Talmud Builders

    Gittin 50b

    Chapter 5 - HaNizzakin

    גם: גיטין דף נ׳ ע״ב, פרק ה׳ הניזקין

    English translation - Gittin 50b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1With regard to the orphans of which the Sages spoke, the phrase is referring to adults, and needless to say it is referring also to minors, whether with regard to the halakha that a debt can be collected from the property of orphans only with an oath, or whether with regard to the halakha that a debt can be collected from the property of orphans only from inferior-quality land.

    2§ The mishna teaches: Payment of a debt or other obligation is not collected from liened property that has been sold to a third party when the debtor still has unsold property, even when this unsold property is inferior-quality land. Rav Aḥadevoi bar Ami raised a dilemma: What is the halakha with regard to liened property that the debtor gave to another person as a gift? Is it the halakha that the debt is not collected from liened property that has been given as a gift to a third party when the debtor still has property?

    3The Gemara presents the two sides to this dilemma: Is the halakha that payment is not collected from liened property that has been sold an ordinance that the Sages instituted due to the loss of the buyers, who would lose the money that they had paid for the property? But in the case of a gift, where there is no issue of loss to the buyers, i.e., the recipients, as the recipients paid nothing for the property, the halakha does not apply. Or perhaps the halakha applies to a gift as well, as, were it not for some benefit that the donor derives from the recipient, he would not have given him the gift. And therefore this loss to the recipient is considered to be like the loss to buyers and payment of the debt is not collected from the recipient of the gift when the debtor still has property in his possession.

    4Mar Kashisha, son of Rav Ḥisda, said to Rav Ashi: Come and hear what was taught in a baraita ( Tosefta , Bava Batra 9:6): If a person on his deathbed said: Give two hundred dinars to so-and-so, and three hundred to so-and-so, and four hundred to so-and-so, in this case one does not say that whoever appears first in the deed acquires his money first. Therefore, if a promissory note emerged against the one who gave the gifts, and it becomes clear that the money given was pledged to a creditor, then the creditor collects from all of them.

    5But if the person on his deathbed said: Give two hundred dinars to so-and-so, and after him to so-and-so, and after him to so-and-so, then one says: Anyone who appears first in the deed acquires his money first. Therefore, if a promissory note emerged against him, the creditor first collects from the last one of the recipients. If he does not have enough to repay the debt, he collects from the previous person. If he does not have enough to repay the debt, he collects from the person listed before the previous person.

    6The Gemara infers: And this is the halakha even if the property given to the first recipient is intermediate-quality land and the property given to the last recipient is inferior-quality land. Although a creditor is entitled to collect his debt from intermediate-quality land, the creditor in this case collects from inferior-quality land, as he collects from the last person to receive his gift, and he does not collect from the intermediate-quality land given to the first recipient. Conclude from the baraita that the Sages also instituted this ordinance in the case of a gift, and that payment of a debt is not collected from liened property that has been given as a gift to a third party when the debtor still has property that has not been sold or given away as a gift. The reason is that the second gift is considered to be unsold property in relation to the first gift because, when the first gift was given, the second gift was still in the donor’s possession.

    7The Gemara rejects this proof: With what are we dealing here? We are not dealing here with a person on his deathbed who is distributing monetary gifts, but rather with a debtor who is dividing his money between his various creditors. The Gemara raises an objection: But didn’t the person on his deathbed say: Give the money to so-and-so, a formulation that indicates that he is granting a gift? The Gemara answers that what this means is: Give this money as payment for my debt.

    8The Gemara asks: If so, why should the recovery of the debts depend upon the wording of the debtor’s instructions? But let us see whose promissory note was written first, as it is he who collects first. The Gemara answers: We are dealing with a case where there is no promissory note, e.g., where the creditors lost their deeds. The Gemara raises an objection: But didn’t it say in the baraita : Whoever appears first in the deed? This indicates that there is in fact a deed. The Gemara answers: The reference here is not to the promissory notes but to the testamentary deed drawn up by the person on his deathbed.

    9And if you wish, say: The baraita is referring also to a case of a gift, and even if the mishna’s ordinance does not apply to liened property that had been given away as a gift, the halakha that the creditor collects from the last recipient is not difficult, as what is the meaning of the words: He collects from the last recipient? This means that it is only the last recipient who really loses, as the creditor can collect from intermediate-quality land wherever it is, even if it is in the possession of the first recipient. But after the creditor collects what is due him, the recipients of the gifts distribute the remaining property, in accordance with the order set down in the donor’s testament. Therefore, it will always be the last recipient who loses and no one else.

    10And if you wish, say: The baraita is referring to a case where all of the properties are of equal quality. There is no reason to collect specifically from the first recipient because he has intermediate-quality land as opposed to the last recipient who does not. In such a case, the debt is collected first from the last recipient. Therefore, there is no proof from here that the mishna’s ordinance applies even to liened property that had been given away as a gift.

    11§ The mishna teaches: The court does not appropriate liened property that has been sold to a third party for the consumption of produce. If one appropriated a field and sold it, and the buyer worked the land, improved it, and grew produce on it, and then the owner came and took back his field together with the produce, the buyer cannot collect the value of the produce from property that the robber sold to another person. The Gemara asks: What is the reason for this? Ulla says that Reish Lakish says: This is because the produce is not written in the deed of sale. The obligation of a seller to reimburse the buyer if the field he sells him is repossessed by a prior owner or creditor is dependent upon the obligation recorded in the deed of sale. His obligation of reimbursement with regard to the produce is therefore treated like a loan by oral agreement, which is not a matter of public knowledge, and those who subsequently purchased land from the robber are not obligated to pay for debt incurred in a loan by oral agreement, as they had no way to know about it at the time of their purchase.

    12Rabbi Abba said to Ulla: But isn’t the sustenance of a man’s wife and daughters considered as if it were written, as even if it is not explicitly recorded in the marriage contract it is one of the fixed stipulations of a marriage contract that are imposed by the court? It is known that a man is obligated to provide for the sustenance of his wife and daughters, and yet the mishna teaches: Payment for the sustenance of a man’s wife and daughters cannot be collected from the husband’s liened property.

    13Ulla said to him: There, with regard to sustenance of a man’s wife and daughters, the Sages instituted it like this from the outset: It is considered as if it were written with regard to unsold property that is still in the man’s possession, so that sustenance can be collected from such property, but it is not considered as if it were written with regard to liened property that has been sold to another party.

    14And similarly, Rabbi Asi says that Rabbi Yoḥanan says with regard to the mishna: Why can’t the payment for the consumption of produce be collected from property that the robber sold to another person? It is because the produce is not written in the purchaser’s deed of sale. Rabbi Zeira said to Rav Asi: But isn’t the sustenance of a man’s wife and daughters considered as if it were written in the marriage contract, and yet the mishna teaches: Payment for the sustenance of a man’s wife and daughters cannot be collected from the husband’s liened property? Rav Asi said to him: The Sages instituted it like this from the outset: Sustenance is considered as if it were written with regard to unsold property that is still in the man’s possession, so that sustenance can be collected from such property, but it is not considered as if it were written with regard to liened property that has been sold to another party. This concludes the discussion of one reason for the halakha in the mishna.

    15Rabbi Ḥanina says that it is for a different reason that payment for the consumption of produce cannot be recovered from property that the robber sold to another person: It is because the produce is not of a fixed amount, i.e., it could not be known at the outset how much produce would grow on the field or what its value would be. The Sages instituted that any obligation that is not of a fixed amount cannot be collected from property sold to another person, because the purchaser of the liened property cannot assess the risk he is assuming of having another person come to collect compensation from that property for a loss he has suffered.

    16A dilemma was raised before the Sages: According to the opinion of Rabbi Ḥanina, in order to collect from liened property, is it necessary that the obligation be both of a fixed amount and also written? If so, this would indicate that Rabbi Ḥanina adds another requirement in addition to that of Rabbi Yoḥanan.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    במקום שיש בני חורין - דאתו לקוחות לאינצויי ולמימר מיניה גבי שהרי יש לך מקום:

    במתנה היאך - אם שיעבוד של משועבדים הללו אינו מחמת מכר אלא שנתנם במתנה לאחר שלוה מזה ושייר זיבורית לפניו היאך מיגבי מזיבורית בני חורין או מבינונית משועבדים:

    אין אומרים כל הקודם בשטר - צואה זכה ליקדם שלא יטלו אחרונים אלא מה ששייר הראשון שאם יחסר שלא ימצאו שם כל כך לא יהיה נפסד הראשון הא לא אמרינן דכיון דלא אמר אחריו לפלוני לאו דוקא אקדמיה אלא שאי אפשר להוציא שני דברים כאחד:

    יצא עליו שטר חוב - על המת לאחר שגבו אלו:

    גובה מכולם - כלומר כולן נפסדים בדבר איש איש לפי חלקו בעל ארבע מאות נפסד יותר מכולן שהדין לחזור ולחלק לאחר שיפרעו לזה מחלקו של אחד מהם שאם יצא עליהם חוב של מנה חולקין אותו לתשעה חלקים וישלם זה ב' חלקים וזה שלשה וזה ד':

    גובה מן האחרון - שאפילו יצא שט"ח קודם שגבו הן וגבה בעל חוב את חובו הוה הראשון לצואה קודם לגבות את הנמצא עד שיגבה כל חובו ואחריו יטול שני והשלישי יפסיד והשתא נמי לא שנא:

    אין לו - אין בשל אחרון כדי חיוב השטר:

    מזיבורית גבי - מבתרא כדאמרן דקמא קדים ואמר ליה כשנשתעבדו לי תחילה קודם שאמר ואחריו לפלוני היו שלי משועבדים והשאר בני חורין והוטל דינך עליהן הלכך בתרא שקל דינך אלמא במתנה נמי אמרינן אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש ב"ח:

    בבעל חוב - אותן שאמר עליהם תנו להם כך וכך מלוים היו:

    וליחזי שטרא - דהלואה דמאן קדים אמאי אזלינן בתר דקדים ומאוחר דצואה אי נמי ברישא כי לא אמר ואחריו אמאי גובה מכולם:

    דליכא שטרא - דהלואה דמלוה על פה הואי:

    פקדתא - צוואה:

    ואי בעית אימא - לעולם אי קמא בינונית ובתרא זיבורית מקמא גבי דשקיל דיניה ולא אמר במתנה אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ומאי גובה מן האחרון אינו נפסד אלא אחרון דכי נמי גבי מקמא חוזר על האחרון וגובה ממנו דאמר ליה לית לך למשקל מקמאי:

    ואי בעית אימא - דוקא גובה מן האחרון קאמר ואפילו הכי לא תפשוט מינה דאין נפרעין כו' והכא במאי עסקינן דשוו כולהו קרקעות או כולן בינונית או כולן זיבורית או כולן עידית:

    לפי שאין כתובין - הפירות הללו כשנכתב שטר מכירת הקרקע הגזולה עדיין לא היו ולא כתב בשטר אלא פלוני מכר קרקע פלוני לפלוני באחריות הלכך דמי הקרקע הוו כמלוה בשטר להחזיר אחריותו עליו אבל דמי הפירות הוי כמלוה על פה ולא טרפי ממשעבדי ואף על גב דכתב ליה אנא איקום ואשפי זבינא אלין אינון ועמליהון ושבחיהון ופירי דידהון אהני לאחייביה באחריות' וליגבי מבני חרי אבל ממשעבדי לא דטעמא דמלוה בשטר טרפא ממשעבדי משום דאית ליה קלא ולהך כתיבה לית לה קלא דבשלמא על הקרקע נפיק קלא פלוני מכר לפלוני וקיבל עליו אחריות אבל על הפירות שאינן עדיין בשעת מכירה אין קול יוצא:

    כמאן דכתיבי דמי - דתנאי בית דין הוא ומשניסת לו קול יוצא שהוא משועבד לה דתנן לא כתב לה בנן נוקבין דיהוו ליכי מינאי כו' ואת תהא יתבא בביתי כו' חייב שהוא תנאי ב"ד בכתובות בפרק נערה (כתובות דף נב:):

    מעיקרא להכי איתקן - תנאי ב"ד כך היה שיהו כתובים אצל בני חורין ולא יהו חשובים ככתובים אצל משועבדים לפי שאין לך אדם רוצה ליקח שדה מחבירו אם מזון אשתו ובניו חוזרים עליו עולמית:

    גיטין 50 עמוד ב

    1יתומין שאמרו גדולים, וא"צ לומר קטנים; בין לשבועה בין לזיבורית.

    2אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין. בעי רב אחדבוי בר אמי: במתנה היאך?

    3תקנתא הוא דעבוד רבנן משום פסידא דלקוחות, אבל מתנה, דליכא פסידא דלקוחות לא; או דלמא מתנה נמי, אי לאו דאית ליה הנאה מיניה לא יהיב ליה מתנה, והלכך כי פסידא דלקוחות דמי?

    4א"ל מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי, ת"ש שכיב מרע שאמר: ״תנו מאתים זוז לפלוני, וג' מאות לפלוני, וד' מאות לפלוני״ אין אומרים: כל הקודם בשטר זכה; לפיכך, יצא עליו שט"ח גובה מכולן.

    5אבל אם אמר: ״תנו מאתים זוז לפלוני, ואחריו לפלוני, ואחריו לפלוני״ אומרים: כל הקודם בשטר זכה. לפיכך, יצא עליו שט"ח גובה מן האחרון. אין לו גובה משלפניו. אין לו גובה משלפני פניו.

    6ואע"ג דקמא בינונית ובתרא זיבורית מזיבורית גבי, מבינונית לא גבי. ש"מ במתנה נמי עבוד רבנן תקנתא.

    7הכא במאי עסקינן בבעל חוב. והא ״תנו״ קאמר! ״תנו״ בחובי.

    8וליחזי שטרא דמאן קדים! דליכא שטרא. והא ״כל הקודם בשטר״ קאמר! בשטר פקדתא.

    9ואב"א אפילו מתנה נמי. ולא קשיא מאי ״גובה מן האחרון״? אין נפסד אלא אחרון.

    10ואב"א דשוו כולהו להדדי.

    11אין מוציאין לאכילת פירות. מאי טעמא? אמר עולא אמר ריש לקיש: לפי שאין כתובין.

    12אמר ליה רבי אבא לעולא: והא מזון האשה והבנות, דכמאן דכתיבי דמו, וקתני: אין מוציאין!

    13א"ל התם, מעיקרא הכי אתקון כתובין הן אצל בני חורין, ואין כתובין הן אצל משועבדין.

    14וכן אמר רבי אסי אמר ר' יוחנן: לפי שאין כתובין. אמר ליה רבי זירא לרב אסי: והא מזון האשה והבנות, דכמאן דכתיבי דמו, וקתני: אין מוציאין! א"ל מעיקרא הכי אתקון כתובין הן אצל בני חורין, ואין כתובין הן אצל משועבדין.

    15ר' חנינא אמר: לפי שאין קצובין.

    16איבעיא להו: לרבי חנינא קצובין וכתובין בעי,׃

    Tosafot

    יתומין שאמרו כו' בין לשבועה בין לזיבורית - וא"ת לשבועה היכי משכחת לה בקטנים לרב אסי דאמר בפרק שום היתומים (ערכין דף כב.) אין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן רבית אוכלת בהם ובשלמא זיבורית משכחת לה כשהודה ומת לרב הונא דאמר דמשום צררי אבל שבועה ליכא ולר"ת דמפרש דדוקא שותפות אמרו חכמים (סנהדרין דף סג:) דאסור לעשות עם העובד כוכבים שמא יתחייב לו שבועה אבל אם כבר נתחייב מותר לקבל הימנו כדי להציל מידו וקרא דמייתי לא ישמע על פיך (שמות כ״ג:י״ג) אסמכתא בעלמא דקרא בישראל איירי אתי שפיר דאיכא לאוקמי בשטר שיש בו רבית ובעובד כוכבים שקיבל עליו לדון בדיני ישראל אבל לפי מה שפי' רבינו שמואל דאסור לקבל הימנו שבועה מק"ו דשותפות קשה וי"ל דמיירי בגר תושב שקיבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים אי נמי כדמוקי לה בירושלמי בהכותב תיפתר כשערב לו מן העובד כוכבים וקיבל העובד כוכבים להפרע מן החייב תחילה דאי לאו הכי העובד כוכבים בתר ערבא אזיל ואסור כדאמרינן באיזהו נשך (ב"מ דף עא:) אי נמי כר' יוחנן דאמר נזקקין לכתובה:

    תנו מאתים זוז כו' - דוקא בכי האי גוונא שאינו נותן להם בשוה אבל אם היה נותן להם בשוה אפילו בלא אחריות נמי כל הקודם בשטר זכה מדלא אמר תנו שש מאות לפלוני ופלוני ופלוני ש"מ דלהקדימם נתכוון:

    גובה מכולם - נראה דכל אחד יתן לפי חלקו כדאשכחן גבי בכור דנותן פי שנים ורבינו חננאל דימה למתניתין דפ' מי שהיה נשוי (כתובות דף צג.) ונראה שיש לחלק:

    אע"ג דקמא בינונית - קשה קצת דמאי קא סלקא דעתין דמקשה דלא מפרש דאין נפסד אלא אחרון והא רישא דקתני גובה מכולם על כרחך צריך לפרש דנפסדים כולם דהתם פשיטא דשקיל בינונית:

    שמע מינה במתנה נמי עבוד רבנן תקנתא - דאע"ג דיש לחלק בין מתנת שכיב מרע לשאר מתנות דלא מסיק אדעתיה דמית ויהיב כל נכסיו כדאמרינן לעיל דלא מסיק אדעתיה מלוה דמית לוה ואין כאן נעילת דלת לא מסתבר ליה לחלק אי נמי הכא במתנה במקצת דהויא כמתנת בריא:

    הכא במאי עסקינן בבעל חוב - ומהכא משמע דבע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה דקתני יצא עליו שטר חוב כו' וכן הלכה במקרקעי:

    והא כל הקודם בשטר קאמר - אי במתנה איירי ניחא דפשיטא דאיירי בשטר פקדתא דליכא לספוקי בשטרא אחרינא:

    אין מוציאין לאכילת פירות - בפרק נערה (כתובות דף נא:) תניא חמשה גובין מן המשוחררין ותנא ושייר הכא והתם ואע"ג דהתם תני חמשה:

    לפי שאין כתובין - פי' בקונטרס אע"ג דבפ"ק דבבא מציעא (דף טו.) אמרינן שכן כותב ללוקח אנא איקום ואשפי זבינא אלין אינון ועמליהון ושבחיהון ופירי דידהו מ"מ כיון דבשעת כתיבה לא הוי עדיין שום שבח אין קול לאותה כתיבה לפי זה הא דפריך והא מזון האשה והבנות כמאן דכתיבי דמי לאו מבנות פריך אלא מאשה שהיא בעולם אי נמי דבנות נמי מי לא עסקינן דהוו בעולם כגון דגירשה ואהדרה:

    כתובין הן אצל בני חורין - וא"ת אמאי לא משני אימור צררי אתפסה כדאמרינן לקמן ויש לומר דהשתא לית ליה האי שינויא אי נמי לקמן דמוקי לה בקנו מידו איכא למיחש לצררי והכא לא מיירי בקנו מידו וליכא למיחש לצררי:

    רבי חנינא קצובין וכתובין בעי - אריש לקיש לא מיבעיא ליה אי קצובין וכתובין בעי או לאו:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    יתומים שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים - כתב מורי הרב רבי יונה ז"ל והני מילי לענין בעל חוב דלא מסיק אדעתיה דמאית ונפלי נכסי קמי יתמי. אבל לענין נזקין דדינן מן התורה בעידית, לקטנים עבדינן תקנתא ולא לגדולים. עד כאן. ונראין הדברים. וזה הדרך פירושנו שכתבנו למעלה.

    אף על גב דקמא בינונית ובתרא זיבורית מזיבורית גבי מבינונית לא גבי - מהכא משמע דקמא גבי בינונית ובתרא זיבורית מדינא דכי היכי דאקדמיה בפרעון הכי אקדמיה ליטול מן העדית או מן הבינונית אם אין לו עידית, דאי לא תימא הכי, היכי משכחת לה דקמא בינונית ובתרא זיבורית. ואם תאמר בשנתרצו לו האחרונים ליתא, חדא, דאם כן היכי פשיטא ליה אף על גב דקמא בינונית ובתרא זיבורית דילמא אם הוה גבי קמא מדינא מן הבינונית מקמא גבי. אלא הכא בשלא גבה אלא כדיניה, ועוד דאי משום דנתרצו לו ודאי כיון דלא נחת לה משום הקדמת השכיב מרע אף על גב דנחת לה משום רצוי האחרים, מבינונית דקמא גבי כדיניה לפי שהאחרון נכנס בנחת הבעלים והוא זכה בבינונית וזיבורית ואחר שזכה בו מכר בינונית לראשון בזבורית והילכך בכי הא רצה בעל חוב גובה מבינונית דקמא או מזיבורית דשייר בתרא לפניו כיון דלא שייר לפניו בינונית כדי חובו של זה והיינו דרבא דאמרינן בבבא קמא פרק קמא [ח, ב] אמר רבא ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון והלך שמעון ומכר שדה אחת ללוי ובא בעל חוב דראובן רצה מזה גובה רצה מזה גובה ולא אמרן אלא דזבן בינונית אבל זבן עידית וזיבורית אמר ליה להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזית לך, והא נמי להא דמיא, אלא ודאי משמע דכשם שגובה ראשון מדיניה ומשום דאקדמיה שכיב מרע הכי נמי גובה מן הבינונית מדיניה משום דאקדמיה. ומקצת ספרים ישנים הבאים מספרד ראיתי שכתוב בהן אף על גב דקמא בבינונית ובתרא בזיבורית, דמשמע דקמא דיניה בבינונית ובתרא דיניה בזיבורית קאמר וזה כראיה גמורה לדברינו. ואי נמי יש לומר דהכא לאו למימר דקמא גבי כוליה בינונית אלא כולהו בבינונית וזבורית פלגי דלגוביאנא אקדמיה ומשום בעל חוב דלא ליתי ולגביה מיניה, אי נמי דאי לא מלו נכסי לכולהו בתרא ליפסיד קמא לא ליפסיד אבל ליפות כחו בבינונית לא, והכא הכי פירושא אף על גב דקמא ודאי אית ליה קצת בינונית ובינונית דבתרא לא הויא כנגד חובו של זה מזיבורית דבתרא גבי מקצת חובו מבינונית דקמא לא גבי כלל. כך נראה לי. וראיתי לרבותינו בעלי התוספות ז"ל שנסתפקו בדין זה אי אקדמיה נמי לקמא ליטול מן הבינונת או שמא אין דינו כך אלא שהמקשה היה סבור כך ואין אנו צריכין לכך, כמו שכתבתי.

    הא דקתני - יצא עליהן שטר חוב גובה מכולן. פירש רש"י ז"ל וגובה מהן לפי חשבון מזה שני חלקים ומזה שלשה ומזה ארבעה. וכן דעת הרב אלפאסי ז"ל וכן נראה דעת מורי הרב רבי יונה ז"ל, ויש מביאין ראיה מדאמרינן גבי בכור נוטל פי שנים יצא עליהן שטר חוב נותן פי שנים, ואינה ראיה גמורה דדילמא שאני ירושה לפי שאין להן בנכסים כלום שלא מה ששייר בעל חוב של אביהם, וכן דחו בתוספות. והיכא דלא הספיקו נכסים לתשע מאות זוז כתב מורי הרב רבי יונה ז"ל שנוטלין גם כן לפי חשבון. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל. ואיני יודע מאי שנא מההיא דמי שהיה נשוי שלש נשים, דלפי אותה משנה כדברי רבי אם היו שם מאתים חולקין בשוה ואם היו שלש מאות בעל מאתים נוטל בשוה עד מאתים ובמנה השלישי חולקין בעל שלש מאות ובעל ארבע מאות ואם יש שם ארבע מאות המנה הרביעי לבעל ארבע מאות וחוזרין וחולקין כן מארבע מאות ולמעלה [בנדפס: אם היו שם עד שש מאות כולן חולקין בשוה כדי שיטול בעל המאתים כל חלקו ומשש מאות ועד שמונה מאות כולן חולקין בין בעל שלש מאות ובעל ארבע מאות ונמצא בעל השלש מאות נוטל שלש מאות ובעל ארבע מאות שלש מאות ואם יש שם יותר משמונה מאות נוטלן בעל ארבע מאות] כדרך שאמרו שם וכמו שכתובה בהלכות הרב אלפאסי ז"ל. אחר כך מצאתי לרב אלפאסי ז"ל בשילהי יש נוחלין שנשמר מקושיא זו וכתב דהכא משום אומדן דעתא הוא דאומדן דעתיה דנותן הוא דלישקול בעל ארבע מאה זוזי חדא ותילתא במאי דשקיל בעל תלת מאה ובעל תלת מאה חדא ופלגא במאי דשקיל בעל מאתן, אבל בעלי חובות פלגין לפום שעבודא ולא לפום ממונא כדברירנא בפרק מי שהיה נשוי.

    מבינונית דקמא לא גבי - ואיכא למידק דילמא מתנת שכיב מרע דלאחר מיתה שאני דאפילו מיתומים גדולים לא גבי אלא מזיבורית וכטעמא דאמרינן דלא מסיק אדעתה דמאית ואיכא למימר דלא פלוג רבנן במתנות בין בריא לשכיב מרע וכיון דבבריא גבי מבינונית אף במתנת שכיב מרע כן ותו איכא למידק אשמעתין היכי קרי למתנת שכיב מרע משעבדי דאם כן מלוה על פה בגו זמניה ומזון האשה והבנות לא יגבו מהם וליתא מדאמרינן ביש נוחלין השתא ירושה דאורייתא אמרת אלמנתו ניזונית מנכסיו מתנת שכיב מרע לא כל שכן [בנדפס: דהיא רבנן], ויש לומר דהכא במתנת שכיב מרע במקצת ובקנין דכמתנת בריא היא והילכך במתנת שכיב מרע אי קמא בינונית דבתרא זיבורית מבינונית דקמא גבי, ולא אמרו כאן מזיבורית דבתרא גבי אלא במתנת שכיב מרע במקצת ובקנין דכמתנת בריא היא, וכן פסקו הרב אלפאסי ז"ל והרב רבי יוסף אבן מיגש תלמידו ז"ל בתשובה וכן כתב מורי הרב רבי יונה ז"ל, וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל בתשובה.

    הכא במאי עסקינן בבעלי חוב - וכמאן דאמר בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה. ושמעינן מיהא [בנדפס: מהא] דאפילו למאן דאמר מה שגבה לא גבה לענין בינונית וזיבורית מה שגבה גבה.

    והא בשטר קאמר, בשטר פקדתא - דאף על גב דלמאי דסבירא לן מעיקרא בשטר פקדתא קאמר הכא הכי קא פריך בשלמא אי במתנה קאמר על כרחין בשטר פקדתא קאמרינן אלא אי אמרת בבעל חוב סתמא דמילתא כל הקודם בשטר חובו קאמר, ואהדר ליה לדידי נמי שטר פקדתא היא. ואי קשיא אשמעתין אי בבעל חוב לכולהו משתעבדי כהדדי בעל כרחיה דלוה ואף על גב דקאמר אחריו מאי הוי ואמאי גובה מן האחרון, נראה לי דהכא בדליכא סהדי כלל דמדקאמר דליכא שטרא ולא אמר לה ואי דאיכא ניחזי עדים מאי קאמרי, שמע מינה בדליכא עדים ושטרא קאמר, וכיון שכן מפיו אנו חיין, והאי דקאמר אחריו אחריו לפי שזה קדם לזה בשעבוד הנכסים קאמר ונאמן משום מגו ולפיכך כל הקודם קדם בשעבודו, ואפילו במלוה על פה דהא קיימא לן שעבודא דאורייתא וכיון שכן מה לי בשטר מה לי מלוה על פה וכמו שכתבתי בפרק מי שהיה נשוי, וכן דעת רב האי גאון ז"ל, וכמו שכתבתי שם. וקיימא לן דבמתנה נמי עבוד רבנן תקנתא ומזיבורית דבתרא גבי מבינונית דקמא לא גבי כפשטה דברייתא ובמתנת בריא אי נמי בשכיב מרע במקצת ובקנין כמו שכתבנו. ואף על גב דדחי הכא במאי עסקינן בבעל חוב, אי נמי אינו נפסד אלא האחרון אי נמי בדשוו, דחיאתא נינהו ולא סמכינן עלייהו כדכתיבא בהלכות הרב אלפאסי ז"ל. וגרסינן בפרק מי שהיה נשוי איבעיא להו אשתדיף בני חרי מהו דליטרוף ממשעבדי ואיפסיקא הלכתא אשתדיף בני חרי טריף משעבדי. ותמיהא לי למאן דסבירא ליה למימר דבמתנה לא עבוד רבנן תקנתא תיפוק לי משום דאין נפרעין מן הערב תחלה, וקיימא לן דנכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה, וגבי לקוחות נמי אמאי איצטריכי לתקוני הא מדינא לא גבי מהאי טעמא דאמרן, ויש לומר דלא ערבין לגמרי קאמר, דטעמא דערב משום דלא גמר ומשעבד נפשיה אלא היכא דלית ליה נכסי ללוה לאיפרועי מיניה ומלוה גופיה עיקר שעבודיה ליתיה אערב אלא אלוה אבל גבי נכסי דלוה ודאי עיקר אסמכתיה עלייהו. ולוה נמי בעידן מלוה גמר ומשעבד כולהו נכסי והילכך אי לאו תקנתא דעבוד רבנן גבי לקוחות הוי אמינא כיון דעיקר שעבודיה אהאי בינונית הוה אף על גב דשייר לוה זיבורית קאי מלוה ליגבי מלוה מלוה מבינונית דהוה שעבודיה עליה דאמר ליה ללוקח ארעא דידי גבי דידך הוא ומשום פסידא דלקוחות אמור רבנן דזבורית דבני חרי ליגבי בינונית דמשעבד לא ליגבי, הילכך גבי מתנה אי לא עבוד בה תקנתא מבינונית דמתנה גבי. כן נראה לי.

    אמר עולא אמר ריש לקיש לפי שאינן כתובין - פירש רש"י ז"ל שאף על פי שכתב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי ואמרוק זביני אילין אינון ועמליהון ופירי דידהון אכתי לא ליגבי ממשעבדי לפי שאין קול יוצא על הפירות ועל השבח אלא על עיקר המקח. ורבותינו בעלי התוספות נתנו טעם לדבר דכיון שעדיין אינן בעולם ואפשר שלא יבואו לעולם אין קול יוצא עליהן [בנדפס: וגם במקצת פירוש רש"י ז"ל מצאתי כן]. ואם תאמר אם כן מאי קא פריך ליה רבי אבא לעולא והא מזון האשה והבנות דכמאן דכתיבי דמי דבנות לא באו לעולם בשעת כתיבה ושמא לא יבואו לעולם, יש לומר דלא פריך ממזון הבנות אלא ממזון האשה, והיינו דלא מתרץ הכא כיון דבתנאי בית דין קא אכלה אימר צררי אתפסה כדמתרץ לקמן גבי מזון הבנות משום דהא לא פריך אלא ממזון האשה ובאשה כיון דאי בעיא כתובתה גביא ולית לה מזוני אף על גב דבתנאי בית דין קא אכלה לא מתפיס לה צררי, והכי מוכח בפרק שני דייני גזרות.

    הא ד איבעיא להו לרבי חנינא קצובין וכתובין בעי או דלמא קצובין אף על פי שאינן כתובין. איכא למידק מאי טעמא לא איבעיא להו נמי כתובין אף על פי שאינן קצובין. ויש מפרשים דהכי מיבעיא ליה רבי חנינא היכי קאי אי אמזון אשה ובנות דמתניתין ואמר אף על פי שהן כתובין ומשום שאין קצובין לא גבי דקצובין וכתובין בעינן או דילמא אשארא נמי קאי ואמר לפי שאינן קצובין אבל אם היו קצובין אף על פי שאינן כתובין מלוה על פה גובה ממשעבדי. ותמיהא לי דודאי עולא אפירות ושבח קרקעות דמתניתין קאי מדיהיב טעמא לפי שאינן כתובין ואילו מזון האשה והבנות כתובים הם וכדאקשינן עלה והאי מזון האשה והבנות כמאן דכתיבי דמי, ואמאי דמפרש עולא לפי שאינן כתובין קאי רבי חנינא, אלא דרבי חנינא לא ניחא ליה לאוקומי טעמא דמתניתין לפי שאינן כתובין כעולא משום דקשיא ליה מזון האשה והבנות ולא ניחא ליה לפרוקי דכתובין הן אצל בני חורין ולחלק בתקנתן של חכמים. ומשום תלי טעמא בקצבה וכולן בכלל טעם זה דכולהו אין להם קצבה ולפיכך קא מיבעיא לן כולי טעמא בקצבה כי היכי דהוי כולי טעמא לעולא בכתובה או דילמא אף לפי שאינן קצובין קאמר ותרווייהו בעינן כלומר כתיבה וקציצה, אבל כתיבה לחודא פשיטא דלא מהניא שהרי מזון האשה והבנות דכמאן דכתיבי דמו ואפילו הכי אינן נגבין אלא מבני חרי. כך נראה לי.

    והא ד איבעיא להו קצובין אף על פי שאינן כתובין - פירש רש"י ז"ל דנפקא מינה אי סבירא ליה קצובין אף על פי שאינן כתובין דמלוה על פה גובה ממשעבדי. ואינו מחוור, דהא דתנן בבבא בתרא פרק גט פשוט [קעח, א] המלוה את חברו בעדים גובה מנכסים בני חורין, ורבי חנינא מי פליג אמתניתין ופירשו בתוספות דנפקא מינה היכא שקצב שבחופירות וקבל עליו אחריות עד כדי אותה קצבה וקא מבעיא ליה כיון דקצץ הרי זה כמעות המכר ויש לו קול דקיימא לן המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משעובדים דקלא אית ליה דמשום דמאן דזבין בפרהסיא זבין והילכך נפיק קלא בין הגוף המכר בין אפירות או דילמא כתובין וקצובין בעינן, אבל ודאי מלוה על פה אינה גובה ממשעבדי לכולי עלמא דאין קול יוצא למלוה על פה וכדאמרינן מאן דיזיף בצנעא יזיף והיינו דאתינן לדמויי לפרנסת הבת דקיצה ולא כתיבא ואף על פי כן גובה גובה ממשעבדי משום דמילתא דפרהסיא היא, ודחינן שאני פרנסה דאית לה קלא טפי משבח ופירות ואף על גב דקיץ להו משום דכל מאן דשביק ברתא מידע ידעי דעישור נכסי נטלה.

    Babylonian Talmud · folio map

    Gittin 50b

    Gittin 50b. The full printed text of this folio side - 16 numbered segments, about 277 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Gittin 50b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026