מסכת בבא קמא דף ל״ז עמוד א׳

אין צריכין פרוזבול דבלאו הכי לא משמט שביעית לחוב שלהן דאנן ידייהו דיתמי אנן ורמי עלן להפוכי בזכותייהו הלכך שטרות שלהן כמסורים לב"ד דמי ותנן המוסר שטרותיו לב"ד אין משמיטין וזהו גופו של פרוזבול מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין במסכת גטין (דף לו.) להכי נקט ר"ג דנשיא הוה ובית דינו ב"ד חשוב:

זוזא מכא פחותה צורתו:

ולא הוה משתקיל ליה לא היה יכול להוציאו:

מתני' לקטנים לעגלים:

הרי הוא מועד לשבתות לפי שהוא בטל ממלאכה וזחה דעתו עליו:

ואינו מועד לימות החול מה משפטו של זה תלמידיו היו שואלין אותו:

ג' ימי שבתות לאחר שהועד לשבתות העבירו לפניו שוורים בג' שבתות ולא נגח חזר לתמותו ואם חזר ונגח אין משלם אלא חצי נזק:

גמ' ואינו מועד תנן ואין מועד לשאינו מינו דידעינן ביה דלא נגח וכגון דעברינהו להו קמיה ולא נגח הלכך למי שאינו מועד לו אם נגחו אחר זמן משלם חצי נזק אבל מסתמא אם הועד לזה מועד אף לזה וכן אם הועד לקטנים מועד לגדולים:

אין צריכין פרוזבול דשטרות שלהם דמי כמסורין לב"ד כך פירש בקונטרס וא"ת מלוה על פה מאי איכא למימר דכותבין עליה פרוזבול כדמוכח בהשולח (גיטין דף לו.) וי"ל דהוי כאילו החוב שלהם מסור לב"ד ואפי' אין ללוה קרקע מקנים לו חכמים קרקע בשביל תקנת היתומים שאין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע:

הרי הוא מועד לשבתות מפרש בירושלמי לפי שראה אותם במלבושים נאים אחרים וחשובים בעיניו נכרים ואינו מכירם:

משיחזור בו ג' שבתות אע"ג דכבר אשמועינן רבי יהודה בפ"ב (דף כג:) אצטריך דס"ד הואיל ולאו מועד אלא לשבתות לא בעי חזרה כ"כ ולפ"ה ניחא דמפרש מועד לשבתות לפי שאין עושה מלאכה דקמ"ל דאפי' שבת ממלאכה בימי החול ולא נגח לא הוי חזרה:

רב זביד אמר ואינו מועד תנן הא סתמא הוי מועד לשאין מינו ואפילו מבהמה לאדם נמי שמעי' לה לקמן בפירקין (בבא קמא דף מא.) דסתמא הוי מועד גבי הא דפריך וכי מאחר דמתם קטלינן ליה מועד היכי משכחת לה ומפרש רב זביד כגון שהרג ג' בהמות והוה מצי למיתני במתני' מועד לבהמה ואינו מועד לאדם לאשמועינן דסתמא הוי מועד ומיהו שמא חזר בו רב זביד מההיא דלקמן כדפריך עלה התם שאם לא תאמר כן קשי' ליה ההיא דריש מכילתין (דף ב:):

שור ולא נגח בתרא דנקט כדי שאם יגח לאלתר משלם נ"ש:

נעשה מועד לסירוגין לשוורים וא"ת לרב זביד אפי' לכל דבר הוי מועד וי"ל כגון שראה שאר בהמות ולא נגחן:

נעשה מועד לסירוגין לכל ע"כ בשלא ראה בינתיים כלום דאי ראה לא הוי מועד [לכל] לסירוגין וא"ת כיון שלא ראה אחרים לשוורים לחודיה הוי מועד לכל לסירוגין לרב זביד וי"ל דקסבר רב זביד דרבותא קמ"ל דס"ד בהנך מיני דחזא ולא נגח לא הוי מועד ולאו בסירוגין תליא מלתא א"נ בשעה שנגח ג' מינים הללו היו לפניו מינים הרבה ולא נגח אלא אלו דהשתא אם היו שלשתן שוורים הייתי אומר כיון דכל שעה מזומן ליגח השוורים ומניח שאר מינים אין מועד ליגח אלא שוורים אבל השתא דהוו ג' מינים האחד מהם נוגח ואינו חושש ליגח אלא האחד:

רבן גמליאל ובית דינו אביהן של יתומין וכן הלכה:

מתני' שור שהוא מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו כו' רב זביד אמר ואינו מועד כגון שעומד יום עם מי שאינו מינו ואינו מנגחם אבל סתמא מועד הוי. ר' פפא אמר אינו מועד תנן. סתמיה לא הוי מועד. מועד למינו לא הוי מועד לשאינו מינו. ושקלינן וטרינן ואוקימנא למתני' כדוקי' דרב זביד שאם נגח ג' ימים ג' שוורים נעשה מועד מכאן ולהבא לכל בהמה ואפילו לחמורין ולגמלין וכיוצא בהן אבל אם נגח שור וראה חמור ומהלך עמו או עומד עמו ואינו נוגחו וכן שאר בהמה זולתי שור כי ראה שור מנגחו אינו מועד אלא לשוורים בלבד ואם עמד לנגח אפי' לנגח שאר בהמות תם הוא ואינו משלם נזק שלם עד שיעידו עליו שנגח ג' ימים לשאר בהמות.

ודרב פפא נמי איתא דאסקינן לה ואם תימצא לומר נמי איתא לדרב פפא נגח שור חמור וגמל נעשה מועד לכל וקיימא לן כל אם תמצא לומר הלכה היא.

ת"ר ראה שור ונגח ראה שור ולא נגח ראה שור ונגח ראה שור ולא נגח ראה שור ונגח ראה שור ולא נגח ג' ימים נעשה מועד לסירוגין לשוורים. ת"ר ראה שור ונגח ראה חמור ולא נגח ראה סוס ונגח גמל ולא נגח פרד ונגח ערוד ולא נגח נעשה מועד לסירוגין לכל. ואיברר לן פירושא (בנדה סד ע"א) דסירוגה ליום כ"ד דהכי קאמר לא חזאי בכ"ג וחזאי בכ"ד.

מתני' הרי הוא מועד לשבתות. ירושלמי מאי טעמא דר' יהודה מכיון דאזלן חמי לובשין מנין נקיים עוד הוא משני דעתיה ורש"י ז"ל פירש מפני שהוא נח ממלאכה.

משיחזור בו ג' שבתות וא"ת הא אשמועינן הכי ר' יהודה בפרק כיצד הרגל דתנן ותם משיחזור בו ג' ימים דברי רבי יהודה. י"ל דאצטריך הכא דמהו דתימא כיון דאינו מועד אלא לשבתות בלבד לא בעי חזרה כל כך קמ"ל ולפי מה שפירש"י ז"ל אתי טפי שפיר דקמ"ל דאפילו שבת ממלאכה בימי החול ולא נגח לא הוי חזרה.

קמ"ל דחזרה דבהמה מיהא חזרה הוא כלומר לגבי בהמה ולכאורה משמע דלרב זביד אפילו מועד לבהמה הוי מועד לאדם ועוד דבהדיא אמרה רב זביד לקמן גבי מתניתין דשור שנגח את האדם דאמר התם רב זביד אמר כגון שהרג ג' בהמות ואקשינן עליה ומועד לבהמה הוי מועד לאדם אלמא לדידיה הוי מועד לאדם וא"כ לפי דבריו כי קתני במתניתין לאדם מועד ואינו מועד לבהמה ה"ה דהוא מצי למתניתין מועד לבהמה ואינו מועד לאדם וזה תימא דא"כ ליתני מועד לבהמה ואינו מועד לאדם דהוי רבותא טפי ועוד דתקשי ליה הא דאמרינן בריש מכלתין הא קמ"ל דמועד לאדם הוי מועד לבהמה ומועד לבהמה הוי מועד לאדם וי"ל דהדר ביה רב זביד ושפיר אית ליה דמועד לבהמה לא הוי מועד לאדם.

את"ל איתא לדרב פפא נגח שור חמור וגמל נעשה מועד לכל ר"ח ז"ל פסק כרב פפא דקי"ל כל תמצא לומר הלכה היא ובעיא דנגח שור חמור וגמל מהו אליבא דרב פפא היא ושמע מינה אית ליה לדרב פפא וכן פסק הריא"ף ז"ל ואמר דסוגיין כותיה אזלא והיינו משום האי בעיא ובעיא דשבת ואחד בשבת ושני בשבת דהני ודאי לכאורה כר' פפא אתיין ואע"ג דרב אשי ורבינא אמרי דמתניתין דייקא כרב זביד דהא איכא ברייתא דראה שור נגח שור ולא נגח דקתני נעשה מועד לסירוגין לשוורים דמשמע מועד לשוורים לא הוי מועד לכל המינין ודק' אם ת"ל איתא לדרב פפא על הא ברייתא סמוך ומיהו לאו ראי' גמורה היא דאפשר לפרשה נמי כרב זביד וכגון שראה בנתים שאר מינים ולא נגח והנך בעי' נמי אפשר לפרשן כי כן פירשו אותן בתוס'.

היתומים אין צריכים פרוסבל דיינים הקבועים והחשובים שבכל דור ודור הם הם אביהם של יתומים והרי הם כאלו נמסרו שטרותיהם לידם ומכאן למדו הגאונים במי שחייב מעות לכיס של צדקה אינו משמט:

המשנה השניה והכונה לבאר בה ענין החלק השני ואמר על זה שור שהוא מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו מועד לאדם ואינו מועד לבהמה מועד לקטנים ואינו מועד לגדולים למין שהוא מועד משלם נזק שלם לשאינו מועד משלם חצי נזק אמרו לפני ר' יהודה הרי הוא מועד לשבתות ואינו מועד בחול אמר להם בשבתות משלם נזק שלם ובימות החול משלם חצי נזק מאימתי הוא תם משיחזור בו ימי שבתות שלשה אמר הר"ם אמנם מה שהיה מועד למין אחר אינו מועד לשאר המינין אלא הרי הוא בחזקת תם עד שיועד וכאלו אמר שור שהוא מועד למינו אינו מועד לשאינו מינו וכן ענין שאר ההלכה על הטעם הזה ודברי ר' יהודה נכוחים:

אמר המאירי שור שהוא מועד למינו ר"ל לשוורים ואינו מועד לשאינו מינו כגון שראינוהו עומד עם סוסים וגמלים ואינו נוגחם וכן שהוא מועד לאדם ואינו מועד לבהמה וכל שכן לבהמה ולא לאדם וכן שמועד לקטנים שבמינו ולא לגדולים בכל אלו למין שמועד לו מועד ולמין שאינו מועד לו אינו אלא תם ואינו משלם אלא חצי נזק אמרו לו לר' יהודה אם הוא מועד לשבתות ואינו מועד לחול כגון שראינוהו שעמד בימות החול עם בהמות ולא נגח מה דינו ואמר להם שהוא נעשה מועד לשבתות ולא לימות החול ופירשו גדולי הרבנים שמפני שהוא נח ממלאכתו הוא נוגח ובתלמוד המערב אמרו מכיון דאיחמי לון לבישין מנין נקיין הוא משני דעתיה למדנו שמועד לחול מיהא מועד לשבתות ואיני יודע מועד לשבתות מה דינו ליום טוב אלא שנראה מלשון תלמוד המערב הואיל ועסוקין במלאכת אוכל נפש שדינו לענין זה כחול ולטעם גדולי הרבנים נראה שדינם שוה ושור זה שהוא מועד לשבתות ולא לימות החול חזרתו משיחזור בו שלשה שבתות:

ולענין פסק יראה ממה שכתבנו שסתמו מועד ר"ל שמועד למינו ואם לא ידענו טיבו בשאינו מינו היאך הוא מסתמו מועד הוא וכן מאדם לבהמה ומקטנים לגדולים וכן פסקו רבים וכן יראה מלשון המשנה כמו שהתבאר בגמרא ומ"מ גדולי הפוסקים פסקו שסתמו אינו מועד ודעתם בזה לפסוק כמו שפירש בגמ' בלשון המשנה שור שהוא מועד למינו אינו מועד לשאינו מינו כלומר אף מן הסתם ומה שאמרו בראש המסכתא מועד לאדם מועד לבהמה אין הלכה כמו שכתבנו שם:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מועד לאדם ולבהמה וחזר בו מבהמה כגון שראינוהו עומד סמוך לבהמות כשיעור הידוע ולא נגח הרי זו חזרה לענין בהמה מ"מ ואע"פ שאינה חזרה באדם:

לדעת זה שפסקנו שמועד למינו אינו מועד לשאינו מינו נגח שלשה מינין כגון שור וחמור וגמל נעשה מועד לכל:

ראה שור ונגחו שור ולא נגח שור נגח שור לא נגח שור נגח שור לא נגח נעשה מועד לסירוגין ולשוורים ראה שור ונגח חמור ולא נגח סוס ונגח גמל ולא נגח פרד ונגח ערוד ולא נגח נעשה מועד לסירוגין לכל וסרוגין אלו כלם בימים שאין דין העדה אלא בימים כמו שהתבאר:

בד"ה רב זביד אמר כו' כדפריך עלה התם שאם לא תאמר כן קשיא כו' עכ"ל פירוש דמכח פירכא דלקמן חזר בו דפריך התם ומועד לבהמה הוי מועד לאדם בתמיה דסמך תלמודא עצמו שאם לא תאמר כן תקשי לך ההיא דמכלתין היינו מתני' דהכא דה"ל למתני רבותא מועד לבהמה ואינו מועד לאדם הא סתמא הוי מועד וק"ל:

גמרא תקע ליה אחרינא ויהבה ניהליה נראה הא דכתב בעל הגמרא זאת נשמע מיניה דבעד בשת יוכל ליתן לו אפי' מעות שאינם יוצאים כ"כ בהוצאה ואח"כ מצאתי כזה בר"ן:

רש"י ד"ה ואינו מועד תנן וכו' כגון דעבדינהו להו קמיה וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה אין צריכין פרוזבול וכו' ואם תאמר מלוה על פה מאי איכא למימר דכותבין עליה פרוזבול כשהמלוה קיים וא"כ למה אמר יתומים אין צריכין פרוזבול הא אשכחן דאפילו יתומים צריכין פרוזבול כגון שהיה להם מלוה על פה:

ד"ה הרי זה מועד לשבתות מפרש בירושלמי וכו' ולפי הירושלמי צריך לומר דמועד לשבתות ליגח בני אדם ודוקא לניזקין ולא למיתה שהרי אם המית אדם הוא נסקל בפעם ראשון וכן הא דקתני מועד לאדם ואינו מועד לבהמה איירי נמי בכי האי גוונא וכן בכולהו שמעתין:

ד"ה רב זביד וכו' שאם לא תאמר כן קשיא ליה ההוא דמכלתין רוצה לומר הא דקאמר בריש המסכתא לעיל פ"ק (בבא קמא דף ב') מאי שנא גבי אדם דכתיב כי יגח איש ומאי שנא גבי בהמה דכתיב כי יגוף אדם דאית ליה מזלא וכו' ומילתא אגב אורחא קמ"ל דמועד לאדם הוי מועד לבהמה ומועד לבהמה לא הוי מועד לאדם:

ד"ה נעשה מועד לסירוגין לכל וכו' דאי ראה לא הוי מועד לכל לסירוגין כצ"ל ור"ל דאי דאה בינתים שאר מינים ולא נגחן לא הוי מועד לכל המינין לסירוגין דבראה ואינו נוגח לכ"ע אפילו לרב זביד לא הוי מועד לכל:

בא"ד וא"ת כיון שלא ראה אחרים לשורים לחודיה הוי מועד ר"ל אפילו לא נגח אלא ג' שורים לחוד בסירוגין נעשה מועד לכל בסירוגין לרב זביד דאמר דבסתמא מועד למינו הוי מועד לשאינו מינו וא"כ ל"ל דנקט תנא דברייתא שור סוס פרד אפילו יהיו שלשתן שורים לחוד הוי מועד לכל לרב זביד:

אינן צריכין פרוזבול משום דכמאן דאכתיב פרוזבול עליה דמי דרבן גמליאל ובית דינו אביהן של יתומים הן וכן כל בית דין קבוע שבכל עיר והיכא דהוו בעיר שאין בה בית דין קבוע או בכפר קטן נראה לומר שבית דין הקבועים בכל מקום שהן הן אביהן ולא ישמיטו חובותיהן. הר"מ מסרקסטה ז"ל. וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל אינן צריכין פרוזבול דיינין הקבועים והחשובין שבכל דור ודור הם הם אביהם של יתומים והרי הם כאלו נמסרו שטרותיהן לידם. ומכאן למדו הגאונים ז"ל במי שחייב מעות לכיס של צדקה אינו משמט. ע"כ.

חנן בישא תקע וכו' האי דאתיוה להאי עובדא למימר דרב הונא סבר כתנא קמא דאמר סלע. הרא"ה ז"ל.

הוה ליה זוזא מכא פירוש שנפחתה צורתו. ונראה לי שהוא יוצא על ידי הדחק ואמרינן הא דמוקי נפשיה אזוזא מקרי נפש רעה ומשום הכי כי תקע ליה באידך יהבינן ליה כוליה דאי לא כי תקע ליה באידך היכי מצי יהיב ליה כוליה וקביל ליה מיניה וכי הפרש יש בין כוליה לפלגיה. אי נמי יש לומר דכיון שנפחתה צורתו אי פליג ליה לא הוה נפיק כלל אבל כוליה נפיק ואפילו פלגיה לא הוה שקיל אבל כוליה שקיל. הרשב"א ז"ל.

הרי הוא מועד לשבתות רש"י ז"ל פירש טעם אחר ובירושלמי מפרש טעם אחר וטעם הירושלמי וטעם רש"י היינו לתת טעם אמאי נקט מועד לשבתות טפי משאר הימים דהוא הדין אם נגח אחד בשבת או שני בשבת מידי דהוה אתלתא ריש ירחא או תשעה בחודש ונפקא מינה שאין טעם הירושלמי וטעם רש"י ז"ל עיקר דמועד לשבתות אינו מועד לימים טובים. וכתב תלמיד הר"ר פרץ ז"ל וז"ל הרי הוא מועד לשבתות פירש הקונטרס לפי שהוא בטל ממלאכה. ובירושלמי מפרש טעמא לפי שרואה וכו' מיהו לא שייך האי טעמא אלא כשנוגח אדם. ע"כ.

משיחזור בו שלש שבתות אף על גב דכבר אשמועינן רבי יהודה בפרק כיצד הרגל וכו'. ככתוב בתוספות. עוד יש לומר לפירוש הקונטרס איצטריך דאפילו היה בטל שלשה ימים כל ימות החול ולא נגח לא הוי חזרה. וגם לפירוש הירושלמי אשמועינן דאפילו ראה בני אדם מלובשים בבגדי שבת כגון בימים טובים שלשה ימים ולא נגח לא הוי חזרה עד שיחזור שלש שבתות. שאף הזמן גורם. ה"ר ישעיה ז"ל.

רב זביד אמר ואינו מועד תנן לכאורה משמע דלרב זביד אפילו מועד לבהמה הוי מועד לאדם. ועוד דבהדיא אמרה רב זביד לקמן וכו' ככתוב בתוספות. ואם כן לפי דבריו כי קתני במתניתין מועד לאדם וכו' הוא הדין דהוה מצי למיתני מועד לבהמה ואינו מועד לאדם. וזה תימה דאם כן ליתני מועד לבהמה ואינו מועד לאדם דהוי רבותא טפי. ועוד דתיקשה ליה הא דאמרינן ריש מכילתין הא קמשמע לן וכו'. וי"ל דהדר רב זביד וכו'. הרשב"א ז"ל. וה"ר ישעיה ז"ל כתב וז"ל לרב זביד הוה מצי למיתני במתניתין מועד לבהמה ואינו מועד לאדם לאשמועינן האי סתמא דהוי מועד לאדם ולפירוש המסקנא דמוקי לה בחזרה ניחא דתנא ואינו מועד לבהמה לאשמועינן דכל כמה דלא חזר בו מאדם חזרה דבהמה לאו חזרה היא. ע"כ.

רב פפא אמר אינו מועד וכו' סברי רבוותא דהלכתא כרב פפא ומסייעי מילתייהו דסוגיין דלקמן אתיא כוותיה וליתא כדפרישנא עלה דכולה ההיא סוגיא רב זביד מוקי לה במתניתין דתני אליבה ואינו מועד כלומר בבירור שעמד עמהם ולא נגח הכא נמי כולה סוגיין מיירי בכהאי גוונא שאי אפשר לומר שיהא מועד לשאר מינין אלא לאותם שהזכיר וכגון שעמד עמהם ואינו נוגח דכולה סוגיין אמתניתין קיימא ולא עדיפא מינה ובכהאי גוונא דמפרשא מתניתין מפרשא כולה סוגיין. וכיון דכן תימה מילתא האיך אפשר לפסוק כרב פפא דהא איתותב. ונראה לי לפרש יפה דבריהם כראוי דאנן מעיקרא לא הוה משמע לן בדרב פפא שיהא בסתם מועד לשלם לכל אלא אם כן נגח שלשה מינין כל אחד שלש פעמים והיינו דאיתותב דלרב פפא לא אפשר למיתני ואינו מועד לשאינו מינו ולפרושי שלא נתייעד לשאינו מינו שלא נגחו שלש פעמים דאם כן ליתני שור שהוא מועד למינו בלחוד ולשתוק דהא איכא למשמע מינה הכי כאלו דקתני ואינו מועד ולא הוה אתי לאשמועינן נמי מידי ולא הוה אמר מתניתין מידי דהא איכא למימר או כוותיה או כרב זביד ואדרבה אי איתא ודאי הכי הוה מודה ליה רב פפא לרב זביד דלרב זביד אתא שפיר שמעינן מינה רבותא משום הכי נדי רב פפא מהאי גירסא ותני אינו מועד למימרא דהשתא אתי שפיר דאתי לאשמועינן רבותא דסתמא לא הוי מועד. ואפילו להא קשיא ליה דסתמיה הוי מועד מוכחא ודאי מתניתין אף על גב דלא נגח כל מין שלש פעמים מההיא דרב אשי וההיא דרבינא אבל הדרינן השתא לסברא אחריתי למימר דודאי מועד למין אחד שלא נגח מין אחר כלל לא הוי מועד אלא לאותו מין בלבד אבל נגח שלשה מינין הוי מועד לכל. והשתא להאי סברא שפיר שייך למיתני ואינו מועד בכולה מתניתין לרב פפא כרב זביד דהשתא אתי שפיר הא דלא תני שור שהוא מועד למינו ולשתוק ותנא שור שהוא מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו והכי קאמר שור שהוא מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו שלא נגחו הא אם נגח אף על פי דלא נגח כל מין שלש פעמים מכיון שנגח שלשה מינין כל מין פעם אחת נעשה מועד לכל והשתא אשמועינן רבותא. וסיפא אתי שפיר דאת שהוא מועד לו משלם נזק שלם ואת שאינו מועד לו משלם חצי נזק והשתא ודאי איכא למימר פרושי קא מפרש. מועד לאדם ואינו מועד לבהמה השתא איכא למימר כדאמרינן אליבא דרב זביד דאחזרה קאי אם כן אתי שפיר לדידן השתא דאיכא למימר דהכי קאמר מועד שנגח אדם שלש פעמים ואינו מועד לבהמה שלא נגח בהמה באחד מהם לאדם הוי מועד ולא לבהמה דמועד לאדם לא הוי מועד לבהמה ודוקא בשלא נגח בהמה באחד מהם הא אם נגח בהמה באחד מהם נעשה מועד לכל בין לאדם בין לבהמה והא רבותא יתירתא דנגיחה דבהמה מצטרפת בהדי נגיחה דאדם להעידו לאדם. מועד לקטנים ולא לגדולים שלא נגחן כלל הא אם נגח קטן ובינוני וגדול או שני קטנים וגדול או שני גדולים וקטן אפילו פעם אחת לכל אחד נעשה מועד לכולם. למי שהוא מועד לו משלם נזק שלם למי שאינו מועד לו משלם חצי נזק השתא ודאי איכא למימר אכולה מתניתין פרושי קא מפרש. אמרו לפני ר"י הרי הוא מועד לשבתות וכו' שלא נגח ימות החול הא אם נגח שתי שבתות ויום אחד חול או שני חול ושבת אחת נעשה מועד לכל אבל זה שהוא מועד לשבתות ואינו מועד לימות החול מה דינו. אמר להם לשבתות משלם נזק שלם וכו' והשתא דהכי הוא דאתיא ממתניתין שפיר ושפיר מצי למיתני ואינו מועד תו ליכא ראייה לחדא מהני סברא ובכולן סוגיין לא איירינן ולא מייתי ראיה ופרכינן ושקלינן וטרינן אלא אי אינו מועד תנן ואסיקנא ודאי בהכרח דאינו מועד תנן והכי ודאי קושטא נמי לדידן כדפרישנא. ומסתברא ודאי דהאי סברא בתרייתא דאתינן למימר לאו היינו סברא דרב פפא ולאו רב פפא אמרה אלא סברא קמייתא דרב פפא דאפליג בהדי רב זביד בהדי כולה שקלא וטריא דלעיל ואיתותב דודאי ואינו מועד תנן והדר אמר תלמודא אם תמצי לומר איתא לדרב פפא כלומר לקיומי סברא דרב פפא דלא נימא דסתמי הוי מועד לגמרי הכי אפשר למימר נגח שור וחמור וגמל נעשה מועד לכל דבהכי אפשר לקיומי מתניתין. השתא קיימי הני תרי לשני דאיכא לספוקי בהו בהי מינייהו קיימא לן ותהוי הלכתא כוותיה ומסתברא דרב זביד לא אתי למימר סברא דלעיל מסברא דנפשיה אלא משום דדייק מסיפא ואינו מועד תנן סבר רב זביד דכיון דהכי תנן ואינו מועד היכי דייקינן מתניתין בהאי לישנא דסתמא הוי מועד דכיון שנגח מין אחד שלש פעמים נעשה מועד לכל ואנן השתא כיון דאשכחנא סברא דאף על גב דתנן ואינו מועד ליכא למידק מינה הא סתמא הוי מועד בשביל מין אחד לכל אלא בתלתא מיני שנגח אחד לכל אחד אזלה לה דרב זביד ודיוקיה. ורב זביד גופיה אי הוה שמיע ליה הוה מקבל והדר ביה דאנן לית לן למיפשט מדיוקא דמתניתין אלא בבציר מאי דיכליה הא אין לך לדון כלשון ראשון אלא כלשון אחרון. כן נראה לי. הרא"ה ז"ל. עיין לקמן בלשון הראב"ד ז"ל ותלמיד הר"פ ז"ל ורבינו ישעיה ז"ל דיבור המתחיל נעשה מועד לסירוגין.

