הא קיימא לן — בפ"ק דקדושין (דף כו.) דמטלטלין נקנין עם הקרקע ולא בעינן שיהו עומדין לתוכה:
אלא מאי אית לך למימר כו' — והשתא דבעל כרחך אתית להכי אפי' תימא לאידך לישנא דעבדא כמקרקעי דמי ודקשיא לך דשמואל שאני מקרקעי דניידי ממקרקעי דלא ניידי:
מעילה הוא — דבעינן דלא להוי בהו בנכסים שאני חייב בנזקין הא אי לית בהו מעילה אע"ג דמקדש קדשי [אני] חייב בנזקין כגון קדשים קלים שאין בהן מעילה מחיים אלא באימורין לאחר זריקת דם כדגרסינן במסכת מעילה (דף ז:):
מאן תנא — דמחייב בנזקין אם הזיק שורו שור שלמים של חבירו:
ממון בעלים הן — ושור רעהו קרינן ביה:
ומעלה מעל בה' — וכחש בעמיתו וגו' גבי שבועת הפקדון כתיב:
לרבות קדשים קלים — הא דכתיב בה' לרבות קדשים קלים שאם הפקיד בהמת שלמים אצל חבירו וכפר ונשבע והודה משלם קרן וחומש ואשם ואע"ג דבקדשי שמים אין נשבעין עליהן כדגרסינן בפרק הזהב (ב"מ דף נו.) בקדשים קלים נשבעין:
שהן ממונו — של חבירו וקרינן בהו בה' וכחש בעמיתו וכחש:
המקדש — אשה בחלקו:
כי אמר ר' יוסי הגלילי — ממון בעלים הוי:
מחיים — שאחריות הוא עליו:
אבל לאחר שחיטה — כי זכו בין כהנים בחזה ושוק בין בעלים בשאר הבשר משלחן גבוה זכו:
בכור מוכרין אותו — בזמן הזה כדמוקי לה לקמן [והכהנים] מוכרין אותו לכהן:
תם חי — ולוקח ימתין עד שיפול בו מום וישחטנו אבל תמים שחוט לא דאין לו תקנה אלא קבורה דאסור בהנאה דקדשים השחוטין בחוץ הוא:
ומקדשין בו — כהנים:
את האשה — דממונן הוא דבעליו של בכור היינו כהן דמשנולד הבכור שלו הוא:
לא שנו — דבכור חי הוי ממון בעלים כשהוא תם אלא בזמן הזה:
זכייה בגוייהו — מחיים:
ואיתיביה — גרסי':
שהן ממונו — אפי' בזמן שבית המקדש קיים דהא קרא דשבועת הפקדון בזמן שבית המקדש הוא דמחייב ליה אשם:
ומשני רבינא — הכא דקתני דממון בעלים הם בבכור הנולד בחו"ל בזמן המקדש עסקינן דלא קאי להקרבה:
ואליבא דר"ש דאמר — במסכת תמורה (דף כא.):
אם באו — בכורות מחו"ל לא"י תמימים יקרבו:
באו אין לכתחילה לא — אלא ירעו עד שיסתאבו והלכך כיון דלאו להקרבה קאי הוי ממון כהן:
ואם איתא — דמחיים אמר רבי יוסי הגלילי דממון בעלים הן כדקתני מתני' דחייבין על נזקן ואוקימנא כר' יוסי הגלילי:
