אלמא בעינן אומדנא דב"ד — אף לנזקין דהא האי קרא בנזקין קאי דכתיב והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ולא ימות וה"נ צריך לאומדו אם ראוי לנגיחות זו:
כגון שברח — בעליו ואין חבין לו לאדם שלא בפניו:
דקביל סהדי — על נגיחות וברח הלכך אין לנו ממה לשלם וכגון דלית ליה נכסי:
סוף סוף — כי לא דנוהו דיני נפשות מהיכא משתלם הואיל וברח:
ומשני מרידיא — משהין את השור לחרישה לשכירות ומשלם לניזק ואחרי כן ידינוהו דיני נפשות אבל קדמו ודנוהו ליסקל לא מענינן בדיניה לשהויי לרידיא:
עלייה דמרה הוא — ואין בגופו של שור אלא כשאר נכסי בעליו ותם אין משלם מן העלייה:
לקטלא הוא דאמדינן — דכתיב באבן יד אשר ימות בה הכהו (במדבר ל״ה:י״ז):
אבל לנזקין — אין אומדין דאפי' אין חפץ זה ראוי להיזק זה חייב דזמנין דאתזק בכל דהו:
[מה בור] — סתם בור י' טפחים:
מאי לאו — הא דקתני אם היו פחותים אם הוזק בו חייב:
מלמטה למעלה קחשיב — אלמא בטפח הוי היזק:
כנגד עינו — הכהו בכותל כנגד עינו של זה:
דבעינן אומדנא — ובהכי לא בעי לאסתמויי אלא מזליה הוא דאתרע ליה:
אחזו — מעשה דידיה הוא:
ת"ש חמשה דברים אומדין ונותנין לו כו' — לא גרסינן נזק וצער ובושת:
וריפוי ושבת עד שיתרפא — כלומר צריכין ב"ד לאמוד כמה ראוי להיות נופל למשכב בחולי זה ומחייבין את זה ליתן לו מיד כל ריפוי ושבתו ומזונות הצריכין לו עד שיתרפא:
והבריא — לזמן מועט והם אמדוהו לזמן מרובה:
נותן לו כל מה שאמדוהו — דמשמיא רחימו עליה:
מקצר — נופל למשכב כמו אקצירי (ר"ה דף טז.):
אתפח — נתרפא:
מדקאמר ר"ע אפי' לעניים כו' — וחזינא דלא חייב לתת לפורע ראש האשה אלא ארבע מאות זוז כת"ק שמע מינה תנא קמא לקולא קאמר דלעני לא יהבינא כולי האי וקאמר ליה ר' עקיבא לעני נמי יהבינא הכי ומעשה באחד שפרע ראש האשה עניה כו' דאי ס"ד האי שיעורא דארבע מאות דת"ק אפחות שבעניים קאמר והכל לפי כבודו לחומרא קאמר למיתב טפי לעשירים וקאתי ר"ע למימר אפילו עני שבישראל יטול יותר מארבע מאות זוז אמאי לא מחייב ליה לפורע ראש האשה למיתב טפי:
צללת במים אדירים — כלו' יגעת לפטור עצמך ולא העלית בידך כלום שברי חרסים אין ראוים לכלום:
חבלה — אין רשאי:
