מסכת בבא קמא דף נ״ה עמוד א׳

נאמר בהן טוב גבי כיבוד אב ואם דכתיב בהן למען ייטב לך:

ופתח בו טי"ת שכתובה ראשון בתורה נאמרה לטובה:

הספד תיבה זו לבדה הראוהו:

כאן שנה במשנה זו דקתני כלאים נוהג בעופות למדנו דכל עופות כלאים זה בזה מין בשאינו מינו:

טווס פווא"ן בלע"ז:

פסיוני מין שליו שקורין פירדי"ץ:

קועיה חרטומו בי"ק בלע"ז:

טייעא ערבי:

אמר ר"ל כאן שנה רבי תרנגול טווס ופסיוני כו' מהו דתימא מין אחד הוא קמ"ל - ואע"ג דלא אשמעי' ממתניתין דליהוו תרי מיני אע"ג דרבו בהדי הדדי ולא שמעינן אלא דאיסור כלאים שייך בעופות מ"מ אתי שפיר דהכי קאמר ר"ל כאן שנה רבי כלומר כיון ששנה רבי דיש כלאים בעופות א"כ תרנגול טווס ופסיוני כלאים זה בזה כי מסברא דנפשין יש לנו לדעת שאלו המינים חלוקים זה מזה ואינם מין אחד ואע"ג דרבו בהדי הדדי וכיוצא בזה יש ביבמות בפרק חרש (דף קיג:) ובהנזקין (גיטין נה.) אמר רבא מעדותו של רבי יוחנן בן גודגדא שהעיד על חרשת שהשיאה אביה שיוצאת בגט אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי וחזר ואמר לה כנסי שטר חוב זה מגורשת מי לא א"ר יוחנן בן גודגדא לא בעינן דעת ה"נ כו' פשיטא מהו דתימא כיון דאמר כנסי שטר חוב זה בטולי בטליה קמ"ל אע"ג דלא ידע רבא ממילתיה דרבי יוחנן בן גודגדא דלא בטליה במה שאמר כנסי שטר חוב זה אלא מסברא דנפשיה אפ"ה קאמר מעדותו שמעי' ליה וכיוצא בזה יש הרבה בגמרא:

המרביע שני מינים ר"י ב"ר יהודה היה מגיה המנהיג ב' מינים שבים לוקה משום דבבראשית רבה (פ"ז) ובירושלמי דכלאים (פ"א) משמע דאי אפשר להרביע דגים ומיהו אין צריך להגיה דדגים דוקא הוא דמשמע דאין להרביעם אבל מין חיות הים שייך ביה איסור הרבעה והכא איכא לאוקמי במין חיה שיכול אדם להרביע דקאמר בבראשית רבה המרביע מין חית הים לוקה ובתר הכי קאמר כל מקום שנאמר בו למינהו כלאים נוהג בו ופריך אהך ברייתא והרי דגים שנאמר בהו למינהו וכי כלאים הרבעה בהם והיאך יכול להרביעם ומשני דהא דקאמר בדגים כלאים נוהג בהם היינו דוקא בהנהגה אבל בהרבעה לא משכחת לה משמע דבחיות הים משכחת שפיר הרבעה להכי לא פריך שם אמרביע חיות הים היאך לוקה אלא אמאן דאמר כל שנאמר בו למינהו דהיינו אפילו סתם דגים כלאים נוהג בהם:

אתיא למינהו למינהו מיבשה ומשבת לא מצי למילף דמרבוי דוכל בהמתך לית לן לרבויי אלא כל מילי דיבשה שאדם רגיל לחמר אחריהם דבחמר כתיב קרא דבהמתך גבי שבת:

למינהו מיבשה וא"ת ומה צריך ללמוד מיבשה תיפוק ליה מדכתיב בגופיה למינהו דבאלו טריפות (חולין דף ס. ושם) משמע דאי הוה כתיב למינהו בצווי של דשאים אסור להרכיב שני דשאים זה בזה וי"ל דלמינהו לחודיה לא הוה משמע שנכתב איסור כלאים אי לאו חוקותי תשמרו דדריש שמואל חוקות שחקקתי לך כבר ומפרש ר"ת שחקק במעשה בראשית שכתוב בו למינהו והיינו למינהו דיבשה דבהמה ואילן דאיירי ביה קרא דחוקותי אבל מלמינהו דים לחודיה ליכא למילף מיניה דגים וא"ת דסוגיא דגמרא דלא כרבנן דבפ' ד' מיתות (סנהדרין דף ס. ושם) דלא מיחייבי בני נח לא בכלאים ולא בהרבעה אלמא לא דרשינן למינהו וי"ל נהי דלא דרשינן למינהו לגבי בני נח דלא אשכחן דמזהר בהו רחמנא לגבי ישראל דהוזהרו גבי כלאים דרשינן ליה ונ"מ לגבי דגים א"נ להרכבת אילן דקרא דשדך לא מיירי אלא בזרעים והשתא דכתיב למינהו באילן דרשינן מיניה מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבת אילן ובהא פליגי ר"א ורבנן דר"א יליף מחוקותי שחקקתי לך כבר שהוזהרו בני נח על הכלאים כלומר מלמינהו ורבנן לא ילפי מיניה אלא שנרמזו מלמינהו דמעשה בראשית ומ"מ לא נאסרו לבני נח ואתי שפיר דאתיא אפילו כרבנן מילתיה דשמואל וא"ת ל"ל למילף כלאים דהרבעה בהמתך בהמתך משבת לרבויי עופות תיפוק ליה מלמינהו כי היכי דילפינן דגים וי"ל דאי לאו ג"ש לא הוי מפקי קרא דבהמתך ממשמעותא אבל השתא דאתי ג"ש ומפקא לקרא ממשמעותא מרבינן אפילו דגים למינהו למינהו מיבשה:

המנהיג בעיזא ושיבוטא וא"ת דמשמע דפשיטא ליה דבשני מינים שבים חייב והא למינהו גבי הרבעה והרכבה כתיב ולא גבי זריעה והנהגה כדמוכח בפ' ד' מיתות (שם) דלא מיתסרי בני נח בחרישה וזריעה ולא אוקמינן חוקות שחקקתי לך כבר כלומר בלמינהו דמעשה בראשית אלא דומיא דבהמתך לא תרביע מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה וי"ל דסברא דמוקמינן למינהו בין בישראל בין לבני נח לכל אחד כמו שמצינו איסורו במקום אחר לבני נח בהרבעה ולישראל אף בהנהגה ועי"ל כי היכי דילפינן כולהו משבת ה"נ ילפינן שבת בהמתך בהמתך מהרבעה לאסור דגים בשבת במלאכה והדר ילפינן כלאים דהנהגה משבת:

אלא מעתה חיבר חטה ושעורה וזרע חטה בארץ ושעורה בחוצה לארץ כגון בערוגה אחת בסמוך בפחות מג' טפחים דצריך להרחיק בין זרע לזרע כדמוכח במס' שבת פרק א"ר עקיבא (דף פה.) והא דבעי ר' יאשיה חטה ושעורה וחרצן במפולת יד להתחייב בכלאי הכרם קאמר אבל בכלאי זרעים חייב בחטה ושעורה לחודה והך סוגיא נקט כרבנן דלא בעו אלא ב' מינין אבל ר"י פליג ומצריך שלשה זרעים או מב' מינין או מג' מינין דתנן (כלאים פ"א מ"ט) הזורע חטה ושעורה כאחד חייב ר"י אומר שני חטין ושעורה אחת או שני שעורים וחטה אחת או חטה ושעורה וכוסמת ובלבד שיהיו שלשה:

מכיון שבארנו שאף העופות אסורין להרביע מין בשאינו מינו צריך שתדע שלא סוף דבר את שאינן רגילין זה עם זה כגון תרנגול עם אווז וכיוצא בו אלא אף אותם שרגילין זה עם זה מעתה תרנגול טוואס ופסיוני הרי הם כלאים זה בזה לענין הרבעה וכן אווז בייתי עם אווז מדברי מפני שזה טוען הרבה ביצים בטעינה אחת וזה אינו טוען אלא אחת וכן המרביע שני מינין שבים לוקה ויש גורסים המנהיג ומפני שאין לשון הרבעה שיך בדגים אלא בהנהגה על הדרך שיתבאר בסמוך ומ"מ יש אומרים שמיני חיה יש בים שלשון הרבעה נופל עליהם:

הנהיג בבהמה על שפת הים ובדג אחד והיה הדג בתוך הים והבהמה בקרקע על שפתו וחברם בחבל אחד עד שהוא מושך בשניהם הרי זה ספק ואסור ואם עשה פטור:

ואם חבר חטה ושעורה בידו וזרע חטה בארץ ושעורה בחוצה לארץ בסמוך לו לשיעור זריעה פטור שהרי אין החיוב שוה להם שארץ ישראל מקום חיוב וחוצה לארץ מקום פטור:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

ד"ה למינהו מיבשה וכו' דכאלו טרפות משמע דאי הוה כתיב למינהו בציווי של דשאים היה אסור להרכיב שני דשאים זה בזה ר"ל וא"כ ש"מ דמלמינהו לחוד ילפינן איסור כלאים ויש להקשות מנא להו לתוס' הא דלמא ה"ק התם דאי הוה כתיב למינהו גבי דשאים הוה ילפינן ליה מלמינהו דהרבעת בהמה דומיא דאמרינן הכא בשמעתין ויש לתרץ דכי מעיינת התם לל"מ הכא דהכי איתא התם בפא"ט הרכיב שני דשאים מהו וכו' כיון דלא כתיב בהו למינהו פירוש בציווי של הקב"ה אלא הם בעצמם נשאו ק"ו מאילנות והוציאו הדשאים למיניהם לא מיחייב או דלמא כיון דאסכים הקב"ה אידייהו כמאן דכתיב בהו למינהו דמי ואי ר"ל מטעם דילפינן למינהו למינהו מהרבעת בהמה לא הוי שייך לחלק בין אי כתיב בהו למינהו בציווי של הקב"ה או בשעת מעשה שהוציאו מעצמן וק"ל:

אמר ריש לקיש כאן שנה רבי טווס וכו' ואף על גב דלא אשמועינן ממתניתין דלהוו וכו' ככתוב בתוספות עד וכיוצא בזה יש הרבה בתלמוד. וכהאי גוונא נמי איכא לקמן בפרק הגוזל קמא אמר רבא גזל שלש אגודות בשלש פרוטות והוזלו וכו' ותנא תונא וכו' ואין ללמוד מן המשנה אלא אגודה אחת. וכן בהרבה מקומות. כן נראה לי לפרש לפי הפשט של תלמוד שלנו ואין חסר עכשיו שום דבר מן הספר. אבל שמעתי שיש מפרש דמדקתני וכן חיה ועוף משמע שהעוף שוה לדין היה שכמו שהזאב והכלב וכיוצא בהן השנויין במשנה בפרק קמא דכלאים שונה בהם שם אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה גם בעוף כמו כן אף על פי שדומין זה לזה כיון דחלוקים בדיניהם זה מזה הוא הדין אף על פי דרבו בהדי הדדי בי קני הוו כלאים זה בזה ואומר שכך משמע בירושלמי במסכת כלאים. וקשה לאותו פירוש מה דקדוק הוא זה לדקדק ממה ששונה עוף בהדי חיה מה היה לו לעשות כי אם לשנותם ביחד. ועוד דכיון דידעינן מסברא דנפשין שהם חלוקים בדיניהם אפילו לא שנאן לחיה ועוף ביחד הייתי יודע שהם כלאים כיון שיש בעוף משום כלאים ואשכחן איסור כלאים בכהאי גוונא דחיה דמאי שנא עוף מחיה. וי"ל דאי תנא עוף בכלאים באפי נפשיה ולא כלליה במתניתין הוה מצינו למימר דעוף לענין כלאים מדרבנן ולכך לא אסר בו במשנה דמסכת כלאים שני מינים הדומים זה לזה כמו שאסר בבהמה ובחיה והוה סלקא דעתיה למשרייה אבל השתא דכלליה במתניתין משמע שהוא מדאורייתא כמו חיה וכמו שעוף דאורייתא לכל הדברים השנויים במשנתנו כי אם היה דרבנן לא הוה לו לשנותו בענין שיהא דומה שהוא דאורייתא. כמו שמצינו גבי וכן חיה שנשחטה בעזרה דדייק מינה דחיה לרבי שמעון מדרבנן לענין חולין בעזרה ואף על פי כן עדיין אינו בא בפשיטות כי עכשיו חסר חצי הדקדוק מן הספר כי ממשנתנו זאת לא הייתי יודע כן אם לא ממשנת הזאב והכלב. והכי גרסינן לה בירושלמי בפרק קמא דכלאים בגמרא דההיא בבא דתנן התם הזאב והכלב וכו' וקאמר עלה בגמרא הכלב עם הכלב הכופרי וכו' עד אמר רבי יוסי יאות בא להודיעך שעוף אסור בכלאים ע"כ לשון הירושלמי ואין יותר מדבר זה. וצריך עיון. לשון תוספות שאנץ. וה"ר ישעיה ז"ל הביא שני התירוצין הנזכרים ואחר כך כתב וז"ל וגרסינן בירושלמי הכא. ואיתא בפרק קמא דכלאים דתנן התם הזאב והכלב כלב כופרי וכו' כלאים זה בזה וקאמר עלה בגמרא הא כלב מין בהמה מודה בכלב כופרי שהוא מין חיה הא כלב עם כלב כופרי על דעתיה דרבי מאיר כלאים. עוף לא תנינא אמר רבי יוחנן איתיתיה מן דכרמליא תרנגול עם פסיוני או עם טווס אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה. ריש לקיש אמר משנה תמימה שנה לנו וכן עוף וחיה כיוצא בה. אמר רבי יונה צריכה לרבי יוחנן תנינא הכא חיה ופרשנוה תמן תנינא הכא בהמה ופרשנוה תמן. וצריך עיון לשני התירוצין לישבו. ע"כ.

דרבו בהדי הדדי פירש הראב"ד ז"ל שזה מגדל אפרוחים של זה וזה מגדל אפרוחים של זה. הרשב"א והרא"ה ז"ל.

המרביע שני מינים שבים ר"י ב"ר יהודה הגיה כאן המנהיג ובחנם הגיה דשמא בחית הים שייך הרבעה דקאמר המרביע וכו' ופריך והרי דגים וכו' ומשני הא דקאמר דאפילו בדגים נוהג דוקא בהנהגה ומדלא פריך למאי דקאמר המרביע חיה שבים לוקה שמע מינה דבחית הים שייכא בה הרבעה ולא בסתם דגים. וריב"א אומר אף דבחית הים צריך לחלק דבבראשית רבה מיתניא הא דכלאים דכל למינהו כלאים נוהג בו ופריך והרי חית הים וכו' אלמא דאף בחית הים פשיטא דלא שייכא בהו הרבעה. ויש לחלק בין אותם שחציה היה וחציה דג דבההיא לא שייכא בהו הרבעה ובין אותם שכלם דמות חיה דהנהו שייכא בהו הרבעה. ה"ר ישעיה ז"ל.

למינהו מיבשה וא"ת ומה צריך ללמוד מיבשה וכו' כמו שכתוב בתוספות. ותירץ הראב"ד ז"ל ההוא לעשה והכא למלקות וכדאמרינן המרביע שני מינים שבים לוקה והיינו דאיצטריך למילף למינהו למינהו מיבשה. הרשב"א ז"ל.

אתיא למינהו למינהו מיבשה ואף על גב דאליבא דרבי אליעזר הוא דדרשינן בפרק ארבע מיתות חוקים שחקקתי כבר. ומפרש רבינו תם שחקקתי לך במעשה בראשית שנכתב בו למינהו. נראה דהוא הדין נמי לרבנן אלא בהכי פליגי דרבי אליעזר יליף מחקקתי לך כבר שהוזהרו בני נח על כך ומשום שנצטוה אדם על כך נרמזו בו למינהו ורבנן לא ילפי מיניה אלא שנרמזו בלמינהו דמעשה בראשית ומכל מקום לא נאסרו לבני נח. והשתא אתי שפיר מילתא דשמואל בפרק קמא דקידושין דדריש את חקותי תשמרו חוקים שחקקתי לך כבר אפילו לרבנן דפליגי עליה דאפילו רבנן אית להו להא דרשא שנחקקו ונרמזו בלמינהו דבראשית ונפקא מינה דאי לא חקקם נמי בלמינהו ולא הוה כתיב לא למינהו ולא חקקתי לך כבר לא הוה שמעינן מקרא הרכבת כלאים כי אם דזריעה ואפילו אי הוה שמעינן לה להרכבה דזרעים ממה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה הרכבה דאילנות דלא שייכי באיסור כלאים דזריעה לא הוה ידענא אבל השתא דכתיב למינהו באילנות שמעינן מינה הרכבת האילן. ובהרכבת דשאין איכא בעיא באלו טרפות משום דלא כתיב בהו למינהו כיון דאסכים מרייהו דילמא כמאן דכתיב בהו למינהו ונפקא מינה דאז לא הוה אסרי נמי הרכבה בחוץ לארץ טפי מזריעה וגם נפקא מינה נמי למאי דאמרינן הכא גמר למינהו למינהו מיבשה אבל משבת לא מצי למילף דמריבוייא דוכל בהמתך לית לן לרבויי אלא מילי דיבשה שאדם רגיל לחמר אחריהם דבמחמר משתעי בהמתך דכתיב גבי שבת. וא"ת כיון דגבי שבת לא כתיבי מינים שבים אם כן מנא ליה מינים שבים לענין דפשיטא לן בסמוך דשייכא במינים שבים הא שור דחרישה ילפינן משבת. יש לומר דהדר שבת ויליף מינים שבים מהרבעה בבהמתך בהמתך והדר יליף מיניה שור דחרישה. וא"ת למה לי למילף בהמה דהרבעה משבת לילף מלמינהו דבראשית דכל מאי דכתיב ביה למינהו אסור להרביע כי היכי דילפינן למינהו דים מלמינהו דיבשה. דאי לא כתיב גזרה שוה דבהמתך בהמתך לא הוה מפיקנא קרא ממשמעותיה ומרבינן עופות משבת מלמינהו אבל כיון דמפקינן ליה ממשמעותיה ומרבינן עופות משבת נרבי נמי מינים שבים מלמינהו. אי נמי מלמינהו אין לרבות מינים יותר ממה שכתוב במצוה וכי גמר ים מיבשה בלמינהו לא הוה מרבי מינים אחרים אלא אותם מינים הנאסרים ביבשה היה אוסר בים ואם היו עופות מותרים בהרבעה ביבשה והיה חלוק לענין הרבעה אף במינים דיבשה היינו מחלקים גם במילי דים. והכי משמע קצת מדקאמר אתיא למינהו מיבשה ולא קאמר אתיא למינהו למינהו מעופות דים גופיה אלמא משמע דלמינהו דעופות לא הוה ילפינן אלא מיני עופות שיש בהם דומיא דיבשה. מיהו איכא לדחוייה דיבשה דקאמר היינו עופות של יבשה. וא"ת והלא אין איסור הרבעה בדגים דלא מצינו בהו הרבעה כדמוכח בבראשית רבה דלא משכחת בהו איסור הרבעה אלא בחית ים ולא בדגים ואיסור הרבעה דמינים שבים דשמעתין היינו בחית הים ולא בדגים ואפילו הכי קאמר בבראשית רבה וכן בירושלמי דאיתרבו דגים לאיסור הנהגה כיון דכתיב בהו למינהו אף על גב דלאו בני הרבעה נינהו וכיון דלא אתרבו להרבעה אלא מינים שישנן כמו כן ביבשה ובהנהגה לא ילפינן מינים דים אלא משבת דהדר ילפא מהרבעה כדפירשנא אם כן היכי מתרבו דגים שבים שאינם בני הרבעה לאיסור הנהגה. יש לומר דודאי אי לא איתרבו עופות דיבשה מכל בהמתך לא הוה מרבינן מלמינהו דים אלא מה שיש כמותו ביבשה כי כיון שהייתי מחלק במילי דיבשה הייתי מחלק כמו כן במילי דים אבל השתא דאתרבו עופות ואין בכלל שום חילוק במילי דיבשה ילפינן בלמינהו מיבשה לכל מילי דים בלא שום חילוק. לשון ר'. וקצת היה דומה שיהא סוגית התלמוד כרבי אליעזר דסנהדרין מדבעיא בפרק אלו טרפות הרכיב שני דשאין זה על גבי זה דעל כרחך לאו בישראל קא מיבעיא ליה דמשנה היא במסכת כלאים בפרק קמא אין מביאין אילן באילן וירק בירק ונותנין זרע דלעת וכו' אבל בבני נח מיבעיא ליה דלא מיתסר בזריעת כלאים ואסורים בהרכבה והיינו כרבי אליעזר. ומיהו יש ליישב אפילו כרבנן ומיבעיא ליה לישראל בחוץ לארץ דשרינן כלאי זרעים כדאמרינן בסוף פרק קמא דקידושין שדך למעוטי זרעים שבחוץ לארץ ומיבעיא ליה בהרכבה אי הויא בהרכבת האילן משום דכתיב בה למינהו. אי נמי לרבי יאשיה מיבעיא ליה דלית ליה זריעת כלאים עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד דאף על גב דלא בעי כל הני אלא משום חיוב דכלאי הכרם כדפרישנא בפרק אמר רבי עקיבא מכל מקום בכלאי זרעים נמי הוה בעי חטה ושעורה במפולת יד. אי נמי מיירי בזרעים דלאו קנבוס ולוף ואמרינן בפרק שני דמנחות קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים דרבנן. ומיהו רש"י ז"ל פירש שאר זרעים דרבנן לכלאי הכרם. תוספות שאנץ. וזה לשון הר"ר ישעיה ז"ל אתיא למינהו למינהו מיבשה. נראה דלאו מגזרה שוה יליף דבמעשה בראשית הוא דכתיבי אלא סמיך אדרשא דרבי אליעזר דדריש בפרק ד' דסנהדרין וכלאי זרעים והתם כתיב למינהו בים וביבשה. ואפילו לרבנן דפליגי עליה התם דרבי אליעזר ואמרי שלא הוזהרו בני נח על הכלאים אית להו דרשא חוקים שחקקתי לך כבר ובהא פליגי דרבי אליעזר סבר דנאמרו במעשה בראשית כדי לאסור לבני נח ורבנן סברי לא נאמרו אלא מפני שהוא עתיד לאסור לבני ישראל. ואם תשאל מאי אהני למינהו הא כתיב בסיני בהמתך לא תרביע כלאים ושדך לא תזרע. וי"ל דמהא לא שמעינן אלא כלאים דזריעה אבל בהרכבה לא להכי כתיב למינהו גבי אילנות במעשה בראשית לאסור הרכבה. ואפילו אי דרשינן מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה לא שמעינן אלא הרכבת זרעים אבל הרכבת אילנות לא להכי כתיב למינהו דבראשית דגבי אילנות לאסרן בהרכבה. וכן נמי אהני למינהו לענין בהמה דאי לא כתיב אלא בהמתך לא תרביע ודאי הוה גמרנא שור שור משבת לרבות חיה ועופות אבל דגים לא אהני למינהו דים דגמרנא למינהו דיבשה מיניה לרבות דגים. אבל קשה בהמתך בהמתך משבת למה לי הא גמרינן מלמינהו אפילו דגים. יש לומר דאי לאו גזרה שוה הוה אמינא דבהמתך דוקא בהמה והא דכתיב את חקותי אורחא דקרא הוא ולא לדרוש חוקים שחקקתי לך כבר אבל כיון דדרשינן גזרה שוה ומפקינן קרא מפשטיה דמרבי חיה ועוף משתמע נמי למדרש חוקים שחקקתי לך כבר לרבות אף דגים. וקשה דאמרינן לקמן הנהיג עיזא ושיבוטא מהו משמע דאיכא איסור הנהגה בדגים ומנא לן הא לא כתיב את חקותי גבי הנהגה דאף חיה ועוף לא ידעינן אלא משום דילפינן שור שור משבת. יש לומר דגמרינן בהמתך בהמתך משבת מהרבעה לרבות דגים להנהגה והדר גמרינן הנהגה שור שור משבת ומרבינן דגים. ואי קשיא כיון דעיקרו מהרבעה גמרינן דיו בהרבעה ולא נרבה אלא חית הים דומיא דהרבעה. וי"ל דבהרבעה לאו משום דלא אתרבו אף דגים סתם אי הוה שייכא בהו הרבעה אלא משום דלא שייכא ובהנהגה דשייכא בדגים. יש לנו לרבות אף דגים. ע"כ. סליק פרק חמישי

פרק ששי נתחיל פרק הכונס בסייעתא דשמיא כבר ביארנו שעיקר הכוונה באלו השני פרקים רצוננו לומר פרק שור שנגח את הפרה ופרק הכונס הוא לבאר עניני המועדים שאינם בעלי חיים והם הבור והאש. וביאר עניני הבור בפרק שור שנגח ובא אחר כך זה הפרק בעניני האש וכמו שבפרק שור שנגח כיון להשלים מעט מה שחסר מעניני השור קודם שיתחיל בביאור עניני הבור כן בזה הפרק כיון להשלים מעט מה שהניח מעניני השן קודם שיתחיל בביאור עניני האש ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשבעה חלקים. האחד בעניני השן והרגל אי זו שמירה פוטרת בהם. השני על איזה צד ישתלמו נזקיהם. השלישי בשן המזקת ברשות שלה על איזה צד פטורה ועל איזה צד חייבת. הרביעי יתחיל בנזקי האש ויבאר בו מבעיר על ידי אחר או בסיוע אחר כיצד הוא דינו. החמישי אף במבעיר עצמו אי זו סיבה פוטרת בו ונתערב בזה החלק מעט מן החלק הששי. הששי לבאר בו איזה דבר חייב אדם בו בנזקי האש ואי זה דבר אדם פטור בו. השביעי באש הפוגע בפשתן והזיקו זה את זה על איזה צד יתחייב האחד ויפטר חבירו. זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים אחרים שלא מן הכוונה כמו שיתבאר. הרב המאירי ז"ל. מתניתין הכונס צאן לדיר והוא שהיה מנהגן כשהיו רוצים לזבל את השדה שהיו מלינין שם את הצאן והיו גודרין סביבות המקום שמכניסין אותם שם בפסין שלא יתפזרו לכאן ולכאן עד שיזדבל אותו מקום שהוקף בצואתם ואחר כך מכניסין אותם למקום אחר ואותו היקף קרוי בלשון תלמוד דיר. הרב המאירי ז"ל.

כתוב בתוספות אגב דתנא נפל לבור והבאיש מימיו תנא וכו' ודוחק אמאי הפסיק בשור שהכה את האשה. עוד כתוב בתוספות אגב דתנן כסהו כראוי בבור ולא בעינן למתנייה אגב דתנא בפרק ארבעה וחמשה קשרו כראוי דמילתא דקרן צריך לסיים. ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל.

נפרצה בלילה וכו' פירוש לא בנעל שלא כראוי הוא אומר כן שהרי מכל מקום תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא וחייב אלא בנעל כראוי ונפרצה הכותל בלילה או פרצוה ליסטים שפטור. ושמא תאמר ומה הוצרכנו בכך והלא אף ביצאה והזיקה בלא פריצה פטור בא להשמיענו שאם נפרצה ביום חייב בכדי שידע ויבא להוציא את צאנו משם למקום אחר או לשמרם על איזה צד. הרב המאירי ז"ל.

אמר לו עד שאתה שואלני למה וכו' שאלני אם נאמר בהם טוב או לאו שאיני יודע אם נאמר וכו'. הנה כל הקורא ישתומם על ככה וכי גברא רבא כר' חייא בר אבא לא היה יודע חלילה מה שהתנוקות של בית רבן יודעים שלא אמר טוב בדברות ראשונות ובאחרונות כתיב ואי משום דלשון טוב ממש לא כתיב אמאי קאמר שאינו יודע ועוד דנראה כפל הלשון שאלני אם נאמר וכו' שאיני יודע אם נאמר. והנלע"ד ליישב בענין זה קצת ע"ד הדרש משום דמצינו דמה שנשתנו הדברות האחרונות מן הראשונות בהרבה דברים הוא מכמה טעמים שונים האחד דאותן שנאמר בפרשת יתרו הן הן שנא' בסיני מפי הגבורה ואותן שנא' בפ' ואתחנן הן שנשנו בערבות מואב מפי משה כמו כל משנה תורה והרבה דברים מצינו בשינוי לשון במשנה תורה בספורי המעשים ותפילותיו של משה ודברי הקב"ה אל משה ובענייני המצות רובן ככולם נכתבו במשנה תורה בשינוי לשון וא"כ כמו כן אין לתמוה על הדברות שנשתנה בהם הלשונות נמצא לפ"ז לא נאמרו הדברות מפי הגבורה אלא פעם אחת והם הראשונים אבל במדרשים מצינו להדיא שזכור ושמור ושוא ושקר ולא תתאוה בדבור א' נאמרו ובזה הטעם נכתבו קצתם בדברות הראשונות וקצתם בדברות אחרונות אלא דזה הטעם לא שייך אלא היכא שכתובה בשינוי לשון ותרווייהו איתנייהו כגון כל אלו שזכרתי אבל במה שלא נאמר למען ייטב לך בראשונות ובאחרונות נאמר לא שייך כלל לומר הטעם שבדיבור א' נאמרו דהא באחרונות נמי כתיב למען יאריכון ימיך עוד מצאתי שהקב"ה בעצמו הגיד שני פעמים העשרת הדברות בראשונה אמר כל הדברים בדיבור אחד ואח"כ חזר ופרשם ומזה הטעם נאמרו פעמים בתורה בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן והשינוי ג"כ היה באמירת הקב"ה בעצמו ובדרושים העליתי דבזה פליגי תנאי בירושלמי אם היו הלוחות חמש דברות מצד זה וחמש מצד זה או עשר מול עשר וילפינן לה מדכתיב ויגד לכם כפליים לתושיה והיינו זה הענין בעצמו שכתבתי אם האמירה מפי הקב"ה היה רק פ"א הכתיבה ג"כ היה רק פ"א אבל מ"ד י' מול י' סבר שהאמירה מפי הקב"ה היה ב' פעמים ומכל אלו הטעמים לא מצינו בהכרח שהשינוי הוא מחמת שהראשונות נכתבו על הלוחות הראשונים והאחרונות שבפ' ואתחנן נכתבו על הלוחות האחרונים אלא מתשובת ריב"ל דאמר הואיל וסופן להשתבר למדנו כן והוא טעם אחר נמצא דלפ"ז יובן דודאי ר' חייא בר אבא ידע שפיר דבדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב כפי הכתובים שלפנינו אבל מה שהקשה ר"ח דוקא על השינוי דלמען ייטב לך ולא קשיא ליה על כמה שינויים הנמצא בהם משמע משום דבכל השינויים אמרינן ששניהם נאמרו מפי הקב"ה ונכתבו קצתם בראשונות וקצתן באחרונות משא"כ בלמען ייטב לך שהוא חסרון הניכר קשה לו למה לא נאמרו באמת מפי הקב"ה ואם נאמרו למה לא נכתבו וע"ז הענין בעצמו השיב ר' חייא שאיני יודע אם נאמר בהן נאמר דייקא אם נאמרו מפי הגבורה והחסרון הוא בכתיבה או שהחסרון הוא באמירה והטעמים בזה מתחלפים כמו שהארכתי בדרושים וע"ז השיב ריב"ל בשם ר' אחא ברבי חנינא שכיון שסופן להשתבר היה החסרון בכתיבה על הלוחות אבל מפי הקב"ה אף בראשונה נאמרה. והנה ידעתי ומצאתי ליתן טעם לדברי האומר שהחסרון היה באמירה מפי הקב"ה והיינו משום דלמען ייטב לך ולמען יאריכון ימיך היינו בעולם שכולו טוב ובעולם שכולו ארוך והקשה מהרש"א על הכפל לשון ע"ש מה שתירץ ולענ"ד נראה שהם שני עניינים דלעולם שכולו טוב היינו עולם הנשמות או עולם התחי' ושניהם לאחר מיתת האדם בהכרח ואלו העולמות אין נופל בהם לשון שכולו ארוך כיון שיש קצבה לדבר אבל עולם שכולו ארוך נראה שהוא לאחר שיחדש הקב"ה בהם את עולמו וכדאיתא בחלק וכבר ידעת מה שאמרו חז"ל דאי לא חטאו לא הוי מייתי נמצא לפ"ז א"ש דבלוחות הראשונות שהיו כתובים באצבע אלקים חרות על הלוחות חירות ממ"ה א"כ לא שייך בהם למען ייטב לך בעולם שכולו טוב דכיון דלא הוי מיתה בעולם לא שייך עולם הנשמות שהוא לאחר מיתת אדם וכ"ש דעולם התחיה לא שייך כלל כיון שאין מיתה וא"כ לא היה צ"ל אלא למען יאריכון ימיך בעולם שכולו ארוך שהוא לאחר שיחדש הקב"ה את העולם דזה שייך אף אי לא הוי מיתה משא"כ בלוחות האחרונות שנכתבו אחר שגבר החטא ונגזר עליהם אכן כאדם תמותון לכך הוצרך לומר שפיר למען ייטב לך בעולם שכולו טוב שהוא עולם הנשמות או עולם התחיה ולמען יאריכון ימיך בעולם שכולו ארוך והארכתי בזה בדרוש וכאן אין להאריך יותר:

בתוספות בד"ה למינהו מיבשה וכו' וא"ת דסוגיא דתלמודא דלא כרבנן כו' אלמא לא דרשינן למינהו וכו' עכ"ל. לכאורה נראה דכוונתם להקשות על הסוגיא דפ' אלו טריפות דאתיא דלא כרבנן דפ' ד' מיתות דכיון דאינהו סברי דב"נ מותר בכלאים ע"כ דפשטא דקרא דלמינהו לא איירי מאיסור כלאים וא"כ מאי קא מיבעיא ליה גבי דשאים מדכתיב למינהו שהרי אף אם היה נכתב גבי צווי אפ"ה לא הוי אסור אבל מסוגיא דהכא לק"מ דאף ע"ג דלא דרשי רבנן למינהו על איסור כלאים מ"מ ג"ש מיהא איכא ליתן האמור של זה בשל זה כמו כל ג"ש דאף על גב דלא כתיבי בהאי עניינא בדבר הלמד והמלמד אעפ"כ ילפינן ג"ש כגון ג"ש דלה לה מאשה דילפינן שעבד חייב במצות כמו אשה אף ע"ג דהאי קרא דלה לא כתיב כלל גבי חיוב מצות אפ"ה ילפינן שפיר וכהנה רבות בתלמוד וא"כ לפ"ז היה נראה דהקושיא לא קאי אסוגי' דהכא אבל בתוספות פרק ד' מיתות משמע להדיא דקאי נמי אסוגיא דהכא ויש ליישב דמשמע לתוספות דכיון דרבנן לא דרשי פשטא דקרא דלמינהו לענין כלאים א"כ לא שייך למידרש נמי הג"ש לענין איסור כלאים טפי משאר דברים דהא לא מצינו שיהיו הדגים שווין לענין עופות בשום דבר וא"כ מ"ש דנדרוש הג"ש לענין כלאים אי לאו משום דלמינהו משמע דאיירי לענין כלאים וא"כ מקשו שפיר דהוי דלא כהלכתא ויש ליישב עוד בדרך אחר ואין להאריך כאן ועיין במהרש"א בפ' ארבע מיתות וצ"ע ודו"ק:

גמ' אם לאו שאיני יודע כו' עי' ב"ב קיג ע"א תוד"ה תרוייהו:

שם המנהיג בעיזא ושיבוטא עי' ע"ז דף לט ע"א תוס' ד"ה וסימנך:

שַׁאֲלֵנִי אִם נֶאֱמַר בָּהֶם 'טוֹב' אִם לָאו שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ אִם נֶאֱמַר בָּהֶם 'טוֹב' אִם לָאו. כל אדם ישתומם על הדבר היתכן גברא רבא כרבי חייא בר אבא לא היה יודע פסוק של תורה הידוע לתינוקת של בית רבן ואיך יאמר 'אֵינִי יוֹדֵעַ' אם נאמר בהם טוב? ונראה לי בס"ד ידוע שיש לשון הטבה דמשמעותו תמימות כמו שאמרו רבותינו ז"ל בתורת כהנים בפסוק לֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע (ויקרא כז, י) שהוא רצונו לומר תם בבעל מום עיין שם. והנה בודאי רבי חייא בר אבא הוה ידע דכתיב בדברות אחרונות לְמַעַן יִיטַב לָךְ (דברים ה, טו) ולא כתיב הכי בדברות ראשונות (שמות כ, יא) ולכן לא אמר לו איני יודע אם נאמר בהם 'לְמַעַן יִיטַב' וכן השואל לא אמר לו למה לא כתיב 'לְמַעַן יִיטַב לָךְ' אך רבי חייא בר אבא הוה מפרש 'יִיטַב לָךְ' לשון תמימות כי המבזה אביו ואמו יבא לידי סמות עינים דכתיב במשלי (משלי ל, יז) עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבוּז לִיקֲּהַת אֵם יִקְּרוּהָ עֹרְבֵי נַחַל וְיֹאכְלוּהָ בְנֵי נָשֶׁר ועל כן אמר 'כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יִיטַב לָךְ' כלומר תהיה תמים ולא תחסר ממך העינים. ועוד גם כן בכבוד אחד ואחד יהיה האדם תמים מצד הנפש דכתיב (משלי א, ח) שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ, כִּי בֵן הָיִיתִי לְאָבִי רַךְ וְיָחִיד לִפְנֵי אִמִּי וַיֹּרֵנִי וַיֹּאמֶר לִי יִתְמָךְ דְּבָרַי לִבֶּךָ (משלי ד, ג- ד) וכאלה פסוקים רבים המורין תמימות האדם הוא על ידי שיהיה נשמע לאביו ואמו וכיון דרבי חנינא בן דוסא דריש 'יִיטַב לָךְ' לשון תמימות ולא לשון טובה לכך נתיישב הטעם אצלו למה בדברות ראשונות לא כתיב 'יִיטַב לָךְ' כי קודם מתן תורה כל המומין שלהם נתרפאו ולא נשאר אדם בעל מום וגם מצד הנפש היו תמימים שפסקה זוהמתם ומאחר דהיו תמימים מצד הגוף ומצד הנפש למה יצטרך לומר 'לְמַעַן יִיטַב לָךְ'? כי אמרו רבותינו ז"ל על מעמד הר סיני נאמר כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ (שיר השירים ד, ז) אך אחר שחטאו בעגל וחזרו המומין לגוף ולנפש אמר בדברות אחרונות 'לְמַעַן יִיטַב לָךְ' דהשתא אצטריך להו ברכה זו. וכל זה הוה סבר רבי חייא בר אבא מעיקרא אך עתה ששאל לו החכם השואל שהוא רבי חנינא בן עגיל: מִפְּנֵי מַה בַּדִּבְּרוֹת הָרִאשׁוֹנִים לֹא נֶאֱמַר בָּהֶם 'טוֹב' וּבַדִּבְּרוֹת הָאַחֲרוֹנִים נֶאֱמַר 'טוֹב'? הרגיש רבי חייא בר אבא כי השואל רבי חנינא בן עגיל מפרש 'לְמַעַן יִיטַב לָךְ' לשון טובה חדא שדקדק שלא לתפוס לשון הכתוב שלא אמר לא נאמר 'יִיטַב לָךְ' אלא אמר 'טוֹב'? שמע מינה דדריש יִיטַב לשון טוב וטובה ולא לשון תמימות, ועוד אם מפרש לשון תמימות מאי קשיא ליה והלא בדברות ראשנות לא אצטריכו להאי מילתא כי באותו זמן נאמר עליהם 'כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ' שהיו תמימים מצד הנפש ומצד הגוף דכל מומין שלהם נסתלקו ונתרפאו מהם וכל שכן דלא להוי להו מומין מחדש ולמאי אצטריך לבשרם בכך? ועל כן הבין דמפרש 'יִיטַב לָךְ' על טובה ולכך אמר לו עַד שֶׁאַתָּה שׁוֹאֲלֵנִי, לָמָּה נֶאֱמַר בָּהֶם 'טוֹב', שַׁאֲלֵנִי אִם נֶאֱמַר בָּהֶם 'טוֹב' כי אני הייתי מפרש יטב לך לשון תמימות ואיני מפרש לשון טוב וטובה לכן לפי פירוש זה שאתה מפרש תלך אצל רבי תנחום כי תמצא אצלו מסתמא ישוב על שאלתך וקושייתך.

הָרוֹאֶה טֵי"ת בַּחֲלוֹמוֹ, סִימָן יָפֶה לוֹ נראה לי בס"ד ט ' בַּחֲלוֹם [95] עולה מספר יָפֶה [95] ולזה אמר סִימָן יָפֶה לוֹ. ועוד נראה לי בס"ד טֵי"ת [419] עם הכולל גימטריא ת"ך כמנין סִימָן יָפֶה לָאָדָם בַּחֲלוֹם [416] עם הכולל ד' תיבות. ונראה לי עוד טעם אחר דאיכא סִימָן יָפֶה באות ט' והוא דכתבו המפרשים מספר התשעה לא ימוט לעולם דרך משל אם תכפול מספר התשעה יהיה י"ח ואותיות י"ח במספר קטן ט' ואם תכפול י"ח יהיה ל"ו ואותיות ל"ו במספר קטן ט'. ואם תכפול ל"ו יהיה ע"ב ובמספר קטן ט'. ואם תכפול ע"ב יהיה קמ"ד ובמספר קטן ט'. ואם תכפול קמ"ד יהיה רפ"ח ובמספר קטן י"ח ואותיות י"ח במספר קטן ט' וחוזר הדבר חלילה נמצא המספר לא ימוט כי כל מה שאתה מוסיף כפל חוזר להיות ט'. ובזה פרשו הטעם שקורין לשם הוי־ה במלוי ההי"ן בשם ב"ן ואין אומרים נ"ב כמו שאומרים ע"ב ס"ג מ"ה והיינו כי ע"ב ס"ג מ"ה כל אחד ואחד במספר קטן ט' אך אם יאמר נ"ב לא יהיה במועד קטן ט'. לכך אומרים ב"ן כי נון דמנצפ"ך במועד קטן ז'. ועם ב' הרי ט' עד כאן דבריו. ולכן הָרוֹאֶה טֵי"ת בַּחֲלוֹמוֹ סִימָן יָפֶה הוּא לוֹ הוא לו כי מספר ט' לא ימוט לעולם ולכן מורים לו בחלום שלא ימוט. ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב גנזי יוסף (דף פח) דלעתיד כשיבער רוח הטומאה מן הארץ אז יהיה שמירה מעולה מארבע רוחות ויהיה העולם כדמות ט' שהוא שלשה דפנות ורביעית טפח וכמו שאמרו בזוהר הקדוש על לוז שאין שולט בה מיתה מפני שנבראת באות טי"ת עיין שם. ולפי זה גם זה יהיה טעם נכון למאמר הגמרא ד'הָרוֹאֶה טֵי"ת בַּחֲלוֹמוֹ סִימָן יָפֶה לוֹ'. ולפי זה דמספר התשעה הוא המובחר שבמספרים לכן מספר רפ"ח ניצוצות אם נחלקהו לתשעיות יהיה בו ל"ב פעמים תשעה [9×32=288] לרמוז שיאירו בהם ל"ב נתיבות חכמה שהיא ספירה תשיעית. ובזה יובן (ישעיה נז, א) הַצַּדִּיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל 'לֵב' אלו הרפ"ח ניצוצות שהם ל"ב פעמים, הם שייכים לצדיק שהוא אחוז ביסוד שהוא ספירה תשיעית מעילא לתתא והחכמה ספירה תשיעית מתתא לעילא. וזהו שנאמר דַּבְּרוּ עַל 'לֵב' יְרוּשָׁלַ‍ִם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ (ישעיה מ, ב) שבנין ירושלים תלוי בתיקון רפ"ח ניצוצות שהם ל"ב פעמים תשעה. ונראה לרמוז עוד קודם אותיות 'לֵב' יש אותיות 'אַךְ' שהוא לשון מיעוט כי אלו הרפ"ח ניצוצין שהם ל"ב תחילתם היה בהם מיעוט אבל אחר אותיות 'לֵב' יש אותיות 'גַּם' שהוא לשון רבוי רמז שאחריתם יהיו ברבוי וגדלות כמו שנאמר וְאִם הָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר אַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד (איוב ח, ז).

אֵימָא "וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד" (ישעיה יד, כג) קשה למה הביא לו פסוק מנביאים ולא הביא פסוק תורה כגון טָמֵא הוּא (ויקרא יא, ד) או וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא (ויקרא יג, מה) או טָרֹף טֹרַף (בראשית לז, לג)? ונראה לי בס"ד סלקא דעתיה דמקשן תיבה שיש ב' טי"ת עדיף טפי והתרצן תירץ לו להפך כיון דהוא ראה חַד טֵי"ת. והא דחזר והקשה לו טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ (איכה א, ט) ולא הביא פסוק של 'טָמֵא' מן התורה או 'טָרֹף טֹרַף' סלקא דעתיה לומר תיבה הכתובה בפסוק על סדר אלפא ביתא עדיפא לענין זה למתלי החלום בה מפני כי הרואה ראה בחלום אות ולא ראה תיבה שלימה, ולכן זה החלום יורה על תיבה הכתובה על סדר אותיות אלפא ביתא לכך הביא לו פסוקים שהם מסודרים בסדר אותיות אלפא ביתא. ואחר שתירץ לו טֵי " ת־בֵּי " ת קָאַמְרִינָן חזר והביא לו טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ (איכה ב, ט) שנאמר על סדר אותיות אלפא ביתא ולא הביא לו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף (שמות טו, ד) האמור בתורה. או יובן הא דלא הביא לו פסוק טֻבְּעוּ בְיַם סוּף (שמות טו, ד) משום שזה הכתוב לא נאמר בישראל אלא באומות והרואה הוא ישראל מסתברא אין רומזים לו על תיבה האמורה באומות וכיוצא כזה אמרו דביום ראש השנה מזכירין במוסף פסוקים שנאמר על רעת האומות ולא אכפת להו. ומה שאמר אֶלָּא הוֹאִיל וּפָתַח בּוֹ הַכָּתוּב לְטוֹבָה תְּחִלָּה נראה לי מן בראשית עד 'טוֹב' (בראשית א, ד) יש ק"ך אותיות בדקדוק לרמוז בזה על ק"ך צרופי אלקים שהם דין יתמתקו ויהיו טוב ולכן אחר ק"ך אותיות נזכר 'טוֹב'.

הָרוֹאֶה הֶסְפֵּד בַּחֲלוֹמוֹ, חָסוּ עָלָיו מִן הַשָּׁמַיִם וּפְדָאוּהוּ הקשה עליו מהרש"א ז"ל היה צריך שיראוהו 'חספד' ולמה הראוהו אות שצריך לחלפו? ונראה לי בס"ד דאם יראוהו 'חספד' זה פתרונו ידוע לו שהוא לטובה ואז הוא שמח תכף בראיתו ואמרו רבותינו ז"ל (ברכות נה:) חלמא טבא חדוותיה מסתייה, לכך הראוהו לו הֶסְפֵּד דודאי הוא יצטער ממנו וילך אצל חכם לפתרו לו ואחר שנתעצב יפתרהו החכם לטובה שיחליף אות ה' באות ח' ואז יתקיים לטובה הן מצד פתרון החכם והן מצד שנתעצב תחלה בראייתו. ועוד נראה לי בס"ד שהראו לו אות ה' בתמורת אות ח' רמזו לו שיעשה לעצמו חליפין ותמורה בתרנגול כדרך שעושין בליל ערב כיפור ואומרים 'זה חליפתך תמורתך כפרתך'. אי נמי הראו לו אות ה' במקום ח' שיהיה בזה צירוף 'הס' שהוא לשון שתיקה שישתוק ולא יספר חלומו לכמה בני אדם כי אם בעבור הפתרון דוקא. והא דקפיד שיהיה המראה בכתיבה משום דאות ה' בכתיבה היא אותיות ד"ו ותצרף אותה עם סמ"ך דהספד יהיה סוד ונשאר 'פד' שהוא פדיון שפדאוהו מגזרת שבעין דינין שהם מספר סוד [70].