Talmud Builders

    Gittin 45a

    Back to index

    English translation — Gittin 45a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1The Gemara says: And as for Rav Anan, who could not determine in which case the money of the sale is returned, the baraita was not known to him, so he was not able to use it in order to resolve his dilemma.

    2And if Rav Anan would attempt to resolve his dilemma from the statement of Shmuel, who said that the sale does not take effect at all, this should mean that the money used in the sale is returned, and it is possible to say: From where can you assume that it is not sold, and therefore the money is returned? Perhaps it is not sold and the money is considered to be a gift, just as it is according to the opinion of Shmuel in the case of one who betroths his sister. As it was stated with regard to one who betroths his sister, Rav said: The money he gave for the betrothal is returned, since the betrothal does not take effect; and Shmuel said: This money is a gift, meaning that he wished to give a gift to his sister and he did so in this manner. Therefore, Rav Anan remained uncertain as to when Shmuel required the money to be returned.

    3With regard to the halakha that if one sells his slave to a Jew outside of Eretz Yisrael it is the purchaser who loses his money, Abaye said to Rav Yosef: What did you see to cause you to say that we apply the penalty to the purchaser, in that he is required to emancipate the slave and loses his money; we should apply the penalty to the seller, and he should be required to return the money. Rav Yosef answered Abaye with a parable and said to him: It is not the mouse that steals, but the hole that steals. In other words, a mouse cannot steal anything unless he has a hole for hiding the stolen items. Here too, the slave would not have been sold without the help of the purchaser. The Gemara questions this logic: But if not for the mouse, from where would the hole have the stolen item; since they both contribute to the prohibited act, each of them is deserving of being penalized.

    4Rav Yosef responded to him: It stands to reason that anywhere that the forbidden item, i.e., the slave, is, in this case, with the purchaser, there we should penalize.

    5§ The Gemara relates: There was a certain slave who fled from his master from outside of Eretz Yisrael to Eretz Yisrael. His master followed him to Eretz Yisrael and came before Rabbi Ami. Rabbi Ami said to the master: We will write a promissory note for his value for you, and you should write a bill of manumission for him. And if you do not do this, I will remove him from you entirely, since he does not have to return to outside of Eretz Yisrael, based on the statement of Rabbi Aḥai, son of Rabbi Yoshiya.

    6As it is taught in a baraita : The verse states with regard to the residents of the Land of Canaan: “They shall not dwell in your land lest they make you to sin against Me, for you will serve their gods; for they will be a snare to you” (Exodus 23:33). One might have thought that the verse is also speaking of a gentile who accepted upon himself not to engage in idol worship, and is teaching that such a gentile may not dwell in Eretz Yisrael as well; therefore the verse states: “You shall not deliver to his master a slave who escaped to you from his master” (Deuteronomy 23:16). The baraita understands that the verse is speaking in metaphoric terms about a gentile who has come to Eretz Yisrael, escaping his idolatrous past. The baraita continues: What is this gentile’s remedy? “He shall dwell with you in your midst” (Deuteronomy 23:17). This teaches that as long as he accepts upon himself not to engage in idol worship, he may remain in Eretz Yisrael.

    7And the explanation of the verse in the baraita is difficult for Rabbi Yoshiya: This expression employed in the verse: “From his master,” is imprecise if it is speaking about a gentile who abandons idol worship, as it should have stated: From his father, as a father is a more apt metaphor for the religion in which one was raised. Rather, Rabbi Yoshiya explains differently and says: The verse is speaking of one who sells his slave to a Jew who lives outside of Eretz Yisrael, and the continuation of the verse: “He shall dwell with you,” means that he does not go to his new master outside of Eretz Yisrael, but is emancipated and remains in Eretz Yisrael.

    8And the explanation of Rabbi Yoshiya is difficult for Rabbi Aḥai, son of Rabbi Yoshiya: If it is referring to a slave who is sold to one outside of Eretz Yisrael, then this expression: “Who escaped to you,” is not accurate, as he is leaving from Eretz Yisrael, not escaping to Eretz Yisrael. According to Rabbi Yoshiya’s explanation, it should have stated: Who escaped from you. Rather, Rabbi Aḥai, son of Rabbi Yoshiya, said: The verse is speaking of a slave who escaped from outside of Eretz Yisrael to Eretz Yisrael, which indicates that in such a case he may dwell there and is not returned to his master. Based on this statement of Rabbi Aḥai, son of Rabbi Yoshiya, Rabbi Ami told the master that the slave will in any case be emancipated.

    9It is taught in another baraita : The verse states: “You shall not deliver to his master a slave” (Deuteronomy 23:16); Rabbi Yehuda HaNasi says: The verse is speaking of one who acquires a slave in order to emancipate him. The court may not deliver him to this master, because he is not his slave and he may not treat him as such. The Gemara asks: What are the circumstances of this case? Rav Naḥman bar Yitzḥak said: For example, when he wrote to the slave like this: When I will purchase you, you are hereby acquired to yourself from now. The new master does not take possession of the slave, as he is emancipated immediately upon being purchased.

    10The Gemara relates that Rav Ḥisda’s slave escaped to Bei Kutai, a place where Samaritans lived. He sent a request to the residents of that place: Return him to me. They sent a response to him: The verse states: “You shall not deliver to his master a slave,” so we will not return this slave to you. He sent a response to them: The verse also states with regard to lost items: “And you shall restore it to him… and so you shall do for his donkey and so you shall do for his garment and so you shall do for anything your brother has lost” (Deuteronomy 22:2–3). They sent a response to him again: But isn’t it written: “You shall not deliver to his master a slave”? Rav Ḥisda sent a response to them: That verse is referring to a slave who escaped from outside of Eretz Yisrael to Eretz Yisrael, and in accordance with the explanation of Rabbi Aḥai, son of Rabbi Yoshiya, and my slave escaped from one location outside of Eretz Yisrael to another location outside of Eretz Yisrael.

    11The Gemara asks: And what is different about this case that led him to send a response to them specifically in accordance with the explanation of Rabbi Aḥai, son of Rabbi Yoshiya, and not in accordance with any other interpretation of the verse? The Gemara answers: Because that is how the Samaritans would understand the verse. Samaritans did not generally accept the explanations of the Sages, and this explanation accords with the straightforward reading of the verse, while the other explanations do not.

    12The Gemara relates that Abaye lost a donkey among the Samaritans in Bei Kutai. He sent a request to them: Send it to me. They sent a response to him: Send a distinguishing mark and we will return it to you. He sent the following distinguishing mark to them: That its belly is white. They sent a response to him: If not for the fact that you are Naḥmani, meaning that we know that you are a trustworthy man, we would not send it to you. Is that to say that bellies of all donkeys aren’t white? Therefore, it is not a true distinguishing mark.

    13MISHNA: The captives are not redeemed for more than their actual monetary value, for the betterment of the world; and one may not aid the captives in their attempt to escape from their captors for the betterment of the world, so that kidnappers will not be more restrictive with their captives to prevent them from escaping. Rabban Shimon ben Gamliel says: For the betterment of the captives, so that kidnappers will not avenge the escape of the captives by treating other captives with cruelty.

    14GEMARA: A dilemma was raised before the Sages: With regard to this expression: For the betterment of the world, is it due to the financial pressure of the community? Is the concern that the increase in price will lead to the community assuming financial pressures it will not be able to manage? Or perhaps it is because the result of this will be that they will not seize and bring additional captives, as they will see that it is not worthwhile for them to take Jews captive?

    15The Gemara suggests: Come and hear an answer based on the fact that Levi bar Darga redeemed his daughter who was taken captive with thirteen thousand gold dinars. This indicates that private citizens may pay excessive sums to redeem a captive if they so choose. Therefore, it must be that the reason for the ordinance was to avoid an excessive burden being placed upon the community. If the ordinance was instituted to remove the incentive for kidnappers to capture Jews, a private citizen would also not be permitted to pay an excessive sum.

    16Abaye said: And who told us that he acted in accordance with the wishes of the Sages? Perhaps he acted against the wishes of the Sages, and this anecdote cannot serve as a proof.

    17The mishna taught: And one may not aid the captives in their attempt to escape from their captors, for the betterment of the world. Rabban Shimon ben Gamliel says: For the betterment of the captives. The Gemara asks: What is the difference between the two reasons given? The Gemara answers: There is a difference between them when there is only one captive. If this ordinance was instituted for the benefit of the other captives, so that the kidnappers should not avenge a captive’s escape by treating the others with cruelty, then if there is only one captive to begin with, one may help him to escape. If it was instituted so that kidnappers in general will not act restrictively with their captives, it would be prohibited in this case as well.

    18§ The Gemara relates that Rav Naḥman’s daughters would stir a boiling pot with their bare hands, and people thought that the heat did not harm them due to their righteousness. Rav Ilish had a difficulty with a verse, as it is written: “A man one of a thousand I have found, and a woman among all those have I not found” (Ecclesiastes 7:28). Aren’t there Rav Naḥman’s daughters, who were exceptionally righteous? These words caused them to be taken captive, due to the evil eye, and Rav Ilish was also taken captive with them.

    19One day a certain man was sitting with him in captivity who knew the language of birds. A raven came and called to Rav Ilish. Rav Ilish said to the man: What is the raven saying? He said to him that it is saying: Ilish, escape; Ilish, escape. Rav Ilish said: It is a lying raven, and I do not rely on it.

    20In the meantime, a dove came and was calling out. Rav Ilish said to the man: What is it saying? He said to him that the dove said: Ilish, escape; Ilish, escape. Ilish said: The Congregation of Israel is compared to a dove; I conclude from the dove’s words that a miracle will happen for me, and I can attempt to escape. Rav Ilish said: Before I leave, I will go and I will see Rav Naḥman’s daughters. If they remained steadfast in their faith and are acting appropriately, then I will take them with me and I will return them to their home.

    21He said: Women tell all of their secret matters to each other in the bathroom, so he went there to eavesdrop on them. He heard them saying: These captors are now our husbands, and the men of Neharde’a to whom we are married are our husbands. We should tell our captors to distance us from here so that our husbands should not come to this area and hear that we are here, and redeem us, and take us home. They preferred to remain with their captors.

    22Upon hearing this Rav Ilish arose and escaped. He and that man who knew the language of the birds came to a river crossing. A miracle happened for him and he crossed the river on a ferry, and the captors found that man and killed him. When Rav Naḥman’s daughters were returned and they came back from their captivity, Rav Ilish said: They would stir the pot with witchcraft, and that is why they were not burned by the boiling pot, but it was not due to their righteousness.

    23MISHNA: And Torah scrolls, phylacteries, or mezuzot are not purchased from the gentiles when they acquire these objects, if they request more than their actual monetary value,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    Is it due to the pressure on the communityWe shouldn't bring the community to poverty for the sake of the captives

    License: CC0

    גיטין 45 עמוד א

    1ורב ענן ברייתא לא שמיע ליה;׃

    2ואי מדשמואל ממאי דאינה מכורה ומעות חוזרין, דילמא אינה מכורה ומעות מתנה נינהו מידי דהוה אמקדש את אחותו, דאיתמר: המקדש את אחותו, רב אמר: מעות חוזרין, ושמואל אמר: מעות מתנה.

    3אמר ליה אביי לרב יוסף: מאי חזית דקנסינן ללוקח? נקנסיה למוכר! א"ל לאו עכברא גנב אלא חורא גנב א"ל אי לאו עכברא חורא מנא ליה׃

    4מסתברא היכא דאיכא איסורא התם קנסינן:

    5ההוא עבדא דערק מחוצה לארץ לארץ אזל מריה אבתריה אתא לקמיה דרבי אמי אמר: ליה נכתוב לך שטרא אדמיה וכתוב ליה גיטא דחירותא ואי לא מפקנא ליה מינך מדרבי אחי ברבי יאשיה׃

    6דתניא (שמות כג, לג) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי וגו' יכול בעובד כוכבים שקיבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים הכתוב מדבר ת"ל (דברים כג, טז) לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו מאי תקנתו עמך ישב בקרבך וגו'׃

    7וקשיא ליה לר' יאשיה האי מעם אדוניו מעם אביו מיבעי ליה אלא אמר רבי יאשיה במוכר עבדו לחוצה לארץ הכתוב מדבר׃

    8וקשיא ליה לרבי אחי ברבי יאשיה האי אשר ינצל אליך אשר ינצל מעמך מיבעי ליה אלא אמר רבי אחי בר' יאשיה בעבד שברח מחו"ל לארץ הכתוב מדבר׃

    Baraita

    9תניא אידך לא תסגיר עבד אל אדוניו רבי אומר בלוקח עבד ע"מ לשחררו הכתוב מדבר היכי דמי אמר רב נחמן בר יצחק דכתב ליה הכי לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו׃

    10רב חסדא ערק ליה עבדא לבי כותאי שלח להו הדרוה ניהלי שלחו ליה לא תסגיר עבד אל אדוניו (שלח להו (דברים כב, ג) וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך שלחו ליה והכתיב ״לא תסגיר עבד אל אדוניו) שלח להו ההוא בעבד שברח מחו״ל לארץ וכדרבי אחי ברבי יאשיה׃

    11ומאי שנא דשלח להו כדר' אחי בר' יאשיה משום דמשמע להו קראי׃

    12אביי אירכס ליה חמרא בי כותאי שלח להו שדרוה לי שלחו ליה שלח סימנא שלח להו דחיוורא כריסיה שלחו ליה אי לאו דנחמני את לא הוה משדרנא ליה ניהלך אטו כולי חמרי לאו כריסייהו חיוורין נינהו:

    Mishna

    13אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם ואין מבריחין את השבויין מפני תיקון העולם רשב"ג אומר מפני תקנת השבויין:

    Gemara

    14איבעיא להו האי מפני תיקון העולם משום דוחקא דצבורא הוא או דילמא משום דלא לגרבו ולייתו טפי׃

    15ת"ש דלוי בר דרגא פרקא לברתיה בתליסר אלפי דינרי זהב׃

    16אמר אביי ומאן לימא לן דברצון חכמים עבד דילמא שלא ברצון חכמים עבד:

    17ואין מבריחין את השבויין מפני תיקון העולם רשב"ג אומר מפני תקנת שבויין: מאי בינייהו איכא בינייהו דליכא אלא חד:

    18בנתיה דרב נחמן בחשן קדרא בידייהו קשיא ליה לרב עיליש כתיב ״(קהלת ז״, כח) אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי הא איכא בנתיה דרב נחמן גרמא להו מילתא ואשתביין ואישתבאי איהו נמי בהדייהו׃

    19יומא חד הוה יתיב גביה ההוא גברא דהוה ידע בלישנא דציפורי אתא עורבא וקא קרי ליה אמר ליה מאי קאמר אמר ליה עיליש ברח עיליש ברח אמר עורבא שיקרא הוא ולא סמיכנא עליה׃

    20אדהכי אתא יונה וקא קריא אמר ליה מאי קאמרה א"ל עיליש ברח עיליש ברח אמר כנסת ישראל כיונה מתילא ש"מ מתרחיש לי ניסא אמר איזיל אחזי בנתיה דרב נחמן אי קיימן בהימנותייהו אהדרינהו׃

    21אמר נשי כל מילי דאית להו סדרן להדדי בבית הכסא שמעינהו דקאמרן עדי גוברין ונהרדעי גוברין לימא להו לשבוייהו דלירחקינהו מהכא דלא ליתו אינשין ולישמעי וליפרקינן׃

    22קם ערק אתא איהו וההוא גברא לדידיה איתרחיש ליה ניסא עבר במברא וההוא גברא אשכחוה וקטלוה כי הדרן ואתן אמר הוו קא בחשן קידרא בכשפים:

    Mishna

    23ואין לוקחין ספרים תפילין ומזוזות מן העובדי כוכבים יותר על כדי דמיהן׃

    Tosafot

    מידי דהוה אמקדש אחותו‎—For it is similar to one who betroths his sister O VERVIEW שמואל ruled that if one sold his field during the יובל year the sale is not valid. רב ענן was not sure whether the buyer receives back the money or not. The גמרא explained that even though שמואל stated אינה מכורה it does not necessarily mean that the money goes back, because this case may be similar to one who is מקדש אחותו where שמואל rules that the money remains as a gift for the woman. ------------------------------------ ולפי האמת יש לחלק דלא שייך התם למימר אדם יודע כמו במקדש אחותו – And according to the truth that מעות חוזרין (by מוכר שדהו ביובל), we can differentiate, because there (by יובל) it is not that applicable to say that a person knows that one cannot sell his field on יובל, as it is plausible to say that by מקדש אחותו, where everyone knows that one cannot be מקדש אחותו‎ – דהא רב קאמר דמכורה ויוצאה: For רב maintains that it is a sale, but it goes out from the buyer to the seller, so obviously there is no universal agreement that a field cannot be sold on יובל‎. S UMMARY People (even according to שמואל) are more aware that אין קידושין תופסין באחותו than being aware that a field cannot be sold on יובל‎. T HINKING IT OVER Since even according to רב the field returns to the owner, so all the buyers know (even according to רב) that the sale will be reversed (just as the קידושין will not take effect) so (according to שמואל) he is giving the money לשם מתנה just like by מקדש אחותו; what is the difference?!

    דלא ליגרבו ולייתו‎—They should not seize and bring O VERVIEW The משנה ruled that we should not redeem captives for more than they are worth. The גמרא asked, is it because it will place a greater burden on the community to pay for their redemption (so if an individual wants to redeem someone he may do so), or is it because this will cause the gentiles to seize more and more people (in which case even an individual may not redeem for more than the value). תוספות reconciles this latter view with seemingly contradictory גמרות‎. -------------------------------------- תוספות anticipates a difficulty: והא דתניא בפרק נערה (כתובות נב, א) נשבית והיו מבקשין ממנה עד עשרה בדמיה‎ – And this which the ברייתא taught in פרק נערה, ‘ if one’s wife was captured and they wanted ten times her value in order to release her – פעם ראשון פודה – The first time it happens he should redeem her’; this would seemingly contradict this view of דלא ליגרבו‎! תוספות replies: שאני אשתו דהויא כגופו יותר מבתו דהכא – His wife is different (than all other captives) for she is like his own body, even more so than the case of the daughter mentioned here, so since she is כגופו – ועל עצמו לא תיקנו שלא יתן כל אשר לו בעד נפשו‎ – There was never an enactment that regarding one’s self he should not give whatever he possesses for himself, rather there is no limit; the same applies to אשתו‎. תוספות anticipates another difficulty: ורבי יהושע בן חנניא דפרקיה לההוא תינוק בממון הרבה בהניזקין (לקמן דף נח, א) – And regarding ריב"ח who redeemed that child for much money, which is mentioned in פרק הניזקין, how was he permitted to do so if we assume דלא לגרבו‎? תוספות responds: לפי שהיה מופלג בחכמה אי נמי בשעת חורבן הבית לא שייך דלא ליגרבו : For he was exceedingly bright, or you may also say that during the time of the destruction of the ביהמ"ק, the reason of 'לא ליגרבו', does not apply. S UMMARY Redeeming one’s self or his wife as well as someone who is מופלג בחכמה are exceptions to the concern of לא לגרבו (as well as redeeming during the חורבן). T HINKING IT OVER Why is מופלג בחכמה a sufficient reason to redeem even יותר מכדי דמיו‎?

    License: CC-BY-NC

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    ואי מדשמואל ממאי דאינה מכורה ומעות חוזרין דילמא אינה מכורה ומעות מתנה נינהו מידי דהוה אמקדש אחותו. ואם תאמר השתא מהא דאמרינן אינה מכורה ומעות חוזרין דילמא תיקשי דשמואל אדשמואל דמאי שנא ממקדש אחותו ויש לומר דשאני התם דכל אדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשום מתנה, אבל הכא לא כולי עלמא דינא גמירי, אי נמי דילמא טעי בדרך וסבור שהיא מכורה וחוזרת וכשתמצא לומר דאינה מכורה כשמואל מעות נמי חוזרין, ואי לא מפקענא ליה מיניך לאו לגמרי קאמר דמפקע לה דלא אמרו אלא שאין מוסרין אותו לרבו להוציאו הא בארץ משתעבד בו או מוכרו לאחרים אלא דמפקענה ליה דכל שאין אתה עולה כאן לא תשתעבד בו ונמצא שאין לך לא דמיו ולא עבודתו.

    משום דוחקא דצבורא או דילמא משום דלא לגרבו ולייתי [בכת"יניגרו וניתני] טפי. ונפקא מינה היכא דאיכא איניש דבעי למיפרקיה ביתר מכדי דמיו, כי הא דלוי בר דרגא, וסלקא בתיקו. ואיכא למידק אמאי לא פשטא מדתניא פרק נערה שנתפתתה נשבית והיו מבקשים עד עשרה בדמיה פעם ראשונה פודה מכאן ואילך רצה פודה רצה אינה פודה, אלמא משום דוחקא דצבורא הוא, ותירצו בתוספות דכל שפודה עצמו משל עצמו לא צריכא דלא אסרו כולי האי. וברתיה דלוי בר דרגא כאחר דמיא שאינה [נפדית משל עצמה אלא משל אם, אבל ההיא דפעם ראשונה פודה משל עצמה [בנדפס: בעל] דמתנאי כתובה הוא חייב לה, משום פירות דנכסי מלוג דידה. ויש מקשים אדרבה נפשוט מדרבן שמעון בן גמליאל דהתם דמשום דלא ניגרו בהוא הוא, דקתני רבן שמעון בן גמליאל אמר אין פודים את השבויין יותר מכדי דמיהן מפני תקון העולם, ואסיקנא התם אפילו היתה כתובתה יותר על פרקונה. וכי תימא משום דפליגי רבנן עליה, הוה לן למימר הכא תנאי היא. ויש לומר דהתם פליגי בטעמא תנא קמא סבר משום דוחקא דצבורא ורבן שמעון בן גמליאל סבר משום דלא ניגרו, והכא בעי כמאן. ואינו מחוור בעיני, דאם איתא מאי קאמר התם רבן שמעון בן גמליאל אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם. דהא תנא קמא נמי תיקון העולם אית ליה אלא דמסבר סברי דתיקון העולם היינו משום דוחקא דצבורא ואי רבן שמעון בן גמליאל פליג עליה בטעמא בהדיא הוה ליה למיתני אף בזה יש מפני תקון העולם, אלא ודאי משמע דרבן שמעון בן גמליאל הוא דאית ליה תיקון העולם ולא תנא קמא וסתמא דמתניתין דהכא רבן שמעון בן גמליאל היא וקיימא לן כותיה דסתם מתניתין תני כותיה. אי נמי איכא למימר דסתמא דמתניתין דהכא סתמא דרבים היא, ותדע לך מדפליג רבן שמעון בן גמליאל דאין מבריחין את השבויין שמע מינה רישא לאו פלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן היא וסתמא דהכא אפילו רבנן דאין מבריחין את השבויים מודין בה. ואתיא דלא כתנא קמא דברייתא דכתובות דתנא קמא דהתם לית לה תיקון העולם. וכן נראה מדברי הרב אלפאסי ז"ל שפסק שם כרבן שמעון בן גמליאל וכאן כתבה למשנתנו סתם ולא הביא בעיא דהכא דמהתם שמעינה לה דאשם דלא ניגרו וליתו הוא והא דלא פשטוה הכא מהתם דכותה איכא בתלמודא דקאי הכא בתיקו ומפשטא בדוכתא אחרינא, וחדא מינייהו לעיל דאיבעי לן מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה [בנדפס: או לא ולא איפשיטא הכא ובכריתות פרק אשם תלוי אמרו מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה] וגרסינן בירושלמי אין פודין את השבויים מפני תיקון העולם דלא ליגרו שבויי ומיתו. והא דאמרינן לקמן ברבי יהושע בן חנניה שפדה אותו תינוק בכרך גדול שברומי בממון גדול יש לומר רבי יהושע דעבד לגרמיה הוא דעבד ודילמה הוא ניהו דפליג עליה דרבן שמעון בן גמליאל בההיא דכתובות, ואי נמי יש לומר טעמא משום דחזה ביה דהוי צורבא מרבנן ולא אמרו בתלמיד חכם שאין פודין אותו אלא בדמיו, דתלמיד חכם שמת אין לו תמורתו והילכך פודין אותו עד עשרה בדמיו.

    Babylonian Talmud · folio map

    Gittin 45a

    Gittin 45a. The full printed text of this folio side — 23 numbered segments, about 572 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    Is it due to the pressure on the community We shouldn't bring the community to poverty for the sake of the captives

    Rashi on Gittin 45a · Sefaria · CC0

    Tosafot

    מידי דהוה אמקדש אחותו‎—For it is similar to one who betroths his sister O VERVIEW שמואל ruled that if one sold his field during the יובל year the sale is not valid. רב ענן was not sure whether the buyer receives back the money or not. The גמרא explained that even though שמואל stated אינה מכורה it does not necessarily mean that the money goes back, because this case may be similar to one who is מקדש אחותו where שמואל rules that the money remains as a gift for the woman. ------------------------------------ ולפי האמת יש לחלק דלא שייך התם למימר אדם יודע כמו במקדש אחותו – And according to the truth that מעות חוזרין (by מוכר שדהו ביובל), we can differentiate, because there (by יובל) it is not that applicable to say that a person knows that one cannot sell his field on יובל, as it is plausible to say that by מקדש אחותו, where everyone knows that one cannot be מקדש אחותו‎ – דהא רב קאמר דמכורה ויוצאה: For רב maintains that it is a sale, but it goes out from the buyer to the seller, so obviously there is no universal agreement that a field cannot be sold on יובל‎. S UMMARY People (even according to שמואל) are more aware that אין קידושין תופסין באחותו than being aware that a field cannot be sold on יובל‎. T HINKING IT OVER Since even according to רב the field returns to the owner, so all the buyers know (even according to רב) that the sale will be reversed (just as the קידושין will not take effect) so (according to שמואל) he is giving the money לשם מתנה just like by מקדש אחותו; what is the difference?!

    דלא ליגרבו ולייתו‎—They should not seize and bring O VERVIEW The משנה ruled that we should not redeem captives for more than they are worth. The גמרא asked, is it because it will place a greater burden on the community to pay for their redemption (so if an individual wants to redeem someone he may do so), or is it because this will cause the gentiles to seize more and more people (in which case even an individual may not redeem for more than the value). תוספות reconciles this latter view with seemingly contradictory גמרות‎. -------------------------------------- תוספות anticipates a difficulty: והא דתניא בפרק נערה (כתובות נב, א) נשבית והיו מבקשין ממנה עד עשרה בדמיה‎ – And this which the ברייתא taught in פרק נערה, ‘ if one’s wife was captured and they wanted ten times her value in order to release her – פעם ראשון פודה – The first time it happens he should redeem her’; this would seemingly contradict this view of דלא ליגרבו‎! תוספות replies: שאני אשתו דהויא כגופו יותר מבתו דהכא – His wife is different (than all other captives) for she is like his own body, even more so than the case of the daughter mentioned here, so since she is כגופו – ועל עצמו לא תיקנו שלא יתן כל אשר לו בעד נפשו‎ – There was never an enactment that regarding one’s self he should not give whatever he possesses for himself, rather there is no limit; the same applies to אשתו‎. תוספות anticipates another difficulty: ורבי יהושע בן חנניא דפרקיה לההוא תינוק בממון הרבה בהניזקין (לקמן דף נח, א) – And regarding ריב"ח who redeemed that child for much money, which is mentioned in פרק הניזקין, how was he permitted to do so if we assume דלא לגרבו‎? תוספות responds: לפי שהיה מופלג בחכמה אי נמי בשעת חורבן הבית לא שייך דלא ליגרבו : For he was exceedingly bright, or you may also say that during the time of the destruction of the ביהמ"ק, the reason of 'לא ליגרבו', does not apply. S UMMARY Redeeming one’s self or his wife as well as someone who is מופלג בחכמה are exceptions to the concern of לא לגרבו (as well as redeeming during the חורבן). T HINKING IT OVER Why is מופלג בחכמה a sufficient reason to redeem even יותר מכדי דמיו‎?

    Tosafot on Gittin 45a · Sefaria · CC-BY-NC

    Rashba

    ואי מדשמואל ממאי דאינה מכורה ומעות חוזרין דילמא אינה מכורה ומעות מתנה נינהו מידי דהוה אמקדש אחותו. ואם תאמר השתא מהא דאמרינן אינה מכורה ומעות חוזרין דילמא תיקשי דשמואל אדשמואל דמאי שנא ממקדש אחותו ויש לומר דשאני התם דכל אדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשום מתנה, אבל הכא לא כולי עלמא דינא גמירי, אי נמי דילמא טעי בדרך וסבור שהיא מכורה וחוזרת וכשתמצא לומר דאינה מכורה כשמואל מעות נמי חוזרין, ואי לא מפקענא ליה מיניך לאו לגמרי קאמר דמפקע לה דלא אמרו אלא שאין מוסרין אותו לרבו להוציאו הא בארץ משתעבד בו או מוכרו לאחרים אלא דמפקענה ליה דכל שאין אתה עולה כאן לא תשתעבד בו ונמצא שאין לך לא דמיו ולא עבודתו.

    משום דוחקא דצבורא או דילמא משום דלא לגרבו ולייתי [בכת"י ניגרו וניתני] טפי. ונפקא מינה היכא דאיכא איניש דבעי למיפרקיה ביתר מכדי דמיו, כי הא דלוי בר דרגא, וסלקא בתיקו. ואיכא למידק אמאי לא פשטא מדתניא פרק נערה שנתפתתה נשבית והיו מבקשים עד עשרה בדמיה פעם ראשונה פודה מכאן ואילך רצה פודה רצה אינה פודה, אלמא משום דוחקא דצבורא הוא, ותירצו בתוספות דכל שפודה עצמו משל עצמו לא צריכא דלא אסרו כולי האי. וברתיה דלוי בר דרגא כאחר דמיא שאינה [נפדית משל עצמה אלא משל אם, אבל ההיא דפעם ראשונה פודה משל עצמה [בנדפס: בעל] דמתנאי כתובה הוא חייב לה, משום פירות דנכסי מלוג דידה. ויש מקשים אדרבה נפשוט מדרבן שמעון בן גמליאל דהתם דמשום דלא ניגרו בהוא הוא, דקתני רבן שמעון בן גמליאל אמר אין פודים את השבויין יותר מכדי דמיהן מפני תקון העולם, ואסיקנא התם אפילו היתה כתובתה יותר על פרקונה. וכי תימא משום דפליגי רבנן עליה, הוה לן למימר הכא תנאי היא. ויש לומר דהתם פליגי בטעמא תנא קמא סבר משום דוחקא דצבורא ורבן שמעון בן גמליאל סבר משום דלא ניגרו, והכא בעי כמאן. ואינו מחוור בעיני, דאם איתא מאי קאמר התם רבן שמעון בן גמליאל אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם. דהא תנא קמא נמי תיקון העולם אית ליה אלא דמסבר סברי דתיקון העולם היינו משום דוחקא דצבורא ואי רבן שמעון בן גמליאל פליג עליה בטעמא בהדיא הוה ליה למיתני אף בזה יש מפני תקון העולם, אלא ודאי משמע דרבן שמעון בן גמליאל הוא דאית ליה תיקון העולם ולא תנא קמא וסתמא דמתניתין דהכא רבן שמעון בן גמליאל היא וקיימא לן כותיה דסתם מתניתין תני כותיה. אי נמי איכא למימר דסתמא דמתניתין דהכא סתמא דרבים היא, ותדע לך מדפליג רבן שמעון בן גמליאל דאין מבריחין את השבויין שמע מינה רישא לאו פלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן היא וסתמא דהכא אפילו רבנן דאין מבריחין את השבויים מודין בה. ואתיא דלא כתנא קמא דברייתא דכתובות דתנא קמא דהתם לית לה תיקון העולם. וכן נראה מדברי הרב אלפאסי ז"ל שפסק שם כרבן שמעון בן גמליאל וכאן כתבה למשנתנו סתם ולא הביא בעיא דהכא דמהתם שמעינה לה דאשם דלא ניגרו וליתו הוא והא דלא פשטוה הכא מהתם דכותה איכא בתלמודא דקאי הכא בתיקו ומפשטא בדוכתא אחרינא, וחדא מינייהו לעיל דאיבעי לן מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה [בנדפס: או לא ולא איפשיטא הכא ובכריתות פרק אשם תלוי אמרו מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה] וגרסינן בירושלמי אין פודין את השבויים מפני תיקון העולם דלא ליגרו שבויי ומיתו. והא דאמרינן לקמן ברבי יהושע בן חנניה שפדה אותו תינוק בכרך גדול שברומי בממון גדול יש לומר רבי יהושע דעבד לגרמיה הוא דעבד ודילמה הוא ניהו דפליג עליה דרבן שמעון בן גמליאל בההיא דכתובות, ואי נמי יש לומר טעמא משום דחזה ביה דהוי צורבא מרבנן ולא אמרו בתלמיד חכם שאין פודין אותו אלא בדמיו, דתלמיד חכם שמת אין לו תמורתו והילכך פודין אותו עד עשרה בדמיו.

    Rashba on Gittin 45a · Sefaria

    Meiri

    ובמקדש את אחותו אמר שמואל מעות מתנה והלכה כמותו ושמא תאמר מה בין זו לזו אע"פ שבגמרא שאלוה ולא השיבו בה וכדקאמר דילמא אינה מכורה ומעות מתנה מידי דהוה אמקדש אחותו נראה הטעם מפני שבאחותו אדם יודע שאין קדושין תופשין באחותו וגמר ונתן לשם מתנה אבל זו אין כל אדם יודע שלא תהא מכירה חלה ביובל אדרבא סבור הוא הואיל וסוף יובל משמט שתהא מכירה חלה בכלו ואף לרב יש לך לשאול בה מפני מה לא אמר ביובל מעות פקדון כדקאמר לה בכולהו דוכתי אלא שבשאר מקומות אדם יודע כו' אבל זו אין אדם יודע וגמר ונתן לשם מכר גמור ואע"פ שבשני של קדושין במשנת בזו ובזו למדנו מעות בעלמא חוזרין וכן שבראשון של מציעא בהכיר בה שאינה שלו ולקחה פסקנו מעות יש לו ומפני שהוא יודע שקרקע אינו שלו וגמר ונתן לשום פקדון באלו לא עביד איניש דיהיב מתנה לאחריני אבל באחותו אדם נותן לה מתנה ואדם יודע וכו' וזהו שגדולי המחברים פסקו בהלכות זכייה ומתנה במקדש את אחותו שהן מתנה ובהלכות אישות הביאו זו של היתה אוכלת ראשונה ראשונה וכו' והצריכו בה שתהא באחרונה שוה פרוטה וכדעת האומר מעות חוזרים שלדעת האומר מתנה אף כשאי זו מהן תהא שוה פרוטה סאגי כמו שהתבאר שם אלא שנראין הדברים שאין לדמותם כאחותו ואלמלא כן היו דבריהם סותרים זה את זה ומכל מקום גדולי הפוסקים לא נתברר לנו דעתם בזו אלא שמגדולי תלמידיהם ראינו שפסקו אף במקדש אחותו מעות חוזרין וכפשוטה של משנת קדושין שהביאו עליה זו של מקדש אחותו ומ"מ לדעתנו לא הביאוה שם אלא לדוגמא שיש מחלקת במעות מתנה ומעות חוזרים לא שתהא האחת תלויה בחברתה:

    עבד שברח מחוצה לארץ לארץ לא יצא לחירות בכך אלא אם רצה האדון שיהא עומד שם ויהא עובדו לשם כמה שירצה מוטב ואם לאו ימכרהו למי שדר לשם ואם אינו רוצה כופין את העבד לכתוב שטר על דמיו וכופין אותו לכתוב גט שחרור ואם אינו רוצה לשחררו או שרצה להוציאו אחר התראתנו קונסין אותו ומפקיעין את שעבודו מעליו בלא כלום וכמו שאמרו כאן ואי לא מפקענא לך מדר' יאשיה ולעולם אין כופין את העבד לחזור אחריו ועל זו אמרה תורה לא תסגיר עבד אל אדניו הא אם הוא בארץ ישראל וברח ממנו או שהיה בחוצה לארץ אלא שלא ברח בארץ אלא באיזה מקום שבחוצה לארץ מסגירין אותו לבעליו ואפי' כשלקחו על מנת לשחררו כגון שכתב לו לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשו שהרי מכל מקום דבר שלא בא לעולם הוא ואף לדעת הפוסקים למעלה שכל שכתב עליו אונו אינו צריך גט שחרור התם הרי הקנהו לגוי מעכשו ולא נשאר לו עליו אלא שם איסור ויכול להפקיעו מעכשו אבל זה שאף גוף מקנהו לעתיד דבר שלא בא לעולם הוא וזהו שבמסכת קדושין ס"ג א' ובמסכת יבמות צ"ג ב' אמרו מזו על רבי שהוא סובר כר' מאיר דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם והעמידוה כשיטה ולא הזכירו בה זו של רשב"ג בכתב עליו אונו שאמר לכשתברח ממנו אין לי עסק בך:

    גוי שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז אפי' היה משבעה עממין שנאמר בהם לא תחיה אין מוציאין אותו להשיבו לע"ז שלו ואע"פ שנדחה לא מן הדין נדחה אלא לומר שלא מן המקרא הוא יוצא שאם כן היה לו לומר מעם אלהיו אבל הדין מכל מקום כך הוא ומכאן אתה למד שכל שאינו עובד את האלילים והוזהר שלא וכו' שלא להונות שנאמר עמך ישב בקרבך כו' לא תוננו שהרי מ"מ אלמלא דכתוב אדניו הוא מעמידו בכך ולא נדחה אלא מדכתוב אדניו אבל עקר הדין כך הוא וכן במוכר עבדו בחוצה לארץ לא נדחה שהרי מוכר עבדו לחוצה לארץ יצא מיד לחירות ואין צריך לו שיברח:

    כבר ידעת שאין מחזירין אבדה אלא בסימן הראוי ולצורבא מרבנן בטביעות עינא אלא שאף במקום שאין שם טביעת עינא כגון שאינו במקום האבדה מקילין בתלמיד חכם להחזירה לו בסימן כל דהו ואף בלא סימן אלא שסומכין על טביעת עינא שלו בשעה שיראנה שאלמלא שהוא מכירה לא יקבלנה וזהו האמור כאן באביי אי לאו דנחמני את לא הוה משדרנא לך אטו כלהו חמרי לאו חיור כרסייהו:

    כבר ביארנו שאין פודין את השבויים ביתר מכדי דמיהם ולא משום דוחקא דצבורא אלא מטעמא דלא ליגרו בהו וליתו טפי והילכך אף בשפודה עצמו משלו או שפדאוהו קרובים אין מרשין אותו ליפדות ביתר מכדי דמיו אלא שמכל מקום יש חולקין בפודה את עצמו שאין מונעין אותו מכלום הא בשאר קרובים מונעים ויש שואלים בה שהרי בפרק הניזקין אמרו העבדה לא אזוז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עלי ולא זזו משם עד שפדאו בממון הרבה זו בשעת חורבן הבית היתה וליכא למיחש דליגרי בהו טפי שהרי כלם גלו ונשבו או שמא כל שיש חשש מיתה אין לדבר קיצבא ואע"פ שאמרו ב"ב ח' ב' דרך כלל שבי כולהו איתנהו ביה מכל מקום שבי שעיקרו לממון אין בו חשש מיתה ויש אומרים שאותו שפדה תלמיד היה וצורבא מרבנן חייבין לפדותו בכל ממון שבעולם וליכא משום איגרויי שתורתו משמרתו אע"פ שגרם החטא ונכשל עכשו וכל שכן שתלמיד חכם אין לו תמורה:

    Meiri on Gittin 45a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה מידי דהוה אמקדש אחותו ולפי האמת יש לחלק כו' עכ"ל ר"ל יש לחלק לפי האמת לשמואל דבמקדש אחותו ודאי אדם כו' אבל בשדה אין אדם יודע דאינה מכורה שהרי לרב מכורה ויוצאה ואינו נותן בדרך מתנה אלא בדרך מקח וכיון שאינה מכורה לשמואל הרי המעות חוזרין וק"ל:

    Chidushei Halachot on Gittin 45a · Sefaria

    Maharam

    ע"א גמ' האי מעם אדוניו מעם אביו מבעי ליה וכו' יש להקשות למה הקשה אסוף הפסוק דכתיב אשר ינצל אליך מעם אדוניו ולא פריך מריש הפסוק דכתיב לא תסגיד עבד אל אדוניו אלא צ"ל דאדוניו ר"ל עבורת כוכבים כדמשמע מפרש"י א"כ מה פריך אסוף פסוק דאשר ינצל אליך מעם אדוניו הא איכא נמי לפרשו דעבודת כוכבים קרוי אדוניו אלא נראה לי דהמקשה ס"ל דאעבודת כוכבים לא שייך לומר ינצל דמה הצלה שייך מעבודת כוכבים אלא על כרחך צ"ל דר"ל דהבן רוצה להציל עצמו מאביו המכריחו לעבוד עבודת כוכבים ולכך פריך מעם אביו מבעי ליה וק"ל:

    שם אשר ינצל מעמך מבעי ליה יש להקשות דע"כ לר' אישעיא דמפרש קרא דלא תסגיר במוכר עבדו לחוצה לארץ הכתוב הזהיר לב"ד שלא יסגירוהו ללוקח כמו שפרש"י א"כ אתי נמי שפיר הא דקאמר קרא אשר ינצל אליך ר"ל לב"ד פירוש שהעבד בא לב"ד להנצל מאדוניו שרוצה למוכרו לח"ל וכן צריך ע"כ לפרש הקרא אליביה דרבי דמוקי קרא בלוקח עבד ע"מ לשחררו דאשר ינצל אליך קאי אב"ד וא"כ מאי פריך אשר ינצל מעמך מבעי ליה ונ"ל דהמקשה הוה קשה ליה על רבי אושעיא דמפרש הקרא במוכר עברו לח"ל מידי איכא שום הוכחה בקרא דבח"ל איירי אלא ודאי רבי אחא מפרש האי אשר ינצל יתפרש מלשון אשר הציל אלהים מאבינו ור"ל שנתפרש מא"י לח"ל והשתא נזכר בקרא דבמוכר עבדו לח"ל איירי לכך פריך לפי זה אשר ינצל מעמך מבעי ליה וק"ל:

    תוס' ד"ה מידי דהוה וכו' עד ולפי חאמת וכו' ר"ל דלפי האמת דמוקי רב יוסף הא דקאמר שמואל במוכר שדהו ביובל עצמו דאינה מכורה ומעות חוזרין מ"ש מהמקדש אחותו דס"ל לשמואל דמעות מתנה ולכך קאמר דיש לחלק אלא דיש להקשות הא אפי' לרב דאמר מכורה מ"מ השדה יוצאת לבעליה א"כ נימא ג"כ אדם יודע דכל הקונה ביובל יוצאה וגמר ונתן לשם מתנה וצ"ל דמאחר דלרב מכורה יש טועין ג"כ לומר דאינה יוצאה ולא נתן לשם מתנה וק"ל:

    Maharam on Gittin 45a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    גמרא דתניא לא ישבו בארצך יכול בעכו"ם שקיבל עליו שלא לעבוד עכו"ם הכתוב מדבר כו' ופירש"י ז"ל בשבעה אומות כתיב משמע מהכא דאי לאו קרא דלא תסגיר הוי משמע פשטא דקרא דלא ישבו בארצך בעכו"ם שקיבל עליו שלא לעבוד עכו"ם דהיינו ז' מצות והא דהוי מוקמינן לה בהכי היינו משום דאי בשלא קיבל לא שייך לומר לא ישבו בארצך דמשמע דלהחיותו מותר והא ליתא דכיון דבשבעה אומות מיירי הא כתיב לא תחיה כל נשמה אע"כ הוי מוקמינן לה בשקיבל דמותר להחיותו אלא שאסור לקיימן בא"י אלא לגרשם וכן משמע להדיא בפרק אלו נאמרין דף ל"ה דלא פליגי שם ר"ש ור"י אי מותר לקבל אותן כשעשו תשובה אלא דוקא בכנענים שבחו"ל כדאיתא שם וע"ש בלשון רש"י ז"ל ובל' התוספות ומשמע דבא"י לכ"ע אסור והיינו כמסקנא דהכא דמוקמינן דקרא דלא תסגיר לדרשא אחריתי וא"כ ממילא משמע דקרא דלא ישבו בארצך איירי כשקיבל עליו ז' מצות אבל האי תנא דברייתא דהכא דריש קרא דלא תסגיר להכי דכשקיבל מותר לקיימו אף בא"י ואם כן ע"כ קרא דלא ישבו בארצך איירי כשלא קיבל והא דמותר להחיותו ולא קאי עלייהו בלאו דלא תחיה כל נשמה אפשר דסבר האי תנא דהכא דלא תחיה כל נשמה היינו דוקא משעת הכיבוש ואילן אבל קודם כיבוש יהושע מותר להחיותן כמ"ש התוספות לקמן בדף מ"ו בד"ה כיון דאמרי מארץ רחוקה באנו מהירושלמי דשלת יהושע ג' פרוזדוגמאות ואע"ג דהתם משמע דשלח מי שרוצה לפנות יפנה והרוצה להשלים ישלים משמע דמי שרוצה להשלים מותר לישב אף בא"י ע"כ היינו כשקיבל מיהו האי תנא דהכא ע"כ סובר דקרא דלא ישבו איירי כשלא קיבל ונהי דמותר להחיותן כיון שהשלימו קודם הכיבוש אפ"ה אסור לקיימן בא"י וכשקיבל מותר אפילו לקיימן ומכאן קשה לי טובא על הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"י מהלכות עכו"ם שאם קיבל ז' מצות מותר לקיימן בא"י וכתב שם להדיא דקרא דלא ישבו בארצך איירי כשלא קיבל והיינו כברייתא דהכא דמפיק לה מקרא דלא תסגיר ובפ"ח מהלכות עבדים כתב דקרא דלא תסגיר עבד אל אדוניו היינו לענין עבד שברח מח"ל לא"י והיינו כרב אחי ברבי יאשיה דשמעתין ולפי זה הרמב"ם ז"ל מזכה שטרי לבי תרי דקרא דלא תסגיר מוקי לה להכי ומוקי לה להכי וצ"ע ותו קשיא לי אהא דמשמע הכא דכשקיבל עליו שלא לעבוד עכו"ם מותר לקיימו בא"י וכ"ש דלא קאי עלייהו בלאו דלא תחיה ובקידושין סוף פרק האומר מסקינן דהא דאמר ר"י באומות הלך אחר הזכר היינו לכדתניא מנין לכנעני שבא על אחת משאר אומות שאין אתה רשאי לקנותו בעבד ת"ל מן הנולדים בארצכם ולא מן הגרים בארצכם א"כ משמע דכל שהוא משבעה אומות אסור לקנותו אפילו בעבד אע"ג דעבד חייב בכל מצות ל"ת ואפילו מצות עשה שהנשים חייבות ואין צ"ל דחייב בז' מצות בני נח ואפ"ה אסור לקנותו אלא קאי בלאו דלא תחיה אם לא שנאמר דר"י פליג אברייתא דהכא והיינו כדפרישית דבלא"ה לא אתיא ברייתא דהכא כהני תנאי דפרק אלו נאמרין ולשיטת הרמב"ם ז"ל נמי לא קשיא דבלא"ה יש לו גירסא אחרת ופי' אחר בההיא דר"י דפרק האומר כמבואר מדבריו בפ"ט מהלכות עבדים ע"ש בהשגת הראב"ד ובכ"מ באריכות וביותר נראה דשאני עבד נהי שחייב במצות איהו מיהא לאו להכי איכוון אלא שמכר עצמו או שמכרו רבו בתורת עבדות ועיקר מחשבתו לצורך פרנסתו ומשו"ה לא דמי לגר תושב שמקבל המצות מרצונו כנ"ל:

    תוספות בד"ה דלא לגרבו ולייתו הא דתניא בפ' נערה כו' שאני אשתו דהוי כגופו כו' עכ"ל. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו אכתי קשה איפכא מדרשב"ג דפליג התם בפרק נערה וקאמר אין פודין השבויים יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם אלמא דאפילו באשתו אין פודין וא"כ ע"כ טעמא משום דלא לגרבו ולייתו ומסיק שם הרשב"א ז"ל דבאמת אע"ג דלא איפשיטא האיבעיא בשמעתין אפ"ה איפשטא בכתובות מדרשב"ג דטעמא משום דלא לגרבו ולייתו ע"ש. ולענ"ד יש לתמוה דנהי דאשכתן כה"ג טובא בש"ס דאע"ג דלא איפשטא בדוכתיה איפשטא בדוכתא אחריתא היינו היכא דאיפשטא ממילא מחמת שקלא וטריא או מימרא דאמוראי משא"כ הכא דברייתא ערוכה היא נראה דוחק דאישתמיטא לתלמודא הכא האי ברייתא דרשב"ג ובר מן דין התמיה במקומה עומדת על רבותינו בעלי התוספות דמייתי הכא ושם בפרק נערה לדקדק דלא תיפשט האיבעיא מת"ק דברייתא דהתם ולא מייתו כלל מדרשב"ג ולולא דברי הרשב"א ז"ל היה נ"ל דמדרשב"ג לא מוכח מידי דאיהו נמי לא קאמר דאיכא איסורא לפדות את אשתו יותר מכדי דמיה אלא לענין דאין מחייבין אותו לפדותה ביותר מכדי דמיה והא דקיהיב טעמא דאין פודין יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם היינו משום דבכתובות אמרינן דתקנו חכמים פרקונה תחת פירות והיינו דתקנו מצוי למצוי נמצא כיון שכבר תקנו חכמים בכל מקום שאין פודין השבויים יותר מכדי דמיהן א"כ ע"כ מה שתקנו פרקונה היינו ג"כ בכדי דמיהן דוקא דהא יותר מכדי שוויים לא שכיח ואין זה דבר מצוי ומשו"ה לא מחייב אבל אם רוצה לפדותה לעולם דרשב"ג נמי איכא למימר דמודה דשרי ותדע דהכי הוא דהתם מקשה הש"ס מדדשב"ג אדרשב"ג אהא דקאמו אין פודין אותם יותר מכדי דמיהם הא בכדי דמיהם פודין ורמינהו דאשכחן לרשב"ג דקאמר אם פרקונה כנגד כתובתה פודה ואם לאו אינו פודה ומשני רשב"ג תרי קולי אית ליה ואי איתא דלרשב"ג ביתר מכדי דמיה איסורא איכא א"כ מאי דייק כלל מעיקרא דבכדי דמיה פודין אף ע"ג דיתר מכתובתה דהא לקושטא דמילתא התם ביתר מכתובתה חיובא הוא דליכא לפדותה אבל אם רצה ודאי לא שייך איסורא וביתר מכדי דמיה איכא איסורא אלא ע"כ דביתר מכדי דמיה נמי ליכא איסורא לרשב"ג אי משום דטעמא משום דוחקא דצבורא או משום דאשתו כגופו והיינו דלא איפשטא האיבעיא בשמעתין כנ"ל ועיין מ"ש הר"ן ז"ל ותלי"ת שכוונתי קצת לדעתו:

    Penei Yehoshua on Gittin 45a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' ורב ענן ברייתא לא שמיע ליה עיין עירובין דף יט ע"ב:

    שם ומ"ש דשלח קשה לי הא י"ל דס"ל כפי ההלכה דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וא"א לפרש הקרא לכדדרש רבי:

    שם אתא עורבא וקא קרי בערוך ערך מל ח' הביא מסוגיא זו דרב עיליש ידע שיחת העופות וכבר השיגו בסדר הדורות דכאן משמע בהיפוך:

    תוד"ה דלא ליגרבו וכו' עיין במלחמות פ"ג דברכות באיבעיא דנשים בבהמ"ז דאורייתא:

    Gilyon HaShas on Gittin 45a · Sefaria

    Ben Yehoyada

    הָא אִיכָּא בְּנָתֵיהּ דְּרַב נַחְמָן הדבר יפלא אם רב עליש מפרש הכתוב דקאמר על צדיק גמור שלא נמצא אשה איך סלקא דעתיה בהכי? ונראה לי דרב עליש מפרש הכתוב על צדיק בעל אות ומופת שנמצא בגופו דבר חידוש הפך הטבע כמו רב צדוק שעמד בתנור אש ולא נכוה וכמו רבי זירא שהיה מסיק התנור באש ועומד בו וכן מה שאמר ברבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו וכן ברשב"י ורבי אלעזר שהיהי סובב אותם ויכולים בו וכן נסים שנעשו לחנניה מישאל ועזריה בכבשן האש וכן כמה נסים הפך הטבע שנעשו לצדיקים מינים ממינים שונים שכל דברים אלו שהם הפך הטבע לא נמצאו אלא בצדיקים זכרים ולא בצדקניות נקיבות ועל זה קאמר (קהלת ז, כח) אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי שנעשו להם דברים נפלאים וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי. ולכך תמה רב עליש וְהָא אִיכָּא בְּנָתֵיהּ דְּרַב נַחְמָן שהיה נעשה להם דברים נפלאים הפך הטבע דבחשן קדרה בידייהו שלא היה האש שולט בגופן וכאשר שמע דברים רעים מהם עדיין אומר שהיה מקודם נעשה להם דבר זה בנס אך אחר כך החמיצו וכמו שאמרו גבי יוחנן ששמש שמונים שנה בכהן גדול שנכנס לפני ולפנים שמונים שנה ואחר כך נעשה צדוקי כן אלו החמיצו אחר כך אבל כשראה דהדרן ואתן ועודם בחשי קדרה בידם אז מוכרח לומר דהיו עושין בכשוף וממילא יש לומר דגם בתחלה מעשה כשפים הוה להו.

    אָתָא עוּרְבָא וְקָא קָרִי לֵיהּ יש להבין והלא להשם יתברך נגלו כל תעלומות גלוי וידוע לפניו דרב עליש לא יסמוך על דברי העורב ואם כן למה גזר שיכריז העורב ודי לשלוח לו הבשורה על ידי היונה דוקא שסומך עליה? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל ברמז הכתוב עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף (במדבר י, ב) שיש לאדם שני מלאכים הולכים עמו אחד מצד הטוב הולך לימינו ואחד מצד הרע לשמאלו ואם האדם צדיק מלאך רע עונה אמן בעל כרחו שיתהפך הרע לטוב וגם הוא יכריז טוב עליו כמו מלאך הטוב ולזה אמר עֲשֵׂה לְךָ בצדקתך שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת הם שני מלאכים המכריזים שניהם כֶּסֶף שיכריזו טוב, עד כאן תוכן דבריו ז"ל. ולכן כאן להורות דרב עליש היה צדיק גמור שגם מלאך דמצד הרע מכריז טוב עליו ונעשה לו לסניגור לכך שלח לו הבשורה טובה על ידי העורב שהוא כנגד מלאך הרע ועל ידי היונה שהיא כנגד מלאך הטוב ואם היה שולח היונה תחלה היה סומך עליה ובורח תכף ואז כרוז העורב היה ללא צורך ואין בו חידוש לכך שלח העורב תחלה ואחר כך היונה. ועוד נראה לי דשלח העורב תחלה על דרך מה שאמרו בגמרא (שבת עז:) מאי טעמא עזי מסגן ברישא והדר אמרי אמר ליה כברייתו של עולם דקדים חשוכא ובתר אתא נהורא, וכן כאן בא העורב קודם דקליפה קדמה לפרי. ובאופן אחר נראה לי בס"ד הטעם ששלח את העורב אף על גב דידע רחמנא דרב עליש לא יסמוך עליו והיינו דאמרו רז"ל זה כלל גדול בתורה מגלגלין חובה על ידי חייב וזכות על ידי זכאי והנה מן השמים נגזר מיתה על ההוא גברא שיהרג ביד השבאים וסיבת מיתתו היתה ההכרזה ד'עִילִישׁ בְּרַח' אשר מזה הכרוז הבין ההוא גברא דאיכא הצלה בבריחה ולכן הסכים לברוח. והנה בודאי דהסכים לברוח מכח העורב דהוא לית ליה האי מילתא דאמר רב עליש דעורב שקרא ורק האמין ליונה דנמשלה בה כנסת ישראל דאותו גברא אין לו שום הפרש בין עורב ליונה ובודאי דהסכים לברוח כששמע דברי העורב אך המתין לרב עליש שיברחו ביחד בשביל ששמע הכרוז נאמר על שמו 'עִילִישׁ בְּרַח' ובודאי אם לא היה רב עליש בורח כלל הוא היה בורח לבדו נמצא כרוז העורב הוא היה בעוכרו לסבב מיתתו על ידי הבריחה והיינו דמגלגלין חובה על ידי חייב אך רב עליש דהיה זכאי לא רצו מן השמים שיתגלגל זכות זה שיהיה ניצול בבריחה מכח כרוז העורב ולכן שם השם יתברך בלב רב עליש שלא יסכים לברוח על ידי כרוז העורב אלא עד שתבא היונה ותכריז כדי שיתגלגל זכות לרב עליש על ידי יונה שהיא זכאי ולכך הוצרכו שניהם.

    "עִילִישׁ בְּרַח, עִילִישׁ בְּרַח" נראה לי בס"ד טעם שכפל הלשון כדי לכפול שמו וידוע מי שהוא צדיק כופלין שמו בדרך חיבה כמו אברהם אברהם יעקב יעקב משה משה שמואל שמואל וכתב רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י כל צדיק ראוי לכפול שמו מפני ששרשו מאיר וקיים למעלה ונמצא הוא צדיק לעילא וצדיק לתתא. ועוד נראה לי בס"ד בכפל הלשון להורות לו דמכאן עד שיגיע למעבר המים יברח דהיינו ילך במרוצה כי הבריחה היא במרוצה ואחר שיעבור המים לא ילך לאט לאט אלא גם משם ינוס ויברח במרוצה שלא ישיגו אותו ולכן כפל לו לשון הבריחה. ועוד נראה לי בס"ד נכפל לו הלשון להורות שהוא לבדו דוקא יברח ולא אחר לאפוקי מבנות רב נחמן וההוא גברא שלא תועיל הבריחה אלא לו. ובזה מובן דקדוק אחד דאמר שְׁמַע מִינָהּ מִיתְרָחִישׁ לִי נִיסָא, לי דייקא שהבין זה מכפל הלשון. או אפשר לומר טעם פשוט בכפל הלשון על דרך מה שאמר יוסף הצדיק ע"ה וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל פַּרְעֹה פַּעֲמָיִם כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹקִים וכו' (בראשית מא, לב). ושוב ראיתי במהרש"א ז"ל שרמז קרוב לזה. ואפשר לרמוז בס"ד עִלִישׁ [410] ביו"ד אחת עולה ת"י ועם תיבת בְּרַח [210] הוא מספר כתר [620] וכפלו לו הלשון ' עִלִישׁ בְּרַח עִלִישׁ בְּרַח ' לרמוז על כתר תורה בחלק הנגלה ועל כתר תורה בחלק הנסתר שבזכותם הוא ניצול ונעשה לו נס ואם תחשוב עיליש בשני יודי"ן עולה המספר תר"ל כמספר זריזות [630] שרמזו לו שיעשה זריזות בבריחתו וכפלו לו הדבר לזרזו יותר זירוז בתר זירוז.

    Ben Yehoyada on Gittin 45a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Gittin, daf 45, Amud Aleph, about 572 words in 23 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 23 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 16 words

      Opens “ורב ענן ברייתא לא שמיע ליה;…”

      Named: רב ענן.

    2. Segment 230 words

      Opens “ואי מדשמואל ממאי דאינה מכורה ומעות חוזרין,…”

      Named: רב אמר, שמואל.

    3. Segment 325 words

      Opens “אמר ליה אביי לרב יוסף: מאי חזית…”

      Named: רב יוסף, אביי.

    4. Segment 46 words

      Opens “מסתברא היכא דאיכא איסורא התם קנסינן:…”

    5. Segment 532 words

      Opens “ההוא עבדא דערק מחוצה לארץ לארץ אזל…”

      Named: רבי אמי, רבי אחי ברבי יאשיה.

    6. Segment 643 words

      Opens “דתניא (שמות כג, לג) לא ישבו בארצך…”

    7. Segment 721 words

      Opens “וקשיא ליה לר' יאשיה האי מעם אדוניו…”

      Named: רבי יאשיה.

    8. Segment 827 words

      Opens “וקשיא ליה לרבי אחי ברבי יאשיה האי…”

      Named: רבי אחי ברבי יאשיה, רבי אחי.

    9. Segment 931 words

      Opens “תניא אידך לא תסגיר עבד אל אדוניו…”

      Named: רבי אומר, רב נחמן בר יצחק.

    10. Segment 1053 words

      Opens “רב חסדא ערק ליה עבדא לבי כותאי…”

      Named: רב חסדא, רבי אחי ברבי יאשיה.

    11. Segment 1112 words

      Opens “ומאי שנא דשלח להו כדר' אחי בר'…”

    12. Segment 1236 words

      Opens “אביי אירכס ליה חמרא בי כותאי שלח…”

      Named: אביי.

    13. Segment 1324 words

      Opens “מתני׳ אין פודין את השבויין יתר על…”

    14. Segment 1418 words

      Opens “גמ׳ איבעיא להו האי מפני תיקון העולם…”

    15. Segment 1510 words

      Opens “ת"ש דלוי בר דרגא פרקא לברתיה בתליסר…”

    16. Segment 1613 words

      Opens “אמר אביי ומאן לימא לן דברצון חכמים…”

      Named: אביי.

    17. Segment 1719 words

      Opens “ואין מבריחין את השבויין מפני תיקון העולם…”

    18. Segment 1836 words

      Opens “בנתיה דרב נחמן בחשן קדרא בידייהו קשיא…”

      Named: רב נחמן, רב עיליש.

    19. Segment 1933 words

      Opens “יומא חד הוה יתיב גביה ההוא גברא…”

      Named: רבא.

    20. Segment 2033 words

      Opens “אדהכי אתא יונה וקא קריא אמר ליה…”

      Named: רב נחמן.

    21. Segment 2126 words

      Opens “אמר נשי כל מילי דאית להו סדרן…”

    22. Segment 2225 words

      Opens “קם ערק אתא איהו וההוא גברא לדידיה…”

    23. Segment 2313 words

      Opens “מתני׳ ואין לוקחין ספרים תפילין ומזוזות מן…”

    Sages named on this page

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Gittin 45a · Segment 3 — “אמר ליה אביי לרב יוסף: מאי חזית דקנסינן ללוקח?…

    Encyclopedia entries citing this page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Gittin 45a

    Open in the reader
    Reverse sources — sages citing this page

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026