מסכת בבא קמא דף י׳ עמוד א׳

מה שאין כן באש אש לא חייב בה שריפת אדם שהיה לו לברוח ואם כפות הוא המבעיר חייב מיתה וקם ליה בדרבה מיניה כדמפרש לקמן בפרק הכונס צאן לדיר (בבא קמא דף סא:):

ובין שאין ראוי לקמן מפרש לה כל שור דקתני הכא בקרן קמיירי ולא בשן ורגל:

חייב בו את הכלים אם שיברן בנגיחה או בבעיטה שהיא תולדה דקרן כלים אין ראויין לאש שאין דרך להסיק בכלים: פלוגתא דרבי יהודה ורבנן בפרק שור שנגח את הפרה (לקמן בבא קמא דף נג:):

אלא לעולם רבנן היא ודקשיא לך ליתני חומר בשור שחייב בו את הכלים כו' תנא ושייר:

שייר טמון דהוה ליה למתני חומר בשור ובור מבאש שאם בעט שור בשק מלא כלים ושברן חייב או אם נפל חמור בבור ועליו שק מלא תבואה חייב ואע"ג דטמון בשק מה שאין כן באש דנפקא לן (לקמן בבא קמא דף ס.) מאו הקמה דאינו חייב אלא בגלוי:

שור פסולי המוקדשין שנפדה ונפל בבור פטור בעל הבור דכתיב (שמות כ״א:ל״ד) בעל הבור ישלם והמת יהיה לו יצא זה שאין המת שלו דאע"ג דנפדה אם מת אסור להאכילו לכלבים כדאמרינן בבכורות (דף טו.) תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלבים ובפסולי המוקדשין הכתוב מדבר ואם נגחו שור חייב דהא כתיב שור רעהו וכיון דנפדה שור רעהו קרינא ביה ואע"ג דבשור נמי כתיב והמת יהיה לו מוקמי' ליה לקמן לבעלים מטפלים בנבילה:

אי אמרת בשלמא רבנן איידי דשייר טמון וכלים שייר נמי האי:

אלא אי אמרת ר' יהודה ואין כאן שיור דהא כלים בבור וטמון באש רבי יהודה מחייב מאי שייר דהאי שייר:

חומר בשור מבאש הא דלא תני שהשור ב"ח משום דהוי בכלל מסרו לחש"ו דבהכי תלי טעמא דפטור באש:

שייר טמון דפטור באש ושור ובור חייב ופ"ה כגון בעט שור בשק מלא כלים ושברן וכן אם נפל בבור שק מלא תבואה חייב ולא דק דכל מילי דלאו בעלי חיים ממעטים מחמור דבור כמו כלים כדאמר בסוף הפרה (דף מח:) גבי נפל לבור והבאיש מימיו לאחר נפילה שהוא פטור משום דהוי שור בור ומים כלים:

ליחכה נירו וסכסכה אבניו גבי דש בנירו פרש"י משא"כ בבור דלא שייך ביה היזק קרקע משמע דה"נ רוצה לפרש כן משא"כ בבור דלא שייך ביה היזק ניר ואבנים וקשה לפי' דאם כן היה יכול להזכיר כמה הזיקות שהאש עושה בדבר הקבוע ששורף ביתו ושאר דברים הקבועין אלא י"ל ליחכה נירו דחייב אף על פי שאין רגילות שתזיק אש ניר ואבנים כלל מה שאין כן בבור דפחות מי' פטור ממיתה כיון דאין רגילות להמית בפחות מי':

שהשור חייב בו פסולי המוקדשין מה שאין כן בבור כדדרשינן מוהמת יהיה לו מי שהמת שלו וא"ת למה לי שור ולא אדם תיפוק ליה מוהמת יהיה לו מי שהמת שלו כדפטרינן שור פסולי המוקדשין. דמת אסור בהנאה דדרשינן גזירה שוה שם שם מעגלה ערופה בפרק אין מעמידין (ע"ז כט:) ואי משום שהשער מותר כדאמרינן בפ"ק דערכין (דף ז.) ה"נ שער שור פסולי המוקדשין מותר כדאמרינן בבכורות פ"ג (דף כה.) ואפילו הכי כיון שעיקרו אסור חשיב אין המת שלו וי"ל דוהמת יהיה לו משתעי בשור ולא ממעטי מיניה אדם תדע מדפריך בפ' הפרה (לקמן בבא קמא נג:) ואיפוך אלא פירוש והמת יהיה לו דשור נדרוש למי שהמת שלו והיכי מצי למימר הכי והא בשור משלם כופר ואע"פ שאין המת שלו אלא על כרחך לא חיישינן בהכי כדפרישית דאשור קאי ובלאו הכי לא קשיא מידי למאי דפרישית לעיל דשור ולא אדם איצטריך לעבד ולנכרי הקנוי לישראל שנפל לבור דההוא שרי בהנאה:

אחרון חייב גם אנזקין וראשון פטור מכולם ובפ' הפרה (לקמן בבא קמא נא.) מפרש טעם דכתיב כי יכרה אחד ולא שנים לחיובי בתרא אתי ולא קמא דאמר קרא והמת יהיה לו ההוא דקא עביד שיעור מיתה:

ותו ליכא וא"ת נהי נמי דאיכא טובא אטו כי רוכלא ליחשיב וליזיל וי"ל משום דדחיק לאוקמי מתני' דלא כרבי או כרב פפא ולמיתה והיה יכול להעמיד בניזקין וא"ת ולוקמא כגון שלא היה בו הבל למיתה ולא הבל לניזקין שהיה רוחבו יתר על עומקו ובא אחר וסייד וכייד דמודה רבי דהאחרון חייב בין למיתה בין לניזקין כדאמר רב פפא בפרק הפרה (לקמן בבא קמא דף נא.) וי"ל דאין זה מקצת נזקו דאחרון עבד הכל:

חומר בשור מבאש כו' עד מסר לחרש שוטה וקטן חייב מה שאין כן באש. חומר באש [מבשור] שהאש מועדת מתחילתה מה שאין כן בשור.

חומר בבור מבאש שהבור תחלת עשייתו לנזק ומסרו לחרש שוטה וקטן חייב מה שאין כן באש. חומר באש [מבבור] שדרכה לילך ולהזיק ומועד לאכול בין דבר הראוי לה כגון עצים וכיוצא בהן ובין דבר שאין ראוי לה כגון כלים וכיוצא בהן מה שאין כן בבור וסתמא כרבנן דפטרי בנזקי כלים בבור והאי דלא תני שהשור חייב בו את הכלים מה שאין כן בבור שיירה כמו ששייר הטמון שחייב כן השור מה שאין כן באש. וזה מפורש בפרק הכונס צאן לדיר (דף סא:) משנה המדליק את הגדיש והיו בו כלים ר' יהודה אומר ישלם כל מה שבתוכו וחכמים אומרים אינו משלם אלא גדיש של חטין כו' ושייר נמי חומר בשור שחייב בו שור פסולי המוקדשין מה שאין כן בבור עיקרו בפ' שור שנגח את הפרה (דף נג:) דגרסי' התם פסולי המוקדשין אדם ושור חייבין ובור פטור מאי טעמא אמר קרא והמת יהיה לו במי שהמת שלו יצא זה שאין המת שלו. הני הוו שיורא אבל דש בנירו לא הוי שיורא דשמעינן ליה מדקתני ודרכו לילך ולהזיק ודבריו פשוטין הן ולא הוצרכנו לכתבם בלשון קצרה אלא להיותם נוחים לעמוד בהן המפרש להיותם בידו כללות:

פיסקא הכשרתי במקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כו' ת"ר הכשרתי מקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו. פי' היה הבור חפור ט' טפחים והוספתי לו טפח נתחייבתי לשלם נזק כאלו אני חפרתי הבור כולו. וזהו כיצד זה החופר בור ט' כו' ודלא כרבי דתניא [החופר בור ט' טפחים ובא אחר והשלימו לי' טפחים האחרון חייב] רבי אומר אחר אחרון למיתה אחר שניהן לנזקין. ואוקמה ר' פפא למיתה ודברי הכל:

שייר טמון כלומר שישנו בקרן ובבור ואינו באש ופרש"י ז"ל אם בעט (בקרן) [שור] בשק מלא כלים ושברן א"נ שק מלא תבואות שנפל לבור חייבין וליתא דכל מידי דלאו בעלי חיים ככלים לגבי (שור) [חמור] וכלהו ממעט מחמור וכדאמרינן בפרק הפרה (מח, ב) גבי נפל לבור והבאישו מימיו לאחר נפילה שהוא פטור משום דהוי שור בור ומים כלים.

ליחכה נירו וסכסכה אבניו יש לפרש משא"כ בבור דלא שייך ביה היזק ניר ואבנים ויש מקשים דכל דלא שייך ביה לא מיקרי חומרא מיהו מן הירושלמי שכתבתי למעלה נראה שהוצרכו הקרקעות להוציא (נזקי) [מנזקי] בור מוהמת יהיה לו אלא שזה ודאי קשיא שאם אי אפשר למצוא נזקי בור בקרקע שאינו מטלטל למה הוצרך הכתוב למעטו ואולי אם מחמת בורו נפלה כותלו של חברו וצ"ע וי"מ לאתויי ליחכה נירו דחייב אע"פ שאין רגילות שהזיק אש בנירו ובאבנים משא"כ בבור דפחות מעשרה פטור מן המיתה לפי שאין עשוי להמית בפחות מעשרה ולענין מה שמנה כאן בברייתא שיש בזה מה שאין בזה הוא תימא מפני מה מנה אלו והניח אותן שיש במשנה נראה שכל אותן שבמשנה נכללין באלו דהא קתני בברייתא שדרכו לילך ולהזיק וכלל בו שיש בו ר"ת וכונתו להזיק דלא שייך בבור והראב"ד ז"ל יש לו ענין אחר בזה ואינו מחוור כל הצורך לפי שהוא פירש שלא שנה בברייתא כחות ומדות הנזיקין (שראו) [שראוי] כל אחד להתחייב עליו אלא חומרות וחלקו הלכות וצריך לדחוק בזה הרבה לפי ששנה בברייתא שדרכו לילך ולהזיק וכן בבור שתחלת עשייתו לנזק וכל אלו מדות וכחות ולא חומרות.

ותו ליכא והא איכא מסר שורו לחמשה בני אדם איכא למידק מאי קא קשיא דאפילו איכא טובא כי רוכלא אזיל ומחשיב וי"ל דמשום דמוקי לה דלא כר' א"נ ככ"ע למיתה ולא לנזיקין קא קשיא ליה דהא איכא אחרים לנזקין וככ"ע וקשיא לי דהא בסוף שמעתין אקשינן מההיא דתניא הכוהו עשרה בני אדם וההיא למיתה ולא לנזיקין וכר"י ודלא כרבנן ונ"ל דהתם ה"ק מדלא משכחת לה בעלמא בנזיקין ככ"ע מוקמת לה בחופר בור ודלא כר' ואמאי לא (מוקי) [מוקמת] לה בשהכוהו עשרה בני אדם ואהדר ליה כיון דעל כרחין מוקמינן לה בנזיקין וכרבנן וההיא בקטלא ויחידאה וא"ת אכתי אמאי לא אוקמה בנזיקין ואפילו לרבי וכגון שחפר הראשון בור רחבו יתר על עמקו ובא אחר וסיירו וכיירו עד שנעשה עמקו יתר על רחבו דבכי הא אפילו ר' מודה דשני חייב והראשון פטור לגמרי וי"ל דבכי הא לא מיקרי מכשיר מקצת נזקו אלא האחרון הכשיר כל נזקו.

הא דאמרינן אלא דבלאו איהו מינטר מאי קא עביד. לאו לפוטרו לגמרי קאמר דאיהו נמי נעשה שומר עליו וכולן הכשירו נזקן והו"ל כחופר בור י' ובא אחר והשלימו לכ' ובא אחר והשלימו לל' דכולן חייבין כדתניא לקמן בפרק הפרה (בבא קמא נא, א) ואע"ג דבלא האחרונים הוה מתה אלא ה"ק מאי קא עביד שישלם את הכל והאחרים פטורים וכן כל מאי קא עביד אם באנו לפרש מאי קא עביד לשלם את הכל אבל משלם הראשון וכי אפשר לומר שאם השליך קיסם במדורה גדולה שיתחייב בכך י"ל דלא אמרו אלא במרבה (חבלות) [חבילות] שיש בהם כדי לילך ולהזיק דומיא דההיא דהשלימו לעשרים אבל אם אין בו כח כדי לילך ולהזיק פטור דהו"ל כחופר בור עשרה ובא אחר והשלימו לאחד עשר ובא אחר והשלימו לשנים עשר שהראשון חייב והאחרים פטורין.

חומר בקרן מבאש שהקרן דינו באלו שהזכרנו ושאם מסרו לחרש שוטה וקטן חייב כמו שהזכרנו מה שאין כן באש והאש מועד מתחלתו מה שאין כן בקרן:

חומר בבור מבאש שהבור תחלת עשייתו לנזק ושאם מסרו לחרש שוטה וקטן חייב כמו שהזכרנו וחייב על הטמון כבמגולה כגון אם נפלה שם תבואה טמונה בשק מה שאין כן באש והאש מועדת אף לדבר שאין ראוי לה כגון כלים אי לחכה נירו וסכסכה אבניו ודרכו לילך ולהזיק מה שאין כן בבור:

שמא תאמר מפני מה אי אתה מונה בשור כונתו להזיק והיזקו מצוי ויש הנאה להיזקה ואותן שהוזכרו למעלה תדע שאין להזכיר בכאן אותן שכתבנו למעלה ואע"פ שמנו בסוגיא זו דרכו לילך ולהזיק ותחלת עשייתו לנזק אגב גררא הוא שהובאו בכאן ואף בדרכו לילך ולהזיק אפשר שהביאה לחדש בו דין והוא לחייב דש בנירו כמו שיתבאר למטה ומכל מקום אין הכונה במנין זה אלא למנות דברים שבהם נמצאו דברים אלו חמורים אבל אותם שלמעלה הם כעין טעם לחיובן ויש בהם שהם משותפות לשני הטעמים והוא מה שבארנו באש שהוא מועד לאכול בין ראוי בין שאין ראוי ולכך נמנה בשני המקומות ויש מפרשים שלא מנה בכאן אלא חומרות השוות בכל השאר:

שור של פסולי המוקדשין שנפדה ונפל בבור בעל הבור פטור שנאמר והמת יהיה לו וזה אין המת שלו שאע"פ שנפדה טעון הוא קבורה שנאמר ואכלת ולא לכלביך ואם נגחו שורו של חברו חייב הואיל ונפדה הרי הוא בכלל שור רעהו בין שהזיק בין שהוזק ואע"פ שאף בשור נאמר והמת יהיה לו לא בא אלא ללמד שהבעלים מיטפלין בנבלה כמו שיתבאר הא אם לא נפדה פטור אע"פ שעומד לכך מכל מקום עדין הקדש הוא ויש חולקים בזו:

שור שדש בנירו של חברו ונתכון לכך הרי זה תולדה של קרן:

מה שביארנו במשנה שהחופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה שהאחרון חייב לא סוף דבר למיתה אלא אף לנזקין ואע"פ שאף במעשה הראשון יש בכדי להזיק מ"מ האחרון חייב אף לנזקין הואיל ומ"מ חדש בו שיעור מיתה הא אם חפר זה שמנה והשני תשעה הואיל ולא חדש בו שיעור מיתה שניהם חייבים אחר שיש בחפירות שניהם בכדי להזיק וכן אם חפר זה עשרה וזה עשרים שניהם חייבים כמו שיתבאר בפרק הפרה:

מי שמסר שורו לחמשה בני אדם ופשע אחד מהם בשמירתו ויצא והזיק אם פשיעתו גרמה את ההיזק כגון שהשור עסקיו רעים כל כך עד שאין שמירת הארבעה שנשארו מספקת לו הרי זה שפשע לבד חייב והאחרים פטורים ואם לא גרמה פשיעתו כלום והוא שכבר היה משתמר בארבעה הרי זה לא פשע כלל והאחרים הוא שפשעו ולפיכך זה פטור מכל וכל והאחרים חייבים כך יראה לי מסוגיא זו במה שאמרו אלא דבלאו איהו מינטר מאי קא עביד וגדולי המחברים כתבו שכלם חייבים בין הוא בין האחרים וכן כתבו גדולי המפרשים ומה שאמרו בגמ' מאי קא עביד איהו שנראה משם ליפטר מכל וכל הם מפרשים מאי קא עביד איהו בפשיעה שלהם כדי לחייבו מן הכל יתחייבו כלם שכלם שומרים וכלם פושעים:

תוס' בד"ה ליחכה נירו כו' משמע דה"נ רוצה לפרש כן משא"כ בבור כו' עכ"ל הכי משמע להו דשייר חומר שור בדש בנירו איירי בהך מלתא גופא דאיירי לאתויי ליחכה נירו בחומר באש דומיא לפי מאי דסבר מעיקרא דשייר כלים בחומר בשור ותני ליה בחומר באש ודו"ק:

בד"ה ותו ליכא וא"ת כו' וי"ל משום דדחיק לאוקומי מתני' כו' עכ"ל בהך דהכוהו י' בני אדם כו' ליכא לתרוצי הכי אלא דעיקר קושייתם דאטו כי רוכלא כו' לא הוה אלא אהך דר' זירא ורב ששת דהקשו מסברא אבל מהנך דעשרה בני אדם הכהו כו' כיון דתניא בברייתא שפיר פריך בפשיטות דה"ל לתלמודא לאתויי נמי אמתני' דהכא ודו"ק:

בתוס' בד"ה כגון פפא בר אבא כו' ומיהו לפי המסקנא כו' אין צריך לפרש דחייב כו' עכ"ל ר"ל דאין צריך לפרש במסקנא דהוה כולהו פפא בר אבא דהרי לא חייב אלא אחרון ועיין בהגהת מרדכי:

ד"ה חומר בשור וכו' משום דהוי בכלל מסרן לחרש שוטה וקטן וכו'. מקשין התלמידים והיאך נוכל לומר שדין מסרן לחש"ו תלי בבעל חי והא בור אינו בעל חי ואפ"ה חייב היכא דמסר לחש"ו כדלעיל י"ל דלהכי דייקי התוס' בלישנייהו וכתבו דבהכי תלי טעמא דפטור באש ולא כתבו דבהכי תלי טעמא דחייב בשור אלא רוצה לומר דטעמא דחיוב יש בכמה דרכים כגון בור דחייב מטעם דדרכו לנתורי ולר"ל בלא צוותא דחרש היזקו מצוי ליפול שם אבל טעמא דפטור באש דלאו ב"ח הוא ואי לאו צוותא דחרש לא היה הולך ומזיק אלא הוה מעמיא עמיא ואזלא וק"ל:

חומר בשור מבאש וכו' כתבו בתוספות הא דלא תני שהשור בעלי חיים וכו' דבהכי תלי טעמא דפיטור באש. וקשה דמאי טעמא פטור באש משום שאין בו רוח חיים והרי בבור שאין בו רוח חיים ואף על פי כן במסרו לחרש חייב. וי"ל דלהכי לא חשיב הך חומרא דהוי בכלל כופר כדפירש רש"י לעיל. מהר"י כ"ץ ז"ל. ותלמידי ה"ר ישראל ז"ל כתבו וז"ל ונראה לבאר דאף על גב דבבור נמי חייבין מכל מקום כאן באש פטור בשביל שאין בו רוח חיים. ע"כ.

מה שאין כן באש וכו' פירש הקונטרס דבאש פטור מן הכופר אף כשאין יכול לברוח דקם ליה בדרבה מיניה. ואין נראה דלא מיירי אלא באש שכלו חציו דבלא כלו חציו לא הוי אש אלא אדם ממש. ע"כ גליון תוספות.

מה שאין כן באש וכו' פירש בקונטרס דאש לא מיחייב בה שריפת אדם שהיה לו לברוח ואם כפות הוא פטור דקם ליה בדרבה מיניה דשייך ביה חיוב מיתה. וקשה דהא תינח למאן דאמר אשו משום חציו אלא למאן דאמר משום ממונו אם כן לא שייך פיטור מקם ליה בדרבה מיניה. ועוד קשה למאן דאמר אשו משום חציו נמי ליכא חיוב מיתה בתר דכלו חציו דהתם מודה דמחייב משום ממונו כדקאמר לקמן בפרק כיצד. ועוד קשה דקם ליה בדרבה מיניה לא שייך רק לפטור ממון שעת מיתה כגון קרע שיראין אבל דמי נהרג כגון כופר לא שייך פטור דקם ליה בדרבה מיניה. וי"ל דלכך אש פטור מכופר דלא אשכחן חיוב בכופר רק בשור דכתיב אם כופר וכו' ודרשינן עליו ולא על האדם והכי נמי דרשינן עליו ולא על נזקין כגון אש ובור דמשמע עליו דוקא ולא על האחרים. ומכל מקום שן ורגל לא מימעטי מעליו כיון דהוו משור גופיה ואף על גב דהאי מועד מתחילתו וקרן לאו מועד מתחילתו כיון דכולהו איתנהו בשור כך לי מועד מתחילתו כמו מועד בשלש פעמים כיון דסופו להיות מועד. וא"ת למה לי מיעוט שור ולא אדם גבי בור תיפוק ליה מעליו דאמעוטי להו כל הניזקין. ויש לומר דאיצטריך למעוטי נכרי הקנוי לישראל שנפל לבור דפטור דהתם לא שייך כופר והשתא פטור משור ולא אדם. תלמיד רבינו פרץ ז"ל. וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל מה שאין כן באש. תימה מנא ליה דאש פטור מכופר למאן דאמר אשו משום חציו ניחא דנפקא ליה מעליו ולא על האדם אבל למאן דאמר משום ממונו מנא לן דפטור. וצריך לומר כי היכי דדרשינן עליו ולא על האדם נדרוש עליו ולא על האש. ותימה הכי נמי נדרוש עליו ולא על הבור ואם כן למה לי למעוטי אדם. וי"ל דאיצטריך למעוטי גוי או עבד דמעליו לא ממעטי אלא בן חורין דשייך ביה כופר. אי נמי בבן חורין ולפטור מדמים איצטריך דמעליו לא פטרנא אלא מכופר. ותירוץ זה למאן דמחייב אש בדמי אדם ניחא דאיצטריך שור לפטור דמי אדם בבור אבל למאן דפטר אש מדמי אדם על כרחך מעליו נפקא ואם כן בבור נמי נפטריה מעליו. וי"ל דהא דפטר אש מדמי אדם לאו מעליו נפקא אלא לבתר דגלי לן בבור פיטור בדמי אדם משור ולא אדם גמר ליה אש מבור. ע"כ.

ליחכה נירו גבי דש בנירו פירש רש"י ז"ל מה שאין כן בבור דלא שייך ביה היזק קרקע וכו' ככתוב בתוספות. וקשה לפירושו דאין זו חומרא כיון דמה שבבור פטור היינו משום דלא שייך ביה האי היזקא ואף על גב דקתני נמי שדרכו לילך ולהזיק מה שאין כן בבור אף על גב דהתם נמי לא שייך לא דמי דהכא קתני ומועדת לאכול בין ראוי לה בין שאינו ראוי לה ולשון מועדת משמע לענין חיוב. ואף על גב דלעיל גבי כי שדית בור בינייהו וכו' דפריך מה להנך שכן מועדין מתחילתן וההוא מועדין פירוש רבינו תם דרכן להזיק קאמר ולאו לענין חיוב קאמר כדפירשתי לעיל. מכל מקום בלשון ברייתא ומשנה לא מצינו לשון מועד כי אם לענין חיוב ואף על גב דלעיל קאמר נגמר דינו אסור בהנאה דבר דלא שייך בבור מכל מקום לעיל לא קאמר אלא דשייך בזה מה שאין בזה אבל הכא לענין חיוב הוא דקאמר דמשמע מילי דשייך הוא אבל אינו חייב וזה קשה דאפילו שייכות נמי אין בו. לכך נראה לפרש ליחכה נירו דחייב אף על פי שאין רגילות שתזיק וכו' ככתוב בתוספות. וא"ת כיון דלענין פיטור שאינו ראוי לו קאמר דזה חשוב אינו ראוי לו כשימות בפחות מעשרה אם כן לעיל נמי היה לו לתרץ דשאינו ראוי לו גבי בור רצה לומר בענין זה ולא בכלים. וי"ל דודאי לעיל שהיה מפרש שאינו ראוי לו דאש בכלים וזה שייך בבור אם כן סברא הוא לפרש שאינו ראוי דבור דומיא דאש כיון דשייך בו אבל השתא דמפרשים שאינו ראוי לו דאש בליחכה נירו וכו' דלא שייך בבור לכך מוקמינן שפיר גבי בפחות מעשרה כדפירשתי. אי נמי לעיל דמוקי לה בכלים אף על גב דקצת ראוי הוא אצל אש אלא שאין ראוי לגמרי כמו עצים הילכך ליכא לאוקומי דכוותה גבי בור בהמית בפחות מעשרה דאינו ראוי כלל לבור אבל השתא דמוקמינן גבי אש בליחכה נירו דגבי אש אינו ראוי כלל לכך איכא לאוקומי דכוותה בבור בדבר שאינו ראוי כלל דהיינו המית בפחות מעשרה ולא בכלים דראוי קצת. כך נראה למורי שיחיה. תלמידי הר"ר פרץ ז"ל. ולמורי הרב נראה ליישב פירוש הקונטרס דאף על גב דלא שייך בהו היזיקא שייך לומר מה שאין כן בבור דחיובא דאש אתא לאשמועינן ולא פיטוריה דבור דהא לא בא התנא לאשמועינן חומרות משום דלא ילפי מהדדי אלא חומרא דבור וכל חד אתא לאשמועינן. ועוד תדע דשייך לומר מה שאין כן בבור אפילו היכא דלא שייך ביה ההוא היזיקא מדאמרינן לקמן בנירו לאו שיירא הוא דקתני דרכו לילך משמע הא לאו הכי הוי שיורא ומיחשיב בשור מבבור אף על גב דלא שייך כלל בבור וליחכה נירו אינו בכלל דרכו לילך ולהזיק דהא לאו דרכו הוא. מהר"י כ"ץ ז"ל.

ליחכה נירו וסכסכה אבניו פירש רש"י מה שאין כן בבור דלא שייך ביה היזק קרקע וכו'. ויש מקשים לפירוש זה דכל דלא שייך ביה לא מיקרי חומרא. מיהו בירושלמי גרסינן א"ר הילא צריך הוא שיאמר בכל אחד ואחד והשור מלמד על כולהון שהבעלים מטפלים בנבלה דכתיב והמת יהיה לו וכתיב בבור והמת יהיה לו תני רבי ישמעאל יצאו קרקעות שאינם מטלטלים יצא אדם שאין לו הנאה ממתו משמע שהוצרכו הקרקעות להוציא מנזקי הבור מוהמת יהיה לו ואם אי אפשר למצוא נזקי בור בקרקע שאינו מטלטל למה הוצרך הכתוב למעט. ואולי אם מחמת בורו נפלה כותלו של חבירו. וצריך עיון. הרשב"א ז"ל.

שהשור חייב בו פסולי המוקדשין מה שאין כן בבור הקשו בתוספות דלמה לי שור ולא אדם מוהמת יהיה לו נפקא שהמת אסור בהנאה וכן לקמן בפרק הפרה דפריך ואיפוך אנא וכו' ותירצו וכו'. וקשה לי תירוץ זה דהא לקמן בפרק הפרה בסמוך לאיפוך אנא אמרינן והמת יהיה לו כל דבר מיתה אלמא אפילו אדם במשמע ולא בשור בלחוד משתעי קרא. ועוד דאקשינן בין לרבנן דממעטי להו לכלים בין לרבי יהודה דמרבה להו כלים בני מיתה נינהו ומאי קושיא לרבנן ודאי איצטריך למעוטינהו דאי מוהמת הא אמרינן דלא נפיק מיניה מיעוטא דאדם וכלים דבשור בלחוד קא משתעי קרא. ולרבי יהודה נמי לא קשיא דוהמת לא מיעט הכלים ועוד דלא אשכח פירוק לקושיא אלא דכלים בכלל דוהמת יהיה לו דשבירתן זו היא מיתתן. אלא ודאי משמע דכלן משמע אכלל והמת יהיה לו הן. והא דאמרינן איפוך אנא לא קשיא דהא אשכח פירוקא דמסתברא ומן הדין הוה מצי למימר ליה ולטעמיך שור דלא משלם כופר ושלשים של עבד ובהרבה מקומות יכול להקשות כן ואינו מקשה וכל דלא קאי לא חיישינן לדקדק ביה כולי האי ושור ולא אדם איצטריך לעבד ולנכרי הקנוי וכו'. הרשב"א ז"ל לקמן בפרק הפרה. וזה לשון הרר"א ז"ל יש לומר דוהמת יהיה לו לא משמע אלא מי שהוא שלו כשהוא חי מה שאין כן באדם ואפילו עבד ואמה דלית ליה בהו אלא שעבוד. אי נמי יש לומר דלרבי יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור אי לאו דכתב רחמנא פיטורא דאדם מקמיה דלכתוב והמת יהיה לו לא הוה מוקמי ליה להאי והמת יהיה לו דבור למי שהמתה שלו אלא בההוא דשור דמסתברא פיטורא בשור שכן פטר בו חצי נזק דהשתא לא חזית דפטר בבור כולו נזק. ולרבנן נמי לא קשיא דאי לאו דכתב רחמנא שור וחמור תרווייהו אלא חד מינייהו הוה אמינא דההוא דכתיב למעוטי אדם הוא דאתא ולאו למעוטי כלים. וכי תימא למאי איצטריך שור ולא אדם ממי שהמתה שלו נפקא הא לא קשיא כדאמר דאי לאו דכתב רחמנא בהדיא פיטורא בבור הוה אמינא דההוא והמת יהיה לו דבור לבעלים מטפלים בנבלה הוא דאתא כדכתיבנא. ע"כ. כן כתב לקמן בפרק הפרה. ושם האריכו המפרשים בזה עיין שם.

הא דלא קאמר חומר בבור דשלא ברשות דאש נמי פעמים שלא ברשות והא דלא קתני דבור מעשיו גרמו לו אפשר דהוא בכלל תחילת עשייתו לנזק. ע"כ גליון תוספות.

אלא אי אמרת רבי יהודה היא מאי שייר דהאי שייר מכאן משמע דאין לו לעולם לתנא לשייר דבר אחד. ולא כמו שפירש רשב"ם בכל דוכתא דדייק הכי מנא לך ששייר התנא שום דבר שאתה עושה אותו שיירן ומפרש שכך דרכו לשייר דבר אחד כמו שניים וכאן אי אפשר לומר כן דממה נפשך תנא זה שיירן ששייר שור פסולי המוקדשין ואפילו הכי אין מתיישב אם לא שייר עוד דבר אחר. תוספות שאנץ.

בפרש"י משא"כ באש ואם כפות הוא המבעיר חייב מיתה וכו' היינו כשהתרו בו אבל מתשלומין פטור לעולם אפילו אם לא התרו בו מטעם קלב"מ ועי' ברש"י פרק הכונס ואף על גב דחיוב מיתה חומרא היא מ"מ כאן לא איירי ממיתה אלא בחומר התשלומין של הנזקין ק"ל:

בד"ה ובין שאינו ראוי לקמן מפ' דשור היינו קרן וכו' עכ"ל כוונתו דאי בשן לא שייך לומר דחייב בשאינו ראוי כדאיתא לקמן פ' כיצד דשן אינו מועד אלא לראוי לה:

בתוספות בד"ה חומר בשור מבאש הא דלא קתני שהשור ב"ח משום דהוי בכלל מסרן לחש"ו וכו' עכ"ל עי' במהר"ם. ול"נ ליישב דאף על גב דבבור חייב ג"כ מסרו לחש"ו אף שאינו ב"ח היינו משום שפשע בתחילת עשייתו לנזק לכך עליה דידיה רמיא לסותמו בסתימה מעליא ולא למוסרו לחש"ו דההוא בירא איהו כריא אבל בשאר מילי דלאו בעלי חיים אין סברא לחייבו כל היכא שהנזק עתה אינו מוכן אלא שאח"כ מתרבה וכבר אינו בידו אלא ביד חש"ו ולכך פטור גבי אש דהא נעשה הנזק ביד חש"ו אבל בשור חייב כיון שהוא ב"ח ודרכו לנתוקי והולך אנה ואנה לא סגיא במה שמסרו לחש"ו אלא צריך לשמרו בשמירה מעולה כמו בור כנ"ל בכוונת התוס' אבל בחנם נדחקו התוס' כאן וכן בעמוד הסמוך בד"ה ודרכו לילך אבל העיקר נראה מאי דלא תנא חומר בשור שהוא ב"ח היינו משום דלא חשיב כאן אלא מה שהוא חומר לענין תשלומין או מצד הדין או מצד המעלה משא"כ מה שהשור הוא ב"ח אין בו חומר כלל לענין תשלומין ואף ע"ג דלענין דלא ילפינן הנזקין זה מזה אמרו בריש מכילתין לא זה וזה שיש בו רוח חיים היינו משום דלענין פירכא פרכינן אפי' כל דהו כדאיתא בכמה דוכתי אבל חומרא גמורה ודאי לא הוי דמה בכך שהוא בעל חי לענין תשלומין ודו”ק:

בתוספות בד"ה שייר טמון כו' ופ"ה כגון שבעט השור שק מלא תבואה וכן אם נפל בבור כו' ולא דק דכל מילי דלאו ב"ח ממעטינן מחמור דבור כמו כלים כו' עד סוף הדיבור. ואף דלקושטא דמילתא אפשר דלא דק רש"י בזה כיון שלא כתב אלא לדוגמא בעלמא מ"מ הואיל ונפיק מפומיה דרש"י יש ליישב דבריו דלא פסיקא כ"כ דממעטי' כל מילי מחמור ולא כלים אלא כלים דוקא ממעטי' מדכתיב חמור יתירא משמע שבא למעט כלים שעליו כגון אוכף כמ"ש לקמן דף כ"ד חמור וכליו ונתקרעו ובעלמא נמי דרשי' חמור לסימני אוכף והיינו משום שדרכו בכך ועוד דלא ממעטי' מחמור אלא דמידי דכוותיה ממעט ובעלי חיים נמי מיקרי כלי כמ"ש התוספות פרק הזהב דף מ"ו לפי שראוי להשתמש למלאכה ע"ש וכן לענין שבת איכא מ"ד דשביתת כלים דאורייתא כמו בעלי חיים משא"כ תבואה ופירות לא שייכי כלל למעטינהו מחמור וממילא דמרבינן להו מונפל כל דבר נפילה ולכאורה הדבר מוכרח דהא למאי דבעי למילף לקמן דף נ"ד מעיקרא בכלל ופרט וכלל נמי הוה מרבי תבואה ופירות מכעין הפרט דשור וחמור דדמי להו דהוי' פרי מפרי וגידולי קרקע ובעלי חיים נמי פרי מפרי וגידולי קרקע נינהו לענין כופו"כ כדאיתא בר"פ בכל מערבין א"כ כ"ש למסקנא דלקמן דף כ"ד דדרשי' בריבוי ומיעוט וריבה דיש לרבות יותר תבואה ופירות דדמו בפרי מפרי וג"ק דריבוי ומיעוט מרבה טפי מכופו"כ כנודע ובזה נתיישב ג"כ מה שהקשו התוספות מדפטור מנזקי מים בבור די"ל דשאני מים דלאו פרי מפרי וג"ק הוא כדאיתא פרק בכל מערבין לענין דאין ניקחין בכסף מעשר ע"ש:

בגמרא ליתני חומר בשור שחייב בו פסולי המוקדשין משא"כ בבור אא"ב רבנן וכו' אלא א"א ר' יהודא מאי שייר וכו' עכ"ל. קצת קשה אמאי משמע להש"ס בפשיטות דר"י מודה דפטור פסולי מוקדשין בשור אף על גב דחייב על כלים דהא לקמן דף נ"ג מקשי בגמ' מאי חזית דוהמת יהיה לו דבור אתי לפסולי מוקדשין ודבור לבעלים מטפלין איפוך אנא ומשני מסתברא דפסולי מוקדשין פטר בבור שכן פטר בו כלים וא"כ לר"י מנלן ועי' בת"ח שתירץ דא"כ תקשי ליתני איפכא אבל אין זה תי' מספיק למ"ש בד' נ"ג שם אבל בלא"ה לק"מ דהאמת הוא דטפי מצי לשנויי מסתברא שכן פטר בו אדם וזהו אפי' לר"י והא דלא משני הכי יתבאר שם ועיין מה שאכתוב בדברי תוס' בסמוך:

בתוספות בד"ה שהשור חייב בו פסולי המוקדשים וכו' וא"ת ל"ל שור ולא אדם תיפוק ליה מוהמת יהיה לו מי שהמת שלו וכו' עכ"ל. מקשים העולם דאי לא נכתב שור ולא אדם נימא דאיפוך אנא ולא שייך לשנויי שכן פטר בו הכלים דנימא כלים גופא מחייבי וחמור איצטריך למעט אדם ואף לפי מ"ש בסמוך דשייך לומר מסתברא שכן פטר בו אדם מ"מ עכ"פ איצטריך למכתב אדם לגופיה ואכתי כלים לא ידענו לפוטרם ואיצטריך למכתב שור וחמור אבל האמת דלק"מ דלפי סברת תוס' עכשיו דאדם שייך ג"כ למעט מוהמת יהיה לו לא שייך כלל להקשות איפוך אנא דוהמת יהיה לו דשור בא ללמד על מי שהמת שלו דוקא דאיך נוכל לומר כן דהא גלי רחמנא בשור בהדיא דאדם חייב אף ע"ג שאין המת שלו והא דמקשי שם בגמ' איפוך אנא היינו לפי תי' התוספות דוהמת יהיה לו לא משתעי כלל באדם כמו שכתבו תוס' כאן להדיא ועי' עוד מזה שם בדף נ"ג אי"ה ודוק היטב:

בא"ד וי"ל דוהמת יהיה לו משתעי בשור ולא ממעטי' מיניה אדם תדע מדפריך ואיפוך אנא כו’ והא בשור משלם כופר כו'. עכ"ל ולמאי דפרישית לעיל בל' התוספות ד"ה משא"כ בבור דלא שייך למעט כופר ממיעוט דכתיב בבור א"כ שפיר מקשה התם ואיפוך אנא דנהי דשיור חייב בכופר אכתי מצינן למעט שור פסולי המוקדשין מדין נזק דנזק לחוד וכופר לחוד וליכא למימר דהיינו נמי דמשני ההוא דמוהמת יהיה לו לא שייך למעט אדם והיינו מה"ט גופא דכופר לחוד ונזק לחוד ואהא מייתי שפיר תדע הא ליתא דא"כ משור ולא אדם נמי לא שייך למעט כופר לפי פירושי בכוונתם לעיל אע"כ דלפרושי צ"ל דהשתא קיימי התוספות בשיטת רש"י דמשור ולא אדם ממעטי' כופר. וכן נראה ממה שכתבו התוס' בסוף הדיבור ובלא"ה לק"מ למאי דפרישית לעיל כו' מבואר להדיא שדבריהם בתחילת הדיבור היינו לפי שיטת רש"י וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה וצ"ע ליישב ודוק היטב:

בא"ד ובלא"ה לק"מ למאי דפרישית לעיל דאיצטריך לעבד ולעכו"ם הקנוים לישראל כו' עכ"ל וקשיא לי דלהאי פירושא קשה טפי מאי מקשה הש"ס בסמוך לר' יהודא מאי שייר דהאי שייר הא שייר נמי עבד ועכו"ם הקנוי' לישראל דבשור חייב ובבור פטור ונהי דלענין עבד אפשר לומר דהיינו בכלל שלשים של עבד ואף למאי דפרישית לעיל האי עבד דממעטי בבור לפי' התוס' לא איירי מל' סלעים אלא מתורת דמים ממש אפשר דלא חשיב שיורא אלא דמעכו"ם הקנוי לישראל הקושיא במקומה וליכא למימר דהויא בכלל כופר הא ליתא דכופר ממעטינן מעליו והך ממעטי' משור ולא אדם וצ"ע ודו"ק:

גמ' לאתויי כלים עי' לעיל ה ע"ב תוס' ד"ה כי שדית:

תוס' ד"ה שהשור כו' וא"ת ל"ל עי' תשובת ח"צ סי' קלו:

בא"ד ואי משום וכו' עי' זבחים דף עא ע"ב תוס' ד"ה ובטרפה: