מסכת בבא קמא דף נ״ט עמוד א׳

סמדר ענבים דקין בהתחלתן לאחר שפרחו מיד:

וכמה היא יפה הקרקע לימכר כשהיא סמדר ולהקל באו:

בד"א בנישומין אגב קרקע:

בזמן שאכלה לולבי גפנים האשכולות נראה בחניטת הגפנים וניכר ועדיין לא פרח להיות הענבים גמורים והוא לולב וכן יחור בתאנים:

אבל אכלה פגים בתאנה או בוסר בענבים שהן כפול הלבן והוו כפירות גמורים רואין אותן כו':

לנזקין מן העידית אותה שומא ששמו ב"ד מאה או מאתים יגבה קרקע במאה או במאתים מן העידית שבנכסיו:

ולא תימא דהאי מיטב של ניזק דקאמר ר' ישמעאל וקשיא לן בפ"ק אכלה כחושה משלם שמינה ותרצה רב אידי כגון שאכלה כו' דהמוציא מחבירו עליו הראיה וכחושה הוא דמשלם אלא מאי מיטב דניזק דקאמר ר' ישמעאל לאו בספיקא מיירי וה"ק אותה ערוגה שאכלה ישלם כפי מה שהיתה ראויה להטיב ולהשביח לקמיה:

כי היאך דסליק בימות הקציר:

אכלה סמדר ר' יהושע אומר רואין אותן כאילו הן ענבים עומדות ליבצר ואפילו אם נתקלקל המשויירת משלם כענבים העומדות ליבצר ודוקא בסמדר דענבים פעמים שאלו מתקלקלים ואלו ניצולים לפיכך אין נידונין במשוייר אבל תבואה רגילה להתקלקל כולה יחד ובחזיז מודה ר' יהושע או כרבי יוסי הגלילי או כרבנן ובתבואה גדולה כמו סמדר בענבים יסבור כמשוייר שבו אי נמי בתבואה לא קנסו כל כך כמו בענבים ולא יהא נידון כמשוייר שבו לרבי יהושע ונראה דאע"ג דאמר ר' יהושע רואין אותן כאילו עומדות ליבצר מ"מ שמין אותן אגב קרקע דהא ר"ש נמי קאמר הכי בפגים או בוסר וע"כ אגב קרקע שמין אותן כיון דצריכי לשדה ובפירות גמורים דוקא קאמר רבי שמעון דמשלם פירות גמורים במשנתנו:

ומאי ניהו כי היאך דסליק הכא משמע דסבר אביי דפליגי דנידון במשוייר שבו והקשה ר"ת דבריש הניזקין (גיטין דף מח: ושם) ס"ל לאביי דפליגי אי שיימינן בדניזק או בדמזיק וי"ל אע"ג דמשמע דפליגי אי בדמזיק אי בדניזק דהא תניא פ"ק (דף ו:) בהדיא מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר כו' מ"מ משמע ליה לאביי דבמשוייר נמי פליגי מדקאמר ר"ע לא בא הכתוב דמשמע שרוצה לומר לא בא הכתוב להחמיר על המזיק כמו שאמרת אלא דוקא לגבות לנזקין מן העידית לבד ואי בעידית לחודיה פליגי א"כ לא היה ר' ישמעאל מחמיר על המזיק טפי מר"ע אלא אדרבה היה ר"ע מחמיר טפי דאין חייב לקנות מעידית דניזק אם אין לו כדפרישית בפ"ק (דף ו: ושם ד"ה כגון):

ר' שמעון בר יהודה היינו רבי יהושע תימה אמאי לא קאמר כרוך ותני בד"א בזמן שאכלה לולבי גפנים וסמדר וי"ל משום דאין שייך לכלול סמדר בהדי לולבים דלא הוה ליה להזכיר לולבים אלא הכי ה"ל למימר בד"א בזמן שאכלה סמדר אבל בהדי פגים ובוסר שייך לכוללו שפיר דטעמא משום דחשיב כפגין:

איכא בינייהו כחש גופנא ולא מסיימי וא"ת לימא תנא בתרא לטפויי ולהחמיר בתשלומין קאתי כדאמר בריש המוכר פירות (ב"ב דף צג:) וי"ל דשאני הכא דדלמא לא בא לטפויי כי אם על חכמים דאמילתייהו דרבנן קאי:

מאן תנא דחייש לכחש גופנא ר"ש היא אביי בא לומר דמסיימי שפיר ולא לאפוקי רבנן דפליגי עליה דר"ש באונס קאתי דאינהו נמי חיישי וטעמייהו משום דאינו דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון כדקאמרי:

אונס אינו משלם את הצער בפרק אלו נערות (כתובות דף לט. ושם) גבי הא דתנן האונס נותן את הצער בעי בגמרא צער דמאי אע"פ דדבר פשוט הוא שיש צער גדול לבתולה שנבעלה מתחילה כשמשיר בתוליה ורוב קטנות חולות מזה היינו משום דצער דהשרת בתולים פשיטא ליה דלא משלם לפי שסופה להצטער תחת בעלה דתנא דמתניתין דהתם חייש לכחש גופנא מדקתני שהאונס נותן את הצער ומפתה פטור ומדפטרינן מפתה אלמא חייש לכחש גופנא מה שסופה להצטער תחת בעלה הלכך בעי צער דמאי:

אכלה סמדר ר' יהושע אומר רואין אותן כאלו הן ענבים העומדות ליבצר ולא זהו כמשוייר שבו דמשוייר פעמים שלוקה ולר' יהושע אפילו לקה המשוייר אין הניזק מפסיד אלא משלם מזיק כענבים העומדות ליבצר. ומדנקט סמדר ושביק תבואה שכנגד סמדר דאיירו בה ר' יוסי הגלילי וחכמים אמרו בתוספתא דמינה איכא למשמע דבתבואה מודה ר' יהושע לר' יוסי הגלילי או לחכמים וטעמא משום דתבואה עשויה להתקלקל כולה כשמתקלקלת מקצתה אבל ענבים פעמים שיתקלקלו מקצת הענבים ומקצתן מצליחין. והא דקאמר רואין אותן כאלו הן ענבים העומדות ליבצר לא לשומן בפני עצמן כפירות גמורין קאמר דלעולם אין שמין אלא אגב קרקע הן נישומין ותדע לך דהא ר' שמעון נמי אכלה פגין או בוסר רואין אותן כענבים העומדות ליבצר קאמר וע"כ לדידיה אגב קרקע שמין אותה דהא איהו אמר כשנתנו פירות גמורים משלם פירות גמורים הא שאינן גמורים לא וכדמפרש רש"י ז"ל טעמיה דכי אמר רחמנא ובער בשדה אחר ה"מ דהוא צריך לשדה הני כיון דלא צריך לשדה בעינייהו בעי לשלומי ופגין ובוסר צריכין הן לשדה ומדר' שמעון נשמע לר' יהושע ועוד דהא אמרינן דר' שמעון היינו דר' יהושע וליכא בינייהו אלא כחוש גופנא.

הא ד אמר אביי ר' יוסי הגלילי ור' ישמעאל אמרו דבר אחד וקא מפרש דר' ישמעאל דאמר בדניזק שיימינן היינו מיטב דלקמיה ומאי ניהו כי האיך דסליק. איכא למידק דא"כ לדבריו ר"ע ור' ישמעאל בהא הוא דפליגי ולא בדניזק ובדמזיק שימינן ואלו בריש פרק הנזיקין קאמר אביי גופיה דבניזק או במזיק שיימינן פליגי. ועוד תמיהא לי איך לא אקשו לו לאביי מאותה ברייתא דמייתא בפרק קמא דמכלתין דמפרש' בהדיא דבניזק ובמזיק שיימינן פליגי דתניא מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם מיטב שדהו ומיטב כרמו של ניזק דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר מיטב שדהו של מזיק ומיטב כרמו של מזיק וי"ל דודאי מודה אביי דעיקר פלוגתייהו כמה הם משלמין דעיקר פשטיה דקרא בהכין כתיב אלא מיהו מדקאמר ר"ע לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית משמע דבדבר אחד פליגי דבדידיה ר' ישמעאל לחומרא ור"ע לקולא מדקאמר לא בא דאלו לא פליגי אלא בדניזק ומזיק בההיא ר"ע לחומרא ור' ישמעאל לקולא וכדכתבי' התם הלכך משמע ליה לאביי דבהא נמי הוא דפליגי דר' ישמעאל סבר דמשלם כמשוייר שבו כר' יוסי הגלילי ור"ע אומר דלא אלא שמין כמה היא יפה וכמה היתה יפה כרבנן ר' ישמעאל לחומרא ור"ע לקולא.

הא ד אמר אביי מאן תנא דשמעת ליה דאית ליה כחש גופנא ר' שמעון בן יהודה דתנא. לאו לאפוקי מדרבנן דר' שמעון בן יהודה קא אתי דאינהו נמי מודו ליה בכחש גופנא אלא דפטרי ליה מצד אחר משום דאמרו ליה אינו דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון. אלא משום דהדר לדר' שמעון בן יהודה צריכין לסיומי בהא בפלוגתא דר' יהושע קאמר ר' שמעון בן יהודה.

בן עזאי אומר גבי מזונות פרש"י ז"ל שהיא צריכה מזונות יתרים בימי קושיה ור"ת ז"ל פירש דימי לידתה שהיולדת כחולה וצריכה מטעמים יפים וטובים ומתוקים וי"מ מזונות הולד במניקה ושאר מזונות ולא פירש אפילו מזונות כמה שנים והראב"ד ז"ל פירש מזונות עד שיהא בנו בן שש דקטני קטנים חייב לזונם. וזה תימא דא"כ יעלו המזונות יותר משומת דמי הולדות ואם ינכו כל כך מה ישלם לו וי"מ מזונות שצריך להוסיף לאשתו כל ימי מניקתה כדתנן אם היתה מניקה פוחתין ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה.

במה דברים אמורים בשהגיעו לכלל פרי כגון תאנים שהגיעו לפגים וענבים לבוסר ומכיון שבשעה שאכלתם היו פגים או בוסר רואים אותם כאלו הם תאנים או ענבים העומדים ליבצר אבל אכלה לולבי גפנים ויחורי תאנים או סמדר או כל כיוצא בזה שלא הגיע לכלל פרי אין רואים אותם אלא כמות שהם ומשערים כמות והם בששים וגדולי הרבנים פרשו בלולבי גפנים שהוא האשכול עצמו קודם שיפרח ויצא לכלל סמדר והוא נראה בחנטת הגפנים וכן יחור בתאנים ויש חולקים בסמדר לומר שהוא נדון כפגים ובוסר וכן יראה לפי שטת הסוגיא:

אע"פ שבארנו בשטתנו שאף באילנות הדין כמו שבארנו בנטיעות גוזרי גזרות שבירושלים אמרו שבהמה שקטפה נטיעה אם בת שנתה שתי כסף ואם בת שתי שנים ארבעה כסף מכאן ואילך כדין שהזכרנו אם לשטתנו ואם לשטת גדולי המחברים:

אכלה חזין והוא שחת שאינו נגמר רואין אותה כאלו נגמרה ומשערים בששים:

כל שרואים אותו כאלו נגמר אין אומרים שנדון אותו כמשוייר שבו לכמה יעלה בשעת הגמר עד שאם נשדף המשוייר יפטר זה אלא שנדון אותו כאלו נגמר עכשו בשעת ההיזק ואפילו נשדף המשוייר אנו אין לנו וכן אין משגיחין לנכות מתשלומין אלו מה שתכחיש את הגפן יותר אלו היו עומדים שם הענבים עד הבציר:

המפתה את הבתולה משלם חמישים כסף של קנס ומשלם בשת ופגם ואינו משלם את הצער שהנבעלת ברצון אין לה צער מעתה האונס משלם את הצער ושיעורו לפי קטנותה ובנין גופה וכן לפי שניו ובנין גופו ואין מנכין לה על מה שהיה סופה להצטער תחת בעלה שהנבעלת ברצון אין לה צער:

הנוגף את האשה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות על הדרך שכבר ביארנו ואין מנכין לו שכר מילדת ולא הוצאת מזונות שהיה צריך לעשות לה ביותר בימי לידתה אם ילדה כדרכה ואין צריך לומר מזונות הולדות עד כדי שהוא חייב לזונם והוא כשהם קטנים כמו שיתבאר במקומו:

בד"ה אכלה סמדר כו' ובחזיז מודה ר"י או כר"י הגלילי או כרבנן ובתבואה כו' עכ"ל כיון דסבר ר"י דנידון כסמדר לפי מה שתעלה לעתיד ע"כ בתבואה גדולה כמו סמדר כיון דמתקלקל יחד ס"ל נידון כמשויר שבו אבל בחזיז דעדיין ליכא פירי כלל אפשר דס"ל כרבנן דאינו נידון כלל כפי שתעלה לעתיד או דס"ל כר"י הגלילי דנידון נמי כמשויר שבו אך קשה לי דאי קסבר ר"י בחזיז דעדיין לית ביה פרי ואפ"ה נידון כמשויר א"כ ה"נ אית ליה בלולבי גפנים דאע"ג דליכא פרי נידון כמשויר שבו וא"כ הא איכא בין רבי יהושע ובין ר"ש בן יהודה ומאי קפריך אי הכי ר"ש בן יהודה היינו ר"י ודו"ק:

ד"ה אכלה סמדר וכו' ודוקא בסמדר דענבים פעמים שאלו מתקלקלים וכו' ר"ל דסמדר יש לו תרתי לטיבותא חדא דגדול הוא וחשוב כפרי גמור ועוד הדורך ענבים שלפעמים אלו מתקלקלים ואלו נצולים משא"כ בחזיז דהוי תרתי לגריעותא בהפוך בסמדר ולכך מצי סבר רבי יהושע בחזיז או כרבי יוסי הגלילי דנידון במשויר שבו או אפילו כרבנן דכיון דקטנה היא ולא משערינן ליה אלא כאשר היא עכשיו ומשערין אותה אגב שדה כמה היתה יפה וכו' ובתבואה גדולה וכו' יסבור דנידון כמשויר שבו הואיל וגדולה וחשובה כמו סמדר בענבים אלא שדרך תבואה שמתקלקלת כולה ולכך נידון כמשויר שבו א"נ בתבואה לא קנסו וכו' דאינו חשובות כ"כ כמו ענכים ולכך [לא] ס"ל לר' יהושע דנידון כמשוייר שבו אלא שמין אותה כמה היתה יפה וכו' וק"ל:

בא"ד ונראה דאע"ג דאמר ר' יהושע רואין אותן וכו' מ"מ שמין אותן אגב שדה ור"ל רואין כאלו היו ענבים עומדים ליבצר ושמין כמה היתה שדה זו שוה כשעומדין עליה ענבים ליבצר וכמה היא שוה עכשיו כשאין בה שום ענבים:

ד"ה ומאי ניהו כו האיך דסליק וכו' ואי בעידית לחודיה פליגי וכו' דאין חייב לקנות כו'. דר"ל דר"ע מחמיר טפי משום דלר' ישמעאל דס"ל דבניזק שיימינן ואי אית ליה למזיק עידית ובינונית וזיבורית וזיבורית דמזיק הוי כעידית דניזק א"צ המזיק ליתן מעידית שלו אלא מזיבורית שלו מאחר שהן טובים כל כך כעידית דניזק אבל לר"ע דס"ל דבמזיק שיימינן מחויב המזיק ליתן לו דוקא מעידית שלו ואין לומר דלעולם איכא צד דרבי ישמעאל מחמיר טפי כגון דעידית דמזיק לא שוו אלא כזיבורית דניזק דמחוייב המזיק לקנות קרקעות שיהו שוין כעידית דניזק וליתן לו אבל לר"ע דמיקל א"צ לקנות אלא יהיב ליה מזיק מעידית שיש לו זו אין סברא אלא דאף לר' ישמעאל א"צ לקנות עידית דניזק ולא פליגי ר' ישמעאל ור"ע אלא כשהזיבורית דמזיק הוו כעידית דניזק דלרבי ישמעאל יהיב ליה זיבורית דבניזק שיימינן ולר"ע חייב ליתן מזיק עידית דידיה דבמזיק שיימינן וע"ל בפ"ק:

ד"ה ר"ש בר יהודה וכו' אבל בהדי פגין ובוסר שייך לכוללו שפיר וכו'. דברי תוס' הללו צריכין ביאור דמ"ש אם כולל סמדר עם לולבין או עם פגין הא בסיפא נמי ה"ל למיתני סמדר לחוד דרואין כאלו עומדין ליבצר ואנא אמינא דכ"ש פגין ובוסר. ונראה דבשלמא בסיפא דמלתא בתר דקתני דבלולבים גם ר"ש מודה לדברי חכמים דשמין כמה היתה יפה וכו' אי הוה קתני אבל סמדר רואין כאלו הן ענבים וכו' היה צריך ליתן טעם מה נשתנה לר' שמעון סמדר מלובלין לכך כוללן עם פגין ובוסר לומר דמש"ה בסמדר רואין כאלו הן ענבים דכבר גדלו וחשובים כפגין ובוסר אבל ברישא דמלתא דקתני בד"א ר"ל דשמין כמה היתה יפה לא צריך עדיין ליתן שום טעם לדבריו דלמה שמין כמה היתה שוה דהא חכמים דלעיל מיניה עדיפא מיניה סבירא להו דבכל ענין שמין כמה היתה שוה וכו' אפילו היו גדולים יותר מסמדר ולכך אי ס"ד דר"ש ס"ל דבסמדר שמין כמה היתה שוה לא ה"ל למתני לולבין אלא סמדר לחוד וכלל הדבר דארישא דמלתא א"צ שום נתינת טעם אבל אסיפא דמלתא צריך שפיר נתינת טעם וק"ל:

ד"ה אונס אינו משלם וכו' דתנא דמתני' דהתם חייש לכחש גופנא מדקתני שהאונס נותן את הצער ומפתה פטור וכו'. ויש להקשות דלעולם אימא לך דצער ר"ל צער השרת בתולים ומה שהמפתה פטור מאותו צער משום דנבעלת ברצון ולכך פטור מאותו צער שסופה להבעל ברצון תחת בעלה ולהצטער תחת בעלה אבל במאנס חייב בצער ולא אמרינן סופה להצטער תחת בעלה לפי שאינו דומה נבעלת ברצון לנבעלת באונס וצריך לומר דבצער השרת בתולים אין סברא לחלק בין נבעלת באונס לנבעלת ברצון דהא אנו רואים דרוב קטנות חולות מזה אפי' בנבעלת ברצון וק"ל:

ד"ה לבתה הרוח כו' דלבתו הרוח דמתני' כו' וכן משמע לישנא דכולן ובאין בליבויו כדי ללבותו ולא ברוח בפני עצמו וכו' משום דאי היה ברוח בפני עצמו ללבותו היה האחרון חייב דברוח מצויה איירי כמו שפירשו התוס' בדבור שאחר זה:

אכלה סמדר רבי יהושע אומר וכו' אין זה כמשויר שבו דפעמים שהמשויר מתקלקל ולרבי יהושע אפילו נתקלקל המותר משלם כענבים העומדים ליבצר ודוקא בסמדר אבל בחזיז מודה רבי יהושע או כרבי יוסי הגלילי או כרבנן. ודבר תימה הוא אמאי נקט סמדר דהוי ליה למנקט בתבואה מה שכנגד הסמדר בענבים הואיל ואיירי רישא בחזיז. ושמא תבואה ניחא להתקלקל יותר ולא הייתי חושבה בעומדת ליקצר. ועוד נראה דאין זה אלא קנסא בעלמא ובענבים שייך למקנסיה טפי מתבואה דאי דינא הוא מה טעם שיש יותר מן המשויר שבו. ושמא יש לומר דענבים פעמים שאלו מתקלקלים וכו'. ונראה דאף על גב דאמר רבי יהושע שרואים אותם כאלו עומדות ליבצר מכל מקום וכו' ככתוב בתוספות עד סוף הדיבור. ולקמן נמי מפדשינן טעמא לרבי שמעון דמיירי דצריך לשדה שמין אגב שדה לרבי שמעון ופגין או בוסר צריכין לשדה נינהו. תוספות שאנץ. וכן כתבו תלמידי הר"פ ז"ל דאין לומר דרבי יהושע סבר כמשויר שבו דאם כן לימא הכי בהדיא כדאמר רבי יוסי הגלילי אלא עיקר כמו שפירשו בתוספות. וכן אין לומר דרבי שמעון בן יהודה דאמר רואין אותם כאלו הם ענבים עומדים ליבצר דמשלם כאלו הם ענבים תלושים דאמאי אין שמין אותם על גב קרקע דהא בוסר לאו פירות גמורים דהא תנן במתניתין אכלה פירות גמורים משלמת פירות גמורים אלמא דוקא גמורים אבל שאין גמורים שמין אותם אגב קרקע. וכן משמע נמי לקמן דמפקי טעמא דרבי שמעון מובער בשדה אחר דמשמע מידי דצריך לשדה אחר ובפגין ובוסר מידי דצריך לשדה אחר הוא אלא ודאי אף על פי שרואין אותם כענבים העומדים ליבצר מכל מקום שמין אותם אגב קרקע. וכן רבי יהושע נמי דאמר בסמוך רואין אותן כאלו הן ענבים עומדים ליבצר שמין אותן אגב קרקע. ע"כ. וכתב כן הדשב"א ז"ל דהא דקאמר רבי יהושע רואין אותם כאלו הם ענבים עומדין ליבצר דאין שמין אלא אגב קרקע דהא רבי שמעון נמי קאמר בענבים העומדות ליבצר ועל כרחך לדידיה אגב קרקע שמין אותה דהא איהו אמר במשנתנו פירות גמורים לא וכדמפרשינן טעמיה בגמרא משום דכתיב ובער בשדה אחר הני מילי היכא דהוא צריך לשדה אחר הני כיון דלא צריכי לשדה בעינייהו בעי לשלומי ופגין ובוסר צריכין הן לשדה ומדרבי שמעון נשמע לרבי יהושע. ועוד דהא אמרינן דרבי שמעון היינו דרבי יהושע וליכא בינייהו אלא כחש גופנא. ע"כ.

ומאי ניהו כי האיך דסליק הכא משמע דסבר אביי דפליגי רבי ישמעאל ורבי עקיבא בנדון במשויר שבו. והקשה רבינו תם ז"ל דבריש הניזקין סבירא ליה לאביי בהדיא וכו'. ועוד תמיהה לי איך לא הקשו לו לאביי מאותה ברייתא דמייתי בפרק קמא דמכלתין דמיפרשא בהדיא דבדניזק ובדמזיק שיימינן פליגי דתניא מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם מיטב שדהו ומיטב כרמו של ניזק דברי רבי ישמעאל רבי עקיבא אומר מיטב שדהו של מזיק ומיטב כרמו של מזיק. הרשב"א ז"ל. ותירץ רבינו תם דאביי דייק מדברי רבי שמעון דסבירא ליה נידון במשויר שבו דהא פשטיה דקרא משמע כרבי עקיבא דבמזיק שיימינן מיטב שדהו ישלם משמע דהאיך דקא משלם כדקאמר רבי עקיבא ואף על גב דרבי ישמעאל קאמר גזירה שוה אין זה גזירה שוה גמורה שלמדה מרבותיו שכל מקום שאומר נאמרה למעלה ונאמרה למטה אינו אלא כמו ילמד סתום מן המפורש הילכך לא הוה מפיק ליה לקרא מפשטיה אי לא משום דמשמע ליה מיטב דהאיך דסליק דקאי השתא מיטב דקרא כמו שתטיב שדה של ניזק לבסוף ובמיטב דלקמיה לחודיה לית לן לאוקמיה דפשטיה דקרא משמע נמי דבתשלומי עידית מיירי. ועוד מדקדק רבינו תם מדקאמר דלא כרב אידי בר אבין ולא קאמר ודלא כרב אחא בר יעקב דמוקי פלוגתייהו בדניזק שיימינן או בדמזיק משמע משום דאית ליה לאביי שפיר ההיא דרב אחא בר יעקב. ומיהו זו אינה ראיה דמצינן למימר דלא איצטריך ליה למימר ודלא כרב אידי בר אבין אלא משום דשייכא לדאביי דלרב אידי בר אבין מחייב רבי ישמעאל לשלומי טפי ממאי דאזיק. ועוד נראה לפרש דאף על גב וכו' ככתוב בתוספות. תוספות שאנץ. וכהאי תירוצא בתרא תירץ תלמיד הר"פ ז"ל וכתבו עוד דליכא למימר נמי דלא פליגי אלא במשויר שבו ולא בדניזק ובדמזיק דאם כן מאי ק"ו להקדש. ועוד תניא בהדיא מיטב שדהו של ניזק דברי רבי ישמעאל וכו' כדאמרינן בפרק קמא הילכך בתרתי פליגי כדאמרן. ע"כ. אבל הרא"ה ז"ל פירש וז"ל תמיה מילתא דחא במסכת גיטין אית ליה לאביי אוקמתא דרב אחא בר יעקב דאמר כגון שהיתה עידית דניזק כזבורית דמזיק. ואפשר לומר דהא דהכא מקמי דשמיע לן דרב אחא בר יעקב אבל לבתר דשמיע לן הדרינן לגביה וסביר לן כוותיה. ע"כ.

כרוך ותני במה דברים אמורים בזמן שאכלה לולבי גפנים וכו' תמיהא מילתא ואימא כרוך ותני איפכא במה דברים אמורים בזמן שאכלה לולבי גפנים או סמדר וכו' וכי תימא אם כן לולבי גפנים תאנים ויחורי תאנים למה לי השתא סמדר אמרת לולבי גפנים מיבעיא. הא ליתא דאם כן השתא נמי קשיא באידך פגין ובוסר למה לי השתא סמדר אמרת דמחייב פגין ובוסר מיבעיא אלא מסתבר לי דכרוך ותני דאמרינן לאו דוקא אלא דתני פגין ובוסר והוא הדין לסמדר דסמדר נמי בוסר קרי. והא ליכא למימר ברישא דתני לולבי גפנים והוא הדין לסמדר דלא שייך סמדר בהדי לולבי גפנים דליתנהו בכלליה. הרא"ה ז"ל. והרא"ש ז"ל תירץ בתוספותיו דאין שייך לכלול סמדר בהדי לולבים דלא היה לו להזכיר כלל לולבים אלא הכי הוי ליה למימר במה דברים אמורים בזמן שאכלה סמדר אבל בהדי פגין ובוסר שייך לכללו והוי כמו נעשה. ותלמיד הר"פ ז"ל תירץ דלהכי לא קאמר כרוך ותני במה דברים אמורים שאכלה סמדר או לולבי גפנים דאם כן היינו חכמים דרב. וכתב בשיטה כרוך ותני אבל אכלה סמדר וכו'. וקצת קשה וליתני סמדר ולא מיבעיא פגין ובוסר. וי"ל דלאו דוקא שהברייתא חסרה אלא הוי קצת כמו נעשה והכי קאמר אבל סמדר כמו פגין או בוסר וכו' הלכך לא קשיא מידי. ע"כ. הקשה ר"מ אמאי לא קאמר דהכי קאמר רבי שמעון כשאכלה לולבי גפנים ויחורי תאנים שמין כמה היתה יפה וכמה היא יפה הא סמדר נידון כמשויר שבו אכלה פגין או בוסר כאלו עומדים ליבצר ולא תיקשי השתא רבי שמעון היינו רבי יהושע דאיכא בינייהו סמדר. ותירץ מדלא הזכיר כלל סמדר בדבריו אין סברא לומר שיתן לסמדר דין חדש דלא כרבי יהושע ודלא כרבנן דפליגי עליה. הרא"ש ז"ל.

אי הכי רבי שמעון היינו רכי יהושע הקשה ר"מ לימא איכא בינייהו תאנים דלרבי יהושע איכא למימר דלא אמר אלא בענבים כי היכי דלא אמר בתבואה כמו שפירש ר"י. ותירץ דשמא ענבים רגילין להתקלקל יותר מתאנים ואם כן מי שאמר בענבים כאלו עומדים ליבצר כל שכן תאנים. הרא"ש ז"ל.

כחש גופנא פירש רש"י ז"ל לנכות מן התשלומין מה שיכחישו הענבים בגפנים אם יעמדו עד הבציר כי הם מכחישין ומתישין כח הגפנים וזה שלקח אותם סמדר הועיל בכך מר סבר דחוששין לכחש זה העתיד להיות וגובהו המזיק מן התשלומים ומר סבר דאין חוששין לזה ומשלם לו הסמדר כאלו הם ענבים העומדות ליבצר ואין מנכין דבר. ולפירוש זה צריך לגרוס בגמרא בסמוך בדאביי מאן תנא דחייש לכחש גופנא רבי שמעון בן יהודה דחייש כהאי גוונא בענין אחר דתניא רבי שמעון בן יהודה אומר אונס אינו משלם את הצער וכו' וכן כתוב בפירושי רש"י ז"ל וכן מצאתיה במקצת גמרות. אך מתשובות הגאונים נראה להיפך דכחש גופנא רוצה לומר שמיד כשקטף זה אותו כשהוא סמדר הוכחש הגפן כי נסתתמו משקין המגיעין לחלוחית לענפיו וחולקין אם יש לו עוד לבעל השדה על המזיק זה הכחש חוץ מדמי סמדר שרואין כאלו הן ענבים העומדות ליבצר. מר אית ליה כחש גופנא כלומר וישלם לו אותו הכחש גם כן ומר לית ליה כחש גופנא ולא ישלם. ולפי זה צריך לומר בגמרא מאן תנא דאית ליה כחש גופנא שישלם עוד אותו הכחש האי תנא הוא דתניא וכו' ולא גרסינן דחייש לכחש וכו' ורוצה לומר מאן תנא דאית ליה כחש גופנא שישלם עוד אותו הכחש האי תנא הוא כלומר דפליג אדרבי שמעון בר יהודה ואומר דאונס משלם את הצער וממילא רבי שמעון דקאמר אינו משלם את הצער למה ליה כחש גופנא ולא ישלם כלום. וכך כתובה הנוסחא בדברי הגאונים ז"ל וכן מצאתי במקצת ספרים מאן תנא דאית ליה כחש גופנא האי תנא הוא דתניא וכו'. כן נראה לי. שיטה.

אונס אינו משלם את הצער אומר ר"י דצער דמשלם בכל מקום היינו צער שבשעת חבלה עצמה אבל מה שצערו מאריך אחר כך ימים אותו צער אינו משלם בשום מקום דבענין זה לא מתרצא מתניתין דכתובות בפרק אלו נערות גבי הא דתנן האונס נותן את הצער ובעי בגמרא צער דמאי. ותימא מאי קא בעי וכו' ככתוב שם בתוספות דף ל"ט א'. וא"ת והא בפרק החובל אמרינן כמה אדם רוצה ליתן על ידו המוכתבת למלכות בין סם לסייף ובכלל זה הוי כל הצער שמצטער אחר כך. וי"ל דאין אומרים אלא להנצל מצער של שעת חתיכה לבד. ובחנם דוחק ר"י דכמדומה דבפשיטות אתיא כולה סוגיא דכתובות דמה שמצטערת וכו' ככתוב בתוספות כאן. תוספות שאנץ.

בן עזאי אומר נכי מזונות פירש רש"י ז"ל שהיא צריכה מזונות יתרים בימי קשויה. ורבינו חננאל ז"ל פירש בימי לידתה שהיולדת כחולה וצריכה מטעמים יפים. ויש מפרשים מזונות הולד במניקה ושאר מזונות ולא פירש מזונות כמה שנים. והראב"ד ז"ל פידש מזונות עד שיהיו בני שש דקטנים חייב לזונם. וזה תימה דאם כן יעלו המזונות יותר משומת דמי הוולדות ואם ינכו לו כל כך מה ישלם לו. ויש מפרשים מזונות שצריך להוסיף לאשתו כל ימי מניקתה כדתנן אם היתה מניקה פוחתין ממעשיה ומוסיפין לה על מזונותיה. הרשב"א ז"ל. שצ"ד כוותיה דריש גלותא בדקלא פרסאה שאינו נישום על גבי הקרקע כלל מפני שהוא חשוב בפני עצמו ואינו נמכר על גבי קרקע מפני שהוא כחרוב המורכב. הראב"ד ז"ל. וכן פירש רבינו חננאל ז"ל ורש"י ז"ל. אבל ה"ר יהונתן ז"ל פירש וז"ל בדקלא ארמאה שהוא חשוב הרבה ולפיכך הוא אינו נישום אגב עצמו אלא אגב שדה שלא להכחיש את המזיק אבל דקלא פרסאה אינו חשוב כל כך ואם היה נישום אגב שדה אתה מפסיד את הניזק לפיכך שמין אותו בפני עצמו שלא יהא חוטא נשכר ע"כ. וכן פירש הר"מ מסרקסטה ז"ל וז"ל וכן אם קיצץ דקל חשוב כגון דקלא ארמאה שיימינן דקלא אגב קטינא דארעא בששים ועל נזקי דיקלא פרסאה דלא חשיב שמין אותו בשלשה כמותו כי ההוא דאתי קמי ריש גלותא דהלכתא כוותיה בדקלא פרסאה. כן נראה וצריך עיון. ע"כ. ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו אדם שקצץ אילן של חבירו או השחית פירותיו המחוברין וצריכין לקרקע שמין אותם בששים כדרך שאמרנו בנזקי בהמתו. ומכל מקום בפירות גמורים ואין צריך לומר בתלושים שמין אותם על פי עצמן אם כן למה אמרו באילן עצמו ששמין בששים והלא כפירות גמורים הם אומר אני מפני שמכל מקום צריך הוא לקרקע. ואילן שאמרנו דוקא אילן בינוני אבל אילן החשוב במינו כגון דקלא פרסאה שמין אותו על גבי שדה שנטע בו ולא בששים. ולענין ביאור קשבא הוא דקל זקן ותילתא הוא דקל בחור כמו שאמרו בפרק החובל חזא תילתא ביני גופני. וגדולי המחברים נוטים בזה לדרך אחרת. ונראה שלדעתם אילן עצמו אינו בדין זה אלא ששמין אותו בפני עצמו ולא נאמר לדבריהם דבר זה אלא בפירות אילן שאם אכלתן בהמתו או קצצן הוא לחבירו אם פירות של אילן בינוני הוא שמין אותן בששים ואם של אילן חשוב שמין אותן על גבי האילן. כל פירות שאינם גמורים שאכלם בהמתו או קצצן הואיל והקלנו עליהם לשומן בששים מחמירין בהם מצד אחר ורואין אותם כאלו נגמרו ושמין כמה קרקע בששים של ערוגה זו נפחת מדמיו בחסרון פירות גמורים שבערוגה זו ואין כאן חומר למזיק אף על פי שאפשר שהם נושרים ברוח שהכל נבלע בשומא שהלוקח שם בעצמו ונותן עינו בכל. במה דברים אמורים בשהגיעו לכלל פרי כגון תאנים שהגיעו לפגין וענבים לבוסר ומכיון שבשעה שאכלתן היו פגין או בוסר רואין אותם כאילו הם תאנים או ענבים העומדים ליבצר אבל אכלה לולבי גפנים ויחורי תאנים או סמדר אוכל כיוצא בזה שלא הגיע לכלל פרי אין רואין אותם אלא כמות שהן ומשערין כמות שהן בששים. וגדולי הרבנים פירשו בלולבי גפנים שהוא האשכול עצמו קודם שיפרח ויצא לכלל סמדר והוא נראה בחנטת הגפנים וכן יחור בתאנים. ויש חולקין בסמדר לומר שהוא נידון כפגין ובוסר. וכן יראה לפי שיטת הסוגיא אף על פי שביארנו בשיטתנו שאף באילנות הדין כמו שביארנו בנטיעות גוזרי גזירות שבירושלים אמרו שבהמה שקטעה נטיעה אם בת שנתה שתי כסף ואם בת שתי שנים ארבע כסף מכאן ואילך כדין שהזכרנו אם לשיטתנו ואם לשיטת גדולי המחברים. אכלה חזיז והוא שחת שאינו נגמר רואין אותם כאלו נגמרה ומשערים בששים. כל שרואין אותו כאלו נגמר אין אומרים שנדון אותו כמשויר שבו לכמה יעלה בשעת הגמר עד שאם נשרף המשויר יפטר זה אלא שנדון אותו כאלו נגמר עכשיו בשעת ההיזק ואפילו נשרף המשויר אנו אין לנו. וכן אין משגיחין לנכות מתשלומין מח שתכחיש הגפן יותר אלו היו עומדים הענבים שם עד הבציר. ע"כ.

והלכתא כוותיה דריש גלותא בדקלא פרסאה הני מילי בנזקי גופו אבל בנזקי ממונו בששים. הרא"ה ז"ל.

בתוספות בד"ה אכלה סמדר ודוקא בסמדר וכו' ובחזיז מודה ר' יהושע או כר"י הגלילי או כרבנן וכו' עכ"ל. והקשה מהרש"א א"כ דרבי יהושע מצי סבר בחזיז כרבי יוסי דאע"ג דליכא פירי אפ"ה משערינן במשוייר א"כ ה"ה בלולבי גפנים נמי משערינן במשוייר וא"כ מאי פריך בגמרא ר"ש בן יהודא היינו רבי יהושע דהא לר"ש בן יהודה בלולבי גפנים רואין כמה היה יפה ולרבי יהושע נידון כמשוייר עכ"ל מהרש"א. ודבריו אינם מובנים לי שהרי כתבו התוספות דבסמדר דענבים לא שייך לידון כמשוייר לפי שאלו מתקלקלים ואלו ניצולים וא"כ כ"ש דבלולבי גפנים לא שייך לידון כמשוייר מה"ט גופא אע"כ דבלולבי גפנים נמי מודה רבי יהושע דרואין כמה היה יפה והנראה מזה דמהרש"א סבר דדוקא לתועלת הניזק אמרינן דלא שייך בענבים נידון כמשוייר והיינו אפילו נתקלקל המשוייר מצי למימר דלמא הנך לא הוו מתקלקלי אבל אם המשוייר הוא טוב לא מצי המזיק למימר דלמא הוו הנך מתקלקלי דקלקול לא שכיח וא"כ אכתי שייך בלולבי גפנים נידון כמשוייר לטובת הניזק יותר משנאמר רואין כמה היתה יפה אבל לא ידעתי מאין הוציא הסברא זו כדי להקשות על תוס' דמסברא נראה להיפוך דכל שכן לתועלת המזיק יש לנו לומר יותר שלא להוציא ממון מספק וצ"ע ודו"ק:

בד"ה ר"ש בן יהודה וכו' משום דלא הוי ליה להזכיר לולבי וכו' אבל בהדי פגים ובוסר שייך לכוללו שפיר דטעמא משום דחשיב כפגים עכ"ל. פי' דודאי אי אמרינן דרשב"י ס"ל סמדר דינו כפגים וא"כ פליג אדרבנן לכך הוצרך ליתן טעם משום דחשיב כפגים אבל אם נאמר דס"ל סמדר דינו כלולבים לא הוצרך ליתן שום טעם כיון דקאי אמלתא דחכמים ואינהו נמי הכי סברי בסמדר ועוד נראה דבשלמא אי סבר סמדר דינו כפגים הוצרך להזכיר פגים משום דמשמע דבפגים כו"ע מודו דרואין כאילו עומדין ליבצר וא"כ שפיר קאמר כי היכי דמודו בפגים אודו נמי בסמדר אבל א"א דסמדר כלולבים ס"ל לא הוצרך להזכיר לולבים דהא בלולבים גופייהו לאו כ"ע מודו דרבי יוסי ס"ל נידון כמשוייר דע"כ לא גרע משחת ור' יהושע נמי מצי סבר הכי כמ"ש תוס' לעיל וק"ל:

גמ' כחש גופנא עיין בב"מ דף קד ע"ב ובתוספות שם ד"ה סבר: