מה בעלים עד דמכוין ליה - ר' שמעון אית ליה הך סברא גבי רוצח באלו הן הנשרפין (סנהדרין דף עט.) ורבנן פליגי עליה ואמרי אף בעליו נמי מתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב דהאי וארב לו אמרי דבי רבי ינאי רבנן מוקמי ליה פרט לזורק אבן לגו לתוך חבורת אנשים ויש שם כנענים וישראלים ואיכא למימר לכנענים נתכוין:

תיפוק ליה דרובא כנענים נינהו - ולא איצטריך קרא למפטריה:

ואי נמי - חמשה כנענים וחמשה ישראלים לא איצטריך קרא למפטריה דרחמנא אמר (במדבר ל״ה:כ״ה) ושפטו העדה והצילו העדה דהא ספק נפשות להקל:

לא צריכא דאיכא תשעה ישראלים - דאי לאו קרא הוה אמינא זיל בתר רובא ולישראל איכוין ואע"ג דדלמא לאו להאי איכוין נתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב קא משמע לן קרא דהואיל והוה ליה כנעני קבוע ביניהן כמחצה על מחצה דמי וספק נפשות להקל ולכל מילי דקיימא לן קבוע כמחצה על מחצה דמי מהאי קרא נפקא לן:

מתני' שור היתומים - שאין להן אפוטרופוס או שור אפוטרופוס של יתומין אלא שעל אפוטרופוס לשומרו:

גמ' שור שור ז' - ז' שור כתובין בפרשה בנוגח אדם:

שור האשה - דלא תימא בעל השור כתיב לשון זכר:

מדקתני תרתי - שור הפקר תרי זמני:

הא קמ"ל - הא דהדר תנא שור הגר לר' יהודה דאע"ג דנגח בחיי הגר ומת והוי ליה הפקר פטור:

והועד בבעליו - היינו בב"ד דאין העדאה אלא בב"ד:

מתני' מסרו לשומר חנם - עד שלא נגח ולאו ארישא קאי אלא מילתא אחריתי היא:

תחת הבעלים - מתחייבין בנזקין כבעלים:

גמ' אם עד שלא נגמר דינו מכרו מכור - ואפילו לרבנן דלא דרשי בבעליו דנהוי מיתה והעמדה בדין כא' ומיחייב קטלא:

בבא קמא 44 עמוד ב

1ואכתי צרורות נינהו! אמר רב מרי בריה דרב כהנא: דקאזיל מיניה מיניה.

ברייתא

2תניא כוותיה דשמואל ותיובתא דרב: יש חייב במיתה ובכופר, ויש חייב בכופר ופטור ממיתה, ויש חייב במיתה ופטור מן הכופר, ויש פטור מזה ומזה.

3הא כיצד? מועד בכוונה חייב במיתה ובכופר. מועד שלא בכוונה חייב בכופר ופטור ממיתה. תם בכוונה חייב במיתה ופטור מכופר. תם שלא בכוונה פטור מזה ומזה.

4והנזקין שלא בכוונה ר' יהודה מחייב, ור' שמעון פוטר.

5מאי טעמא דרבי יהודה? יליף מכופרו; מה כופרו שלא בכוונה חייב, אף הנזקין נמי שלא בכוונה חייב.

6ורבי שמעון יליף מקטליה דשור, מה קטליה שלא בכוונה פטור, אף נזקין שלא בכוונה פטור.

7ור' יהודה נמי, נילף מקטליה! דנין תשלומין מתשלומין, ואין דנין תשלומין ממיתה.

8ור' שמעון נמי, נילף מכופרו! דנין חיוביה דשור מחיוביה דשור, לאפוקי כופר דחיוביה דבעלים הוא.

9נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם [וכו'] פטור. הא נתכוין להרוג את זה, והרג את זה חייב, מתניתין דלא כר' שמעון. דתניא, ר' שמעון אומר: אפילו נתכוין להרוג את זה, והרג את זה פטור.

10מ"ט דרבי שמעון? דאמר קרא: ״(שמות כא״, כט) ״השור יסקל וגם בעליו יומת״ כמיתת בעלים, כך מיתת השור; מה בעלים עד דמיכוין ליה, אף שור נמי עד דמיכוין ליה.

11ובעלים גופייהו מנלן? דאמר קרא: ״(דברים יט״, יא) ״וארב לו וקם עליו״ עד שיתכוין לו.

12ורבנן, האי ״וארב לו״ מאי עבדי ליה? אמרי דבי רבי ינאי: פרט לזורק אבן לגו.

13היכי דמי? אילימא דאיכא תשעה כנענים ואחד ישראל ביניהם תיפוק ליה דרובא כנענים נינהו; אי נמי פלגא ופלגא ספק נפשות להקל!

14לא צריכא, דאיכא תשעה ישראלים ואחד כנעני דאע"ג דרובא ישראלים נינהו; כיון דאיכא חדא כנעני בינייהו הוי ליה קבוע, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, וספק נפשות להקל.

מתני׳ · משנה

15שור האשה, ושור היתומים, שור האפוטרופוס, שור המדבר, שור ההקדש, שור הגר שמת ואין לו יורשין הרי אלו חייבין מיתה. ר' יהודה אומר: שור המדבר, שור ההקדש, שור הגר שמת פטורין מן המיתה, לפי שאין להם בעלים.

גמ׳ · גמרא

16ת"ר ״שור״ ״שור״ שבעה להביא שור האשה, שור היתומים, שור האפוטרופוס, שור המדבר, שור ההקדש, שור הגר שמת ואין לו יורשין. ר' יהודה אומר: שור המדבר, שור ההקדש, שור הגר שמת ואין לו יורשין פטורין מן המיתה, לפי שאין להם בעלים.

17אמר רב הונא: פוטר היה רבי יהודה אפילו נגח ולבסוף הקדיש, נגח ולבסוף הפקיר.

18ממאי? מדקתני תרתי שור המדבר, ושור הגר שמת ואין לו יורשין. שור הגר שמת מאי ניהו? דכיון דאין לו יורשין הוה ליה שור הפקר; היינו שור המדבר, היינו שור הגר שמת ואין לו יורשין! אלא לאו הא קמשמע לן דאפילו נגח ולבסוף הקדיש, נגח ולבסוף הפקיר? שמע מינה.

ברייתא

19תניא נמי הכי, יתר על כן אמר ר' יהודה: אפילו נגח ולבסוף הקדיש, נגח ולבסוף הפקיר פטור, שנאמר: ״(שמות כא״, כט) ״והועד בבעליו״ ״והמית וגו'״, עד שתהא מיתה והעמדה בדין שוין כאחד.

20וגמר דין לא בעינן? והא ״השור יסקל״ גמר דין הוא! אלא אימא: עד שתהא מיתה, והעמדה בדין, וגמר דין שוין כאחד.

מתני׳ · משנה

21שור שהוא יוצא ליסקל, והקדישו בעליו אינו מוקדש. שחטו בשרו אסור. ואם עד שלא נגמר דינו הקדישו בעליו מוקדש. ואם שחטו בשרו מותר.

22מסרו לשומר חנם ולשואל לנושא שכר ולשוכר נכנסו תחת הבעלים; מועד משלם נזק שלם, ותם משלם חצי נזק.

גמ׳ · גמרא

23תנו רבנן: שור שהמית; עד שלא נגמר דינו מכרו׃

תוספות

הוה ליה פלגא ופלגא וספק נפשות להקל - תימה למ"ד התראת ספק לא שמיה התראה בלא טעמא דספק נפשות להקל פטרינן ליה מהאי טעמא דלא שמיה התראה אפילו ס"ל דספיקא לחומרא ואי אליבא דמ"ד שמיה התראה היכי פטרינן ליה מהאי טעמא הכא אם נמצא שישראל הרג הא מחייבינן ליה בהכה את זה וחזר והכה את זה אע"ג דספק הוא ובנותר שאמר לו אל תותיר וי"ל דשאני התם דיודע בבירור דיבא לידי איסור ודאי אם יותיר או אם יכה את שניהם משום הכי שמיה התראה אבל הכא כשזורק אבן לגו אין ידוע שיבא לידי איסור ודאי שאין יודע את מי יכה:

כל קבוע כמחצה על מחצה דמי - מהכא נפקא בכל דוכתי כדאיתא בפ"ק דכתובות (דף טו.) ותימה לר' שמעון קבוע מנא ליה ואין לומר הכא כדמסיק בערכין (דף ז) ובהנשרפין (סנהדרין דף עט.) דר' שמעון יליף נתינה נתינה אייתר ליה וארב לו לקבוע דאכתי לתנא דבי חזקיה קשה. מנא ליה דכל קבוע כו' ועוד כיון דפטר ר"ש אפילו בכולן ישראל עד שיאמר לפלוני אני מכוין לא שייך למדרשיה כלל וי"ל דלר' שמעון בכולן ישראל וכנעני אחד ואמר לאותו שעומד שם אני מכוין דפטור מטעם קבוע מוארב לו דכהאי גוונא כולן ישראל חייבין.:

שור שור שבעה כו' - חד לגופיה ושית לאתויי:

שור האשה - אצטריך לאתויי משום דאמר לעיל (בבא קמא מד ע"א) כי יגח נגיחה למיתה נגיחה לנזקין ובנזקין כתיב איש דוקא לכך אצטריך ריבוי:

לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

מפרשים נוספים

רשב"א

אי נמי פלגא ופלגא ספק נפשות להקל - הקשו בתוס' האי אליבא דמאן קא מסיק הכי אי אליבא דמ"ד התראת ספק שמה התראה היכי פטרינן ליה הכא אם נמצא שישראל הרג הא מחייבין ליה בהכה את זה וחזר והכה את זה אע"ג דספק הוא וכנותר שאמרו אל תותיר וי"ל דשאני התם שיודע בבירור שיבא ודאי לידי איסור אם יותיר או אם יכה שניהם מש"ה שמה התראה אבל הכא כשזורק אבן לגו אינו יודע שיבא לידי איסור ודאי שאינו יודע את מי יכה ונ"ל דלא שייך בכי הא התראת ספק דכל היכא דאיכא תשעה עכו"ם וישראל אחד לא שייך התראת ספק דכל רובא כודאי משוינן לה וכדאמרינן אילימא תשעה עכו"ם וישראל אחד ביניהם תיפוק לי מיהא דרובא עכו"ם נינהו והיינו נמי דכי איכא תשעה ישראלים ונכרי אחד ביניהם היה לנו לחייבו כאלו נתכוון לישראל ממש אלא דפטריה רחמנא והלכך אף כשהן מחצה על מחצה נידונין כרוב להקל משום ושפטו העדה והצילו העדה ואע"ג דאיכא נמי מחצה ישראל להקל אמרינן להחמיר לא אמרינן מחצה על מחצה כרוב וכדאמר נמי בתשעה ישראלים ונכרי אחד ביניהם כל קבוע כמחצה על מחצה להקל ולא אמרינן להחמיר בתשעה עכו"ם וישראל ביניהם דאפילו בלא טעמא דספק נפשות להקל פטרינן ליה מדינא דרובא נינהו כנ"ל.

כל קבוע כמחצה על מחצה דמי - ומהכא ילפינן ליה בכל דוכתא וכדאיתא בשלהי פ"ק דכתובות.

ויש לתמוה ר' שמעון דלית ליה הך דרשא כל קבוע כמחצה על מחצה דמי מנא ליה. וא"ת דיליף ליה מקום עליו א"כ לא הוה שתיק גמרא מלומר דר' שמעון הך דרשא מנא ליה יליף ליה מוקם עליו דזו שיטה פשוטה בכל התלמוד כשמוצא טעם לבעל הדין.

שור שור שבעה - חד לגופיה ושיתא לאתויי הנך שיתא ושור האשה אצטריך לרבויי מדקאמרינן לעיל נגיחה למיתה נגיחה לניזקין ובניזקין כתיב כי יגח שור איש וכ"מ שנאמר איש איש ולא אשה והלכך הוה אמינא דוקא איש ולא שור האשה ולפיכך הוצרך לרבותו.

עד שתהא מיתה והעמדה וגמר דין כאחד - מסתברא לי דכאחד דקאמר שיהיו לו בעלים קאמר ולאפוקי בשהקדישו או שהפקירו אבל מכרו לאחר חייב דר' יהודה מוהועד לבעליו יליף לה וכשמכרו והועד בבעליו איכא והיינו דקאמר נגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר ולא קאמר נגח ואח"כ מכר דהוי רבותא טפי והיינו נמי דקתני עד שתהא נגיחה והעמדה בדין כאחד ולא קאמר באחד.

מכרו מכור - פירש"י ז"ל מכור לרדיא כלומר דלהצילו ממיתה אינו מכור ולפי מה שכתבתי אפילו לר' יהודה כן ומשנגמר דינו דאמרינן אינו מכור אפילו לרדא קאמר דאסור הוא בהנאה משנגמר דינו.

ור"ת ז"ל פירש דלעולם אינו אסור בהנאה מחיים ומכל מקום אינו מכור אפילו לרדיא דאסור להשהותו דמצוה שלא לענות את דינו כמיתת הבעלים כך מיתת השור. ויש מי שפירש מכרו מכור ואינו מקח טעות דמצי אמר ליה היה לך לשחטו כיון שידעת שנגח.

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת בבא קמא דף מ״ד עמוד ב׳

מסכת בבא קמא דף מ״ד עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה - 23 קטעים ממוספרים, כ־520 מילים - יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

לדף הביאור המלא

חיפוש מקורות חכם

אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת - החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

הפניה חופשית

מסכתדף (1–119)עמוד

היעד שנמצא: בבא קמא דף מ״ד ע״ב

פתיחה בקורא