבל אם נאמר דת"ק לא אמר אלא בשנת השביעית עצמה וא"כ תיכף בר"ה של שביעית היה מתחילה ציון של כל האילנות בין של ערלה בין של רבעי א"כ לא שייך להקדים של ערלה תחילה משום קדימת הזמן ואדרבה יותר יש להקדים של רבעי דשייך בו דין שביעית דאורייתא להפקירו כיון דאית ליה תקנה בפדיון משא"כ בערלה ודו"ק:

בגמרא ותנן כרם רבעי וכו' סימנא כי אדמה וכו' האי מילתא ליתא במתני' אלא תלמודא הוא דמפרש לה הכי ומייתי לה הכא אגב גררא ועי"ל דמכח אותה סברא משמע שפיר דצנועין מדינא קאמרי ולא משום דעבדי תקנת' כדאביי לקמן דתקנתא ל"ל דהא סגי במלתא דציון לחוד שלא יכשלו באכילת איסור וכדמסיק כי מפרקא שרי לאתהנויי מינה וע"כ דצנועין נמי היו מציינין שדותיהם כמו שיתבאר בסמוך דתרתי הוי עבדי ואם כן לא שייך לומר דמדינא לא מהני החילול דצנועין אלא דחכמים אפקעינהו מרשות המלקטים ואמאי כיון דחילול המלקטים מועיל מדינא למה נפקיע זכותם ולתקן חילול שאינו מצד הדין אע"כ דחילול הצנועין נמי מועיל מדינא וא"כ מקשה אתלמודא שפיר ועיין בסמוך:

שם אבל בשאר שני שבוע וכו' גם זה אינו מלשון המשנה לפי נוסחאות המשניות שבידינו זולת התוי"ט הביא איזה נוסחא שכתוב בה זה הל' אבל מפשט כל מפרשי המשנה משמע דל"ג אלא בד"א בשביעית והצנועין וע"ז פירשו דצנועין נמי איירי בשביעית דוקא ולא כמ"ש התוס' כאן והאמת דלפי גירסתם א"א לפרש כן וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה וכן בחיבורו בפ"ט מהלכות מעשר שני כתב דינא דצנועין בשנת השביעית אבל תמוה לי טובא דאיך אפשר לומר דצנועין איירי בשביעית דאם כן מאי האי דקאמר אביי לקמן דצנועין אית להו דר' דוסא ומה בגנב עבדו רבנן תקנתא וכו' ואמאי קרי ליה גנב בשנת השביעית הא הפקירא הוא ובהיתרא קא שקלי ואדרבא יותר שייך בגבייהו תקנות מעניים דשקלי יתירי שלא כדין וכתבתי ע"ז ישוב באריכות בלשון הרמב"ם שם ואין כאן מקומו להאריך ויתבאר קצת לקמן:

תוספות בד"ה והצנועין וכו' צ"ל דצנועין אשאר שני שבוע קיימי דאי אשביעית כיון שהיו זוכין מהפקר לא היו יכולין לחלל עכ"ל. כ"כ לסוגית הש"ס עכשיו דצנועין מדינא קאמרי והיינו משום דאדם יכול להקדיש ולחלל אף מה שאינו ברשותו וא"כ בשביעית דזכה הלה ותו לית לבעלים זכיה בגוייהו לא שייך האי סברא אבל לסברת אביי לקמן דמשום דתקנה נגעו בה כדי שלא יוכשל אפקיעוהו רבנן מרשותו א"כ ה"ה אם זכה הלה לגמרי אפ"ה שייך לומר דמשום תקנה אפקיעוהו מרשותיה ואוקמי ברשות המחלל וכמ"ש התוס' לעיל בסמוך גבי המוסר פירות שביעית לע"ה דרשאי לחלל משום תקנה אע"ג שאינו שלו ואינו ברשותו ומיהו קשה דא"כ אמאי הוצרכו התוס' להביא ראיה דצנועין איירי בשאר שני שבוע וכ"ש דמוכח כן מדאמרינן לקמן ומה בגנב עבדו רבנן תקנתא משמע להדיא דלא איירי בשביעית דא"כ אמאי קרי לי' גנב דהא היתר גמור הוא וליכא למימר דניחא ליה לאתויי ראיה ממילתא דמתני' גופא כדי שלא תקשה מנ"ל לאביי לאוקמי בגנב ולפ' דאיירי בשאר שני שבוע דלמא איירי בשביעית עצמה ולכך כתבו דא"א לאוקמי בשביעית הא ליתא דא"כ אכתי תקשה מנ"ל לתלמודא ולאביי דר"י מוקי מלתא דצנועין מדינא ובשאר שני שבוע דלמא איירי באמת בשביעית עצמה אף על גב דמדינא לא מועיל החילול כיון שאינו שלו לגמרי ואינו ברשותו מ"מ עבדו ליה תקנתא לאוקמי ברשות המחלל בהפקר ב"ד כמו במוכר שביעית לע"ה ואדרבא הא עדיפא דהיתר גמור הוא אבל בשאר שני שבוע סבר ר"י דלא עבדו צנועין תקנתא כיון דגנב הוא ויש ליישב דלעולם סברת התוס' להוכיח אליבא דר"י גופא דלא איירי בשביעית דאי בשביעית ומשום תקנה אמאי קאמר צנועין ור' דוסא אמרו דבר א' דלמא צנועין דוקא בשביעית אית להו תקנתא כיון דבהיתר אתא לידיה אבל עניים דשקלי יתירי לא אלא ע"כ דר"י לית ליה תקנה כלל אלא צנועין ור' דוסא דינא קאמרי וא"כ ע"כ דבשביעית גופא לא מיתוקמא מדינא דאף ע"ג דסבר ר"י אליבא דצנועין דיכול להקדיש ולחלל שלו אע"ג שאינו ברשותו אבל במה שזכה הלה ולית להו לבעלים הראשונים זכיה בגוויה ודאי לא מצי להקדיש להו מדינא ואין להקשות אם כן במוסר פירות שביעית לע"ה מא"ל אליבא דר"י כיון דלית ליה תקנה כלל ע"כ מיתוקמא התם משום קנסא בעלמא וכמ"ש התוספות להדיא במסכת סוכה ע"ש ודו"ק. מיהו לדברי המפרשים דאיירי בשביעית עצמה כהרמב"ם וסייעתו לא קשיא להו קושית התוס' דאינהו מפרשי שפיר דבשביעית גופא מודה ר"י שיכול לחלל משום תקנה כיון דבהיתירא הוא ולא מחלקי בין שביעית לעניים ובזה יתיישב קצת מה שהקשיתי לעיל להרמב"ם ודו"ק:

בד"ה כל הנלקט וכו' וא"ת וכיון שיש חילול במחובר וכו' למה לא היו מחללים הכרם בבת אח'. זה נמשך למ"ש שאמרו כן קודם הלקיטה וא"כ לא היו מתיראים שיתפקרו עניים ליקח הרבה וא"כ מקשו שפיר אבל אי הוי אמרינן שאמרו כן אחר הלקיטה לא הוי קשה מידי דלכך לא אמרו קודם הלקיטה אולי יפרשו העניים מחמת איסור רבעי לפי שהיו מציינין גם כן כמו שאכתוב בסמוך ואם כן כ"ש דמה"ט לא רצו לחלל כל הכרם כאחד וק"ל:

בא"ד וי"ל דמ"מ מה שהיו יכולין לתקן היו מתקנין עכ"ל ונ"ל דמוכח מזה דצנועין היו גם כן מציינין כרמיהם דאם לא כן כיון שלא היו מתקנין חילול שלהם כל הצורך והיה בזה מכשול לעניים דשאר בני אדם שהיו מציינין אפשר שהעניים יפדו בעצמם משא"כ בכרם צנועין אע"כ דאינהו נמי היו מציינין הכרם רבעי אלא דאפ"ה מועיל החילול לאותן שלא יפדו בעצמם או למי שלא ירגיש בציון וק"ל:

בד"ה אימא כל המתלקט וכו' אלא משום דבמחובר אין דמיו ידועין וכו' עכ"ל. פי' מדרבנן דוקא אבל מדאורייתא לא איכפת לן בדמיו ידועין דאפי' שוה מנה בפרוטה מתחלל וגבי צנועין כיון דא"א אוקמוה אדאורייתא כ"כ הרמב"ן בתשובותיו סי' קנ"ו בשם ר' שמשון וע"ש באריכות וכאן נמי צריך לומר שהיו מציינין ג"כ כרמיהם כיון שזה החילול לא היה מועיל מדרבנן ואולי יפדו העניים בעצמם עדיף טפי וק"ל: