מסכת בבא קמא דף ק״ח עמוד ב׳

אם באמת נשבע לא נפטר הגנב ואם בשקר נשבע נפטר הגנב - פירוש, אם באמת נשבע השומר שלא פשע בה כבר נסתלק השומר ממנה ואינו בעלים והלכך מה שהודה לו הגנב אינו אלא כמי שהודה לאחד מן השוק ואין הודאה זו פוטרתו אבל אם לשקר נשבע שהוא פשע בשמירתה הרי נתחייב בה לשלם והוא בעלים לפיכך נפטר הגנב בהודאתה. ורש"י ז"ל דחה גירסא זו מדבעי רבה עמד לישבע בשקר ולא נשבע מהו ולפי גירסא זו היאך אפשר שאפילו נשבע כבר שהוא פטור עד שיבואו עדים ויכחישוהו אפילו הכי חשבינן לה כבעלים הואיל ולבסוף נמצא שהוא חייב בתשלומין, זה שעמד לישבע ולא נשבע ולא נפטר מעולם לא כל שכן. והראב"ד ז"ל פירש עמד לישבע לפי אותה גירסא דהכי קאמר כיון דלא הניחוהו בעלים לישבע כמאן דמחליה ליה שבועה וממונא הוי ואסתליק ליה לגמרי, או לא דאכתי איכא עלה חובת ממונא הלכך נפטר הגנב בהודאתו. אבל רש"י ז"ל והראב"ד ז"ל גורסים איפכא אם באמת נשבע נפטר הגנב ואם בשקר נשבע לא נפטר הגנב פירוש אם באמת נשבע נפטר הגנב בהודאת שומר דלא כלתה שמירתו דכיון שנמצא נאמן אנן סהדי דניחא להו לבעלים דתיקום בשמירתו אבל אם לשקר נשבע כלתה שמירתו.

רבא אמר אחד זה ואחד זה עושה עמו דין ואינו נשבע - פירש רש"י ז"ל עושה עמו דין משלם לבעלים והוא יפרע מן הגנב. ואינו מחוור בעיני, חדא דלא הוי ליה למימר עושה עמו דין אלא ישלם ואינו נשבע הוה ליה למימר, ועוד דאם איתא, בין שומר שכר בין שומר חנם בין נשבע באמת בין נשבע לשקר בעלים חשבינן ליה דהא חייב לשלם מביתו ויעשה דין עם הגנב, ואם כן יקשה ליה למאי דאמר רבה לעיל בהודה גנב לשומר וחילק בין נשבע באמת לנשבע לשקר, ואם תאמר דדלמא דרבה פליגי אדרבא אם כן הוה לה למימר הכי כדקאמר לה פליגא דרב הונא בר אבין. ועוד היאך אפשר לומר שיהיה שומר חנם משלם מביתו כל שלא פשע בה דבשלמא שומר שכר אפשר לומר דלהכי יהבו ליה אגר אבל לטרוח ולדון עם הגנב אפשר לומר דחייב אפילו שומר חנם דסופו כתחלתו אילו ידע והכיר בו בשעת גניבה היה לו לטרוח ולעמוד כנגדו להציל ואם לא יעשה כן חשבינן ליה כפושע והלכך סופו נמי בשהוכר הגנב אפילו שומר חנם יטריח וידון עם הגנב ויציל מידו אבל לשלם מביתו למה, אלא מסתברא דעושה דין עם הגנב קאמר כלומר שחייב לטרוח ולדון עם הגנב קאמר משום דלעתים הגנב אלים וקשה ואין הבעלים רוצים לטרוח לדין עמהם.

מתני' - הגוזל את אביו ונשבע לו ומת הרי זה משלם קרן וחומש לבניו או לאחיו. פירש רש"י ז"ל לבני אביו או לאחי אביו. ואינו מחוור בעיני, דהוה ליה למימר לאחיו או לאחי אביו, ועוד מדקתני ואם אינו רוצה או שאין לו לוה ובעל חוב באין ונפרעין ממנו כנגד חלקו קאמר והוי ליה לפרושי ואף על גב שאין זה קשה כל כך דמסתמא ע"כ מחלקו קאמר כל שיש לו אחים דהיינו בני אביו או מהכל שהכל שלו כל שאין לו אחים אלא אחי האב, ונראה דבנים בנים שלו קאמר וכל זה להראות שרוצה להוציא גזלה מתחת ידו.

האומר לבניו קונם אתה נהנה לי אם מת יירשנו - דעכשיו אינו נהנה ממנו אלא יורש ממנו נכסים מכח ירושתו שהורישו רחמנא, ואינו דומה לככרי עליך ונותנה לו במתנה דאסיקנא בריש פרק אין בין המודר (נדרים לב, ב) שאסורה עליו אלא אם כן יד אחר באמצע כגון שמכרה או נתנה לאחר דכל שבא מן המדיר למודר אף על פי שבשעה שהוא נהנה ממנו אינו שלו אסור אבל הכא לא מהמדיר בא לו אלא משל שמים שירש נכסים אלו אחר מיתת האב.

בחייו ובמותו אם מת יירשנו - ואמרינן בריש פרק השותפין שבנדרים (מז א) לפי שאדם אוסר על חבירו דבר שברשותו לכשיצא מרשותו. ומסתברא טעמא דמלתא משום דאי בעי אסר להו איסור עולם מצד אחר באומר קונם נכסים אלו עליך כדתנן בפרק השותפין (שם מא, א) בית זה שאני נכנס מת או שנתנו במתנה מותר בית זה שאני נכנס שדה זו שאני לוקח מת או שנתנו במתנה הרי זה אסור.

ואם מת לא יירשנו ויתן לבניו או לאחיו ואם אין לו לווה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו. קשיא לי, אם הוא נותן לבנו ולאחיו היאך קתני לא יירשנו כל שיכול ליתנן יורש הוא וכל שכן אם פורע חובו ממנו, ואי משום שהוא בעצמו אינו נהנה מן הנכסים באכילה וכיוצא בהן היה לו לומר לא יהנה מן נכסיו, ועוד דעל כרחין כשהוא פורע מהן את חובו נהנה הוא מהן בכך ואף על פי ששנינו (נדרים לג, א) המודר הנאה מחבירו פורע לו את חובו ומפרש התם בגמרא טעמא משום דמבריח הארי מנכסיו הוא, הני מילי בפורע את חובו מדעת עצמו אבל אם אמר לו פרע את חובי דשליחותיה קעביד לא כדתנן ותורם את תרומתו, ותניא בברייתא (שם לה, ב) תורם לו תרומותיו מדעתו, ואמרינן עלה בגמרא מדעתו דמאן אילימא מדעתו של בעל הבית והא מתהני מיניה דקעביד שליחותיה, וכל שכן כשהוא בעצמו פורע את חובו ונהנה ואסור. ומיהו בזו אפשר לתרץ דהוא אינו פורע אלא באין ונפרעין ממנו כלומר מאותן נכסים שהיו ראויין להיות שלו וממנו לאו דוקא ויש נוסחאות שאין כתוב בהן ממנו אלא והם באין ונפרעין. ומיהו אכתי קשיא היאך נותן לבניו והלא נהנה בכך ויורש הוא, ועוד כשהוא נותן לאחר יהיה מועיל כדאמרינן בריש פרק אין בין המדור (שם לב, א) באומר ככרי עליך ונותנה לו המקבל שהוא הנידר מועיל לכשיוציא. ועוד קשה, היאך בעלי חוב נפרעין מהן והלא אין לו בהן כלום ואפילו נותן לו האב אינו זוכה בהן ואם קידש בהן את האשה אינה מקודשת והרי הן כערלה וכלאי הכרם וכדמוכח בפרק השותפין (נדרים מז, א) דאיבעיא להו התם קונם פירות אלו על פלוני מהו בחילופיהן ואתיא למפשטה מהא דתנן המקדש בערלה אינה מקודשת מכרן וקידש בדמיהן מקודשת. וכן כתב הראב"ד ז"ל שאפילו המקדש בגידולין צריך לחזור לקדש. ועוד דאם יכול הוא ליתן לבניו קשיא לי מעשה דהאי גברא דהוי ליה ברא דהוי שמיט כיפי בפרק השותפין (נדרים מח, ב) ואסרתינהו לכולהו נכסי עליה ואמרו ליה אי הוה בר ברך צורבא מרבנן [מאי ואמר להו ליקנינהו הדין ולכי הוי צורבא מרבנן _ ש"מ] ליקניהו ניהליה, מאי אמר ליה והא אפילו שתיק מיניה זוכה היה הבן הזה בחלק ירושתו ויכול ליתנה לבנו בין הוה צורבא מרבנן בין לא הוה.

לפיכך נראה כמו שפירש הראב"ד ז"ל דהכא אמדיר קאי כלומר שהאב המדיר יכול ליתן לבנו של הנידר וכן פורע לו חובו וזן את אשתו ובניו אף על פי שחייב במזונותן וכדתניא נמי בברייתא בפרק השותפין (נדרים מז, ב) דתניא התם האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך לווה ובעלי חוב נפרעין ממנו. והא דקתני נותן לאחיו שטפא היא היא ומשום דקתני הכי במתניתין דהגוזל אביו דלעיל מיניה תנא נמי הכין בהא מתניתין אגב שיטפא. אלא שעדיין קשיא לי דלא הוה ליה למימר נותן לבניו אלא זן את בניו דאי נותן לבניו פשיטא, ועוד דאי אתו לאשמועינן שהמודר מחבריו יכול לזון את בניו או פורע לו חובו הא תנא ליה התם בפרק אין בין המודר (נדרים לו, א).

וראיתי לרמב"ם ז"ל (פ"ה ה"ח מהל' נדרים) שפירשו בנידר וכתב שצריך שיאמר להן אלו נכסים שאסר עלי אבא. פירשה ז"ל בדרך מתניתין דהגוזל את אביו ומת דאמרינן עלה בגמרא וצריך שיאמר זה גזל אבא, ונראה שהוקשה לו הענין כמו שכתבתי ומפני זה מצא לו הרב טענה לסמוך עליו ואמר שגם זה דוקא באומר אלו נכסים שאסר עלי אבא כלומר דכיון שאמר להן כן אין זה שנותן משלו אלא כמגביה להן מציאה וכן בפרעון חובו כיון שגילה כן לבעל חוב וקבלן הלה הרי זה כמצוה שאמר ללוה הגבה מציאה ותנה לי והפטר. כנ"ל ליישב דברי הרב ז"ל.

גמרא - אמר רב יוסף אפילו לארנקי של צדקה. כתב הראב"ד ז"ל שיש לפרשה על שניהן בין אגוזל בין אמודר נותן לקופה של צדקה וחוזר ומתפרנס מן הקופה בתורת צדקה. למדנו מדברי הרב ז"ל שהאומר בחייו ובמותו אינו כאומר נכסים אלו, שאילו האומר נכסים אלו אפילו מוכרן או נותנן לאחר אסורין לו (עיין נדרים מו, א), ואילו האומר בחייו ובמותו נותנן או מוכרן לאחר מותר. והדבר תימה בעיני, שהרי כשמת אינן של מדיר ושל יורשיו הן ואם כן למה לא יהנה מהן כאילו נותנין לאחר. ואולי בחלק הראוי לו הוא שנאסר אבל בחלק שאר היורשים מותר, והיינו דקתני אם מת לא יירשנה ולא קתני אם מת לא יהנה מנכסיו. ולפי זה האוסר נכסיו על חבירו לכשיצאו מרשותו עדיפא מהא, דהתם ודאי משמע דלעולם אסורין לו והכא אין אסורין לו אלא כל שבאו מן האב לבן בלא אמצעי. ואף על פי שלמדו שם בפרק השותפין (נדרים מז, א) ממשנתינו דין האוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו לא שיהיה זה כזה ממש, אלא דמכל מקום למדנו ממשנתינו שפיר דאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו ויבוא לרשות אחרים, ואין לאיסורו הפסק ולפיכך אסור בהן לעולם שזה לא [פירט אלא _ ש"מ] שאמר שלא יהנה מנכסיו בחייו ובמותו (אלא שלא יירשו) [אמר שלא יירשנו _ ש"מ] ודכוותה באומר לו נכסי עליך ואף לכשיצאו מרשותו לרשות ראובן שאם יצאו לרשות ראובן ויתן או ימכור ראובן לשמעון מותר. ועוד צריך לי עיון.

רבא אמר הא והא רבי עקיבא כי אמר רבי עקיבא דלא מצי מחיל לנפשיה אבל לאחרינא מצי מחיל. ודוקא בגוזל הוא דלא מצי מחיל לנפשיה מפני שצריך לצאת ידי שמים להוציא גזלה מתחת ידו וכדקתני בהדיא בברייתא הא בעלמא מצי מחיל לנפשיה כההיא עובדא דפרק הכותב (כתובות מה, ב) בההיא איתתא קריבתיה דרב נחמן דזבנה כתובתא בטובת הנאה ואגרשה ושכיבא ואתו לקוחות וקתבעו לה לברתה ואמר רב נחמן ליכא דליסרא לה עצה דתיזל ותחל ותחלה לכתובתה לגבה אבוה ותהדר ותירתה מיניה שמעה אזלה אחילתה [ש"מ _ ופרשי רבוואתא מדאזלי לקוחות לגבה ש"מ דמת אביה והיא יורשת] ואמר רב נחמן דיכולה היא למחול כתובת אמה אצל נכסי אביה ואף על פי שהן שלה בירושתה ומוחלת לנפשה, וכבר כתבתיה שם בפרק הכותב.