מסכת בבא קמא דף ס״ז עמוד ב׳

ה"ג וכ"ת הא כתיב תחתיו תחתיו חד תחתיו מייתר כו' וכ"ת הא כתיב תרי זימני תחתיו דמישתמעי חד אשור וחד אשה דאי תרוייהו אחד קיימי הכי איבעי ליה למיכתב ה' בקר וד' צאן ישלם תחתיו לאו מילתא היא דאיכא למימר חד תחתיו אייתר לדרשה אחרינא ואכתי תשעה משתמעי בין אשור בין אשה:

נגידים גויעים כדמתרגמינן ויגוע ואיתנגיד (בראשית נ) כלומר כחושין וקרובין למות:

ה"א עד דגנב תרתי וטבח לחד ומזבין לחד להכי אצטריך שור או שה דרישא למימר דאע"ג דחד הוא דגנב מחייב:

ואימא עד דגנב תרתי כדכתיב בסיפא תחת השור תחת השה ולהכי אצטריך שור או שה דרישא:

או מכרו כתיב דמשמע או טביחה או מכירה דהא כתיב או לחלק:

שנשתרש עשה שרשין כלומר נתחזק בחטא שקנאו ומהנו מעשיו:

אילימא לפני יאוש מכרו:

אף גזול דלית ליה תקנתא אע"ג דאמר לעיל (בבא קמא דף סה:) גנב טלה ונעשה איל נעשה שינוי בידו וקנאו מ"מ כמו שהוא לית ליה תקנתא:

רבא אמר מהכא קרבנו ולא הגזול רבא גרסינן ולא רבה מדקאמר חד מינייהו רב פפא אמר ולא היו טועים אלא בין רב פפא לרבא שהיה רבו ופעמים כשהיה אומר רב פפא דברים בסתם היו סבורים שדברי רבא הן אבל בין דברי רב פפא לדברי רבה לא היו יכולין לטעות ולעיל (בבא קמא דף סו:) גרס אמר ליה רבא משכבו ולא הגזול כו' אע"ג דרבה הוה בר פלוגתיה דרב יוסף ולרבה הקשה אביי צריך לומר דרבה עצמו לא השיב לו כלום אלא רבא השיב לו מדפריך הכא והא רבא הוא דאמר דגזל קרבן דחבריה וקאמר דחד מינייהו רב פפא אמרה וכן משמע דבכל הספרים גרס לעיל אמר ליה רבא ואי רבה השיבו הל"ל אמר ליה ולא היה צריך להזכיר רבה כיון דמקשה לרבה וכן משמע בהניזקין (גיטין דף נה: ושם) דרבא אית ליה דיאוש כדי לא קני דבעי רבא כי אוקמוה רבנן ברשותיה משעת גניבה או משעת הקדש למאי נ"מ כו' ואי יאוש קני לכל הפחות משעת יאוש כבר הוא ברשותיה ובפרק בתרא (דף קיא: ושם) קאמר רבא לעולם רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי משמע התם דאית ליה דיאוש לא קני והתם רבא דהוא בר פלוגתיה דרמי בר חמא והא דאמר רבא בפרק אלו מציאות (ב"מ דף כו:) גבי מציאה נטלה לפני יאוש על מנת לגזלה עובר בכולן ואע"ג דאהדריה בתר יאוש מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה אע"ג דיאוש לא קני מ"מ כיון דהואיל יאוש למוכרה או להקדישה חשיב גזלן:

שור ושה שני פעמים. וא"ת ושה דכתיב ב' פעמים למה לי הא בשבת לא כתיב שה וי"ל דאי לא כתיב שה שני פעמים הוה אמינא שבא שור למעוטי שאר מילי מדין שור דלא הוו בתשלומין ה' ולוקמיה אדין שה להכי כתיב שה למעוטי לגמרי:

חמשה בקר ישלם תחתיו ומסברא הוה ידענא דחמשה בקר קיימא אשור וארבע צאן קיימי אשה:

אין הגונב כו' בגמרא (דף סט:) דריש לה מוגונב מבית האיש ולא מבית הגנב ולמאן דמוקי חד בגנב וחד בטוען טענת גנב א"ש אבל למאן דמוקי תרוייהו לטוען טענת גנב לא שייך כלל למדרש הכי וצריך לומר דלדידיה נפקא ליה למעוטי גנב אחר הגנב מקרא אחרינא:

