מסכת בבא קמא דף נ״ג עמוד ב׳

(ה"ג מאי ניהו שור בכור דלא פריק ליה בכור בעל מום שאין בר פדיון דכיון דלאו בר פדיון הוא לא נפק מקדושה קמייתא הלכך שור הקדש קרינא ביה ואע"פ שהכהן אוכלו לא קרינא ביה שור רעהו דמשלחן גבוה קזכו והאי דנקט פסולי המוקדשים ולא נקט שור ושור הקדש שנגחו רבותא אשמעינן דאף לבכור בעל מום פטור הואיל ולא נפדה אבל פסולי המוקדשין שנפדו חייב לשלם אם נגחו דשור רעהו קרינא ביה מדאמר לקמן בשמעתין דשור הדיוט שנגח לשור פסולי המוקדשין חייב אלמא שור רעהו הוי):

שור הדיוט ושור פסולי המוקדשים שנגחו בין שניהם שור:

אביי אמר ח"נ משלם בעל השור והשאר מפסיד הניזק ובתם מוקמינן לה וכדרבי נתן דאמר מה דלית ליה לאשתלומי מהאי לשתלם מהאי והוי כמי שאין לו שותף ומשלם ח"נ כדינו:

כרבנן רביע נזק הואיל ויש לו שותף וזה שאינו יכול להשתלם מן הקדשים יפסיד:

ואיבעית אימא תרוייהו כרבנן ולא פליגי:

בתם רביע נזק הואיל ויש לו שותף ומועד חצי נזק והשאר יפסיד:

שור ואדם שדחפו דבר אחד לבור ונמצאו שלשתן שותפין בנזק השור והבור והאדם:

לענין נזקין כגון אם דחפו שם אדם והוזק משלמין בין כולן פחת דמיו דכולן חייבין בנזקי אדם דהא דקיימא לן לגבי בור שור ולא אדם בקטלא קיימא לן כגון אם נפל לתוכו עבד ומת אבל בנזקין חייב וכרבי נתן היא דלא אזיל בתר דחיפה לחודה:

שור ושור פסולי המוקדשים שנגחו פירש רב יהודאי גאון דהיינו שור בכור דלא פריק ליה ולפי שאין לו פדיון אעפ"י שדינו להיות נשחט במדינה ונאכל לכהנים במומו כצבי וכאיל דאפילו להאכילו לנכרים מתיר ר' עקיבא בבכורות (דף לב:) מטעם דאיתקש לצבי ואיל אפי' הכי לא חשיב בחייו ממון הדיוט ושור רעהו וכן כל פסולי המוקדשים שלא נפדו אבל במוקדשין שנפדו ליכא לאוקמי דשור רעהו מקרו אע"פ שאסורים בגיזה ועבודה דהא לקמן בשמעתין מחייבינן שור הדיוט שהמית שור פסולי המוקדשין ובור נמי הוה מחייבינן אי לאו משום דכתיב והמת יהיה לו:

הא כרבנן הא כר' נתן וקמ"ל דאפי' בשני שוורים יהיה הדין כמו בשור ובור אע"ג דבשור ובור לר' נתן שייך טפי למימר כי ליכא לאשתלומי משור משתלם מבור מטעם דאמר אנא תוראי בבירך אשכחיתיה את קטלתיה ובשור ושור ליכא למימר הכי ולרבנן הא קמ"ל דלא תימא דוקא בשור ובור אמרינן הכי דכי ליכא לאשתלומי מבור לא משתלם משור דהיינו משום דבור עושה עיקר המעשה ואיהו קטל בהבליה לכך לא נטיל חיובו על השור אע"ג דליכא לאשתלומי מיניה אבל בשור ושור שאין בזה עיקר ההיזק יותר מבזה הוה אמינא דאפילו לרבנן כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ונראה לר"י דאביי ורבינא ס"ל האי כוליה הזיקא עבד והאי כוליה הזיקא עבד דאי ס"ל פלגא נזקא עבד למה יאמר רבי נתן דכי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי הא לא שייך הכא טעמא דאנא תוראי ולא קאמר הא והא כרבי נתן הא כמ"ד פלגא נזקא עבד והא כמאן דאמר כולה נזקא עבד משום דנראה לו לגמרא טעם ראשון שאמר רבא עיקר דהא כולה נזקא עבד ולהכי מוקי כולהו כוותיה:

שור ואדם שדחפו לבור לא שדחף אדם בכוונה דא"כ בעל הבור אמאי מחייב דאטו אם ישים אדם טליתו של חבירו באש של חבירו וכי יתחייב בעל האש ואם תאמר אי שלא בכוונה אמאי יתחייב בבושת ויש לומר כגון שידע האדם בשעת נפילת חבירו וחשיב בכוונה מידי דהוה אנתהפך דסוף פ"ב (לעיל בבא קמא ד' כז.):

לענין כופר ושלשים של עבד שור חייב וא"ת והא שור פטור ממיתה כיון שהוא ואדם דחפו דהוי כמו (לעיל בבא קמא י:) הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות דבבת אחת דברי הכל פטור וכיון דלא מיחייב מיתה לא מיחייב כופר דלעיל בפ' ד' וה' (בבא קמא ד' מג. ושם) משמע דרבא ס"ל כרבה דאמר דאי אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר דאמר בהדיא דשלא בכוונה משלם דמים ונראה דלא איירי כשדחפוהו שניהם בבת אחת אלא כל אחד בפני עצמו:

לענין כלים ושור פסולי המוקדשין כשנפדו מיירי דאי לא נפדו אדם ושור נמי פטורין מדכתיב רעהו תימה דבבור אמאי פטור כיון שנפדו והא הוי המיתה שלו למ"ד פודין הקדשים להאכילן לכלבים ואי הוה מיירי בשלא נפדו ניחא שלא יכולים לפדותו לאחר מיתה דבעינן העמדה והערכה ואפילו למ"ד אין פודין קשה דמוכח בפרק כל שעה (פסחים דף כט:) דהיינו דווקא להאכילן לכלבים אבל להסיקן תחת תבשילו פודין לכ"ע בשמעתתא דאוכל חמץ של הקדש במועד מעל ומסיק רב אשי לכ"ע אין פודין כו' ודכ"ע דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ובפלוגתא דר' יוסי הגלילי ורבנן קמפלגי אלמא מדמעל פודין להסיקו תחת תבשילו או לצורך הנאה אחרת וכן פי' שם הקונט' ואין לתמוה מ"ש אכילת כלב משאר הנאות דדלמא כיון דמיעטיה מואכלת ולא לכלביך לית לן למעוטי אלא כיוצא בה אכילה ומיהו אליבא דרב יוסף דמפרש התם לעולם בפודין הקדשים להאכילן לכלבים קמפלגי צ"ל ודאי דאין חילוק בין אכילת כלב לשאר הנאות ושמא רבא כרב יוסף ס"ל:

נפקא ליה מוהמת יהיה לו דשור ואע"ג דלא ילפינן שור מבור לפטור היכא שאין המיתה שלו מ"מ ילפינן בור משור לבעלים מטפלים בנבילה דג' קראי כתיבי כדאמרינן בפ"ק (דף י:):

איפוך אנא וא"ת אם כן רעהו דכתב רחמנא למה לי לאפוקי הקדש וי"ל דאצטריך להקדש שנגח הדיוט אך קשה דמשור איש נפקא:

שור ושור פסולי המוקדשין שנגחו א"א לפרש בפסולי המוקדשין שנפדו דההוא הרי הוא כשור של הדיוט לנזקי השור דשור רעהו קרי ביה ולא פטר בו הכתוב אלא בנזקי הבור דלא קרינא ביה והמת יהי' לו אלא דשלא נפדו קאמר דלא קרינא ביה שור איש וכן פר"ח שור פסולי המוקדשין שלא נפדו ורב יהודה גאון ז"ל פי' דהיינו בכור שור שהומם שאינו בר פדיה ואע"פ שאם נשחט במדינה מותר לזרים וכדברי ר"ע אפילו להאכילו לעכו"ם כדאיתא בבכורות משום דאתקש לצבי ואיל אפ"ה בחייו לא חשיב ליה ממון בעלים ושור רעהו ואף רש"י ז"ל כן פירש ובהדיא נראה שגורס הרב ז"ל מאי ניהו שור בכור דלא פריק ליה וכן הגירסא במקצת הספרים והוא תימא למה אמרו מאי ניהו דהא אפילו בכל שאר פסולי המוקדשין נמי איתיה וי"ל לפי אותה גירסא דלרבותא נקט ולומר דאע"פ שמותר לזרים בלא פדיה ואפילו לעכו"ם דהוקש לצבי ואיל אפ"ה אינו בנזקי שור.

הא והא במועד הא כר' נתן הא כרבנן וא"ת מקמ"ל פשיטא וכתבו בתוס' דבשלמא לר' נתן אתא לאשמועינן דאפילו בשני שוורים והיה הדין כמו בשור ובור ואע"ג דבשור ובור שייך טפי למימר כי ליכא לאשתלומי משור משתלם מבור משום דאמר ליה את קטלתיה בבורך ובשור ושור ליכא למימר הכי אלא לרבנן למאי אצטריך בשור ושור דכי דליכא לאשתלומי מהאי לא משתלמא בהאי דאי בשור בבור לא אמרינן פשיטא דבשור ושור לא אמרינן ותירצו דמשום דאמרי רבנן בעל השור חייב ולא פירשו בהדיא חייב מחצה אתא לאשמועינן שלא חייבו אלא מחצה ממה שמחייב כר' נתן וזה כפי שפי' שם שלא חייבו רבנן אלא מחצה בשור ובור כמו שכתבתי למעלה ושלא כדברי רש"י ז"ל ואין תירוצם עולה כהוגן לפי דעתי שא"כ מ"ד מחצה לפרושי חייב לרבנן למה לי למעבדה מימרא בפני עצמה לימא עלה בהדיא מאי חייב דקאמרי רבנן מחצה ואדרבה נ"ל מכאן ראיה לדברי רש"י ז"ל דמשום דבשור ובור מחייבי רבנן את השור בנזק שלם לפי שאנו רואים את הדוחף כעושה כל הנזק הוצרך כאן לומר דבשור ושור כל אחד ואחד מזיקין בשותפות ולפיכך שור של הדיוט אינו משלם אלא מחצה מדאביי ורבינא דמחייבי לר' נתן בכל הנזק משמע דתרוייהו אית להו כלישנא קמא דרבא דאמר קא סבר ר' נתן דהאי כוליה נזק עבד והאי כוליה נזק עבד דאי לא לקתה מדת הדין בשני שוורים דאי כל חד וחד מינייהו לא עבד אלא פלגי נזקא אמאי מטילין כל התשלומין עליו ואינו דומה לבור דהתם יכול למימר אנא תוראי בבורך אשכחתיה.

שור ואדם שדחפו לבור לענין נזקין כולן חייבין ודוקא כשדחף האדם שלא בכונה דאלו בכונה למה ישלם בעל הבור שאין הדעת נותן שישליך אדם שורו של זה בבורו של חברו או ישליך טליתו באשו של חברו בכונה ויתחייב בעל הבור ובעל האש אלא שלא בכונה היא וא"ת אי שלא בכונה היאך מתחייב בד' דברים שאחת מהם בושת והבושת אינו משתלם אלא במתכוין כדאיתא בשלהי כיצד הרגל י"ל בד' דברים שאמרו כאן אפיק מהן בושת ועייל נזק ואע"פ שאף השור חייב בנזק כל שאינו בכל הארבעה אומר שאינו חייב שעל הנזק בלבד חייב ולא בשאר ותימה עוד אי בלא כונה אף בשור בלא כוונה דשור דומיא דאדם וא"כ כיצד משלם את הכופר ול' של עבד דמארא דהאי שמעתא רבא ורבא משמע לעיל בפרק ד' וה' דס"ל כרבה דכל שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר מדבעא מיניה אי ילפינן אשו שלא בכונה משור שלא בכונה לשלם דמים אע"פ שאין השור משלם שלא בכונה הכופר אפשר לומר דרבא אליבא דרבה קא מיבעיא ליה התם ולדידיה לא ס"ל וקצת הוכחא יש שם על זה והכא אליבא דנפשיה וכהלכתא דשור מועד שלא בכונה משלם בכופר כשמואל ור' יוחנן דמרבינן מאם כופר ותניא כותיה התם בפרק ד' וה'. ודלמא רבא נמי בתר דשמעא בההוא מתנית' דאותביה מינה הדר ביה וא"נ י"ל דרבא לצדדין אמרה לשמעתיה לענין נזקין שלא בכונה ולענין הכופר בכונה וכבר כתבתיה אגב גררא בפ"ק בשמעתיה דבור המתגלגל ואיכא למידק אשמעתין שור ואדם שדחפו את האדם בבור ואפילו בכונה היאך השור משלם את הכופר דהא השור פטור ממיתה כיון שהוא והאדם דחפוהו דהוו להו כהכהו עשרה בני אדם בעשר מקלות דבבת אחת דברי הכל פטורין וכל שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין את הכופר לרבא אי ס"ל כרבה ולפי מה שכתבתי דרבא אליבא דרבה הוא דבעי אשו שלא בכונה אי משלם דמים וא"נ דהדר ביה מתוך תיובתא דאותבינן לרבא ניחא אלא אי כרבה סבירא ליה קשיא. וראיתי בתוס' שדחקו הרבה בפירוקים ואמרו שלא דחפו ביחד אלא כל אחד דחף בפני עצמה וזה דחוק מאוד דכולה שמעתין בתר רישא גרירא ורישא ביחד דחפוהו ואיך יאמר בסיפא אם דחף האדם פטור ואם דחף השור חייב וכי אתא רבא השתא לאשמועינן דאדם פטור מכופר ושלשים של עבד ושור חייב מקרא מלא דבר הכתוב אלא כשעשו מעשה בשתוף אתא לאשמועינן וכר' נתן דכל דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ואי משום הכוהו עשרה בני אדם מסתברא לי דל"ק ולא מידי דע"כ לא אמרו אלא שהכוהו עשרה בי' מקלות דליכא איש כי יכה כל נפש אבל הכא כיון שדחפוהו ביחד כחד חשבינן ליה ודומיא דכי יכרה איש בור דבעיא אחד ולא שנים ואפ"ה כשעקרו אבן א' יחד שאינו יכול לצאת ממנו חייבים דאי לא אדתנו עשרה בעשר מקלות ליתנו שדקרוהו שנים בבת א' דהוי רבותא טפי ומיהו אפשר לדחות דמשום פלוגתא דבזה אחר זה נקטה וליתא דאף הוא הוה מצי למיתני ולאפלוגי בשדקר זה אחר זה דלרבנן פטור ולר' יהודה האחרון חייב וצל"ע בזה.

מי שהמתה שלו יצא זה שאין המתה שלו כלומר שאי אפשר להאכילו לכלבים וא"ת הניחא למ"ד אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים אבל למ"ד פודין מאי איכא למימר כבר כתבתיה למעלה משמו של הראב"ד ז"ל דאפילו מאן דאמר פודין לא אמר אלא כשהיה בו מום האוסרו באכילה דלא קרי ביה ואכלת ולא לכלביך ובתוס' הקשו למאי אצטריך שור ולא אדם ותיפוק ליה משום והמת יהיה לו שהמת אסור בהנאה ותירצו דוהמת יהיה לו לא משתעי אלא בשור ולא נפיק אדם מיניה דהרי כתיב שלם ישלם שור תחת השור והמת יהיה לו כלומר באיזה שור אמרתי שישלם שור תחת השור שאותו שור שהמיתה שלו לאפוקי שור פסולי המוקדשין שאין המתה שלו ותדע מדפריך בסמוך אפוך אנא כלומר דוהמת יהיה לו דשור נדרוש למי שהמתה שלו והיאך אפשר לומר כן דהא בהדיא חייבה תורה בשור כופר ושלשים של עבד אף ע"פ שאין המתה שלו אע"כ לא חיישינן דאשור קאי וקשה לי תירוץ זה דהא אמרינן לקמן בסמוך קרא והמת יהיה לו כל דבר מיתה אלמא אפילו אדם במשמע ולא בשור בלחוד משתעי קרא ועוד דאקשינן ביה לרבנן דממעטי להו לכלים בין לרבי יהודה דמרבה להו כלים בני מיתה נינהו ומאי קושיא לרבנן ודאי אצטריך למעוטינהו דאי מוהמת הא אמרינן דלא נפיק מיניה מיעוטא דאדם וכלים דבשור בלחוד קא משתעי קרא ולר' יהודה נמי לא קשיא דוהמת לא מיעט את הכלים ועוד דלא אשכח פירוקא לקושייה אלא דכלים בכלל והמת יהיה לו דשבירתן זו היא מיתתן אלא ודאי משמע דכולה משתמע בכלל והמת יהיה לו והא דאמרינן אפוך אנא לא קשיא דהא אשכח פירוקא דמסתברא ומן הדין הוה מצי למימר ליה ולטעמיך שור לא משלם כופר ושלשים של עבד ובהרבה מקומות יכול להקשות כן ואינו מקשה וכל דלא קאי לא חיישינן לדקדוקי ביה כולי האי ולענין קושיין למה לי שור ולא אדם י"ל דאצטריך דאי מוהמת יהיה לו לא הוה ממעט עבד נכרי דישראל דמותר בהנאה לאחר מיתתו דאיסור הנאה במת מותמת שם מרים נפקא לן כדאיתא בע"ז פרק אין מעמידין והלכך בישראל דוקא כמרים ולא בנכרים.

מתניתין נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו חמור וכליו ונתקרעו חייב על הבהמה ופטור על הכלים. מסתברא דלאו על בור עשרה שחייב בו על מיתת הבהמה איירי דוקא ולומר דבאותו בור של מיתה פטור על הכלים אבל בבור פחות מי' שהוא בור של נזקין חייב אפילו על הכלים כאן וכאן וכדאמרינן בפרק המניח ראשון חייב בנזקי שני בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו ושני חייב בנזקי שלישי בנזקי גופו אבל לא בנזקי ממונו דהו"ל בור ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים אלמא כללא הוא לכל בור שלא מצינו שום בור שחייב בו את הכלים אבל בירושלמי משמע דפשיטא להו דלא אמעיט כלים אלא מבור של מיתה דבדידיה כתיב מיעוטא דגרסינן התם על הא מתניתין כתיב כי יפתח איש בור וכי יכרה איש בור אחד בור של מיתה ואחד בור של נזקין א"ר יצחק אחד בור של מיתה ושל נזקין שניהם ממקרא אחד נתרבו כשאתה בא לבור של מיתה אתה אומר פטור על הכלים וכשאתה בא לבור של נזקין אתה אומר חייב על הכלים וגרסינן תו התם פטור על הכלים שמואל אמר בשהמיתה מחמת איירו אבל אם נחבט בקרקע חייב ר' יוחנן ור"ל תרוייהו אפילו נחבט בקרקע פטור דרך נפילה פטרה תורה ונפל שמה שור או חמור שור ולא שור וכליו חמור ולא חמור וכליו שהיה בדין מה אם הבור של נזקין שהוא פטור מן המיתה חייב על הכלים בור של עשרה טפחים שהוא חייב על המיתה אינו דין שיהא חייב על הכלים תלמוד לומר ונפל שמה שור או חמור שור ולא שור וכליו חמור ולא חמור וכליו ע"כ בירושלמי והא דירושלמי ליתא דלגמרין אין כלים בבור כלל ובהדיא אמרה שמואל א"ל מכדי אבנו וסכינו ומשאו מבורו וכולן אני קורא בהן שור ולא אדם חמור ולא כלים וה"מ לענין קטלא אבל לענין נזקין אדם חייב וכלים פטורין.

ורבנן או מבעי ליה לחלק וכו' תימא דהך סוגיא אתיא כר' יאשיה דבעי בכ"מ או לחלק ולית הלכתא כותיה אלא כר' יונתן דאמר משמע שניהם כאחד ומשמע אחד אחד בפני עצמו עד שפירש לך הכתוב כדרך שפירש לך בשור וחמור יחדיו ותדע לך דהלכתא כותיה דהא דאמרינן בפרק השואל אביי ס"ל כר' יאשיה ומתרץ להו לקראי כר' יאשיה רבא ס"ל כרבי יונתן ומתרץ להו לקראי כרבי יונתן וקי"ל כרבא לגבי אביי וזה תימא היאך סוגיא זו בנויה על דעת מי שאין הלכה כמותו.

שור של הדיוט ושל הקדש או של פסולי המוקדשין שלא נפדה או שאין לו פדיון כגון בכור שנגחו כאחד אם זה של הדיוט תם משלם חצי נזק ואין שתוף של הקדש מנכה לו כלום הואיל ואין יכול לגבות הימנו מן הדין ואם הוא מועד משלם נזק שלם:

מאחר שבארנו שכל שהם שותפים בנזק ונפקע האחד בדין מן התשלומין הוא משתלם מחברו ואין שתוף האחר מנכה לו אדם ושור מועד שדחפו אדם לבור לענין נזק שלשתן משלמין בשוה ר"ל האדם הדוחף והשור ובעל הבור דמי ולדות וארבעה דברים משתלמין כלם מן האדם כופר ושלשים של עבד משתלמין כלם מבעל השור נפלו שם כלים או שור פסולי המוקדשין שנפדה שהבור פטור בו כמו שהתבאר משתלמין מן האדם ומן השור:

מה שביארנו שבעלים מיטפלים בנבלה בכל הנזקים הוא בין בשור בין בבור בין בשאר הנזקים על הדרך שבארנו בפרק ראשון:

המשנה השמינית והכונה לבאר בה ענין החלק החמישי ואמר על זה נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו חמור וכליו ונתקרעו חייב על הבהמה ופטור על הכלים נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן חייב בן או בת עבד או אמה פטור אמר הר"ם ורחמנא אמר ונפל שמה שור או חמור וקבלנו בפי' זה הכתוב שור ולא אדם חמור ולא כלים ולא יהיה גם כן חייב על הבהמה אלא כשתהיה חרשת או שוטה או קטנה או סומא או שנפלה בלילה כמו שפי' בגמרא שור חרש שוטה וקטן כלומר שור שהוא חרש או שוטה או קטן אבל שור שהוא גדול ופקח אינו חייב כלום לפי שיכול לומר לו איבעי ליה לעיוני ולמיזל:

אמר המאירי נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו הכלים ומת השור או הוזק וכן נפלו לתוכו חמור וכליו ונתקרעו הכלים ומת החמור חייב על השור ועל החמור בין למיתה בין לנזקים ופטור על הכלים בין לשבירה בין לנזקין כמו שלמדנוה בפרק המניח אע"פ שבתלמוד המערב חולק שלא לפטור בנזקים לפי תלמוד שלנו הכל פטור שנאמר שור או חמור שור ולא אדם חמור ולא כלים ובדין זה כל שאינו בעל חיים הוא נכלל בתורת כלים לפטור כגון פירות ואוכלין וכל שאינו בעל חיים וכמו שבארנו בהבאיש את מימיו לאחר נפילה שנעשה השור בור והמים כלים:

ומה ששינה הלשון בכלי השור בשבירה ובכלי החמור בקריעה הכל לפי ענינם שכלי השור של עץ הם וראוי להזכיר בהם לשון שבירה ובחמור כלים של חבלי בגדים כגון מרדעת וראוי להזכיר בהם לשון קריעה:

שור שהוא חרש או שוטה או קטן הואיל ואינו בן דעת אין דרכו לעיין ולפשפש בהלוכו ומפני זה חייב וענין הקטן בזה כל שלא הגיע ללמוד חרישה שמתוך ביעוטו אינו נשמר כמו שנאמר כעגל לא לומד הא שור פקח וביום פטור שדרכו להתבונן ולפשפש במהלכו ודוקא במיתה אבל בנזקים חייב כדין אדם וכן כתבו גדולי המחברים:

בן או בת ואין צריך לומר בן דעת או עבד או אמה פטור שכבר בארנו שור ולא אדם:

תוספות בד"ה הא כרבנן כו' דלא תימא דוקא בשור ובור כו' לא משתלם משור כו' עכ"ל כל זה לשיטתם דלרבנן בעל השור משלם מחצה ובעל הבור פטור מגזירת הכתוב ומדלא משלם בעל השור רק מחצה מדקדק תלמודא דכי ליכא לאשתלומי מבור לא משתלם משור וכ"ה בתוספות פ"ק מיהו ק"ק להך לישנא דכל חד פלגא נזקא עבד אמאי מוקי לה מתני כר' נתן הא אתיא שפיר כרבנן דע"כ לא קאמרי רבנן הכי אלא כי ליכא לאשתלומי מבור לא משתלם משור דלא שייך ביה טעמא אנא תוראי כו' אבל כי ליכא לאשתלומי מבעל הכורה שפיר אמרינן להשתלם מהבור מה"ט דאנא תוראי כו' וצ"ל דלא קאמר תלמודא מתני' כרבי נתן אלא ללישנא קמא דהוא עיקר כמ"ש התוספות ודו"ק:

בפרש"י בד"ה אדם ובור פטורין אדם דהא בר קטלא הוא וא"נ כו' עכ"ל דבריו תמוהים דמה"ט ודאי לא פטרינן אדם מכופר אלא מדכתיב עליו עליו ולא על אדם כדאיתא בהדיא ס"פ כיצד הרגל וק"ל:

שם בגמרא שור ואדם שדחפו לבור לענין נזקין כולן חייבין כו' מכאן תשובה לדברי הרא"ם אמתני' דנפל לתוכו שור וכליו כו' דנקט בכה"ג דבענין אחר ליכא לחיובי אכלים דאי הפילם אדם לא איצטריך קרא דחמור נמי דומיא דהכא אם הפילו אדם בבור בעל השור פטור והאדם הדוחפו חייב כו' עכ"ל ע"ש באורך דבהדיא קאמרינן הכא היפך זה דגם בעל הבור חייב וכמו שפירשו רש"י ותוספות והנראה הא דנקט שור וכליו לרבותא דאע"ג דחייב אשור פטור אכלים שעליו וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ג מהלכות נ"מ ע"ש:

תוס' בד"ה לענין כופר כו' דלא איירי כשדחפוהו שניהם בב"א אלא כ"א בפני עצמו עכ"ל מפירוש מהרש"ל דרבא דבר בכ"א בפני עצמו אבל אין כו' עכ"ל ולא משמע כן דמשמע דכולה מלתא אשור ואדם שדחפוהו לבור קאי ונראה לקיים דבריהם לר"י ב"ב והשור דחפו אחר האדם דכה"ג סתמו התוספות דבריהם לר"י ב"ב בפ' ד' וה' [דף מ א] בד"ה שור של שני שותפין כו' ולרבנן נמי יש לקיים דבריהם בשאין בדחיפת האדם כדי להמית דמודו רבנן דאחרון חייב כמ"ש התוספות בפ"ק ולא שייך למימר הכא הבור הוי אחרון כיון דלא שייך חיוב מיתה בבור ומה"ט נמי לא קאמר רבא לענין מיתה אדם ושור חייבין ובור פטור כיון דלא שייך בבור מיתה ודו"ק:

בד"ה איפוך אנא וא"ת דא"כ רעהו דכתב רחמנא ל"ל כו' עכ"ל לא ידענא מאי קושיא דהא איצטריך רעהו לאפוקי כנעני ודו"ק:

בא"ד א"ק דמשור איש נפקא עכ"ל ובר"פ מרובה כתבו התוספות דמאיש לא אימעיט הקדש דגבי הקדש נמי שייך לשון איש ע"ש:

ד"ה שור ושור פסולי המוקדשין פי' רב יהודה גאון וכו' מזה משמע דל"ג בגמרא ומאי ניהו שור בכור דלא פריק וכן מה שכתוב בספרים שלפנינו ברש"י ה"ג ומאי ניהו שור בכור וכו' ל"ג ליה בפרש"י דפירושא דרב יהודה גאון הוה ולא מפי' רש"י ואם תקשה לך מי הכריחו לרב יהודה גאון לפרש כן דרבא איירי בשור בכור נימא דאיירי בשור פסולי המוקדשין דעלמא אלא שעדיין לא נפדה ולכך לא מקרי רעהו ונראה דטעמו משום דאם איתא שאיירי בפסולי המוקדשין דעלמא שעדיין לא נפדו היה לה להגמרא לפרש ולומר שור פסולי המוקדשין שלא נפדו כי סתם פסולי המוקדשין הנזכרים בגמ' איירי בנפדו כדבסמוך דקאמר לענין כלים ושור פסולי המוקדשין וכו' דאיירי בנפדו לכך פירש ר"י גאון דאיירי בבכור דלאו בר פדיון לעולם ולכך לא איצטריך הגמרא לפרש שלא נפדו וכ"ת הכל טעמא מאי למה נקטה הגמרא האי דינא בבכור בעל מום ולא נקיט ליה בסתם פסולי המוקדשין דעלמא ולפרש דאיירי בלא נפדו י"ל דנקט בכור משום דהוי רבותא טפי משום דהוה ס"ד דבכור הוי ממון כהן ומקרי רעהו אע"ג דאינו בר פדיון וגרע משאר פסולי המוקדשין שלא נפדו דעלמא והראיה שהרי רש"י סובר כן שפירש לעיל (בבא קמא דף נ"א) וז"ל שור פסולי המוקדשין כגון בכור בעל מום שהוא של כהן דקרינן ביה שור רעהו או שור קרבן שנפל בו מום ונפדה וכו' הרי שמדמה בכור בעל מום לפסולי המוקדשין שנפדו וצריך לדקדק בתוס' לעיל פ"ק (בבא קמא דף י"ב) ד"ה ואם איתא וכו' דשם משמע מדברי התוס' דבכור בעל מום וקדשים שלא נפדו שוין הן גבי הא דכתב ולפי סברא זו לא יהיה אמת הא דמשמע לקמן בסוף הפרה וכו' ופירש ר"י גאון וכו' ובפירושו צ"ל כמו שאפרש שם בע"ה וכו' וקא חזינן דלא פירשו התוס' הכא יותר אלא שא"א לפרש בפסולי המוקדשים שנפדו דהנהו לכ"ע הוי בכלל רעהו ואם איתא דיש לחלק בין בכור שנפסל לשאר פסולי המוקדשין מה כתבו ולפירושו צ"ל מאי צריך לפרש בפירושו של ר"י גאון הא איכא לפרש דאיירי בשאר פסולי המוקדשין שלא נפדו ולא בבכור אלא ע"כ צריך לומר שהתוס' אין מחלקין שום חילוק בין בכור שנפסל ובין שאר פסולי המוקדשין וק"ל:

בד"ה הא כו' ולרבנן הא קמ"ל דלא תימא דוקא בשור ובור וכו' משום דהתוס' ס"ל דטעמא דבעל בור פטור לרבנן הוא מגזירת הכתוב ולא שייך לומר כי ליכא לאשתלומי מבעל השור משתלם מבעל הבור אלא דהוי שייך לומר כי ליכא לאשתלומי מבעל הבור משתלם מבעל השור ועיין לעיל (בבא קמא דף י"ג) ד"ה אי אליבא דרבנן וכו':

שור ושור פסולי המוקדשין פירש רב יהודאי גאון דהיינו שור בכור דלא פריק ליה וכו' כמו שכתוב בתוספות. והא דנקט שור פסולי המוקדשין ולא נקט שור בכור שנגחו משום דבזמן דאיכא מעשר בהמה איתא האי דינא אף במעשר. ועוד דאיירי נמי בכל פסולי המוקדשין וכו'. הרא"ש ז"ל. וזה לשון הרא"ה ז"ל ושור פסולי המוקדשין כלומר שלא נפדו. ולקמן דאמרינן דפסולי המוקדשין מיירי כשנפדו והוא מן המקומות שמצינו בתלמוד לשון אחד בשני מקומות ופירושו מתחלף. ע"כ.

כתב רש"י ז"ל הכי גרסינן מאי ניהו שור בכור דלא פריק ליה וכו'. ולגירסא זו יש להקשות למה אמרו מאי ניהו דהא אפילו בכל שאר פסולי המוקדשין נמי איתיה. וי"ל דלרבותא נקט לומר דאפילו שמותר לזרים בלא פדיה ואפילו לעכו"ם דאיתקש לצבי ואיל אפילו הכי תני בנזקי שור. הרשב"א ז"ל. וזה לשון הר"ר ישעיה ז"ל שור ושור פסולי המוקדשין. נראה דמיירי בשלא נפדה דאי בנפדה רעהו קרינא ביה. וכן משמע מדאיצטריך והמת יהיה לו למעט שור פסולי המוקדשין בכור דפטור כשנפדה דלא מתה שלו הוא מכלל דרעהו קרינא ביה ולא אימעיט מרעהו וצריך עיון מה תועלת בבכור במה דלא מצי פריק ליה והלא דינו בכל דבר כשאר פסולי המוקדשין שנפדו דטמא וטהור אוכלין בקערה אחת ולענין גיזה ועבודה דמי לפסולי המוקדשין שלא נפדו דנאכלין בטהרה. ושמא בכור מכל מקום שלא נפדה יש להעמידו בקדושה כדין שאר מוקדשין שלא נפדו. ע"כ.

הא כרבנן הא כרבי נתן וא"ת מאי קמשמע לן בשלמא כרבי נתן קמשמע לן דאפילו בשני שוורים יהיה הדין כמו בשור ובור אף על גב דבשור ובור שייך טפי למימר כי ליכא לאשתלומי משור משתלם מבור משום דאמר ליה את קטלתיה בהבל בורך ובשור ושור ליכא למימר הכי אבל לרבנן למאי איצטריך לאשמועינן בשור ושור כי ליכא לאשתלומי מהאי לא משתלם מהאי פשיטא דכיון דחולק כך לאשתלומי מבור לא לשתלם משור מועד אלא מחצה הוא הדין בשור ושור דמאי שנא. יש לומר דמשום דאמרי רבנן בעל השור חייב ולא פירשו חייב מחצה בהדיא אתא לאשמועינן שלא חייבו אלא מחצה מה שמחייב רבי נתן. ועוד יש לומר כיון דאתא רבינא לפרושי דלא תיטעי במילתיה דאביי למימר דאמרה אליבא דכולי עלמא אלא דוקא לרבי נתן אמרה. מיהו בסמוך דקאמר הא והא כרבנן מאי קא משמע לן. וי"ל דקא משמע לן דהלכה כרבנן והאי דלא קאמר הלכה כרבנן איכא למימר דאיכא דמפכי להו ואי נמי סבר הלכה כרבי נתן דסתם מתניתין וכרבא דאמר בסמוך מילתיה כרבי נתן קא משמע לן דלא תימא לרבנן דאמרי כי ליכא לאשתלומי מבור לא משתלם משור היינו משום דבור עשה עיקר ההיזק ואיהו קטל בהבליה ולכך לא נטיל חיובו על השור אף על גב דליכא לאשתלומי מיניה דרחמנא פטריה לפי שלא היה נתקל השור על ידו אבל בשור ושור שאין בזה עיקר היזק יותר מבזה נאמר שמא אפילו לרבנן כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי. ולכאורה משמע דבין אביי בין רבינא סבירא ליה האי כוליה היזקא עבד והאי כוליה היזקא עבד דאי סבירא ליה פלגא היזקא עבד למה יאמר רבי נתן כי ליכא לאשתלומי מהאי לשתלם מהאי הא לא שייך הכא טעמא דתוראי בבירך אשכחתיה את קטלתיה ואם הוא כן היה יכול עדיין לומר הא והא כרבי נתן הא כמאן דאמר כוליה היזקא עבד הא כמאן דאמר פלגא היזקא עבד אלא טעם הראשון שאמר רבא דהאי כוליה היזקא עבד חושב התלמוד עיקר ולהכי מוקי להו כוותיה. או שמא יש לומר דהאי דקאמר את קטלתיה לא מפני שהבור עשה כל ההיזק יאמר כן אלא מפני שכיון שאם לא היה הבור לא היה בא זה ההיזק קאמר את קטלתיה ובבירך אשכחתיה לא דוקא ואם כן ראוי הוא לומר בשור ושור לרבי נתן כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי כמו בשור ובור ולא הוה מצי לאפלגינהו לאביי ורבינא בתרי לישנא דכוליה היזקא עבד ופלגא היזקא. לשון תוספות שאנץ. וכתב הר"א מגרמישא ז"ל הא כרבנן הא כרבי נתן. לפירוש רש"י נמי יש חידוש דלא תימא דוקא בשור ובור כי ליכא לאשתלומי מתם כוליה משור לא משתלם מבור משום דבור לא קעביד מידי דבתר מעיקרא אזלינן. ע"כ. וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל הא כרבי נתן הא כרבנן. תימא דליפלגי בשור ובור בפלוגתא דרבי נתן ורבנן דמאי קא משמע לן בשור ושור טפי מבשור ובור. ועוד קשה דהיכי קאמר לרבי נתן דכי ליכא לאשתלומי משור פסולי המוקדשין משתלם מהאי שור דההיא כמו משור ובור הא לא דמי דע"כ לא קאמר רבי נתן בבור משום דאמר אנא תוראי בבירך אשכחתיה אבל הכא דלא שייך למימר הכי לא. ויש לומר דהא דצריכין האי סברא דאנא תוראי בבירך אשכחתיה היינו ללישנא דהאי פלגא נזקא קא עביד וכו' וסוגיא דהכא דאביי ורבא סבירי להו כאידך לישנא דאמר האי כוליה נזקא קא עביד וכו' דאזלא האי טעמא משום תוראי בבירך אשכחתיה ולכך יש לדמות שור ושור לשור ובור ובהכי נמי מיתרצא פירכא קמייתא דאי הוו פליגי הכא בשור ובור הוה אמינא דוקא התם אמר רבי נתן משום דאמר ליה אנא תוראי בבירך אשכחתיה. מיהו קשה רבינא דאמר כדרבנן פשיטא דכי היכי דאמרי רבנן בשור ובור וכו' ככתוב לעיל. ע"כ. וזה לשון הרשב"א ז"ל התוספות תירצו דלרבנן אתא לאשמועינן דמאי דאמרי רבנן בעל השור חייב ולא פירשו חייב מחצה בהדיא הוה להו כאלו פירשו בהדיא חייב מחצה כמו לרבי נתן. וזה כפירוש שפירשו שלא חייבו רבנן בשור ובור אלא מחצה ושלא כדברי רש"י ז"ל. ואין תירוצם עולה כהוגן שאם כן מאן דאמר מחצה לפרושי חייב דרבנן למה לי למעבדה מימרא בפני עצמה לימא עלה בהדיא מאי חייב דקאמרי רבנן מחצה. ואדרבה נראה לי מכאן ראיה לדברי רש"י ז"ל דמשום דבשור ובור מחייבי רבנן את השור נזק שלם לפי שאנו רואין את הדוחף כעושה כל הנזק הוצרך כאן לומר דבשור ושור כל אחד ואחד מזיקין בשותפות ולפיכך שור של הדיוט אינו משלם אלא מחצה. ע"כ.

שור ואדם שדחפו לבור לא שדחף אדם בכוונה וכו' ועוד מאי שנא משור פקח דלא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה שיפול שם שור פקח. תוספות שאנץ. וכתב הר"א מגרמישא ז"ל וז"ל שור ואדם שדחפו לבור. מקשים התוספות אי שלא בכוונה אמאי חייב בושת. תימא דנזקי אדם דקאמר לענין ארבעה דברים וכו' דמיירי בכוונה דבלאו הכי לאו בבור עניינא איירי דהא ברישא איירי דדחפו יחד. והא דקאמר לענין כופר מוקי התוספות שדחף כל אחד לבד. כתוב בתוספות מידי דהוה אמתהפך. קשה דלעיל הוי פירושו שמתהפך כדי ליפול והיה יכול ליפול על אחד אבל הכא כשהתחיל ליפול לא היה יכול להצילו. ומפרש מהרא"ל שנתכוון לדחפו אבל לא לבור כי לא ידע שהיה בור כל כך בסמוך. ע"כ. והר"ר ישעיה ז"ל כתב וז"ל שור ואדם שדחפו לבור. נראה דאיירי בדחפו אדם שלא בכוונה דאי בכוונה למה יתחייב בעל השור הלא כל היזק הדחיפה באה מן האדם שהוא מתכוון והוא בן דעת ומכל מקום מיחייב אבושת שקודם שהגיע הנופל ליפול לבור הבין הדוחף וישר בעיניו שיפול והוי כמו נפל מן הגג והפך שמשעה שנפל לא נתכוון ליפול על האדם. וריב"א פירש דמיירי בכוונה ואומרים שישלם אדם יותר מן השור לפי מה שהוא דוחקו בחוזק ובכוונה. ע"כ.

שור ואדם שדחפו וכו' וא"ת אי שלא בכוונה האיך מתחייב האדם בארבעה דברים שהאחד מהם בושת. וי"ל שארבעה דברים שאמרו כאן אפיק מהן בושת ועייל נזק ואף על פי שאף השור חייב בנזק כל שאינו בכל הארבעה דברים אמרינן שאינו חייב שעל הנזק בלבד חייב ולא בשאר. הרשב"א ז"ל. וכתב תלמיד הר"פ ז"ל דלא נהירא האי תירוצא דכיון דקאמר לענין נזיקין כולן חייבין אם כן ארבעה דברים דקאמר בהדי בושת הוי דאם לא כן ליכא ארבעה דברים. לכך פירש כפירוש התוספות דמיירי דלאחר שהתחיל ליפול שוב דחפו האדם בכוונה בהדי דנפול בבירא והשתא מחייב בבושת אף על גב דבתחילת הנפילה דחפו שלא בכוונה מידי דהוה אנתהפך דאמרינן בפרק כיצד דחייב בבושת. ע"כ. עוד כתב הרשב"א ז"ל ותימה עוד אי בלא כוונה אף השור הוי בלא כוונה דשור דומיא דאדם ואם כן כיצד ישלם את הכופר ושלושים של עבד דמרא דהאי שמעתתא דהוא רבא משמע לעיל בפרק ארבעה וחמשה דסבירא ליה כרבה כל שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר מדבעא מיניה אי ילפינן אשו שלא בכוונה משור שלא בכוונה לשלם דמים אף על פי שאין השור משלם שלא בכוונה את הכופר. אפשר לי לומר דרבא אליבא דרבה קא מיבעיא ליה התם ולדידיה לא סבירא ליה וקצת הוכחה יש שם על זה והכא אליבא דנפשיה וכהלכתא דשור מועד שלא בכוונה משלם הכופר כשמואל ורבי יוחנן דמרבינן מאם כופר ותניא כוותייהו התם בפרק ארבעה וחמשה. ודילמא רבה נמי בתר דשמעה לההיא מתניתין דאותביה מינה הדר ביה. ואי נמי יש לומר דרבה לצדדין אמרה לשמעתיה לענין נזיקין שלא בכוונה ולענין הכופר בכוונה וכבר כתבתיה בגררא בפרק קמא בשמעתא דבור המתגלגל. ואיכא למידק דהא שור פטור ממיתה כיון שהוא ואדם דחפו דהוי כמו הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות וכיון דלא מחייב מיתה לא מחייב כופר. ולפי מה שכתבתי דרבא אליבא דרבה קא מיבעיא ליה התם ולדידיה לא סבירא ליה אי נמי הדר ביה אתי שפיר. והתוספות דחקו הרבה בפירושם ואמרו שלא דחפו יחד וכו'. וזה דחוק מאוד דכולה שמעתא בתר רישא גרירא ורישא ביחד דחפו ואיך נאמר בסיפא אם דחף האדם פטור ואם דחף השור חייב. ועוד וכי אתא רבא השתא לאמועינן דאדם פטור מכופר ושלושים של עבד ושור חייב מקרא מלא דבר הכתוב אלא כשעשו מעשה בשתוף אתא לאשמועינן וכרבי נתן דכל דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי. ואי משום הכוהו עשרה בני אדם מסתברא לי דלא קשה ולא מידי דעל כרחך לא אמרו אלא שהכוהו עשרה בעשרה מקלות דליכא איש כי יכה כל נפש אבל הכא כיון שדחפוהו ביחד כחד חשבינן ליה ודומיא דכי יכרה איש בור דבעינן אחד ולא שנים ואפילו הכי כשעקרו שניהם חוליא בבת אחת קרינא ביה איש בור ואלו הטילו שנים אחד באש שאינו יכול לצאת ממנו חייבין דאי לא אדתני עשרה בעשרה מקלות ליתני שדקרוהו שנים בבת אחת דהוי רבותא טפי. ומיהו אפשר לדחות דמשום דפלוגתא דבזה אחר זה נקטוה. ולא היא דאף היא הוה מצי למיתני ולאפלוגי בשדקר זה אחר זה דלרבה פטור ולרבי יהודה האחרון חייב. וצריך לי עיון בזה. ע"כ לשון הרשב"א ז"ל.

וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל לענין כופר ושלשים של עבד וכו' ואי קשיא אמאי חייב הרי האדם סייעו וכופר שלם אמר רחמנא ולא חצי כופר. וי"ל דכיון דליכא לאשתלומי מאדם משתלם משור. אבל קשה שהרי אין השור בסקילה הואיל ודחפוהו הוא ואדם יחד דהוי כהכוהו עשרה בני אדם וכו'. ונראה דלא קאי לענין כופר ושלשים של עבד אדחפו דרישא אלא הכי פירושו אם דחף כל אחד בפני עצמו שור חייב וכו'. אי נמי אף רישא מיירי שדחף כל אחד בפני עצמו. ע"כ.

וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל לענין כופר וכו' תימא אם כן לא מחייב אשור אלא חצי כופר ובהא נמי מספקא לן לעיל דשמא לא קא משלם חצי כופר משום דכופר אחד אמר רחמנא ולא חצי כופר. וי"ל דסבירא ליה כרבי נתן דאמר כי לא אפשר לאשתלומי מהאי וכו'. ותדע מדאמרינן לענין נזקין כולן חייבין ועל כרחך היינו לרבי נתן דלרבנן בעל הבור פטור לגמרי. אך מכל מקום קשה דהא שור פטור ממיתה כמו הכוהו עשרה בני אדם וכו'. לכן נראה שכל אחד ואחד דחף בפני עצמו והשתא ניחא קושיא קמייתא. וא"ת לפירוש ר"י דלעיל פרק ארבעה וחמשה דפירש דאביי ורבא סברי דשוורים בכוונה חייבים דמי ולדות אם כן הא דקאמר הכא לענין דמי ולדות השור פטור מיירי שהשור דחף שלא בכוונה ואם כן היכי קאמר דמשלם כופר הא אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר. ושמא רבא לא סבירא ליה כרבה דאמר אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר והא דנקט רבא בבעיא שלו שלא בכוונה משלם דמים אליבא דרבה קאמר וליה לא סבירא ליה. ע"כ. וזה לשון הרא"ה ז"ל לענין נזיקין כולן חייבין. ואף על גב דפרישנא לעיל דאדם וכו' שאני הכא דמסייע ליה שור ודאי בעל הבור ראוי להתחייב עמהם דהוא פושע לגבי דחיפת שור. והא דאמרינן לענין כופר ושלשים של עבד לא דק ונקטיה למאן דאמר ושלושים של עבד מתחייב אף על פי שאין השור מתחייב מיתה דהכא ודאי לא מתחייב מיתה כיון דבסיוע אדם הוה והוה ליה כהכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות בבת אחת דכולן פטורין אבל אליבא דהלכתא נפקא לן לגבי דמים. ע"כ.

לענין ארבעה דברים ודמי ולדות חייב שור ובור פטורים שור אימעיט מארבעה דברים מאיש בעמיתו וכו'. ומדמי ולדות מאנשים ולא שוורים אבל בור קשה דבור ליכא קרא למעוטי. ויש לומר דכיון דשור פטור הוא הדין בבור. שיטה. ומיהו נראה יותר דמקרא דממעיט שור ממעיט בור. ע"כ לשון תלמיד הר"פ ז"ל.

בגמרא שור ושור פסולי המוקדשין וכו' איבעית אימא הא והא כרבנן הא בתם הא במועד. מכאן נמי מוכח דלפרש"י שכתב לעיל דשור עביד כולי נזקא לא בא לומר דבעל הבור לא עביד מידי אלא כמו שפירשתי דאלת"ה מנ"ל להני אמוראי דלרבנן הכא בתם משלם רביע דלמא רבנן נמי סברי דכיון דלא מצי למשקל מאידך שהוא של פסולי המקדשין שקיל מבעל השור כל מנתא דיליה שהוא ח"נ והא דפטרי לעיל בעל הבור לגמרי היינו משום דלא עבד כלום דבעל השור כולי' הזיקא עביד אלא ע"כ דאף לפרש"י בעל הבור נמי כולי' הזיקא עביד ואפ"ה פטור כיון שהשור עיקר בנזק ואע"ג דבתם לא יהיב אלא ח"נ מגזירת הכתוב אומר לו בעל הבור מזלך גרם אני מה אעשה לך וה"ה בכאן ששניהם נגחו כ"א אלא דרחמנא פטרה לפסולי המוקדשין אומר בעל השור נמי מזלך גרם וק"ל. ומה שהקשו עוד המפרשים לפרש"י מ"ש דלעיל בשור ובור במועד משלם נ"ש לפירש"י והכא פלגא נראה ברור דלק"מ דהתם עיקר טעמא כיון שהשור התחיל בנזק ובתר מעיקרא אזלינן אבל הכא לא שייך ה"ט ששניהם הזיקו כאחד וכן משמע מל' הנמוקי יוסף בשם הרשב"א וק"ל:

שם בגמרא אמר רבא וכו' לענין כלים ופסולי המוקדשין וכו' ובור פטור מ"ט אמר קרא והמת יהיה לו וכו'. ולכאורה נראה דהא דפטרינן בור מפסולי המוקדשין היינו ממיתה אבל לא מנזקין כמו באדם שנפל לבור והטעם משום דקרא איירי במיתה וכן נראה מלשון הרמב"ם אלא שיש לבעל דין לחלוק דדוקא גבי אדם יש לחלק בין מיתה לנזקין דהאי חיובא נזקין מקרי וחיובא דמיתת אדם כופר מקרי ולא מצינן ליה להדיא אלא בקרן דשור לחוד וא"כ שפיר יש למעטו וכ"נ מלשון רש"י בפרק המניח דף כ"ח גבי הא דאמרינן לענין נזקין אדם חייב פרש"י דקרא מכופר ממעטיה אבל גבי פסולי המוקדשין לא מצינו שום סברא לומר שנפטור ממיתה ויתחייב בנזקין אלא דפטור לגמרי והא דילפינן מקרא דמי שהמת שלו היינו כיון דלא קרינן ביה והמת יהיה לו לא שייך כלל בהאי עניינא וכן משמע מדנקט ליה בהדדי כלים ופסולי מוקדשין בור פטור וכמו דגבי כלים פטור אפילו מנזקין ה"ה בפסולי המוקדשין וכ"נ מלשון הטוח"מ סי' ת"ר וצ"ע:

שם בגמרא מסתברא כו' שכן פטר בו את הכלים הא דלא קאמר שכן פטר בו את האדם דדמיא טפי לפסולי המוקדשין שאין המת שלו כמ"ש התוספות בפ"ק דף י' נראה דמשום דמפטורא דאדם משמע אדרבא להיפוך מדאיצטריך למפטר אדם אע"ג שאין המת שלו מכלל דבמידי אחרינא שאין המת שלו חייב וכמו שהקשו התוספות בפרק קמא לכך ניחא ליה לאתויי מכלים ועוד דפטורא דאדם לאו מנזקין הוא אלא מחיוב דכופר דלא כתיבא כלל בהאי עניינא וגם אינו חידוש כ"כ דבאש נמי פטור מכופר לכך ניחא ליה לאתויי מכלים דחיובא דנזקין מיקרי ואפילו הכי פטור ועוד דלא מצינו פטורא דכלים אלא בבור לחודא והיינו ע"כ משום קולא דבור אבל מ"מ לר' יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור ואפילו הכי מודה בפסולי המוקדשים דפטור והיינו ע"כ משום דפטר בו את האדם וכמ"ש בפ"ק:

בתוספות בד"ה לענין כופר וכו' ונראה דלא איירי וכו' אלא כל אחד בפני עצמו עכ"ל. פי' מהרש"ל דהא דקאמר רבא שור חייב אדם ובור פטורים לא איירי כלל מנזק שעשו משותפות אלא מילי מילי קתני דכשיגחו שור לבדו חייב אבל אי הזיקו אדם לבדו או שנפל מעצמו לבור פטורים וחלוקי דיני נזקין אתי לאשמעינן ועיין במהרש"א שהאריך אבל דברי מהרש"ל נראין עיקר דלשון כ"א בפני עצמו מורה על זה מדלא כתבו שהזיקוהו זה אחר זה וק"ל:

בד"ה איפוך אנא וא"ת א"כ רעהו דכתב רחמנא ל"ל וכו' והקשה מהרש"א דרעהו איצטריך למעוטי וכו'. ואני כבר כתבתי לעיל דף ד' דהאי דרשא דרעהו למעוטי עובדי כוכבים אגב גררא דהקדש נקט לה בכל דוכתא אבל עיקר הלימוד בעובדי כוכבים ילפינן מעמד וימודד ארץ כן משמע להדיא לעיל דף ל"ח אבל מ"מ היה אפשר ליישב קושית התוס' דרעהו איצטריך למעוטי בשור שלא הוקדש מתחילתו אלא לדמיו כגון בבעל מום מעיקרו ושאר מילי שאינן ראויים למזבח דמשמע בתמורה דכ"ע מודו דבכה"ג שייך בהו פדייה וא"כ לא אימעטו מוהמת יהיה לו לכך איצטריך רעהו ואין להאריך וק"ל. אמנם לפמ"ש בחידושי גיטין פרק הניזקין בלא"ה יש ליישב קושית התוס' דאדרבא הא דמקשי הש"ס ואיפוך אנא היינו לבתר דכתיב רעהו ע"ש:

תוס' ד"ה שור ואדם וכו' לא שדחף אדם עיין לעיל ד' ו ע"א תוס' ד"ה לאתויי: