מסכת בבא קמא דף צ״ח עמוד ב׳

מנא ידעינן מאי הוי כתיב ביה ומאי בעי למיתבי ולא אצטריך ליה למימר דפטור:

במאמינו בעל השטר לשורף בכל מה שאומר שכך היה כתוב ביה ואפ"ה פטור:

דר"ש בפרק מרובה (לעיל בבא קמא דף עד:) גבי קדשים שחייב באחריותן כו':

במועד בזמן ביעורו בו' שעות ודכוותה בפסחים (דף י:) לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד:

לר"ש חייב האי ששרפו לשלם לגזלן דמיהם דדבר הגורם לממון הוא שאם היה בעין היה מחזירו גזלן לבעליו ופטור דתנן לעיל (בבא קמא דף צו:) גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך ועכשיו שאין בעין יחזיר דמים לבעליו ובחמץ בפסח הוא דאמרינן הכי משום דעיקרו כלומר בתחלתו ממון הוי ועכשיו אע"פ שאינו שוה לכלום גורם לממון הוא אבל בשטרי דמעולם לא היה גופו ממון מי שמעת ליה:

מאן דדאין דינא דגרמי ר"מ היא (בהגוזל בתרא) [לקמן] (דף ק.):

מגבי ליה מן השורף כל השטר שהרי גרמו להפסיד:

ואכפייה רפרם לרב אשי ששרף שטר חבירו בילדותו:

נכתוב ליה שטרא לא שייך הכא מפיהם ולא מפי כתבם ולא בההיא דתנן בגט פשוט (ב"ב דף קסח.) מי שנמחק שטר חובו דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד והוי כאילו אמרי הני עדים ראינום שנחקרו עדותן בב"ד ובפ"ב דכתובות (דף כ:) הארכתי.:

פרושי קמפרש כיצד כו' תימה דלא פריך אי הכי חייבין תרי זימני למ"ל כדפריך בפרק קמא דסנהדרין (דף ג. ושם) אי הכי שלשה שלשה למה לי ובכמה מקומות דייק ובכמה מקומות לא דייק:

אית דגרסי אי דאתנהו לסהדי לכתביה ליה שטרא אחרינא. ולאו למימרא שיכתבו ליה העדים שטר אחר דהא קיימא לן (ב"ב קמא, א) עדים שעשו שליחותן אין חוזרין ועושין שליחות אחרת, אלא יכתבו לו בית דין שטרא אחרינא אפומי דהני סהדי דידעי בהלוואה וידעו דשרף זה שטרו לפניהם קאמר, והגירסא הזו בעצמה אינה מחוורת, דאם כן מאי קאמר אי דליתנהו לסהדי מנא ידעינן דלמא נשרף באפי תרי סהדי דעלמא דידעי מאי כתיב ביה. והגירסא הנכונה אי דאיכא סהדי לכתבו ליה שטרי אחרינא, וכן גירסת רוב הספרים, והכי קאמר אי דאיכא סהדי שראו השטר ומה שכתוב בתוכו וראו את קיומו וידעי שאינו מזויף וכגון שהכירו חתימת בית דין של קיום יכתבו לו בית דין שטרא אחרינא אפומא דהני סהדי דאין אלו עדים מפי עדים אלא כעדים המעידים על פסק דין דדיינים החתומים על הקיום כי פסק דין הוא. ויש מפרשים אף על פי שאינו מקוים אלא כל שהן מכירין כתב ידן של עדי השטר יעידו בבית דין ובית דין יכתבו שטר על פיהן שהרי בית דין מקיימין את השטר על פי עדים המעידים בפניהם שהן מכירין את החתימה ואף על פי שאין הבית דין מכירין וכיון שכן מה לי שראו בית דין את החתימה או לא ראו והלא על פי עדי קיום הן סומכין.

ואוקמינן במאמינו, שהשורף מאמין את בעל השטר שכך כתב בו שהוא מאבד את חובו מחמת שאין לו שטר. הקשה הראב"ד זכרונו לברכה אפילו בשאינו מאמינו יהא נאמן בשבועה שהרי עשו תקנת נגזל באשו ואפילו באש דממילא כדאיתא בשלהי הכונס צאן לדיר (לעיל בבא קמא סב, א) כל שכן בזה ששרפו בידים, ותירץ הוא ז"ל דכיון דלאו ממון הוא אלא גרמא בעלמא לא עשו בו תקנה שהרי במסור בעיא ולא אפשיטא משום דגרמא היא (שם).

מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה שטרא מעלייא ומאן דלא דאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי ניירא בעלמא. וקיימא לן כמאן דדאין דיני דגרמי, חדא דהא עביד רפרם עובדא ואכפייה לרב אשי וגבי ביה ככשורא לצלמא, ועוד דלקמן (בבא קמא ק, א) גבי מראה דינר לשולחני אמר ריש לקיש מאן דאין דיני דגרמי רבי מאיר וסבירא לן כוותיה. והוא הדין למוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול (כתובות פו, א) מגבי כל מאי דכתיב בשטרא ולא מאי דשקיל בשטרי מיניה בלחוד, ובשחזר המוכר ומחלו אין הלוה יכול להוציא השטר מיד הלוקח, וכבר כתבתיו בארוכה בפרק הכותב (כתובות שם) בסייעתא דשמיא. ויש לי ראיה מכרעת על זה בקידושין (מח, א) בשמעתא דקדשה בשטר.

אי אהדרתיה ניהלי הוי מערקנא ליה לאגמא לאו מערקנא ליה ממש בידים קאמר, דאם כן אף בחמץ נמי נימא ליה הכין אי איתא קודם הפסח הוי אכילנא ליה או מזביננא ליה, אלא שביקנא ליה וממילא ערק הוא לאגמא קאמר שכן דרכן של שוורים ללכת מעצמן לאגם, וכבר כתבתיה בארוכה למעלה בשלהי פרק שור שנגח ד' וה' (בבא קמא מה, א).

מאי טעמא אומן קונה בשבח כלים כלומר אומן קונה בשבח כלי ואף כל שבחו ובשקלקלו לאחר שהשביחו לפי שאין דעתו של אומן להשביח לצורך בעל הכלי לחייב את עצמו בתשלומי נזקו, וכן דעתו גם כן להשביחו לעצמו ולקנות בו שכרו אף על פי שלא קלקלו, אבל לכולי עלמא בשלא קלקל אינו קונה כל שבחו שעל דעת שיהיה שבח של כלי לבעלים הוא מתקנה ומשביחו.

פירושי קמפרש וכו' ואף על גב דחייבין חייבין קתני לא פריך הכא חייבין חייבין למה לי דאיכא טובא דמקשה הכי ואיכא נמי טובא דלא מקשי', בשמעתא קמייתא דסנהדרין (ג, א) מקשה שלשה שלשה למה לי, ובשמעתא קמייתא בשנים אוחזין (ב, א) פריך והא זה זה קתני, ובפרק קמא דנדרים (ד, ב) אסור אסור למה לי, ובפרק בית כור (ב"ב קב, א) פריך אני מוכר לך אני מוכר לך למה לי, ואיכא דוכתי דלא פריך בפרק קמא דחולין (טז, ב) גבי ברייתא דהשוחט במחובר שחיטתו כשרה דמסיק פרושי קמפרש ולא פריך כשרה כשרה למה לי, ובפרק גיד הנשה (חולין צח, א) גבי בצים טמאות ששלקן עם ביצים טהורות וכו' לא פריך אסורות אסורות למה לי, ובפרק כל הבשר (חולין קיג, א) גבי דג טהור שמלחו עם דג טמא לא פריך מותר מותר למה לי.

מי שגזל חמץ לפני הפסח ובא ישראל אחר ושרפו במועד פטור שהכל מצווים לבערו ולא עוד אלא אפילו שרפו לאחר הפסח פטור שאע"פ שהפסידו דבר הגורם לממון שהרי היה יכול להחזירו כמו שבארנו מ"מ דבר הגורם לממון לאו כממון דמי:

שמא תאמר והלא שורף שטר ושף מטבע אינו גוף היזק אלא גרמא ואתה מחייבו אלו שאני מחייבו דינא דגרמי הם וכבר ידעת שהלכה כדברי האומר דנין דינא דגרמי אבל ענין חמץ זה אינו בכלל דינא דגרמי אלא בדין דבר הגורם לממון שאינו כממון ודבר הגורם לממון הוא דבר אחר בזולת דינא דגרמי וכמו שתראה בפרק מרובה ע"א ב' ור' מאיר סבר לה כר' שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי ואלו היו שניהם דין אחד היה יכול לומר ר' מאיר לטעמיה שהוא דן דינא דגרמי ואע"פ שבסוגיא זו העמיד רב דימי שמועת השורף שטרותיו בדין דבר הגורם לממון כמו שאמר הא דרבה מחלוקת ר' שמעון ורבנן היא כבר נדחית ונשארו דינא דגרמי ודבר הגורם לממון דינים חלוקים זה פורש לחיוב וזה פורש לפטור כמו שבארנו:

מעתה צריך אתה לידע מה בין דינא דגרמי ובין דבר הגורם לממון עד שנחייב בזה ונפטור בזה תדע שהדבר הגורם לממון הוא דבר שמאבדו בידים אלא שדבר שמפסידו אין עקרו ממון אלא שהיה נפטר מממון על ידו ודינא דגרמי הוא דבר שמפסידו עקר ממון אלא שמפסידו דרך גרמא וחלוק שיש בין דינא דגרמי שהוא חייב ובין גרמא בנזקין שהוא פטור כבר בארנוהו בפרק הכונס:

היזק שאינו נכר דומה לדינין אלו ואמרו שפטור מן התורה אבל מדברי סופרים חייב שלא יהא אחד הולך ומטמא טהרותיו של חברו ואומר פטור אני:

אף מזיק שעבודו של חברו דומה לדינים אלו ודינו לדעתנו שהוא חייב כגון עשה עבדו אפותיקי ושחררו ויש פוסקים בו שהוא פטור כמו שיתבאר במקומו:

ונמצאת למד שחמשה דינים הם שדומין זה לזה מהם בלשון ובענין ומהם בענין ולא בלשון ומהם בלשון ולא בענין אלא שזה פורש לחיוב וזה פורש לפטור והם דבר הגורם לממון שפטור ודינא דגרמי שהוא חייב וגרמא בנזקין שהוא פטור והיזק שאינו ניכר שהוא פטור מן הדין וחייב מתורת קנס ומזיק שעבודו של חבירו שלשטתנו חייב ולקצת מפרשים פטור וכבר בארנו הבדל שבין זה לזה אם בלשון אם בענין דרך קצרה ברביעי של גיטין במשנה ששית:

דינים הנכללים בסוגיא זו הבאה על משנת חמץ שעבר עליו הפסח באסורי הנאה ובהחזרת שור שהמית אם משנגמר דינו ואם עד שלא נגמר דינו ומכרו והקדישו ואם גומרין דינו של שור שלא בפניו ושלא בפני הבעלים אם לאו כבר בארנו הכל בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה:

המשנה השלישית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי והרביעי ואמר על זה נתן לאומנין וקלקלו חייבין לשלם נתן לחרש שידה תיבה ומגדל לתקן וקלקל חייב הבנאי שקבל עליו את הכותל לסתור ושבר את האבנים או שהזיק חייב לשלם היה חותר מצד זה ונפל מצד אחר פטור ואם מחמת המכה חייב נתן צמר לצבע והקדיחו ביורה נותן לו דמי צמרו צבעו כעור אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו הוצאה אם הוצאה יתרה על השבח נותן לו את השבת לצבוע לו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום ר' מאיר אומר נותן לו דמי צמרו ר' יהודה אומר אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו את ההוצאה אם ההוצאה יתרה על השבח נותן לו את השבח אמר הר"ם אין הפרש בין שיתן לאומן כלי העשוי לתקן אותו וקלקלוהו או שיתן לאומנין עצים או ברזל לעשות לו כלי ויעשו אותו ויגמרו מלאכתו ואחר כך יקלקלוהו ישלם דמי הכלי בשני הענינים כעור שמראהו רע והוא שנאמר על דרך משל זה צבעו אדום אבל הוא עין רע לא יכשר למה שרצה אותו וענין שבח והוצאה כמו שאומרים לך על דרך משל אלו היה הבגד שוה דינר ואחר צביעתו דינר וחצי והוציא בו בשבח רובע דינר לא יתן לו אלא רובע דינר ואם הוציא עליו שלשה רבעי דינר יתן לו החצי מאשר הותיר בדמיו וכל זה אינו תלוי ברצון בעל הבגד אלא אפילו אמר לו בעל הבגד כיון שעברת על מאמרי תן לי מה שהיה שוה בגדי בתחלה וטול לך הבגד לא יוכל לומר זה לפי שאמרנו אם השבח יתר על ההוצאה ואם ההוצאה יתרה על השבח היא תקנה לכל אחד משניהם והלכה כר' יהודה:

אית דגרסי אי דאיתנהו לסהדי לכתבו ליה שטרא אחרינא וליתבו ליה ולאו למימרא שיכתבו העדים שטר אחר דהא קיימא לן עדים שעשו שליחותן אין חוזרין ועושין שליחות אחרת אלא יכתבו לו בית דין שטרא אחרינא אפומא דהנהו סהדי דידעי בהלואה וידעו דשרף זה שטרו לפניהם קאמר. ואי נמי יכתבו ליה שטרא אחרינא סהדי גופיה בלא אחריות מפורש. אלא דאינו נראה דמיירי בהכי מדלא קאמר הכי בהדיא. והגירסא ההיא בעצמה אינה מחוורת דאם כן מאי קאמר אי דליתנהו לסהדי מנא ידעי אטו אפומא דסהדי דשטרא בלחוד ידעי דילמא בששרף באפי תרי סהדי דעלמא דידעי מאי הוה כתיב ביה. והגירסא הנכונה אי דאיכא סהדי לכתבו ליה שטרא אחרינא. וכן גירסת רוב הספרים והכי קאמר אי דאיכא סהדי שראו השטר ומה שכתוב בתוכו וראו את קיומיו וידעו שאינו מזויף וכגון שהכירו חתימת בית דין של קיום יכתבו לו בית דין על פיהם שטרא אחרינא ועל פומייהו דהני סהדי דאין אלו כעדים מפי עדים אלא כעדים המעידים על פסק דין דדיינים החתומים על הקיום כפסק דין הוא. ויש מפרשים אף על פי שאינו מקוים אלא כל שהן מכירין כתב ידן של עידי השטר יעידו בבית דין ובית דין יכתבו שטר על פיהם שהרי בית דין מקיימין את השטר על פי עדים המעידים בפניהם שהם מכירין החתימות ואף על פי שאין הבית דין מכירין וכיון שכן מה לי שראו בית דין את החתימה או לא ראו והלא על פי עדי קיום הם סומכין. הרשב"א ז"ל.

