Gittin 9a

לעולם הוא בן חורין דמאי דגלי גלי ומאי דלא גלי לא גלי:

עד שיאמר סתם חוץ מדבר מועט ולא יפרש מה הוא משייר דהתם אמרינן דאחד מריבוא דקאמר היינו עבד ואיהו לא חשיב ליה אלא כאחד מריבוא בנכסים אע"ג דשוי טפי ומדקאמר ר"ש לעולם הוא בן חורין אשמעינן לא שנא היכא דקנה שאר נכסים עמו כגון שפירש השיור ששייר חוץ מקרקע פלוני דהשתא קנה עצמו ושאר נכסים חוץ מן השיור ולא שנא היכא דלא קנה שאר נכסים כגון שלא הזכיר שם הקרקע ששייר דכתב ליה חוץ מבית כור קרקע דהשתא לא קנה שום קרקע דבכל חד וחד איכא למימר היינו ההוא דשייר אפ"ה הוא בן חורין דהוא לאו קרקע הוא ולא שייריה אלמא פלגינן דיבורא דהא כל נכסי קאמר ליה ולא קנה אלא את עצמו ואת נמי דקאמרת עצמו קנה נכסים לא קנה כר' שמעון סבירא לך:

והאמר רב נחמן הלכה כר' מאיר דלא יצא לחירות:

שקילס ר' יוסי כדמפרש ואזיל:

שפתים ישק ראוי הוא לנשק:

ומי אמר רב נחמן הכי דלא פלגינן דיבורא:

שכיב מרע חוזר בכל מתנותיו בבבא בתרא (דף קמו:):

שהרי יצא עליו שם חירות ואסור להשתעבד בו אלמא פלגינן דיבורא:

לעולם הוא בן חורין‎—He is always a free-man O VERVIEW The גמרא quotes the משנה of הכותב כל נכסיו וכו' to prove that ר"ש maintains פלגינן דיבורא; we may divide a statement. A statement is valid (if we maintain פלגינן דיבורא) even if the statement cannot be fulfilled in its entirety. We will validate the part of the statement that is applicable, regardless that we reject the full meaning of the statement. The quote from ר"ש concerns the case where the master confers all his possessions to his עבד, but he retains something for himself. The עבד, according to ר"ש, will go free. There is a dispute between רש"י and תוספות how we derive from this statement of ר"ש that he maintains פלגינן דיבורא‎. Superficially there is no need for פלגינן דיבורא to explain the sעבד' freedom. The עבד acquires all the possessions of the master, besides the exclusion, and acquires himself as well, as one of the possessions. We are seemingly not dividing the master’s statement at all. ---------------- תוספות quotes sרש"י' interpretation: פירש הקונטרס מדקאמר רבי שמעון לעולם משמע דלא שנא היכא דקנה שאר נכסים- רש"י explained since ר"ש said: the עבד goes free ‘always’, it means that there is no difference whether the עבד acquired the rest of the possessions (this would be in a case where) – כגון שפירש השיור‎ – For instance the owner specified the exclusion; then the עבד would receive all the possessions, except what was excluded, and goes free – ולא שנא היכא דלא קנה כגון שלא הזכיר קרקע ששייר‎ – And there is no difference whether he does not acquire the rest of the master’s possessions, for instance where the master did not mention specifically the land he excluded – דכתב ליה חוץ מבית כור קרקע דהשתא לא קנה שום קרקע‎ – That the master wrote in the שטר to the עבד, all my possessions belong to you besides one בית כור of land, that now, in this case, the עבד does not acquire any land at all – דכבל חד וחד איכא למימר דהיינו הוא ששיר‎ – For on each בית כור that the master possesses we can say that this is the בית כור that he retained for himself – ואפילו הכי הוא בן חורין אלמא פלגינן דיבורא‎ – And nevertheless the עבד is a free man; regardless of the fact that he receives no possessions, this proves that we ‘divide the statement’ דהא כל נכסיו קאמר ליה ולא קנה אלא את עצמו‎ – For the owner said to the עבד ‘ all my possessions are granted to you, except for a בית כור’ and he only acquires himself to be free; but does not acquire any possessions; even those in excess of the בית כור that the master retained for himself. If we were to maintain לא פלגינן דיבורא then only if the עבד would acquire the נכסים (in excess of a בית כור) can he go free. If he does not acquire the נכסי האדון, then the statement כל נכסי קנויין לך cannot free the עבד, since the statement is not being adhered to completely. The עבד is not receiving כל נכסי חוץ מבית כור‎. However if we do maintain פלגינן דיבורא then at least part of כל נכסי is acquired by the עבד; namely himself. This concludes sרש"י' interpretation. תוספות takes issue with sרש"י' assumption that if the master is משייר a בית כור without specifying which בית כור, then the עבד will receive no קרקע at all, since on every בית כור we can say that the אדון meant to retain this בית כור for himself. תוספות will argue that this is not so. וקשיא אף על גב דלא הזכיר שם קרקע מכל מקום קנה כל קרקע דאית ליה‎ – And it is difficult to accept what רש"י is saying, for even though the owner did not mention the name of the land that he is retaining for himself, the rule is that nevertheless the עבד acquires all the land that the owner possesses besides a בית כור‎ – אלא שיד העבד על התחתונה ויקח האדון לעצמו בית כור מעידית שבנכסים‎ – However the עבד is in the weaker position relative to the owner, and the master may take for himself a בית כור from the best fields of his properties. The עבד cannot claim, prove that you meant to retain this best field for yourself, perhaps you only meant to retain for yourself an inferior field. The עבד cannot claim this. The אדון is the original owner of all the fields; we cannot remove him from any field unless we have adequate proof. On the other hand the אדון is entitled to only one בית כור; any בית כור he chooses. The rest of his נכסים go to the עבד‎. תוספות proves his point that the אדון may retain only one בית כור; whichever he desires: כדתנן בפרק בית כור (בבא בתרא דף קז, ב) חצי שדה אני מוכר לך יניח לו חצי שדהו‎ – as we learnt in a משנה in פרק בית כור; if an owner of a field says to a prospective buyer, ‘ I will sell to you half of the field’; the owner must leave to the buyer half his field – ומפרש התם דלוקח נוטל כחוש דיד בעל השטר על התחתונה‎ – And the גמרא there explains the משנה to mean that the buyer is only entitled to take the inferior half of the field; while the owner retains the better half. The reason is because the bearer of a שטר is in a weaker position. We see from that גמרא that even though the בעל השטר is ידו על התחתונה, nevertheless he does receive half the field, albeit the inferior half. The owner cannot claim that since I did not specify which half, therefore I can renege on the whole deal. On each half that you will want to take I will claim that for myself. The seller cannot do this. Here too, even though the אדון did not specify which בית כור he is retaining, that entitles him only to retain whichever בית כור he desires. The rest of his properties, however, belong to the עבד‎. According to this refutation of רש"י we seemingly do not have a case where ר' שמעון maintains פלגינן דיבורא‎. In the case which רש"י mentioned, that the אדון said חוץ מבית כור, the עבד does receive all the נכסים minus that בית כור; which is what the אדון said. פלגינן דיבורא is not relevant to this situation. תוספות will now present to us a different case in which the עבד receives no נכסים in spite of the fact that the אדון said כל נכסי קנויין לך‎. This will be the case of פלגינן דיבורא‎. ואומר רבינו יצחק דלעולם דרבי שמעון בא להוסיף אפילו‎ – And the ר"י says that when ר"ש said 'לעולם' – ‘Always’, he comes to include even such a situation where – אין לו אלא אותה העיר או אותה שדה‎ – He does not own anything besides this city, that he is retaining for himself or that field that he is retaining for himself – כדקתני סיפא בתוספתא דבבא בתרא ובפרק קמא דפיאה – As it says in the סיפא in the תוספתא of ב"ב and in the first פרק of the תוספתא of פיאה‎ – רבי שמעון אומר לעולם הוא בן חורין‎ – ר"ש says he is always a free-man – עד שיאמר כל נכסי נתונים לפלוני עבדי חוץ מאחד מריבוא שבהן‎ – Unless the אדון says ‘all my possessions are given to so and so, my slave besides one ten thousandth of them’. In this latter case he does not go free for we assume that this phrase 'אחד מריבוא שבהן' refers to the עבד‎. The תוספתא continues, if the אדון אמר חוץ מעיר פלוני חוץ משדה פלוני אפילו אין שם אלא אותה העיר או אותה שדה – said ‘ all my possessions are given to so and so, my slave, besides that city or besides that field’; which the owner is retaining for himself even if all that the אדון possesses is that city or that field, the דין is – זכה עבד בנכסים וקנה עצמו בן חורין ואין מתקיים דבור כל נכסי אלא בעבד לבדו‎ – The עבד acquires the possessions of the אדון, namely that he acquires himself as a free-man, and the statement of 'כל נכסי' (all my possessions are given to my servant) is not fulfilled only concerning the עבד himself, since he does not acquire anything else at all besides himself; he receives no possessions since the owner retained all the possessions (the city or the field) for himself. והוה אמינא כשאמר חוץ מבטל דבורו מה שאמר כל נכסי‎ – And I might have said, that when the אדון said ‘besides this city, field, etc.’ he is nullifying he statement that he previously said ‘all my possessions are given to you’. The initial statement 'כל נכסי' implies that he is giving the עבד something, besides himself. When he subsequently says ‘besides all my possessions’, he is seemingly nullifying his previous statement, and he is not granting the עבד anything, not even his freedom – קא משמע לן דאפילו הכי יצא לחירות דפלגינן דיבורא: ר"ש comes to teach us that nevertheless the עבד goes out free for we divide the statement of the אדון‎. He may not be giving him any property, but he is granting the עבד his own freedom. He will receive part of the כל נכסי‎. S UMMARY There is a dispute between רש"י and תוספות in the case where the אדון wrote כל נכסי קנויין לך חוץ מבית כור‎. According to רש"י the עבד cannot acquire any קרקע at all. תספות maintains that the עבד acquires all the קרקע except for the בית כור the owner chooses to retain. רש"י can prove that ר"ש maintains פלגינן דיבורא from this case, that even though the עבד receives no נכסים, nevertheless יוצא לחירות‎. According to תוספות we prove that ר"ש maintains פלגינן דיבורא from the case where the property that the אדון retained was all the property he owned. This will leave the עבד without any property at all and nevertheless he is יוצא לחירות‎. T HINKING IT OVER 1. Can we find an advantage in the manner רש"י formulates the need for פלגינן דיבורא; the case of כל נכסי קנויין לך חוץ מבית כור, as opposed to how תוספות presents it (כל נכסי קנויין לך חוץ מאותו עיר ואין לו אלא אותו עיר)? 2. When תוספות says והו"א כו' מבטל דיבורו is this הו"א related to פלגינן דיבורא or is it a general הו"א that he is reneging on his offer, irrelevant to the issue of פלגינן דיבורא‎?

הלכה כרבי מאיר‎—The ruling is according רבי מאיר O VERVIEW רבא is of the opinion that if an אדון writes a שטר to his עבד stating כל נכסי קנויין לך the דין is עצמו קנה ונכסים לא קנה; for we say פלגינן דיבורא‎. Then רב אדא בר מתנא asked רבא, we know the הלכה is like ר"מ who argues against ר"ש and maintains לא פלגינן דיבורא‎. The dispute between ר"מ and ר"ש is concerning an אדון who wrote a שטר to the עבד which stated כל נכסי קנויין לך, however the אדון retained (some of) the נכסים for himself. ר"מ maintains that לא יצא לחירות and ר"ש maintains that יצא לחירות‎. There may be two types of explanations what the dispute between ר"מ and ר"ש consists of; either whether we assume מדשייר בנכסים שייר נמי בעבד (or not); or whether we say פלגינן דיבורא (or not); depending on the type of שיור‎. If the owner does not retain all the נכסים then the dispute is whether we say מדשייר בנכסים וכו', if however the owner retains all the property then the dispute may be whether we say פלגינן דיבורא‎. --------------- תוספות explains what is the relevance of הלכה כר"מ to our discussion of פלגינן דיבורא‎. ולרבי מאיר סלקא דעתין דסבר דלא פלגינן דיבורא‎ – For we initially thought that ר"מ maintained that ‘we do not divide a statement’ – תוספות will now explain where do we find ר"מ addressing the issue of פלגינן דיבורא: דמדקאמר רבי שמעון לעולם משמע אפילו באותו ענין דלדידך לא יצא לחירות‎ – For since ר"ש said in his dispute with ר"מ that the slave goes free ‘ always’, this means that even in such a situation that according to you ר"מ, the slave does not go free – דלא פלגינן דיבורא כשאין לו אלא אותה העיר אפילו הכי יצא לחירות‎ – For you, ר"מ, maintain that we do not ‘divide a statement’; in a case where the אדון only owns that city which the אדון is retaining for himself, nevertheless, ר"ש maintains that the עבד goes out free. The 'לעולם' of ר"ש refers back to ר"מ with whom ר"ש is arguing. If ר"ש teaches us that even in the aforementioned case he is יוצא לחירות it is inferable that according to ר"מ he is not יוצא לחירות‎. We are now assuming that the reason why according to ר"מ he is not יוצא לחירות is because ר"מ maintains לא פלגינן דיבורא‎. This in turn would pose a difficulty for רבא who maintains פלגינן דיבורא, which would seem to be in opposition to the opinion of ר"מ. ומסיק דטעמא דרבי מאיר לאו משום דלא פלגינן דיבורא אלא משום דלאו כרות גיטא הוא- And the גמרא concludes in defense of רבא that the reason ר"מ maintains that the עבד does not go free in the abovementioned case is not because ר"מ maintains לא פלגינן דיבורא, which in turn would present a difficulty for רבא, rather the reason why the עבד is not יוצא לחירות is because it is not considered a document of severance פירוש דאין זה כריתות כיון שיש שיור בדיבור שהוא משתחרר בו‎ – The meaning of the term לאו כרות גיטא הוא is that this type of a שטר שחרור is not a severance between the אדון and the עבד, since there is a withholding in the statement by which he is to receive his freedom – דאמר כל נכסי ואינו מתקיים כולו‎ – For the master said ‘all my properties are to be yours’, and those words are not entirely fulfilled ; it is with these words of 'כל נכסי' that the עבד obtains his freedom. There is no other mention of freeing the עבד, except the words of 'כל נכסי'. The עבד is not receiving (any) נכסים‎. The words of שחרור must be without any reservations. Here however the words by which the עבד is being משוחרר, namely: 'כל נכסי' are not being fulfilled; the owner is not divesting himself of כל נכסי‎. אבל בעבד שהביא גטו וכתוב בו כל נכסי קנויין לך פלגינן דיבורא שפיר דכרות גיטא הוא‎ – However in the case where the עבד brought his גט and therein is written ‘all my properties are given to you’; the case that רבא is discussing, then we rightfully ‘divide his statement’, for that is a severance document; the עבד goes free and the נכסים require קיום חותמיו for the עבד to acquire them. The אדון in his statement of שחרור does not withhold anything. He is not retaining anything for himself. The fact that the עבד is not קונה the נכסים without עדי קיום, is no reflection on the gift of the master; it is merely a דין in קיום שטרות‎. So רבא, who maintains פלגינן דיבורא can therefore agree with ר"מ that in a case where the אדון said כל נכסי קנויין לך חוץ מעיר פלוני ואין לו אלא אותה העיר, he is not יוצא לחירות, since it is not a כרות גיטא‎. Similarly ר"מ who maintains לא יוצא לחירות in the previous case may agree with רבא that פלגינן דיבורא, and in the case of רבא, even ר"מ will concur that עצמו קנה נכסים לא קנה‎. תוספות will now present sרש"י' interpretation and refute it: ורש"י פירש דלאו כרות גיטא הוא משום דאיכא למימר מדשייר בנכסים שייר נמי בעבד‎ – And רש"י explains that the reason it is not a 'כרות גיטא' is because we can say that since he withheld some of the נכסים he also withheld the עבד‎. ולפי זה באין לו אלא אותה העיר דלא שייך למימר מדנחית לשיורא שייר נמי עבד‎ – And according to sרש"י' reasoning that what prevents the עבד from attaining freedom is the concept of מדשייר בנכסים שייר נמי בעבד; then in a case where the אדון only possesses that city which he retained; thereby not leaving for the עבד any נכסים; in such a case where it is not applicable to say since the אדון is involved in retaining נכסים he is also retaining the עבד (The logic of מדשייר נכסים שייר נמי עבד only applies when the אדון is offering his properties to the עבד and simultaneously retaining some of the properties for himself. In such a case we say he is also retaining (part of) the עבד and does not intend to free him. If however the owner initially offers the עבד his properties and then reneges on his entire offering, in such a case the logic of מדשייר בנכסים שייר נמי גבי עבד does not apply. The אדון is giving the עבד nothing; neither his freedom nor his properties. There is no reason for the אדון to give such a שטר if he is also being משייר the עבד‎. We must therefore conclude that he is not משייר the עבד‎.); Then in that case – מודה רבי מאיר דיצא לחירות דפלגינן דיבורא‎ – ר"מ would agree that the עבד goes free, for ר"מ agrees with סברת רבא that פלגינן דיבורא; there is no חסרון of כרות גיטא (according to רש"י), since we cannot say מדשייר בנכסים וכו'. Therefore he is יוצא לחירות‎. תוספות has a difficulty with sרש"י' interpretation and subsequent consequences that in a case where אין לו אלא אותה העיר, then ר"מ would agree that יצא לחירות: ואין משמע כן בתוספתא כדפירשתי‎ – However it does not seem so in the תוספתא, as I explained. In the previous תוספות (ד"ה לעולם), תוספות quoted the תוספתא in which ר"ש maintained that even in the case of אין לו אלא אותו שדה, nevertheless he is יוצא לחירות‎. The simple reading of the תוספתא would indicate that ר"מ certainly argues with ר"ש in this situation and would maintain that לא יצא לחירות‎. This contradicts תוספות understanding of רש"י that in the case of אין לא אלא אותו שדה, where the concept of מדשייר וכו' is not applicable then ר"מ would agree with ר"ש that יצא לחירות‎. תוספות presents another difficulty with his understanding of רש"י ולשון אפילו אינו מיושב‎ – And the expression ‘even’ is not appropriate. The תוספתא quotes ר"ש as saying – דאפילו אין לא אלא אותה העיר משמע דכל שכן יש לו שאר נכסים דיצא לחירות‎ – ‘ Even if he only owns this field, nevertheless he goes free’. This expression indicates that certainly when the אדון has other properties besides the one he is retaining, then for sure that the עבד goes free. That is the basic meaning of אפילו; even in this case and certainly in other cases. However according to our understanding of רש"י – אדרבה רבי מאיר לא פליג אלא ביש לו שאר נכסים: The contrary is true, that ר"מ does not argue with ר"ש unless when the אדון owns other properties. This is the exact opposite of the logic inferred from the תוספתא‎. According to the תוספתא there is more reason to say יוצא לחירות when there are other נכסים‎. According to תוספות understanding of רש"י there is more reason to say יוצא לחירות when there is no other property. S UMMARY Initially the גמרא maintained that the reason ר"מ argues with ר"ש concerning the case where אין לו אלא אותה שדה, is because ר"מ is of the opinion that לא פלגינן דיבורא‎. That is why he is לא יצא לחירות‎. The conclusion of the גמרא is that ר"מ may maintain that פלגינן דיבורא and nevertheless argue with ר"ש in the abovementioned case; for he maintains that it is not a כרות גיטא‎. There is a dispute between רש"י and תוספות as to the meaning of לאו כרות גיטא‎. תוספות maintains that since the אדון is reneging on his original offer of כל נכסי, by retaining the נכסים for himself, there is a retention in the statement that purportedly would free the עבד; namely כל נכסי‎. That retention invalidates the שטר שחרור‎. רש"י maintains that the reason it is not a כרות גיטא is because since he is משייר בנכסים he is also משייר בעבד‎. תוספות understands רש"י to mean that if the סברא of מדשייר would not be applicable – as in the case of אין לו אלא אותה העיר‎ – then ר"מ would agree that יצא לחירות‎. תוספות finds this difficult to reconcile with the תוספותא, where the opposite seems to be true; that when it is אין לו אלא אותה העיר, there is less reason to say יצא לחירות‎. T HINKING IT OVER 1. תוספות maintains that according to רש"י when אין לו אלא אותו שדה, there is no סברא of מדשייר וכו', since the אדון retains all the נכסים for himself. However רש"י states clearly that when the אדון said חוץ מבית כור סתם then ר"מ and ר"ש would still argue; ר"מ maintaining that לא יצא לחירות‎. In this instance the אדון also retains all the נכסים for himself and yet ר"מ maintains that לא יצא לחירות, seemingly because מדנחית לשיורא וכו'. 2. What is the difference between the two questions תוספות asks on רש"י from the תוספתא‎?

שפתים ישק משיב דברים נכוחים —It is appropriate that all lips kiss one who responds with convincing words O VERVIEW The גמרא states that (even though) ר' יוסי praised ר"ש (the הלכה nevertheless is like ר"מ). The גמרא goes on to quote the praise that ר"י offered for ר"ש. It is not clear however, how did ר' יוסי indicate that he was referring specifically to ר"ש as opposed to ר"מ. -------------- כשאדם אומר דברים נכוחים אותם שסביבותיו‎ – When a person speaks convincing words those who surround him ; that are in his presence – משיקין שפתותיהם זו לזו ואין יודעין מה להשיב‎ – They clamp (kiss) their lips closed one to another and they do not know what to respond. S UMMARY The praise that ר"י offered for ר"ש was that whomever heard him was not able to respond (or refute) [to] him. T HINKING IT OVER Why do neither רש"י nor תוספות translate the פסוק in the more literal manner?

ואינו חוזר בעבד‎—And he cannot retract concerning the slave O VERVIEW The גמרא quotes רב נחמן that if a שכיב מרע granted all his נכסים to his עבד, and then recuperated, he may retract his gift of נכסים‎. He may not however retract the gift of freedom granted to his עבד, since יצא עליו שם בן חורין‎. People already assume that the עבד is a free-man. תוספות will be discussing the efficacy of a שטר שחרור written by a שכיב מרע, in connection with the assumption that יצא עליו שם בן חורין‎. ---------------- תוספות asks: ואם תאמר ואמאי יצא בן חורין[ומותר בבת חורין] הא מתנת שכיב מרע הוא‎ – You may ask; why does he go out as a free-man [and is permitted to marry a free-woman] this is a gift of a death-bed ridden person – ולא קנה אלא לאחר מיתה ואין גט לאחר מיתה‎ – And one does not acquire possession of the gift of a שכיב מרע until after his death, and there can be no גט after death. תוספות answers: ויש לומר בדכתב לו מהיום‎ – One may answer that the שכיב מרע wrote in the שטר שחרור that it is effective retroactively ‘from today’ onward. [After the שכיב מרע dies the עבד will retroactively be free from the present date on the שטר‎.] In such a case it is a good שטר‎. The עבד is being freed today. [There is an assumed provision that his freedom today depends on the death of the שכיב מרע‎. Only when the שכיב מרע dies will the עבד retroactively be freed.] Therefore, since the עבד will be ultimately freed by this שטר (if the שכ"מ dies), we consider that it was יצא עליו שם בן חורין; especially since the שכ"מ wrote that the גט is effective מהיום‎. תוספות offers another possibility; that it is not necessary that the שכ"מ write 'מהיום' explicitly: אי נמי אפילו סתמא דכיון דדעת שכיב מרע לשחררו‎ – Or you may also say; that the עבד is freed even if the שכיב מרע wrote the שטר in the standard manner; he did not write מהיום‎. Nevertheless, since it is the intent of the שכ"מ to free the עבד‎ – דעתו שיקנה בשעה שראויה לשחרר דהיינו מחיים‎ – His intent is that the עבד should acquire his freedom at the appropriate time when he can be freed; this means during the life of the שכיב מרע‎. Therefore even though 'מהיום' was not explicitly written in the שטר it is assumed that the intent of the שכ"מ is that the עבד should be freed while the שכ"מ is living. The שטר therefore is a good שטר, by which the עבד will be freed (upon the death of the שכ"מ). Consequently, since it is a good שטר, therefore יצא עליו שם בן חורין, and אינו חוזר בעבד‎. תוספות has a difficulty with the second answer, where we follow the intent of the שכ"מ, rather than what was specifically written in the שטר: ואם תאמר כיון דסתמא דדעת של שכיב מרע לחזור בו אם יעמוד אמאי אינו חוזר בעבד- And if you will say; since presumably the intent of the שכיב מרע is to retract his gift of freedom to the עבד if he (the אדון) recuperates, why indeed cannot the אדון retract and keep the עבד‎. Why do we not follow the intent of the שכ"מ regarding חזרה, just as we follow his intent concerning freeing the עבד‎? Were we to follow his intent, then again לא יצא עליו שם בן חורין, unless and until the שכ"מ dies. תוספות answers: ויש לומר דהכל תקנת חכמים היא גם מה שחזר בנכסים גם מה שאינו חוזר בעבד‎ – And one may say; that all the laws concerning the gift of a שכיב מרע is a תקנת חכמים including the ruling that he may retract the gift of his belongings if he recuperates, and also including that he may not retract concerning the עבד – דמסתמא דעתו כמו שיאמרו לו חכמים‎ – For presumably his intent is to follow whatever the חכמים will tell him. Therefore there is no implicit intent on the part of the שכ"מ to retract the שחרור if he recuperates. Rather his intent is to follow the wishes of the חכמים‎. The חכמים want the עבד to be free, since the שכ"מ wrote a שטר שחרור, it is יצא עליו שם בן חורין‎. תוספות makes a distinction: מיהו אם כתב בהדיא מהיום אם ימות ]מהיום אם לא ימות] – However if the שכיב מרע wrote explicitly in the שטר that this gift is valid from today onwards; if the שכיב מרע will die it should be a גט שחרור [ and if he does not die then as of today it is not a גט שחרור] – אין נראה שיועיל לענין זה יצא עליו שם בן חורין לומר שאינו חוזר בעבד‎ – It does not appear reasonable to assume that in this case the fact that the עבד is being called a free-man should be effective to the extent that we should say that he cannot retract the freeing of the עבד‎ – מאחר שהתנה בפירוש: Since he made an explicit provision that the עבד will be freed provided that the שכיב מרע dies. The שכיב מרע recuperated; therefore the עבד is not freed. S UMMARY There are two ways to explain the דין that if a שכ"מ gives a שטר שחרור to his עבד he will be freed, even though, generally the gift of a שכ"מ becomes effective לאחר מיתה and the rule is אין גט לאחר מיתה‎. A. that the שכ"מ wrote explicitly that the שחרור take effect מחיים‎. B. The שכ"מ need not write 'מחיים' in the שטר שחרור‎. We assume that his intent is that the שחרור be effective מחיים‎. It is also assumed that when the שכ"מ writes a שטר שחרור granting his עבד all his possessions, his intent is that it should be in accordance to the will of the חכמים‎. Therefore if he recuperates he may retract his gift of property, but he may not retract his gift of freedom to the עבד‎. This too is the wish of the חכמים (since יצא עליו שם בן חורין). In a case where the שכ"מ wrote explicitly מהיום אם ימות, it appears that he may be חוזר בעבד, since he explicitly stated that it will effective only if he dies. T HINKING IT OVER 1. How is the עבד קונה the נכסים after the death of the שכ"מ‎? Who is מקנה it to him? How do we distinguish between the שחרור העבד and the קנין נכסים‎? 2. Is the עבד permitted to marry a בת חורין while the שכ"מ is still alive? 3. Why does תוספות say דהכל תקנת חכמים וכו' מה שחוזר כו' מה שלא חוזר וכו'? Seemingly if ע"פ דין he is able to be חוזר, then the תק"ח is only by עבד, that he is not חוזר‎. If ע"פ דין he is not able to be חוזר then the תק"ח is only that by נכסים he is חוזר‎! Appendix The second וא"ת of תוס' asks: since the intent of the שכ"מ is to be חוזר if he recuperates, why indeed can he not retract concerning the עבד‎? The question, as explained previously, is that since we are following his intent, there is no יצא עליו שם ב"ח. It is evident that even after the שכ"מ wrote the שטר שחרור, he does not intend to free him if he recuperates. It is not clear therefore what is תוספות answer that הכל תקנת חכמים וכו'. Why indeed were the חכמים מתקן that he is not חוזר בעבד, since seemingly לא יצא עליו שם ב"ח‎? It would seem perhaps that really in all cases, once a שטר שחרור is written there is to certain degree a שם ב"ח on this עבד‎. However it is not sufficient to deny the שכ"מ the right to be חוזר unless this שטר שחרור will ultimately free the עבד‎. Therefore תוספות question was; we cannot deny the שכ"מ the right not to be חוזר בעבד if he did not explicitly write מחיים‎. The only reason why this שטר will ultimately free the עבד is because of his intent (and therefore you deny him the right to be חוזר); however this same intent declares that he chooses to be חוזר if he recuperates. We cannot use his intent to go against his intent! תוספות answers that once the שטר שחרור was written there is automatically a שם ב"ח on this עבד; especially since the שכ"מ intends to be משחרר him properly – מחיים‎. Therefore there is a certain degree of שם ב"ח on this עבד‎. The חכמים therefore prefer that אינו חוזר בעבד‎. The שכ"מ in turn will follow the dictum of the חכמים not to be חוזר בעבד even if he recuperates.

התם משום דלאו כרות גיטא הוא‎—There it is because it is not a גט of severance. O VERVIEW Our גמרא concludes that the reason ר"נ maintains that the הלכה is according to ר"מ that לא יוצא לחירות, if the אדון was משייר in the גט שחרור, is because it is not a כרות גיטא‎. Our תוספות quotes a גמרא in ב"ב where it seems that ר"נ does not agree with the reasoning of לאו כרות גיטא, and reconciles the difference. ------------------ תוספות asks: ואם תאמר דבפרק מי שמת (בבא בתרא דף קנ, א) [בעי למימר] עבדי כמקרקעי דמי‎ – And if you will say; that in פרק מי שמת [the גמרא wanted to say that] slaves are considered like immovable property [only] – ופריך עליה מהך דשייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין‎ – And the גמרא (there) challenges this assumption that עבדי כמקרקעי, from this [משנה which states] that if he retained any amount of קרקע the עבד does not go free. The גמרא there continues to expound the question – וקאמר עלה רב דימי עשו מטלטלין שיור אצל עבד‎ – And רב דימי said concerning this משנה; the חכמים instituted that מטלטלין should also be considered a retention concerning the עבד‎. If the אדון stated that he is retaining מטלטלין, the עבד does not go free either; the same as if the אדון retained קרקע‎ – ואמר ליה רבא לרב נחמן מאי טעמא‎ – And רבא asked ר"נ what is the reason that מטלטלין are also considered a שיור for the עבד‎. We seemingly always assume that עבדא כמקרקעי דמי‎. The fact that he retained מטלטלין should have no bearing on the עבד who is considered קרקע‎ – ואמר ליה משום דעבדא כמטלטלי דמי ומטלטלי הוי שיור אצל עבד‎ – And ר"נ answered to רבא: because עבדים are like מטלטלין [also] and מטלטלין is considered a שיור for the עבד‎. This concludes the question of the גמרא‎. We see from ר"נ that עבדי is also כמטלטלי דמי; not as we supposed that it is only כמקרקעי דמי‎. The גמרא there continues, to answer this question – ומשני רב אשי אנן משום דלאו כרות גיטא הוא מתנינן לה‎ – And רב אשי answered this question; we interpret the reason why it is considered a שיור and the עבד is not יוצא לחירות, it is because it is not a כרות גיטא‎. Really עבדי כמקרקעי דמי, and as an explanation of רב דימי who said עשו מטלטלין שיור אצל עבד, it is not (as ר"נ answered) on account of עבדי כמטלטלי דמי that it is considered a שיור, but rather since there was a שיור in this שטר‎. This concludes the גמרא‎. תספות now presents his question: משמע דרב נחמן דפירש טעמא משום דעבדא כמטלטלי דמי‎ – It seems that ר"נ who explained the reason, why the עבד is לא יצא לחירות is because an עבד is like מטלטלין‎ – לית ליה טעמא דלאו כרות גיטא הוא‎ – He does agree with the reason of לאו כרות גיטא‎. In our גמרא however we say that the reason ר"נ says הלכה כר"מ concerning שיור בעבד is on account of לאו כרות גיטא and from the גמרא quoted in ב"ב it seems that the reason is because עבדא כמטלטלי דמי and not because of כרות גיטא‎. תוספות answers: ואומר רבינו תם דהתם הכי פירושו אנן משום דלאו כרות גיטא הוא מתנינן‎ – And the ר"ת says that there in ב"ב the explanation of the גמרא is as follows: when רב אשי said we understand the reason is because it is not a כרות גיטא, he did not mean to dispute ר"נ; but rather רב אשי claimed – שכך השיב רב נחמן לרבא ולא משום דעבדא כמטלטלי הוא‎ – That this is what ר"נ actually responded to רבא; that the עבד does not go free since it is not a כרות גיטא but not because עבדא כמטלטלי הוא‎. רב אשי maintained – שלא השיב כן רב נחמן מעולם‎ – That ר"נ never responded in this manner that עבדא כמטלטלי, but rather דלאו כרות גיטא הוא‎ – והשתא רב אשי דהתם לטעמא דפירש הכא‎ – And now רב אשי there in ב"ב follows the reason which רב אשי explained here- טעמא דרב נחמן הוי משום דלאו כרות גיטא הוא כמו שהוא מפרש שם: That the reason of ר"נ is because it is not a כרות גיטא as רב אשי explains there in ב"ב. In both places רב אשי explains that the reason of ר"נ in the case of שיור is because לאו כרות גיטא הוא‎. S UMMARY When רב אשי said in ב"ב that אנן משום דלאו כרות גיטא מתנינן לה he did not mean to say that he disagrees with רב נחמן who maintains that עבדא כמטלטלי דמי‎. Rather רב אשי claimed that ר"נ never gave this reason of עבדי כמקרקעי דמי‎. The only reason ר"נ gave according to רב אשי was דלאו כרות גיטא היא‎. The same reason that רב אשי gives here to explain ר"נ. T HINKING IT OVER If we were to assume that ר"נ maintains עבדי כמטלטלי דמי, would ר"מ agree that פלגינן דיבורא or not?

והאמר רבי יוחנן דברי הכל כולי‎—But ר"י said that all agree, etc O VERVIEW The statement of אין ערעור פחות משנים is mentioned a few times in ש"ס. In each occasion it is quoted as 'והאמר ר"י', seemingly indicating that there is an original statement, and this is merely a quote of the original statement. However, we never find an original statement which says 'אמר ר"י'. ----------------- אומר רבינו תם דעיקר מילתא דרבי יוחנן‎ – ר"ת says that the original statement of ר"י that אין ערעור פחות משנים‎ – איתמר בפרק ב' דכתובות (דף כג, ב) גבי פלוגתא דמעלין לכהונה על פי עד אחד‎ – was stated in the second פרק of מסכת כתובות concerning the dispute whether one is elevated to כהונה based on the testimony of one witness. תוספות disregards a possible objection to this presumption: ואף על גב דהתם נמי מייתי לה כלישנא דמייתי לה הכא: And even though that there also in כתובות, he quotes the statement of ר"י in the same manner as he quotes it here; namely the גמרא says in both these places 'והאמר ר"י' – ‘but ר"י said’, indicating that the original statement was said elsewhere?! Nevertheless תוספות insists that the original statement of ר"י that אין ערעור וכו', is concerning the case of מעלין לכהונה ע"פ ע"א. S UMMARY The original statement of ר"י that אין ערעור פחות משנים was said concerning the issue of מעלין לכהונה ע"פ ע"א. Regardless that there also it is quoted as 'והאמר ר"י'. T HINKING IT OVER Why is it necessary to pinpoint the original statement of ר"י‎?

סמוך אהני‎—Rely on these O VERVIEW The גמרא is presently assuming that when the משנה states אם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו, we are discussing a situation where two witnesses claim that it is a forged גט‎. The משנה is therefore saying that in such a case if we find two witnesses that will authenticate the גט, it will be considered a valid גט‎. To which the גמרא asks; why should we rely on the two who authenticate the גט‎? Let us rather rely on the two who invalidate the גט‎. The question תוספות is addressing is, why should we rely on those who invalidate more than those who authenticate. ------------------- תוספות explains that the גמרא means that we should rely on those – שפוסלין החתימה ולוקמה בחזקת אשת איש‎ – who invalidate the signatures, equally with those who authenticate the signatures; and therefore since there are two conflicting sets of עדים, so let us place her in her original status, that she is a married woman. S UMMARY The עדי קיום and עדי ערעור contradict each other, forcing us to place the woman in her original status as an אשת איש‎. T HINKING IT OVER Does the גמרא (and תוספות) mean when it says: 'סמוך אהני', that she is a ודאי א"א or a ספק א"א‎?

אלא ערער דבעל‎—Rather it is the contention of the husband O VERVIEW The גמרא states that קיום הגט is necessary (בא"י) if the בעל is מערער‎. תוספות will offer another possibility where קיום is necessary. ------------------ והוא הדין ערער דלקוחות שבאה אשה לטרוף מהן כדאמרינן בירושלמי: The same law holds if it was the contention of the purchasers (who brought property from this woman’s husband), from whom this woman came to collect the purchased properties from them as the גמרא says this in the תלמוד ירושלמי‎. The woman claims that she has a prior lien on these properties, for they are subordinate to her כתובה‎. The לקוחות argue that she is not entitled to collect the כתובה unless we first validate the גט‎. The law is on the side of the לקוחות‎. She must be מקיים the גט before she can collect from the לקוחות, even if the בעל is not מערער S UMMARY The לקוחות can force the אשה to be מקיים the גט, if she seeks to collect her כתובה from the נכסים they bought from her husband. T HINKING IT OVER 1. What is the greater חידוש: that the בעל can be מערער or that the לקוחות can be מערער‎? 2. What support can be brought from the לשון המשנה, to תוספות contention that ערעור לקוחות also requires קיום‎?

אף על פי שקלס רבי יוסי את רבי שמעון הלכה כרבי מאיר וכדאמרינן בירושלמי למדרש קלסו ולא להלכה.

הא ד אמר רב נחמן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד. קשיא לי והלא בין לאביי בין לרבא סבירא להו בסוף פרק יש נוחלין (ב"ב קלז, א) דמתנת שכיב מרע אינה קונה בשעמד, אלא דלמר קנה עם גמר מיתה ולמר לאחר גמר מיתה, ותירצו בתוספות כאן דטעמא דמילתא משום דכל מאן דמצוה אדעתא דרבנן קא מצוה ורבנן הוא דאמור דאינו חוזר בעבד. שהרי יצא עליו שם בן חורין וכבר קדשו השם, ומכל מקום שפיר דייקינן מינה דפלגינן דבורא כיון שבשטר אחד זכה כל נכסיו לעבדו, וחוזר הוא בנכסים ונתבטל כח השטר לגבי נכסים וקם הוא לגבי שחרורו של עבד. ולי נראה דהרי זה כמוסרו לעצמו לקנות עצמו בן חורין וכענין ששאלו (ב"ב קמח, ב) במקדיש כל נכסיו ועמד חוזר דהא עמד או אינו חוזר דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ואף על גב דההיא סלקא בתיקו הא עדיפא, דהתם איפשר שחוזר לפי שמצינו הקדש יוצא בלא פדיון וחוזר לחולין ולא מצינו בן חורין חוזר ונעשה עבד והוה ליה ככותב ומזכה דאינו חוזר, והכי פירושא חוזר בנכסים דמתנת שכיב מרע אינה אלא עד לאחר גמר מיתה ואינו חוזר בעבד שהרי יודע הוא שיצא עליו שם בן חורין ואין בן חורין חוזר ונעשה עבד ולפיכך גמר וזכהו לעצמו מעכשיו, ועוד דלא אמרו אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט לומר שיהא כמסור ממש ליד גזבר ההקדש שאם כן לא מצינו שאלה בהקדש שאין שאלה אחר מסירה כדאמרינן בנדרים (נט, א) שאין שאלה בתרומה ביד כהן ולא אמרו כמסירה להדיוט אלא לענין קניה שאם הקדיש שור אפילו שהוא בסוף העולם קנה הקדש ובהדיוט עד שימשוך כדאיתא בקידושין (כח, ב). כנ"ל.

אמר רב אשי התם טעמא משום דלא כרות גיטא הוא כלומר הא דרב נחמן דפסק הלכה כרבי מאיר לאו משום דלא פלגינן דבורא הוא אלא משום דבעינן כריתות דגמרינן לה לה מאשה והתם כתיב ספר כריתות והכא כיון דשייר במתנתו דאיכא למימר דנחת לשיורא ושייריה נמי לעבד מכיון שלא הוזכר בתוך המתנה בפירוש לאו כריתות גמור הוא, אבל היכא דלא נחת לשיורא כלל פלגינן דבורא ויצא לחירות הואיל ויצא עליו שם בן חורין. ועבד שהביא גיטו נמי לא נחית ביה לשיורא והילכך שפיר קאמר רבא דקנה עצמו ונכסים לא קנה דפלגינן דבורא. כך פרש"י ז"ל. ולהאי פירושא איצטרכינן לפרושי דדוקא בשיש לו נכסים רבים ושייר בהם כל שהוא הוא דאמר רבי מאיר דלא יצא לחירות אבל במשייר שדה אחת או עיר אחת ואין לו אלא היא דליכא למימר ביה דנחת לשיורא ושייריה נמי לעבד מודה רבי מאיר לרבי שמעון דיצא לחירות וזה כפירושו שכתבנו למעלה, וכבר כתבנו מזה שיש עליו מן הקושיות. ובתוספות פירשו (בד"ה הלכה כר"מ) דלאו כרות גיטא הוא כיון שיש שיור בדבור שהוא משתחרר בו דקאמר כל נכסי ואינו מתקיים כולו, אבל בעבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך אי נמי כל נכסי קנויין לך פלגינן דבורא דהא איכא כרות גיטא דלא שייר בלישניה וכן ההיא דשכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד, כרות גיטא הוא דלא שייר בלשון מתנתו כלל. ולענין פסק הלכה. קיימא לן דעבד שהביא גיטו בין שכתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך בין שכתוב בו כל נכסי קנויין לך, ואמר בפני נכתב ובפני נחתם, עצמו קנה מידי דהוה אגט אשה נכסים לא קנה מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא ופלגינן דבורא אבל אם נתקיים בחותמיו קנה עצמו בן חורין וקנה נכסים וכדתנן (פאה פ"ג מ"ח) הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין. והיכא דשייר במתנתו קרקע כל שהוא או אפילו מטלטלים כל שהן לא יצא בן חורין, וכדאמרינן בפרק מי שמת (ב"ב קנ, א) עשו מטלטלים שיור אצל העבד ואף על פי שנתקיים בחותמיו ובין ששייר קרקע או מטלטלין ידועים בין ששייר קרקע כל שהוא או מטלטלין כל שהן סתם לא יצא בן חורין וכדתנן (שם) הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין ורבי שמעון אומר לעולם הוא בן חורין עד שיאמר כל נכסי נתונין לפלוני עבדי חוץ מאחד מרבוא שבהם וקיימא לן כתנא קמא דהוא רבי מאיר וכדאמר רב יוסף בר מניומי משמיה דרב נחמן אף על פי שקלס רבי יוסי את רבי שמעון הלכה כרבי מאיר. ודוקא בכותב סתם נכסיו לעבדו ולא הוזכר העבד עצמו בתוך המתנה ומשום דאמרינן מדנחת לשיורא נחת לשייר אפילו גופו של עבד והוא שיש לו נכסים אחרים לבר מאותן המשויירין, אבל אם פירש לו עצמך ונכסי נתונין לך חוץ מקרקע כל שהוא קנה עצמו בן חורין וקנה נכסים חוץ מאותו משהו, ואי נמי בשלא הוזכר העבד באותה המתנה אבל אין לו נכסים אחרים אלא אותן המשויירים קנה עצמו בן חורין לפי פירושו של רש"י ז"ל שכתבנו למעלה. אבל לפי פירושן של רבותינו בעלי התוספות ז"ל אם כתב לו סתם נכסי קנויין לך חוץ מכך וכך אף על פי שאין לו אלא אותה שדה ששייר לעולם לא קנה עצמו בן חורין דלאו כרות גיטא הוא כיון ששייר בדבור שהוא משתחרר בו וכן משמעה של תוספתא דאפילו בשאין לו אלא אותה שדה ואותה העיר פליגי רבי מאיר ורבי שמעון, ומיהו אם כתב לו עצמך ונכסי קנויין לך חוץ מקרקע פלוני יצא בן חורין דהא לא שייר במה שהוא משתחרר בו דהיינו בלשון שכתב לו עצמך קנוי לך, וכרות גיטא הוא. ובהלכות רבינו אלפסי פירש משום דלאו כרות גיטא הוא דמתנינן לה דכיון דשייר קרקע כל שהוא וכתב הכי בגיטא הוה ליה לרביה זכותא בגיטא וכגון זה אינו גט כריתות דבעינן דליהוי גיטא דחירותא כוליה לעבדא וליכא. ומשום הכי לית הלכתא כרבי שמעון דאמר לעולם הוא בן חורין, אבל דבורא פלגינן, משמע מתוך לשון רבינו זצ"ל דאפילו כתב לו בפירוש עצמך ונכסי קנויין לך חוץ מקרקע כל שהוא לא יצא בן חורין. ולענין גט אשה נמי שכתוב בו מתנה ואמרה בפני נכתב ובפני נחתם ואי נמי שליח שהביא גט וכתוב בו מתנת נכסים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם דינו כעבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך והיא מגורשת ונכסים לא קנתה עד שיתקיים בחותמיו, ומיהו לענין לגבות כתובתה מבני חרי נאמן, דמספר כתובתה נלמוד שכך כתב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, אבל ממשעבדי לא גביא אלא אם כן נתקיים בחותמיו וכדאמרינן בירושלמי ואיפשר נמי דאפילו ממשעבדי נמי גביא דהא במביא מארץ ישראל שנינו אם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו וגרסינן עלה בירושלמי (ה"ג) ערער מאן ואמר רב חסדא אף הלקוחות עוררים, דאלמא דוקא במביא בארץ ישראל דלא אמר בפני נכתב ובפני נחתם דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה, כי אתי לקוחות ומערערי משגחינן בהו, הא בחוץ לארץ דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה, אף הלקוחות שערערו ערעורן בטל, ואפשר נמי דאפילו מביא בארץ ישראל דאינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם כיון דאסיקנא לעיל דאי אמר מהני ואי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה אף הלקוחות שערערו ערעורן בטיל, והני מילי לגבי עיקר כתובה דהתם הוא דאיכא למימר טעמא דמספר כתובתה נלמוד דהוה ליה תנאי בית דין אבל תוספת כתובה לא. הא דאסיקנן הכא דפלגינן דבורא ועבד שהביא גיטו וכתוב בו כל נכסי קנויין לך ואמר בפני נכתב ובפני נחתם דמהמנינן ליה אעצמו ויצא בן חורין ולא מהמנינן ליה אנכסים ולא קנה נכסים, איכא דק"ל אמאי דגרסינן בגמרא דבני מערבא בפירקין (הלכה א' ובמכות פ"א הי"ב) ומייתי לה רבינו אלפסי במכות בשילהי פרק כיצד העדים נעשין זוממין, כתב כל נכסיו לשני בני אדם והעדים כשרים לזה ופסולין לזה, רבי יוחנן אמר פסול, וריש לקיש אמר כשר, אמר רבי אלעזר מתניתא מסייע ליה לרבי יוחנן מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה, אף שלש נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה, אלמא משמע דלא פלגינן דבורא דקיימא לן (יבמות לו, א. ועוד) דכל רבי יוחנן וריש לקיש הלכה כרבי יוחנן חוץ מתלת. ובירושלמי דהכא בריש פרק קמא (ה"א) תלי הא דעבד בההיא פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש דהתם, והכי גרסינן התם היה כתוב בה מתנה ואמר בפני נכתב ובפני נחתם מאחר שערעורו בטל אצל הגט, ערעורו בטל אצל המתנה או מאחר שערעורו בטל אצל הגט ערעורו קיים אצל המתנה. תנינן אחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים וכו'. כתב כל נכסיו לעבדו את אמר היא גיטו היא מתנתו, מה את עבד ליה כגט הוא וערעורו בטל, או כמתנה הוא וערעורו קיים וייבא כהדא, כתב כל נכסיו לשני בני אדם כאחת והיו העדים כשרים לזה ופסולין לזה רבי אילא בשם רבי אסי אתפלגון רבי יוחנן וריש לקיש חד אמר מאחר שהם פסולין לזה פסולין לזה וחרנה אומר כשרין לזה ופסולין לזה, רבי מונא לא מפרש, רבי אבין מפרש רבי יוחנן אומר מאחר שהן פסולין לזה פסולין לזה ור' שמעון בן לקיש אמר כשרים לזה ופסולין לזה. אמר רבי אלעזר מתניתא מסייעא ליה לרבי יוחנן מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה. ר' יעקב בר אחא אמר אתפלגון חברין דרבנין ורבנן חד אמר יאות אמר רבי אלעזר, וחרנה אמר לא יאות אמר רבי אלעזר, מאן דאמר יאות אמר ר' אלעזר עושה עדות אחד באיש אחד כעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, מאן דאמר לא אמר רבי אליעזר יאות, נעשה כשתי כתי עדיות כשרין לזה ופסולין לזה. וי"ל דהתם בירושלמי דאמרי ייבא כהדא דאתפלגון רבי יוחנן וריש לקיש ולאו למימרא דדמו להדדי, ורבי יוחנן דפסיל בההיא ולא פלגינן דבורא סבירא ליה הכא דלא פלגינן דבורא דהתם שאני דנעשה כעדות אחת באיש אחד ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכדאיתא התם בירושלמי אבל הכא לאו משום דנתבטל הוא אלא משום דלא נתקיים בחותמיו, ואי נמי בכותב כל נכסיו לעבדו ועמד לאו משום דפסול עדות הוא אלא משום דיכול הוא לחזור במקצת מתנתו משום דעמד ולא שייך למימר ביה מתנה שנתבטלה מקצתה נתבטלה כולה, והא דאמרינן התם דאתיא כההיא דאתפלגון ביה רבי יוחנן וריש לקיש מכל שכן קאמר דמאן דאמר בההיא כשרים לזה ופסולין לזה ולא אמרינן עדות שנתבטלה מקצתה בטלה כולה כל שכן דסבירא ליה הכא דמתנה שבטלה מקצתה לא בטלה כולה אבל לרבי יוחנן דאמר התם דמאחר דפסולין לזה פסולין לזה איפשר ליה דסבר הכא דעצמו קנה אף על פי שנכסים לא קנה דפלגינן דבורא דלאו הא בהא תלייאן, והלכך איפשר דאיתא להא ואיתא להא. אי נמי איכא למימר דמאן דאמר לא יאות אמר רבי אלעזר סבירא לה דטעמא דרבי יוחנן לאו משום עדות שבטלה מקצתה היא משום דכיון דעל שני בני אדם הן מעידין לא דמיא לעדות שבטלה מקצתה והיינו דאמרינן לא יאות אמר רבי אלעזר דאמר משום עדות שבטלה מקצתה ואינו אלא משום דלא פלגינן דבורא, וכל שטר שבטל קצתו בטל כולו והוא הדין לעבד שהביא גיטו ואנן קיימא לן כמאן דאמר יאות אמר ר"א כלומר דטעמיה דרבי יוחנן משום עדות שבטלה מקצתה הוא ולא משום דלא פלגינן דיבורא, והילכך קיימא לן כרבי יוחנן דאמר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וקיימא לן דפלגינן דבורא כך תירץ הרמב"ן ז"ל. ומיהו רבינו אפרים ז"ל כתב דההיא דאתפלגון בירושלמי בכותב נכסיו לשני בני אדם ליתא דהא קיימא לן דבתרי גופי פלגינן דבורא כדאסיקנא ביש נוחלין (ב"ב קלד, ב). והרב בעל העטור ז"ל כתב דודאי דההיא בירושלמי לאו כתרי גופי הוא דהא כותב כל נכסיו ביחד לשני בני אדם הוא וכיון דנכסים אינן מוחלקין כעדות אחת היא ולא פלגינן בה דבורא דומה לכותב כל נכסיו לשני עבדיו דגרסינן (לקמן גיטין מב, א) דנכסים אינן מוחלקין, אבל בכותב לעבדו עצמך ונכסי קנויי לך בההיא איכא לפלוגי דבורא. ומה שתלאן זו בזו בירושלמי דהכא כבר תירצנוה למעלה.

גמרא ערער כמה אילימא ערער חד והאמר רבי יוחנן אין ערעור פחות משנים ואלא ערער תרי, תרי ותרי נינהו מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני. כלומר, ואפילו נתקיים בחותמיו מאי הוי לעולם הגט פסול ובחזקת מזוייף דתרי ותרי נינהו ואוקי איתתא בחזקת נשואה אלא

ערער דבעל והילכך עד שלא תקיים בחותמיו חוששין לערעורו של בעל, אבל לאחר שנתקיים בחותמיו לא משגחינן ביה וערעורו בטל.

ואם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו ואוקימנא לה בגמרא

בעירעור דבעל ואי נמי בעירעור דלקוחות כדגרסינן בירושלמי (ה"ג) מי עורר רב חסדא אמר הבעל עורר אמר רבי יוסה אף הלקוחות עוררין שלא תטרוף מהם, והאי דלא נסיב לה בגמרין בעירעור דלקוחות משום דמתניתין בערער הבא לפסול הגט לגמרי לפוסלה אעלמא קא מיירי ולא בחשש המעכב בטריפת כתובתה קא מיירי. ומיהו ודאי אי אתיא למטרף לקוחות וערערו לקוחות עליה לומר דילמא גט מזוייף הוא יתקיים בחותמיו. ור' יצחק ז"ל דקדק מתוך משנתינו דכיון דמשיאין אותה בגט זה עד שלא יתקיים בחותמיו ולא חיישינן למזויף שמע מינה דהבא ליפרע מנכסי חברו שלא בפניו אי נמי מן היתומים או מן הלקוחות בשטר שבידו גובה ואין צריך לקיימו דהא למזוייף לא חיישינן, ודוקא בלוה עצמו דמצי טעין בבריא מזוייף הוא דמקבלין טענתו אבל בלקוחות וביתומים דשמא נינהו לא חיישינן ליה כלל דבכי הא לא טענינן להו דכל דלא שכיח לא טענינן להו ליתמי וללקוחות וכדאשכחן בב"ב (ע, ב) גבי שטר כיס היוצא על היתומים דלא טענינן להו ליתמי נאנסו אף על גב דאבוהון מצי טעין וטעמא דמילתא כדאמרן דכל דלא שכיח לא טענינן להו ליתמי וללקוחות והוא הדין לטענת מזוייף. ועוד דכיון דקיום שטרות דרבנן דאי מדאורייתא בלא קיום סגי דאחזוקי אינשי בשקרי לא מחזקינן וכדאמרן בריש מכילתין (ג, א) מספק לא טענינן טענת מזויף, ועוד הביא ר"י ראיה מההיא דאיפליגו רבנן ורבי מאיר (ב"מ יב, ב) דרבי מאיר סבר יחזיר שאין בית דין נפרעין מהם ורבנן סברי לא יחזיר שבית דין נפרעין מהן ואוקימנא לה התם (יג, א) בשאין חייב מודה ורבי מאיר לטעמיה דאמר שמואל אומר היה רבי מאיר שטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה לא מנכסים משועבדין ולא מנכסים בני חורין ומחזיר למלוה לצור על פי צלוחיתו. ופריך ונהדר ליה ללוה לצור על פי צלוחיתו לוה הא קאמר לא היו דברים מעולם, והשתא לרבנן אמאי לא יחזיר, אם מקיים ליה לשטריה אם כן הדין עמו דהא לוה לא היו דברים מעולם קאמר ואי לא מצי מקיים ליה הא לא גבי ביה כלל, אלא ודאי דאיכא למיחש משום יורשין ומשום לקוחות דגבי מינייהו אף על פי שלא נתקיים בחותמיו ואתי למיטרף שלא כדין. ורבינו תם דחה ראיה זו משום דמעיקרא כי מוקי לה שמואל למתניתין בשאין חייב מודה ופרכינן אי הכי כי אין בה אחריות אמאי יחזיר נהי דלא גבי ממשעבדי מבני חרי מיגבא גבי, היכי דמי דמצי גבי אי מיניה דידיה אי לא מקיים ליה הא לא גבי ליה כלל ואי מקיים ליה הא מדינא גבי ואי מיתמי כיון דלית ביה אחריות נכסים כמלוה על פה חשיבא ליה לרב ושמואל ואינה גובה מן היורשין, דהא איבעיא ליה לשמואל התם (ב"ב קנז, א) דאיקני קנה ומכר דאיקני קנה והוריש מהו ואתי' למיפשט מדתנן נפל הבית עליו ועל אביו וכו' בעל חוב אומר האב מת ראשון ויורשי האב אומרים הבן מת ראשון ואי אמרת דאיקנה קנה והוריש לא קנה נהי נמי דאב מת ראשון דאיקנה הוא אלא לאו שמע מינה קנה, ואמר להו רב נחמן זעירי חברין [ומנו שמואל אמר] מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם, ואתקיף לה רב שמעיה [בגמרא איתא: אשי] והא מלוה על פה היא כלומר למאן דאמר לא קנה מלוה על פה היא ואפילו מצוה ליכא דהא רב ושמואל דאמרי תרווייהו אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות ואפילו משום מצוה ליכא, אלמא אפילו היכא דאיכא אחריות של דאיקני למאן דאמר לא משתעבד חשבינן ליה כמלוה על פה כל שכן היכא דליכא אחריות כלל. ומיהו אי משום הא לא איריא דאיכא למימר דהכא חיישינן דלמא אתי למיגבי מיניה דידיה ושלא בפניו ולא טענינן ליה מזויף הוא כדפרישית. אלא מיהו ראית ר"י ז"ל אינה ראיה מיהא, דהתם איכא למימר דהיינו טעמא דלא יחזיר דכיון דהשתא בשעת מציאה אינו מקויים והלה טוען מזויף הוא איתרע ליה בנפילה והלכך אין לגבות בו מן הדין, ואפילו ימצא עדי קיום דכיון דנפל איתרע ליה וחיישינן דלמא זיופי זייף וחתים ואפילו היכא דאתו סהדי גופייהו ואסהידו אחתימות ידייהו דאיהו היא אפילו הכי חיישינן דלמא דייק טפי וזייף כההיא דבב"ב (קסז, א) דאנח ידיה אזרנקא, ואין זה נכון דלא חיישינן להא דלא שכיחא כלל דאי חיישינן להכי הא דאמר שמואל התם (ב"מ יד, א) מצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים ואפילו אין חייב מודה ליחוש שמא מזויף הוא ויקיימנו שלא כדין כדאמרינן הכא, ואין סברא לחלק בין שאינו עכשיו מקוים ויכול לקיימו ובין שהוא מקוים ממש עכשיו דכיון שמתקיים הוא לבסוף אף על פי שעכשיו אינו מקוים יחזיר כיון שאילו היה מקוים בשעת מציאה היו מחזירין. אלא יש לפרש דהתם במקויים ממש הוא והכי קאמר דלמא כתב ללות ולא לוה הוה ולא מטא לידיה כלל ואף על גב דאיהו לא היו דברים מעולם קאמר כלומר איני מכיר בשטר זה ולא כתבתיו כלל אנן כיון דנפל חיישינן לכולהו חששות ואמרינן כתב ללוות ולא לוה הוה ולא רמיא אנפשיה ולאו אדעתיה. אי נמי מימר אמר אי מודינא ביה ואמינא כתבתי ללוות ולא לויתי הוה דלמא לא מהימני לי רבנן אימא לא כתבתי כלל. וכיון דנפל איתרע ליה וחיישינן לכל הני חששות. גם זה דחוק קצת בעיני, דבשלמא בשיש בו אחריות נכסים אמרי לקוחות אנן לאו מפיו של לווה אנו חיין אלא אנו אומרים שמא כתב ללוות ולא לוה הוה אלא לגבי בני חרי כיון דאיהו קמן וטוען לא כתבתי כלל והרי שטר זה מקוים לפניך והוכחש בעדים היכי אקשינן להדיא אי בשאין חייב מודה כי אין בו אחריות נכסים אמאי יחזיר וכי כל כך הוא פשוט דלגבי דידיה לא נקבל טענתו ונאמר דטענה אחרת יש לו ולא מגלה טענתיה, זה דחוק. ועוד כל דמקויים אפילו נפל לא חיישינן לשמא כתב ללוות ולא לוה וכדאמרינן התם בפרק קמא דמציעא (ז, א) מאן מקיים שטריה מלוה. ויש מפרשים דכי יש בהן אחריות נכסים והלה טוען מזויף הוא משום הכי לא יחזיר ויתקיים בחותמיו מפני שהלקוחות טוענין אנו אומרים שמא כתב ללוות ולא לוה הוה וכיון שהוא אינו אומר תנו טענתם טענה לגבי המשועבדין ולא יחזיר כדי שלא יגבה מן המשועבדין, אבל מבני חרי מיגבא גבי אי מקיים ליה דהא איהו טענת מזויף קא טעין והרי זה מקוים לפניך. והא דאקשינן כי אין בהם אחריות נכסים אמאי יחזיר מבני חרי מיגבא גבי הכי קא קשיא ליה היכי תנא סתם יחזיר דמשמע אפילו בשאינו מקוים ואמאי דלמא מזויף הוא כדאמר ומימר אמר מדאהדרוה ליה רבנן שמע מינה דליכא למיחש לטענתיה ואפילו לא יקיימנו גובה מיניה ואזיל ופרע ליה. וזה יותר דחוק, חדא דנימא כשיש בו אחריות נכסים לא יחזיר למיגבי ממשעבדי אבל מבני חרי גבי דאם כן הוה ליה למימר גובה מבני חרי ואינו גובה ממשעבדי, ועוד דלישנא דמבני חרי מיגבא גבי בבית דין קאמר דאי לא הוה ליה למימר דלמא פרע ליה, אי נמי הוה ליה למימר בהדיא [הכין] מימר אמר האי דאהדרוה רבנן ניהליה למאי הלכתא אהדרוה רבנן וכו' כמו שאמרו גבי מצא גט אשה בשוק (שם יט, א), ועוד צריכה תלמוד. ויש לנו לומר כלשון ראשון, וההיא דשמואל לא קשיא, דהתם בשאין הלווה כאן לטעון מזוייף הוא ואנן לא טענינן מילתא דלא שכיחא הא בטעין חיישינן כי הכא כיון דנפל, ויש לנו כיוצא בזו שמקבלין מבעל דין בשטוען ואין בית דין טוענין כן מפני שאינו מצוי כההיא דשטר כיס היוצא על היתומים שבב"ב (ע, ב), ומה שדקדק רבינו זצ"ל ממתניתין דהכא אינה ראיה דשאני הכא דדילמא משום עגונא אקילו ביה, ואי נמי שאני הכא דלא מגבי מיניה דבעל מידי אלא אפקועי ממונא ושמא בהפקעת ממון לא מצרכינן ליה לקיומי שטרי' אלא אם בא בטענת בריא. ומאן דמפיק תברא אשטרא דיתמי אף על גב דלא נתקיים בחותמיו לא מגבינן ביה בשטרא ומיהו לא קרעינן לה לשטרא עד דגדלי יתמי דילמא מייתי ראיה ומרעו ליה לתברא. וההיא שטרא דיתמי דנפיק עליה תברא ואמר רבינא עלה דמיקרע קרעיה לה דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן מיירי במקויים וכן פירשה רבינו חננאל ז"ל במקומה בפרק קמא דבבא בתרא (ז, ב) אבל ודאי הבא ליפרע מנכסי חברו שלא בפניו ואי נמי מן היורשין ומן הלקוחות אמרינן ליה קיים שטרך וחות לדינא, וראיה לדבר מדאמרינן לעיל (גיטין ח, ב) עבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך ואמר בפני נכתב ובפני נחתם עצמו קנה מידי דהוה אגט אשה ונכסים לא קנה דלגבי נכסים חיישינן למזוייף ועד דמקיים ליה בחותמיו לא מגבי ביה כלל נכסים, אלא דאיכא לדחויי דהתם דאתו בעלים ומערערי ואפילו הכי לגבי שחרור לא משגחינן ביה דהימוניה הימנוה רבנן מידי דהוה אגט אשה אבל אנכסים לא הימנוה מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא דכי אתי לווה ומערער אמרינן ליה קיים שטרך. ומיהו יש לדקדק דאמרינן בב"ב (קעד, ב) אמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש ופריך וכי אדם עושה קנוניא על בניו דרב ושמואל דאמרי תרווייהו שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין ואסיקנא כי קאמר רב הונא התם דנקיט שטרא דמקויים וההיא דשמואל בדנקיט שטרא דלא מקויים והילכך אמר תנו נותנין דקיימיה לשטריה לא אמר תנו לא קיימיה לשטריה ודילמא שלא להשביע את בניו קאמר, ואם איתא דלא טענינן להו ליתמי בשטרא שאינו מקויים טענת מזוייף נהי דלא אמר תנו מכל מקום ליגבי בשטרא דבידיה, וההוא ודאי מדקאמר נותנים ואין נותנין בדאית ליה נכסי לאב קא מיירי, ואולי נדחה דהתם כיון דודאי דאמר מנה לפלוני בידי ולא אמר תנו מיגרע טפי מדאישתק דידים מוכיחות דשלא להשביע את בניו הוא דאיכוון ולית ליה גביה מידי דמזוייף הוא או פרוע. ומיהו מהא דגרסינן בירושלמי שכתבנו למעלה (בד"ה ואם יש עליו עוררין) אף הלקוחות עוררים שלא תטרוף, איכא ודאי למשמע דהבא ליפרע מן היורשין או מן הלקוחות אמרינן ליה קיים שטרך וחות לדינא, שלא כדברי ר"י ז"ל. ועוד נ"ל שיש לדקדק מהא דגרסינן בב"ב (קנג, א) גבי מתניתין דלא כתב בו שכיב מרע וכו' צריך להביא ראיה שהיה שכיב מרע דברי רבי מאיר וחכמים אומר המוציא מחבירו עליו הראיה, ואמר רב הונא (שם קנד, א) עלה ראיה בעדים ורב חסדא אמר ראיה בקיום השטר, ואוקימנא בפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש רבי יוחנן אמר ראיה בעדים וריש לקיש אמר ראיה בקיום השטר ואותביה ר"י לר"ל ממעשה דבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת וערערו עליו בני משפחה לומר קטן היה בשעת מיתה ובאו ושאלו את רבי עקיבא מהו לבדקו וכו', בשלמא לדידי דאמינא ראיה בעדים כיון דלא אשכחו עדים היינו דקאתו ואמרי מהו לבדקו אלא לדידך דאמרת ראיה בקיום השטר למה לי לבדקו לקיימו שטרייהו ולוקמו בנכסייהו, אלמא קיום מיהא בעי ואף על פי שבא להוציא מן היורשין. אלא אם תאמר דהתם לקיימו שטרייהו לאו דוקא אלא הכי קאמר ליפקו שטרייהו ולוקמו בנכסייהו דהא סתמא כמקויים הוא ומשום דבעיקר פלוגתייהו הוי ראיה בקיום השטר דוקא דהא שכיב מרע גופיה הוא דקא מרע ליה דאמר שכיב מרע היה ועמד משום הכי נסיב לה הכא נמי לקיימו שטרייהו ולאו דוקא אלא ליפקו שטרייהו, אי נמי התם יורשין בטענת בריא היו באין לומר קטן היה וכל שטוענין בריא מקבלים מהם לכולי עלמא. ורבינו תם ז"ל היה מביא ראיה קצת לדברי ר"י ז"ל מדגרסינן בירושלמי בריש מכילתין (ה"א) המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם, וקשיא אילו המביא שטר מתנה ממדינת הים שמא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ריב"ל שניא היא שאינן בקיאין בדקדוק גיטין אמר רבי יוחנן קל הקילו עליה שלא תהא יושבת עגונה. והכי קל אינו אלא חומר שאילו לא אמר בפני נכתב ובפני נחתם אף את אין מתירה לינשא אמר רבי יוסי חומר שהחמרת עליה מתחילה שיהא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם הקלת עליה בסוף שאם בא וערער ערעורו בטל. אלמא מדאקשינן אילו המביא שטר מתנה ממדינת הים שמא צריך לומר, שמע מינה דהבא לגבות מנכסי חבירו שלא בפניו בין במלוה בין במתנה לא חיישינן למזוייף ולא טענינן מזוייף הואי. ובתוספות דחו ראיה זו דהכי קאמר אילו המביא שטר מתנה ממדינת הים שמא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ולא סגיא דלאו הכי ואפילו נתקיים בחותמיו, ופריק שנייא היא לפי שאין בקיאין בדקדוקי גיטין כלומר התם משום לשמה הוא שאין בני חוצה לארץ בקיאין בלשמה או במחובר ובשאר דקדוקי הגט מה שאין כן בשטר מתנה.

הא דקתני במתניתין אחד גיטי נשים ושחרורי עבדים וכו' וזו אחת מן הדרכים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים. איכא מאן דקשיא ליה היכי תלי תניא בדלא תניא דעיקרא בגיטי נשים הוא, ובשחרורי עבדים משום דאיתקש לגיטי נשים הוא דהשוו אותם חכמים לכל דיניהן והכי הוה ליה למיתני וזו אחת מן הדרכים ששוו שחרורי עבדים לגיטי נשים, ותירצו משום דעד השתא איירי בגיטי נשים אקדמיה נמי הכא לגיטי נשים. ולי נראה דכל שני דברים ששוים זה לזה אין משגיחין מי קודם בלשון אלא זה דומה לזה וזה דומה לזה בדומין אין קודמין וכענין שכתוב (מלכים-א כב, ד) כסוסי כסוסיך, ודוגמתה שנינו בסיפרא (  ) ובנדה פרק בנות כותים (נדה לז, ב.) כימי נדת דותה תטמא (ויקרא יב, ב) הקיש ימי נדתה לימי לידתה מה ימי נדתה אין ראויין לזיבה ואין ספירת שבעה עולה בהם אף ימי לידתה אינן ראויין לזיבה ואין ספירת שבעה עולה בהן. ולפי דקדוקם ז"ל לא הוה ליה לומר אלא מקיש ימי לידתה לימי נדתה, אלא בדברים המוקשים והדומים כל אחד דומה לכל אחד בלשון מאחר שהוקשו.

שכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד חוזר בנכסים כדין כל מתנות של שכיב מרע שלא נקנו עד לאחר מיתה וכשעמד חוזר ואינו חוזר בעבד הואיל ויצא עליו שם בן חורין זכה בשחרורו מחיים וכבר קדשוהו שמים ובא לכלל מצות:

יש מי שכתב שהקרוב שהביא גט לאשה בחוצה לארץ וכתוב בו מתנת נכסים אינו נאמן אף להשיאה שלא אמרו פלגינן דבורא בפסול קורבא אלא גבי עצמו ואשתו אבל בשאר קרובים עדות היא ובטלה מקצתה בטלה כלה וכבר מיחו בו גדולי הדורות לומר שענינים אלו אין להם שיכות כלל בבטול עדות שאין אשה זו נשאת על פי הקרוב אלא על סמך הגט שבידה והעדים החתומים בו וקרוב גלוי מלתא בעלמא הוא דעבד ולאפוקא מחששא בעלמא וכן הדברים נראין:

כבר ביארנו במשנתנו במביא גט בארץ ישראל הואיל ואינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם יכולה היא להנשא בגיטה אף בלא קיום חותמיו ואם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו ושאלו עליה בסוגיא זו אילימא ערער חד והלא אין ערער פחות משנים אלא ערער תרי שהעידו מזוייף הוא ואם כן אף לכשנתקיים מה הועיל תרי ותרי נינהו ואפי' היכא דמכחשי אהדדי אוקי אתתא אחזקה ומכל מקום אם אמרו שנים ידעינן בסהדי דגזלני נינהו ואסהידו תרי דתשובה עבוד אין כאן הכחשה וכשר וכן כל כיוצא בזה ומתוך שאלתם פירשו משנתנו בערער בעל שאם יבא ויאמר לא כתבתיו או נמלכתי ונפל ממני כל שנתקיים בחותמיו אין משגיחין בו ויש אומרין אפי' אמר בטלתיו אלא אם כן הביא ראיה:

כבר ביארנו גם כן שאע"פ שבגט כל שיוצא מתחת ידה במקום שאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם יכולה לינשא אף בלא קיום חותמים ולכשיבא הבעל ויערער יתקיים בדיני ממונות אינו כן שאם הוציא אחד שטר על חברו ונפרע שלא בפניו או מן היתומים או מן הלקוחות חוששין לו שמזוייף הוא ואין מגבין בו עד שיתקיים ואע"פ שאין הנתבע כאן שיערער דאפוקי ממונא בלאו שטרא מעליא לא מפקינן ואינו דומה לאשה שהאשה אינה ממון הבעל ואם רוצה לינשא תנשא דמתוך חומר וכו' אבל בממון לא וכמו שאמרו באחרון של בתרא קע"ד ב' שכיב מרע שאמר מנה לפלני בידי ופירשוה שם בדאית ליה שטרא אמר תנו נותנין דקיימיה לשטריה לא אמר תנו אין נותנין דלא קיימיה לשטריה ומדקאמר סתמא אין נותנין אלמא אע"ג דלא טעני יתמי אין נותנין שאם היה הדבר תלוי בטענת היתומים אף היא טענת שמא היא וכן בהרבה מקומות אמרו קיימו שטרייכו וחותו לדינא ולא הארכנו בדבר זה אלא מפני שבתוספות כתבו הפך הדברים ודמו הענין לגט אשה ובמחילה מהם אין הדברים כלום:

ולענין סוגיא זו מיהא יש שואלים לוקמה בערער לקוחות כגון שבאה לטרוף כתובתה מידם ותירצו שמתוך שמשנתנו לא באה אלא להתירה לינשא ניחא ליה לאוקומה בבעל למדת מדבריהם שאם ערערו הלקוחות אין מגבין לה כתובתה עד שיתקיים בחותמיו ובתלמוד המערב אמרו מי עורר רב חסדא אמר בעל עורר ור' יוסה אמר אף הלקוחות עוררין שלא תטרוף מהם ומכל מקום כתבו חכמי הדורות שבגט שהביאו שליח ואמר בפני נכתב ובפני נחתם הואיל ולגבי נשואין חשבינן ליה כמקויים גובה מן הלקוחות אף בשטענו שמזוייף הוא שמספר כתובתה נלמוד כשתנשאי וכו' ואף הם חזרו וכתבוה דוקא במנה מאתים אבל תוספת אין בו מדרש כתובה ויש לפקפק בה אף לענין מנה מאתים שאם כן אף בנשאת מאליה ובלא בפני נכתב הרי נשאת והיה לך לומר כן:

המביא גט ממדינת הים כבר ביארנו את דינו במשנה ומה שנתגלגל כאן מהבאת חרש שוטה וקטן וחרש שנתנו כשהוא פקח ולא הספיק לומר בפני וכו' עד שנשתתק כבר ביארנוה למעלה ומכל מקום לענין ביאור יש שואלים לוקמה באלם שהוא כפקח לכל דבריו ותירצו בה שיכול להגיד מתוך הכתב שהרי האמינוהו בעדות אשה להעיד מתוך הכתב כמו שיתבאר בפרק קורדיקוס וכל שכן בזו שהכתב מוכיח כן:

המשנה השנית והכונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר אחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים שוין במוליך ובמביא זו אחת מן הדרכים ששוו גיטי נשים לשחרורי עבדים אמר הר"ם פי' אמר שכל מי שהביא גט שחרור בארץ ישראל אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואם הביאהו בחוצה לארץ או מחוצה לארץ הנה צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ולא יצטרך קיום וישתחרר בו העבד כמו גיטי נשים וכן כל מי שהוא כשר להולכת הגט כשר לשחרורי עבדים גם כן שיביא שחרור העבד לידו או יזכה לו כמו שיתבאר:

אמר המאירי אחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים שוים למוליך ומביא ר"ל שהמביא את גיטו יאמר בפני נכתב ובפני נחתם ואין משגיחין עוד בערער האדון וכן הלכה ויש שואלים בשחרור היאך נאמין את השליח בכך והלא בין לרבה בין לרבא לא סמכו באשה להאמין השליח אלא משום עיגונא ובעבד ליכא עיגונא וכמו שאמרו בפרק שני בשמועת עדים שאין יודעים לחתום שמקרעין להם נייר חלק אמר רשב"ג בד"א בגיטי נשים אבל שחרורי עבדים ושאר שטרות אם יודעים לחתום חותמין ואם לאו אין חותמין ואמרו שם מאי טעמא דרשב"ג שלא יהו בנות ישראל עגונות אלמא טעם עיגון באשה ואין טעם עיגון בעבד ומכל מקום יש לתרץ שבזו של משנתנו יש בה טעם עיגון אף בעבד שמאחר שהגט בידו אע"פ שאינו מקויים אינו יכול לישא שפחה ובת חורין אינו מוצא שמא יבא האדון ויערער ומתוך כך תקנו שיהא השליח נאמן ולא יהא האדון יכול לערער וישא בת חורין אבל זו של פרק שני אין כאן עיגון שאם לא ידעו לחתום אין חותמין ואינו משוחרר וישא שפחה ואין כאן עיגון:

בד"ה הלכה כר' מאיר כו' ורש"י פי' דלאו כרות גיטא הוא משום דאיכא למימר מדשייר כו' עכ"ל סברת רש"י מפורש בחידושי רשב"א דהיכא דיש לו קרקע לבד מן השיור איכא לקיומי כל נכסי אאותו קרקע אבל העבד אינו בכלל ולא קנה עצמו אלא דאימא מדנחית לשיור קרקע כל שהוא שייר נמי העבד אבל בשאין לו קרקע לבד מן השיור כיון דא"א דמתוקם כל נכסי אלא אעבד פלגינן דיבוריה אבל לדברי התוס' הסברא בהיפוך דודאי (ב) היכא דמתוקם כל נכסי גם אשאר קרקע לבד מן השיור פלגינן דיבוריה לר' מאיר והוה העבד נמי בכלל כל נכסי אבל היכא דלא הוה מתוקם כל נכסי אלא אעבד לבד לא פלגינן דיבוריה לר' מאיר ומיהו מפרש"י גופיה לעיל נמי משמע כדברי התוספות שכתב ל"ש היכא דקנה שאר כו' ול"ש היכא דלא קנה כו' אפ"ה הוא בן חורין כו' ואפשר דהיינו לפי סברת המקשה אבל לדברי המתרץ משום כרות גיטא הוה הסברא הפוכה וכפרש"י בדברי המתרץ ודו"ק:

בד"ה ואינו חוזר כו' ואמאי יצא בן חורין כו' ולא קנה אלא לאחר מיתה כו' עכ"ל ומהרש"ל הגיה ואמאי יצא בן חורין ומותר בבת חורין הא כו' עכ"ל ואפשר דהוה קשיא ליה ומאי קושיא הא קאמר טעמא משום דיצא עליו שם בן חורין אבל לענין שיהא מותר בבת חורין אין טעם זה מספיק להתיר איסור עבד בבת חורין אבל אין צורך לזה ולהגיה כל הספרים ישנים דשפיר קא קשיא להו דמעולם לא יצא עליו שם בן חורין ואי נמי דלא הוה עמד וחזר לא קנה את עצמו כיון דמתנת שכ"מ ואין שטר לאחר מיתה וכן מה שהקשו שוב ואם תאמר כיון דסתמא דדעת של שכ"מ לחזור אם יעמוד כו' ובודאי יחזור אם יעמוד לא יצא עליו שם בן חורין כל זמן שהוא חי וראוי לעמוד ולחזור ודו"ק:

בד"ה התם משום כו' דבפרק מי שמת בעי למימר דעבדא כמקרקע דמי כו' כצ"ל:

בד"ה סמוך אהני שפוסלין החתימה ונוקמא בחזקת א"א עכ"ל ע"פ מ"ש פ' ד' אחין דתרי ותרי (ג) ספיקא דרבנן היא אי לאו דנוקמא אחזקת אשת איש ודו"ק:

ע"א גמ' ואלא ערעור תרי תרי ותרי נינהו וכו' ר"ל ומה מועיל קיום:

תוס' ד"ה לעולם הוא בן חורין וכו' עד אפי' אין שם אלא אותה העיר או אותה שדה זכה עבד בנכסים וקנה את עצמו בן חורין וכו'. פי' קנה בנכסים אם יש שם נכסים בלא שיור זה ואפי' אין שם נכסים אלא אותה העיר או שדה מ"מ קנה עצמו בן חורין:

ד"ה הלכה כר"מ וכו' עד ולפ"ז באין לו אלא אותה העיר דלא שייך למימר מדנחית לשיורא שייר נמי עבד וכו'. פי' דא"כ מה הקנה לו וק"ל:

ד"ה התם וכו' וא"ת בפ' מי שמת וכו' ומטלטלין הוי שיור אצל עבד ומשני רב אשי אנן משום דלאו כרות גיטא מתנינן לה. צריך ליישב גירסא דהתם לפי' רש"י ותוס' דהכא דמה יש חילוק בין לפי מה דס"ד דטעמא הוי משום דמטלטלין הוי שיור אצל עבד ובין מה דמשני ליה טעמא הוי משום כרות גיטא וק"ל וע"ש בפי' הרשב"ם:

תוספות בד"ה לעולם הוא בן חורין פירש בקונטרס כו' וקשה אע"ג דלא הזכיר שם קרקע מ"מ קנה כל קרקע עכ"ל. דבר זה נפתח בגדולים שגם הרי"ף ז"ל בשמעתין מפרש כפרש"י וכ"כ הר"י ן' מיגאש ז"ל הובא בל' הרא"ש והרשב"א והר"ן ז"ל והקשו לפירושם כקושיית התוספות אמנם כן כיון דכל הני רבוותא הסכימו כן לדינא צריך ליתן טעם לדבריהם דלא תקשי קושיית התוספות ולענ"ד דהני רבוותא סברי דלא דמי למוכר שקונה בכסף מש"ה נקנה המקח אלא שיד הלוקח על התחתונה וכן מה שהקשו מההיא דדקלא לברת איירי במתנת שכ"מ שדבריו ככתובים וכמסורים דמי או במצוה מחמת מיתה משום מצוה לקיים דברי המת משא"כ בשמעתין דמשמע דאיירי במתנת בריא ועיקר הקניה היא בכח שטר מתנה זה א"כ י"ל בכה"ג לאו שטר מתנה הוא דשטר מתנה גופא לא ידעינן מסברא אלא מקרא דואקח את ספר המקנה ובעינן דוקא דומיא דהתם שכשהגיע השטר לידו נקנה השדה בכ"מ שהוא מרשות המקנה לרשות הקונה משא"כ הכא שהמקבל השטר עדיין לא יכול להחזיק בשום אחד מהקרקעות עד שיברר לעצמו החלק ששייר לנפשו ועוד שעדיין יכול להפקיע זכותו ולחלק כל נכסיו לאחד אחד ואז לא יוכל להוציא משום א' מהם דכל חד מדחי ליה למימר לאו בע"ד דידי את וא"כ כה"ג לאו שטר מקנה הוא ואין השטר גומר כלל מש"ה לא זכה המקבל השטר ואף הנותן גופא יכול לחזור בו כנ"ל ליישב שיטת הסוברים כן ובאמת הובאו שני הדיעות בח"מ סי' רמ"ב אמנם מלשון הרמב"ם ז"ל לא משמע כן לפרש מטעם שכתבנו ועיין שם בל' הרב המגיד ודו"ק:

גמרא התם משום דלאו כרות גיטא הוא עיין פירש"י ותוספות והרי"ף ז"ל פי' בע"א דכיון שיש לרבו צד זכות בזה השטר לאו כריתות הוא ועיין בזה בחידושי הרשב"א ז"ל שהאריך בזו הסוגיא ועיין בהרא"ש והר"ן ז"ל:

שם בגמרא ערעור כמה אילימא ערעור חד והאמר רבי יוחנן כו' כבר פרשתי שיחתי לעיל בדף ג' בלשון רש"י ז"ל בד"ה דאי מצרכת ע"ש. וכתבתי שם דאע"ג דמסקינן בפרק עשרה יוחסין דהא דאין ערעור פחות מב' היינו היכא דאיכא חזקת כשרות אפ"ה מקשה שפיר דה"נ איכא חזקת כשרות דהשליח הוא בחזקת כשרות וקיבל הגט כשר מיד הבעל ומסרו לאשתו ואיכא נמי חזקה דעדים החתומים כו' כמי שנחקרה עדותן בב"ד ומשני הש"ס דהיינו ערעור דבעל ולפ"ז משמע דערעור הבעל היינו כערעור דתרי כמ"ש שם כיון דאף אם הגט ביד האשה ואומרת שמיד הבעל בא לה אפ"ה אם הבעל טוען מזוייף צריכה לקיים בחותמיו ואם לא נתקיים אינה מגורשת כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' י"ב מהלכות גירושין הובא בטואה"ע סי קמ"א וקנ"ב אבל רבים תמהו על מ"ש הרמב"ם ז"ל דכשערער הבעל ולא נתקיים אינה מגורשת כלל והולד מהשני ממזר ואמאי הא אמרינן דמדאורייתא אין צריך קיום דעדים החתומין על השטר הרי הם כמו שנחקרה עדותן בבית דין וליכא למימר דהרמב"ם ז"ל סובר כשיטת רבינו אביגדור הכהן שהבאתי לעיל דבמקום ערעור לא אמרי' עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי. וכן כתב הבית שמואל אלא דלפי זה קשה אם כן אמאי האמינו לשליח האומר בפני נכתב ובפ"נ אף במקום ערעור הבעל ומטעמא דאמרינן לעיל מדאורייתא אין צריך קיום ואי סלקא דעתך דבמקום ערעור צריך קיום מדאורייתא לא שייך להאמין לעד אחד כיון דאיכא חזקת אשת איש וצ"ע גדול ומ"ש לעיל דלבתר דמסקינן מעיקרא מידק דייק השליח מהימן כבי תרי מדאורייתא נראה דוחק:

תוספות בד"ה סמוך אהני שפוסלין החתימה ולוקמ' בחזקת אשת איש עד כאן לשונם. כוונתם בזה דאף שעידי הקיום הם עדים אחרים אפילו הכי לא שייך למימר אוקי תרי עידי קיום להדי תרי מערערים שאומרים מזוייף ונשאר הגט בחזקתו דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי והו"ל כאילו לא נתקיים כלל דאפילו הכי מותרת להינשא על זה כתבו תוספות דלא שייך לומר כן דכיון שעדים המערערין פוסלין החתימה תו לא שייך לומר אוקי הגט אחזקה דתרי כמאה והרי המערערים מכחישין עידי החתימה וגם עידי הקיום ומשום הכי אוקי איתתא בחזקת אשת איש וק"ל:

בד"ה ערעור דבעל והוא הדין ערעור דלקוחות כו' פירוש שלא תוכל לטרוף מלקוחות דטענינן להו מזוייף ואע"ג דמספר כתובה נלמד כשתנשאי לאחר תיטלי מה שכתוב ליכי וגביא אף מלקוחות שאני הכא כיון דאפשר שיבא הבעל ויערער ואז תצא אם לא נתקים מש"ה לא מפקינן הממון מספק מחזקת הלקוחות אבל מבני חורין ודאי גביא משא"כ כשאומר השליח בפני נכתב ובפני נחתם גביא אף מלקוחות דכיון שלא יוכל הבעל לערער גביא מספר תורת כתובה אבל בדבר דלא שייך ספר תורת כתובה כגון תוספת כתובה לא גביא אף ע"י עדות השליח דפלגינן דיבורא דעדות השליח לא מהני אלא לאיסורא ולא לענין ממון היכא דלא שייך ספר כתובה ולא גביא כדאמרינן לעיל גבי עבד וכן כתב הרב רבינו נסים זכרונו לברכה להדיא עיין שם ועיין בסמוך:

משנה אחד גיטי נשים ואחד שיחרורי עבדים שוו למוליך ולמביא כו' משמע דשוין לגמרי דבמדינת הים צריך לומר בפ"נ ובפ"נ וע"א נאמן בו אף במקום ערעורו של רבו וכמ"ש התוספות הטעם ואף דהעבד הוא ממון גמור ועכשיו אנו מפקיעין ממונו עפ"י ע"א אפ"ה כיון דמשום תקנת האיסור האמינו לשליח ממילא פקע שיעבודו מהיום והלאה. ובכה"ג לא שייך לומר פלגינן דיבורא דממילא פקע משא"כ באשה שבאתה לגבות תוספת כתובה כתבינן לעיל דפלגינן דיבורא כיון שאנו דנין על הממון מצד אחר וכן מה"ט גופא בא"י אצ"ל בפ"נ לענין שיחרור ומותר בבת ישראל בלא שום קיום ואע"ג שכתבתי לעיל בשם הרמב"ם זל דהא דבגט לא בעינן קיום בא"י בדליכא ערעור היינו משום דאין דין האיסורין כדין הממון והכא העבד ממון גמור הוא מ"מ כיון דעיקר מילתא על האיסור שבו אנו דנין ומהמנינן ליה כיון ששטר שיחרור יוצא מתחת ידו ממילא פקע זכות שיש לו לרבו עליו עד שיבא המערער ואז יתקיים בחותמיו אם לא אמר בפ"נ כן נ"ל נכון:

אבל אי קשיא לי הא קשיא לי דלרבנן דלקמן דאמרי זכות הוא לעבד שיוצא מתחת ידי רבו כו' וכתבו התוספות לקמן בשמעתין דמה"ט כיון שהגיע גט שיחרור ליד השליח זוכה בו השליח בשביל העבד ונגמר השיחרור באותו שעה א"כ לפ"ז הו"ל השליח כשליח קבלה ובשליח קבלה של גט אשה קי"ל דא"צ לומר בפ"נ וכמ"ש הר"ן ז"ל וכתבתי לעיל במשנה קמא בלשון רש"י ז"ל והטעם כתב הר"ן ז"ל דבש"ק גומר ומגרש בלב שלם ולא יערער עוד והוספתי שם נופך משלי דהו"ל גט שע"י שליח קבלה כמו גט הניתן במדינת הים מיד הבעל לאשתו שאין אנו חוששין להם בשום ענין וא"צ קיום כדאמרי' לקמן ספ"ב אשה מכי מטא גיטה לידה איגרשה לה וא"כ ה"נ בעבד כיון שהשליח זוכה בו מיד ונגמר השחרור אמאי צ"ל בפ"נ. וליכא למימר דדוקא בתן כתבו התוס' כך דהו"ל כזכי ומתניתין איירי בהולך דלאו כזכי דמי תיקשי למ"ד הולך כזכי מאי איכא למימר ועוד דלפר"ת לקמן דף י"ב ע"ב דשחרור דמי למלוה דלכ"ע הולך כזכי ואפשר דבגט אשה גופא דוקא אם האשה עשאתו שליח קבלה בפירוש א"צ לומר בפ"נ משום דהבעל יודע דנגמרו הגירושין ושוב לא יערער אבל הכא בעבד אע"ג דקושטא דמילתא הו"ל כשליח קבלה מ"מ לאו כ"ע דיני גמירי ואפשר שהבעל סובר דעדיין לא נגמר השיחרור ויבא ויערער מש"ה צ"ל בפ"נ וצ"ל דנ"מ נמי בגט מומר למאן דאית ליה דהו"ל כשליח קבלה ודו"ק. ועיין בחידושי לקידושין דף כ"ג:

תוספות בד"ה שוו למוליך ולמביא וא"ת בשלמא כו' לא ליתביה האי שליח כו' ולא יאסר בשפחה עכ"ל. כאן ודאי צריך לומר דקושיית' דוקא למ"ד הולך לאו כזכי דמי או למ"ד חוב הוא לעבד כו' דא"כ לפ"ז לא נגמר השיחרור עד שיגיע ליד העבד ומקשו שפיר דלא ליתבו לעבד ולא יאסר בשפחה אבל למ"ד זכות הוא לעבד ולמ"ד הולך כזכי וא"כ בכל ענין זוכה השליח מיד בשביל העבד לשיטת התוס' שכתבו כן לקמן בשמעתין א"כ לא שייך קושית התוס' דלמה לא יאסור בשפחה דהא קי"ל עדים החתומים על השטר מדאורייתא א"צ קיום וא"כ ודאי שהגיע השטר שיחרור מיד הרב ליד השליח ונגמר השיחרור וממילא אסור בשפחה אע"כ דקושיתם למ"ד הולך לאו כזכי ומשמע להו דמתניתין איירי נמי בהולך. מיהו י"ל כיון דמעיקר הדין סברי דבגט שלא נתקיים אסור בבת חורין תו לא הוי זכות לעבד דשמא לא יוכל לקיים והוי חובתו של עבד ומש"ה לא זכה בו השליח מעיקרא אלא דאף לפ"ז קשיא לי מ"מ כיון דקי"ל עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה כו' א"כ ודאי בא השטר שיחרור מיד הרב ליד השליח ואף אם לא ליתביה השליח לעבד אפ"ה מיהא נתייאש ממנו רבו ולקמן בפרק השולח משמע בפשיטות דהאומר נתייאשתי מפלוני עבדי אסור בשפחה ואסור בבת חורין וא"כ היאך מקשו התוספות בפשיטות שיהא מותר בשפחה וצ"ע ודו"ק. מיהו לפמ"ש התוספות בפרק השולח יש ליישב דלשון הכתוב בגט לא חשיב כהפקר משום דגופו קנוי ע"ש:

גמרא משום דלאו כרות גיטא הוא לפירש"י ותוס' בכותב עצמו וכל נכסי קנויין לך חוץ מקרקע פלוני מהני כיון דלא שייר מידי בתיבת שחרור דהיינו לעצמך. אבל הר"ש כ' דלאו כרות גיטא כיון דיש זכות האדון בשטר זה במה דנכתב חוץ מקרקע פלוני הוי כאלו השטר אגיד בי' ולא מקרי כריתות. ולפ"ז גם במפרש עצמך וכל נכסי חוץ מקרקע פלוני לא מהני. וקשה לי מסוגי' דלקמן (דף מ ע"א) דאמר לה צאי בו והתקדשי בו ר"מ סבר יש בלשון זה לשון שחרור. נימא ג"כ אף דהוא לשון שחרור מ"מ כיון דנכתב בו ג"כ זכותו דהתקדשי בו לא מקרי כריתות. ונלענ"ד דוקא הכא דאלו כ' לו כל נכסי בלא שטר ואח"כ חזר והקנה הוא לרבו איזה קרקע בשטר הדין דהמוכר כותב שטר ללוקח. א"כ במה דכ' כל נכסיי חוץ מקרקע פלוני הך חוץ מקרקע פלוני הוי כמו שטר מהעבד לרבו ויש זכות להרב בשטר זה כאלו הוא שטרו מש"ה הוי אגיד בי' ולא מקרי כרות גיטא. אבל בהתקדשי בו. דכל שטרי אירוסין המקדש כותב השטר ונותן לה. א"כ כל השטר כולו לשון השחרור ולשון הקידושין הכל שייך לה ולא מקרי אגידא ביה דאף דיש זכות להרב בענין הקידושין. מ"מ אין לו שייכות בגוף השטר דהא לענין הקידושין ג"כ מקרי שטר שלה. ודוק:

תד"ה ואינו חוזר בעבד וי"ל בדכתב לו מהיום כו'. מדבריהם אלו מבואר דבשכ"מ שמקנה כל נכסיו במעכשיו לא מקרי לגמרי מתנת בריא, אלא לאותן דלקני במעכשיו אם ימות. אבל מ"מ אם עמד יכול לחזור, וכן מבואר להדי' בנ"י ב"ב (דף ריח ע"א) עי"ש בסופו (ודף רכ"ט ע"א) בתחלתו, ותמהני על שכ' בש"ע (סי' רנ ס"ט) בפשיטות להלכה דבמוכר כל נכסיו במעכשיו א"י לחזור בו, ולא הובא גם באחרונה דעת הנ"י ותוספות הנ"ל דחולקים, ע' בהר"ן שנדחק לחלק הא דקיימי' הכא דפלגי' דבורא ומהני עדות בפנ"כ לענין עצמו ולא לענין נכסים ול"א עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כמו בכותב נכסים לב' ב"א והעדים קרובים לא' דמבואר בירושלמי דבטל כל העדות ע"ש. מזה נלענ"ד להוכיח דאם באו הרבה עדים דמת בעלה ונמצא א' מהן גזלן דכל העדות בטל כדין נמצא א' מהן קרוב או פסול. ואף דלכאורה י"ל הא דבעלמא כל העדות בטל לא משום דחיישי' דמשקרי כלהו דמה"ת נימא כן הא אם זה הוחזק לרשע הם לא הוחזקו. אלא דגזה"כ הוא שתבטל העדות. וא"כ יש לומר דבעדות אשה כיון דכל הפסולים חוץ מגזלן כשרים א"כ אינך דאינן גזלנים אלא דנפסלו מכח דנמצא א' מהן גזלן כשרים הם לעדות אשה דמה בכך דפסולים הם כיון דלא חשידי לשקר נאמנים הם לעדות אשה כך היה נראה מסברא. אבל מדברי הר"ן הנ"ל לכאורה נסתר דא"כ הו"ל להר"ן לתרץ בפשוטו דהא יסוד הדין דכותב מתנה לב' ב"א והעדים קרובים לא מדמי הירושלמי לנמצא אחד מהן קאו"פ דכמו דאם קצתן מן העדים בטלים בטל כל העדות. ה"נ אם עדותן בטל לגבי מקצת בטל לגבי כולו. א"כ הכא בקיום שטר שחרור דאשה וקרוב נאמנים מש"ה אמרי' עצמו קנה דאף דבטל לגבי נכסים מ"מ הך מלתא שנתבטל כולו הוי רק עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ורק בכלל עדות פסול אבל לא לחוש לשקרא. וממילא מהני לגבי קיום. אע"כ דגם בעדות נשים אמרי' דבטלה כולה ועדיין צ"ע: ובעיקר דברי הר"ן לא הבנתי דבמתני' דעבד שהביא גיטו כ' הוא ל"ד עבד אלא דה"ה קרוב שהביא הגט. ואח"כ הקשה דנימא עדות שבטלה מקצתה כמו דאתא בירושלמי. ונדחק לחלק דבקיום עדיף. ביאור דברי הר"ן. דלכאורה י"ל דעבד דוקא קתני דכיון דהוא בע"ד לא מקרי עדותו עדות ול"ש ביה עדות שבטלה מקצתו כו' אבל בקרוב י"ל כיון דשם עדות עליו רק דהתורה פסלתו וי"ל דעדות שבטלה מקצתה כו' ע' בהרא"ש פ"ק דמכות גבי אלעי' וטובי' בשם הראב"ד. אולם באמת לא זכיתי להבין דמנ"ל להר"ן ליסד יסוד דעבד ל"ד ולבנות עליו דייק ולחלק בין עדות שבטלה מקצתה דעלמא לדהכא. ולחלוק על הירושלמי דלמא באמת עבד דוקא דאין שם עדות עליו כלל. אבל בקרוב שהביא גט דלמא באמת אמרי' דבטלה כולה. וצ"ע:

כְּשֶׁנֶּאֶמְרוּ דְּבָרִים לִפְנֵי רַבִּי יוֹסֵי, קָרָא עָלָיו הַמִּקְרָא הַזֶּה שְׂפָתַיִם יִשָּׁק מֵשִׁיב דְּבָרִים נְכֹחִים (משלי כד, כו). נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דמשה רבינו ע"ה היה בסוד הבל שיונק מן אורות הפה ולכך היה כוחו בפיו וידוע דרשב"י היה נצוץ משה רבינו ע"ה ולכן קרא עליו המקרא הזה שְׂפָתַיִם יִשָּׁק לשון הזנה כמו עַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי (בראשית מא, מ) רוצה לומר יונק ונזון מן אורות הפה ולכן הוא מֵשִׁיב דְּבָרִים נְכֹחִים. והנה בזוהר פרשת משפטים (זהר חלק ב' ק:) אמר רבי ייבא סבא בר יוחאי ידע לאסתמרא ארחוי [בנו של יוחאי ידע לשמור דרכיו] ופירש רבינו האר"י ז"ל כל מי שיש לו נשמה מצד אור מקיף יש בו כח לדבר בסודות עליונים שיוכל להלביש הדברים ולדורשן באופן שאף אם ידרשם לרבים לא יבינום אלא מי שראוי להבינם ולכן ניתן לרשב"י רשות לכתוב ספר הזוהר ולא ניתן רשות לרבותיו או לראשונים שקדמו לו והטעם שלא היה בהם כח להלביש הדברים כמוהו כי הוא היה לו נשמה מאור מקיף ויש לו כח בזה ולזה אמר בריה דיוחאי ידע לאסתמרא ארחוי עיין שם. וידוע כי אורות הפה הם סוד אור מקיף וזהו שנאמר שְׂפָתַיִם יִשָּׁק כיון שהוא מסוד אור מקיף לכן הוא מֵשִׁיב דְּבָרִים נְכֹחִים דידע לאסתמרא ארחוי שילביש הדברים באופן יפה וסתום. ומה שאמר רש"י 'ראוי לנשק' פירש בני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו כי הנשיקה לדבור עצמו אי אפשר אך צריך לנשק השפתים שהם כלי של הדיבור ומשום רוק אין נושקין לכך אמר ראוי לנשק עד כאן דבריו נר"ו.