Talmud Builders

    Gittin 21b

    Chapter 2 - HaMevi Batra

    גם: גיטין דף כ״א ע״ב, פרק ב׳ המביא בתרא

    English translation - Gittin 21b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1it is not possible to cut it off, as it is certainly prohibited to cut off the hand of a slave, and he therefore must give her the slave. But if he wrote the bill of divorce on the horn of a cow, let him cut it off and give it to her. Why does the mishna state that he must give her the cow?

    2The Gemara answers: The verse states: “And he writes her a scroll of severance, and gives it in her hand” (Deuteronomy 24:1), meaning that something is valid as a bill of divorce when it is lacking only writing and giving, excluding this, a cow’s horn, which is lacking writing, cutting, and giving. Since the additional step of cutting would be required in order for him to give her the horn alone, the horn would not be a valid bill of divorce, so he must give her the cow.

    3§ The mishna taught that Rabbi Yosei HaGelili says that a bill of divorce may not be written on something living, nor on food. The Gemara asks: What is the reason for Rabbi Yosei HaGelili’s opinion? As it is taught in a baraita : It is said in the Torah with regard to a bill of divorce: “And he writes her a scroll of severance” (Deuteronomy 24:1). From the word “scroll,” I have derived only that a scroll is valid; from where do I derive that it is correct to include all objects as valid materials upon which a bill of divorce may be written? The verse states: “And he writes her,” in any case, i.e., a bill of divorce can be written on any type of surface. If so, what is the meaning when the verse states “scroll”? This teaches: Just as a scroll is neither alive nor food, so too, a bill of divorce may be written on any object that is neither alive nor food. This is why Rabbi Yosei HaGelili deems invalid a bill of divorce written on a living being.

    4The Gemara asks: And how do the Rabbis, who disagree and say that a bill of divorce may be written even on a living creature or on food, interpret the verse? They contend: If the verse were written: And he shall write for her in the scroll [ besefer ], then it would be as you said, and it would indicate the type of surface on which the bill of divorce may be written. Now that it is written: “Scroll [ sefer ],” it comes to teach that a mere account of the matters [ sefirat devarim ] is required. In other words, sefer is referring not to the surface on which a bill of divorce must be written, but rather, to the essence of the bill of divorce. The verse teaches that the bill of divorce must contain particular content.

    5The Gemara continues: And the Rabbis, what do they do with this phrase in the verse: “And he writes her”? The Gemara answers: For them, that phrase is required to teach the principle that a woman is divorced only via writing, i.e., a bill of divorce, and she is not divorced via giving money. It might enter your mind to say: I should juxtapose leaving marriage, i.e., divorce, to becoming married, i.e., betrothal, and I will say that just as becoming married is effected with giving money, so too, leaving marriage can also be effected with giving money. Therefore, the Torah teaches us: “And he writes her”; divorce can be effected only with a written bill of divorce.

    6The Gemara asks: And the other tanna , Rabbi Yosei HaGelili, from where does he derive this reasoning? He derives it from the phrase “scroll of severance,” which teaches that a scroll, i.e., a written document, severs her from her husband and nothing else severs her from him.

    7The Gemara asks: And those who hold the other opinion, the Rabbis, how do they explain this phrase? For them, the phrase “scroll of severance” is required to teach that a bill of divorce must be a matter that severs all connection between him and her, as it is taught in a baraita : If a man says to his wife: This is your bill of divorce, on the condition that you will not ever drink wine, or on condition that you will never go to your father’s house, that is not severance, and the bill of divorce is not valid. If a bill of divorce imposes a condition upon the woman that permanently binds her to her husband, her relationship with her husband has not been completely severed, which is a prerequisite for divorce. If, however, he imposes a condition until thirty days have passed, or for any other limited period of time, that is severance. The bill of divorce is valid, as the relationship will be completely terminated at the end of the thirty-day period.

    8The Gemara asks: And the other tanna , Rabbi Yosei HaGelili, from where does he derive that a stipulation without a termination point invalidates the divorce? From the fact that instead of using the term karet , the verse uses the more expanded term keritut . Inasmuch as both terms denote severance, using the longer term teaches us two things: Divorce can be effected only via writing and not through money, and divorce requires total severance.