והרמ"ה ז"ל פירש בפריטיו בפירוש אחר וז"ל השורף שטרותיו של חברו וכו' מסקנא היכא דאיכא עדים דידעי מאי דכתיב בשטרא וידעי דמקוים הוה כתבי ליה שטרא אחרינא ואי ליכא עדים דידעי מאי הוה כתיב ביה ולא ידעי דמקוים הוה ולא מודי ליה מזיק לניזק דהכי והכי כתיב ביה אי נמי מודה ליה דהכי והכי כתיב ביה ולא מודה דשטר מקוים הוה דכולי עלמא פטור ואי מהימן ליה מזיק לניזק דהכי והכי הוה כתיב ביה ושטר מקוים הוה לרבה פטור ולית הלכתא כוותיה כדבעינן למימר קמן. ע"כ. וזה לשון הראב"ד ז"ל מתקיף לה רמי בר חמא היכי דמי אי דאיכא עדים פירוש אי איכא עדים דמכירין להנהו עדים דחתימי בשטרא וחזו דהאי שטרא נשרף לכתבו ליה שטרא אחרינא אפילו מזמן ראשון ואי דליתנהו מנא ידעינן ואי אמרת דחזו להו סהדי להנהו שטרא וידעי דכתוב בהו כך וכך דינרים וזמן פלוני ופלוני וקיום בית דין דהשתא ודאי ידעינן ואפילו הכי פטור משום דניירא בעלמא קלא מיניה אפילו הכי היה צריך להראותו בבית דין ויראו בית דין את קיומו אם אמת הוא או זיוף ואלו אף על פי שראו השטר באמיתו. ואי קשיא לך אף על גב דלא ידעינן יהא נאמן שהרי עשו תקנת נגזל ואפילו באש דממילא כל שכן בזה ששרפו בידים ואיכא למימר כיון דגרמא הוא ולאו ממון הוא לא עשו בו תקנתא שהרי במסור בעיא ולא איפשיטא משום דגרמא והאי נמי כן הוא הואיל ואינו גוף ממון. ע"כ. וזה לשון הרב המאירי ז"ל השורף שטרותיו של חברו חייב לשלם דמי כל החוב ומכל מקום אם עדי השטר קיימין וזוכרין עדותן הואיל ונתברר להם שבאונס נאבד השטר ראיתי בפסקי הלכות גדולות הפוסקים שהם חוזרין וכותבין לו שטר אחר כמו שיתבאר בגיטין שכל שברור להם שלא נפרע כותבין ונותנין אפילו מאה פעמים. ויש אוסרים מטעם עדים שעשו שליחותן אין חוזרין וכו' אלא יעידו בבית דין ויכתבו לו מזמן שני ואין הדברים נראין. ואף על פי שבגט אמרו כן טעם הדבר מפני שצריך שיהא נכתב במצות הבעל אבל הכא אינו כן והילכך מותר אחר שמזמן ראשון כותבין שיש לומר בההיא היא כמו שנכתוב בסמוך. ואם מתו או לא זכרו עדותן אם יש עדים אחרים שראו אונס השטר וראו סך השטר חוזרין בית דין ומכתיבין להם שטר אחר על פי עדותן. וכן אני מפרש אי דאיכא עדים לכתבו ליה שטרא אחרינא רוצה לומר שיכתבו לו בית דין שטר אחר על פי עדותן ואין זה עד מפי עד שכל עדים החתומים בשטר כנחקרה בבית דין הוא. ויראה לי בשני אלו שמזמן ראשון כותבין שאם לא כן כשהיה מקשה לכתבו שטרא אחרינא היה לו להשיב שהיה מוקדם ונתאחר והפסיד בלקוחות ועוד שהרי זו שליחות אחרת היא אחר שישנו הזמן. לא ראו עדים סך השטר אין כותבין לו שטר אחר ומשלם זה השורף כשיעור חובו אם הוא מודה לו ששטר מקוים היה וכך וכך היה מחזיק ואם לא האמינו אינו משלם לו אלא דמי הנייר ולא עשו בו תקנת נגזל להאמינו בשבועה. היה נודע בחוב שמחמת תוקף הלוה היה מעכבו או מחמת עוני אינו משלם לו כל החוב אלא שמין כמה הפסידו ומשלם לו לפי ראות עיניהם של בית דין. ע"כ לשונו. וכן כתב הרמ"ה ז"ל בפריטיו וז"ל מיהו כי מחייבינן ליה לשורף שטרותיו של חברו לא מחייבינן ליה אלא היכא דמתברר דאי הוה איתיה לשטרא בידיה הוה מצי גבי ליה כוליה ומחמת דקלייה האי מזיק הוא דלא מצי גבי ליה דאשתכח דאיהו גרם לאפסודי לממוניה אבל היכא דלא אתברר דהוי יכול האי ניזק למגבא ממוניה בההוא שטרא כגון דהוה מחסר שטרא מידי אי נמי לא משפי נכסי דלוה אי נמי מחמת דהוי ליה גברא אלימא אי נמי מחמת דהדר מארי שטרא ומחיל ליה לממונא ללוה לית ליה לניזק על המזיק כלום דהא לא אפסדיה ולא מידי ואי נמי אתברר דאפסדיה מקצת כגון דהוה לוה גברא אלימא והוה יכול מלוה לזבוני לשטרא בפחות משלם ליה כשיעור מאי דאפסדיה וכן הלכה. ע"כ. וכתב הרמ"ה מסרקסטה ז"ל השורף שטרותיו של חברו היכא דקא מודה המזיק דהכי והכי הוה והוא דידיע שמחמת פסידא דההוא שטרא קא פסיד איהו ההוא ממונא ואי לא מפסיד מחמת פסידא דשטרא אלא דלוה איעני פטור השורף. מיהו אי הדר לוה ואיעתר מחייב לשלומי ליה מאי דפסיד משום פסידא דשטרא. זה אומר שטרותי שרפת והפסדת ממוני וזה אומר לא הפסדתי ולא שרפתי נשבע היסת ופטור ואי איכא חד סהדא משתבע נמי שבועתא דאורייתא. שרפו לו או השליכו לים בפני עדי השטר שקראו אותו מיד ביד המלוה וחטפה הלוה ושרפו או אבדו בים איכא מאן דאמר אזלי הני סהדי וכתבי ליה שטרא אחרינא בבי דינא ומקיימי ליה בדינא וגבי ביה אפילו ממשעבדי ואיכא מאן דאמר מבני חורי בלחוד אי קא טעין ליה דפרעיה ואי הוה כתיב ביה נאמנות בלא שבועה צריך עיון אף אי מצינן למסמך אההוא הימנותא כיון דאירכס שטרא לבטולי טענתיה דלוה דאמר פריעא הוה ולא איצטריך האי מלוה לאשתבועי דלא פרעיה. ונראה לומר דמהני כיון דבאפי סהדי דההוא שטרא חטפה מיניה. והיכא דגזליה מיניה איניש אחרינא צריך עיון נמי היכא דחזו הנהו סהדי דהוו חתימי בההוא שטרא דהאי מיניה חטפיה ושדייה בי נורא אי כתבי ליה אינהו שטרא אחרינא למיהדר עליה דלוה כדכתבינן לעיל או דילמא עליה דהאיך דחטפיה מיניה הוא דהדר בסהדותא דהני. ונראה לומר דמצי האיך טעין הא לא אפסדתיך מידי אלא זוזי דספרא דהא סהדך קמן דחזו ליה לשטרא מעיקרא ולכתבו לך שטרא אחרינא בבי דינא על סהדותא דילהו ואנא יהיבנא פשיטי דספרא. ע"כ.

אמר רב דימי בר חיננא הא דרבה מחלוקת שאלו להרשב"א ז"ל האיך העמידה רב דימי בפלוגתא בדבר הגורם לממון ובכל התלמוד דאינו שדין גרמי ודין גורם לממון דינין חלוקין זה פירש לחיוב וזה פירש לפטור. והשיב וזה לשונו אין בין גורם לממון בין דינא דגרמי שניהם לחייב דטפי איכא לחיובי גורם לממון מדינא דגרמי דאמרינן בפרק מרובה רבי מאיר סבר לה כרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי ולמה לן למימר דסבר לה כרבי שמעון לימא רבי מאיר לטעמיה דאית ליה דינא דגרמי אלא משמע דטפי גמיר דבר הגורם לממון מדינא דגרמי דאלו משום דינא דגרמי אפשר דלאו ממון גמור הוי לגבי ארבעה וחמשה אלא למאן דאית ליה דבר הגורם לממון דממון גמור הוי אפילו לשלם ארבעה וחמשה. ומיהו איברא רבה דאמר שורף שטרותיו של חברו פטור לית ליה דינא דגרמי ולא דבר הגורם לממון והילכך בין גורם לממון בין דינא דגרמי הכל לפיטור ומאן דמחייב בזה מחייב בזה ומאן דפוטר בזה פוטר בזה. וכי אוקי רב דימי דרבה בתנאי דדבר הגורם לממון אשכח תנאי בהדיא תני ליה רב דימי כהני תנאי ואתקיף לה רב הונא דלאו בפלוגתא אמרה אלא ככולי עלמא אמרה דאפילו רבי שמעון מודה בכי הא דלאו עיקרו ממון ורבה גופיה אמרה בכי הא ולעולם אף רב הונא בריה דרב יהושע סבר דרבה משום דבר הגורם לממון הוא דאמרה והואיל ואינו דבר שעיקרו ממון סבר דלכולי עלמא פטור. ואי נמי יש לומר דרב דימי סבר דהשורף שטרות ליכא משום דינא דגרמי כיון שאינו עושה דבר בגופו של ממון כמסכך גפנו על תבואתו של חברו ולא אפילו כמחיצת הכרם שנפרצה דודאי יאסור גפנו את התבואה דהגפנים מתערבים על התבואה ממש מה שאין כן בשורף את השטר שאין זה ממש מזיק בממון דדילמא בלא שטר פרע ליה ועוד דלא עשה בגופו של ממון כלום אבל גורם לממון בעלמא הוא והיינו דאמר אמימר עלה מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה ככשורא לצלמי ולומר דלאו בדבר הגורם לממון שייכא אלא בדינא דגרמי ורבה דפטר משום דסבירא ליה דלא דיינינן דינא דגרמי. וזה נראה לי עיקר. עד כאן בתשובותיו ז"ל מהבלתי נמצאים בדפוס.

אימר דשמעת ליה לרבי שמעון דבר הגורם לממון וכו' כדרבה דאמר רבה וכו'. וקצת קשה לי למאי אייתי ליה להך דרבה ליתי מעיקר המחלוקת עצמה דהיינו קדשים שחייב באחריותן וכו' כדלעיל דההוא דבר שעיקרו ממון הוא ולימא אימר דשמעת ליה לרבי יוחנן בדבר שעיקרו ממון דהיינו קדשים שחייב באחריותן וכו' בדבר שאין עיקרו ממון מי שמעת ליה וכו'. שיטה.

וזה לשון הראב"ד ז"ל אימר דשמעת ליה לרבי שמעון דבר הגורם לממון וכו'. דהא דאמר רבי שמעון קדשים שחייב באחריותן הם דבר שעיקרו ממון וכן גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו וכו' והא דרבה בענין חמץ רבותא אשמועינן דאפילו חמץ שעבר עליו הפסח דאיסורי הנאה הוא ולא שווי מידי כיון דגורם לממון הוא חייב לרבי שמעון מיהו עיקרו היה ממון מה שאין כן בשורף שטר של חברו. והשתא כיון דסבירי לן אפילו בשורף שטרות חייב כל שכן בדבר שעיקרו ממון דחייב אלמא הלכה כרבי שמעון דדבר הגורם לממון חייב. וה"ר יצחק ז"ל לא פסק כרבי שמעון ולא ידענא מאי טעמיה. גם יש לדקדק כיון דדיינינן דינא דגרמי מאי טעמא אמר גרמא בניזקין פטור. וי"ל דגרמא בניזקין שהוא פטור בנזקי ממונו הוא כגון אשו ונעורת פשתן שלו אבל נזקי נופו בין שהוא נזק בידים בין שהוא מזיק בדיבורו כגון מסור וכגון מראה דינר לשלחני ונמצא רע ואפילו במחשבתו כגון מחיצת הכרם שנפרצה ונתיאש הימנה ולא גדרה אחר שהתרו בו שתי פעמים מזיק הוא במחשבתו ובכוונתו וחייב ורבה דלא דאין דינא דגרמי לא סבירא ליה כרבי מאיר דדאין כדאיתא לקמן. מיהו קשה לי כיון דרבי מאיר בשיטתיה דרבי שמעון קאי בדינא דגרמי הא דאמרינן בפרק מרובה דרבי מאיר סבר לה כרבי יעקב דאמר אף משנגמר דינו וכו' וסבר לה כרבי שמעון הא שמעינן לדידיה דאמר הכי וצריך לפנים. ואיכא למימר דרבי שמעון עדיפא ליה מדרבי מאיר דהא דמחייב רבי שמעון אפילו בגרמא דשמא קמחייב כגון משביע עד אחד דאיכא למימר דילמא משתבע ומפטר ורבי מאיר לא מחייב בהא והנך גרמי דרבי מאיר לית ליה למיקם בדינא אלא בהדי מזיק דאזקיה בדיבוריה או בכוונתו והא דרבי שמעון צריך עליה למיקם בדינא בהדי גנב משום דגזבר קאי בהדיה בדינא משום אחריות דקדשים. ואפשר דרבי מאיר לית ליה כולי האי דמצי למימר ליה גנב לבעלים אכתי לא מחייבת לשלומי עד שתבע ליה גזבר מינך ודילמא לא תיבעי מינך ובכהאי גוונא לית ליה לרבי מאיר גרמא חייב דמו. אי נמי דבגרמא דמו ורבי שמעון אית ליה אפילו בהני ומשום הכי צריך למימר דרבי מאיר סבר לה כרבי שמעון. ולפום האי אורחא איכא למימר דהלכה כרבי מאיר בדינא דגרמי ואין הלכה כרבי שמעון בדבר הגורם לממון וכן לענין דינא דשורף שטרותיו של חברו וישאר שמעתתיה דרבה דדיינינן דינא דגרמי ואפילו בשורף שטר חברו שאין עיקרו ממון משום דחד גורם הוא אבל (חסר כמו חמשה דפין). וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל ונמצאת למד שחמשה דינין הן שדומין זה לזה מהם בלשון ובענין ומהם בענין ולא בלשון ומהם בלשון ולא בענין אלא שזה פירש לחיוב וזה פירש לפטור והם דבר הגורם לממון שפטור ודינא דגרמי שהוא חייב. וההפרש הוא שדבר הגורם לממון הוא דבר שמאבדו בידים אלא שהדבר שמפסידו אין עיקרו ממון אלא שהיה נפטר מממון על ידו ודינא דגרמי הוא דבר שמפסידו עיקר ממון אלא שמפסידו דרך גרמא והדין השלישי הוא גרמא בניזקין שהוא פטור. וחילוק שיש בין דינא דגרמי לגרמא בניזקין כבר ביארנוהו בפרק הכונס הוא היזק שאינו ניכר שפטור מן הדין וחייב מתורת קנס. ומזיק שעבודו של חברו שלשיטתנו חייב ולקצת מפרשים פטור וכבר ביארנו ההבדל שבין זה לזה אם בלשון אם בענין דרך קצרה בפרק ד' של גיטין במשנה הששית. ע"כ.

הוה עובדא וכו' כלומר בא מעשה כהאי גוונא לפני רב אשי ורצה לפטור האדם השורף שטרותיו של חברו דלא לישלם אלא דמי ניירא בעלמא דהוה סבירא ליה דלא דיינינן דינא דגרמי ואכפייה רפרם שהיה זקן ממנו לרב אשי שהיה בחור שיחייב השורף לשלם לניזק ככשורא לצלמי. ה"ר יהונתן ז"ל.

חו"מ ת"ח הכא בגומרים דינו של שור שלא בפניו קא מיפלגי ושמעינן מינה דכל היכא דהויא השבה גבי גזלן הויא השבה גבי שומר וכל היכא דלא הויא השבה גבי גזלן לא הויא השבה גבי שומר מדאיצטריך רבא לאוקמי בגומרים דינו וכו'. ולא קאמר טעמא משום דשני לן בין שומר לגזלן ואגב ארחיך שמעית מינה דאין גומרים דינו של שור אלא בפניו. והני מילי בשור הנסקל דלחיובי תורא קא בעינן ועוד דכתיב השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור אבל שור שהזיק דלא שייכי ביה הני טעמי גומרין דינו שלא בפניו אבל בפני הבעלים ודאי בעי לא שנא המית ולא שנא הזיק. והני מילי לקבולי סהדי דכתיב והועד בבעליו התורה אמרה יבא בעל השור ויעמוד על שורו כדאיתא בפרק כהן גדול גבי מעשה דינאי מלכא אבל גמר דין בפני הבעלים לא בעינן כדאמרינן בפרק החובל לא צריכא דקביל סהדי וברח. והני מילי למגבא מגופיה אבל למגבא משאר נכסי דמריה לא גבינן עד דגמרי ליה לדיניה באפיה כדאיתא התם בפרק החובל. הרמ"ה ז"ל בפריטיו.

חו"מ ש"ו אמר ליה אי משכחת ליה לרבא לא תימא ליה מידי גאון ז"ל.

בגמרא ואי דליכא סהדי אנן מנא ידעינן פי' וא"כ מאי קמ"ל דפטור וא"ל דאי לאו דרבה הו"א דחייב דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק והכא עשו בו תקנת נגזל שנשבע הלה ונוטל כדאמרינן סוף פ' הכונס באשו ובמסור דהכא שאני כיון דניירא בעלמא אזקא לא ס"ד לעשות בו תקנת נגזל ועיין ברא"ש שכ"כ באריכות:

שם אמר רבא תהא במאמינו וליכא לאקשויי דאכתי תקשה דבלא דרבה נמי נהי דחייב מדינא דגרמי מ"מ דינא דגרמי ה"ל קנסא כמו שהסכימו רוב הפוסקים וא"כ כיון דליכא עדים אף ע"ג דמאמינו מ"מ ה"ל מודה בקנס ופטור ואף אם נאמר דאיירי הכא דאיכא עדים על שריפת השטר אלא שאינן יודעין מה כתוב בו וא"כ לא מיקרי מודה מפי עצמו הא ליתא דאפי' בכה"ג הוי מודה מפי עצמו כדמוכח מל' התוספות ריש פ' הפרה דמ"מ לא קשה מידי דאף דאמרינן דינא דגרמי ה"ל קנסא לאו קנס גמור הוא שיפטור בהודאתו אלא קנס הוא שקנסו חכמים מסברתם ואפילו במודה ולא דמי למודה בקנס דפטור דהיינו בקנס גמור דכתיב באורייתא וכ"כ הש"ך להדיא בסי' שפ"ח ע"ש ולאפוקי מסברת מהרש"ל אלא שהש"ך לא הביא ראיה לדבריו ול"נ דראיה מוכרחת היא מכאן ודו"ק:

שם דא"ל אי אייתיתיה ניהלי הוי מעריקנא ליה לאגמא וכו' ואע"ג דבחמץ בפסח נמי מצי א"ל אי אייתיתיה לי קודם פסח היה אפשר לאוכלו או למוכרו מ"מ לא עשה שום מעשה ומה שלא הביאו גרמא בעלמא הוא אבל הכא עשה מעשה בידים שהתפיסו בידים ליד הב"ד וכן פרש"י להדיא בפ' שור שנגח דף מ"ה והתוספות כתבו שם בע"ש ובמה שכתבתי שם בענין זה באריכות:

בפרש"י בד"ה דא"כ כו' אבל הכא בשור וכו' אבל בסיפא דמתניתין ודאי רבי יעקב היא וכו'. ג"ז מבואר שם בתוס' ע"ש: