מסכת בבא קמא דף מ״א עמוד ב׳

היכא דבדק צור דהיינו כעין סקילה (בא) באבנים:

אטו סכין כתיבא באורייתא שתהא שחיטתו חשיבא להתיר יותר משחיטת צור:

והשתא דנפקא ליה אכילה והנאה מלא יאכל כרבי אבהו להיכא דשחטיה וכ"ש להיכא דסקליה בעל השור נקי למה לי:

את לא דריש כדתניא דפירש מהן נחמיה:

שהגיע לאת ה' אלהיך תירא לא ידע מה לרבות:

נקי מחצי כופר דלא תימא כשהמית משלם חצי כופר כי היכי דבנזקין ח"נ:

אמר לו רבי עקיבא פשיטא דפטור והלא אם חייב היה אין תשלומיו אלא מגופו וזה שנסקל ממה משלם יאמרו לו בעלים הביאהו לב"ד וישלמו לך הימנו:

אין דיני אין מדרשי זה שאני דורש אלא כשהמית על פי עד אחד שאינו נסקל אבל ממונא אימא לשלם להכי אצטריך קרא:

היכא דבדק צור כו' אע"ג דשחיטה בצור כשירה מכל מקום כיון דהך שחיטה כעין סקילה אסרה תורה ומשני אטו סכין כתיב בהדיא ולא אתיא צור אלא מריבויא כך הוא עיקר שחיטה בצור אפילו לשחוט לכתחילה כמו בסכין ולפיכך אין לחלק כלל בין צור לסכין ובדין הוא דליבעי לאתויי ברייתא דבכל שוחטין בין בצור בין בקרומית כו' (חולין דף טו:). דמשמע לכתחילה אלא דניחא ליה להביא המשנה ומ"מ סמיך אברייתא דשריא אפילו לכתחילה ובהאיש מקדש (קדושין דף נו:) מייתי הברייתא אהך מילתא גופה:

נפקא להו מאת בשרו משמע דרבי יוסי הגלילי דריש אתין דאיהו דריש לקמן נקי מדמי ולדות ותימה דבפרק המקשה (חולין דף ע: ושם) גבי הא דתנן רבי יוסי הגלילי אומר בטמאה טמא בטהורה טהור דדריש מהלכי כפים בחיה טמאתי לך ופריך קלוטה במעי קלוטה ליטמא דמהלכי ד' [במהלכי] ד' היא ומאי קשה הא קתני בטמאה טמא והאי בטמאה הוא דרבי יוסי הגלילי וכיון דדריש אתין ע"כ כר"ש ס"ל דאוסר גמל במעי פרה כדמוכח בפ"ק דבכורות (ד' ו:) דמאן דשרי לא דריש אתין וי"ל דבחולין פריך מקלוט שראשו ורובו דומה לאמו דמודה ר"ש דשרי כדמוכח פרק קמא דבכורות (שם) א"נ רוצה ליישב דברי רבי יוסי הגלילי דבחולין אפילו לרבנן דבכורות:

כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש אע"ג דבפ"ק דקדושין (ד' ל:) דריש נאמר איש אמו ואביו תיראו ונאמר את ה' אלהיך תירא השוה הכתוב מורא אב ואם למורא שמים לא הוה ניחא ליה למדרשיה לאוקמי לעשה יתירא:

לרבות ת"ח וא"ת מפני שיבה תקום למה לי תיפוק ליה מהכא וי"ל דהכא ברבו מובהק כדתנן (אבות פ"ד משנה י"ב) מורא רבך כמורא שמים או ברב מופלג דהוי כעין רבו:

נקי מחצי כופר לא בעי למימר נקי מדמי ולדות כרבי יוסי הגלילי משום קושיא דאנשים ומדמי עבד דהיינו שלשים של עבד לא קאמר דכריש לקיש ס"ל דאמר לקמן (בבא קמא ד' מג.) כשאין השור בסקילה דלא משלם קנס ואע"ג דכופר מחייב רבי אליעזר היינו משום דדריש אם כופר לרבות כופר שלא בכוונה כרבי יוחנן דלקמן אבל אם עבד לא דריש דה"ק ר"ל לקמן וסברא דרבי עקיבא דס"ד דתם משלם דמי עבד מן העלייה כדלקמן לית ליה לרבי אליעזר וא"ת ולימא נקי מדמי עבד ממש משויו דבמקום דלא משלם קנס משלם דמים כדמשמע לקמן הלכך אצטריך למפטר תם וי"ל כיון דבתם ליכא קנס בכוונה שלא בכוונה נמי פשיטא דלא משלם דמים א"נ אין סברא להעמיד פטור דנקי אלא אחיובא דכתיב בפרשה בהדיא כגון כופר וקנס ודמי ולדות ולפי הטעמים הללו א"ש נמי לרבי עקיבא דדריש לקמן נקי מדמי עבד כלומר משלשים של עבד ולא בעי למנקט נקי מחצי כופר משום דאפילו מועד נמי פטור שלא בכוונה ולא בעי לאוקמי נקי מדמי בן חורין דמועד איכא דמים שלא בכוונה כדמוכח לקמן אלא היינו טעמא כדפרישית או משום דדמים לא כתיבי או משום דכיון דלא אשכחן כופר בתם לא אצטריך למעט הדמים וא"ת והא לקמן ילפינן אשו שלא בכוונה משור שלא בכוונה אע"ג דליכא כופר באש וי"ל דלא דמי דבאש לא שייך כופר כלל הלכך משום כופר לא שבקינן דמים אבל שור דשייך ביה כופר ואפ"ה ליכא כופר בתם אין סברא לחייבו דמים שלא בכוונה ועי"ל טעם אחר לר"א דמסתבר ליה לאוקמי בכופר מבכל דבר דהכי משמע ליה פשטיה דקרא מדכתיב בתריה ואם שור נגח הוא שישלם כופר וא"ת לרבי יוסי הגלילי דאמר תם משלם חצי כופר וקאמר נקי מדמי ולדות טפי הוה ליה למימר נקי מחצי כופר מטעמא דפרישית וי"ל דאין דומה לו סברא לפוטרו מחצי כופר מאחר שחייבו הכתוב ח"נ:

הביאהו לבית דין וישלם לך וא"ת והא לרבי יהודה מועד משלם כופר שלם אע"פ שהשור נסקל דכתיב והשור יסקל וכתיב אם כופר יושת עליו א"כ משלם מן העלייה אע"ג דלענין ניזקין משתלם מגופו דצד תמות במקומו עומדת וי"ל דשאני מועד דגלי ביה קרא ושמא מצד מועדת מחייבו הכתוב כופר שלם אבל תם דלא כתיב בהדיא לא מצי למילף אלא מניזקין וניזקין גופייהו מגופו:

על פי עד אחד או על פי בעלים בריש פרק התערובת (זבחים ד' עא. ושם) ובריש פרק כל האסורים (תמורה ד' כח. ושם) פי' הקונטרס דשור אין נהרג על פי בעלים לא נוגח ולא רובע משום דמודה בקנס הוא ותימה לר"י היכן מצינו דהריגת שור הוא קנס ובפ"ק דסנהדרין (ד' י.) נמי דקאמר פלוני רבע שורי הוא ואחר מצטרפין להורגו משום דאין אדם קרוב אצל ממונו ומה בכך מ"מ יפטר מטעם דמודה בקנס ונראה דהיינו טעמא דלא מחייב על פי הבעלים אפילו יהיו ב' כגון של שני שותפין ומעידין עליו משום דאדם קרוב אצל ממונו דהא דאמרינן בסנהדרין דאין אדם קרוב אצל ממונו ה"מ כשבאין להעיד ג"כ על חבירו דמתוך שנאמן על חבירו נאמן גם על שורו כדמוכח סוגיא התם אבל אמר שורי נרבע לא מבעיא לן דפשיטא דקרוב אצל ממונו הוא כיון שלא בא להעיד על חבירו:

מודה בקנס הוא דקיימא לן פלגא נזקא קנסא ונראה דהוה מצי למפרך אעד אחד דאין סברא לומר שלא יחשוב מרשיע עצמו כשמודה ואין רוצה לישבע ואף על גב דעל ידי העד בא עליו חיוב זה אלא הפשוט יותר נקט:

והא תנן השוחט במגל יד בצור בקנה שחיטתו כשרה ואע"ג דהשוחט דיעבד משמע הא תניא בכל שוחטין בין בצור בין בקנה ועל ההיא ברייתא סמיך אלא דניחא ליה לאתויי מתניתין.

לרבות תלמידי חכמים ואיכא למידק א"כ מפני שיבה תקום למה לי ת"ל מהכא י"ל דאי מהא הוה אמינא דוקא רבו דאמרינן מורא רבך כמורא שמים וא"נ רב מובהק אבל שאר ת"ח לא כתב רחמנא מפני שיבה תקום.

ר' אליעזר אומר מחצי כופר והא דאוקמינן לחצי כופר לא אוקמינן לדמי ולדות כר' יוסי הגלילי משום דקשיא ליה אנשים ולא שוורים וכדאקשי ליה נמי ר"ע ולדמי עבד נמי לא אוקמיה כר"ע משום דאינו משתלם אלא מגופו וע"פ בעלים אי אפשר משום דדמי עבד קאמר ר"ע היינו של עבד שדבר בו הכתוב ובדידהו קא פטר ר"ע כדאיתא בברייתא דלקמן דמחמיר אף בעבד של עבד קנס הוא ואין אדם משלם קנס ע"פ עצמו ובדמי נמי לא אוקמיה משום דבהנהו לא איירי קרא דאצטריך למפטר.

אלא כשהמית ע"פ עד אחד או ע"פ הבעלים פשיטא מודה בקנס הוא קא סבר כופרא כפרה הוא. כך גירסת רוב הספרים נראה שכן בגרסתו של רש"י ז"ל וכן בתוס' ופירוש התוס' מודה בקנס הוא דקי"ל פלגא נזקא קנסא ולומר דכל שבמועד נזק שלם או כופר שלם ובתם חצי המועד היינו משום דתם בחזקת שמור ופלגי תשלומין קנסא והא דפריך וע"פ הבעלים הוא הדין ע"פ עד אחד אלא משום דפירכא דע"פ הבעלים פשוטה טפי פריך בה אבל ע"פ עד אחד נמי איכא למפרך דהא עד אחד אינו מחייב ממון ולא אצטריך למפטר הכא ואע"ג דעד אחד קם לשבועה כשכפר מסתברא דהכא אפילו כשכפר אינו בא לידי שבועה דאין שבועת עד אחד ככפירת בעל דבר אלא במקום שאם הודה מחייב על פיו שאין השבועה אלא כדי שיודה וכאן אלו הודה פטור דאינו משלם קנס ע"פ עצמו ואע"ג דאיכא עד אחד כל שאינו מחייב ממון ע"פ עצמו קרי ליה ותדע לך דאפילו היכא דאיכא שני עדים ואין מחייבין אותו ממון על פיהם כי מודה קריא ליה מודה בקנס ופטור והיכי דמי כגון דקטל עבדא ואתו עדים ואמרי דקטל ולא ידעי אי תם הוא אי מועד ואמר מריה דמועד הוא לא משלם קנס ע"פ עצמו וכדאיתא לקמן וכן נ"ל באומר איני יודע לא קרי ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם שהרי זה אינו מחויב לישבע ומשלם ואף לא נחלוק על האומר כן אלא מטעם שכל שאין העד מעיד שהבעלים יודעים בדבר זה אינו מחויב שבועה ואני מה שנ"ל כתבתי ונ"ל ברור שאין משלם קנס ע"פ עצמו ואפילו יש אחר שמעידו דמ"מ אין מחייבו ממון אלא על פיו ומרשיע את עצמו קרי ליה ומיהו הראיה שהבאתי מההיא דלקמן דאמרי שנים דשורו קטל עבדא ולא ידעי אי תם אי מועד יש לדחות דשאני התם שאין העדים מעידים בחיוב הקנס כלל ואפילו לפי עדותן אינו מתחייב כלל אבל בעד אחד לפי עדותו של עבד חייב הוא באותו קנס וכיון שהוא מודה לדברי העד חייב וכל זה איננו שוה לי דמ"מ אין מחייבו אלא על פיו ולענין הגירסא כתב הראב"ד ז"ל דגירסא זו טעות היא דמאי קאמר פשיטא מודה בקנס הוא דהא ליכא מ"ד הכי בשום דוכתא דלהוי כופרא קנסא אלא או כפרה או ממונא והכי גרסינן אלא כשהמית ע"פ עד א' או ע"פ הבעלים וקא סבר כופרא כפרה וכן נראה גירסת ר"ח וגירסת הראב"ד ז"ל והאי דקאמר כופרא כפרה ולא אמר ממונא משום עד אחד אצטריך ליה דאי ממונא לא אצטריך קרא למפטריה דעד אחד אינו מחייבו ממון אבל כי אמרינן כופרא כפרה אצטריך קרא דאי לא כתב רחמנא ובעל השור נקי הוה אמינא דחייב בין על פיו בין ע"פ עד אחד דהא מביא חטאת ואפילו ע"פ עד אחד ואי ממונא היאך משלם אפילו במועד פטור דאי משום דהיה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע בזה נ"ל דינו של הראב"ד אמת שכל שאין העד מעיד שהוא ראה אינו מחוייב שבועה כשאומר איני יודע וכן נראה מן הירושלמי בעובדא דשק צרור מדקאמר ר"א נקי מחצי כופר אלמא תם הוא דפטור הא מועד משלם את הכופר ע"פ הבעלים או ע"פ ע"א.

ואי נמי בשנתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם ומשמע דר' אליעזר לית ליה דרבה דאמר לקמן השור יסקל וגם בעליו יומת אם כופר יושב עליו כל שהשור בסקילה הבעלין משלמין כופר אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר ואין נראה דטעמיה דר' אליעזר משום דדריש אם כופר דניחא בנתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם דדרשינן מיניה אם כופר לרבות מועד שלא בכונה וע"פ עדים אבל הכא מרבינן מיניה מועד ע"פ עד אחד וע"פ עצמו ולעשות ע"פ עצמו וע"פ עד אחד כע"פ העדים שאם אתה אומר כן הוה להו לפרושי ולמימר לרבות שלא בכונה וע"פ עד אחד ולומר שאפילו אם אין שם אלא עד אחד ומעיד שנתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם יהא משלם את הכופר וזה היה רבותא טפי והיה להם לפרש על כן מסתברא דר' אליעזר לית ליה ההיא דרשא כלל ור"ע דנדי מאוקמתא דר' אליעזר משום דס"ל דלהא לא אצטריך קרא דכל שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר כדרשי דרבה.

השוחט במגל יד בצור ובקנה שחיטתו כשרה וכבר ביארנוה במסכת חולין:

מצוה לירוא מפני תלמידי חכמים ושלא להקל בכבודם שכל המקל בכבודם כאלו מיקל בכבודו ית' דרשו חכמים את יי' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים:

כבר ביארנו במשנה שהתם אינו משלם כופר שמא תאמר כופר שלם הוא שאינו משלם כשם שאינו משלם נזק שלם הא חצי כופר מיהא ישלם כשם שהוא משלם חצי נזק תלמוד לומר ובעל השור נקי מחצי כופר ולא סוף דבר בשהשור נסקל שבזו אין צריך ללמוד שהרי אם היינו אומרים כן אף הוא לא היה משתלם אלא מגופו והרי הוא נסקל אלא אף כשהשור אינו נסקל כגון על פי עד אחד או על פי הבעלים או שנתכון להרוג בהמה והרג אדם נכרי והרג את ישראל לנפלים והרג את בן קיימא:

הכופר כבר ביארנו עליו שהוא כפרה שאלו היה ממון לא הלה צריך פסוק למעטו על פי עד אחד ואלו היה קנס לא היינו צריכים למקרא זה למעטו על פי הבעלים אלא כפרה הוא ובא על פי עצמו או על פי עד אחד אם הוא שותק כמו שאמרו בענין חלב במסכת כריתות י"א ב' והוצרכנו לפטור את התם מכפרה זו:

מכאן אתה למד שהמועד שהמית משלם כופר על פי עצמו מעתה ראוי לשאול למעלה ששאלו מאחר שהרג בראשונה היאך אתה מוצא מועד לענין כופר יפרשוה בשהמית שלשה פעמים על פי עצמו ובכל פעם ופעם בא לבית דין והעיד על שורו והתרוהו ופירשו גדולי המפרשים שאם הועד בבית דין על פי עדים וברח וכן שלשה פעמים על הדרך שבארנו למעלה הוא שמשלם ברביעית כופר על פיו ולעולם אינו נעשה מועד על פיו אע"פ שבא הוא לבית דין והעיד שאין העדה אלא בעדים ובבית דין ויש מי שאומר שאף בשהועד בבית דין ובעדים הוא דוקא בדרך זה שכתבנו שהשור בסקילה הא לדעת הפוסק שמועד לבהמה מועד לאדם והועד בעדים ובבית דין בבהמה והרג ברביעית על פי עצמו אין כאן כופר שהרי אין השור בסקילה על פי עצמו וכל שאין השור בסקילה אין בעלים משלם כופר ואע"פ שמועד שלא בכונה אינו נסקל ומשלם את הכופר מ"מ כך אני אומר כל שאין השור בסקילה מצד שאין שם עדות המספיק להרגו אין בעלים משלמין את הכופר והוא שאמרו למטה כופר משתלם על פי עצמו כיצד הרי שבאו עדים ואמרו הרג ואין אנו יודעים אם תם הוא אם מועד הוא ובאו הבעלים ואמרו שמועד הוא הא אלו לא היו עדים כלל על ההריגה לא היה משלם כופר על פי עצמו וגדולי המפרשים דנוה כחולקת עם זו והם אומרים שאין מחלוקת ביניהם ומ"מ אין דבריהם נראים ואף אותה שאמרו למטה אין הלכה כן כמו שיתבאר וכלן ראיה להם ממועד שלא בכונה שמשלם את הכופר אע"פ שאין סקילה:

בד"ה מודה בקנס כו' ונראה דה"מ למפרך אע"א דאין סברא לומר כו' עכ"ל יראה דמשמע להו הא דע"פ ע"א קאי נמי למאי דמסיק דלא הוה מודה בקנס משום דכופרא כפרה וא"כ ע"כ לא איירי במכחישו דא"כ תיקשי ליה פשיטא דבמועד נמי פטור כפרש"י אלא דאיירי במודה לדברי העד ואהא כתבו דהמקשה דאכתי לא אסיק אדעתיה דכופרא כפרה ופריך ע"פ בעלים מודה בקנס הוא ה"מ למפרך הכי אעד אחד דאין סברא שלא יחשב מודה כיון שמודה ע"י העד וע"פ סברתם זאת כתבו גם כן לעיל תימה לר"י כו' בההיא דהוא ואחר מצטרפין להורגו לפרש"י יפטר מטעם קנס דאין סברא דמשום דעד אחד עמו לא יחשב כמודה בקנס וק"ל:

ד"ה נפקא להו מאת בשרו וכו' ופריך קלוטה במעי קלוטה ליטמא דמהלכת ארבע במהלכת ארבע הוא ומאי קשה הא קתני בטמאה טמא וכו' דר' יוסי הגלילי כיון דדריש אתין וכו' כן צ"ל:

ד"ה כיון שהגיע לאת ה' וכו' השוה הכתוב וכו' ר"ל וא"כ ה"ל לאוקמי רבויא דאת ה' אלהיך תירא אמורא דאב ואם ואע"ג דכבר כתיב איש אמו ואביו תיראו אתי קרא לחייב בו בתרי עשה ותירץ לא הוי ניחא ליה וכו':

ד"ה נקי מחצי כופר וכו' משום קושיא דאנשים וכו' ר"ל דכבר אימעוט מדכתיב אנשים ודרשינן אנשים ולא שורים דכריש לקיש ס"ל וכו'. ר"ל ובמאי מוקמי ליה אי בשני עדים הא נסקל והביאהו לב"ד וישלם לך ואי ע"פ עד אחד אפי' במועד אין בו קנס דכשאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין קנס ואע"ג דכופר משלם וכו' דמדמוקי נקי לחצי כופר וע"פ עד אחד מכלל דבמועד משלם כופר אע"פ שאין השור בסקילה דאם לא כן למה לי מיעוטא לתם וסברא דר"ע וכו' רוצה לומר דר"ע דריש נקי מדמי עבד וכשהשור בסקילה וכו' נימא הביאהו לב"ד וישלם לך סלקא דעתיה דמשלם מן העלייה כדלקמן אותה סברא לא סבירא ליה לר"א וא"ת ולימא נקי מדמי עבד ממש משויו דבמועד דלא משלם קנס משלם דמים כצ"ל:

ד"ה מודה בקנס הוא וכו' ונראה דהוי מצי למפרך אעד אחד ר"ל מודה בקנס הוא דהא אי הוה בעי היה כופר והיה נשבע להכחיש העד:

נקי למה לי להנאת עורו קשה מנין משמע לו הא דילמא דרשינן ליה לדרשא אחריתי דהא תנא מפיק ליה להנאה והנאה נפקא ליה מלא יאכל ואם כן על כרחך אלו לא נאמר קאמר. וי"ל דכאן אין צריך לומר אלו לא נאמר לפי מה שפירש ה"ר משה מאיוורא דלפי מסקנא זו הוי פירושא דברייתא הכי אין לי אלא בדבר ששייך ביה אכילה כמו בשר אבל דבר שאין שייך בו אלא הנאה כמו עורו מנין דאמרינן לאידך תנאי הנאת עורו מנא להו הכי קאמר אם תמצא לומר דאינהו נמי לא פליגי בעורו והשתא לא תקשי מה שמקשים לרבי יוסי הגלילי מפרק בהמה המקשה. הר"ש ז"ל. וכן כתב הרא"ה ז"ל וז"ל להנאת עורו ומתניתין אפשר דהכי קאמר אין לי אלא באכילה בדבר הראוי לאכילה דמיתסר באכילה והוא הדין בהנאה בהנאה מניין כלומר דבר שאין ראוי לאכילה אלא להנאה כגון עורו מניין תלמוד לומר ובעל השור נקי. ע"כ.

סלקא דעתך אמינא בשרו הוא דאסור וכו' ללישנא בתרא דאי נמי לא יאכל את בשרו למה לי ניחא וללישנא קמא דלכתוב לא יהנה צריך לומר כמו שפירש הקונטרס במקום אחר סלקא דעתך אמינא בשרו דדמי לאכילה הוא וכו'. תלמיד הר"פ ז"ל.

נפקא להו מאת בשרו הכי איתא בפרק בהמה המקשה שמת בה עוברה והושיט ידו ונגע בו בין בטמאה בין בטהורה טהור ומפרש בגמרא דאם מועלת לו אמו להתירו באכילה לא תועיל לטהרו מידי נבלה. ורבי יוסי אומר בטהור טהור ובטמא טמא. ומפרש בגמרא דכתיב וכל הולך על כפיו בכל החיה ההולכת על ארבע מהלכי ארבע בתוך מהלכי ארבע טמאתי לך. ופריך קלוט במעי אמו קלוטה ליטמו פירוש וכי תימא אין הכי נמי להא האי בטהורה הוא. והשתא מקשים התוספות אדרבא בטמאה הוא דהאם הויא גמלה הנולדה מן הפרה ואסור למאן דדריש את את הטפל לבשרו מקשי' אימא כוליה להכי הוא דאתא מנלן דעבדינן כעין בשר. וי"ל דאם כן לא הוה דרשינן נקי למילתא אחריתי אלא לעורו כדי ליתן את בשרו לשחטו אחר שנגמר דינו ונקי מנלן לעשות שני דרשות מאת בשרו ובלאו הכי כל כמה דמצינן למדרש גוף התיבה דרשינן. ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל.

כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש וכו' אבל מואהבת את ה' אלהיך לא פירש דמאת דכתוב אצל מורא הקדוש ברוך הוא לא היה נראה לו לדרוש מורא בשר ודם. הרא"ש ז"ל. וה"ר ישעיה ז"ל תירץ וז"ל ומה שלא פירש מכי הגיע לואהבת את ה' אלהיך שהוא קודם דאיכא למדרש ואהבת את עבודת ה' אלהיך. ע"כ. ועל קושיות התוספות שהקשו מהאי דפרק קמא דקידושין תירץ הרא"ש ז"ל דלא ניחא ליה לרבויי מאת הסמוך לשם אלא כעין יראת ה'. עד כאן. וה"ר ישעיה ז"ל כתב וז"ל אף על גב דבפרק קמא דקידושין דרשינן כתיב את ה' אלהיך תירא וכתיב איש אמו ואביו תיראו השוה הכתוב מורא דאביו ואמו למורא של מקום התם לא השוה ממש קאמר דאינן סמוכין זה לזה אבל הכא אי הוה דריש את ה' לרבות הוה משמע שמשווהו למורא של מקום. ע"כ. ותלמיד הר"פ ז"ל כתב וז"ל כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש לא הוה ליה למדרש לאיתויי אביו ואמו דהא נפקא לן מאיש אמו ואביו תיראו. ועוד דלא משמע ליה לרבות מאת הסמוך לשם אלא כעין יראת ה' ולכך דריש מהא לרבות תלמידי חכמים משום דאמר מר מורא רבך כמורא שמים אבל מורא אביו ואמו לא דנהי דהוקש כבודם לכבוד המקום מכל מקום מורא לא איתקשי. ע"כ.

כל אתים שדרשת מה תהא עליהם דכיון דמההיא לא נפקא לן מידי אם כן מאחריני נמי ליכא למדרש מידי. תלמידי הר"פ ז"ל.

נקי מחצי כופר כתוב בתוספות וי"ל דלא דמי דבאש לא שייך כופר כלל וכו' עד דמים שלא בכוונה והא ליכא לשנויי דלדמים של עבד ילפינן אשו שלא בכוונה משור דהוי ממון גמור אבל בבן חורין לא שייך דמים דסוגיא לא מוכחא הכי מדנקט בכוונה כופר ולא נקט קנס. ועוד יש לומר טעם אחר וכו' ככתוב בתוספות. תוספות שאנץ.

הביאהו לבית דין וישלם לך פירוש דאינו משלם אלא מגופו כמו לענין חצי נזק. וא"ת מה ענין כופר לנזקין והלא לרבי יהודה משלם מועד כופר שלם מן העלייה אף על גב דלענין נזקין משתלם מגופו דצד תמות במקומה עומדת. ואין לומר שלא חייב רבי יהודה אלא כשאינו נהרג שקדם ושחטו ולא נגמר דינו לא מנגיחות של תמות ולא מנגיחות של מועדות אף אחר שחיטה כגון שהוזמו העדים קודם גמר דין בנגיחות של תמות ובנגיחה דמועדות קדם ושחטו ואחר כך הוזמו זוממי זוממין דהא בהדיא חייב הכתוב כופר שלם כשהשור נסקל דכתיב השור יסקל וכתיב אם כופר יושת עליו וכו'. וי"ל דשמא גזרת הכתוב היא. אי נמי לא שייך למימר צד תמות במקומה עומדת אלא לענין נזיקין דמחייב חצי נזק בתמותו וכי אייעד עומדת במקומה אבל בכופר סבירא ליה לרבי יהודה דתם פטור ומועד דמחייב כופר מצד מועדות הוא דחייביה רחמנא כל הכופר. תוספות ה"ר ישעיה ז"ל. ותלמיד הר"פ ז"ל. ותוספות שאנץ. מודה בקנס הוא דקיימא לן כמאן דאמר פלגא נזקא קנסא אבל אעד אחד לא פריך דכיון דמחייבו שבועה ואם אינו רוצה לישבע משלם לא חשיב מרשיע את עצמו במה שאינו נשבע כיון שעל ידי העד בא עליו חיוב זה. אי נמי הוא הדין דהוה מצי למפרך אעד אחד והפשוט יותר נקט. וכן נראה דאין סברא לומר וכו' ככתוב בתוספות. ואין נראה לומר דשייך הכא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע כיון דאין לו לניזק לידע כדמפורש ריש הפרה. תוספות שאנץ. ומשני אתרווייהו דעל כרחך עד אחד נמי מיחייב כפרה כי קא שתיק כדתנן בכריתות פרק אמרו לו עד אחד אמר אכלת חלב וכו' וקאמר עלה בגמרא טעמא דמכחיש ליה הא שתיק מחייב ויליף לה מקראי. הרא"ש ז"ל.

אין דיני אלא בהמית וכו' ורבי עקיבא לא חש לתשובה זו דסבר כרבה דאמר לקמן אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר ולא איצטריך קרא וכן לאידך לישנא לשלא בכוונה. אי נמי אפילו לא סבירא ליה דרבה יש לומר דסבירא ליה כיון דעל פי עדים לא משלם כופר אין לחייבו יותר על פי בעלים מעל פי עדים. וכן שלא בכוונה יותר מבכוונה אף על גב דמרבינן גבי מועד מאם כופר לרבות שלא בכוונה התם משום דבכוונה משלם אבל תם פטור משום דהביאהו לבית דין ואשלם נמי קשיא לרבי עקיבא אמאי לא מוקי נקי מדמים בעל פי בעלים או שלא בכוונה. דאין לומר כיון דלא מחייב כופר כדפרישנא לא מחייב דמים ולא איצטריך קרא דהא לקמן מסיק תלמודא דאף מאן דפוטר מכופר מחייב בדמים וכן באשו מבעיא ליה לרבא אף על גב דפטור מכופר מחייב בדמים. וי"ל דטעמא דדמים לא צריך קרא דהואיל דלא מחייב דמים בכוונה משום הביאהו לבית דין ואשלם לך אין לחייבו בשלא בכוונה כדפרישנא גבי כופר. אי נמי להכי לא דריש ליה בדמים דכל הפרשה לא איירי בדמים דלא איירי רק בדמי וולדות ובכופר ובשלושים של עבד. ואי קשיא לרבי אלעזר אדמוקי לה לנקי נקי מחצי כופר לוקמה לנקי מדמי וולדות. יש לומר משום דסמוך קרא דנקי לקרא דכופר. אי נמי גבי כופר דרשינן במועד כופר אם כופר לרבות שלא בכוונה כמו בכוונה איצטריך קרא בתם למעוטי שלא בכוונה אבל לדמי וולדות ולשלושים של עבד דליכא רבוי לא איצטריך. ה"ר ישעיה ז"ל.

בגמרא להנאת עורו דסד"א בשרו הוא דאסור בהנאה עורו מותר קמ"ל כו' וקשה דהא ע"כ מוכח דהאי תנא דברייתא דקאמר בהנאה מנין ת"ל ובעל השור נקי היינו הנאת עורו ומוכח דלא דרש את וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דילמא לעולם אימא לך דקרא דלא יאכל אתי להיכא דסקלי מיסקל דאסור בהנאה כפשטא דקרא ואי משום דכתיב את בשרו דילמא להיפוך דאת בשרו בא ללמד דוקא בשרו אסור בהנאה אבל עורו מותר ובעל השור נקי אתי לחצי כופר ודמי וולדות כדפי' לעיל לסברת המקשה בשלמא לפי' התוס' לעיל בסברת המקשה דבעל השור אתי להנאת עורו וא"כ לפירושם יש לומר דלא שייך להקשות כלל על תנא דברייתא דילמא קרא אתי לחצי כופר דקרא לא משמע ליה הכי אלא לאיסור הנאה א"כ לק"מ אבל לפי' רש"י ודאי קשה. אמנם למה שכתבתי בסמוך דאף לפי' רש"י יש לומר דלא שייך להקשות דילמא קרא אתי לחצי כופר כיון דתנא דברייתא לא ס"ל הכי אלא עיקר קושיית המקשן היא דכיון דפשטא דקרא לא איירי כלל מהיכא דשחטו אלא באם אינו ענין ילפינן לה להכי מקשי דילמא קרא דחיק ומוקי אנפשיה לחצי כופר אבל לאחר שגילה התרצן דאדרבא דפשטא דקרא איירי שפיר מהיכא ששחטו והיינו דלישנא דאת בשרו משמע הכי א"כ ניחא ליה לתנא למדרש הכי כדי שלא נצטרך לדחוק ולומר דבעל השור נקי אתי לחצי כופר דיותר ניחא ליה לפרש דאתי להנאת עורו כמו שסיים בפירוש כאדם שאומר יצא פלוני נקי מנכסיו כו' ומכ"ש דאתי שפיר למה שכתבתי דהני תרי שינויי דמשני ליכתוב לא יהנה א"כ לא יאכל את בשרו ל"ל כולה חדא שינויא א"כ לק"מ וק"ל:

בפרש"י בד"ה מודה בקנס פטור וכי היכי דמיפטר מקטלא פטור נמי מכופר כו' עכ"ל. ולא ידעתי מי הכריחו לפרש כן ואמאי לא מפרש בפשיטות דמודה בקנס פטור מאותו ממון והיינו כמ"ד פ"נ קנסא וכמו שפי' התוס' ונ"ל ליישב דרש"י לא רצה לפרש כן משום דאם נאמר דהקושיא הוא למ"ד פ"נ קנסא א"כ לא הוי משני מידי דקסבר כופרא כפרה דהא מאן דס"ל פ"נ קנסא היינו משום דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי ומדינא דלא לשלם כלל וא"כ איך יעלה על דעת עוד לומר שכופר של שור התם הוא משום כפרה דכיון דאפי' בתשלומין ליתא משום דבחזקת שימור הוא א"כ כפרה מאי עבידתיה לכך מפרש רש"י דהקושיא אתיא כמ"ד פ"נ ממונא לפטור מכופר כי היכי דפטור מקטלא ואין הכוונה בזה למה שאמרו כשאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר דדרשינן הכי מקרא דא"כ אכתי לא הוי משני מידי במאי דקסבר כופרא כפרה אלא צ"ל לרש"י דמסברא בעלמא מקשה הכי דנראה לכאורה דהא בהא תליא וע"ז משני שפיר דקסבר כופרא כפרה ודו"ק. ולשיטת התוס' צ"ל דאיירי שהבעלים יודעין בו שהוא מועד ולפי שאין עדים קרי ליה תם ומ"מ שייך כופרא כפרה כיון שיודעין בו שהוא נגחן א"כ לאו בחזקת שימור קאי וצריך כפרה כן נ"ל:

בתוספות בד"ה נקי מחצי כופר לא בעי למימר כו' דכריש לקיש ס"ל דכשאין השור בסקילה לא משלם כו' עכ"ל. פי' דלא שייך לומר נקי מדמי עבד היכא שהשור בסקילה הלא הוא עצמו אינו משתלם אלא מגופו והיכא שאין השור בסקילה א"א לומר שהרי אפילו במועד פטור כה"ג. ומה שכתבו ואף על גב דכופר מחייב ר' אליעזר עכ"ל היינו מדאיצטריך ובעל השור נקי לפטור מחצי כופר היכא שאין השור בסקילה מכלל דבמועד כה"ג מחייב על זה כתבו דהיינו משום דדרש אם כופר כו' ואין להקשות א"כ תקשי להיפוך א"כ אם כופר לר"א למה לי לרבות כופר שלא בכוונה ות"ל מדאיצטריך ובעל השור נקי מכלל דבמועד כה"ג מחייב דע"כ איצטריך אם כופר דבלא"ה לא הוי מוקמינן ובעל השור נקי לחצי כופר אלא לדמי עבד אבל לבתר דכתיב אם כופר לרבות שלא בכוונה דרשינן שפיר נמי ובעל השור נקי לחצי כופר אבל בדמי עבד אפילו במועד כה"ג פטור וק"ל:

בא"ד וי"ל כיון דבתם ליכא קנס בכוונה שלא בכוונה נמי פשיטא דלא משלם דמים כו' עכ"ל. וכן בסמוך כתב או משום דכיון דלא אשכחן כופר בתם לא איצטריך למעט הדמים עכ"ל ולא ידענא מאי פשיטא דהא מה ששור תם פטור בכוונה מכופר ומקנס של עבד לאו משום קולא דיליה הוא אלא משום דאמרינן הביאהו לב"ד וישלם לך ושלא בכוונה נמי דפטור היינו מדרשת הכתובים דהשור יסקל ומגזירת הכתוב אבל דמים שלא בכוונה אמאי לא ישלם דלמה ניקל במיתת האדם טפי מבשאר נזקו או מיתת ממונו ובאמת הרמב"ם והראב"ד בפ"י מהל' נזקי ממון כתבו דתם חייב בתורת דמים של עבד אלא בבן חורין פליגי דהרמב"ם ס"ל דלא שייך תורת דמים גבי בן חורין כ"כ הרב המגיד עי"ש ויש ליישב דלסברת התוס' אין תימה מה שנקיל במיתת אדם יותר מבנזקי ממון דהכי נמי מצינו גבי בור שפטור על מיתת אדם וק"ל:

בא"ד וא"ת לר"י הגלילי דאמר תם משלם חצי כופר כו' הול"ל נקי מחצי כופר עכ"ל. הא דלא קשיא להו דלא דריש נקי מדמי עבד דאיכא למימר דאי כשהשור בסקילה הביאהו לב"ד כו' ואי שלא בכוונה נמי פטור מדרשת השור יסקל אבל בכופר ע"כ דלית ליה לר"י הגלילי האי דרשה דהשור יסקל מדחזינן דאמר ר"י דתם משלם חצי כופר וע"כ היינו שלא בכוונה וא"כ דלית ליה האי דרשה לענין כופר קשה מנ"ל באמת דמחייב בחצי כופר ואמאי לא דריש נקי מחצי כופר וק"ל:

בא"ד וי"ל דאין דומה לו סברא לפוטרו מחצי כופר מאחר שחייבו הכתוב חצי נזק עכ"ל. וכבר פירשתי שיחתי בל' רש"י דאדרבה מסברא נראה דלא דמי דלמאי דקיי"ל פ"נ קנסא ע"כ משום דבחזקת שימור קיימי א"כ לא שייך ביה חיוב כופר דהא קי"ל כופרא כפרה והאי לאו בן כפרה הוא כיון דבחזקת שימור קיימי ואפי' בחיוב נזק לא מחייב אלא בתורת קנס ויש ליישב דאפשר באמת דר"י הגלילי סובר דפ"נ ממונא וכן יש להוכיח קצת מסוגיא דסוף פ"ק גבי חצי כופר לאו שיורא הוא ואין כאן מקומו להאריך:

בגמרא רב כהנא משמיה דרבא אמר מתכוין אמר ליה ברישא משל לצייד כו' רב טביומי משמיה דרבא אמר המית אמר ליה ברישא משל לצייד כו' שדי זוטרא ושקיל רברבי. ויש לתמוה מאי נפקא מינה בהאי פלוגתא הנך מושלי משלים ל"ל ויותר קשה דמשל דר"ט לא דמי כלל לנמשל דהתם שדי זוטרא לפי שאין לו כלי כמו שפי' רש"י משא"כ הכא הוי מצי ר"א למימר תרווייהו ולמאי דפרישית אתי שפיר ונפתח במילתא דר"ט שסובר דשינויא דהמית קרי ליה זוטרא כיון דלפ"ז צ"ל דכופרא כפרה והיינו ע"כ משום דס"ל פלגא ניזקא ממונא ומש"ה בעי כפרה כדפרישית והוה דלא כהלכתא דהא קי"ל פ"נ קנסא משא"כ לשינויא בתרא הוה איפכא דע"כ לענין מתכוין צ"ל דס"ל חצי נזק קנסא וכופרא נמי קנסא דלא בעי כפרה משא"כ אם נאמר דכופרא כפרה למה יתחייב חצי כופר במתכוין הא אפי' במועד כה"ג לא בעי כפרה דלא חמיר מאדם גופיה דבמתכוין לנפלים והרג בן קיימא פטור לגמרי כ"ש דבניזקי בהמתו אלא ע"כ דכופרא לאו כפרה והיינו דשדי זוטרא ושקיל רברבי כיון דאי אפשר לקיים שניהם דהוי דבר והפוכו זהו סברת ר' טביומי משא"כ ר"כ דאמר מתכוין אמר ליה ברישא סובר דלא הוי דבר והפוכו דבשינויא דמתכוין נמי מצי סבר דכופרא כפרה אלא דאפ"ה מתחייב במתכוין לנפלים כו' דגזירת הכתוב הוא מריבוי דאם כופר כסברת אביי לקמן אליבא דר"א והא דקרי לשינויא דהמית זוטרא היינו משום דלא אתיא אלא למ"ד כופרא כפרה משא"כ לשינויא דמתכוין מתוקמא שפיר אליבא דכ"ע אפי' למ"ד פלגא נזקא ממונא מיהו רב טביומי דס"ל דהאי שינויא דמתכוין לא מצי סבר כופרא כפרה היינו משום דס"ל כרבה לקמן דר"א לא דריש אם כופר אלא מסברא מחייב ליה כמ"ש התוס' לקמן וממילא דלפ"ז ע"כ לא מצי סבר כופרא כפרה כדפרישית נמצא דר"כ ורב טביומי פליגי בפלוגתא דרבה ואביי לקמן ודוק שהוא כפתור ופרח:

גמ' הי אמר ליה ברישא כעין זה נדה דף יג ע"א:

תוס' ד"ה נפקא כו' אי נמי רוצה ליישב כעין זה עי' לקמן מז ע"א בתוס' ד"ה מאי טעמא גופה וכו':