דתניא אמר רבי עקיבא כו' מכל הנהו דפריך הכא לרב ה"מ למפרך לעיל לרבה ומהנהו דפריך לעיל לרבה ה"מ למפרך לרב אלא דרבה דאיירי בגזלן פריך ליה ממילי דגזלן ולרב דמיירי בגנב ניחא ליה למיפרך ממילי דגנב אע"פ שאין סברא לחלק ועוד דכמו שהוקשו בבית המדרש נקבעו בגמרא ולתרוייהו הוה מצי למפרך מההיא דגנב והקדיש דפריך מינה לקמן רבי יוחנן לריש לקיש:

אף גזול דלית ליה תקנתא לאו לית ליה תקנתא כלל קאמר דהא אמרינן לעיל (בבא קמא סה, ב) דטלה ונעשה איל עגל ונעשה שור קנאו אלא ביאוש קאמר כלומר מה פסח דלית ליה תקנתא ובין לפני יאוש ובין לאחר יאוש פסול אף גזול כן. כך נראה לי. אבל בתוספות פירשו דכמות שהוא אין לו תקנה, ויצטרכו לומר גם כן כמו שהוא בידו ולא בשקדם שינוי רשות להקדישו.

מתני' אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל. פירוש: דדרשינן וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב כדאיתא לקמן (בבא קמא סט, ב). ואיכא למידק דבשלמא למאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב ניחא אלא למאן דאמר דתרווייהו בטענת גנב היכי שייך למידרש הכי דהוא וגונב מבית איש בטוען שגונב מביתו היא, אמרו בתוספות דאותו דרשא אתיא כמאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב אבל למאן דאמר תרווייהו בטוען טענת גנב נפקא ליה מדרשא אחרינא ולא ידעינן לה.

ירושלמי (ה"א) גנב ונגנבה ממנו ואחר כך נמצא הגניבה למי שהוא משלם לראשון או לשני או לשניהן גנב ונגנב ממנו ונמלך השני להחזיר. אין תימא יחזור לבעלים פעמים שאין מודיעין לגנב אין תימא יחזור לגנב פעמים שאין מודיעין לבעלים כיצד יעשה לבעלים לפני הגנב.

דתניא אמר ר"ע וכו' מכל הני דפריך הכא לרב הוי מצי למיפרך לעיל לרבה וכן מהני דלעיל דפרכי מינייהו לרבה הוי מצי למיפרך לרב אלא משום דרבה איירי בגזלן ניחא להו למיפרך עליה ממילי דגזלן ולרב דאיירי בגנב פריך עליה ממילי דגנב ולתרווייהו הוי מצי למיפרך מההוא דגנב והקדיש כדפריך מינה רבי יוחנן לריש לקיש.

תשלומי ארבעה וחמשה שהזכרנו כלם צריך שיהא בכל אחד מהם כאותה של גנבה שנאמר תחת השור תחת השה שיהו כתחתיו שאם לא כן הרי יכול לשלם חמשה נגודים שאותו של גנבה שוה יותר מכלם ונגודים פירושו לקויים:

המשנה השניה והכונה לבאר בה ענין החלק השני ואמר על זה אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל לא הטובח ולא המוכר אחר הגנב משלם תשלומי ארבעה וחמשה אמר המאירי אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל ר"ל שגנב ראשון גנבה מבעל הבית וגנב שני גנבה מגנב ראשון אין גנב שני משלם לא תשלומי כפל ולא תשלומי ארבעה וחמשה אם טבח ומכר לא לבעלים ולא לגנב ראשון לא לבעלים שהרי וגונב מבית האיש אמרה תורה ולא מבית הגנב ואע"פ שהיא של בעלים הואיל ואינה ברשותו אינו משלם לו ולגנב ראשון אינו משלם שהרי אינו שלו שגנב ראשון לא קנאו שאם לא נתיאשו הבעלים הרי אין כאן יאוש ואפילו נתיאשו הבעלים יאוש כדי לא קני עד שיצטרף עמו שנוי רשות שאין שנוי שמרשות הבעלים לבית הגנב נקרא שנוי רשות אפילו מאה גנבים זה אחר זה אא"כ שנוי רשות של היתר כגון שמכרו הגנב ללוקח שקנאו לוקח ביאוש הבעלים ושנוי רשות שמרשות הגנב לידו ומ"מ אם גנב הראשון וטבח קנאו בשנוי מעשה ששנוי מעשה קונה אף בלא יאוש בעלים והרי נעשה גנב זה כבעלים והגונב אותה ממנו אחר טביחה משלם לו תשלומי כפל כגונב מבעל הבית שזה מבית האיש הוא:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בא"ד אי נמי דרב יהודה נמי אית ליה דיאוש לא קני כו' משום דלא חייש לטעמיה דמצוה כו' עכ"ל יש לדקדק דאכתי תיקשי אמאי פריך לעולא מההיא דתניא עלה ולא פריך הכי מההיא דתני עלה אגופה דברייתא דסברה יאוש לא קני דאי קני כי לא הקדיש נמי פטור ואפשר לומר דלא חייש תלמודא למרמי ברייתות אהדדי כיון דאיכא תנאי דפליגי ביאוש אי קני כדאיתא בהגוזל בתרא בהך דנטלו מוכסים חמורו מיהו לשיטת ר"י לקמן ליכא תנאי התם דפליגי ביאוש ודו"ק:

בא"ד יאוש גרידא נמי לא קני אפילו לרבה כיון דבאיסורא אתי לידיה וצריך כו' עכ"ל יש לדקדק דהא היכא דבהיתרא אתי לידיה נמי מקמיה דמייאש כגון באבידה לא קני לגמרי ביאוש גרידא וצריך להחזיר הדמים כמו שכתבו התוס' לעיל ולפום הך סברא דבאיסורא אתי לידיה לא נילף כלל גזילה מאבידה דליקני ביאוש ונראה לפרש דבריהם דהתם באבידה כיון דחל עליו מצות השבה קודם יאוש לא קני לגמרי וצריך להחזיר הדמים כמו שכתבו התוספות שם אבל הכא דלא שייך דליחול עליו מצות השבה אי לאו האי טעמא דבאיסורא אתי לידיה דהיינו קודם יאוש הוה קני לגמרי דהא איהו לא גזל ולעיל מהא דאמר ר"י משום דרבי ינאי דשינוי רשות ואחר כך יאוש לא קני הוכיחו התוספות דיאוש גרידא בעלמא לא קני דהתם ליכא לפרושי הכי מטעם דבאיסורא אתי לידיה לא קני ביאוש גרידא דאם כן אמאי מחזיר גוף הגניבה כדמשמע התם דהא למאן דאית ליה דיאוש גרידא קני היכא דנמי דבאיסורא אתי לידיה קני ליה מיהת דלא ישלם אלא דמים ודו"ק:

בא"ד אבל מתני' איירי לעולם כו' וכי אתי לידיה הוה ליה יאוש ושינוי רשות עכ"ל ולמאי דבעי למימר דמיירי התם ביאוש גרידא ק"ק אמאי לא תקשי להו נמי דתיקשי ליה לרב יוסף דאית ליה יאוש גרידא לא קני לאו לענין קרבן לחוד מדפריך ליה אביי מההיא דעורות של בע"ה ורב יוסף פריך לרבה מחמץ ודו"ק:

בא"ד ובהגוזל בתרא קאמר רבי יוחנן וכו' דשינוי רשות ואח"כ יאוש לא קני משום דלא מקרי יאוש ושינוי רשות ר"ל ואי ס"ל דיאוש גרידא קני תיפוק ליה משום יאוש גרידא:

בא"ד בסופו ועוד דא"כ דאמתני' קיימא תקשה מברייתא לרבה וכו' ואע"ג דבסמוך בתר הכי כתבו התוס' דאפי' לרבה כיון דבאיסורא אתא לידיה יאוש גרידא לא קני לה לגמרי אלא צריך להחזיר לו הדמים היינו כשאיירי שלא נתייאשו הבעלים ביד המוכסן קודם שבא ליד השני אבל אי קאי אמתני' איירי שנתייאשו הבעלים ביד המוכסנים א"כ כשבא השני בהיתרא אתי לידיה שהרי נתייאשו הבעלים מקמי דאתי לידיה והוה דומיא דמציאה ואפי' דמים לא היה צריך להחזיר לרבה וא"כ תקשה מהא ברייתא לרבה וק"ל:

גמרא אמרי הי מייתר וכו' אי כתב רחמנא הכי ה"א בעי שלומי ט' לכל אחד. מקשין התלמידים אי ס"ד הכי א"כ שה דכתב רחמנא למה לי כלל כיון דבין בשור ובין בשה משלם ט' ולא לכתוב אלא שור לחוד והוה ילפינן שור שור משבת וכל המינין היו שוין דצריך לשלם ט' בעד כל אחד וי"ל דאי לא כתיב שה ה"א כמו דבשור משלם ה' שוורים כמותו שהם מינו וד' צאן שהן פחותין ממינו כמו כן בשה משלם ה' שיות כמותו ממינו וד' ממין אחר שהן פחותין וקטנים ממינו להכי כתב שור ושה ללמדך דגם בעד השה משלם חמשה בקר וארבע צאן ודו"ק:

בא"ד א"נ דר"י נמי אית ליה דיאוש לא קני וכו' והקשה מהרש"א דאכתי אמאי לא מקשה בלא דעולא גופא דברייתא אהדדי ע"ש באריכות ודבריו אינן מובנים כלל דבברייתא לא קשיא מידי דאע"ג דמרישא מוכח דיאוש גרידא לא קניא מ"מ א"ש הא דתני עלה כה"ג בחוץ ענוש כרת דכיון שהקדישה הו"ל יאוש ושינוי השם וראוי לבא אל פתח אהל מועד אבל למאי דקאמר עולא דאף לאחר הקדישה אינה ראויה להקדש משום מצוה הבאה בעבירה מקשה שפיר אמאי ענוש כרת ואין להאריך שהדבר ברור הוא:

בד"ה אף גזול אע"ג דאמר לעיל גנב טלה וכו' עכ"ל נראה לי דהיינו כפירוש ר"י דלעיל דהיכא שקונה לא שייך מצוה הבאה בעבירה אבל לפי' ר"ת בכה"ג נמי הוי מצוה הבאה בעבירה ועי"ל דר"ת וסייעתו נמי מודים דשינוי דהוי קנין חשוב מועיל אפי' להקרבה וראיה בדבר מאתנן דכתיב הן ולא שינוייהם ובזה יש ליישב לר"ת מאי דאמרינן בסוכה וליקנינהו בשינוי השם וק"ל:

בגמרא ואמאי נילף שור שור משבת וכו' ויש לדקדק איך שייך למילף משבת דבכ"מ דילפינן משבת היינו שכל ב"ח שווין לגמרי אבל הכא דשור ושה גופייהו חלוקין א"כ אם נאמר שנוהג בכל ב"ח נתת דבריך לשיעורים איזה מין ישלם ד' ואיזה ה' וא"ל כיון דעיקר הילפותא משבת הוא בשור שור נאמר דהכל בכלל שור לתשלומי חמשה לבר משה דלא מסתברא לומר כן כיון שהקילה תורה בשה יותר מבשור למה נחמיר אפי' בעופות יותר מבשה ויש ליישב למאי דאמרינן לקמן הטעם שהחמירה התורה בשור יותר משה היינו לפי שמבטלו ממלאכתו א"כ י"ל דבהאי גוונא מרבינן כל ב"ח כל שיש בו ביטול מלאכה דינו כשור ושאין בו דינו כשה וכן לאידך טעמא שמרכיבו על כתיפו נמי י"ל כה"ג וק"ל:

שם אמר רב לא שנו אלא לפני יאוש וכו' לפ"ז עיקר קרא דוגונב מבית האיש ולא מבית הגנב איצטריך לגבי הבעלים הראשונים שהגנב שני פטור מליתן להם כפל דאי לגנב הראשון פשיטא דהא לא קניה אבל לאחר יאוש חייב הגנב שני בכפל לגנב הראשון דקרינן ביה וגונב מבית האיש שקנאו עיין מ"ש בסמוך בזה:

תוס' ד"ה שור כו' וי"ל דאי לא כתיב עיין תשובת מהר"י אדריבי סי' שלה: