מסכת בבא קמא דף מ׳ עמוד ב׳

הוה מודינא ומפטרינא דפלגא נזקא קנסא ומודה בקנס פטור:

רישא אין רשות משנה בתיובתא מייתי לה אמאי קתני רישא כשהועד בבית בעלים והזיק בבית שואל חייב באותה נגיחה נזק שלם:

תברא קשיא אהדדי ומי ששנה זו לא שנה זו:

לאו כל כמינך כו' לא שלך היה ולא נזהרת בשמירתו:

רישא נמי רשות משנה כלומר חד תנא הוא ולתנא דרישא ס"ל נמי הך דסיפא דרשות משנה ורישא משום הכי הרי הוא בחזקתו שאין כאן שינוי רשות שכל מקום שהולך שם בעליו עליו:

מהו לגבי מזבח שגבי נוגח ברצון והמית אדם פשיטא לן דפסול כדלקמן:

מן הבהמה ממקצת בהמות ולא כולן:

להוציא רובע ונרבע ע"פ עד אחד או ע"פ הבעלים שלא נסקל דפסול לגבי מזבח:

אי תם הוה מודינא ומפטרינא הך פירכא ליתא למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב וכי קאמר אפילו למ"ד פלגא נזקא ממונא ה"ה דהו"מ למפרך אפילו למ"ד פלגא נזקא קנסא ולמ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב לימא ליה אי תם הוה מעריקנא ליה לאגמא אלא חדא מינייהו נקט וא"ת והאיך יכול לטעון אי תם הוה מודינא אי תם הוה מעירקנא ליה הא קמן שלא הודה ולא הבריח אע"פ שהיה סבור שהיה תם וי"ל דמיד אחר נגיחה הוגד לו שהוא מועד וא"ת לישני כגון שיש עדים שלא הוגד לו משעת נגיחה עד שיצא לב"ד ואפ"ה לא הודה ולא הבריח הא לא שכיח ועדיפא מיניה קמשני דקדם ב"ד ותפסוה:

הוה מעריקנא ליה לאגמא תימה מה טענה היא זו א"כ היה עושה שלא כדין ובשלמא לרבי ישמעאל דאמר ב"ח נינהו ניחא קצת דאיכא למימר דהוה אכלנא ליה התם או מזבנינא ליה ולא הוה אלא כמזיק שעבודו של חבירו ופטור אבל לר"ע דאמר שותפין נינהו אי הוה מעריק היה גוזל לו שורו לניזק ועוד דב"ד ינדוהו אם לא ישלם אם יש לו ונ"ל שרוצה לומר מתוך דברים אלו שהייתי עושה היה ניזק מתפשר עמי בדבר מועט והיה מוחל לי ונמצא שהפסדתני כל היתרון:

אי הכי בעלים אמאי משלמין ח"נ לימא ליה אתפסתיה לתוראי כו' וא"ת והרי הוא לא התפיסו בידים דהא קדים ב"ד ותפסוה והוא לא היה יודע שהוא מועד וי"ל דמיד כשנגח היה לו לחוש יותר שמא היה מועד דנהי דקודם נגיחה אין לו לחוש כ"כ לפי שאין הפסד מזומן דשמא לא יגח אבל לאחר שנגח מזומנין ב"ד לתופסו והיה לו לחוש להזהר שלא יפול ביד בית דין:

מן הבהמה להוציא הרובע כו' בתמורה בפ' כל האסורין (תמורה דף כח: ושם) מפרש דגבי רביעה כתיב בהמה ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה וגבי נעבד כתיב לשון בקר כדכתיב וימירו את כבודם בתבנית שור ומוקי לה התם ע"פ עד אחד או על פי בעלים דאי איכא עדים בני קטלא נינהו והך ברייתא פליגא אתנא דבי רבי ישמעאל דנפקא ליה בפרק אין מעמידין (ע"ז דף כג:) מכי משחתם בהם מום כו' כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה וע"ז וכן איתא בתמורה (דף כח:) דפליגי:

למה נאמר נוגח הא דלא קאמר למה נאמר נעבד דההוא פשיטא דקיל מכולהו דלאו בר קטלא הוא ובעי קרא יתירא:

ויש בנוגח כו' בחד מנייהו סגי דכיון דלא מפרשי קראי בהדיא הוה אוקימנא ליה בדדמי ולא שייך למימר שקולים הם ויבואו שניהם דהני חומרות אין שקולות ולא משכחת שיקול אלא בריש מכילתין:

רובע עשה בו אונס כרצון וא"ת רובע באונס היכי משכחת לה הא אין קישוי אלא לדעת וי"ל כגון שנתקשה למינו ותקפתו והביאתו עליה:

לאו לקרבן והשתא ה"ק נוגח לא עשה בו אונס כרצון כלומר השתא נמי שנכתב אין שייך להעמיד פסול קרבן שלו אלא ברצון כענין שיש בו חיוב מיתה הלכך כשלא היה כתוב כלל אין שייך ללמוד אפילו רצון שלו מרובע כיון דלא אפשר למילף בכל ענין בין באונס בין ברצון וא"ת אמאי ס"ד דלקרבן קאמר דפי' דחוק הוא כדמוכח בשמעתין ומה קשה ליה אי לקטלא קאמר דשייך שפיר לעשות קולא או חומרא פירכא מקטלא אקרבן כמו שעשה ק"ו מכופר אקרבן וי"ל כיון דלא מפרש בהדיא לענין מה עשה ולא עשה אונס כרצון משמע דלענין קרבן דאיירי ביה קרא קאמר דאי לענין קטלא הוה ליה למימר לא חייב בו אונס כרצון:

אי תם הוה מודינא ומפטרנא ודוקא למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור ולפיכך כי אמר הניחא למ"ד פלגי נזקא ממונא אלא למ"ד פלגי נזקא קנסא מאי איכא למימר הוא הדין דהוה מצי למימר הניחא למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב אלא למ"ד פטור מאי איכא למימר וא"ת השתא נמי אלו הודה מפטר לר' יהודה דאמר צד תמות במקומה עומדת לא היא דאפילו לר' יהודה צד תמות שבמועד לאו קנסא היא אלא ממונא דלאו בחזקת שמור קאי וכמו שכתבתי למעלה.

ואפילו למאן דאמר פלגי נזקא ממונא נימא ליה הוה מעריקנא לאגמא כלומר וכר' ישמעאל דאמר יושם השור וב"ח הוא אבל לר"ע דאמר שותפין נינהו אי מעריק ליה חייב ואני תמה היאך לא אמר כאן הניחא לר"ע אלא לר' ישמעאל מאי איכא למימר כי היכי דאמר באידך וא"ת כי נמי מעריק ליה לאגמא מאי מהני ליה וכי לעולם קאי באגמא י"ל דמצי אמר מייתינא ליה בחשאי ואכילנא ליה ומפטרנא דמזיק שעבודו לר' ישמעאל פטור כדאיתא לעיל בפרק המניח וא"ת וכי מפני שהיה יכול לעשות שלא כדין מקבלין ממנו טענותיו אלו וי"ל דכל זה אינו אלא הערמות ולומר שמתוך הערמות אלו שהייתי עושה הייתי מתפשר עם הניזק בפחות וא"כ אתה גרמת לי הפסד אותו יתרון.

אלא הכא במאי עסקינן דקדמו בית דין ותפסוה אי הכי בעלים אמאי משלמי לימא ליה אתפסתיה לתוראי בידא דלא מצינא לאשתועיי דינא בהדייהו. קשיא לי כיון דאוקימנא דמיד שהזיק קדים ב"ד ותפסוה היכי מצי למימר ליה בעלים אתפסתיה לתוראי והא בדינא קדמו וצ"ע.

משום דאמר ליה כי היכי דמשתעבדנא לך משתעבדנא נמי להאיך מדר' נתן קשיא לי אמאי לא אקשי בהך נמי הניחא לר' נתן אלא לת"ק דר' אליעזר דלית ליה הכי גבי מוכר עצמו אין מעניקין מאי איכא למימר וכדאקשינן לעיל הניחא למ"ד פלגי נזקא ממונא אלא למ"ד פלגי נזקא קנסא מאי איכא למימר אפשר לתרץ משום דסוף סוף הא קי"ל כר' נתן ומכאן נ"ל לפסוק כר' נתן שלא כדעת הרי"ף שפסק דלא כר' נתן בפ"ק דקדושין בשמעתא דמוכר עצמו דתניא התם מוכר עצמו אין מעניקין לו רבי אליעזר אומר זה וזה מעניקין לו ואוקימנא פלוגתייהו בקראי דטעמא דתנא קמא דאמר אין מעניקין לו דמיעט רחמנא גבי מכרוהו ב"ד הענק תעניק לו ולא למוכר עצמו ור' אליעזר סבר ההוא לו ולא לבעל חוב מר ס"ל בעלמא כר' נתן אתא לו ואפקי' ואידך בעלמא נמי לא ס"ל כר' נתן דקי"ל בהענקה כת"ק ולית ליה כר' נתן בעלמא אלמא לית הלכתא כר' נתן וכבר כתבתיה שם במקומה בס"ד דהלכתא כר' נתן דלאו הא בהא תליא.

משום דאמר ליה כי היכי דמשתעבדנא לדידך משתעבדנא להיאך מדר' נתן כלומר דמשעה שהזיק הייתי משועבד למוסרו לניזק ושמעינן מהא דאלו רצה בעל חוב או נפקד דראובן לפרוע ממה שיש בידו ואף על פי שלא תבעו בדין הרשות בידו. וכן נראה מדברי הראב"ד ז"ל שכתב וזה לשונו כמו שאני משועבד לך להחזירו לרשותך כך הייתי משועבד משעת נגיחה לניזק למוסרו לו ואין לי להניחך שתבריח אותו עכ"ל. וכן שמענו מכאן דלא אמרו מוציאין מזה ונותנין לזה אלא כשאינו יכול להפרע ממנו כגון שאין לו נכסים וא"נ בבעל חוב של אבי היתומים ושלא הניח להם אחריות נכסים כי ההוא דאמר בפרק כל שעה בפלוגתא דאביי ורבא דב"ח למפרע הוא גובה אי מכאן ולהבא הוא גובה ותדע לך דהכא לא מייתינא האי טעמא דר' נתן אלא על הא דאמרינן דלית ליה נכסים והדין נותן דכל מה שיש ברשות אחרים הוי משועבד ואין נפרעין מנכסים משועבדין במקום שיש בני חורין.

משום דאמר ליה לאו כל כמינך דמייעדת ליה לתוראי מסתברא דלאו למימר דסבירא ליה לרבא דשואל לאו כבעלים להעיד בו ולעשות השור מועד בידו דהא מעמידין אפוטרופוס לשור של חרש שוטה וקטן ומעידין בפניו ולא גרע שואל מאפטרופוס אלא ה"ק לאו כל כמינך לייעודי לי לתוראי לדונו כמועד לאחר שחזר לרשותי לפי שאתה לא שמרת יפה בעוד שהיה ברשותך ולפי זה מתניתין דקתני שנתפקח החרש ושנשתפה השוטה לרבא לאו משום דס"ל רשות משנה אלא משום דלאו כל כמיני דאפטרופוס ליעודי ליה לתורא לדונו כמועד לאחר שחזר ברשות הבעלים ותדע לך דהא משמע בשמעתין דהכא ובשמעתין דלעיל דרבא לית ליה רשות משנה כלל א"נ י"ל דאפוטרופס עדיף ליה משומר דעלמא וכבעלים ממש עשאוהו ותדע לך דהא אפטרופוס לית ליה שום הנאה ואפ"ה מעידין בפניו דכבעלים עשאהו ורב פפא פליג וסבר דשואל כבעלים.

מן הבהמה להוציא את הרובע ואת הנרבע מן הבקר להוציא את הנעבד בתמורה בפרק כל האסורין אמרו דמן הבהמה להוציא את הרובע דאשכחן בהמה גבי רביעה דכתיב ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה ומן הבקר להוציא את הנעבד דאשכחן בקר גבי נעבד דכתיב וימירו את כבודם בתבנית שור וא"ת למה לן מן הבהמה ומן הבקר להוציא את הרובע והנעבד ת"ל מדתניא דבי ר' ישמעאל כי משחתם בהם מום בם כ"מ שנאמר השחתה אינה אלא דבר ערוה וע"ז הא אמרו שם בתמורה דהאי דפריש ליה מדכתיב מן הבהמה ומן הבקר לא משמע ליה מכי משחתם בהם ותנא דבי ר' ישמעאל דנפקו ליה רובע ונרבע ונעבד מכי משחתם בהם דריש מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן פרט לחולה ולזקן ולמזוה' וכו' כדאיתא התם.

ומוקצה שהקצוהו לע"ז שבע שנים דאמר ר"ל אין מוקצה אלא לשבע שנים שנאמר ופר השני שבע שנים ועולא א"ר יוחנן עד שימסרוהו לכומרין ופירשו התם באתרא דעולא לאו מסריה גרידתא קאמר אלא שימסרוהו לכומרין ויאכילוהו כרשיני ע"ז.

זה שאמרנו שהשואל משלם חצי נזק דוקא אם השור שוה כחצי נזקו אבל אם אינו שוה כחצי נזקו אינו משלם אלא כמה ששוה השור שהרי אומר לו אלו היה תם לא היה משתלם אלא מגופו ואף בזו כגון שקדמו בית דין ותפשוהו שאם לא כן היה יכול לומר אלו היה תם הייתי מודה ופטור או שהייתי מבריחו באגם שלא ימצאוהו ואין הבעלים יכולים להפטר מטענת שאילו החזרתו לי הייתי מבריחו שהרי מ"מ מועד הוא והיה לו לשלם מן העליה ואפילו אין לו נכסים מצד אחר מ"מ הואיל וזה היה משועבד להחזיר לו שורו הרי הוא משועבד לניזק שלו ואין לו עליו תרעומת כשפורעו לו שהנושה בחברו מנה וחברו מחברו מוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו:

שאלו כשהוא תם והועד בבית השואל והחזירו לבעלים חזר לתמותו שכל משואל למשאיל רשות משנה ואם נגח מכאן ולהבא בעלים משלמין חצי נזק ושואל פטור מכלום שהרי החזירו ואפילו לדעת האומר רשות אינה משנה מ"מ בכאן אמרו משנה שהרי אומר לו הואיל ולא שלך היה לאו כל כמינך דמיעדת ליה לתוראי:

ממה שהביאו בכאן שהנושה בחברו מנה וחברו בחברו שמוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו אתה למד שבכל צד שיהא ראובן משועבד לשמעון הוא משועבד ללוי שנשתעבד לו שמעון ופורעם ראובן ללוי בלא רשות שמעון אף בלא תביעת לוי בבית דין ואפילו לא הגיע ממון לשמעון מיד לוי הואיל ומ"מ נשתעבד לו לאיזו סבה שהרי בזו לא הגיע ממון מיד הניזק ליד הבעלים וכן הדין אם נתחייב שמעון ללוי מחמת שכירות שנשתכר לו עמו וטרחנו לכתוב דבר זה מצד שראינו לגדולי עולם שהיו מפקיעים מזה שכירות וכל שעבוד שלא הגיע ממון ליד המשועבד האמצעי ויראה לי מזו סתירת דבריהם לגמרי יש אומרים בזו צד אחר והוא שכל שלא נשתעבד ראובן לשמעון מצד ממון הבא מיד שמעון ליד ראובן אלא שנשתעבד ראובן לאיזו סבה אין זה משועבד ללוי ונמצא מזיק של שמעון אינו משלם ללוי בחובו וראיה לדבריהם שהרי הענקה של עבד עברי אין מוציאין אותה מאדון ליתנה לבעל חוב כמו שהתבאר במקומו ואף בזו אין דבריהם כלום לא נאמר כן בעבר עברי אלא מכח המקרא שנאמר הענק תעניק לו ולא לבעל חובו:

יש שואלים בשמועה זו וכי מה הוצרכנו ללמוד דבר זה מדר' נתן וכי עד שלא בא ר' נתן לא היינו יודעים שנכסי הלוה כלם משועבדים למלוה וכל מה שמשועבד ללוה בכלל נכסיו הוא ושמא תאמר שהמקרא בא ללמדנו שראובן רשאי לפרוע ללוי בלא רשות שמעון ונפטר משמעון אף בזו פשוטה היא שהרי אדם תופש לבעל חוב במקום שאינו חב לאחרים ועוד שהרי בהדיא אמרו בשמועה זו שמוציאין וכו' אלמא אף הוצאת בית דין הוצרכנו ללמוד מדר' נתן ופרשו חכמי הדור שלא הוצרכנו לזו אלא בזמן שמת לוה ונפלו נכסים לפני יתומים שאין נכסי יתומים משועבדים לבעל חוב ושמענו מכאן שמה שזה היה חייב לאביהם אינו בכלל נכסי היתומים שהרי כמו שנשתעבד לזה נשתעבד לזה וכבר כתבתי בכתובות פרק האשה שנפלו לה נכסים מה שקשה לי על סברא זו ומה שנדחקתי לתרץ בה ולדעת זה מיהא עכשו שתקנו הגאונים לגבות ממטלטלין מן היתומים לא הוצרכנו לזו כלל:

יש מי שאומר הואיל והלכה כר' נתן המוכר שטר חוב לחברו אע"פ שלא כתב ומסר הואיל והלה נתן לו דמיו ונתחייב לו זה באותם הדמים יכול הוא להוציאם מיד הלוה שהיה חייב לו אותו חוב אע"פ שלא קנה השטר בכתיבה ומסירה שלא תהא אלא מלוה על פה הרי מוציאין ממנו מדר' נתן ואם כן אין צורך לכתיבה ומסירה אלא למה ששוה החוב יותר ממעות שקנהו או לענין טירפא ויש חולקין לומר שאף לענין אותן המעות צריך כתיבה ומסירה שלא נאמרו דברי ר' נתן אלא כשאין נכסים לשמעון אלא אותו חוב של ראובן אבל אם יש לו עוד נכסים אין זה רשאי לפרעו ואף בית דין אין מוציאין מידו עד שיתבע את שמעון שאין חברו שנשה בו יותר מערב שאינו נפרע ממנו אלא בשאין נכסים ללוה וכן כתבוה גדולי המפרשים ואף סוגיא זו מעידה כדבריהם לכאורה אלא שאין הכרח בדבר והילכך צריך כתיבה ומסירה לזמן שיש נכסים לראובן ולוי אינו רוצה לחזור על ראובן מפני שהוא קשה לו ואם לא כתב ומסר אין לוי יכול לחזור על זה וחכמי הדור כתבו שמוכר שטר חוב לא שייכא בדר' נתן כלל שלא אמר ר' נתן מוציאין מזה וכו' לדעתם אלא בנושה בחברו וחברו בחברו שהלוה שעבד עצמו וכל המשועבד לו למלוה אבל מוכר שטר חוב אינו משועבד לו כלום אלא שמוכר לו את החוב ואם אין נכסים ללוה הניח מעותיו על קרן הצבי ואין לו לחזור על המוכר הילכך אין כאן שעבוד כלל ואין יכול לקנות שעבודו של לוה אלא מכח השטר שמוכר לו ולפיכך צריך כתיבה ומסירה:

יש מי שאומר שראובן שנשתעבד לשמעון ויש לו ערב ושמעון נשתעבד ללוי ואין לראובן במה לפרוע אין ערב הנכנס לשמעון משועבד ללוי לא נאמרו הדברים אלא במשועבד מצד עצמו לשמעון וכן יראה ממסכת גיטין ממה שאמרו בפרק השולח ל"ז א' לו אין לו קרקע ולערב יש לו קרקע כותבין עליו פרוסבל לו אין לו קרקע ולחייב לו יש לו קרקע כותבין מדר' נתן ואילו לחייב לו ולערב שלו לא קתני אלמא אין הערב משתעבד מדר' נתן אלא דוקא לוה עצמו וחכמי ההר מפקפקים בה לומר שכל שהערב משועבד הרי הוא במקום הלוה לכל דבר וזה שלא הזכירוהו מפני שבכלל החייב לו הוא וכן הדברים נראין:

גדולי הדורות סוברים שאם מכר ראובן קרקעותיו אין לוי בא וטורף מהם שהרי אין טירפא אלא משום דמלוה בשטר אית לה קלא ואיהו דאפסיד אנפשיה וודאי זה לא נאמר אלא על חובותיו של מוכר ולא שהיה לו להעלות על לב מה שבעלי חוב של מוכר משועבדים לאחרים וכן העידו עליהם קצת תלמידיהם בשני של פסחים ולא יראה כן שכל מה ששמעון יכול לחזור עליו אף לוי בא מכחו הוא וחוזר עליו גם כן כאלו בא בהרשאה ממנו:

המשנה החמישית והכונה בה ככונת שלפניה שור האצטדין אינו חייב מיתה שנאמר כי יגח ולא שיגיחוהו אמר הר"ם האסטדין שור שבני אדם מרגילין אותו והוא שישלח זה שורו וירמוז עליו בקול שכבר הרגילו בכך כדי שיגבר על השור האחר לראות איזה מהם ינצח את חברו וזה אינו מטבע השור אלא ברצון בעליהם ורבים מאוילי עם יעשו זה במינים הרבה מן הבהמות והעופות:

בד"ה אי הכי בעלים כו' קדים ב"ד ותפסוה והוא לא היה יודע שהוא מועד כו' עכ"ל ומה שפירשו לעיל דאיירי שהוגד לו שהוא מועד היינו למאי דהוה בעי למימר אי תם הוא הוה מעריקנא ליה אבל למאי דאוקמא בדאקדים בי דינא ותפסיה ע"כ דמיד אחר נגיחה תפסוה ולא הוה ידע שהוא מועד קודם התפיסה דאל"כ אכתי אותה שעה שידע שהוא מועד קודם התפיסה הל"ל אי תם הוא הוה מעריקנא כו' וק"ל:

בד"ה ויש בנוגח כו' בחד מינייהו סגי דכיון דלא מפרשי קראי בהדיא כו' עכ"ל דהא דאמרינן בפ' כל האסורין דגבי רביעה כתיב בהמה ובנעבד כתיב בקר לאו מפורש בהדיא מקרי אלא בתר דכתיבי כולהו מוקמינן להו הכי דאל"כ לא לכתוב קרא אלא מן הבקר דממעט נעבד דקיל מכולהו ונילף כולהו מיניה אלא ע"כ דלא מפורש מקרי והוה מוקמינן ליה בדדמי וק"ל:

ד"ה אי הוה תם וכו' הך פירכא ליתא למאן דאמר דמודה בקנס ואחר כך באו עדים וכו'. משום דלדידיה איכא לשנויי דהכא איירי שיש כאן עדים על הנגיחה ולכך אפילו היה מודה קודם שבאו עדים לא היה מפטר בכך:

ד"ה לאו לקרבן והשתא הכי קאמר וכו' משום דהוקשו להם לתוס' מאי ס"ד דמקשה דלקרבן קאמר ומאי שייך לומר דבנוגח לא עשה בקרבן אונס כרצון. והא השתא אתינן למגמר קרבן דנוגח מרובע ונרבע ועדיין לא ידעינן איסור קרבן דנוגח כלל לכך כתבו התוס' דה"ק וכו' ואם כן צריך לומר דהמתרץ שהשיב וקאמר הכי נמי מסתברא וכו' לא אונס דידיה לא רצון דידיה כתיב קאי הכל אהשתא דנכתב ור"ל דגבי קרבן מיעוטא סתמא כתיב לא משמע מיניה שיש שום חילוק בין אונס לרצון אבל אי איירי בקטלא א"ש דגבי קטלא מימעט בהדיא כי יגח ולא שיגיחוהו אחרים וק"ל:

אי תם הוה מודינא ומפטרנא ואם תאמר ולישני כגון שיש עדים שלא הוגד לו משעת נגיחה וכו' כמו שכתוב בתוספות עד הא לא שכיח שיהיו העדים הכל אצלו וידעו שלא דבר עמו אדם. הרא"ש ז"ל. ח"מ ואפילו למאן דאמר פלגא נזקא ממונא נימא ליה הוה מעריקנא לאגמא כלומר וכרבי ישמעאל דאמר יושם השור אבל לרבי עקיבא דאמר שותפי נינהו אי מעריק ליה חייב. ואני תמה האיך לא אמר כאן הניחא לרבי עקיבא אלא לרבי ישמעאל מאי איכא למימר כי היכי דאמר באידך. וא"ת כי מעריק ליה לאגמא מאי מהני ליה וכי לעולם קאי באגמא. יש לומר דמצי אמר מייתינא ליה בחשאי ואכילנא ליה ומפטרנא דמזיק שעבודו של חבירו לרבי ישמעאל פטור כדאיתא לעיל בפרק המניח. הרשב"א ז"ל. והרא"ש ז"ל כתב וז"ל תימה מאי טענה היא דלרבי עקיבא דאמר שותפי נינהו וכי בשביל שיטעון בפני בית דין אני הייתי גוזל חלקו של ניזק מחייבין לבעלים וגם לרבי ישמעאל דאמר בעלי חובות נינהו מכל מקום שעבודא דניזק הוא ואסור להזיק שעבודו של חבירו ויאמרו הבעלים ידענא בך שלא היית עושה עבירה. ותירץ כמו שתירצו בתוספות. ע"כ. ותלמיד הר"פ ז"ל כתב וז"ל ואם תאמר אם כן היה עושה שלא כדין והיו בית דין מכריחין אותו עד שיתקן המעוות. וי"ל שהיה יכול להשמט ממנו לומר ברח מעצמו ולא היה יכול לעכבו. ע"כ. והרא"ה ז"ל פירש וז"ל מסתברא דקושיין לרבי ישמעאל דאלו לרבי עקיבא כיון דשותפי נינהו הרי זה כגונב שור וכהאי גוונא ודאי לא הויא טענא ולא מידי אלא לרבי ישמעאל יאמר מערקנא ליה לדוכתא דלא משכח ליה ומסתברא דחריש ביה לעולם דאי דאכיל ליה חיובי מחייב אלא ודאי דחריש ביה. ואשכחן דכוותה בתלמוד דאקשינן אליבא דלאו כהלכתא ומתרצינן אפילו לרבי ישמעאל הכא במאי עסקינן כגון בעל דין אתפסיה וכיון דכן תו לא מצי מעריק ליה ואי מודה ביה נמי לא מפטר אבל תפסוהו בי דינא דלא מצי מעריק ליה מיהו כי מודה ביה מיפטר והכי סברא דרבוותא גאונים ז"ל. אי הכי בעלים אמאי משלמי וכו' עד לאשתעויי דינא בהדיה שעל ידי מסירתך שמסרתו להם שלא שמרתו שלא יתפסוהו אני מפסידו דאלו אהדרתיה ניהלי הוה מעריקנא ליה ובדליכא שאר נכסי מיהת תו לא מצי לאשתלומי מיניה ומהדרינן דמשום תפיסה דבעל דין ליכא לחיוביה דבדין הוה וחיובי הוה מחייב עלך להאיך דכי היכי דמשתעבדנא לך משתעבדנא לבעל חוב דידך מדרבי נתן כדפרישנא דהא הוי לרבי ישמעאל אבל לרבי עקיבא אתי שפיר בלאו הכי כדאיתא לעיל והא כתיבנא דהלכתא כרבי עקיבא. ע"כ. והראב"ד ז"ל כתב וז"ל דקדים בי דינא ותפסוהו ואף על פי שנמצא מועד ומן העלייה הן משלמין קדמו בית דין ותפסוהו אמרו שמא לא נמצא להם שום נכסים אחרים. כי היכי דמשתעבדנא לך וכו' כמו שאני משועבד להחזיר ברשותך כך הייתי משועבד משעת נגיחה לניזק למסרו לו ואין לי להניחך שתבריחהו ממני. ואני תמה אי זו טענה היתה לבעלים דאמרי מעריקנא ליה לאגמא וכי עד עולם יעמוד באגם. ואפשר דכך היא טענתו אשחטנו שם ואביאנו ואוכלנו בצנעה. ע"כ.

וזה לשון הרשב"א ז"ל אלא הכא במאי עסקינן דקדמו בית דין ותפסוהו אי הכי בעלים אמאי משלמי וכו'. קשיא לי כיון דאוקימנא דמיד שהזיק קדים בית דין ותפסוהו היכי מצי למימר ליה בעלים אתפיסתיה לתורא והא בי דינא קדמו וצריך עיון. ע"כ.

אי הכי בעלים אמאי משלמין חצי נזק ואם תאמר מאי אי אמרת בשלמא איכא הא כל שכן דאי לא קדים בית דין ותפסוהו אלא עדיין הוא בבית השואל דאין להם לבעלים לשלם לפי שהשואל פשע שלא העריקו לאגם. יש לומר דהכי קאמר אי אמרת בשלמא דלא תפסו בית דין אלא העריקו לאגם ניחא דלא מצי משאיל למתבע מידי לשואל. תלמיד הר"פ ז"ל.

אי אהדרתיה ניהלי הוה מעריקנא ליה לאגמא וא"ת והא ליכא שהות לאגם דהא קדים בית דין ותפסוהו מיד כדפירשתי לעיל דקדים בית דין ותפסוהו פירושו שתפסו בית דין מיד קודם שיהא לו שהות לא להודות ולא להבריח. וי"ל דדוקא כשהניחו השואל בביתו לא היה לו שהות להעריקו שהרי היו יודעים שהוא בביתו של שואל והלכו מיד לשם לתפסו אבל אם החזירו למשאיל בצנעה היה המשאיל יכול להעריקו קודם שיבינו בית דין שהוא בביתו של משאיל הוה מעריקנא לאגמא פירוש ונמצא השואל פשע בשור במה שלא החזירו לבעלים ועליו לשלם השור לבעלים. תלמיד הר"פ ז"ל.

הוה מעריקנא ליה לאגמא כאן לא שייך קושיית תוספות דלעיל דהקשו מה טענה היא זו וכו' דהכא כיון דבמועד איירי ומעלייה משלם לא הוי אלא כמזיק שעבודא בעלמא. ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל.

מעריקנא ליה לאגמא קשה ודקארי לה אמאי קארי לה פשיטא כיון דהוי מועד ומשלם מן העלייה דלא מהניא הברחה. ושמא יש לומר דמקשה אהיכא דלית להו נכסי דקאמר בסמוך קא סמיך אלא דמעיקרא פריך סתם וכי מהדר ליה סוף סוף וכו' ביאר דעתו ואמר הניחא היכא וכו'. שיטה.

הוה מעריקנא ליה לאגמא וא"ת שמא בית דין היו מנדין אותו אם שלא שלם אם יש לו. יש לומר דשמא לא היו מנדין ואם היו מנדין אותו שמא היה סובל נדויים. תוספות שאנץ.

ח"מ פ"ו משתעבדנא להאי וכו' מכאן משמע דהלכה כרבי נתן מדלא אקשי בהך הניחא לרבי נתן אלא לתנא קמא דרבי אליעזר דלית ליה הכי גבי המוכר עצמו אין מעניקין וכו' מאי איכא למימר ודלא כדעת מי שפסק דלא כרבי נתן בפרק קמא דקידושין בשמעתא דמוכר עצמו וכבר כתבתיה שם במקומה בסייעתא דשמיא. דלאו הא בהא תליא. משתעבדנא להאיך וכו' כלומר דמשעה שהזיק שהייתי משועבד למוסרו לניזק ושמעינן מיהא דאילו רצה בעל חוב או נפקד דראובן לפרוע ממה שיש בידו למי שנשה בראובן ואף על פי שלא תבעו בדין הרשות בידו. וכן נראה מדברי הראב"ד ז"ל שכך כתב וז"ל כמו שאני משועבד לך להחזירו וכו' ככתוב לעיל לשון הראב"ד ז"ל. הרשב"א ז"ל. מכאן משמע דרבי נתן לאו דוקא נושה בחבירו דהיינו מלוה דהוא הדין בפקדון דהכא שואל היינו פקדון. תלמיד הר"פ ז"ל.

בגמרא שור האיצטדין כו' ושמואל אמר פסול הרי נעבד בו עבירה ויש לדקדק מנ"ל לשמואל האי סברא דהא בסמוך מצרכינן קרא לכל הני פסולים וא"כ אי ס"ד דכללא הוא דכל שנעבד בו עבירה פסול לגבי מזבח אף על גב דלית ביה חיוב מיתה א"כ כל הני קראי ל"ל בשלמא תלת קראי צריכי והיינו דאי לא נכתב אלא חד קרא הוי מוקמינן לה ברובע או בנוגח דאית בהו חיוב מיתה וחדא מאידך נמי לא אתיא כמו שמפורש בסמוך לכך איצטריך תרי קראי ועדיין הייתי אומר דרובע ונוגח שחייבים מיתה פסולים אבל היכא דלית בה חיוב מיתה כשר לכך איצטריך קרא שלישי למעט נעבד דאף על גב דלית ביה חיוב מיתה אפ"ה פסול כיון שנעבד בו עבירה וא"כ שפיר יליף שמואל דכיון דגלי קרא בנעבד דאף על גב שהוא באונס וליכא חיוב מיתה אפ"ה פסול וא"כ ה"ה לשור האיצטדין אבל מקרא רביעי ודאי קשה אמאי איצטריך למעט מוקצה כיון דכבר ילפינן דכל שנעבד בו עבירה פסול א"כ מוקצה נמי הרי נעבד בו עבירה אלא ודאי דליתא להאי כללא א"כ הדרא קושיא לדוכתא שור האיצטדין לשמואל מנ"ל דילמא הא דממעט רחמנא נוגח היינו דאיכא חיוב מיתה דוקא ונראה דס"ל לשמואל דלעולם איתא להאי כללא דכיון דאיתרבי נעבד אף על גב דליכא חיוב מיתה באונס ה"ה לאינך ומ"מ לא הוי ילפינן מוקצה מינייהו דסד"א דהאי לא מיקרי נעבד בו עבירה כיון דליכא אלא הזמנה בעלמא ומיהו לפ"ז צ"ל דהא דילפינן מקרא דמן הבקר למעט נעבד כדמייתי התוס' ממס' תמורה דלשון בקר שייך גבי נעבד דכתיב וימירו בתבנית שור כל זה לאו דרשא גמורה היא אלא אסמכתא בעלמא דאלת"ה אלא דלשון בקר אתי דוקא למעט נעבד א"כ תקשי לא נכתוב אלא בקר לחוד למעט נעבד ונילף רובע ונוגח בק"ו מנעבד וא"ל דרובע ונוגח מנעבד נמי לא יליף משום חומרא דעכו"ם דא"כ הדרא קושיא לדוכתא אכתי לשמואל שור האיצטדין מנ"ל דמרובע ונוגח לא ילפינן שכן חיוב מיתה ומנעבד ומוקצה לא מצינן למילף משום חומרא דעבודת כוכבים אלא ע"כ דממוקצה ונעבד ליכא שום פירכא והא דלא כתיב מן הבקר לחודא היינו משום דהוי מוקמינן לה לרובע דלשון בקר לאו דרשא גמורה היא. ועי"ל דלעולם אימא לך דדרשא גמורה היא למעט מלשון בקר נעבד ולא רובע אלא דאי הוי כתיב בקר לחודיה הוי מוקמינן לה בנוגח דאיכא חיוב מיתה ושייך ביה נמי לשון בקר דהא כתיב כי יגח שור את איש וזה נ"ל נכון ודו"ק. מיהו למה שאכתוב בסמוך בתוספות צריך לומר דמן הבקר אתי דוקא לנעבד ואפ"ה לא קשה לכתוב נעבד לחוד דאיצטריך לע"פ עד אחד:

שם בגמ' מיתיבי מן הבהמה להוציא רובע ונרבע כו' והא דסגי בחד קרא לרובע ונרבע ולא מוקמינן קרא בדדמי דהיינו ברובע שהוא ברצון אבל נרבע אימא לך דכשר דאנוס הוא היינו משום דבאמת אף ברובע גופא שייך אנוס כמ"ש התוס' ואפ"ה מחייב מיתה מדגלי בקרא בנרבע דחייב מיתה וא"כ ע"כ דרובע ונרבע חדא מילתא הוא ועי' מ"ש בתוס' וק"ל:

בפרש"י רובע עשה בו אונס כרצון דנרבע אנוס היא כו' עכ"ל אף על גב דברובע גופא חייב ג"כ אונס כרצון כמ"ש התו' מ"מ לא מצינו בהדיא בקרא אלא מדגלי גבי נעבד דחייב כמ"ש בסמוך:

בגמרא נוגח משלם כופר כו' ואין להקשות אמאי לא מקשה הש"ס לשמואל מאי קאמר נוגח משלם כופר דהא שור האיצטדין אינו חייב כופר ואפ"ה פסול למזבח דמ"מ מייתי שפיר דעבירה דנגיחה חמורה טפי מדמצינן בה צד חיוב כופר מיהת ברצון משא"כ בעבירה דרביעה וכן צ"ל נמי בהא דקאמר רובע עשה בו אונס כרצון שיש להקשות א"כ אדרבא נילף נוגח בק"ו מנרבע דמה נרבע שהוא אונס פסול נוגח דברצון לא כ"ש א"ו דאפ"ה מייתי שפיר כיון דמצינן דעבירה דרביעה חמור טפי ולמה שכתבתי בסמוך דהא דס"ל לשמואל שור האיצטדין פסול היינו אחר דכתיבי כל הני קראי א"כ בלא"ה לא קשה מידי ודו"ק:

בתוספות בד"ה מן הבהמה להוציא הרובע בתמורה פ' כל האסורין מפרש דגבי רביעה כתיב בהמה כו' עכ"ל. נראה דקשה לתוספות ג"כ אמאי ילפינן רובע ונרבע מחד קרא ולא מוקמינן קרא דמן הבהמה ברובע ברצון דוקא וביותר קשה אליבא דרב דאכשר נוגח באונס א"כ כמו כן יש לנו להכשיר ברובע ונרבע באונס כיון דשני ליה לרב לענין קרבן בין אונס לרצון ואף על גב דלענין קטלא לא שני לן ברביעה בין אונס לרצון התם טעמא רבה איכא משום תקלה וקלון כדאיתא בסנהדרין אבל לענין קרבן מנ"ל על זה כתבו תוספות דבתמורה מפרש דגבי רביעה שייך ל' בהמה מדכתיב ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה וא"כ דהאי קרא דאיש אשר יתן שכבתו בנרבע משתעי מוקמינן קרא דמן הבהמה לנרבע שהוא באונס ורובע אתיא בק"ו כנ"ל והיינו דלפ"ז משמע דדרשא גמורה היא ולא כמ"ש מהרש"א ועי' מ"ש בזה בסמוך מיהו גם למהרש"א יש לפרש כן בדוחק ואין להאריך כנ"ל עיקר דדרשא גמורה היא:

בא"ד ומוקי לה התם על פי עד אחד או על פי בעלים כו' עכ"ל. וצ"ע דלשון זה לא מצאתי שם בגמרא אלא למאי דס"ד מעיקרא למילף בק"ו מבעל מום אבל לבתר דאידחי האי ק"ו וילפינן להו מקראי לא נזכר שם דאיירי ע"פ עד א' ובעלים ומ"ש תוס' מסברא דאי איכא עדים בני קטלא נינהו שם כתב אדרבא להיפך דאיכא למימר דאיירי כגון שהקדישו בעלים קודם שנגמר דינו וע"ק אמאי מייתי לה התוס' הכא ואינו מקושר ג"כ למה שלפניו. ולפמ"ש בסמוך א"ש דכיון דלרב ע"כ הא דמוקי התם קרא דמן הבהמה דוקא ברובע ומן הבקר דוקא מן הנעבד היינו דרשא גמורה א"כ תקשי לא לכתוב אלא קרא דמן הבקר וע"כ נדרוש מיניה למעט נעבד דקיל מכולהו דלית בה חיוב מיתה וק"ו לרובע ונוגח מעתה לכך כתב דמוקי לה התם על פי עד אחד או בעלים וזה א"א למילף מנעבד לכך איצטריך נמי מן הבהמה ולעולם אימא לן דדרשא גמורה היא. אמנם מה שכתבו דמוקי לה התם כו' נ"ל לפרש דמדחזינן דבתחילת הסוגיא כד הוי בעי למילף ק"ו מבעל מום היה רוצה ללמוד אף על פי עד אחד דהכי איתא שם להדיא וא"כ ע"כ נמי דלמסקנא דילפינן מקרא דמן הבהמה היינו נמי בעד אחד והיינו משום דאי בב' עדים בני קטלא נינהו וא"ל דאיירי קודם שנגמר דינו דמ"מ תקשי ל"ל קרא נילף בק"ו מנעבד שאין בו חיוב מיתה כלל אע"כ דאתי לעד אחד דזה לא שייך ללמוד כלל מנעבד דסד"א שאין הבהמה נאסרת בעד אחד וא"כ מוכח מזה דדרשה גמורה היא ונ"ל לפ"ז דלא שייך למדרש מן הבקר נמי לנוגח אלא לנעבד דאלת"ה לא שייך להקשות לכתוב בקר לחודיה דהוי מוקמינן לה בנוגח ואפשר נמי דקים לתלמודא דקרא דומן דצאן אתי למוקצה היינו למילתא דעבודת כוכבים וא"כ קשה לכתוב בקר אחר דכתיב נעבד אלא שלא חש להאריך ובזה נתיישב הכל ודו"ק:

בא"ד והך ברייתא פליגא אתנא דבי ר"י כו' עכ"ל זה נמשך למה שכתבו בסמוך דבלא"ה הייתי אומר דלא פליגא דאע"ג דכתיב כי משחתם בהם איצטריך נמי קרא דמן הבהמה דאי מחד קרא ה"א דוקא בב' עדים אבל למ"ש בסמוך דמקרא דמן הבהמה לחוד מוכח דאיירי ע"פ עד אחד וכמ"ש באריכות א"כ צ"ל דפליגי ועל זה הביאו ראיה דאיתא שם להדיא דפליגי וע"כ היינו משום דדרשא גמורה היא דבקר אתי למעט נעבד דוקא וא"כ אמאי איצטריך מן הבהמה ע"כ לנרבע בעד אחד ורובע אתי בק"ו וכדכתיבנא ודוק היטב. ובזה נתיישב נמי הא דמקש' הש"ס בתמורה ואיפוך אנא מן הבהמה להוציא נעבד ומן הבקר להוציא רובע כו' דלכאורה הסוגיא תמוה דמה לנו בכך אם נדרש להיפך ועוד דהא נקט שפיר החמור חמור קודם כסוגית הש"ס בכ"מ אבל לפמ"ש א"ש דעיקר כוונת הש"ס להקשות מנ"ל דפסול בנרבע ע"פ עד אחד וא"ל דאי בשני עדים לשתוק קרא מיניה ותיתי בק"ו מנעבד דכיון דנוכל לדרוש נמי להיפך א"כ לא מוכחי קראי ואיצטריך תרי קראי כי היכי דלא נוקי בדדמי וע"ז משני הש"ס דודאי מוכחי קראי דברובע שייך לשון בהמה כו' לשון בקר כו' ודו"ק:

בתוספות בד"ה למה נאמר נוגח כו' הא דלא קאמר למה נאמר נעבד דההיא פשיטא דקיל מכולהו עכ"ל. ולהיפך לא שייך להקשות אם נאמר נעבד למה נאמר רובע דאיצטריך למעט ע"פ עד אחד וכדפרישית ומכ"ש דא"ש לפי' מהרש"א דלאו דרשא גמורה היא דלשון בקר קאי דוקא אנעבד א"כ הוי מוקמינן לה בדדמי וק"ל:

גמ' רבה אמר מדרישא רשות כעין זה בעירובין דף טז ע"ב [יבמות דף קכ ע"א זבחים דף קג ע"ב]:

תוס' ד"ה ויש כו' ולא שייך למימר עיין זבחים ד ע"ב תוס' ד"ה שקולים: