מסכת בבא קמא דף פ׳ עמוד א׳

והטבח המקבץ את הבהמות ליום השוק:

לוקח ושוחט או לוקח ושוהה עד יום השוק שלשים יום למקחו:

ובלבד שלא ישהה את העגונה המאוחרת למקחו שלקח סמוך לעת השוק לא ישהה אותה לאחר יום השוק להשלים שלשים יום למקחה:

העגונה מאוחרת כמו הלהן תעגנה (רות א׳:י״ג) תאחרנה מלהנשא:

אלא קושרה ורבנן פליגי עליה דרבן גמליאל:

גונח פלידר"א צועק מפני כאב הלב לא היה יכול להשיב רוחו:

לסטים מזויין רועה בשדות אחרים וגוזל את הרבים:

שהיו מרעין בהמה דקה שלהן בחורשין:

והטבח לוקח ושוהה פי' בקונטרס עד יום השוק ובלבד שלא ישהה העגונה שבהם שלשים יום אותה שלקח באחרונה לא ישלים לה שלשים יום אחר השוק וקשה דבתוספתא (פ"ח) גרס יותר מל' יום וא"כ לפי התוספתא יכול להשהות אחר יום השוק ועוד. קשה דלעיל גבי רגל קרי לה אחרונה והכא קרי לה עגונה ועוד שלא הזכיר התנא יום השוק כלל ונראה לר"י לפי שהטבח רגיל לקנות כמה בהמות ביחד ומותר להשהות ובלבד שאפי' העגונה שבהן אותה שנשארה יחידה אחר חברותיה שלא ישהה יותר מל' יום אף על פי שהיא יחידה ומיהו בכל הספרים גרסינן שלשים יום ולא גרסינן יותר:

מהו להשהות קבעו מיניה אין נ"ל דפליגי רבנן עליה דר"ג כדפי' בקונטרס דמהו להשהות קודם הרגל קבעו מיניה ואמר להן מותר ולאו דוקא נקט קושרה אלא אורחא דמלתא נקט שדרכן היה לקשור בהמה דקה לכרעי המטה כדאמר באלו טריפות (חולין דף נד:) חבל היוצא מן המטה עד תשעה טפחים טהור ופירש שם בקונטרס שבכך הוא ראוי לקשור בהמה דקה בכרעי המטה כדכתי' אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח שהיו קושרין הקרבנות בכרעי המטה עד שיביאוהו לקרנות המזבח אי נמי נקט קשרו לאשמועינן דאפילו בקשורים אסור לגדל כ"א להשהות ובתוספתא (פ"ח) נמי משמע דאף קודם הרגל לא שרי להשהות אלא בבית דהכי קתני בהדיא אבל מגדלים קודם הרגל ל' יום ולא שתהא יוצאה ורועה בשוק אלא קושרה בכרעי המטה שאלו לר"ג כו':

דקטיני שקיה פי' שוקיו דקין ולהכי נקרא חרצא שהחרצין ניכר בין השוקים מתוך שהן דקים ונראין גבוהים ומשום הכי תנן בפ"א דאהלות חולדות הסנאים רבי יוסי אומר ב"ש מטמא כזית במשא וכעדשה במגע דמתוך שרגליה גבוהים ודקים מספקא להן שמא לאו היינו חולדה דקרא ויש לה תורת נבילה או שמא היינו היא ויש לה תורת שרץ והאי דמסיים ומאי שרצא דמתתאי שקיה ה"ק ומאי שרצא חולדה דכתיב בקרא שאין ספק דמתתאי שקיה שהי' רגליה קצרות ושורצת על הארץ וכן נראה לר"ת:

חובה תקברינהו לבנה פר"ח בתמיה וכי דרכה לקבור בניה שאין עוסקת לגדלן אלא עוסקת לגדל צאן והוי כשגגה היוצאת מלפני השליט ומיהו בפרק שני נזירים (נזיר דף נז: ושם) גבי הקפת הראש אין שייך לפרש כן דאמר ליה רב אדא בר אהבה לרב הונא לדידך מאן מקיף להו אמר ליה חובה א"ל חובה תקברינהו לבנה ואין שייך לפרש שם אלא לשון קללה אי נמי יש לומר אין יראה שתענש בקבורת בניה:

מכי אתא רב לבבל פי' בקונטרס והיו מתישבין שם מפני ישיבתו והיו רוב שדותיהן מישראל וכענין זה פי' בפרק קמא דגיטין (דף ו. ושם.) עשינו עצמנו בבבל כארץ ישראל לגיטין מכי אתא רב לבבל ונעשינו בקיאין לשמה מתוך שהרבה ישיבות וקשה לר"ת דא"כ מאי פריך התם ממתני' דעכו כארץ ישראל לגיטין אבל בבל לא והלא המשניות נשנו קודם דאתא רב לבבל ומפר"ת התם מכי אתא רב לבבל והורה לנו שמימות יכניה והחרש והמסגר שגלו לבבל דינה להיות כארץ ישראל לגיטין שבקיאין לשמה וכן כאן לענין בהמה דקה שיש שם רוב ישראל וכן יש בריש בכל מערבין (עירובין דף כח.):

לבי ישוע הבן פ"ה פדיון הבן וכן הערוך וקשה דאע"ג דמתרגמינן פדיון פורקן מ"מ אין שייך לשון ישועה ור"ת פי' שנולד שם בן ועל שם שהולד נושע ונמלט ממעי אמו כדכתיב והמליטה זכר (ישעיהו סו) נקט לשון ישועה והיו רגילין לעשות סעודה:

והטבח לוקח ושוהה ובלבד שלא ישהה העגונה שלשים יום פירש רש"י ז"ל הטבח הלוקח בהמות הרבה ליום השוק ומקבץ שלשים יום ושוהה עד יום השוק ובלבד שלא ישהה את האחרונה שלשים יום אחר השוק. ובתוספות הקשו אם כן למה לא הזכיר יום השוק בברייתא גבי טבח כמו שהזכירו רגל ומשתה, ועוד אם העגונה היינו האחרונה למה קראוהו אחרונה ברגל ומשתה וקראוהו עגונה גבי טבח. והם פרשו שהטבח לוקח בהמות הרבה ביחד ואסרו לו שלא ישהא אותן יותר משלשים יום משלקחן אבל שלשים יום יכול לשהות משלקח ואפילו אם שחט את כולן ולא נשארה אלא אחת לבדה העגונה אף אותה יחידית לא ישהה יותר משלשים יום וגרסינן בהא דטבח ובלבד שלא ישהה העגונה יותר משלשים יום וכן היא בתוספתא אבל ברוב ספרים לא גרסי יותר משלשים יום אלא שלשים יום כדברי רש"י ז"ל.

אמר להם מותר ובלבד שלא תצא ותרעה בעדר רש"י ז"ל משמע שסבור דלשהות בבית אפילו שלא לצורך הרגל ואפילו לשהות יותר משלשים יום בעו מיניה והתיר להם וכמעשה דאותו חסיד שכך (סבר) [פירש _ ס"מ] הוא ז"ל ורבנן פליגי עליה. ואין צריך לפירוש זה אלא קודם הרגל שלשים יום קא בעי מיניה והתיר כרבנן. ומיהו מסתברא כדברי רש"י ז"ל שהרי לאחר דברי רבן גמליאל אמרו ומעשה בחסיד דלכאורה משמע שדברי רבן גמליאל כמעשה של אותו חסיד.

אלא קושרו בכרעי המטה ולאו דוקא נקט קושרה אלא אפילו כלואה בבית שלא תצא ותרעה בחוץ שרי, וקשרה בכרעי המטה אורחא דמלתא נקט שקושרין אותו בחבל היוצא מן המטה כמו שאמרו בפרק אלו טרפות (חולין נב, ב) חבל היוצא מן המטה עד חמשה טפחים טהור ופירש רש"י ז"ל שבכך ראוי לקשור בהמה בכרעי המטה וכדכתיב אסרו חג בעבותים שהיו קושרין את הקרבן בכרעי המטה עד שהביאוהו למזבח, ואי נמי אפשר דאתא לאשמועינן דאפילו קשרו אין מגדלין אלא משהין.

שדה קטנה היתה ומעבירין דרך עליה פירש רש"י ז"ל דשדה של אחרים היתה. והראב"ד ז"ל פירש שדה שלה היתה ואף על פי שלהן היתה נענש מפני שהיתה מפסדת האוכלין. וזה נראה לי יותר, ולפי פירוש זה מסתברא דהכי קאמר אף על פי שהיתה שלהן והפסדה מועט אפילו הכי אסור שהרי נענש בכך.

חובה תקברינהו לבנה פירש ר"ח ז"ל דהכי קאמר וכי רוצה היא לקבור את בניה שלא תהא עוסקת לגדלן אלא עוסקת לגבי הצאן והוה כשגגה שיוצאה מלפני השליט. ואין הפירוש הזה נראה, מפני שאמרו גם כן בנזיר בפרק שני נזירין (נז, ב) דידך מאן מקיף אמר ליה חובה תקברינהו לבנה ומשם נראה דלשון קללה היא שמקללת אותה על שעושה כן. ויש מפרשים דהכי קאמר הכא והתם וכי אינה יראה שתענש ותקבור את בניה.

מכי אתא רב לבבל פירש רש"י ז"ל מכי אתא והרבה ישיבות ונתקבצו שם הרבה מישראל ורוב שדות היו של ישראל, וכענין זה פירש גם בפרק קמא דגטין בתחלתו (ו, א) שאמר ועשינו עצמינו בבבל כארץ ישראל לגטין מכי אתא רב לבבל ונעשו בקיאין לשמה מתוך שהרבה ישיבות. ורבינו תם ז"ל הקשה עליו דהא פריך עלה התם ממתניתין דמצפון עכו כלומר מעכו ולהלן כגיטין הבאין מחוץ לארץ ואם איתא מאי קמקשה מן המשניות שנשנו קודם שבא רב לבבל, אלא הכא והתם הכי קאמר מדאתא רב לבבל ולמדם שמימות הנביאים כשגלו יכניה לבבל תקנו כך.

איסור זה של גדול בהמה דקה בארץ ישראל לא סוף דבר ביוצאה ומזקת אלא אף אם היתה קשורה לו בכרעי המטה אסור:

אע"פ שבמקום פקוח נפש הותרו האיסורין להתרפא בהם דבר שנאסר מכח תקנה ומחשש פסידת אחרים ראוי להחמיר בה ביותר מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו ושאל לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שיינק חלב רותח משחרית לשחרית והביאו לו עז וקשרוה בכרעי המטה והיה יונק ממנה חלב רותח משחרית לשחרית לימים נכנסו חבריו לבקרו כיון שראו אותה העז קשורה לו בכרעי המטה חזרו לאחוריהם אמרו ליסטים מזויין בביתו של זה ואנו נכנסנו אצלו ישבו ובדקו ולא מצאו בו אלא אותו עון של אותה העז אף הוא אמר בשעת מיתתו יודע אני בעצמי שאין בי אלא אותו עון שעברתי על דעת חברי:

אע"פ שיחיד המומחה לרבים דן דיני ממונות ביחידי כמו שיתבאר במקומו מ"מ ראוי לכל חכם למשוך ידו מזה הרבה עד שיהא מוחזק לכל בכך אחד מן החכמים העיד בכאן על אבותיו שמגדולי הגליל היו ולא חרבו אלא מפני שהיו מעבירים בהמותיהם דרך שדה אחת של אחרים להעבירם ליערים מפני שהיו דנים דיני ממונות ביחידי:

רועה שעשה תשובה שלא לגדל עוד בהמה דקה אין מחייבין אותו למכור מיד אלא מוכר על יד על יד שאם לא כן ימנע ממנה עד שלא יוכל למכרם בלא הפסד גדול וכן מי שנפלו לו כלבים וחזירים בירושה אין מחייבין אותו למכור מיד אלא מוכר על יד על יד:

מי שנדר ליקח בית או לישא אשה ולא קבע בזה זמן אין מחייבין אותו ליקח מיד אלא עד שימצא דבר ההגון לו ולא עוד אלא אף אשה שהקניטוה בניה וקפצה ונשבעה שכל מי שיתבענה ראשון לנשואין אינה מחזירתו וקפצו עליה בני אדם שאינם מהוגנין אין שבועתה מכריחתה להנשא להם לא נתכונה זו אלא להגון לה:

כבר בארנו במשנה שכשם שאסרו בבהמה דקה כך אסרו בחיה דקה ומ"מ כל שעשוי לנקר את הבית כגון חתולות וחולדות הסנאים והם הנמצאות בסנה והיו רגילות אצלם לניקור הבית מתולעים ושרצים הדקים מותר לגדלם וכן כלבים כופריים והם שהם קטנים וננוסים ואין היזקן מצוי מותר לגדלם וכן התירו בקופים:

אע"פ שאיסור זה לא היה אלא בארץ ישראל כמו שבארנו במשנה משירדה הגולה לבבל ונתמלאת תלמידי חכמים וגדולים ונתישבה מישראל הרבה עד שהיו רוב השדות והכרמים של ישראל עשו בבל כארץ ישראל לאסור בה גידולי בהמה דקה וחיה דקה:

בד"ה והטבח לוקח כו' דבתוספתא גרסינן יותר מל' יום וא"כ כו' יכול כו' להשהות אחר יום השוק כו' עכ"ל פירוש דגרס שם יותר מל' יום אל ישהה אבל עד ל' יום שרי להשהות אף כי מלו אחר יום השוק וזה אין סברא דלא עדיף ממשהה קודם לרגל ודו"ק:

בד"ה מהו להשהות כו' ובתוספתא נמי משמע דאף קודם הרגל לא שרי להשהות אלא בבית כו' עכ"ל ר"ל דהיינו כפירושם דהך דר"ג איירי בקודם לרגל אפילו הכי לא תצא ותרעה בעדר וק"ל:

אלא מהו לשהות פירוש בתוך ביתו אמר להם מותר וכו'. ולא נהירא דסוף סוף קשיא מתניתין דקתני אין מגדלין ואפילו בתוך ביתו קאמר כדפרישית לעיל. לכך נראה דלשהות קודם לרגל קא בעו מיניה ואמר להם מותר ובלבד שלא תצא ותרעה בעדר דאף לשהות קודם לרגל אינו מותר אלא דוקא בבית. וכן מוכח נמי בתוספתא דקתני אין מגדלין אותה קודם לרגל שלשים יום ולא שתהא יוצאה ורועה בשדה אלא קושרה בכרעי המיטה. תלמידי הרב ר' פרץ ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל אמר להם מותר ובלבד שלא תצא וכו' רש"י ז"ל נראה שסבור לשהות בבית אפילו שלא לצורך הרגל ואפילו להשהות יותר משלשים בעו מיניה והתיר להם וכמעשה דאותו חסיד שכן פירש הוא ז"ל ורבנן פליגי עליה ואין צורך אלא קודם הרגל שלשים יום קא בעו מיניה והתיר וכרבנן. ומיהו מסתברא כדברי רש"י ז"ל שהרי לאחר דברי רבן גמליאל אמרו ומעשה בחסיד ולכאורה משמע שדברי רבן גמליאל כמעשה אותו חסיד. ע"כ. תנו רבנן מעשה בחסיד אחד גרסינן וחסיד זה הוא רבי יהודה בן בבא דהכי מפרש לה בברייתא שעברתי על דברי חברי שהיו אומרים אין מגדלין כל עיקר וסמכתי על דברי רבן גמליאל. גאון ז"ל. וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל מהאי עובדא דחסיד אחד שמעינן דאף על פי שבמקום פיקוח נפש הותרו האיסורין להתרפאות בהן דבר שנאסר מכח תקנה ומחשש פסידת אחרים ראוי להחמיר בו ביותר. ע"כ.

שדה קטנה היתה וכו' ומעבירין דרך עליה. פירש רש"י ז"ל דפרה של אחרים היתה. והראב"ד ז"ל פירש שדה שלהם היתה ואף על פי ששלהם היתה נענשו מפני שהיתה מפסדת האוכלים וזה נראה יותר. ולפי פירוש זה מסתברא דהכי קאמר אף על פי שהיתה שלהם והפסידה מעט אפילו הכי אסור שהרי נענשו בכך. הרשב"א ז"ל. וזה לשון גאון ז"ל ואף על פי שהיו חורשין שלהם סמוכין לבתיהם לכך נענשו שהיתה שדה קטנה של אחרים בין בתיהם לחורשין והיו מעבירין צאן שלהן לחורשין דרך אותה שדה והיו מפסידים בה שלא התירו לרעות בחורשין בזמן שיש שדות כל סביביו.

ודנין דיני ממונות ביחיד ואף על פי שיחיד מומחה לרבים דן דיני ממונות ביחידי כמו שיתבאר במקומו מכל מקום ראוי לכל חכם למשוך ידו מזה הרבה עד שיהא מוחזק לכל בכך. הרב המאירי ז"ל. רועה שעשה תשובה אין מחייבין אותו למכור מיד דאם כן מימנע מתשובה שהרי אינו יכול למוכרן ביחד בלא הפסד גדול אלא מוכר יד על יד ורועה האחרות בכל יום ויום כמנהגו ובלא ספק יזהר שלא יפסידו תבואת חביריהם. וכן מי שנדר ליקח בית וכו' כדי שלא ימנעו אחרים מלידור דבר מצוה שאם יראו שבית דין אונסין אותו למהר ולעשות מה שאין נושא חן בעיניו ימנעו האחרים. ה"ר יהונתן ז"ל.

כלבים כופריים של אותו מקום ואמרי לה כלבים הרגילים לצוד גאון ז"ל.

חולדות הסנאין והן הנמצאות בסנה והיו רגילות אצלן לניקור הבית מתולעים ושרצים הדקים. הרב המאירי ז"ל.

חרצא דקטיני שקי חרצא שוקים קטיני דקים אבל גבוהין הם ויש לתמוה דמה לו לתלמודא לפרש ענין רגליה. ופירש רבינו תם לפי שרגליה גבוהין ודקין ומשום הכי תנן במסכת אהלות בפרק קמא חולדות הסנאים רבי יוסי אומר בית שמאי מטמאין כזית במשא וכו' דמתוך שרגליה גבוהים ודקין מספקא להו וכו' עד ויש לה תורת שרץ. ולהכי מפרש לה תלמודא לפרש טעמא דבית שמאי והאי דמסיים הכא ומאי שרצא דמתתאי שקי וכו' ככתוב בתוספות. תלמידי הר"פ ז"ל.

וכן פירש הר"ר ישעיה ז"ל וז"ל מאי חולדת סנאים אומר רבינו תם דמיבעיא ליה על הא דתנן חולדת סנאים רבי יוסי אומר בית שמאי אומרים וכו'. דמספקא ליה אי נבלת חיה היא או שרץ ואותה דהתם מפרש הכא דהיינו שרצא חרצא שוקיים שלה דקין וגבוהין. ובעי מאי שרצא דקרא דלא מספקא לן דמתתאי שקי כלומר שאין שוקיה גבוהין. ע"כ. וזה לשון גאון ז"ל מיתתא שקי שכרעיו קצרים. נוסח אחר סקיה ופירוש צלצל ומתרגמינן סקאה ודומה לעכבר המדבר. ע"כ.

בפרש"י בד"ה אלא קושרה בכרעי המטה ורבנן פליגי עליה דר"ג עכ"ל והיינו מהאי עובדא דמייתי בסמוך בחסיד א' שאמר שעבר על דברי חביריו אף על גב שהיתה קשורה אע"כ דלרבנן מיהא אסור בכה"ג:

בד"ה תקברינהו לבנה וכו' והיא אינה יכולה לשמור עכ"ל לכאורה משמע מלשון רש"י דאיניש אחרינא שיכול לשמור ודאי שרי והיינו כדברי המפרשים שהביאו התוספות לעיל במשנה ויש לדחות דמ"ש והיא אינה יכולה לשמור היינו משום דלאו בני שמירה נינהו וא"כ ה"ה דע"י רועה אבל מפר"ת בתוספות ד"ה חובה ודאי משמע דע"י רועה שרי:

לעיל בד"ה שהיו מרעין בהמה דקה שלהן בחורשין עכ"ל כוונתו דאין לפ' בגסה דמסתברא שלא היו הם רועין בעצמם אלא ע"י אחרים וליכא אלא איסור מגדל דהיינו בדקה דווקא אבל קשה דמפירוש רש"י משמע דע"י רועה שרי לגמרי אפילו בדקה מדפירש בסמוך גבי רועה שעשה תשובה דברועה בהמות שלו איירי משמע דברועה של אחרים לא שייך שום איסור כלל וכן משמע מפירושו ד"ה תקברינהו ויש ליישב דס"ל לרש"י דאפי' ע"י רועה אסור לגדל אלא דאיסורא לא שייך אלא לגבי בע"ה דוקא אבל לגבי רועה ליכא איסורא משום מגדל כיון דלאו דידיה הוא ולא כמ"ש התוספות לעיל במשנה דבכה"ג אפי' רועה של אחרים פסול לעדות וכבר כתבתי דמלשון הפוסקים משמע להיפך ומפרש"י ד"ה תקברינהו נמי אין ראיה כמ"ש בסמוך וק"ל. ועי"ל דמה שפרש"י שהיה מרעין בהמה דקה היינו משום דאי בגסה היה אסור משום חורשין גופא דלא שייך תקנת יהושע בגסה כדמסקינן לקמן וזה הנכון:

רש"י ד"ה ישוע הבן כו' ישוע מתרגמינן. צ"ל ויושע מתרגמינן ופרק (שמות יד) ועי' רש"י ע"ז דף ד' ע"א ד"ה להם שוע:

יָשְׁבוּ וּבָדְקוּ וְלֹא מָצְאוּ בּוֹ אֶלָּא אוֹתוֹ עָוֹן שֶׁל אוֹתָהּ הָעֵז נראה אף על גב שהיה חולה שאין בו סכנה כמו שכתב מהרש"א ז"ל הוא התיר לעצמו מפני שדבר זה הוא גזרה דרבנן ובמקום חולי לא גזרו אך החכמים חשבו זה אליו לעון מפני שהוא אדם חשוב והרואין אותו יטעו לעשות כן בלא חולי.