קמשמע לן דחזרה דבהמה נמי חזרה השתא סבר רב זביד דמועד למינו מסתמא הוי מועד לשאינו מינו וסבר נמי דחזרה דבהמה לאו חזרה היא כמו שפירשו התוספות לעיל בפרק קמא בדיבור ומילתא אגב אורחין קמשמע לן וכו'. וקשה דהויא סברא הפוכה לגמרי בין רב זביד ורב פפא. וי"ל דקאמר רב פפא דחזרה דבהמה לאו חזרה היא היינו שראינו אותו שהועד לאדם וגם ראינו אותו שהועד לבהמה הילכך התם מודה אפילו רב זביד דחזרה דבהמה לאו חזרה היא אבל הכא איירי רב זביד כגון שהיה מועד לאדם ולא ראינו אותו שהועד לבהמה אלא מסתמא הוי מועד לבהמה הלכך חזרה דבהמה חזרה היא ובזה מודה אפילו רב פפא. אבל קשה מאי קאמר אמר לך רב זביד אחזרה קאי ורצונו לומר שהיה מועד לאדם ומסתמא הוי מועד לבהמה כמו שהוא סובר וחזר בו מבהמה מאי קא משמע לן דחזרה דבהמה חזרה היא וכיון מדסתמא הוי מועד לבהמה צריך להיות דאינו מועד תנן תיקשי מה שמקשה הספר. השתא יש לומר מבהמה לבהמה וכו' ואם כן מה תירץ רב זביד דקאמר אמר לך רב זביד אחזרה קאי וכו'. וי"ל דרב זביד איירי כגון שבתוך העדאת האדם קודם שנעשה מועד לאדם לגמרי ראה בהמות ולא נגח הילכך לאחר שנעשה מועד לאדם לגמרי מסתמא הוי מועד לבהמה ואם כן כשחזר מבהמה חזרה היא כיון שבתוך העדאתו להיות מועד לאדם ראה בהמות ולא נגח אבל רב פפא איירי כמו שתירצנו לעיל כגון שראינו אותו שנעשה מועד לאדם וגם ראינו אותו שנעשה מועד לבהמה משום הכי חזרה דבהמה לאו חזרה היא. גליון.

במשנה בפי' רש"י בד"ה לקטנים לעגלים עכ"ל הכוונה דאי לכבשים ולעזים כבר תנא זה דמועד למינו אינו מועד לשאינו מינו ונראה דה"ה להיפוך ואפשר דכ"ש הוא דבמיניה לא פריץ והא דנקט מועד לאדם אינו מועד לבהמה אף על גב דאדם אינו מינו מ"מ איצטריך דסד"א דכיון דמועד לאדם דאית ליה מזלא כ"ש לבהמה קמ"ל דלא וק"ל:

בגמרא ר' זביד אמר ואינו מועד תנן הא סתמא הוי מועד ובפי' רש"י בד"ה ואינו מועד כו' וכגון דעברינן להו קמיה ולא נגח כו' עכ"ל ויש כאן מקום עיון איזה נקרא ואינו מועד אליבא דר"ז אם נאמר דאף על גב שנעשה תחילה מועד למינו בענין שלא ראה שום בהמה משאינו מינו עד שנעשה מועד סתמא ואפ"ה אמרינן כשראה אח"כ בהמה אחת משאינו מינו ולא נגח לא דיינינן ליה שוב מועד לשאינו מינו דכה"ג לאו סתמא מיקרי או דילמא דכל היכא שכבר נעשה מועד סתמא לא בטלה העדאתו לענין שאינו מינו עד שיראה ג' בהמות משאינו מינו ולא נגח ובכה"ג קרי ליה ר"ז ואינו מועד לשאינו מינו ואפ"ה לא בטלה העדאתו בזה לענין מינו או דילמא בכה"ג כמו דאהני מעיקרא הסתם שנעשה מועד אף לשאינו מינו ה"ה להיפוך כשחזר בו ג"פ משאינו מינו מסתמא בטלה העדאתו אפי' ממינו דבחזרה גמורה דיינינן ליה והא דמשמע בסמוך דחזרה דבהמה לא מהני אלא לבהמה ולא לאדם איירי כגון שידענו בודאי שלא חזר בו מאדם וקמ"ל דאפ"ה הוי חזרה לענין בהמה ולפ"ז א"א לפרש ואינו מועד אליבא דר"ז אלא כגון שקודם שנעשה מועד למינו ראה כמה בהמות משאינו מינו בין כל נגיחה דמינו ולא נגח את שאינו מינו נמצא דמתחילת העדאתו לא נעשה מועד אלא למינו בלבד ואף על גב שהפסיק בין הנגיחות שראה בהמות ולא נגח וקי"ל דאין השור נעשה מועד עד שנגח ג' בהמות רצופין או בדילוג השוה כדמשמע לעיל מלשון רש"י בריש פירקין דכל היכא שראה איזה שוורים בין הנגיחה ולא נגחם לא נעשה מועד היינו דוקא בבהמות של מינו הוי הפסק אבל בהמות שאינו מינו לא הוי הפסק נמצא דבכה"ג הוי שפיר מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו וכן נראה באמת מלשון התוספות ע"ב בד"ה שור דואינו מועד דר"ז הוי בכה"ג אלא שצריך עיון כמו שיתבאר בסמוך ומכלל זה יבואר גם כן אי הני קמייתא שכתבתי הוי גם כן בכלל ואינו מועד או לא ודו"ק:

בתוס' בד"ה רב זביד כו' שאם לא תאמר כן קשיא ליה ההיא דריש מכילתין. כן צ"ל כמו שכתב מהר"ם ודלא כמהר"ש מיהו נ"ל דבלאו האי סוגיא דהכא לא הוה קשיא להו מההיא דריש מכילתין אהא דרב זביד לקמן דמצינו למימר דהאי דלקמן ודאי איירי לענין סתמא דמועד לבהמה הוי מועד לאדם משא"כ האי דריש מכילתין איירי לענין חזרה דמועד לבהמה לא הוי מועד לאדם דמאדם הא הדר ביה ואפי' הכי קאמר שפיר ברישא דמועד לאדם הוי מועד לבהמה בכה"ג וכמו שכתב התו' להדיא ריש מכילתין אליבא דר"פ מה שאין כן מסוגיא דהכא דמסיק להדיא אליבא דר"ז דחזרה דבהמה מהני א"כ קשיא להו שפיר ממ"נ ועי' בסמוך ליישב קושיית התו' וק"ל:

ולמאי דפרישית יש ליישב בטוב טעם קושית תוס' דלא הדר ביה רב זביד מהאי דלקמן דהאי דלקמן איירי לענין סתמא כדפרישית דמועד לאדם הוי מועד לבהמה והאי דהכא ודאי איירי לענין חזרה ג' פעמים כדמסיק הש"ס להדיא ובהאי ודאי מועד לאדם לא הוי מועד לבהמה והאי דריש מכילתין איירי בחזרת פעם אחת דמועד לאדם הוי מועד לבהמה דחזרת פעם אחת לא מהני גבי בהמה נגד אדם ומועד לבהמה שנגח ג' בהמות רצופים ולא ראה שום אדם בינתיים ולאחר שנגח ג' בהמות ראה אדם א' ולא נגח ודאי דלא הוי מועד לענין אדם כ"א לבהמה לחוד ובזה נתיישבו כל השלשה סוגיות וק"ל:

שם בגמ' השתא י"ל מבהמה לבהמה כו' ור"ז אמר לך כו' עד קמ"ל דחזרה דבהמה מיהא חזרה היא. ובפרש"י בד"ה מאדם לבהמה מיבעיא והא ל"ל דלגופה איצטריך כו' דהא פשיטא לן כו' עכ"ל. וקשיא לי טובא בזו הסוגיא ע"פ הספק שכתבתי בסמוך דממ"נ דאם נפרש דאליבא דר"ז קרי ליה ואינו מועד דמתני' דוקא כגון שראה מאותו מין קודם שנעשה מועד ולא נגחם א"כ מאי מקשי הכא דהא טובא קמ"ל דאע"ג שראה בהמה בין הנגיחות דאדם ולא נגחן וסד"א דאפי' מועד לאדם לא הוי דמה שלא נגח הבהמות הוי הפסק גמור דכ"ש אילו ראה אדם באותו העת לא היה נגחו דע"כ דבהכי איירי שלא ראה אדם א' בין הג' נגיחות של אדם דאילו ראה ולא נגח ודאי כ"ע מודו דהוי הפסק כמ"ש רש"י בריש פירקין לענין שוורים א"ו דלא ראה אדם וא"כ ה"א דבהמה הוי הפסק כיון דלית לה מזלא קמ"ל דלא הוי הפסק לענין אדם ואם נאמר דבאמת כה"ג מועיל ההפסק אפי' לענין המין שנגח ג' פעמים כיון שעדיין לא יצא עליו שם מועד כלל והיינו דלא כפי' תוס' בד"ה שור שור וא"כ לפ"ז יהיה ההכרח לפרש דהא דאמרינן במתני' מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו וכן אינך איירי דוקא באינך גווני שכתבתי בסמוך כגון שבשעה שנעשה מועד למינו לא ראה שום בהמה משאינו מינו בינתיים וא"כ הרי נעשה מועד מסתמא אלא לאחר כך העבירו לפניו משאינו מינו ולא נגח בכה"ג אמרינן שפיר דהוי מועד למינו בלבד א"כ אכתי תיקשי ממ"נ אם נאמר דבפעם א' שהעבירו לפניו בהמה משאינו מינו ולא נגח מספיק שלא יהיה מועד לשאינו מינו דאיגלי מילתא למפרע דלאו סתם מועד הוא אלא למינו בלבד א"כ כ"ש דתיקשי הא טובא קמ"ל דאע"ג שכבר יצא עליו שם מועד סתם אפ"ה סגי בבהמה א' לענין שאינו מינו להוציאו מחזקת מועד סתם וא"נ כ"ש דאיצטריך לאשמעינן באדם ובהמה דכיון דאיירי שנגח תחילה ג' בני אדם ולא ראה בהמה בינתיים סד"א דהוי מועד גמור לענין בהמה ולא יחזור לתמותו אפי' לענין בהמה עד שיראה ג' בהמות קמ"ל דלא אמרינן הכי ואם נאמר דבאמת כה"ג כיון שכבר יצא עליו שם מועד סתם לא סגי להוציאו מהעדאתו אלא בג' פעמים משאינו מינו וכן בבהמה נגד מועד לאדם ובכה"ג שראה ג' פעמים קרי ליה ר"ז דוקא מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו כ"ש דקשה יותר אמאי דחק לשנויי כגון דהוי מועד לאדם ומועד לבהמה כו' וקמ"ל דחזרה דבהמה מיהו חזרה לר"ז ולא משני בפשיטות לשון המשנה כצורתו כגון דהוי מועד לאדם סתמא שלא ראה בהמה בינתיים ואחר כך ראה ג' בהמות ולא נגח דכה"ג מפרש ר"ז כל הני ואינו מועד דמתני' וא"כ טובא קמ"ל דלא הוי חזרה לענין אדם דסד"א כיון דאהני העדאת האדם לענין בהמה מסתמא כמו כן נאמר גם כן כיון שלא נגח ג' בהמות אף על גב דלית להו מזלא כ"ש דאילו ראה אדם באותו העת הוי הדר ביה קמ"ל דסתם חזרה דבהמה לא מהני לענין אדם ובכל הני גווני שכתבתי הוי כל בבות המשנה בסיגנון אחד משא"כ למאי דמשני הש"ס עכשיו לא הוי בסגנון אחד. ונ"ל ליישב דכיון דבאמת דמתני' סתמא קאמר מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו ולא פי' לן באיזה אופן יזדמן כך כיון שיש לפרש בכמה פנים ובכל אחד מהם ישתנו הדינים כמו שכתבנו וא"כ אי ס"ד דתנא דמתני' נראה לו חידוש בזה הענין גופא לא ה"ל לסתום אלא לפרש ומכ"ש דאם נאמר דכוונת התנא במה שאמר מועד לאדם ואינו מועד לבהמה היינו שראה בהמות בין הנגיחות של אדם ולא נגחם אי אפשר לומר דקמ"ל בזה דהוי מועד לאדם ולא הוי הפסק במה שראה הבהמות דלישנא דמתני' לא משמע הכי אלא הכי הל"ל יש לך מועד למינו אף על פי שאינו מועד לשאינו מינו מועד לאדם אף על פי שאינו מועד לבהמה והוי ידעינן שפיר דלמה שהוא מועד משלם נזק שלם ולמה שאינו מועד חצי נזק ולמאי נ"מ הדר תני את שהוא מועד כו' מכל זה משמע לתלמודא שגוף הענין שהוא מועד למה שנגח ואינו מועד למה שלא נגח הוא פשיטא בעיניו בא' מן הדרכים שכתבנו ואפשר דאיתנייהו לכולהו ולא נ"ל בזה שום חידוש אלא עיקר החידוש לדיוקא דדוקא כשידענו בודאי שאינו מועד משלם חצי נזק אבל מסתמא משלם נזק שלם אף למה שלא נגח ג"פ עדיין כן נ"ל מצד הדוחק וכן למאי דמשני דקמ"ל דחזרה דבהמה חזרה היא אתיא לשון המשנה שפיר וצ"ע ואף על גב דבסמוך גבי מועד לשבתות כו' אי אפשר לפרש בענין אחר אלא דעיקר השאלה היא דהיא גופא מספקא ליה אם יש לחלק ולומר דלשבתות הוא מועד ולא לחול או לא כמו שיתבאר י"ל דשאני התם כיון דתלמידי ר"י אמרו כן בלשון שאלה הרי זה מועד לשבת ואינו מועד לחול מתיישב הלשון שפיר דמספקא להו הא גופא אי אמרינן דאע"ג שאינו מועד לחול מ"מ הוי מועד לשבת או לא אבל ברישא דמתני' דאיתמר בחדא ריהטא שור שהוא מועד לזה ואינו מועד לזה את שהוא מועד כו' זה הלשון משמע דגוף הענין במה שהוא נקרא מועד לזה ולא לזה הוא פשוט אלא שבא לחדש איזה ענין אחר לדינא וע"ז מתמה הש"ס וצ"ע:

שם בגמרא אא"ב ואינו מועד כו' שיולי דקא משיילי ואיהו נמי קא מהדר להו כו' ובפי' רש"י שיולי משיילי היכא דחזינן דהועד לשבתות ובימי החול לא נגח מאי דינו עכ"ל. וע"כ דמספקא להו אם יש סברא לחלק בין שבת לחול כמו באינך בבי דמתני' או דילמא דבשבת סברא קלושה דביטול מלאכה לפי' רש"י או שינוי בגדים לפי' התו' ולא נחלקו בין שבת לחול כן פירשו המפרשים ולכאורה יש לתמוה דאם נפרש כפי' התוס' דמה שאמרו ואינו מועד לחול היינו כגון שראה בימות החול שבין השבתות שנעשה בהם מועד ולא נגח וא"כ א"א לפרש דמספקא להו אם נאמר שאין סברא לחלק וא"כ יהא מועד ג"כ לחול דזה א"א דאדרבא אם לא נחלק בין שבת לחול א"כ לא הוי מועד כלל אפי' לשבתות שמה שראה בינתיים בימות החול ולא נגח הוי הפסק גמור אלא ודאי דהא גופא מספקא להו א"א שאין לחלק ולא הוי מועד כלל או נימא שיש לחלק ולשבתות מיהו הוי מועד אבל גם זה תימא דאף אם נאמר שאין לחלק ע"כ הוי מועד לשבתות ולא לחול שהרי נגח בדילוג השוה מח' ימים לח' ימים ובכה"ג כ"ע מודו דהוי מועד לסירוגין של ח' ימים דלא גרע מאילו נגח ג"פ בט"ו בחודש דכ"ע מודו וא"כ מאי איריא דמספקא להו בשבת וחול ותיפוק ליה דאפי' אם נגח יום א' בשבת ג"פ ובשאר ימות השבוע ראה ולא נגח דהוי מועד ליום א' בלבד שהוא דילוג השוה של ח' ימים לכך נראה לפרש דהאי דאמרינן מועד לשבתות ואינו מועד לחול היינו באינך גווני שכתבתי דהיינו שבשעה שנגח בג' שבתות לא ראה בימות החול בינתיים ואם כן יצא עליו שם מועד סתם כשראה אח"כ ביום א' מימות החול ולא נגח מספקא להו לתלמידי ר"י אם נאמר שיש לחלק בין שבת לחול כמו באינך בבי דרישא וא"כ ה"נ בפעם אחת שלא נגח בימות החול יצא מכלל מועד לענין ימות החול דכה"ג לאו סתמא מיקרי כמו בהנך או דילמא שאין לחלק בין שבת לחול ואם כן כשנגח בג' שבתות הוי מועד גמור אפי' לימות החול ולא תלינן להו נמי בדילוג כיון שלא ראה בינתיים ואם כן שהוא מועד גמור לא יצא מהעדאתו אפי' לחול עד שיראה ג"פ ולא יגח ומכ"ש דא"ש לדרך השני שכתבתי דכל היכא שכבר נעשה מועד סתמא לא יצא מהעדאתו אף למה שלא נגח עדיין עד שיראה ג"פ ולא יגח א"כ מספקא להו כגון שאחר שנגח בג' שבתות ראה ג"פ בימות החול ולא נגח ואם כן א"א שאין לחלק בין שבת לחול כחזרה גמורה דיינינן לה ולא הוי מועד אפילו לשבתות או דילמא שיש לחלק כמו באינך והוי מועד לשבתות בלבד וזה לא שייך לדמותו גם כן למועד לדילוגין דלא הוי חזרה בכה"ג כיון שאינו בימי הדילוג דהתם שאני דתחילתו הוקבע בדילוג כיון שראה בינתיים ולא נגח משא"כ כאן שלא ראה בין ג' שבועות הראשונים ולא הוקבע לדילוג אלא או מועד גמור הוי קודם שחזר או לאחר שחזר לשבתות בלבד אם נאמר שיש לחלק כל זה נ"ל ברור אם נאמר שהדין הוא כמו שכתבתי אבל אם נאמר דכיון שיש עליו שם מועד סתמא לא שייך לחלק עוד בין המין שנגח ג"פ ובין המין שלא נגח וכן בשבת וחול ובכולן אמרינן דצריך שיחזור ג"פ ואז בטלה העדאתו אף מהמין או מהיום שנעשה לו מועד אם כן הקושיא במקומה עומדת מאי איריא שבת וחול ות"ל דהוי מועד לדילוג של ח' ימים. וזה דוחק לומר דנ"מ לענין י"ט שחל להיות באמצע השבת שזה לא נזכר בש"ס ודוק היטב וצ"ע:

ונראה ליישב דהא דאמרינן דשור שנגח ג"פ בט"ו בחודש וכיוצא בזה הוי מועד לאותן הימים היינו כגון שרואה בכל יום בינתיים ולא נגח אבל אם לא ראה בינתיים אלא פעם א' או שנים לא הוי מועד דבהפסקה תלינן לה וא"כ א"ש דהכא איירי דאחר שנגח בשבת ראשון ראה אחר כך בימי החול ולא נגח ובין שבת שני לשלישי לא ראה כלום וא"כ אם נאמר שאין לחלק בין שבת לחול לא הוי מועד אפי' לשבת דלא תלינן לה בדילוג אלא בהפסקה כיון שלא ראה בין שבת שני לשלישי וזהו נ"ל נכון:

בפרש"י בד"ה פירושי קא מפרש כו' איידי דנקט לה משום דיוקא כו' ע"כ אסקיה למילתא עכ"ל. פי' דהא עיקר הדיוק הוא מסיפא דמילתא דדוקא בכה"ג משלם לשאינו מועד חצי נזק אבל מסתמא משלם נזק שלם בכל ענין ואין זה דוחק לומר ששנה התנא כל הני בבי שאינן צריכין אלא לדיוקא ולא נקט בפי' דסתמא הוי מועד דהא האי בבא דמועד לאדם ע"כ איצטריך בהאי לישנא לומר דחזרה דבהמה חזרה היא ואגב האי נקט לאינך נמי בהאי לישנא וק"ל:

גמ' חנן בישא ע' סנהדרין דף ג ע"א תוס' ד"ה שלא תנעול:

שם הב לי' פלגא דזוזא ע' מסכת סנהדרין דף נח ע"ב תוספות ד"ה קץ ידא:

חָנָן בִּישָׁא תָּקַע לֵיהּ לְהַהוּא גַּבְרָא נראה שהביא הגמרא האי עובדא כדי ללמוד ממנה הרבה דברים האחד לאשמעינן דסלע הכתוב על זה במתניתין הוא סלע מדינה שהוא פלגא דזוזא והשני אשמעינן אף על גב דגבי נזקין כתיב מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם (שמות כב, ד) מכל מקום כהאי גונא שהוא דמי בשתו אף על פי שנתן לו זוזא מכא אין לו עליו כלום דאם לא כן איך קבל זה ליקח והיה לו לצעוק לפני רב הונא שיכריחהו לשלם זוזא טבא והשלישי אשמעינן אף על גב דזה חנן קבל עליו את הדין ושילם עם כל זה בישא קרו ליה מפני שלא ניחם על דעתו ואוותה נפשו לבייש את ישראל ובאמת אמרו שיחת תלמידי חכמים צריכה תלמוד (סוכה כא:) ונראה על כיוצא בזה רמז הכתוב באומרו אַל תֹּאמַר אֲשַׁלְּמָה רָע (משלי כ, כב) כמו חנן הנזכר דתקע ליה אחרינא ויהביה ניהליה אלא אם בא לידך דבר כזה ולא הוה לך פלגא דזוזא אלא רק זוזא מכא ולא משתקיל לך תן אותו כולו להמבייש ואל תאמר אשלמה לתקוע לו פעם שנית כדי שאתן לו הזוזא ולא אתן לו פלגא בחנם. ובזה פרשתי הפסוקים בקהלת מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע (קהלת ג, טז) והוא מובן. ומה שאמר לָא הֲוָה מִשְׁתָּקִיל לֵיהּ קצת קשה אם כן איך קבלו ממנו בזוזא שלם? ויש לומר דכל מטבע שנמחית מעט צורתו יקבלו אותו בתורת פרעון כי באמת מטבע מלך הוא אך אם יתן אותו לשלחני כדי ליקח ממנו בעבורו תרי פלגי זוזא טובים לא ירצה השולחני בכך.