    9And the other, the Rabbis, what do they derive from this? The Gemara answers: They do not derive anything from the expansion of karet to keritut .

    10MISHNA: One may not write a bill of divorce on anything that is attached to the ground. If one wrote it on something that was attached to the ground, and afterward he detached it, signed it, and gave it to her, then it is valid. Rabbi Yehuda deems a bill of divorce invalid unless its writing and its signing were performed when it was already detached.

    11Rabbi Yehuda ben Beteira says: One may not write a bill of divorce on erased paper or on unfinished leather [ diftera ], because writing on these surfaces can be forged. And the Rabbis deem valid a bill of divorce that was written on either of these items.

    12GEMARA: The mishna taught: If one wrote it on something that was attached to the ground, and detached it before he gave it to her, then it is valid. The Gemara challenges: But didn’t you say in the first clause of the mishna that one may not write a bill of divorce on something that is attached to the ground? Rav Yehuda says that Shmuel says: The mishna’s statement that if something was detached and signed then it is a valid bill of divorce is applicable only when one left a place for the essential part of the document. He did not write the entire bill of divorce while it was attached to the ground. Rather, he wrote only the standard part of the bill of divorce. However, he left a place for the essential part of the bill of divorce, which includes the names of the man and woman, and wrote that part only after it was detached.

    13And so Rabbi Elazar says that Rabbi Oshaya says: And this is a case where he left a place for the essential part of the document. And so Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: And this is when he left a place for the essential part of the document. And all these Sages hold that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, who says: Witnesses of the transmission of the bill of divorce effect the divorce. It is not the signatures of the witnesses on a bill of divorce that validate it. Rather, the divorce is effected by the transmission of the document in the presence of witnesses. Therefore, the phrase: “And he writes” (Deuteronomy 24:1), must be referring to the writing of the bill of divorce and not to the signing of the witnesses, and the restrictions derived from this verse will apply to the writing of the bill of divorce, so the essential part may not be written on something that is attached to the ground.

    14And this is what the mishna is saying: One may not write even the standard part on something that is attached to the ground ab initio , lest he write the essential part of the document in this manner as well. However, if he wrote the standard part while it was attached to the ground, and then detached it, wrote the essential part, and gave it to her, it is valid.

    15And Reish Lakish says: The mishna should not be understood in that way, where the phrase: And signed it, is referring to the writing of the essential part, since we learned that they signed it, which is referring to the signatures of the witnesses. And it is taught in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says that the signatory witnesses on the bill of divorce effect the divorce.

    16And this is what the mishna is saying: One may not write the essential part on something that is attached to the ground due to a rabbinic decree, lest he also have the witnesses sign while it is attached. However, even if he wrote the essential part while it was attached, then detached it, had it signed, and gave it to her, it is valid. According to Rabbi Meir, when the verse states: “And he writes her,” it is referring to when he has the bill of divorce signed. Therefore, by Torah law, the limitation that it not be attached while he writes applies only to the signing but not to the writing. The Sages decreed that the essential part of the bill of divorce also not be written while it is attached to the ground, but if he violated this decree, it is still valid after the fact.

    17§ In connection with this discussion, the Gemara mentions several halakhot that are affected by items being attached to the ground or detached. If he wrote the bill of divorce on the clay of a perforated pot [ atzitz ], which is considered to be attached to the ground, then it is valid, as he can take this pot and give it to her. However, if he wrote it on a leaf of a plant growing in a perforated pot, then what is the halakha ? Abaye says: It is valid. And Rava says: It is invalid. The Gemara clarifies their dispute in detail: Abaye says that it is valid

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    לא אפשר למקצייה - דשייך במצות ואינו רשאי לחבל בו ואם חבל בו יוצא לחירות בראשי אברים אלמא אינו רשאי לחבל בו:

    ספר - משמע קלף:

    וכתב לה מכל מקום - מדלא כתב ונתן ספר כריתות בידה:

    אי כתב בספר - משמע יכתוב בקלף ומצית למימר דכי רבי מוכתב לה דומיא דקלף הוא דרבי:

    השתא דכתיב ספר - אין זו אלא וכתב ספירת דברי כריתות ועל כל מה דבעי לכתוב:

    וכתב לה מאי עבדי ליה - לדידהו לא איצטריך לרבות כל דבר שהרי לא קבע הכתוב דבר לכתיבתו ומונתן ספר. כריתות שמעינן:

    ואינה מתגרשת בכסף - אם אמר לה הילך פרוטה והתגרשי לי בה:

    אקיש יציאה להוייה - כדכתיב ויצאה והיתה לאיש אחר.:

    הוייה - קידושין שמהוה בהן עצמה לבעל:

    מספר כריתות - מדסמך כריתות לספר:

    דבר הכורת - שלא יהא בו תנאי המקשרן יחד אלא תנאי הכורת ומבדיל ביניהם:

    לעולם אין זה כריתות - שהרי כל ימיה קשורה בו:

    מכרת כריתות - דמצי למיכתב ספר כרת:

    מתני' אין כותבין במחובר - דכתיב וכתב ונתן שאינו מחוסר קציצה:

    כתב על המחובר כו' - בגמ' פריך הא אמרת אין כותבין:

    נייר המחוק - יכול לחזור ולמוחקו עד העדים ולכותבו ויעביר תנאי שהיה בו ולא מוכחא מילתא דהא עדים נמי על המחק חתומים וכן דיפתרא אין מחק שלו ניכר ובגמ' מפרש מאי דיפתרא:

    וחכמים מכשירין - בגמ' מפרש לה:

    גמ' והוא ששייר - סיפא דקתני כשר והוא ששייר מקום התורף וכתבו לאחר תלישה:

    תורף - גלויו של שטר מקום האיש והאשה והזמן:

    ור' אלעזר היא - מתני' דבעי כתיבה בתלוש דדריש וכתב דקרא אכתב הגט ולא אחתימת עדים רבי אלעזר היא דאמר חתימת הגט אינה מן התורה אלא מפני תיקון העולם הילכך וכתב דקרא אכתב הגט קאי:

    חתמו שנינו - בסיפא דמתני' תלשו חתמו ונתנו לה כשר ואע"פ שנכתב כולו במחובר דכי כתיב וכתב דקרא אחתימת עדים שהיא עיקר ור' מאיר היא:

    דשקיל ליה - לכוליה עציץ ואין כאן מחוסר קציצה ואין לחוש שמא ישבר החרס ויתן לה החתיכה והויא ליה קציצה דלא מפסיד ליה לעציץ:

    גיטין 21 עמוד ב

    1לא אפשר למקצייה, אלא קרן של פרה ליקצייה וליתביה לה!

    2אמר קרא: ״(דברים כד״, א) ״וכתב״ ונתן לה מי שאינו מחוסר אלא כתיב״ה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה״:

    3רבי יוסי הגלילי אומר: וכו': מ"ט דרבי יוסי הגלילי דתניא ספר אין לי אלא ספר מנין לרבות כל דבר ת"ל וכתב לה מכל מקום אם כן מה ת"ל ספר מה ספר דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל אף כל דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל׃

    4ורבנן אי כתיב ״בספר כדקאמרת השתא דכתיב ספר לספירת דברים הוא דאתא״׃

    5ורבנן האי וכתב מאי עבדי ליה מיבעי להו בכתיב״ה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף ס״ד אמינא אקיש יציאה להויה מה הוייה בכסף אף יציאה נמי בכסף קמ"ל׃

    6ואידך נפקא ליה (דברים כד, א) מספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה׃

    7ואידך מיבעי ליה דבר הכורת בינו לבינה כדתניא הרי זה גיטיך על מנת שלא תשתי יין על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות עד שלשים יום הרי זה כריתות׃

    8ואידך מכרת כריתות׃

    9ואידך כרת כריתות לא דרשי:

    Mishna

    10אין כותבין במחובר לקרקע כתבו במחובר תלשו וחתמו ונתנו לה כשר, רבי יהודה פוסל עד שתהא כתיב״תו וחתימתו בתלוש״׃

    11ר' יהודה בן בתירא אומר אין כותבין לא על הנייר המחוק ולא על הדיפתרא מפני שהוא יכול להזדייף וחכמים מכשירין:

    Gemara

    12כתבו על המחובר והאמרת רישא אין כותבין אמר: רב יהודה אמר שמואל והוא ששייר מקום התורף׃

    13וכן אמר ר' אלעזר א"ר אושעיא והוא ששייר מקום התורף וכן אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן והוא ששייר מקום התורף ור' אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי׃

    14וה"ק אין כותבין טופס שמא יכתוב תורף כתבו לטופס ותלשו כתבו לתורף ונתנו לה כשר׃

    15וריש לקיש אמר חתמו שנינו ורבי מאיר היא דאמר עדי חתימה כרתי׃

    16והכי קאמר אין כותבין תורף גזירה שמא יחתום כתבו לתורף תלשו חתמו ונתנו לה כשר׃

    17כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר דשקיל ליה ויהיב ליה ניהלה על עלה של עציץ נקוב אביי אמר כשר ורבא אמר פסול אביי אמר כשר׃

    Tosafot

    יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה כו' - פי' רבינו שמואל דוקא בבעלי חיים או במחובר לקרקע שעוקר דבר מגידולו חשיב מחוסר קציצה ותדע דבסמוך איפליגו אביי ורבא כשכתבו על עלה של עציץ נקוב דרבא גזר שמא יקטום אבל כשאינו נקוב משמע אפי' יקטום כשר וכן פירש הרב רבי שמעיה בפירושו ואם כתב גט בקלף גדול ואח"כ חתכו לפי זה כשר ומעשה היה בימי ה"ר יצחק ברבי מנחם ופסלו ונחלקו עליו גדולי הדור ובה"ג פוסל וכן ר"ת היה מחמיר מדקאמר בסמוך כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר דשקיל ליה ויהיב לה ניהליה והא דלא פליג עלה רבא משום דליכא למיגזר שמא ישבר העציץ דאין דרך לשוברו כמו בקרן של פרה דלא גזרי' שמא יקצץ דאין דרך ליקצץ ודוקא בעלה גזרי' שמא יקטום ולאו דוקא נקט עלה של עציץ נקוב דהוא הדין כשאינו נקוב אלא משום רבותא דאביי נקטיה דאפילו בנקוב מכשיר ועוד אור"י דמסתבר דאין האשה קונה את הגט שכתוב על עלה של עציץ נקוב במשיכת העציץ או בהגבהתו כל זמן שלא פסקה יניקת העלה כדאמרינן בסמוך מכר בעל זרעים לבעל עציץ לא קנה עד שיחזיק בזרעים אבל במשיכת העציץ לא קנה דאכתי חשיבי מחוברין בשעת משיכה והא דמכשיר אביי משום דשקיל ליה ויהיב לה היינו דהניחתו במקום שפוסקת יניקת העציץ דהשתא הוי רבותא טפי דמכשיר אביי בעציץ נקוב דלא גזרי' דיהיב לה בפסיקת היניקה אטו בלא פסיקת היניקה וקמ"ל נמי אע"פ שצריך ליתן לה בפסיקת היניקה לא חשיב בהכי מחוסר קציצה ור"י מייתי ראיה לפי' ר"ת דחשיב בפ' כסוי הדם (חולין דף פט.) עפר עיר הנדחת מחוסר תלישה קביצה ושריפה ויותר נחשב מחובר גט בקלף גדול מחיבור עפר עיר הנדחת והא דלא חשיב לקורה הנעוצה בארץ מחוסר תלישה בפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מו:) משום דלא חשיב חיבור לקרקע כולי האי ולר"ת דוקא נחתך מקלף גדול חשיב מחוסר קציצה אבל חותך מן הגט דבר מועט כמו שעושין לייפותו לא חשיב בהכי מחוסר קציצה כדאמרי' לעיל גזייה לזמן ויהבי' ניהלה כו' בין שיטה לשיטה בין תיבה לתיבה מהו גבי והנייר שלי משמע דדבר מועט לא חשיב מחוסר קציצה:

    תלמוד לומר וכתב לה מ"מ - וא"ת ואימא וכתב כלל ספר פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט וי"ל ונתן חזר וכלל אע"ג דלא מייתי אלא כללא קמא הכי נמי אשכחן בפ"ק דקידושין (דף כא:) מרצע אין לי אלא מרצע מנין לרבות הסול וכו' ת"ל ולקחת כל דבר הניקח ביד ולא מייתי בברייתא כללא בתרא ובסוגיא דהתם מוכח דכלל ופרט וכלל קא דריש ונתת באזנו חזר וכלל:

    מה ספר דבר שאין בו רוח חיים - לא בעי למימר מה ספר דבר הבא מב"ח כו' לאפוקי עלה וטבלא ופינקס אף ע"ג דבפ"ק דקידושין (דף יז.) גבי הענקה אמרי' דאי כתיב צאן ה"א דוקא ב"ח אין אבל גדולי קרקע לא שמא לא חשיב כל כך צד חשוב דבר הבא מב"ח כמו צד של בעלי חיים עצמו ועוד דהכל כפי מה שדומה לחכמים נקיט בכל א' ענין הראוי לו דבפ' בכל מערבין (עירובין דף כז:) נקט פירי מפרי וגידולי קרקע ובסוכה (דף יא:) מה חגיגה דבר שאינו מקבל טומאה [וגידולו מן הארץ] (ואינו אוכל):

    בכתיבה מתגרשת - תרי וכתב לה כתיב אחד דרשינן וכתב לה לשמה ומוכתב אחרינא בכתיבה מתגרשת ומלה לה ולא לה ולחברתה:

    ואינה מתגרשת בכסף - הך דרשה לרבא אבל לאביי נפקא ליה דאינה מתגרשת בכסף מסברא דיאמרו כסף מכניס כו' ומ"מ איצטריך לדידיה נמי וכתב למעוטי חליצה והתם ממעט חליצה מספר כורתה היינו דרשה דר' יוסי הגלילי ונקט לה לפי שהיא פשוטה וכן רגיל בכמה דוכתי:

    שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות - תימה הא אם מת אביה או אם מכר לא חשיב תו בית אביה כדתנן בהשותפין (בנדרים דף מו.) קונם לביתך שאיני נכנס שדך שאיני לוקח מת או מכר לאחר מותר ויש לומר דכל יוצאי חלציו קרוים בית אביו ואפילו שמת כדכתיב (בראשית לח) שבי אלמנה בית אביך גבי תמר וכבר מת אביה כדמוכחי קראי:

    ורבי יוסי הגלילי מכרת כריתות כו' - קשה לרבינו תם דבפ' המגרש (לקמן גיטין פג:) קאמר על רבנן דרבי אלעזר בן עזריה דכרת כריתות לא דרשי ור' יוסי הגלילי הוא בכלל רבנן דהתם ויש לומר דלא דרשי כרת כריתות לההיא דרשה דהתם ולא בעי למימר דלא דרשי כלל:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה - פירש רבינו שמואל ז"ל דלא שייך למימר מחוסר קציצה אלא במחובר לקרקע שעוקר דבר מגידולו כעלה של עציץ נקוב אי נמי מבעלי חיים כעין קרן של פרה אבל כותב על הנייר או על הקלף ארוך ואחר כך קצצו לא קרינן ביה מחוסר קציצה. ודייק לה מדאמרינן לקמן על עלה של עציץ נקוב אביי אמר כשר רבא אמר פסול אביי אמר כשר דשקיל ליה ויהיב ליה ניהלה רבא אמר פסול גזרה שמא יקטום, אלמא מדנקט עציץ נקוב שמע מינה דבעציץ שאינו נקוב אפילו רבא מודה דכשר דליכא למיגזר מידי דאפילו כי יקטום נמי לית לן בה. ורבינו תם ז"ל דחה דהוא הדין בשאינו נקוב דפסיל ליה רבא אלא דהתם לאשמועינן כחו דאביי דאפילו בנקוב שרי וכח דהתרא עדיף ליה ואף על גב דלא קיימא לן כותיה. ואי נמי איכא למימר דאפשר דרבא לא גזר אלא בעלה של עציץ נקוב דכיון דיניק שפיר אורחא דמלתא למיתלש מיניה ועיקר שרשוהי בארעא שבוקו ליה, אבל בעלה של עציץ שאינו נקוב לאו אורחיה למתלשיה כולי האי ולא גזרינן ביה, אלא מיהו אי קייץ פסול דמחוסר קציצה קרינן ליה. ותדע דהא אמרינן כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר דשקיל ליה ויהיב ליה ניהלה, אלמא דוקא משום דלאו אורחיה למיתבר עציצו הוא דשרינן דכוליה יהיב ליה ניהלה הא לאו הכי פסיל, ואף על גב דעציץ לאו עוקר דבר מגדולו הוא, והילכך אפילו כתבו על הקלף ואחר כך קצצו פסול. ור"י הסכים לדברי רבינו תם ז"ל ודייק לה מדאמרינן בחולין (פט, א) מכסים בעפר עיר הנדחת ופרכינן אמאי איסורי הנאה הוא אמר ר' זירא לא נצרכה אלא לעפר עפרה דכתיב ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה, ובודאי יותר מחובר הקלף חלק אל חלק מן העפר זה עם זה ואפילו הכי חשבינן ליה מחוסר תלישה. ואפשר לומר דאין מכל אלו קושיא על דברי רבינו שמואל ז"ל, דההיא דעציץ נקוב דאמרינן דשקיל ליה ויהיב ליה ניהליה לאו דוקא קאמר אלא משום דבעלה של עציץ איצטריך אביי דמכשר למינקט כי האי לישנא דשקיל ליה ויהיב ליה ניהליה נקט נמי בעציץ עצמו כי האי לישנא ולאו דוקא נקטיה, וההיא דעפר עיר הנדחת הכי קאמר את כל שללה תקבוץ מי שיוכל לקבוץ ולשרוף כגון עפרה אבל עפר עפרה שאי אפשר לו לקבצו אלא אם כן יתלוש עד תהום לא דלא אמרה תורה אלא מי שאינו מחוסר אלא קביצה אבל קרקע עולם לא וכי יתלוש ותוקד אש עד מוסדי עולם ולא משום דמחוסר תלישה דוקא קאמר, ואי נמי שהעפר יונק הוא זה מזה וכעוקר דבר מגדולו הוא, אבל כתבו על הנייר או על הקלף ואחר כך קצצו לא. ואף ר"י ז"ל כתב דלכולי עלמא לא אמרינן דהוי מחוסר קציצה אלא בקוצץ ממנו דבר ראוי אבל בקוצץ ממנו כגון אלו שמתקנין ומיפין אותו וקוצצין מן הגליונים מעט אין זה מחוסר קציצה וכדאמרינן לעיל (גיטין כ, ב) בין תיבה לתיבה בין שטה לשטה מהו אלמא ליכא משום מחוסר קציצה דאם כן כי היכי דפרכינן ותיפוק ליה דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים לפרוך נמי ותיפוק לה דמחוסר קציצה הוא אלא שמע מינה דקוצץ ממנו דבר הבטל לגבי הגט לאו מחוסר קציצה קרינן ליה, ואמרינן נמי לעיל (גיטין יז, ב) גזיה לזמן ויהבה נהלה מאי דאלמא אף על גב דגזיה לזמן לא מפסיל משום מחוסר קציצה. ובה"ג כתב ומאן דכתב גיטא ליפסוק מגילתא שיעור גיטא והדר ליכתוב דאי כתיב לה מן קמי דליפסוק מגילתא ופיישא מגילתא ופסיק לה בתר דכתיב גיטא מפסיל גיטא, עד כאן. ואפשר שאף הרב ז"ל לא אמר אלא בדפיישא מגילתא טובא דלא בטיל לגבי גיטא. ירושלמי (פ"ב ה"ג): על העלה של זית ולאו כמקורע היא אמר רבי זירא תנא בונא בר שילא אפילו כתב אני פלוני מגרש את אשתי כשר. בכת"י א"י: יצא זה שמחוסר תלישה קביצה ושריפה.

    מתני' - אין כותבין במחובר לקרקע. כלומר משום דכשקוצץ מן הקרקע הוה ליה מחוסר תלישה ואילו אם נתן לה את הקרקע פסול משום דכתיב ספר מה ספר מיוחד שהוא בתלוש אף כל דבר שהוא בתלוש והכי גרסינן לה בירושלמי (שם), ואף על גב דבגמרין אמרינן דספר לספירת דברים בעלמא הוא דאתא מכל מקום מדאפקיה בלשון ספר קא משמע לן דספירה בתלוש בעי. ויש מפרשים משום דכתיב ונתן בידה דבר הניתן מיד ליד דהיינו תלוש. ומעיקרא אשמעינן מתניתין דעל הקרן של פרה ועל היד של עבד כשר והוא שיתן לה את הפרה ואת העבד אבל קצץ לא ואחר כך קתני דכתבו על המחובר לקרקע אף על פי שלא קצץ אלא שנתן לה את הקרקע פסול ומן הטעם שכתבנו. כתבו על המחובר תלשו חתמו ונתנו לה כשר. ואוקימנא לה בגמרא כרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי וכי כתיב וכתב אכתיבת הגט הוא דכתיב והכי קאמר אין כותבין טופס שמא יכתוב תורף כתבו לטופס ותלשו כתבו לתורף ונתנו לה כשר. ואף על גב דחתמו שנינו, חתמו דהכא היינו השלימו וכעין חותמיהן של ברכות דהיינו עיקר הברכות וכלן מלשון חותם תכנית. ואתיא דלא כסוגין דבריש מכלתין דאוקימנא לה כרבי מאיר וכדמוקי לה ריש לקיש בשמעתין דהכא נמי, וטעמייהו דהני רבנן דמוקמי לה כרבי אלעזר אף על גב דסתם מתניתין כרבי מאיר ואף על גב דחתמו שנינו משום דלא משמע להו דניגזור תורף אטו חתימה.

    רבי יהודה פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש - תמיהא לי דלא הוה ליה לומר אלא עד שתהא כתיבתו בתלוש, דהא מכיון דהוי כתיבתו בתלוש ודאי אי אפשר לחתימתו במחובר, ואי אפשר לדחוק דמלתא בעלמא הוא דקאמר וכדי נקטיה ובגררה דכתיבתו, מדאמרינן בריש מכלתין (ג, א) מאן האי תנא דבעי כתיבה וחתימה לשמה ואוקמה רב אשי (ד, א) רבי יהודה היא דתנן רבי יהודה פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש. ונ"ל דמכאן יש לדקדק דתלוש ולבסוף חברו ובטלו הוה ליה כמחובר ופסול. ואף על גב דלענין עבודה זרה הוי כתלוש וכדתנן (ע"ז מז, ב) המשתחוה לבית אסרו ולענין הכשר זרעים פלוגתא דתנאי, הכא סבירא להו דהוה ליה כמחובר, והיינו דלא בעי לה הכא אי כתלוש דמי אי כמחובר דמי כדאיבעיא לן בחולין (טו, ב) לגבי שחיטה, והכא הכי קאמר רבי יהודה פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש שאם כתבו בתלוש וחברו ובטלו ואחר כך חתמו פסול משום דרבי יהודה סבירא ליה דכי כתיב וכתב לה אכולה כתיבה דגט קאי ואכתיבה וחתימה הוא דכתיב וכדאמרינן בשמעתא קמייתא דמכילתין, ומדרבי יהודה נשמע לרבי מאיר דכתבו בתלוש ולבסוף חברו ובטלו וחתמו ותלשו ונתנו לה פסול ולרבנן דהיינו רבי אלעזר דבעי כתיבה לשמה תלוש ולבסוף חברו ובטלו וכתבו ותלשו וחתמו ונתנו לה פסול, ומינה נמי שמעינן דדוקא בתלוש ולבסוף חברו וכתבו לרבנן אי נמי כתבו או חתמו לרבי יהודה הוא דפסול משום דכתיב וכתב ונתן דבעינן דבשעת כתיבה לרבנן ובשעת כתיבה וחתימה לרבי יהודה יהא בתלוש אבל כתבו בתלוש וחברו ובטלו וחתמו לרבנן אי נמי כתבו וחתמו בתלוש לרבי יהודה וחברו ובטלו ותלשו ונתנו לה כשר דלא הקפיד הכתוב שיהא בתלוש אלא אכתיבה או אחתימה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ואם תאמר מכל מקום מחוסר תלישה הוא קודם שיתננו לה, לא היא, דכי כתיב וכתב ונתן דמינה דרשינן יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה אשעת כתיבה הוא דכתיב כלומר כשיכתוב לא יהא מחוסר אלא כתיבה ונתינה אבל מחוסר קציצה ונתינה שלא בשעת כתיבה לא והכא בשעת כתיבה הרי לא היה מחוסר תלישה. ואם תאמר והלא כותב בעלה של עציץ נקוב בשעת כתיבה לא היה מחוסר קציצה שהרי לא היה בדעתו לתלוש ואפילו הכי גזר רבא שמא ימלך ויקטום, הא ליתא, דמכל מקום כשיקטמנו הרי נתגלה שבשעת כתיבה היה מה שכתבו בו מחוסר קציצה זו אבל כאן לא נתחדש בו בגופו של קלף הגט שום מעשה דכמדתו שבשעת כתיבתו הוא אחר תלישתו וכיון שכן נמצא דלאו מחוסר תלישה היה. ואם תאמר דלמא לעולם כתבו בתלוש וחברו ובטלו ותלשו פסול דכיון דבטלו מחוסר קציצה מיקרי, ורבי יהודה דקתני עד שיהא כתיבתו וחתימתו בתלוש למעוטא תלוש ולבסוף חברו ואפילו לא בטלו אבל כתבו בתלוש וחברו ולא בטלו ותלשו ונתנו לה כשר, הא ליתא חדא דכשתמצי לומר דהפרש יש בלאחר כתיבתו וחתימתו בין תלוש ולבסוף חברו ולא בטלו לחברו ובטלו אי אפשר אלא מאחד משני טעמים או שתאמר שלא בטלו כתלוש דמי או שתאמר דלא הקפידה תורה אלא אשעת כתיבתו וחחתימתו, ואי כתלוש דמי אם כן אפילו חברו ולא בטלו וכתבו וחתמו כשר, ואי כמחובר דמי אלא שלא הקפידה תורה בלאחר כתיבתו וחתימתו אם כן אפילו חברו ובטלו לאחר כתיבתו וחתימתו כשר, ועוד דאין לך דבר שיהא בו תלוש ולבסוף חברו ולא בטלו כמחובר, דאפילו לגבי שחיטה לא איבעיא לן התם (חולין שם) אלא בתלוש ולבסוף חברו ובטלו כדאיתא התם אבל בשלא בטלו פשיטא דכתלוש דמי והכא נמי לא שנא, ואם נפשך לומר דנהי דמחובר גמור לא איקרי מכל מקום מחוסר חפירה מיהא הוי וקרינן ביה מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה חפירה ונתינה, הא נמי ליתא, דמחוסר חפירה לאו כלום הוא וכדאיתא בסנהדרין (מו, א) דתנן התם כיצד תולין אותו משקעין את הקורה בארץ ועץ יוצא ממנה ותולין בו ורבי יוסי אומר קורה מוטה בכותל ותולה בה כדרך שהטבחים עושין ואמרינן עלה בגמרא רבנן סברי כי קבור תקברנו מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה שמחוסר חפירה וקבורה. ורבנן תלישה לאו כלום היא, אלא ודאי אין לך לומר אלא כלשון הראשון שכתבנו. ומיהו בירושלמי (פ"ב ה"¨) איבעיא להו כתבו בתלוש חברו חתמו ותלשו ונתנו לה מה אמרי ביה רבנן כתבו וחתמו בתלוש חברו ותלשו ונתנו לה מה אמר בה רבי יהודה ולא איפשיטא לה, ומכל מקום מדלא איבעיא להו לבעלי גמרא דילן משמע דממתניתין הוה שמיע להו כמו שפירשתי. כנ"ל. בכת" א"י (וכן בגמ' שם): כי קבור תקברנו יצא מי שמחוסר קציצה וקבורה ורבי יוסי סבר.

    בדאשרוש כולי עלמא לא פליגי - כלומר שיצאו שרשיו דרך נקביו והשרישו בקרקע.

    Babylonian Talmud · folio map

    Gittin 21b

    Gittin 21b. The full printed text of this folio side - 17 numbered segments, about 323 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Gittin 21b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026