מסכת בבא קמא דף ע״ו עמוד א׳

דכי קא טבח דהקדש קא טבח - כלומר דלאחר יאוש היא מתניתין דאיכא יאוש ושינוי רשות דכל כי האי סוגיא אתיא כר"י ודלא כר"ל דאוקמא לעיל גבי אין הגונב אחר הגנב בשהקדישוהו בעלים בבית גנב.

מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן - כלומר דהשתא נמי נקרא עולת ראובן וחטאת ראובן. קשה לי אכתי לפלוג ולתני בדידה במה דברים אמורים בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית משלם תשלומי ארבעה וחמשה דקדשי בדק הבית לאו תורא דראובן דאינו נקרא על שם הבעלים וכדתניא לקמן (בבא קמא עט, א) גנב והקדיש וכו' משלם תשלומי ארבעה וחמשה וההיא בקדשי בדק הבית היא דאי בקדשי מזבח הא תניא הכי במתניתין דאינו חייב על הקדישו דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורה דראובן, ויש לומר דסתם הקדישו של שור הקדש מזבח הוא וההיא ברייתא דלקמן בקדשי מזבח נמי הוא וליתא מקמי מתניתין וכן דחאה מהלכה הרי"ף ז"ל בהלכות אי נמי יש לומר דניחא ליה לתנא דמתניתין טפי לאיפלוגי בשוורים של הקדש מזבח בין טבח ואחר כך הקדיש להקדיש ואחר כך טבח מלמפלג (וליתני) בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית.

וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש - ואף על גב דבריש פרקין (בבא קמא סג, א ושם בתוס') מפקינן שפטור מכפל מדכתיב רעהו כיון דממעט נמי גונב מבית הגנב והטובח אחר הגנה מדכתבי וגונב מבית האיש דרש נמי ולא גונב מבית הקדש בגררא דהנך.

קדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא - ואף על גב דלגבי שחוטי חוץ הויא שחיטה דהא אשר ישחט מחוץ למחנה כתיב (ויקרא יז, ג) הני מילי לענין לאו וכרת דשחוטי חוץ בלחוד הא לשאר מילי לא הויא שחיטה דגמרינן (חולין פה, א) מטבוח טבח והכן. ואיכא למידק אמאי לא אקשי לכולי עלמא דאפילו לרבנן דאמרי שחיטה שאינה ראויה שמהח שחיטה אי סבירא לן כרב יוחנן דאמר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף כיון ששחט בה פורתא אסרה תשלומי ארבעה וחמשה לא מחייב עד גמר שחיטה דטבחו כולו בעינן (לעיל בבא קמא עב, א) וכיון שכן מכי שחט בה פורתא אסרה ואידך כי קא שחיט לאו דידיה קא שחיט, ומסתברא לי דמכיון דאקשינן הכי לעיל (שם) גבי השוחט חולין בעזרה ופרקינן לה בששחט מקצת סימנים בחוץ וגמרן בפנים הכי נמי מידע ידיעי דהוה משני ליה בששחט קצת סימנים בפנים וגמרן בחוץ, אבל לר"ש דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה אף כשתמצי לומר ששחט רק קצת בחוץ מכל מקום כי גמרה שחיטה באיסורא קא גמרה ואינו ראויה. אלא שעדיין ק"ל דאפילו גמרה באיסור איסורו וחיובו באין לו כאחד וחייב כדמוכח לעיל גבי השוחט חולין בעזרה דבעי מיניה רב חביבי מחוזנאה מרב אשי שמע מינה אינה לשחיטה אלא בסוף דאי ישנה מתחלה ועד סוף כיון ששחט בה סימן פורתא אסרה אלמא למאן דאמר אינה לשחיטה אלא בסוף ניחא דאסורו וחיובו באין לו כאחד ויש לומר דהתם היינו טעמא דשחיטה הוה אלא דמשום שאסרה אף בהנאה קאמר דמכי שחט בה פורתא אסרה ואידך לאו דידיה קא שחיט אבל הכא שאני דאינה שחיטה כלל לר' שמעון ואם כן אפילו למאן דאמר אינה לשחיטה אלא בסוף מכל מקום אותו מקצת אחרון דמשוי לה שחיטה אינה ראויה והרי זה כאלו עקרו שאינו חייב. וכן הדבר לר' שמעון בשגמרה באיסור שחיטה. כך נראה לי.

ואוקמה רב דימי משמיה דרב יוחנן בשוחט תמימים בפנים לשם בעליהן - ופריך והרי חזרה קרן לבעלים ומשני ר' יצחק בר אבין שנשפך הדם ורבין תירץ ששחט בפנים שלא לשם בעליהן משום דלא משמע ליה סתמא דמתניתין בשנשפך הדם ורב דימי נמי דמוקי בשנשפך משמע ליה מתניתין דקתני קדשים אפילו פסח וחטאת שאינן כשרים אם נזבחו שלא לשם בעליהן (זבחים ז, ב; ח, א).