מסכת בבא קמא דף נ״ו עמוד ב׳

כיון דאפקוה איכא משיכה ושינוי רשות דהוי קנויה לכל מילי:

דקמו לה באפה שלא משכוה אלא עמדו בפניה לכל צד שלא תלך אנה ואנה אלא לקמה לאכול:

מעמיד משמע שאוחזה בידו ומוליכה לקמה:

הכישה במקל אמרת לן בההיא דהמעמיד ומשום הכי מיחייב:

ולסטים נמי דהכישוה במקל ואשמועינן מתני' דהכישה במקל זו היא משיכה:

אלא תחתיו דשומר והכי משמע מסרה שומר לרועה נכנס הרועה תחתיו ואזלי בעלים ומשתעו דינא בהדי שני והראשון מסתלק:

שומר שמסר לשומר חייב אפילו באונסין דאמר ליה מפקיד את מהימנת לי בשבועה איהו לא מהימן לי בשבועה שנאנסה בפ' המפקיד (ב"מ לו:):

לברזיליה לתלמידו:

פשיטא כיון דאפקוה קיימא לה ברשותייהו לכל מילי בהוציאוה לגוזלה איירי מתני' כדמוקי לה בירושלמי וא"ת ומנליה דקיימא ברשותייהו אפי' להתחייב על מה שהיא מזקת דאהכי קאי דקתני ויצאתה והזיקה דליכא למימר דכי היכי דמסרה לשומר חנם והשואל נכנסו תחת בעלים ה"ה גזלן דדלמא שומר הוא דמחייב אבל גזלן לא דמצינו דברים שהשומר חייב והגזלן פטור שהרי בכחשה בהמה הכחשה דהדרא ובפירות שהרקיבו מקצת מוכח בהגוזל קמא (לקמן בבא קמא ד' צח:) דגזלן אומר לו הרי שלך לפניך משום דלא חשיב שינוי ולא קנינהו ופטור אפילו בפשיעה דלא קבל עליו שמירה אבל שומר כיון שמתחייב בכחשה דלא הדר' ובהרקיבו כולם אם נעשו בפשיעה כמו כן יתחייב בכחשה דהדרא ובהרקיבו מקצתם כיון דקבל עליו שמירה דלמה לא יתחייב בזה כמו בזה שאין השומר קונה בשינוי ואפילו שואל דקי"ל דאף לשואל שמין כדרב כהנא ורב אסי (לעיל בבא קמא ד' יא.) ואין לומר דמתחייבי לפי שאינן יכולין לקיים בה מצות השבה דמשתלם מגופו דבשן ורגל איירי מתני' ויש כאן השבה מעליא כשמחזירים אותה לבעלים וי"ל דסברא הוא דגזלן נכנס תחת הבעלים דכיון שהוציא מרשות בעלים שהיו חייבין בשמירתה ואין הבעלים יכולים לשומרה לפי שנגזלה מהם יש על הגזלן לשומרה דלענין נזקין אקרו בעלים כל מי שבידו לשומרה ולא דמי לתפסו ניזק לר"ע (לעיל בבא קמא ד' לו:) דאפי' שומר חנם אינו על חלק חבירו דשותף אין מתכוין להחזיק רק בשלו ואינו בא להוציא חלק חבירו מרשותו כמו גזלן ועוד כיון דגזלן קמה ליה ברשותיה גם לענין אונסין יש לחשב בעלים יותר משותף והכי משמע לישנא דקמה ברשותייהו לכל מילי מה שהוא ברשותו לכל מילי יש לו להועיל כאן:

המעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו חייב ואע"פ שאין הבהמה שלו חייב מטעם שן ורגל דאע"ג דכתיב בעירה כדידיה חשיבא הואיל והוא עשה כמו מדליק פשתנו של חבירו בנרו של חבירו אבל אין לפרש דמחייב מטעם אש דברי הזיקא והוי כאילו נותן לשם אש ואע"ג דפטרינן נותן סם המות לפני בהמת חברו שאני התם או משום דלא עבידא דאכלה או משום דה"ל שלא תאכל כדאמר לעיל (בבא קמא דף מז:) דא"כ מטעם זה ה"ל להתחייב אפילו ברה"ר ולא משתמע בשום דוכתא דלחייב ברשות הרבים שן אפילו מקרב בהמתו אצל הפירות ומעמידה עלייהו:

הכישה אמרת לן ותחילה היה סובר דמעמיד בהמה היינו שמחזיק בידו האפסר ומוליכה ממש על הקמה ומעמידה שם ולהכי הוה פשיטא טפי:

וליסטים נמי שהכישוה לגוזלה מיירי כדמוקי לה בירושלמי ולא חשיב לה מילתא דפשיטא כמו שהיה חושב המקשה ולא חייש לפרש למה אין פשיטא לפי שקל להבין:

בההיא הנאה דלא קבעי למיתב ריפתא לעניא משום דעוסק במצוה ודוקא בשעה דמתעסק בה כגון שוטח לצורכה או משום עסק שצריך לה לאבידה אבל בשביל שאבידה בביתו לא יפטר מלמיתב ריפתא לעניא כיון שיכול לקיים שתיהם כדמוכח בסוכה (דף כה. ושם.) דלא נפקא לן מקרא דעוסק במצוה פטור מן המצוה אלא דוקא היכא שאינו יכול לקיים שתיהם וסברא הוא דאטו אדם שיש לו תפילין בראשו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו יפטר מן המצות ועוד דבפרק אין בין המודר (נדרים לג:) אמר דפרוטה דרב יוסף לא שכיח ואי פטרת ליה כל זמן שהאבידה בביתו שכיח ושכיח הוא פסק ר"ח וה"ג דהלכה כרב יוסף משום דאמרינן באין בין המודר (שם) דכ"ע אית להו פרוטה דרב יוסף ואפילו מאן דשרי למודר להחזיר אבידה לא שרי אלא משום דפרוטה דרב יוסף לא שכיח ואור"י דאינה ראיה כלל דגם רבה מודה לרב יוסף דעוסק במצוה פטור מן המצוה אלא דס"ל דלא נעשה שומר שכר בכך ומ"מ הוא נהנה לכך אסור למודר אבל לא הוה שומר שכר ואין לדקדק נמי בשמעתין דהלכה כרב יוסף דמשני רב יוסף לעולם בגינתו המשתמרת וקמ"ל דלא בעינן דעת בעלים כדרבי אלעזר והכי מוקי לה סוגיא דאלו מציאות (ב"מ ד' כט. ושם) כי נראה דרבה קבלה מרב יוסף דקרא כדר"א אתי ורבה נמי שהיה מדקדק מתחילה דכשומר חנם דמי לא משמע ליה קרא אלא אסמכתא בעלמא דהא טעמא משום דמאי הנאה קא מטי ליה כדלעיל ולא פליגי רבה ורב יוסף אלא בסברא בעלמא וה"פ דההיא דאלו מציאות (שם ד' לא.) אי דמנטרא לרבה כדאית ליה מפשיעה לרב יוסף כדאית ליה מגניבה ואבידה פשיטא דלהא לא צריך קרא ונראה לר"י דהלכה כרבה בכל מקום לגבי רב יוסף בר משדה ענין ומחצה כדאיתא במי שמת (ב"ב ד' קמג:) ואין לפרש דהיינו דוקא בבבא בתרא כמו שיש מפרשים מדאמר במי שאחזו (גיטין ד' עד: ושם) ותסברא והא קי"ל כרבה ובהא אין הלכה כרשב"ג ואין לומר דשמא בההיא מילתא קיימא לן דהלכה כרבה דהוה ליה למימר והא קי"ל בהא הלכתא כרבה כדאמר ובהא אין הלכה כרשב"ג ועוד דבפרק המפקיד (ב"מ מג.) גבי מפקיד מעות אצל שולחני מותרים ישתמש בהן (צרורים לא ישתמש בהן) לפיכך אם אבדו חייב באחריותם קאמר רב נחמן דקי"ל כוותיה בדיני נאנסו לא דמשום שהתירו לו חכמים להשתמש בהן אינו נעשה רק שומר שכר א"כ באלו מציאות (שם דף כט.) גבי מה יהא בדמים רבי טרפון אומר ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן לא הוי אלא ש"ש כמו שאמר שם לרבה ואין לומר דהתם מודה רב נחמן דחייב באונסין משום היתר תשמיש משום דבלאו הכי היה שומר שכר שהיה שומר אבידה דאין זה סברא דמשום שני סברות דפטור מלמיתב ריפתא לעניא ועוד דמותר להשתמש לא יעשה בשביל כך שואל אלא ש"ש בעלמא ועוד יש להביא ראיה דהלכתא כרבה מדמוקי סתמא דגמרא מתניתין דהאומנין (ב"מ דף פ:) הלוהו על המשכון שומר שכר מחוורתא דלא כרבי אליעזר דאמר במלוה חבירו על המשכון ואבד ישבע ויטול מעותיו ולרב יוסף הו"מ לאוקמה אפילו כרבי אליעזר דלמסקנא מוקי כולהו אליביה ופלוגתייהו במלוה צריך למשכון אי מצוה קעביד אי לא פי' שצריך למשכון להשתמש בו ופוחת לו והולך מהלואתו כך פירש התם בקונטרס וא"כ הו"מ לאוקמה מתניתין באין צריך למשכון דכ"ע מצוה קעביד ולכל הוי כשומר שכר והא דבעי לאוקמא פלוגתייהו בדרבה ורב יוסף והוי רבה כר"א שהוא שמותי ועוד קאמר לימא דרב יוסף תנאי היא ומסיק דרב יוסף ככולי עלמא ומשמע דרבה ודאי תנאי היא ואינו יכול להעמיד אלא כר"א ולא כרבי עקיבא דאי לרבי עקיבא ודאי הוי שומר שכר אי אפשר לומר כן דעל כרחך לרבה אפי' לרבי עקיבא שומר חנם הוי דבאלו מציאות (ב"מ דף כט. ושם) לרבה לא הוי לרבי טרפון דמתיר להשתמש אלא שומר שכר א"כ לר"ע לא הוי אלא שומר חנם לכך נראה דרבה לא יעמיד כלל פלוגתייהו בשומר אבידה אלא יאמר דלכולי עלמא שומר חנם הוי ופלוגתייהו בדשמואל דר"ע אית ליה דשמואל אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי ור"א לית ליה דשמואל ורב יוסף כי מוקי פלוגתייהו בדשמואל לא קאי רבי אליעזר כוותיה שהוא פוטר את המלוה באבידה אף מדמי המשכון ולכך מוקי פלוגתייהו בשומר אבידה והוי כר"ע וקאמר לימא דרב יוסף תנאי היא דרבה ודאי לאו תנאי דמוקי פלוגתייהו בדשמואל ומסיק דכולי עלמא אית להו דרב יוסף כו' והא דתנן בשבועות (ד' מג ושם) סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה דמשמע שחייב לשלם המשכון כשאבד מיירי שאבד בפשיעה לרבה דאמר שומר חנם הוי:

פשיטא כיון דאפקוה קם ליה ברשותייהו לכל מילי כלומר בדאפקוה לגזלה דקם ליה ברשותיה לאונסין ולכל מילי ואפילו לתשלומיה נזקיה ולאו דוקא בנזקי שן ורגל דמשתלמי מן העליה אלא אפילו בנזקי קרן תמה שאינו משתלם אלא מגופו ואפילו החזירוהו לבעלים מ"מ בתשלומי נזקיה נתחייבו הן משעת משיכה ולא בגזלן בלבד אלא אפילו בשומרים דעלמא דמשעת משיכה נתחייבו בשמירת נזקיה והיינו דתנן ארבעה שומרים נכנסו תחת הבעלים וההיא אפילו בתם היא מתנינן ואפילו לר"ע דאמר הוחלט השור ושותפין נינהו דשמירת נזקיו קבלו עליהם משעת משיכה וכ"ש לר' ישמעאל וכ"ש גזלן שקנא לאונסין ששמירת נזקיה עליו וכבעלים הם לכל מילי.

המעמיד בהמת חברו על קמת חברו חייב דאע"פ שאין הבהמה שלו כיון שהעמידוה על הקמה הרי הוא כאלו מאכילה בידים ומש"ה פריך פשיטא ומינה דאלו העמיד בהמתו ואפילו בהמת חברו על פירות חברו ואפילו בר"ה חייב ולא דמי לאכלה מן הרחבה דפטור כדאיתא בפרק כיצד הרגל ומשמע דאפילו בשקרבה אצל הפירות דשאני הכא דמעמידה ומשמע בשלקחה באפסר והעמידה על הקמה ואוקימנא בשהכישוה דכיון שהכישוה לגוזלה קנאוה דהרי היא ברשותן לשמירת נזקיה וכן נראה מדברי רש"י ז"ל דבהכישוה לגוזלה היא ומשום דקנאוה בהכשה וכן העמידוה בירושלמי.

הכא במאי עסקינן שמסרה לברזילה כלומר דדעת כל המוסר לרועה גדול שימסור הוא לרועים אחרים שתחתיו והלכך הראשון פטור לגמרי, ואפילו השני לא נשבע או שאין לו מה ישלם, וה"ה לנפקד שפקד או מסר לאמו ולאשתו ולאחד מבני ביתו, וכבר כתבתי כל זה בארוכה ובראיות מספיקות בפרק המפקיד בס"ד. והא דרבא דשומר שמסר לשומר כתבתי בארוכה בפרק המפקיד בס"ד הא דרבא דשומר שמסר לשומר כתבתי בארוכה בפרק המפקיד בס"ד. תוספתא המוסר צאנו לרועה חגר או סומא אפילו לפניו כשלש מאות צאן פטור.

בההיא הנאה דלא בעי למיתב ליה ריפתא דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ומ"ש הראב"ד ז"ל בפרק השוכר את האומנין גבי במלוה צריך למשכון נראה שהוא סבור דכל שהמשכון בידו פטור מן המצוה כתוב בתוס' שאין שומר אבדה פטור מליתן רפתא לעני אלא כשהעוסק בשמירות האבדה בלחוד שאם אין אתה אומר כן מי שמניח תפילין בראשו או מזוזה בפתחו יהא פטור מכל המצוה אלא לא אמרו אלא בזמן שהוא עוסק בה לפי שאי אפשר לו לעשות זה וזה אבל כל שאינו מתעסק בה שאז אפשר לו לעסוק במצוה אחרת חייב.

כבר בארנו במשנה בהוציאוה ליסטים שקנאוה במשיכה ונתחייבו בנזקיה לא סוף דבר במשיכה גמורה אלא אף הכישוה במקל והלכה מחמת המקל משיכה היא וקנאוה לכל אונסין ואף לנזקי קרן תמה שאינן משתלמין אלא מגופן חייבין אפילו החזירוהו לבעליו וכן בכל השומרין וכבר התבאר במקומו שלענין משיכה של קניה אף בקורא לה והיא באה קנאה אלא שבזו אם קראוה שלא בכונת קניה והלכה מחמת קריאתם עד שהגיעה לשדה חברו ואכלה את קמתו פטור וכל שכן אם עמדו בפני הבהמה ומנעו את הלוכה עד שלא נשאר לה מקום לילך אלא לשדה חברו ואכלה את קמתו פטור אא"כ הכישה במקל וכל שכן במשיכה גמורה ולענין ליסטים מ"מ קשה לי והרי מ"מ מתכוונים הם לקניה ושמא הואיל ולא מדעת בעלים היא לא די להם בקריאה לבד:

שומר אבדה הואיל ונפטר בשמירתה מכמה מצות שיש בהם חסרון כיס כגון נתינת פת לעני וכיוצא בה שהרי העוסק במצוה פטור מן המצוה הרי הוא נעשה עליה שומר שכר ואם נגנבה או נאבדה ברשותו חייב ואין צריך לומר אם פשע בה ומ"מ כתבו בתוספות דדוקא בעוד שהוא מתעסק באבדה אם בשמירתה אם בשאר צרכיה כגון שוטחה לצרכה או שאר עסקים אבל משהניח האבדה בביתו בלא צורך שמירה הואיל ואפשר לו לקיים את שתיהן לא שהרי מי יש לו תפלין בראשו וציצית בבגדו אינו פטור מן המצוה וכבר ביארנו בשני של ברכות ובמציעא פרק האמנין דזהו שאמרו פרוטה דרב יוסף לא שכיחא ואם כל זמן שהאבדה בידו נפטר הא שכיחא ושכיחא:

ויש פוסקים בשומר אבדה שהוא כשומר חנם ואינו חייב אלא אם כן פשע בה ומ"מ בבעלי חיים הואיל ודרכן לילך בניגרי ברייתא פשיעה היא וחייב בגנבתם ונותנין טעם לדבריהם ממה שנחלקו בה רבה ורב יוסף והלכה כרבה אלא שמ"מ אין אנו סומכין על הכללות ועוד שיש מפרשים שלא נאמר ברבה ורב יוסף הלכה כרבה חוץ משדה קנין ומחצה אלא בדברים שנחלקו בהם במסכת בבא בתרא ששמועות אלו ר"ל שדה קנין ומחצה כלם בבבא בתרא הם ובמסכת בבא מציעא פרק השוכר את האומנים וכן בפרק שבועת הדיינין אמרו דכולי עלמא אית להו דרב יוסף ובמסכת נדרים אמרו שאם נכסי מחזיר אסורין לבעל אבדה מחזירו לדברי הכל שהרי את שלו הוא מחזיר לו אבל אם נכסי בעל אבדה אסורין למחזיר נחלקו שם ר' אמי ור' אסי ואסר האחד מטעם שהוא כשומר שכר ונהנה בנכסים האסורין לו והאחר חלק והתיר מטעם האמור שם פרוטה דרב יוסף לא שכיחא הנה שאף המתיר לא התיר אלא מטעם שאינו מצוי הא מ"מ אף הוא מודה לפרוטה דרב יוסף ומ"מ הלכה כדברי המתיר וכל ששניהם מודרין זה מזה מחזירין אבדה זה לזה כמו שיתבאר במקומו:

שומר אבדה לעולם חייב להטפל בה עד שיחזירנה לרשות הבעלים וברשות המשתמר כגון ביתו או גנתו וחורבתו המשתמרת הא אם החזירה לגנתו ולחורבתו שאינה משתמרת חייב באחריותה וכל שהוא מחזירה למקום המשתמר הרי זה נקרא חזרה אע"פ שלא ידעו הבעלים מה שאין כן בגזלה ובגנבה ובארבעה שומרים כמו שיתבאר:

בד"ה ולסטים נמי שהכישוה לגוזלה מיירי כו' ולא חשיב ליה מלתא דפשיטא כמו כו' עכ"ל פירוש דלא מיירי הכא כעין הכישה דגבי מעמיד שהכישה על קמת חבירו דא"כ אמאי נקט לסטים דאחר נמי חייב בכה"ג אלא דמיירי בהכישה לגוזלה ולהוציאה מרשות בעלים ומאליה הלכה על קמת חבירו ולסטים חייבין מה"ט דקאמר לעיל דקמה ברשותייהו לכל מילי והשתא הכא ליכא לפלוגי מידי ומטעמא דחשיב ליה מעיקרא מלתא דפשיטא כלל כמו שהיה חושב המקשה ולא חש המתרץ לפרש כו' לפי שהוא ק"ל וצ"ל דלאו דוקא נקט הכא הכישה דה"ה בכה"ג דהוה סבר המקשה מעיקרא לא הוה מלתא דפשיטא ולא נקט הכישה אלא דומיא דההוא דמעמיד ולאפוקי קם לה באפה ודו"ק:

בד"ה בההיא הנאה כו' ורב יוסף כי מוקי פלוגתייהו בדשמואל לא קאי ר"א כוותיה כו' עכ"ל היינו לשיטת התוספות שם דפליגי אף בדלא שוי שיעור זוזי אבל לפרש"י שם דדוקא בדלא שוו פליגי אבל בדשוי לכ"ע הוי ש"ש שפיר קאי ר"א כוותיה דרב יוסף וע"ש בתוספות:

פשיטא כיון דאפקוה קמה לה ברשותייהו לכל מילי פירוש אפילו להתחייב על מה שהיא מזקת דאהכי קאי כדקתני ויצאה והזיקה. ותימה מנין פשוט לו זה אי משום דתנן בפרק ארבעה וחמשה מסר לשומר חנם ולשואל כולם נכנסו תחת הבעלים וכו' ככתוב בתוספות עד שמין כדרב כהנא ורב אסי. והא דאמרינן לעיל בפרק ארבעה וחמשה לימא רבי יעקב סבר אומר באיסורי הנאה הרי שלך לפניך ורבנן סברי וכו'. וכן בפרק הגוזל קמא דבעי לאוקמי מתניתין דגזל חמץ כרבי יעקב משום דאומר לו הרי שלך לפניך הרי יכול להקשות וליטעמיך אי טעמא דפטור שומר משום החזרה לפי שאומר לו הרי שלך לפניך אם כן גם כשהרקיבו מקצתן ובכחשא רהדר יכול לומר כן. וזה אי אפשר להיות כדפירשתי. אלא כך דרך התלמוד ברוב מקומות שיכול לומר וליטעמיך או ותסברא ואינו אומרו. ולפי המסקנא ניחא דתלי טעמא בגומרין דינו של שור שלא בפניו דלרבנן אין גומרין וחשיב היזק ניכר כיון שבא הקלקול על ידי שנופל ביד בית דין ואפילו תפסוהו מאליהן כיון שבפשיעת השומר בא כדמפרש בפרק ארבעה וחמשה ולא תועיל חזרה לאחר גמר דין הואיל ויש כאן היזק ניכר. ורבי יעקב דסבר דגומרים דינו של שור שלא בפניו אין קלקולו מחמת שנופל ביד בית דין דאפילו שלא בפניו גומרין דינו ואין כאן היזק ניכר ועל כן יש לומר שם הרי שלך לפניך בשומר כמו בגזלן דכיון שאין הקלקול ניכר סתמא דמילתא לא קבל עליו שמירה בהיזק שבא בפשיעתו יותר משאם היה עושה בידים וכיון שאם היה עושהו בידים היה פטור דהיזק שאינו ניכר הוא גם עכשיו שהוא שומר ובא בפשיעתו פטור הוא. ואומר ר' דאפילו מת השור בבית שומר כדרכו לאחר גמר דין לרבי יעקב או דנאבדו או אפילו הרגו שומר ואבדו בידים לאחר גמר דין פטור הא אפילו שבגזלן בכהאי גוונא חייב דגזלן הוא שנתחייב בהשבת גזלה ואין כאן השבה אבל שומר למה יתחייב באבדו בידים והלא לא היה שוה כלום ואם מפני שיכול לומר הרי שלך לפניך כמו בגזלן אם כן גם בהרקיבו מקצתן נמי יאמר לו הרי שלך לפניך כמו שאומר בגזלן. אלא ודאי מסתמא שלא נחייב לשמרו מהיזק שאינו ניכר כדפרישנא והואיל וכן אין לו להתחייב כמו שיאבדהו אחר כך בידים ואם כן אפילו לא החזירו שומר לבעליו פטור הוא כיון שנגמר דינו ולא נתחייב על מה שנאסר בגמר דין. והא דנקט רבי יעקב אפילו משנגמר דינו החזירו מוחזר בלא החזירו נמי פטור כדפידשתי והחזירו לאו דוקא אלא איידי דנקטי רבנן החזירו נקט נמי איהו האי לישנא. ודוחק הוא אבל על כרחין צריך לפרש מטעם שפירשתי. והשתא הא דתניא בפרק ארבעה וחמשה וחייבין להחזיר דמי שור לבעליו יהיה דלא כרבי יעקב ואף על פי שגזלן חמור לענין זה להתחייב להחזיר לאחר גמר דין יותר משומר ועוד הוא חמור בכך שגזלן חייב בגנבה ואבדה ושומר שכר פטור מאונסין אפילו הכי בפשיעת פירות שהרקיבו מקצתן ובכחישת בהמה כחשא דהדר חמור אפילו שומר חנם יותר מגזלן כדפרישית. עוד כתוב בתוספות ויש לומר דסברא הוא דגזלן נכנס וכו' עד סוף הדיבור. שוב חזר בו רבינו מפירוש זה דעל כרחין לא מיפטר שומר אם לא החזירו כדמוכח לקמן בפרק מרובה דבר הגורם לממון כשנגמר דינו בבית שומר וגנבו גנב מבית שומר. תוספות שאנץ. וזה לשון הרשב"א ז"ל פשיטא כיון דאפקוה קם ליה ברשותייהו לכל מילי כלומר כשאפקוה לכולה דקם ליה ברשותיה לאונסין ולכל מילי ואפילו לתשלומי נזקיה. ולאו דוקא בנזקי שן ורגל דמשתלמין מן העליה אלא אפילו בנזקי קרן תמה שאינו משתלם אלא מגופו ואפילו החזירוה לבעלים מכל מקום בתשלומי נזקיה נתחייבו הם בשעת משיכה ולא בגזלן בלבד אלא אפילו בשומרים דעלמא דמשעת משיכה נתחייבו בשמירת נזקיה וכו' ככתוב בתוספות. ע"כ.

כי הא דאמר רבה אמר רב מתנה קצת קשה אם כן מאי קמשמע לן רבה היינו משנתנו דע"כ בהכי קיימא. דשמא יש לומר דרבה דוקיא דמתניתין אתא לאשמועינן. שיטה.

המעמיד בהמת חבירו וכו' דאף על פי שאין הבהמה שלו כיון שהעמידה על הקמה הרי הוא כאלו מאכילה בידים ומשום הכי פריך פשיטא ומינה דאלו העמיד בהמתו ואפילו בהמת חבירו על פירות חברו ואפילו ברשות הרבים חייב. ולא דמי לאכלה מן הרחבה דפטור כדאיתא פרק כיצד הרגל ומשמע דאפילו כשקרבה אצל הפירות דשאני הכא דמעמיד משמע כשלקחה באפסר והעמידה על הקמה ואוקימנא בשהכישה דכיון שהכישה לגוזלה קנאה והרי היא ברשותו לשמירת נזקיה. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל דבהכישה לגוזלה היא ומשום דקנאה בהכשה. וכן העמידוה בירושלמי. הרשב"א ז"ל. והתוספות חולקין עליו.

הכישה אמרת לן פירוש ההיא דהעמיד בהמת חבירו על קמה של חבירו. תימה היכי קאמר ליה פשיטא כדבעי מעיקרא מקמי דאוקמה כדקמו לה באפה. ויש לומר דמעיקרא סלקא דעתיה דאיירי דהעמיד היינו שמחזיק האפסר בידו ומוליכה ממש על הקמה ומעמידה שם ולהכי פשיט ליה טפי. תלמיד הר"פ ז"ל.

בליסטים נמי שהכישוה אי מיירי בהכישוה להוציאה בכוונת גזלה כדמוקי לה בירושלמי לא חשיב לה מילתא דפשיטא כמו שהיה חושב המקשה ולא חש לפרש למה אינו פשיטא כמו שהיה לפי שקל להבין ואי מיירי בהכישוה לאבדה ולא בכוונה גזלה אז הוא חידוש להשמיענו דחייבין בנזקיה וחולק עכשיו תלמוד שלנו על ירושלמי ומוקי לה רב הושעיא כשהוציאוה לגזלה אבל אם הוציאוה לאבדה הליסטים פטורים. אבל אין לפרש דלפי המסקנא זו לא מתוקמא מתניתין בחיוב נזקים אלא בחיוב אבדתה ולהכי לא הוי פשיטא כדמעיקרא דלא מיירי בנתכוונו לגזלה ולא יחלוק על התלמוד ירושלמי דהא משמע דאחיוב נזקין קיימא סיפא כמו הרישא. מורי הרב. תוספות שאנץ. וכן כתב תלמיד הר"פ ז"ל וז"ל וליסטים נמי שהכישוה. פירש הקונטרס וקא משמע לן דהכישוה היינו משיכה וקנו לה. ודוחק. אלא נראה דקא משמע לן דכיון שמשכוה ונעשו גזלנים עליה נעשו שומרים עליה להתחייב גם בנזקיה ולא חשיב לה מילתא דפשיטא כמו שהיה חושב המקשה ולא חש לפרש למה אינו פשיטא לפי שקל להבין. ולא דמי לשומר כמו שפירשתי. והשתא מיירי מתניתין בהוציאו לגזלה כדפירשתי. והכי נמי מוקמי לה בירושלמי אמר רב הושעיא מתניתין בהוציאוה לגזלה אבל הוציאוה לאבדה הליסטים פטורים אלמא לא מחייבי הליסטים בנזקי הבהמה בהוציאוה אם לא נתכוונו לגזלה. ע"כ. וה"ר יהונתן פירש כפירוש רש"י ז"ל וזה לשונו הוציאוה ליסטים כלומר לא מיבעיא אם משכוה במקום שקונה משיכה כגון שקונה בסימטא או שהגביהוה אפילו בחצר בעל הבית דדינא הוא שיהיו הליסטים חייבים בנזקיה אלא אפילו הכישוה במקל שהרי קנאה. ובכמה משניות שנינו דבהמה נקנית במשיכה ובהגבהה אלא באה משנה זו להשמיענו קנין אחר כגון שהכישה במקל דהוי כאלו משיכה גמורה ומחייב בשמירתה. ע"כ. וכתב הר"א מגרמישא ז"ל וזה לשונו וליסטים נמי שהכישוה. פירשו התוספות כדי לגזלה דבענין אחר לא מחייב. ולא דמי למעמיד בהמת חבירו וכו' דהתם הקמה במזומן לפנינו. עוד כתוב בתוספות ולא חש לפרש למה אינו פשוט משום דאינו חושש אקושייתו. ונראה לי דאפילו באפקוה ממש הוי חידוש. ויותר נראה לפרש דעת התוספות דקמשמע לן דהכישה משיכה היא כדפירש רש"י ז"ל. ע"כ. ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו הוציאוה ליסטים קנאוה במשיכה ונתחייבו בנזקיה ולא סוף דבר משיכה גמורה אלא אף הכישוה במקל והלכה מחמת המקל משיכה היא וקנאוה לכל אונסין ואף לנזקי קרן תמה שאין משתלמין אלא מגופו חייבין אפילו החזירוהו לבעלים וכן בכל השומרים. וכבר התבאר במקומו שלענין משיכה של קנייה אף בקורא לה והיא באה קנאה אלא שבזו אם קראוה שלא בכוונת קניה והלכה מחמת קריאתם עד שהגיעה לשדה חבירו ואכלה את קמתו פטוד וכל שכן אם עמדו בפני הבהמה ומנעו את הילוכה עד שלא נשאר לה מקום לילך אלא לשדה חבירו ואכלה את קמתו פטור אלא אם כן הכישה במקל וכל שכן במשיכה גמורה. ולענין ליסטים מכל מקום קשה לי והרי מכל מקום מתכוונים הם לקנייה. ושמא הואיל ולא מדעת בעלים היא הרי לא די להם בקריאה לבד. ע"כ.

ושומר קמא איפטר ליה לגמרי פירש הקונטרס שנסתלק ליה לגמרי הראשון ואזלי בעלים ומשתעי דינא בהדי שני. ולא נהירא דמאי קאמר תיהוי תיובתא דרבא דאמר שומר שמסר לשומר חייב הא אפילו למאן דאמר פטור תיקשי דהא אינו פטור אלא ממה שהיה פטור מעיקרא כשהיתה בידו אבל ממה שהיה חייב בעודה בידו מחייב נמי השתא ומצו בעלים לאשתעויי דינא גם בהדי הראשון דהאיך מצינו למימר דנסתלק הראשון כיון שלא נטרן בעל הפקדון. לכך נראה תחתיו דשומר פירוש דעדיין הראשון עומד בדינו הראשון כשהיתה בידו דלא חשבינן ליה פושע במסירתו לשני ומיפטר במה שהיה פטור מעיקרא והא דקאמר ושומר קמא איפטר היינו שלא יתחייב כלום במה ששכרה לרועה. תלמיד הר"פ ז"ל.

לברזיליה פירוש ברזיליה רועה שתחת ידו כי הרועה הגדול מקבל מבני אדם ויש לו אחרים תחת ידו שמוסר להם ומוציאם ומרעים אותם ביער וברזילא לרועה כמו ריש דוכנא למלמד תינוקות ומילתא ברירא הוא דכל מאן דמסר לרועה אדעתא דמסר הוא לברזיליה הוא דמסר ליה ולפיכך אין יכול בעל הבית לטעון אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ומאחר שמסר לברזיליה נפטר הרועה ודין בעל בהמה עם ברזילא. רבינו חננאל ז"ל. וכתב הר"מ ז"ל מסרקסטה וז"ל מסרה הרועה לברזיליה שהוא נער שלו נכנס ברזיליה תחתיו לכל נזקיה והרועה פטור. מסרה לרועה אחר לשמרה והזיקה שומר הראשון חייב בנזקיה והוא גובה משומר שני. וצריך עיון אי האי שומר שני הוי מנטר חיותא דמתא ומהימן להו לבני מתא אי אמרינן דליגבו מיניה ניזקין ולא ליחייב בהו רועה ראשון. ע"כ.

בההיא הנאה דלא בעי למיתב ריפתא לענייא וכו' וממה שכתב הראב"ד ז"ל בפרק האומנין גבי במלוה קנה משכון נראה שהוא סבור דכל שהמשכון בידו פטור מן המצוה והתוספות חולקין כאן וכו'. הרשב"א ז"ל.

בפרש"י בד"ה ולסטים נמי דהכישוה ואשמעינן במתני' דהכישה במקל זו היא משיכה עכ"ל. ואף ע"ג דבהדיא קתני לה גבי דיני משיכה במסכת בבא בתרא ובקדושין מ"מ כיון דליתא שם במשנה אלא בברייתא שייך שפיר לאשמעינן הכא אלא דאכתי קשה דאי מתני' האי רבותא אתי לאשמעינן העיקר חסר מן הספר דהא לא קתני בהדיא הכישה במקל ונראה מדנקט במשנה הוציאוה ליסטים ולא קתני נטלוה משמע שפיר דקמ"ל דלא בעינן משיכה ביד ממש אלא כיון דאזלה מחמתו הוי משיכה אלא דאכתי קשה א"כ מאי איריא הכישה במקל דנקט אפי' קורא לה והיא באה נמי הוי כמו משיכה ונראה באמת לישנא דמתני' לא משמע דאיירי טפי בהכישה במקל משאר מילי אלא דעיקר רבותא דלא בעי משיכה ביד והא דנקט אביי הכישה במקל משום גררא דמעמיד על דעת חבירו דהתם א"א לפרש בענין אחר כנ"ל מל' הרמב"ם דהכישה במקל לאו דוקא וק"ל:

בתוס' בד"ה המעמיד בהמת חבירו וכו' ולא משתמיט בשום דוכתא דלחייב ברשות הרבים כו' עכ"ל. אבל הרב המגיד בפ"ד מהל' נזקי ממון כתב דחייב אפי' ברה"ר דהוי מזיק בידים וכן הוא בש"ע ח"מ:

בד"ה וליסטים נמי שהכישוה לגוזלה מיירי כדמוקי לה בירושלמי כו' עכ"ל אף ע"ג שכבר כתבו תוס' בד"ה פשיטא דבהוציאוה לגוזלה איירי מ"מ כיון דלמאי דשנינן מעיקרא דקמו לה באפה ע"כ דלא איירי בהוציאוה לגוזלה אלא שהוציאוה ע"מ שתאכל הקמה גרידא דאלת"ה מאי משני על מה דמקשה פשיטא דכ"ש כיון שהוציאוה לגוזלה וקמו לה נמי באפה שתאכל הקמה דחייב א"ו דלא איירי ע"מ לגוזלה וכן פי' רש"י להדיא וא"כ השתא נמי דשנינן דהכישוה היה אפשר לומר דלא איירי אלא כשהכישוה על מנת שתאכל הקמה כמילתא דרב לכך כתבו התוס' דאיירי כשהוציאוה ע"מ לגוזלה כי היכי דלא תפלוג מסקנא דשמעתין אירושלמי בפי' משנתינו אלא דאכתי קשה אמאי לא מוקי באמת בגמרא דאיירי שהכישוה לאכול הקמה וכפשטא דמילתא דרב ומ"ש מהרש"א דא"כ מאי איריא ליסטים אפי' אינש דעלמא נמי א"כ מעיקרא כי מוקי לה דקמו לה באפה נמי תיקשי הכי ויש ליישב וק"ל:

בא"ד ולא חשיב לה מילתא דפשיטא כו' משום דאותה רבותא שכ' רש"י דהיא גופא קמ"ל דהכישה היינו משיכה לא משמע להו לתוס' מלישנא דמתני' וכמ"ש בל' רש"י ומה שכתבו דלא חייש לפרש למה אין פשיטא כוונתו דודאי איכא רבותא דקיימא ברשות הגזלן לענין נזקין כמ"ש בד"ה פשיטא:

בגמרא אילימא תחתיו דבעל בהמה תנינא חדא זימנא מסרו לשומר חנם כו' ויש להקשות דילמא תרווייהו איצטריכו דלמאי דקי"ל סתם משנה ר"מ וסבירא ליה לר"מ דתם ומועד בעיא שמירה מעולה א"כ הא דנקט התם דאפילו שומר חנם נכנס תחת הבעלים היינו בדלא נטריה כלל אבל אי נטריה בשמירה פחותה כלתה לו שמירתו כמבואר שם בגמ' ופוסקים בלי שום חולק ואף למאי דקי"ל כר"י נפ"מ בתם דמודה דבעי שמירה מעולה אפ"ה שומר חנם פטור בשמירה פחותה אבל סד"א דלעולם מחוייב כל שומר לשמור לענין נזקין כדרך שמירתו בגוף הבהמה וא"כ אפילו בשן ורגל דסגי בשמירה פחותה אפ"ה חייב הש"ש לשומרו שמירה מעולה כדין שמירתו בגוף הבהמה שלא תאבד ובלא"ה הוי לה תחילתו בפשיעה וחייב בנזקין לכך איצטריך מתני' דהכא לאשמעינן דאפילו בשן ורגל לא נתחייב הרועה דהוא ש"ש אלא תחתיו דבעלים והיינו דבשמירה פחותה סגי לענין אם הזיקה כמו בעלים גופייהו וא"ל שזו הסברא בעצמה נ"ל לתלמודא דמילתא דפשיטא היא שאין לחייב השומר בנזקין יותר מבעלים גופייהו ודין תחילתו בפשיעה לא שייך הכא כיון שאין הפשיעה באותו דבר עצמו דהיינו נגד הניזק אלא נגד הבעלים לענין גוף הבהמה וכן משמע לעיל בסוגי' דהתליע מתוכו דבכה"ג לא חשיב תחילתו בפשיעה ואתיא במכ"ש מההיא דהתם משום דמסוגיא דשמעתין דהכא משמע להדיא שהשומרים חייבין יותר לענין הזיקן מבעלים גופייהו מדין שומר שמסר לשומר וכמו שיתבאר בסמוך והיינו משום דשייך לגביה תחילתו בפשיעה דליכא נטירותא לפלגא וצ"ע ועי' בסמוך:

שם בפי' רש"י בד"ה אלא תחתיו דשומר כו' ואזלי בעלים ומשתעי דינא בהדי שני כו' עכ"ל. יש לדקדק אמאי לא נקט ואזיל ניזק ומשתעי בהדי שני והבעלים פטורים כדמשמע פשטא דלישנא דנכנסו השומרים תחת הבעלים ונראה מזה דרש"י סובר דלעולם לא מצו הבעלים לאשתמוטי מיניה דניזק ולדחותו אצל השומר אלא הא דנקט נכנסו תחת הבעלים היינו דבניזק תליא מילתא רצה גובה משומר רצה גובה מבעלים והן גובין מן השומר ואף ע"ג דהתורה מיעטה בשמירתן וא"כ כשמסרוהו הבעלים לבן דעת נימא דלא גרע משמירה פחותה וליפטרו הבעלים לגמרי י"ל דודאי גרע משמירה פחותה משום שיכול הניזק לומר השומר לא מהימן לי לומר דנטריה כראוי וא"כ חוזרני עליך שהיה לך לשומרו בעצמך וכמו שיתבאר בסמוך. ועי"ל דהכא חייב משום דמצינו בכ"מ שלוחו של אדם כמותו כדדייקינן בקדושין בההיא דשולח את הבעירה וכמ"ש למטה על הגליון אלא דלפ"ז אין הבעלים חייבים אלא היכא דלא נטריה השומר כראוי משא"כ לטעם השני לעולם חייב. ועפ"ז היה נראה לי לפרש דברי הרמב"ם שכתב בפ"ד מהל' ניזקי ממון דין ד' שאף אם שמרו השומר כראוי אפ"ה הבעלים חייבים והשיגו עליו כל המפרשים ולפמ"ש א"ש דמ"ש שמרו השומרים בשמירה מעולה אין הכוונה דידעינן בודאי ששמרו כראוי אלא שהשומרים טוענין ששמרו כראוי ונאמנים בזה לפטור עצמם אבל הבעלים לעולם חייבים ומ"ש הרמב"ם שם בדין י"א שדין הניזק עם השומר היינו אם ירצה וכמ"ש בסמוך וכמו שמצינו זה הל' בעצמו בדין שומר שמסר לשומר וכמ"ש לעיל בפ"ק דף י"ב בל' רש"י ויתבאר ג"כ בסמוך כך עלה בלבי לפרש דברי הרמב"ם לולי שהכסף משנה כתב שהרמב"ם בעצמו כתב לחכמי לוניל שיש שם ט"ס בדבריו עי"ש אלא דבטור ח"מ סי' שצ"ו ובש"ע כתבו שם בפשיטות דכשמסרו לשומר אין לניזק עוד שום דין עם הבעלים אפילו לא שמרו כלל אלא דין הניזק עם השומר לחוד והנלע"ד מדקדוק לשון רש"י ומסוגיא דשמעתין כתבתי וכמו שיתבאר עוד וכן נ"ל להדיא מל' הראב"ד שכן דעתו ויתבאר קצת בסמוך:

גמרא לימא תיהוי תיובתא דרבא כו' עד אבל לאחר לא לימא מסייע ליה לרבא ובפרש"י בד"ה שומר שמסר לשומר חייב אפילו באונסין דא"ל מפקיד את מהימנת לי בשבועה כו' עכ"ל. טרם כל אבאר מש"כ רש"י חייב אפילו באונסין כוונתו אפילו טוען השני נאנסו אבל ודאי אי מייתי ראיה דנאנסו אף הראשון פטור דלא שייך למימר דלא מהימן לי בשבועה וכמ"ש לעיל דף י"ב בל' רש"י והוא מבואר בכל הפוסקים בלי שום חולק אבל קשה דמאי מייתי מילתא דרבא אדיוקא דמתני' הכא כיון דלא שייך הכא למימר לא מהימן לי בשבועה דשבועה זו מה טיבה ולא מצינו בשום מקום שיצטרך המזיק לישבע ששמרו כראוי אלא נראה דאדרבה ניזק מחויב להביא ראיה שלא שמרו המזיק כראוי ואף אם נאמר דמכ"ש מצי הניזק למימר זה השני לא מהימן לי בטענתו ששמרו כראוי מ"מ לא שייך הכא לומר כן דדוקא בשומר שנמסר לידו בתורת שמירה מן הבעלים ואין רשאי למוסרה לאחר דמצ"ל לא מהימן לי אבל בניזק לא שייך כלל לומר את מהימן לי כיון דרחמנא הוא דרמי נטירותא דבהמה על כל מי שהיא מסורה בידו לשמור ועוד דאי ס"ד דאפילו בכה"ג שייך לומר כן א"כ תיקשה אמאי לא קשיא לתלמודא נמי על השומר הראשון גרידא שנכנס תחת הבעלים ואמאי לימא הניזק השומר לא מהימן לי אע"כ דלא שייך לומר כן א"כ מאי אולמא דשומר ראשון מן השני וקושיא זאת היינו לדברי הפוסקים שהבאתי בסמוך שאין להניזק דין עם הבעלים אלא עם השומר. והנראה בזה דשאני בעלים שהתורה מיעטה בשמירתם וא"כ כיון שמסרה לבן דעת סגי דלא פשע מידי אבל זה השומר הראשון כיון שאין רשאי למוסרו לאחר לשמירה שלא תאבד מפני שיאמרו הבעלים את לא מהימן לי א"כ ה"ה לענין שלא תזיק דליכא נטירותא לפלגא ומיקרי תחילתו בפשיעה אבל ג"ז ליתא דודאי בכל שומר שמסר לשומר אע"ג דאינו רשאי אפ"ה לא מיקרי תחילתו בפשיעה דאלת"ה ליחייב נמי אפילו היכא שיש שני עדים שנאנסו ועוד דכבר כתבתי לעיל דבכה"ג לא שייך תחילתו בפשיעה וסופו באונס כיון שאין הפשיעה לגבי הניזק גופא אלא לגבי הבעלים דאלת"ה יתחייב השומר לשמור הבהמה בשמירה מעולה כדין שמירתו נגד הבעלים א"כ ש"ש ושואל לא תסגי להו בשמירה פחותה מה"ט גופא דליכא נטירותא לפלגא ול' נכנסו תחת הבעלים לא משמע כן כמ"ש לעיל בסמוך והוא מבואר בכל הפוסקים בלי שום חולק דכל השומרים נמי בשמירה פחותה סגי וא"כ הדרא קושיא לדוכתא לכך נ"ל לפענ"ד עיקר כמו שכתבתי בסמוך בל' רש"י דלעולם עיקר דין הניזק עם הבעלים דמינייהו דבעלים קא תבע ניזקו ואף למ"ש בשם הכ"מ שהרמב"ם עצמו כתב שיש ט"ס בדבריו אלמא אם שמרו השומר כראוי אף הבעלים פטורים מ"מ משמע מיהא דהיכא דשומר גופא מודה דלא נטריה כראוי חזר דין ניזק עם הבעלים אם ירצה ומה שאמרו נכנסו תחת הבעלים היינו שאם ירצה הניזק יתבע מהם א"כ לא שייך למידק מידי אמלתא דרבא אבל בסוגייתינו דמסקינן נכנס הרועה תחת השומר והיינו להתחייב נגד הבעלים מאחר שכבר נתחייבו הבעלים לשלם להניזק וכדמשמע להדיא מל' רש"י כמ"ש בסמוך וע"ז מדייק שפיר הא שומר קמא איפטר ליה לגמרי וע"כ היינו ג"כ מן הבעלים שאפילו אם נתחייבו הבעלים נגד הניזק אפ"ה אין להם דין עם השומר הראשון וע"ז מקשה שפיר לימא תיהוי תיובתא דרבא דבכה"ג הוי ממש כמילתא דרבא דלגבי בעלים גופייהו ודאי שייך שפיר לומר את מהימנת לי בשבועה לאותה הסברא שכתבתי דאם השומר טוען ששמרו כראוי הם פטורים והבעלים חייבים דמ"מ מחוייב השומר לישבע נגד הבעלים שבועת השומרים שהרי קיבלו שמירת נזקין ומכ"ש אם נאמר דחיוב הבעלים הוא מחמת דמודה בתרא דלא נטריה כראוי אלא שאין לו לשלם או שאינו לפנינו א"כ מכ"ש תקשה אמאי פטרת לשומר קמא מן הבעלים דלרבא מכ"ש דמצי הכא למימר את מהימנת לי למסור לידך הפקדון אבל לא השני וא"כ אם פשע יש לך לשלם עבורו. ודלא כפי המובן מל' הטור והש"ע וכפי' הסמ"ע דהבעלים פטורים לגמרי כיון שמסרו לבן דעת אף ע"ג דלא נטריה כראוי ולדידי קשיא אמאי ליפטרו דהא קי"ל ששא"כ וכדמקשינן בקדושין על האי דשולח את הבעירה ביד פיקח ומאי דמשני התם אין שליח לד"ע היינו דוקא בשולח את הבעירה שנתכוין להזיק משא"כ הכא לא שייך לומר כן ויש ליישב וצ"ע. ובכל הדברים שכתבתי נלע"ד שהן הן דברי הראב"ד בפ"ד מהל' נ"מ בדין ד' ובדין י"א וה"ה כתב שם דלא חש להשיב על דברי הראב"ד כיון שהוא ברור בסוגיא דהכונס ולענ"ד אדרבה דברי הראב"ד נראים ברורים מהסוגיא ועיקר השגתו מה שתלה הרמב"ם דין הניזק עם השומר השני אבל לדעתו דין הניזק עם הבעלים והיה לי להאריך בזה אלא שאין דרכי לכתוב כאן אלא מה שצריך לפי' הסוגיא דגמ' ופי' רש"י ותוספ' וסמכתי עצמי על המעיין בדברי הראב"ד ולענ"ד כוונתי לדעת הגדול. אמנם אם שגיתי והרביתי לדבר נגד המובן מפוסקים הקדמונים ובקצתם נגד טוח"מ והש"ע והסמ"ע שרי לי מארי ואתי תלין משוגתי והוא רחום יכפר עון ויאיר עיני בתורתו לבל אכשל בדבר הלכה ועי' מה שאכתוב בסמוך עוד מזה ודוק היטב כי קצרתי במקום שהיה לי להאריך:

בגמרא אתמר שומר אבידה וכו' לכאורה יש לתמוה מאי ענין האי סוגיא לכאן שאינה מקומה כלל אלא בפרק אלו מציאות ה"ל לאתויי מיהו בסמוך גבי מודינא בב"ח יתבאר קצת הא דמייתי לה הכא וע"פ הסוגיא שכתבתי לעיל: