אי אמרת בשלמא אי אתו עדים — אחר שבועה קמייתא מחייב לשלומי קרנא אשתכח דאכתי ממונא הוא גביה ואמטו להכי מחייבינן ליה קרבן שבועה אשבועה שניה דמשום דאין שבועה חלה על שבועה לא תפטריה דהואיל ויכול לחזור ולהודות בין זו לזו נמצא דכל אחת שבועת כפירה בפני עצמה היא:
השתא מיהת הא לא אודי — בין זו לזו ואשתכח דכפירת דברים בעלמא הוא ולאו ממונא הוא גביה שהרי אין יכול להוציאו בעדים:
טוען טענת גנב — אינו משלם כפל עד שישבע ואחר כך יבאו עדים כדילפינן במרובה:
היקישא הוא — דאיתקש גנב וטוען טענת גנב דסמיכי קראי אהדדי אם ימצא הגנב הרי גנב ואם לא ימצא הגנב כמו שאמר אלא הוא עצמו גנבו היינו טוען טענת גנב ונמצא שהוא גנבו:
אלא למאן דאמר — בפרק מרובה (בבא קמא דף סג:):
תרוייהו בטוען טענת גנב — דגנב עצמו נפקא לן מאם המצא בידו דכתיב בפרשה אחריתי היכי איתקוש:
גנב הגנב — מרבוייא דה"א דאתרבאי בטוען טענת גנב [ילפינן לה כל דיני גניבה לרבות] תשלומי [כפל] וד' וה':
משלם תשלומי כפל — דטוען טענת גנב:
ולישני ליה כגון שאכלו טריפה — דאיכא ר"ש דפטר בהשוחט ונמצאת טריפה מתשלומי ד' וה' לעיל (בבא קמא דף ע.) ומשני רבי יוחנן כר"מ ס"ל דאמר שחיטה שאינה ראויה לאכילה הואיל ונשחטה כהלכתה שמה שחיטה:
ולישני ליה בגונב בן פקועה — שנמצא במעי אמו ופקעה לאחר שחיטה והוציאוהו דאיכא למאן דמכשר ליה בלא שחיטה בפ' בהמה המקשה (חולין דף עד:) דתנן ר"ש שזורי אומר אפילו הוא בן חמש שנים וחורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו:
כר"מ — בשחיטת חולין דתנן השוחט את הבהמה ומצא בה בן ט' חי כו':
ולישני ליה כגון שעמד בדין — קודם לכן ואמר נגנב ונשבע ובאו עדים שגנבו הוא עצמו וחייבוהו ב"ד ואמרו צא תן לו קרן וכפל ואח"כ שחטו ואכלו (וחזר ונשבע עליו) דמשלם כפל אשבועה קמייתא ופטור מטביחה כדרבא כו':
בשותף שטבח — שותפין שגנבו וטבחו האחד שלא מדעת חבירו אמרינן בפרק מרובה (בבא קמא דף עח:) שפטור מד' וה' דחמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר והכא לא קרינא וטבחו כולו בחיובא דעל החצי של חבירו הוה טובח ומוכר אחר הגנב דפטור אבל לדעת חבירו משלמין שניהם דשלוחו הוא ואמרינן תחת לרבות את השליח:
על כל אבדה — וגו' ישלם שנים:
אין נתינת קטן כלום — דכתיב איש פרט לקטן דאין נשבעין על טענת נתינתו ואין באין לידי כפל על ידו דהכא כפל כתיב:
אין לי אלא כשנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן — דאיכא למימר דהאי איש אהשתא קאי וה"ק כי יתן מי שהוא עכשיו איש בשעת טענה פרט לנתינת מי שהוא עדיין קטן אבל אי הוי עכשיו איש לא ממעט ליה:
נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין — דפטור:
ת"ל יבא דבר שניהם — איתקוש נתינה והעמדה בדין להדדי דבתרוייהו בעינן איש:
תהוי נמי כאבידה — דליכא נתינה והוי טענה להשביע ולהתחייב כפל וכי תבעו כשהוא גדול ליחייביה להאיך שבועה וכפילא אע"ג דנתינה ליכא:
שאכלו — בעל הבית לפקדון בעוד שהמפקיד קטן דלא ירד פקדון זה לתורת טענה מעולם אבל אבידה מכי מטא לידיה דהאי איחייב ליה שהרי יש לה בעלים בני טענתא:
הכי נמי דמשלם — דמשהגדיל קטן ונעשה בר טענה נתחייב זה לבא עמו לדין ואע"ג דנתינה לא הואי:
דאמר קרא כי הוא זה — היינו הודה במקצת ובפרשת טוען טענת גנב כתיב:
