Talmud Builders

    Gittin 39a

    Back to index

    English translation — Gittin 39a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1The Gemara answers: In accordance with whose opinion is this baraita ? It is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says: A person does not make a statement of consecration for naught. If one declared an item consecrated, even if he did not use the correct formulation, his statement is interpreted in a manner to render it meaningful. Therefore, although the master did not say that the slave is consecrated with regard to his monetary value, his statement is interpreted in this way. However, Rav holds in accordance with the dissenting opinion of the Rabbis. In their opinion the slave is not consecrated.

    2The Gemara comments: This too stands to reason, as it teaches in the latter clause of the baraita : And so too, a freeman who consecrated himself works and is sustained from his labor, as he consecrated only his monetary value and he did not consecrate his body. Granted, if you say that this baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, then the entire baraita works out well. According to the opinion of Rabbi Meir, even when he consecrated himself, his statement is interpreted so that it is referring to a type of consecration that is meaningful.

    3Rather, if you say that it is the opinion of the Rabbis, granted, the first clause of the baraita that deals with one who consecrates his slave is understood, as his slave exists primarily for monetary value. It is logical that when the owner consecrates him he intends to consecrate his monetary value. However, in the case of the latter clause of the baraita , which is referring to one who consecrates himself, does he exist for monetary value? Therefore, the baraita must be in accordance with the opinion of Rabbi Meir.

    4The Gemara suggests: Let us say that this dispute with regard to one who consecrates his slave is parallel to a dispute between tanna’im . A baraita taught: With regard to one who consecrates his slave, if one then makes use of the slave, there is no misuse of property consecrated to the Temple. Rabban Shimon ben Gamliel says: One misuses property consecrated to the Temple if one makes use of his hair. What, is it not that they disagree about this issue, as one Sage, Rabban Shimon ben Gamliel, holds that the slave is consecrated, and therefore the halakhot of misuse of consecrated property apply, and one Sage, the first tanna , holds that the slave is not consecrated?

    5The Gemara asks: And how can you understand that to be their dispute? If that were the case, then these expressions of: One misuses property consecrated to the Temple, and: There is no misuse of property consecrated to the Temple, are not the correct expressions. They should have used these expressions, of: Consecrated, and: Not consecrated, if that were actually the subject of their dispute.

    6Rather, everyone agrees that the slave is consecrated, in opposition to the opinion of Rav. And here they disagree about this, as one Sage, the first tanna , holds that a slave is considered equivalent to land, as slaves are compared to land in several areas of halakha . Just as the misuse of consecrated property does not apply in the case of land, so too, it does not apply to slaves. And one Sage, Rabban Shimon ben Gamliel, holds that they are considered equivalent to movable property, and therefore the halakhot of misuse of consecrated property do apply to slaves.

    7The Gemara challenges this explanation: If that is so, and they disagree with regard to whether a slave is equivalent to land or movable property, instead of disagreeing with regard to whether making use of the slave’s hair constitutes a misuse of consecrated property, let them disagree with regard to whether making use of the slave himself constitutes a misuse of consecrated property.

    8Rather, it must be that everyone agrees that a slave is considered equivalent to land, and making use of the slave himself does not constitute a misuse of consecrated property. And here they disagree with regard to his hair that is ready to be cut, whether it is still considered a part of the slave. One Sage, Rabban Shimon ben Gamliel, holds that it is considered as if it were already cut and is no longer part of the slave. Since it is viewed as detached, it is subject to the halakhot of misuse of consecrated property, like all movable property. And one Sage, the first tanna , holds that it is not considered as if it were already cut. Until it is cut, the hair is part of the slave, and, like all land, is not subject to the halakhot of misuse of consecrated property.

    9The Gemara suggests: Let us say that the opinions of these tanna’im are parallel to the opinions of those tanna’im , as we learned in a mishna ( Shevuot 42b) that Rabbi Meir says: There are certain things that are like land with regard to their form but are not treated like land from a halakhic perspective, but the Rabbis do not admit to him that this is so. How so? If one makes the claim: I gave you ten grapevines laden with fruit to guard, and the other one says: They are only five vines, then Rabbi Meir obligates the defendant to take an oath, for one who makes a partial admission to a claim concerning movable property is obligated to take an oath that he is stating the truth. And the Rabbis say: The halakhic status of anything that is attached to the ground is like the ground itself, and therefore one does not take an oath in this case, as one does not take an oath if one makes a partial admission to a claim concerning land.

    10The Gemara continues the comparison: And with regard to this, Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says that the practical difference between them is not concerning all vines. It exists only in a case of grapes that are ready to be harvested, as Rabbi Meir holds that since they are ready to be harvested, they are considered like they are already harvested, and the defendant must take an oath, as he is denying a claim concerning movable property. And the Rabbis hold that they are not considered like they are already harvested, and they still have the status of land. This dispute seems to be identical to the dispute between Rabban Shimon ben Gamliel and the Rabbis.

    11The Gemara rejects this suggestion: The dispute in the baraita with regard to a slave’s hair is not necessarily parallel to the dispute with regard to grapes. Even if you say the opinion of Rabbi Meir, that grapes that are about to be harvested are considered like they are already harvested, this does not dictate one’s opinion with regard to a slave’s hair that is ready to be cut. Rabbi Meir states his opinion only there, with regard to grapes, since the longer they remain on the vine after ripening the more they become withered and are ruined. Since they no longer benefit from their attachment to the ground, they are considered to be like movable property. However, here, with regard to hair, the longer it remains on the slave the more it improves, i.e., grows, and therefore it should not be considered as if it were already cut.

    12In connection with Rav’s statement that one who renounces ownership of his slave emancipates the slave, the Gemara recounts: When Rabbi Ḥiyya bar Yosef ascended from Babylonia to Eretz Yisrael, he stated this halakha of Rav, that one who renounces ownership of his slave emancipates the slave, before Rabbi Yoḥanan. Rabbi Yoḥanan said to him in astonishment: Did Rav actually say so? This indicates that Rabbi Yoḥanan disagreed with the statement of Rav, which leads the Gemara to ask: But didn’t Rabbi Yoḥanan himself say so? But didn’t Ulla say that Rabbi Yoḥanan says: With regard to one who renounces ownership of his slave, the slave is emancipated but nevertheless requires a bill of manumission. Why then was Rabbi Yoḥanan so surprised by Rav’s statement?

    13The Gemara answers: The Gemara answers that Rabbi Yoḥanan was not objecting to Rav’s opinion, but this is what he said to him: Did Rav actually say in accordance with my opinion? And alternatively, there are those who say that Rabbi Ḥiyya bar Yosef did not conclude Rav’s statement before Rabbi Yoḥanan by saying that nevertheless the slave requires a bill of manumission. Therefore, Rabbi Yoḥanan said to him: And didn’t Rav say that the slave requires a bill of manumission? And Rabbi Yoḥanan conforms to his standard line of reasoning, as Ulla says that Rabbi Yoḥanan says: With regard to one who renounces ownership of his slave, the slave is emancipated but nevertheless requires a bill of manumission.

    14§ The Gemara discusses the matter itself: Ulla says that Rabbi Yoḥanan says: With regard to one who renounces ownership of his slave, the slave is emancipated but nevertheless requires a bill of manumission to be fully considered a freeman and to be able to marry a Jewish woman.

    15Rabbi Abba raised an objection to Ulla from a baraita : If a convert died and Jews plundered his property, as his possessions became ownerless property with his death because he had no heirs, and among his possessions were slaves, then, whether the slaves were adults or minors, they acquire ownership of themselves and become freemen, as they can acquire themselves from the ownerless property. Abba Shaul says: Adult slaves acquire ownership of themselves and become freemen. However, with regard to minor slaves, anyone who takes possession of them acquires them.

    16This appears difficult for Rabbi Yoḥanan, as one could ask: But who wrote a bill of manumission for those slaves who became free men? Their owner died without freeing them, and nevertheless they are emancipated. Therefore, the baraita demonstrates that when a slave becomes ownerless, he is emancipated entirely and does not require a bill of manumission to be considered a freeman.

    17Ulla said in reply: This one of the Rabbis, Rabbi Abba, is like a person who has not studied halakha . He refused to address Rabbi Abba’s objection, as he did not think it was worthy of a response. The Gemara asks: And what is the reason that these slaves do not require a bill of manumission? Rav Naḥman said that Ulla holds as follows: A slave of a convert is comparable to his wife in this case. Just as his wife is freed by his death without a bill of divorce, and she is no longer considered married with regard to any halakhot , so too, his slaves are freed without a bill of manumission.

    18The Gemara challenges this answer: If so, if a slave is comparable to a wife, then even the slave of a Jew that dies should be freed entirely as well, just as his wife is. Why should this halakha apply only to the slave of a convert? The Gemara answers: The verse states with regard to slaves: “And you may make them an inheritance for your children after you, to hold for a possession” (Leviticus 25:46). Therefore, slaves are not emancipated with the death of their owner, as the heirs have a right to the slaves. However, in the case of a convert who does not have heirs, the slaves are emancipated.

    19The Gemara challenges: If so, then in a case of one who renounces ownership of his slave and dies, the slaves should not require a bill of manumission as well, as they are not part of the inheritance of the children. Why then did Ameimar say that with regard to one who renounces ownership of his slave and dies, there is no remedy for that slave and he cannot marry a Jewish woman, as there is no one to emancipate him? The Gemara states: This statement of Ameimar poses a difficulty to Rav Naḥman’s explanation of Ulla’s statement.

    20Rabbi Ya’akov bar Idi says that Rabbi Yehoshua ben Levi says: The halakha is in accordance with the opinion of Abba Shaul with regard to a convert who died and left behind slaves. Rabbi Zeira said to Rabbi Ya’akov bar Idi:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    הא מני ר"מ היא דאמר אין אדם מוציא דבריולהקדש לבטלה דתניא (ערכין דף ה.) המעריך פחות מבן חדש ר"מ אומר נותן דמיו דאדם יודע שאין ערך לפחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים הכא נמי יודע שאין עבד ראוי לא להקרבה ולא לבנין וכיון דבלשון הקדש אקדשיה גמר בדעתו להקדיש דמיו ולומר דמיו עלי:

    אי אמרת בשלמא ר"מ היאוטעמא לאו משום מקדיש סתם שיקדיש לימכר אלא משום דאין מוציא דבריו לבטלה הוא וכמו שאמר דמיו עלי ויש להן עליו מעות היינו דחייב לתת דמים דאדם יודע שאין גופו קדוש ואמר לשם דמים:

    אלא אי אמרת רבנןוטעמא משום דמקדיש סתם דבר שאין ראוי לגופו הקדישו לדמיו לימכר:

    בשלמאבעבד איכא למימר סתמיה לדמים קאי וה"ק הרי הוא קדוש לימכר אבל בעצמו מי איכא למימר שיהא קדוש לימכר וכי יש דמים לבן חורין ומה מכירה יש בו אלא ר"מ היא ולאו דמשמע מלתא לדמי אלא מתוך שאינו מוציא דבריו לבטלה גמר בלבו ואמר דמי עצמי עלי והיינו דאמר הריני הקדש שמין אותו כעבד ולא שימכר וגבי עבד נמי אין רשות הגזברין עליו אלא מעות יש להן על הבעלים:

    לימא כתנאימקדיש עבדו קדוש או לא קדוש:

    מועלין בשערודוקא נקט ולקמיה מפרש לה:

    אין מעילה בקרקעותדגמרינן מעילה חטא חטא מתרומה מה תרומה בתלוש אף מעילה בתלוש במס' מעילה (דף יח:) ובת"כ:

    אלא דכולי עלמא קדושלימכר לדמיו:

    כגזוז דמיואינו כמחובר לקרקע:

    יש דברים שהם כקרקעמחוברין לקרקע:

    ואינן כקרקעדקי"ל אין נשבעין על הקרקעות ועל גפנים הללו נשבעין בהודאת מקצת הטענה:

    מסרתי לךלשמור בקרקעי:

    אפילו תימאהא דקתני הכא אין מועלין בשערו כר"מ היא:

    אשבוחי משבחהלכך לאו כגזוז דמי דעדיין צריך לחיבורו:

    להא שמעתא דרבהמפקיר עבדו יצא לחירות:

    אמר רב הכיבתמיהה ופריך הש"ס ואיהו רבי יוחנן מי לא אמר הכי ומאי מתמה אדרב:

    לא סיימוה קמיהלמילתיה דרב כולה אלא כרב יוסף אמרו קמיה דלא סיים בה משמיה דרב וצריך גט שחרור ולא פירשו לפניו הא דאמרי' לעיל דרב חייא בר אבין סיים בה משמיה דרב וצריך גט שחרור:

    גר שמתואין לו יורשין וכל נכסיו הפקר:

    קנו עצמןהן קודמין לכל אדם להחזיק בעצמן מן ההפקר:

    אבא שאול אומרקטנים אין להן יד לזכות בעצמן:

    מי כותב גט שחרור לאלומעתה להתירן בישראלית הרי מתו בעלים:

    עבדו דגר כאשתוכלומר אין הפקר זה דומה להפקר מחיים דעבד גמר לה לה מאשה וכתב לה ספר (דברים כד) או חופשה לא נתן לה (ויקרא י״ט:כ׳) הלכך מחיים אין לו תקנה בלא גט כאשה אבל הפקר שלאחר מיתה כי היכי דאשתו משולחת בלא גט עבדו נמי לא בעי גט:

    א"הישראל שמת נמי לא יזכו בניו בעבדיו דהא כאשתו הם:

    המפקיר עבדודתו ליכא נחלה לבניו:

    ומתלא ליבעי גט שחרור להפקיע איסורו דהא מית ליה ובניו לא זכו בהן מעולם:

    אין לו תקנהכדמפרש לקמן דכיון דהפקירו פקע ממוניה מיניה ואיסורא הוא דפש לבעלים עליהן וכי מיית אין זו ירושה להוריש לבניו הלכך אין לו מי שיתירנו בגט:

    גיטין 39 עמוד א

    1הא מני ר"מ היא, דאמר: אין אדם מוציא דבריו לבטלה.

    2ה"נ מסתברא, דקתני סיפא: וכן הוא, שהקדיש עצמו עושה ואוכל, שלא הקדיש אלא דמיו. אי אמרת בשלמא ר"מ היא שפיר;׃

    3אלא אי אמרת רבנן היא, בשלמא עבדו לדמי קאי, אלא איהו לדמי קאי?!

    4לימא כתנאי המקדיש עבדו, אין מועלין בו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מועלין בשערו. מאי, לאו בהא קמיפלגי דמר סבר: קדוש; ומר סבר: לא קדוש?

    5ותסברא?! האי ״מועלין בו״ ואין מועלין בו״?! האי ״קדוש״ ואינו קדוש״ מיבעי ליה!

    6אלא דכולי עלמא קדוש, והכא בהא קמיפלגי דמר סבר: עבדא כמקרקעי דמי; ומר סבר: כמטלטלי דמי.

    7אי הכי, אדמיפלגי בשערו, ליפלגו בגופו!

    8אלא דכולי עלמא עבדא כמקרקעי דמי, והכא בשערו העומד ליגזז קמיפלגי מ"ס כגזוז דמי; ומר סבר: לאו כגזוז דמי.

    9לימא הני תנאי כהני תנאי? דתנן, ר"מ אומר: יש דברים שהם כקרקע ואינן כקרקע, ואין חכמים מודים לו. כיצד? ״עשר גפנים טעונות מסרתי לך״, והלה אומר: ״אינן אלא חמש״ ר"מ מחייב; וחכמים אומרים: כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע.

    10וא"ר יוסי בר' חנינא ענבים העומדות ליבצר איכא בינייהו דרבי מאיר סבר כבצורות דמיין ורבנן סברי לאו כבצורות דמיין׃

    11אפי' תימא רבי מאיר עד כאן לא קאמר ר"מ התם אלא בענבים דכמה דקיימין מיכחש כחישי אבל הכא כמה דקאי אשבוחי משבח׃

    12כי סליק ר' חייא בר יוסף אמר להאי שמעתא דרב קמיה דר' יוחנן א"ל אמר רב הכי והוא לא אמר הכי והאמר עולא אמר ר' יוחנן המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור׃

    13הכי קאמר ליה אמר רב כוותי ואיכא דאמרי לא סיימוה קמיה א"ל ולא אמר רב צריך גט שחרור ור' יוחנן לטעמיה דאמר עולא א"ר יוחנן המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור׃

    14גופא אמר עולא אמר ר' יוחנן המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שיחרור׃

    15איתיביה ר' אבא לעולא גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והיו בהן עבדים בין גדולים ובין קטנים קנו עצמן בני חורין אבא שאול אומר גדולים קנו עצמן בני חורין קטנים כל המחזיק בהן זכה בהן׃

    16וכי מי כתב גט שחרור לאלו׃

    17אמר דמי האי מדרבנן כדלא גמרי אינשי שמעתא וטעמא מאי אמר רב נחמן קסבר עולא עבדו דגר כי אשתו מה אשתו משתלחה בלא גט אף עבדיו משתלחים בלא גט׃

    18אי הכי אפי' ישראל נמי אמר קרא ״(ויקרא כה״, מו) והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה׃

    19אי הכי המפקיר עבדו ומת נמי אלמה אמר אמימר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה דאמימר קשיא׃

    20אמר רבי יעקב בר אידי: א"ר יהושע בן לוי הלכה כאבא שאול אמר ליה רבי זירא לרבי יעקב בר אידי׃

    Tosafot

    הא מני רבי מאיר היא‎—This is according to רבי מאיר O VERVIEW The גמרא cites a ברייתא which contradicts רב (regarding המקדיש עבדו) and the גמרא responded that this ברייתא is according to ר"מ (who indeed disagrees with רב). ------------------------ הכא משמע דרב דלא כרבי מאיר – It seems from this גמרא that רב disagrees with ר"מ – תוספות anticipates the following difficulty: והא דאמר בפרק קמא דערכין (דף ה, א) האומר ערך כלי עלי נותן דמיו כרבי מאיר – And regarding that which רב ruled in the first פרק of מסכת ערכין, one who said, ‘I am obligating myself to give הקדש the ערך of this vessel’, he gives its value to הקדש, and the גמרא states that this ruling is according to ר"מ – וכן בפרק האומר שקלי עלי (שם כ, א) דתנן ערך ידי ורגלי עלי לא אמר כלום‎ – And similarly in פרק האומר שקלי עלי, where the משנה teaches, if one said ‘I am obligated to pay the ערך of my hand or foot’, nothing has been said – ואמר רב עלה נותן דמיה ומפרש לרבי מאיר‎ – And רב commented on this משנה, but he gives הקדש the value of ידי ורגלי, and the גמרא explained that sרב' ruling is according to ר"מ; we see in these two instances that רב rules like ר"מ (that א"א מוציא דבריו לבטלה) in contrast to our גמרא where רב disagrees with ר"מ – תוספות responds: אליבא דרבי מאיר קאמר וליה לא סבירא ליה‎ – רב taught us how the ruling would be according to ר"מ, but רב does not agree with it – תוספות responds to an additional anticipated difficulty: ואף על גב דבסוף פרק קמא דסנהדרין (דף טו, א) גבי הערכין המטלטלין – And even though that in the end of the first פרק of מסכת סנהדרין regarding ‘movable’ ערכין‎ – מפרש רב באומר ערך כלי עלי כרבי מאיר לא סבירא ליה הכי‎ – רב explained that ערכין המטלטלין means when a person says ערך כלי עלי, so even though רב explained the משנה according to ר"מ that א"א מוציא דבריו לבטלה (and he has to pay), nevertheless רב does not agree with this ruling – תוספות finds support for this explanation: וכי האי גוונא אשכחן בריש אלמנה נזונית (כתובות דף צו, א) – And we find something similar in the beginning of פרק אלמנה נזונית‎ – דבעי למימר שמואל דהניזונת תנן וכאנשי יהודה – Where the גמרא wanted to say, that according to שמואל the משנה reads הניזונת, like the אנשי יהודה‎ – אף על גב דבסוף נערה שנתפתתה (שם נד, א) אמר שמואל הלכה כאנשי גליל: Even though that in the end of פרק נערה שנתפתתה, there שמואל stated that the הלכה is like אנשי גליל (not like אנשי יהודה) and nevertheless he tried to interpret the משנה according to אנשי יהודה, similar to רב interpreting the משנה according to ר"מ. S UMMARY We find אמוראים citing rulings and interpreting משניות according to views which they do not share. T HINKING IT OVER תוספות (seemingly) presumes that רב disagrees with the view of ר"מ that א"א מוציא דבריו לבטלה‎. However it is possible that generally רב agrees that א"א מוציא דבריו לבטלה, however here by מקדיש עבדו he is not מוציא לבטלה, for למיהוי עם קדוש קאמר‎?!

    עבדא כמקרקעי דמי‎—A slave is comparable to land O VERVIEW The גמרא cited a dispute in a ברייתא whether there is מעילה if one was מקדיש an עבד‎. The גמרא initially assumed that this depends whether עבדא כמרקעי דמי or not. תוספות explains why the rule of מעילה is dependent on עבדא כמקרקעי דמי‎. ------------------------- ולכך אין מועלים בו דאין מעילה במחובר‎ – And therefore, since עבדא כמקרקעי דמי, there is no מעילה if one derives benefit from an עבד of הקדש, for there is no חיוב מעילה for something which is attached to the ground. דבפרק הנהנה (מעילה יח, ב) ילפינן מעילה חטא חטא מתרומה – For in פרק הנהנה we derive laws of מעילה from laws of תרומה through the גזירה שוה of חטא חטא‎. תוספות responds to an anticipated difficulty: והא דאמרינן בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא עט, א) – And regarding that which the גמרא states in פרק המוכר את הספינה‎ – הקדיש בור מלא מים מועלין בו ובמה שבתוכו‎ – If one was מקדיש a cistern full of water, there is a חיוב מעילה for the cistern and what is inside it (namely the water) if one derived benefit from them, the explanation of מועלין בו is – לא כמו שפירש שם רבינו שמואל שהצניע חפציו בבור דהא אין מעילה במחובר‎ – Not like the רש ב"ם explained it there, that he placed his belongings in the בור (and for that there is a חיוב מעילה), this is incorrect because there is no מעילה in something attached to the ground (like the בור; which is the ground) – אלא כשעקר מן הבור חוליא ונהנה ממנה: But rather מועלין בו means if he dug out a shovel full of earth from the בור and derived benefit from the earth, then there is a חיוב מעילה, for after he dug it out it is no more מחובר לקרקע‎. S UMMARY There is no מעילה by קרקע (and similarly by עבדים שהוקשו לקרקעות) since there is no מעילה by מחובר‎. T HINKING IT OVER תוספות states that (even though if you derive benefit from the בור itself there is no מעילה since it is מחובר לקרקע, nevertheless) if you uprooted a חוליא from this בור, there is מעילה since now this חוליא (which was מחובר previously) is now תלוש‎. It should therefore follow that there should be מעילה in the work (מעשה ידיו) of this עבד, since the מעשה ידיו (which originate in the עבד who is קדוש) are תלוש‎. In fact the עבד himself should be אסור במעשה ידיו‎!

    קטנים כל המחזיק בהן זכה בהן‎—Whoever possesses the minors acquires them O VERVIEW The גמרא cites the view of אבא שאול in a ברייתא that if a גר died (the adult slaves acquire themselves and are freed, however), regarding the minor slaves whoever possesses them acquires them as slaves (while the ת"ק maintains that the עבדים קטנים are also freed). תוספות discusses the view of אבא שאול‎. ----------------------------- דאין להן יד לזכות בעצמן‎ – For the קטנים do not have a ‘hand’ (the capability) to acquire themselves – וכן בפרק מי שמת (בבא בתרא קנו, ב) גבי פלוגתא דזכין לקטן ואין זכין לגדול – And similarly in פרק מי שמת regarding the dispute whether we acquire on behalf of a קטן (since he cannot acquire on his own) but we do not acquire on behalf of a גדול (since he can acquire on his own) – תוספות anticipates the following difficulty: ואף על גב דאית ליה זכיה במציאה כדאמרינן בהניזקין (לקמן נט, ב) – And even though a קטן has זכיה by a lost object as the משנה states in פרק הניזקין, it is evident that a קטן does have זכייה – תוספות responds: היינו מדרבנן מפני דרכי שלום והכא לא שייך ההוא טעמא – That זכייה by מציאה is only מדרבנן because of דרכי שלום, however here by a גר שמת that reason is not applicable. תוספות asks: ואם תאמר בפרק לולב וערבה (סוכה מו, ב) אמר לא ליקני איניש לולבא לינוקא ביום טוב ראשון‎ – And if you will say; ר' זירא taught in פרק לולב וערבה, a person should not grant his לולב to a child on the first day of סוכות (before the adult he is יוצא), the reason is – דינוקא מקני קני אקנויי לא מקני – Because a child can acquire, but he cannot grant to others – תופסות rejects a possible solution: וליכא למימר דהתם בפיקח כגון צרור וזרקו אגוז ונוטלו‎ – And we cannot say that the גמרא there in סוכה is discussing a bright child, that if he is given a pebble he throws it away, but if he is given a walnut he takes it, and the rule of ר' זירא was only by such a child, this is not so – דהא בפרק קמא דקדושין (דף כב, ב) בההוא עובדא דאמר ליה שלוף לי מסנאי‎ – Because in the first פרק of מסכת קדושין, in that story where מר זוטרא said to the slave, ‘ take off my shoe and bring it to my house ’ – משמע דהוה בו דעת וקאמר התם איכא דאמרי קטן הוה – It seems that the slave was mindful, and the גמרא says there, some say this עבד was a קטן – תוספות answers: ויש לומר דדעת אחרת מקנה אותן שאני: And one can say; it is different if there is another mind granting a gift to minors; in that case a קטן can be קונה‎. S UMMARY A קטן can acquire for himself only if someone else is granting him the item (and he is a בר דעת), otherwise there is no זכיה for a קטן except by מציאה because of דרכי שלום‎. T HINKING IT OVER 1. תוספות states that קטנים have no יד to acquire themselves, as a reason why according to אבא שאול the rule is כל המחזיק בהם זכה בהם‎. Should we infer that the רבנן who maintain that even the קטנים acquire themselves as בני חורין, argue and maintain that קטנים do have a יד לזכות‎? 2. תוספות distinguishes between מציאה where a קטן can acquire it מדרבנן because of דרכי שלום, and גר, where there is no זכיה לקטן because the idea of דרכי שלום is inapplicable. This indicates that if it were applicable the גר קטן would acquire himself as a בן חורין; however since מדאורייתא he is an עבד, how can we be מתיר an איסור דאורייתא (of עבד) because if דרכי שלום‎?!

    וכי מי כתב גט שחרור לאלו‎—But did then someone write a writ of emancipation for these O VERVIEW עולא states in the name of ר' יוחנן that if someone emancipates his slave, the slave requires a גט שחרור in order to marry a בת חורין‎. ר' אבא challenged this ruling from a ברייתא which states that if a גר dies his (adult) slaves become בני חורין‎. The question on עולא is that they did not receive a גט שחרור, so how can they be בני חורין‎? ----------------------- אלמא לא בעי גט להתירו בבת חורין‎ – It is evident from this ברייתא that a גט שחרור is not required in order to permit the עבד to marry a בת חורין, contrary to the ruling of עולא‎ – והיינו כשמואל דאמר מי שאין לו רשות רבו עליו אינו קרוי עבד – And the explanation why indeed they do not require a גט שחרור is because of the ruling of שמואל who maintains that whoever is not under the jurisdiction of his master is not considered an עבד‎ – וטעמא דאבא שאול בקטנים דחשיב רשות רבן עליהן כיון שאין להן יד בעצמן: And the reasoning of אב שאול regarding קטנים (that they remain עבדים) even though we are following the view of שמואל is because he considers that these קטנים are still under the jurisdiction of their master since that have no יד to acquire themselves. S UMMARY According to שמואל it is necessary to maintain according to אבא שאול that regarding the עבדים קטנים it is considered as if רשות רבן עליהן even after מיתת הגר‎. T HINKING IT OVER Could we interpret the dispute between the ת"ק and אבא שאול is based on the dispute whether המפקיר עבדו צריך גט שחרור or not?

    אלמה אמר אמימר כולי‎—Why did אמימר say, etcO VERVIEW The גמרא explained that according to עולא אמר ר"י who maintains that המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור, nevertheless the עבדים of a גר who died without יורשים are freed, since עבדו כאשתו and the עבדים are freed with the death of the master. Nonetheless if the master has יורשים the ownership of the slaves is transferred to the יורשים‎. The גמרא asked if this is indeed true (אי הכי) how can we understand אמימר who ruled that המפקיר עבדו ומת וכו' אין לו תקנה, but since there are no יורשים regarding this slave (for he freed the slave), why אין לו תקנה, he should be freed. תוספות explains that the difficulty with אמימר is not necessarily only according to עולא אמר ר"י. ------------------ תוספות asks: ואם תאמר מאי אי הכי כל שכן דלשמואל תקשי דאמימר – And if you will say; what is the אי הכי, for if we follow the ruling of שמואל, there will certainly be a difficulty with the ruling of אמימר‎?! תוספות answers: ויש לומר דהא לא קשיא ליה משום דשמואל תנאי היא‎ – And one can say; that this contradiction with שמואל was not difficult to reconcile with אמימר, since the ruling of שמואל is a dispute between תנאים, as we find – בפרק החולץ (יבמות מח, א) ובפרק בתרא דנזיר (דף סב, ב) – In פרק החולץ and in the last פרק of מסכת נזיר, therefore אמימר has no need to agree with שמואל since he can maintain like the תנא who disagrees with שמואל‎ – אבל הא קשיא ליה אי אתיא דאמימר דלא כרבי יוחנן רביה – However the גמרא was troubled if it turns out that אמימר disagrees with his master, ר"י – תוספות (based on the above) resolves another difficulty: ולהכי נמי לא מצי למיפרך לאמימר מדרבנן דאבא שאול‎ – And therefore the גמרא could not have also asked on אמימר [directly] from the רבנן (and) [of] אבא שאול who maintain that the עבדים of the גר are freed without a גט שחרור‎ – דאיהו מוקי להו כההוא תנא דאית ליה דשמואל – For אמימר would establish their argument (of אבא שאול ורבנן) according to that תנא who agrees with שמואל (that הפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שחרור) – אבל איהו סבר כההוא תנא דפליג עלייהו וסבר דלדידיה צריך גט שחרור ואין לו תקנה: However אמימר maintains like the תנא who argues with them, so אמימר maintains that according to this other תנא (who disagrees with שמואל) the עבד requires a גט שחרור and therefore since the owner died the עבד has no recourse. S UMMARY The question on אמימר is how can he disagree with ר"י his רבי‎. However it is obvious that he can disagree with שמואל since שמואל is כתנאי‎. T HINKING IT OVER 1. תוספות explains that there is no direct question on אמימר from the ברייתא of the רבנן ואבא שאול regarding a גר because אמימר can interpret that ברייתא according to שמואל‎. However if that is the case, then there is no question on אמימר at all, for אמימר need not explain the ברייתא in the manner of ר"נ (that עבדו כאשתו וכו'), but rather simply state that the entire ברייתא is according to שמואל‎! 2. How do we understand the phrase, ' א"ה המפקיר עבדו ומת נמי'?

    הלכה כאבא שאול‎—The ruling is like אבא שאול O VERVIEW ריב"א said in the name of ריב"ל that the הלכה is like אבא שאול regarding a גר שמת that the עבדים גדולים are freed, however regarding the עבדים קטנים anyone can acquire them. תוספות accepts this ruling even though it is against ר' יוחנן‎. -------------------------- אומר רבינו תם דהלכה כרבי יהושע בן לוי לגבי רבי יוחנן – The ר"ת says the הלכה is like ריב"ל against ר"י and the הלכה is like אבא שאול‎ – כדמוכח בפרק בתרא דמגילה (דף כז, א) דאמר כוותיה דרב פפי מסתברא‎ – As is evident in the last פרק of מסכת מגילה where the גמרא states it is reasonable to rule like רב פפי‎ – דאמר רבי יהושע בן לוי בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש‎ – Since ריב"ל states it is permissible to make a ביהכנ"ס into a ביהמ"ד – ואף על גב דרבי יוחנן פליג עליה התם דייק מדרבי יהושע בן לוי דהלכה כרב פפי: And even though ר"י disagrees with ריב"ל, nevertheless the גמרא infers from ריב"ל, who maintains that one can make a ביהמ"ד from a ביהכנ"ס that the ruling is like רב פפי‎. S UMMARY We follow ריב"ל against ר"י. T HINKING IT OVER Is it possible to refute תוספות proof from מס' מגילה‎?

    License: CC-BY-NC

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    אי הכי אדמיפלגי בשערו ליפלגי בגופונראה דהאי אי הכי אינו מתפרש בדרך רוב אי הכי שבתלמוד כלומר באי אמרת בשלמא, שהרי אפילו כשתמצא לומר דברב פליגי אי קדיש אי לא אכתי תיקשי ליה אדמיפלגי בשערו ליפלגו בגופו. ומקצת ספרים יש שאין כתוב בהן אי הכי, אלא אדמיפלגי בשערו ליפלגו בגופו ותו לא. והכא בשערו העומד ליגזז קא מיפלגי. כלומר ונהנה בו בעודו מחובר בראשו, אבל אחר שנתלש לכולי עלמא מועלין בו אף על פי כשהקדישו כשהוא מחובר שאין הולכין אלא אשעת הנאה, וכן נמי בגידולי אילן למאן דאמר יש מעילה בגידולין אף על פי שהן מחוברין מועלין בהם, והכי איתא בתמורה דאמרינן התם הדש מלעין בשדה הקדש מעל ופרכינן והא אין מעילה בקרקעות, ואמרינן זאת אומרת אבקה מעלה להן, אלמא כיון שבשעה שנהנה ממנו הוי תלוש אף על פי שהיה בשעת הקדשה קרקע עולם מועלין בו, וכן כתוב בספר הישר.

    אמר עולא אמר רבי יוחנן המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרורוכן הלכתא. ואף על גב דאמר שמואל דאינו צריך גט שחרור לא קיימא לן כותיה, חדא דרב ושמואל הלכתא כרב באיסורא. ועוד, דשמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן, ואמימר וכולהו אמוראי דלקמן הכי סבירא להו, ודרשא דעבד איש מוקמינן לה לעבד שיש לרבו רשות עליו מילתו מעכבת את רבו מלאכול בפסח, אי נמי כדדריש ליה בשילהי החולץ אליבא דרבי שמעון בן אלעזר עבד איש אתה מל בעל כרחו ואין אתה מל בן עבד איש בעל כרחו.

    גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והיו בהן עבדים בין גדולים בין קטנים זכו עצמן בני חורין, אבא שאול אומר גדולים קנו עצמן בני חורין קטנים כל המחזיק בהן זכה בהן וכי מי כתב גט שחרור לאלו. בשלמא אי אמרת דאין צריך גט שחרור כשמואל דאמר עבד איש שאין לרבו רשות עליו אין קרוי עבד, בהא פליגי דתנא קמא סבר בין גדולים שיש בהן דעת לזכות בעצמן בין קטנים שאין להן יד לזכות בעצמן קנו עצמן בני חורין, דמכל מקום מכיון שמת הגר אין רשות אדון עליהן ומיד לא נקראו עבדים ואינן צריכין גט שחרור, ואבא שאול סבר גדולים שיש להן יד לזכות בעצמן וכיון שמת האדון ולא נשאר עליהן רשות רב עליהן קנו עצמן בני חורין אבל קטנים שאין להם יד לזכות בעצמן רשות רב עליהן קרינא בהו דמי שמחזיק בהן זוכה בהן למעשה ידיהם ורשות מי שזוכה בהן עליהן, ואפילו קודם שיזכה בהן כיון שאין להן יד לזכות בעצמן, אלא אי אמרת דמפקיר עבדו צריך גט שחרור מי כתב גט שחרור לאלו, ומשני דכולי עלמא מפקיר עבדו צריך גט שחרור והכא בטעמא אחרינא פליגי, ומשום דמית ליה אדון, וקסברי עבדיו כאשתו דגמרי לה מהיקישא דלה לה, תנא קמא סבר מה אשתו בין גדולה בין קטנה משתלחת במיתת הבעל בלא גט אף עבדיו בין גדולים בין קטנים משתלחין בלא גט, ואבא שאול סבר מה אשתו איסורא ולא ממונא אף עבדיו איסורא פקע במיתתו דהיינו עבדיו גדולים שלא נשאר עליהן אחר מיתתה אדון אלא איסורא דרביע עלייהו ולא ממונא דהא זכו בעצמן שהרי יש להן יד לזכות בעצמן אבל קטנים דנשאר עליהם ממונא שאין להן יד לזכות בעצמן אין משתלחין במיתת האדון בלא גט.

    קטנים כל המחזיק בהן זכה בהןכלומר, לפי שאין להן יד לזכות בעצמן. קשיא לן, דהכא משמע דקטן אין לו זכיה וכן נמי משמע בבבא בתרא בפרק מי שמת (בבא בתרא קנז, א) דאמרינן התם זכין לקטן ואין זכין לגדול, וטעמא משום דגדול יש לו יד לזכות לעצמו אבל קטן שאין לו יד לזכות לעצמו זוכין בעבורו, ובסוכה בפרק לולב וערבה (סוכה מו, ב) גמרא מיד התינוקות שומטין את לולביהן אמר רב זירא לא ליקני איניש לינוקא הושענא ביום טוב ראשון, מאי טעמא ינוקא מיקני קני אקנויי לא מקני, וכן נמי בבבא מציעא אזל אקנייה לבנו קטן דקטן מיקנא קני אקנויי לא מקני, ולקמן נמי גבי עבד של שני שותפין אזל אקנייה לבנו קטן. תירץ ר"י ז"ל דמדאורייתא אין לו זכיה, אבל מדרבנן אית ליה זכיה מפני דרכי שלום, אבל סוגיין דהכא לא שייך מפני דרכי שלום. אי נמי שאני התם דאיכא דעת אחרת קנה, ובקדושין פרק האיש מקדש כתבתי יותר בסייעתא דשמיא.

    דאמימר ודאי קשיאקשיא לי, אם כן ליקשי מיניה לקמן לאמימר. וניחא לי, דאפשר דאמימר מפרש לה קנו עצמן בני חורין צריכין גט שחרור ואין להם תקנה, והוא הדין דהוה מצי לתרוצי הכין אליבא דרבי יוחנן אלא דהוה משמע ליה דבני חורין גמורין הן מדלא קתני יצאו לחרות. כך נראה לי.

    Babylonian Talmud · folio map

    Gittin 39a

    Gittin 39a. The full printed text of this folio side — 20 numbered segments, about 404 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    הא מני ר"מ היא דאמר אין אדם מוציא דבריו להקדש לבטלה דתניא (ערכין דף ה.) המעריך פחות מבן חדש ר"מ אומר נותן דמיו דאדם יודע שאין ערך לפחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים הכא נמי יודע שאין עבד ראוי לא להקרבה ולא לבנין וכיון דבלשון הקדש אקדשיה גמר בדעתו להקדיש דמיו ולומר דמיו עלי:

    אי אמרת בשלמא ר"מ היא וטעמא לאו משום מקדיש סתם שיקדיש לימכר אלא משום דאין מוציא דבריו לבטלה הוא וכמו שאמר דמיו עלי ויש להן עליו מעות היינו דחייב לתת דמים דאדם יודע שאין גופו קדוש ואמר לשם דמים:

    אלא אי אמרת רבנן וטעמא משום דמקדיש סתם דבר שאין ראוי לגופו הקדישו לדמיו לימכר:

    בשלמא בעבד איכא למימר סתמיה לדמים קאי וה"ק הרי הוא קדוש לימכר אבל בעצמו מי איכא למימר שיהא קדוש לימכר וכי יש דמים לבן חורין ומה מכירה יש בו אלא ר"מ היא ולאו דמשמע מלתא לדמי אלא מתוך שאינו מוציא דבריו לבטלה גמר בלבו ואמר דמי עצמי עלי והיינו דאמר הריני הקדש שמין אותו כעבד ולא שימכר וגבי עבד נמי אין רשות הגזברין עליו אלא מעות יש להן על הבעלים:

    לימא כתנאי מקדיש עבדו קדוש או לא קדוש:

    מועלין בשערו דוקא נקט ולקמיה מפרש לה:

    אין מעילה בקרקעות דגמרינן מעילה חטא חטא מתרומה מה תרומה בתלוש אף מעילה בתלוש במס' מעילה (דף יח:) ובת"כ:

    אלא דכולי עלמא קדוש לימכר לדמיו:

    18 more comments on this page.

    Rashi on Gittin 39a · Sefaria

    Tosafot

    הא מני רבי מאיר היא‎—This is according to רבי מאיר O VERVIEW The גמרא cites a ברייתא which contradicts רב (regarding המקדיש עבדו) and the גמרא responded that this ברייתא is according to ר"מ (who indeed disagrees with רב). ------------------------ הכא משמע דרב דלא כרבי מאיר – It seems from this גמרא that רב disagrees with ר"מ – תוספות anticipates the following difficulty: והא דאמר בפרק קמא דערכין (דף ה, א) האומר ערך כלי עלי נותן דמיו כרבי מאיר – And regarding that which רב ruled in the first פרק of מסכת ערכין, one who said, ‘I am obligating myself to give הקדש the ערך of this vessel’, he gives its value to הקדש, and the גמרא states that this ruling is according to ר"מ – וכן בפרק האומר שקלי עלי (שם כ, א) דתנן ערך ידי ורגלי עלי לא אמר כלום‎ – And similarly in פרק האומר שקלי עלי, where the משנה teaches, if one said ‘I am obligated to pay the ערך of my hand or foot’, nothing has been said – ואמר רב עלה נותן דמיה ומפרש לרבי מאיר‎ – And רב commented on this משנה, but he gives הקדש the value of ידי ורגלי, and the גמרא explained that sרב' ruling is according to ר"מ; we see in these two instances that רב rules like ר"מ (that א"א מוציא דבריו לבטלה) in contrast to our גמרא where רב disagrees with ר"מ – תוספות responds: אליבא דרבי מאיר קאמר וליה לא סבירא ליה‎ – רב taught us how the ruling would be according to ר"מ, but רב does not agree with it – תוספות responds to an additional anticipated difficulty: ואף על גב דבסוף פרק קמא דסנהדרין (דף טו, א) גבי הערכין המטלטלין – And even though that in the end of the first פרק of מסכת סנהדרין regarding ‘movable’ ערכין‎ – מפרש רב באומר ערך כלי עלי כרבי מאיר לא סבירא ליה הכי‎ – רב explained that ערכין המטלטלין means when a person says ערך כלי עלי, so even though רב explained the משנה according to ר"מ that א"א מוציא דבריו לבטלה (and he has to pay), nevertheless רב does not agree with this ruling – תוספות finds support for this explanation: וכי האי גוונא אשכחן בריש אלמנה נזונית (כתובות דף צו, א) – And we find something similar in the beginning of פרק אלמנה נזונית‎ – דבעי למימר שמואל דהניזונת תנן וכאנשי יהודה – Where the גמרא wanted to say, that according to שמואל the משנה reads הניזונת, like the אנשי יהודה‎ – אף על גב דבסוף נערה שנתפתתה (שם נד, א) אמר שמואל הלכה כאנשי גליל: Even though that in the end of פרק נערה שנתפתתה, there שמואל stated that the הלכה is like אנשי גליל (not like אנשי יהודה) and nevertheless he tried to interpret the משנה according to אנשי יהודה, similar to רב interpreting the משנה according to ר"מ. S UMMARY We find אמוראים citing rulings and interpreting משניות according to views which they do not share. T HINKING IT OVER תוספות (seemingly) presumes that רב disagrees with the view of ר"מ that א"א מוציא דבריו לבטלה‎. However it is possible that generally רב agrees that א"א מוציא דבריו לבטלה, however here by מקדיש עבדו he is not מוציא לבטלה, for למיהוי עם קדוש קאמר‎?!

    עבדא כמקרקעי דמי‎—A slave is comparable to land O VERVIEW The גמרא cited a dispute in a ברייתא whether there is מעילה if one was מקדיש an עבד‎. The גמרא initially assumed that this depends whether עבדא כמרקעי דמי or not. תוספות explains why the rule of מעילה is dependent on עבדא כמקרקעי דמי‎. ------------------------- ולכך אין מועלים בו דאין מעילה במחובר‎ – And therefore, since עבדא כמקרקעי דמי, there is no מעילה if one derives benefit from an עבד of הקדש, for there is no חיוב מעילה for something which is attached to the ground. דבפרק הנהנה (מעילה יח, ב) ילפינן מעילה חטא חטא מתרומה – For in פרק הנהנה we derive laws of מעילה from laws of תרומה through the גזירה שוה of חטא חטא‎. תוספות responds to an anticipated difficulty: והא דאמרינן בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא עט, א) – And regarding that which the גמרא states in פרק המוכר את הספינה‎ – הקדיש בור מלא מים מועלין בו ובמה שבתוכו‎ – If one was מקדיש a cistern full of water, there is a חיוב מעילה for the cistern and what is inside it (namely the water) if one derived benefit from them, the explanation of מועלין בו is – לא כמו שפירש שם רבינו שמואל שהצניע חפציו בבור דהא אין מעילה במחובר‎ – Not like the רש ב"ם explained it there, that he placed his belongings in the בור (and for that there is a חיוב מעילה), this is incorrect because there is no מעילה in something attached to the ground (like the בור; which is the ground) – אלא כשעקר מן הבור חוליא ונהנה ממנה: But rather מועלין בו means if he dug out a shovel full of earth from the בור and derived benefit from the earth, then there is a חיוב מעילה, for after he dug it out it is no more מחובר לקרקע‎. S UMMARY There is no מעילה by קרקע (and similarly by עבדים שהוקשו לקרקעות) since there is no מעילה by מחובר‎. T HINKING IT OVER תוספות states that (even though if you derive benefit from the בור itself there is no מעילה since it is מחובר לקרקע, nevertheless) if you uprooted a חוליא from this בור, there is מעילה since now this חוליא (which was מחובר previously) is now תלוש‎. It should therefore follow that there should be מעילה in the work (מעשה ידיו) of this עבד, since the מעשה ידיו (which originate in the עבד who is קדוש) are תלוש‎. In fact the עבד himself should be אסור במעשה ידיו‎!

    קטנים כל המחזיק בהן זכה בהן‎—Whoever possesses the minors acquires them O VERVIEW The גמרא cites the view of אבא שאול in a ברייתא that if a גר died (the adult slaves acquire themselves and are freed, however), regarding the minor slaves whoever possesses them acquires them as slaves (while the ת"ק maintains that the עבדים קטנים are also freed). תוספות discusses the view of אבא שאול‎. ----------------------------- דאין להן יד לזכות בעצמן‎ – For the קטנים do not have a ‘hand’ (the capability) to acquire themselves – וכן בפרק מי שמת (בבא בתרא קנו, ב) גבי פלוגתא דזכין לקטן ואין זכין לגדול – And similarly in פרק מי שמת regarding the dispute whether we acquire on behalf of a קטן (since he cannot acquire on his own) but we do not acquire on behalf of a גדול (since he can acquire on his own) – תוספות anticipates the following difficulty: ואף על גב דאית ליה זכיה במציאה כדאמרינן בהניזקין (לקמן נט, ב) – And even though a קטן has זכיה by a lost object as the משנה states in פרק הניזקין, it is evident that a קטן does have זכייה – תוספות responds: היינו מדרבנן מפני דרכי שלום והכא לא שייך ההוא טעמא – That זכייה by מציאה is only מדרבנן because of דרכי שלום, however here by a גר שמת that reason is not applicable. תוספות asks: ואם תאמר בפרק לולב וערבה (סוכה מו, ב) אמר לא ליקני איניש לולבא לינוקא ביום טוב ראשון‎ – And if you will say; ר' זירא taught in פרק לולב וערבה, a person should not grant his לולב to a child on the first day of סוכות (before the adult he is יוצא), the reason is – דינוקא מקני קני אקנויי לא מקני – Because a child can acquire, but he cannot grant to others – תופסות rejects a possible solution: וליכא למימר דהתם בפיקח כגון צרור וזרקו אגוז ונוטלו‎ – And we cannot say that the גמרא there in סוכה is discussing a bright child, that if he is given a pebble he throws it away, but if he is given a walnut he takes it, and the rule of ר' זירא was only by such a child, this is not so – דהא בפרק קמא דקדושין (דף כב, ב) בההוא עובדא דאמר ליה שלוף לי מסנאי‎ – Because in the first פרק of מסכת קדושין, in that story where מר זוטרא said to the slave, ‘ take off my shoe and bring it to my house ’ – משמע דהוה בו דעת וקאמר התם איכא דאמרי קטן הוה – It seems that the slave was mindful, and the גמרא says there, some say this עבד was a קטן – תוספות answers: ויש לומר דדעת אחרת מקנה אותן שאני: And one can say; it is different if there is another mind granting a gift to minors; in that case a קטן can be קונה‎. S UMMARY A קטן can acquire for himself only if someone else is granting him the item (and he is a בר דעת), otherwise there is no זכיה for a קטן except by מציאה because of דרכי שלום‎. T HINKING IT OVER 1. תוספות states that קטנים have no יד to acquire themselves, as a reason why according to אבא שאול the rule is כל המחזיק בהם זכה בהם‎. Should we infer that the רבנן who maintain that even the קטנים acquire themselves as בני חורין, argue and maintain that קטנים do have a יד לזכות‎? 2. תוספות distinguishes between מציאה where a קטן can acquire it מדרבנן because of דרכי שלום, and גר, where there is no זכיה לקטן because the idea of דרכי שלום is inapplicable. This indicates that if it were applicable the גר קטן would acquire himself as a בן חורין; however since מדאורייתא he is an עבד, how can we be מתיר an איסור דאורייתא (of עבד) because if דרכי שלום‎?!

    וכי מי כתב גט שחרור לאלו‎—But did then someone write a writ of emancipation for these O VERVIEW עולא states in the name of ר' יוחנן that if someone emancipates his slave, the slave requires a גט שחרור in order to marry a בת חורין‎. ר' אבא challenged this ruling from a ברייתא which states that if a גר dies his (adult) slaves become בני חורין‎. The question on עולא is that they did not receive a גט שחרור, so how can they be בני חורין‎? ----------------------- אלמא לא בעי גט להתירו בבת חורין‎ – It is evident from this ברייתא that a גט שחרור is not required in order to permit the עבד to marry a בת חורין, contrary to the ruling of עולא‎ – והיינו כשמואל דאמר מי שאין לו רשות רבו עליו אינו קרוי עבד – And the explanation why indeed they do not require a גט שחרור is because of the ruling of שמואל who maintains that whoever is not under the jurisdiction of his master is not considered an עבד‎ – וטעמא דאבא שאול בקטנים דחשיב רשות רבן עליהן כיון שאין להן יד בעצמן: And the reasoning of אב שאול regarding קטנים (that they remain עבדים) even though we are following the view of שמואל is because he considers that these קטנים are still under the jurisdiction of their master since that have no יד to acquire themselves. S UMMARY According to שמואל it is necessary to maintain according to אבא שאול that regarding the עבדים קטנים it is considered as if רשות רבן עליהן even after מיתת הגר‎. T HINKING IT OVER Could we interpret the dispute between the ת"ק and אבא שאול is based on the dispute whether המפקיר עבדו צריך גט שחרור or not?

    אלמה אמר אמימר כולי‎—Why did אמימר say, etc O VERVIEW The גמרא explained that according to עולא אמר ר"י who maintains that המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור, nevertheless the עבדים of a גר who died without יורשים are freed, since עבדו כאשתו and the עבדים are freed with the death of the master. Nonetheless if the master has יורשים the ownership of the slaves is transferred to the יורשים‎. The גמרא asked if this is indeed true (אי הכי) how can we understand אמימר who ruled that המפקיר עבדו ומת וכו' אין לו תקנה, but since there are no יורשים regarding this slave (for he freed the slave), why אין לו תקנה, he should be freed. תוספות explains that the difficulty with אמימר is not necessarily only according to עולא אמר ר"י. ------------------ תוספות asks: ואם תאמר מאי אי הכי כל שכן דלשמואל תקשי דאמימר – And if you will say; what is the אי הכי, for if we follow the ruling of שמואל, there will certainly be a difficulty with the ruling of אמימר‎?! תוספות answers: ויש לומר דהא לא קשיא ליה משום דשמואל תנאי היא‎ – And one can say; that this contradiction with שמואל was not difficult to reconcile with אמימר, since the ruling of שמואל is a dispute between תנאים, as we find – בפרק החולץ (יבמות מח, א) ובפרק בתרא דנזיר (דף סב, ב) – In פרק החולץ and in the last פרק of מסכת נזיר, therefore אמימר has no need to agree with שמואל since he can maintain like the תנא who disagrees with שמואל‎ – אבל הא קשיא ליה אי אתיא דאמימר דלא כרבי יוחנן רביה – However the גמרא was troubled if it turns out that אמימר disagrees with his master, ר"י – תוספות (based on the above) resolves another difficulty: ולהכי נמי לא מצי למיפרך לאמימר מדרבנן דאבא שאול‎ – And therefore the גמרא could not have also asked on אמימר [directly] from the רבנן (and) [of] אבא שאול who maintain that the עבדים of the גר are freed without a גט שחרור‎ – דאיהו מוקי להו כההוא תנא דאית ליה דשמואל – For אמימר would establish their argument (of אבא שאול ורבנן) according to that תנא who agrees with שמואל (that הפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שחרור) – אבל איהו סבר כההוא תנא דפליג עלייהו וסבר דלדידיה צריך גט שחרור ואין לו תקנה: However אמימר maintains like the תנא who argues with them, so אמימר maintains that according to this other תנא (who disagrees with שמואל) the עבד requires a גט שחרור and therefore since the owner died the עבד has no recourse. S UMMARY The question on אמימר is how can he disagree with ר"י his רבי‎. However it is obvious that he can disagree with שמואל since שמואל is כתנאי‎. T HINKING IT OVER 1. תוספות explains that there is no direct question on אמימר from the ברייתא of the רבנן ואבא שאול regarding a גר because אמימר can interpret that ברייתא according to שמואל‎. However if that is the case, then there is no question on אמימר at all, for אמימר need not explain the ברייתא in the manner of ר"נ (that עבדו כאשתו וכו'), but rather simply state that the entire ברייתא is according to שמואל‎! 2. How do we understand the phrase, ' א"ה המפקיר עבדו ומת נמי'?

    הלכה כאבא שאול‎—The ruling is like אבא שאול O VERVIEW ריב"א said in the name of ריב"ל that the הלכה is like אבא שאול regarding a גר שמת that the עבדים גדולים are freed, however regarding the עבדים קטנים anyone can acquire them. תוספות accepts this ruling even though it is against ר' יוחנן‎. -------------------------- אומר רבינו תם דהלכה כרבי יהושע בן לוי לגבי רבי יוחנן – The ר"ת says the הלכה is like ריב"ל against ר"י and the הלכה is like אבא שאול‎ – כדמוכח בפרק בתרא דמגילה (דף כז, א) דאמר כוותיה דרב פפי מסתברא‎ – As is evident in the last פרק of מסכת מגילה where the גמרא states it is reasonable to rule like רב פפי‎ – דאמר רבי יהושע בן לוי בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש‎ – Since ריב"ל states it is permissible to make a ביהכנ"ס into a ביהמ"ד – ואף על גב דרבי יוחנן פליג עליה התם דייק מדרבי יהושע בן לוי דהלכה כרב פפי: And even though ר"י disagrees with ריב"ל, nevertheless the גמרא infers from ריב"ל, who maintains that one can make a ביהמ"ד from a ביהכנ"ס that the ruling is like רב פפי‎. S UMMARY We follow ריב"ל against ר"י. T HINKING IT OVER Is it possible to refute תוספות proof from מס' מגילה‎?

    Tosafot on Gittin 39a · Sefaria · CC-BY-NC

    Rashba

    אי הכי אדמיפלגי בשערו ליפלגי בגופו נראה דהאי אי הכי אינו מתפרש בדרך רוב אי הכי שבתלמוד כלומר באי אמרת בשלמא, שהרי אפילו כשתמצא לומר דברב פליגי אי קדיש אי לא אכתי תיקשי ליה אדמיפלגי בשערו ליפלגו בגופו. ומקצת ספרים יש שאין כתוב בהן אי הכי, אלא אדמיפלגי בשערו ליפלגו בגופו ותו לא. והכא בשערו העומד ליגזז קא מיפלגי. כלומר ונהנה בו בעודו מחובר בראשו, אבל אחר שנתלש לכולי עלמא מועלין בו אף על פי כשהקדישו כשהוא מחובר שאין הולכין אלא אשעת הנאה, וכן נמי בגידולי אילן למאן דאמר יש מעילה בגידולין אף על פי שהן מחוברין מועלין בהם, והכי איתא בתמורה דאמרינן התם הדש מלעין בשדה הקדש מעל ופרכינן והא אין מעילה בקרקעות, ואמרינן זאת אומרת אבקה מעלה להן, אלמא כיון שבשעה שנהנה ממנו הוי תלוש אף על פי שהיה בשעת הקדשה קרקע עולם מועלין בו, וכן כתוב בספר הישר.

    אמר עולא אמר רבי יוחנן המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור וכן הלכתא. ואף על גב דאמר שמואל דאינו צריך גט שחרור לא קיימא לן כותיה, חדא דרב ושמואל הלכתא כרב באיסורא. ועוד, דשמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן, ואמימר וכולהו אמוראי דלקמן הכי סבירא להו, ודרשא דעבד איש מוקמינן לה לעבד שיש לרבו רשות עליו מילתו מעכבת את רבו מלאכול בפסח, אי נמי כדדריש ליה בשילהי החולץ אליבא דרבי שמעון בן אלעזר עבד איש אתה מל בעל כרחו ואין אתה מל בן עבד איש בעל כרחו.

    גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והיו בהן עבדים בין גדולים בין קטנים זכו עצמן בני חורין, אבא שאול אומר גדולים קנו עצמן בני חורין קטנים כל המחזיק בהן זכה בהן וכי מי כתב גט שחרור לאלו. בשלמא אי אמרת דאין צריך גט שחרור כשמואל דאמר עבד איש שאין לרבו רשות עליו אין קרוי עבד, בהא פליגי דתנא קמא סבר בין גדולים שיש בהן דעת לזכות בעצמן בין קטנים שאין להן יד לזכות בעצמן קנו עצמן בני חורין, דמכל מקום מכיון שמת הגר אין רשות אדון עליהן ומיד לא נקראו עבדים ואינן צריכין גט שחרור, ואבא שאול סבר גדולים שיש להן יד לזכות בעצמן וכיון שמת האדון ולא נשאר עליהן רשות רב עליהן קנו עצמן בני חורין אבל קטנים שאין להם יד לזכות בעצמן רשות רב עליהן קרינא בהו דמי שמחזיק בהן זוכה בהן למעשה ידיהם ורשות מי שזוכה בהן עליהן, ואפילו קודם שיזכה בהן כיון שאין להן יד לזכות בעצמן, אלא אי אמרת דמפקיר עבדו צריך גט שחרור מי כתב גט שחרור לאלו, ומשני דכולי עלמא מפקיר עבדו צריך גט שחרור והכא בטעמא אחרינא פליגי, ומשום דמית ליה אדון, וקסברי עבדיו כאשתו דגמרי לה מהיקישא דלה לה, תנא קמא סבר מה אשתו בין גדולה בין קטנה משתלחת במיתת הבעל בלא גט אף עבדיו בין גדולים בין קטנים משתלחין בלא גט, ואבא שאול סבר מה אשתו איסורא ולא ממונא אף עבדיו איסורא פקע במיתתו דהיינו עבדיו גדולים שלא נשאר עליהן אחר מיתתה אדון אלא איסורא דרביע עלייהו ולא ממונא דהא זכו בעצמן שהרי יש להן יד לזכות בעצמן אבל קטנים דנשאר עליהם ממונא שאין להן יד לזכות בעצמן אין משתלחין במיתת האדון בלא גט.

    קטנים כל המחזיק בהן זכה בהן כלומר, לפי שאין להן יד לזכות בעצמן. קשיא לן, דהכא משמע דקטן אין לו זכיה וכן נמי משמע בבבא בתרא בפרק מי שמת (בבא בתרא קנז, א) דאמרינן התם זכין לקטן ואין זכין לגדול, וטעמא משום דגדול יש לו יד לזכות לעצמו אבל קטן שאין לו יד לזכות לעצמו זוכין בעבורו, ובסוכה בפרק לולב וערבה (סוכה מו, ב) גמרא מיד התינוקות שומטין את לולביהן אמר רב זירא לא ליקני איניש לינוקא הושענא ביום טוב ראשון, מאי טעמא ינוקא מיקני קני אקנויי לא מקני, וכן נמי בבבא מציעא אזל אקנייה לבנו קטן דקטן מיקנא קני אקנויי לא מקני, ולקמן נמי גבי עבד של שני שותפין אזל אקנייה לבנו קטן. תירץ ר"י ז"ל דמדאורייתא אין לו זכיה, אבל מדרבנן אית ליה זכיה מפני דרכי שלום, אבל סוגיין דהכא לא שייך מפני דרכי שלום. אי נמי שאני התם דאיכא דעת אחרת קנה, ובקדושין פרק האיש מקדש כתבתי יותר בסייעתא דשמיא.

    דאמימר ודאי קשיא קשיא לי, אם כן ליקשי מיניה לקמן לאמימר. וניחא לי, דאפשר דאמימר מפרש לה קנו עצמן בני חורין צריכין גט שחרור ואין להם תקנה, והוא הדין דהוה מצי לתרוצי הכין אליבא דרבי יוחנן אלא דהוה משמע ליה דבני חורין גמורין הן מדלא קתני יצאו לחרות. כך נראה לי.

    Rashba on Gittin 39a · Sefaria

    Meiri

    המקדיש עבדו אין הגזבר יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך כמו שביארנו בפרק ראשון ומעתה כל שהגזבר אינו רוצה לזונו עושה ואוכל והמותר הקדש ובזו אינו צריך לעשות פחות פחות משו"פ ולאכול על הדרך שביארנו במקדיש יד עבדו בפרק ראשון שזה הואיל וכלו להקדש ואין הגזבר יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך אינו צריך לכך ומכל מקום יש מפרשים אותה דוקא בלוה ועושה פחות פחות משוה פרוטה ופורע וכן נראה דעת גדולי המחברים שלא הפרישו בה בין יד עבדו לעבדו המקדיש את עצמו לא הקדיש אלא דמיו והרי הוא חייב בדמי עצמו ומותר לו לעשות ולאכול שאין ההקדש חל בגופו כעבד אלא לדמיו האומר דמי כלי זה עלי נותן דמיו אבל אם אמר ערך כלי זה עלי אין ערך אלא ערך הקצוב בתורה ואין ערך לכלי ואין אומרין אין אדם מוציא דבריו לבטלה ואדם יודע שאין ערך לכלי ולדמים הוא מתכוין וגמר ואמר לשם דמים אלא אינו חייב כלום וכן הדין בעצמו בקטן פחות מבן חדש:

    אע"פ שהמקדיש את העבד הקדשו הקדש ואסור ליהנות ממנו מ"מ אם נהנה ממנו בשוגג אין בו קרבן מעילה שאין מעילה אלא בתלוש שלמדין חטא חטא מתרומה מה תרומה בתלוש אף מעילה בתלוש והעבד הרי הוא כקרקע לענין זה ולא עוד אלא אפי' הקדיש שערו המחובר לו אין בו מעילה ואפי' היה עומד ליגזז כגון שכבר שלח פרע וראוי להסתפר ואין אומרין הרי הוא כגזוז שהרי כל שעומדים במחובר משביחים הם ומ"מ לענין שבועה במה שידעת שכשם שאין נשבעין על הקרקעות כך אין נשבעין על המחובר להם אם טענו עשר גפנים טעונות ר"ל ענבים שבהם אם היו ענבים העומדות ליבצר והודה לו בחמש חייב שבועה אחר שהענבים לבצירה קיימי ושכל שעומדות בגפנים מכאן ואילך מתקלקלים הם כגון שאינם צריכים עוד לקרקע וכגון שאין שם דין הילך על הדרכים שביארנו בראשון של מציעא וכן כתבוה גדולי המחברים ומ"מ גדולי הפוסקים כתבו אף בזו שדינם כקרקע וגדולי המפרשים הכריעו ביניהם שאם מסרם לשמירה כגון לאחד מארבעה שומרים כקרקע הם אבל אם מסרם לבצור הרי הן כבצורות וכמו שאמרו כתובות נ"א א' כל העומד לגדור כגדור דמי ואין האשה והבנות ניזונות מהן וכן לענין קנייתם הרי הן כמטלטלין שלא ליקנות בכסף ושטר וחזקה וכמו שביארנו בבתרא פרק ספינה בסוגית הלוקח פשתן וכבר ביארנו דבר זה בשמיני של מציעא ובראשון של סנהדרין:

    ולמדת מ"מ שזה שאמרו אין מועלין בשערו פירושו בעוד שמחוברים בראש אבל אם תלשם ועשה מהם נפה וכברה מועלין בו וגדולי הרבנים כתבו בהפך ואין הדברים נראים ומעתה כל שאמרו אין מעילה בקרקעות אף בדבר המחובר לקרקע פירושו כשנהנה מן ההקדש בעודו מחובר לקרקע שאין חיוב מעילה בא עד שיתלש ומה שאמרו יש מעילה בגדולין פירושו לכשיתלשו ויש שפירשה במקדיש אילן ועשה פירות או שדה והוציאה ענבים אלא שאנו כתבנוה כשיטת אחרוני הרבנים ומעתה מה שאמרו המקדיש בור מועלין בו ובמה שבתוכו פי' תוכו כגון המים ולא כדברי גדולי הרבנים שפירשוה כשנהנה בו בהצנעת חפצים שהם תשמישו במחובר:

    גר שמת בלא יורש כל המחזיק נכסיו זכה ואם היו בהם עבדים בין גדולים בין קטנים קנו עצמם בני חורין ומ"מ אם בא אחד והתחיל בשעבודם בחיי הגר ונמשכה עבודתם עד שבשעת מיתת הגר היה העבד מתעסק במלאכתו זכה בו כמו שביארנו בראשון של קדושין בשמועה רב יהודה הינדואה ואע"פ שהקטנים אין להם דעת לזכות בעצמן זכו בהם שמים לקדושת מצות ולמדת שאין הלכה כאבא שאול ומ"מ גדולי הפוסקים כתבו שהלכה כאבא שאול והביאו ראיה משמועה שהזכרנו דרב יהודה הינדואה ואין בה הכרח כמו שכתבנו במקומה:

    זה שכתבנו באלו שקנו עצמן בני חורין פירושו אף להתיר בבת ישראל ושמא תאמר והרי זה כמפקיר עבדו שצריך גט שחרור ואין כאן משחרר מ"מ עבדו של גר הואיל ואין לו יורש הרי הוא כאשתו שכשמת הבעל לא נשאר בה שום זכות ליורש ומתוך כך אין צריך גט שחרור אבל ישראל שיש לו יורש אם הפקיר עבדו ולא הספיק לכתוב לו גט עד שמת הרי יורשו כותב להן גט שחרור ואין אומרין איסורא לא מורית איניש לבריה שכל זכות שלו אדם מוריש לבנו וזהו שאמרו למטה זילו לבריהו דמרוותא קמאי וליכתבו לכו גיטא דחירותא ומה שאמר אמימר אין לו תקנה כלומר משום דאיסורא לבריה לא מורית אין הלכה כן:

    Meiri on Gittin 39a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה הא מני ר"מ כו' ואע"ג דבספ"ק דסנהדרין גבי כו' מפרש רב כו' כר"מ לא ס"ל הכי כו' עכ"ל מהך דספ"ק דסנהדרין קשיא להו טפי משום דלא מפורש התם דכר"מ מוקמא ליה ועוד דאיכא אמורא התם דאוקמא (ז) לה במלתא אחריתא וק"ל:

    בד"ה קטנים כל כו' גבי פלוגתא דזכין לקטן ואין זכין לגדול ואע"ג כו' עכ"ל כצ"ל:

    בד"ה אלמה אמר כו' ולהכי נמי לא מצי למיפרך לאמימר מדרבנן דאבא שאול כו' עכ"ל יש לדקדק אמאי נקטו רבנן דאבא שאול דהא מאבא שאול (ח) נמי מגדולים דקנו עצמן בני חורין איכא למיפרך לאמימר כמו לרבנן והל"ל מברייתא סתם דליכא למיפרך לאמימר ועוד קשה דאם כן אי נמי דר' יוחנן רביה הוא מ"מ איכא למימר דר"י גופיה מוקים להך ברייתא כהאי תנא דאית ליה דשמואל ור"י גופיה ס"ל במפקיר ומת דאין לו תקנה ולא קאמר ר"י וצריך גט שחרור אלא במפקיר ולא מת דהכי מפלגינן ע"כ לקמן לאמימר להך לישנא דדוקא במפקיר ומת אין לו תקנה אבל אם לא מת יש לו תקנה בשחרור וע"ק דמילתיה דר"י גופיה מתרץ לה אמימר לקמן צריך ואין לו תקנה ויש ליישב כל זה שסמכו עצמם אמאי דפסיק ר' יוחנן גופיה לקמן כרבנן דאבא שאול דמש"ה הוצרך רב נחמן לתרץ הך ברייתא לר' יוחנן דעבדו דגר כאשתו מה אשתו כו' ולא מוקים לה כתנא דאית ליה דשמואל דר"י ע"כ לקמן פסק כהך ברייתא ומשום הכי פריך מרבי יוחנן רביה דאמימר לאמימר דלא סבירא ליה כהך ברייתא ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Gittin 39a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    גמרא ה"מ ר"מ היא ופרש"י ז"ל דהיינו דהו"ל כאומר דמיו עלי והכי מוכח מלשון הגמרא דאמר ה"נ מסתברא ולפ"ז ע"כ צ"ל דלהאי אוקימתא משמע מברייתא דהכא דאיכא מיהא שום סברא לומר דלמיהוי עם קדוש קאמר והיינו כרב אלא דלרבי מאיר כיון דלענין דמיו עלי אין צריך לפרש דבריו כדאשכחן לרבי מאיר בעלמא דמסתמא הו"ל כאומר דמיו עלי וה"נ דכוותיה לגבי דמיו עלי דשייך להקדש מיחזי כמוציא דבריו לבטלה אם נפרש למיהוי עם קדוש קאמר שאין ענין הקדש גמור. מיהו לא מצינו למימר דאפילו לר"מ להוי הקדש לדמיו לימכר משום דאין מוציא דבריו לבטלה הא ליתא כיון דאנן השתא האי ברייתא אליבא דרב מוקמינן לה דשייך מיהא בעבד למיהוי עם קדוש א"כ כל היכא דנחית להכי שיהא איזה לשון הקדש על גוף העבד תו לא מצי לאקדושי לדמיו לימכר דחל עליו קדושת עצמו למיהוי עם קדוש כפרש"י ז"ל לעיל דהו"ל כמקדיש תמימים לבד"ה אע"כ דהמקדיש לא נתכוון כלל שיהא שום ענין הקדש כלל על גוף העבד לא למיהוי עם קדוש מדקאמר בלשון הקדש ולא בלשון שיחרור כיון דצריך גט שיחרור ולדמיו לימכר נמי א"א דהא אינו רשאי דא"כ הו"ל לשחררו שיהא עם קדוש. אע"כ דלשון הקדש שהזכיר אינו על גוף העבד כלל אלא כאומר דמיו עלי והיינו לרבי מאיר דוקא וממילא דלרבנן דר"מ הוי עם קדוש וא"כ לפ"ז תו לא צריכינן למימר דרב תנא הוא ופליג אברייתא דגזברין אלא דאשכח תנאי דברייתא דעושה ואוכל דסברי כוותיה דשייך לומר למיהוי עם קדוש וממילא דמה"ט א"א להקדישו לדמיו לימכר דאינו רשאי אלא לר"מ הו"ל כאומר דמיו עלי ולרבנן דר"מ הוי עם קדוש ורב כרבנן ס"ל. אמנם מדלא קאמר הש"ס אלא ה"מ ר"מ היא משמע דלא הדר ביה ממאי דקאמר לעיל רב תנא ופליג לכך נראה דליכא מהכא לא תיובתא ולא סייעתא לרב דלעולם איכא למימר דברייתא דעושה ואוכל נמי סברה דלא שייך כלל לומר למיהוי עם קדוש קאמר והא דקאמר דהו"ל כאומר דמיו עלי ולא קאמר דהוי קדוש לימכר היינו משום דלא אשכחן לר"מ דאע"ג דלא אמר כמאן דאמר דמי אלא לענין דמי עלי כדאשכחן בכמה דוכתי שהביאו התוס' משא"כ לענין קדוש לימכר צ"ל כן בפירוש והיינו דקאמר לעיל לדמי לא קאמר ואפשר דכ"ע מודו בהכי וברייתא דהגזברין איירי שפירש בהדיא שהקדישו לדמיו לימכר למאי דלית ליה דרב ובזה נתיישב גם כן הא דקאמר לעיל אליבא דר"י אבל מקדיש לדמי קאמר היינו ע"כ כאומר דמיו עלי כברייתא דהכא אבל קדוש לימכר לעולם לא אמרינן אלא היכא שפירש בהדיא ולפ"ז לרבנן דר"מ היכא שהקדיש העבד סתם לא עשה ולא כלום אי ליתא לדרב והו"ל כמקדיש עצמו דע"כ לרבנן דר"מ לא עשה כלום כן נ"ל הצעה זו לשיטת רש"י ז"ל והוא מוכרח ודוק היטב:

    שם לימא כתנאי כו' מאי לאו בהא קמיפלגי מ"ס קדוש ומ"ס לא קדוש. ולכאורה דאדרב קאי וקשיא לי דהא א"נ פליגי בהא דמ"ס קדוש ומ"ס לא קדוש אפ"ה איכא למימר דכ"ע דליתא לדרב אלא בהא קמיפלגי מ"ס דקדוש לגופו או לדמיו לימכר כברייתא דגזברין ומש"ה מועלין בו ומ"ס דהו"ל כאומר דמיו עלי כברייתא דעושה ואוכל ומש"ה אין מועלין בו וע"ק מאי קאמר לימא כתנאי הא ודאי בלא"ה פליגי תנאי ברייתא דגזברין וברייתא דעושה ואוכל והו"ל למימר לימא הני תנאי כהני תנאי כדבסמוך. והנלע"ד ליישב דלמאי דס"ד דפליגי אי קדוש ע"כ בדרב פליגי דאלת"ה היאך קפסיק ותני המקדיש עבדו אין מועלין בו הא ודאי מצינן מעילה היכא שהקדיש בפירוש לימכר לדמיו אע"כ דמ"ד אין מועלין היינו כרב דלעולם לא שייך להקדישו לגופו ולא לדמיו לימכר אפילו אמר בפירוש משום דהו"ל כמקדיש תמימים לבד"ה וזה סייעתא לשיטת רש"י ז"ל דלעיל כנ"ל נכון ותו לא מידי ודוק היטב:

    שם אי הכי אדמיפלגי בשערו ליפלגו בגופו וכתב הרשב"א ז"ל דלשון א"ה אינו מדוקדק דלמאי דס"ד נמי מעיקרא דפליגי מ"ס קדוש ומ"ס לא קדוש נמי הוי מצי לאקשויי. ולענ"ד דלק"מ דלמאי דס"ד מעיקרא הוי מצי למימר דכ"ע עבדא כמקרקעי דמי וממילא דאף מאן דסבר קדוש לא מצי למתני מועלין בגופו ומש"ה קתני מועלין בשערו מה שא"כ עכשיו דמוקי פלוגתייהו אי כמקרקעי דמי או כמטלטלי מקשה שפיר ליפלגו בגופו וזה ברור וק"ל:

    תוספות בד"ה קטנים כל המחזיק כו' דאין להם יד כו' עד סוף הדיבור. משמע בפשיטות מדבריהם דמילתא דזכיית הקטן לית ביה פלוגתא ורבנן דאבא שאול נמי מודו דקטן לית ליה זכיה לזכות בעצמו אלא הא דקסברי דקטנים נמי קנו עצמן ב"ח היינו מטעמא דמסקינן דנפקי לחירות במיתת הגר דילפינן מאשה מה אשה בין גדולה ובין קטנה נפקא במיתת הבעל ה"ה לעבד במיתת הגר בין גדול ובין קטן וכמו שאפרש בל' הגמרא אבל א"א לומר דטעמא דרבנן דקטן יש לו יד דא"כ מאי מדייק הש"ס לקמן מהא דקאמר מה אשה איסורא ולא ממונא דהלכה כאבא שאול דהא לרבנן קטן נמי איכא איסורא ולא ממונא אע"כ דקטן לית ביה פלוגתא והיינו דמקשו התוספות כאן ובכמה דוכתי סוגיית הש"ס אהדדי והעלו דדעת אחרת מקנה אותן שאני ולא משמע להו לאוקמי כתנאי ואע"ג דבפ"ק דב"מ דף י"ג קאמר הש"ס למימרא דקטן אית ליה זכיה מדאורייתא אליבא דרבי יוסי מ"מ למסקנא הדר ביה הש"ס דלר' יוסי נמי לא קנה אלא מפני דרכי שלום וק"ל:

    בא"ד וכן בפרק מי שמת גבי זכין לקטן כו' הל' מגומגם ויש כאן חסרון הניכר וערבובי דברים דהא למאי דמסקו כאן דדעת אחרת מקנה שאני א"כ אכתי קשה ההיא דזכין לקטן דהתם נמי דעת אחרת מקנה ואפ"ה משמע דלית לקטן זכיה אלא דבאמת ההיא איירי בקטן שהוא פחות מצרור וזורקו דבכה"ג פשיטא דלית ליה זכייה אף בדעת אחרת מקנה אבל כל הני דמייתי התוספות כאן היינו בקטן שנותנין לו צרור וזורקו כדמוכח מסוגיא דקידושין דקטן שיש בו דעת הוי ואפ"ה מייתי עלה שם בתלמודא פלוגתא דאבא שאול ורבנן אלמא דבקטן כה"ג נמי איירי אפ"ה סברי רבנן ואבא שאול דלית ליה זכיה כדפרישית בסמוך והיינו משום דליכא דעת אחרת מקנה ודו"ק ועיין בסמוך:

    בא"ד וא"ת בפרק לולב וערבה כו' הנה רש"י ז"ל כתב שם להדיא דהא דאמרינן דינוקא מיקנא קני היינו דמדרבנן אית ליה זכייה מפני דרכי שלום ונראה שהתוספות לא רצו לפרש כן דמשמע להו דלא שייך דרכי שלום בכה"ג כיון שלא הקנו לו מעיקרא אלא ע"מ לצאת בו ואם כן אמאי קאמר אקנויי לא מקנה כיון שברצון החזירו למי שנתנו לו מאי דרכי שלום שייך בזה אע"כ משמע להו דיש לו זכיה גמורה וק"ל:

    בא"ד וליכא למימר דהתם בפיקח כגון צרור וזורקו כו' הלשון אינו מדוקדק דהא לקושטא דמילתא אף למאי דמסקו דדעת אחרת מקנה אותן שאני אפילו הכי צריך לאוקמי ההיא דלולב הגזול בצרור וזורקו דאל"כ לא מהני דעת אחרת מקנה ובזה לא נסתפק שום אדם כדמוכח לקמן פרק התקבל וע"ש בתוס' אלא שעיקר דבריהם שכתבו כאן ול"ל היינו דבעו למימר דההיא דלולב הגזול איירי בפיקח כגון צרור וזורקו משא"כ ההיא דשמעתין איירי בקטן שהוא פחות מכן ע"ז כתבו דל"ל הכי דמסוגיא דקידושין מוכח דההיא דשמעתין נמי איירי בפיקח כגון צרור וזורקו כדפרישית בסמוך וזה ברור בכוונתם ועיין בסמוך:

    בא"ד וי"ל דדעת אחרת מקנה אותן שאני עכ"ל וכ"כ לקמן בפרק התקבל דף ס"ה ובריש פרק בן סורר ומורה ובפ"ק דכתובות וכ"כ כל הפוסקים וכן הוא בש"ע ח"מ סי' רמ"ג אבל הש"ך שם השיג מסברא דנפשיה על כל הפוסקים כיון שלא נזכר חילוק זה דדעת אחרת מקנה בש"ס אלא לענין חצר אי בעינן עומד בצד שדהו אבל לענין קטן לא מצינו חילוק זה ולכך העלה דבקטן שהגיע לצרור וזורקו זוכה לעצמו בכל ענין וכבר העירותי על דבריו בפ"ק דב"מ דף י"ב ועוד אוסיף שנית ידי בתכלית הביאור בפרק התקבל אי"ה לברר וללבן שאין ממש בדבריו ודברי התוספות כאן עיקר כמו שהסכימו כל הפוסקים ומה שהביא ראיה לדבריו מהירושלמי נלע"ד דלא מיבעיא דלא מסייע ליה אלא דהוי תיובתא גמורה לדבריו כמו שאבאר אי"ה שם כי שם מקומו וכאן לא באתי אלא כמקצר ועולה ממה שנוגע לסוגייתינו. ובאמת נראה לכאורה שנעלם מהש"ך דברי התוספות כאן ובכמה דוכתי שהכריחו לחלק בין דעת אחרת מקנה והש"ך לא הזכירם מיהו מההיא דהכא אפשר שהש"ך אינו חושש לקושיית התוס' דאיהו מפרש קטנים דהכא דאיירי אבא שאול ורבנן דהיינו בפחות מצרור וזורקו ולא חייש למ"ש התוס' דבקידושין משמע דהוי בן דעת שאין זה מוכרח כל כך אלא דלכאורה יש לדקדק עוד דהיאך אפשר לומר דקטנים דשמעתין היינו בפחות מצרור וזורקו דא"כ היאך מדייק הש"ס לקמן מה גבי אשה בין גדולה בין קטנה אף עבד בין גדול בין קטן ומשמע דיש לו תקנה מיהא בשטר שיחרור ואי בקטן שהוא פחות מצרור וזורקו אפילו באשה כה"ג אינה מגורשת דממעטינן להדיא בפרק התקבל וכמ"ש שם התוספות דממעטינן מושלחה דבעינן משלחה ואינה חוזרת או מונתן בידה שאין יד לקטנה גמורה ולשיטת רש"י ז"ל שם אף ע"י אביה אינה מתגרשת ותוספות חולקין אבל ע"י עצמה ודאי לא ואם כן היכי משכחת שיחרור בעבד שהוא קטן גמור דהא אין לו יד כלל מיהו אפשר דהש"ך סובר כשיטת רש"י ז"ל וא"כ אשה מתגרשת בין גדולה בין קטנה דהיינו ע"י אביה ובעבד קטן נמי משכחת שיחרור ע"י אחרים למאי דקי"ל זכות הוא לו שיוצא לחירות דמה"ט מהני שיחרור לעובר במעי שפחה ועי"ל דהא דאמרינן לקמן מה אשה בין גדולה בין קטנה לא איירי לענין שטר כפרש"י ז"ל אלא שהש"ך מפרש לענין שיוצאת במיתת הבעל וכה"ג בעבד לענין מיתת הגר. מיהו בעיקר דברי הש"ך כבר כתבתי דלענ"ד אין לזוז מדברי כל הפוסקים שהסכימו לשיטת התוספות דהא דאמרינן בקטן שהגיע לצרור וזורקו זוכה מדאורייתא היינו דוקא בדעת אחרת מקנה ומ"ש הש"ך שחילוק זה לא נזכר בש"ס אלא בחצר נלע"ד דדא ודא אחת היא כיון דבדעת אחרת מקנה קונה בחצר אף אם אינו עומד בצדו כ"ש דמהני בקטן שיש בו דעת ולא גרע יד דידיה מחצר. ועוד דמילתא דפשיטא היא דבדעת אחרת מקנה יש יד לקטן שהגיע לצרור וזורקו מדאורייתא אליבא דכ"ע דהא יש להם יד לענין גיטין מדאיצטריך למעט משלחה ואינה חוזרת דהיינו פחות מצרור וזורקו אלמא דבצרור וזורקו יש לה יד וה"ה בקטן לענין שיחרור דהא ילפינן לה לה מאשה ולפ"ז ע"כ הא דפליגי ר"י ור"ל בפ"ק דב"מ דף י' לענין קטן וקטנה היינו לענין מציאה דוקא אי ילפינן מציאה מגט היינו משום דבמציאה ליכא דעת אחרת מקנה ובגט איכא דעת אחרת מקנה כדאיתא שם דף י"ב ומאן דיליף מציאה מגט היינו משום דגט לא חשיב ליה דעת אחרת מקנה משום דחוב הוא לה כדאיתא שם ומש"ה יליף דוקא בקטנה ולא בקטן דשאני שיחרור דהוי דעת אחרת מקנה כיון דזכות הוא משא"כ במתנה וכל היכא דשייך דעת אחרת מקנה נלע"ד דמילתא דפשיטא היא דקטן שהגיע לצרור וזורקו יש לו יד ואפילו חצר יש לו דילפינן מגט ושיחרור דהיינו קטנה מגט וקטן משיחרור דילפינן לה לה מאשה ובהכי א"ש הסוגיא דב"מ יעויין שם ואין להאריך ודוק היטב:

    5 more comments on this page.

    Penei Yehoshua on Gittin 39a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' מר סבר כגזוז דמי ע' נדרים ד' סה ע"ב ונזיר דף נא ע"א:

    Gilyon HaShas on Gittin 39a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Gittin, daf 39, Amud Aleph, about 404 words in 20 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 20 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 110 words

      Opens “הא מני ר"מ היא, דאמר: אין אדם…”

    2. Segment 220 words

      Opens “ה"נ מסתברא, דקתני סיפא: וכן הוא, שהקדיש…”

    3. Segment 313 words

      Opens “אלא אי אמרת רבנן היא, בשלמא עבדו…”

    4. Segment 425 words

      Opens “לימא כתנאי המקדיש עבדו, אין מועלין בו.…”

      Named: רבן שמעון.

    5. Segment 513 words

      Opens “ותסברא?! האי ״מועלין בו״ ואין מועלין בו״?!…”

    6. Segment 616 words

      Opens “אלא דכולי עלמא קדוש, והכא בהא קמיפלגי…”

    7. Segment 76 words

      Opens “אי הכי, אדמיפלגי בשערו, ליפלגו בגופו!…”

    8. Segment 819 words

      Opens “אלא דכולי עלמא עבדא כמקרקעי דמי, והכא…”

    9. Segment 939 words

      Opens “לימא הני תנאי כהני תנאי? דתנן, ר"מ…”

    10. Segment 1019 words

      Opens “וא"ר יוסי בר' חנינא ענבים העומדות ליבצר…”

      Named: רבי מאיר.

    11. Segment 1122 words

      Opens “אפי' תימא רבי מאיר עד כאן לא…”

      Named: רבי מאיר.

    12. Segment 1233 words

      Opens “כי סליק ר' חייא בר יוסף אמר…”

      Named: רב קמיה, רב הכי, עולא.

    13. Segment 1332 words

      Opens “הכי קאמר ליה אמר רב כוותי ואיכא…”

      Named: רב כוותי, רב צריך, עולא.

    14. Segment 1413 words

      Opens “גופא אמר עולא אמר ר' יוחנן המפקיר…”

      Named: עולא.

    15. Segment 1534 words

      Opens “איתיביה ר' אבא לעולא גר שמת ובזבזו…”

      Named: אבא, עולא.

    16. Segment 166 words

      Opens “וכי מי כתב גט שחרור לאלו…”

    17. Segment 1729 words

      Opens “אמר דמי האי מדרבנן כדלא גמרי אינשי…”

      Named: רב נחמן, עולא.

    18. Segment 1816 words

      Opens “אי הכי אפי' ישראל נמי אמר קרא…”

    19. Segment 1919 words

      Opens “אי הכי המפקיר עבדו ומת נמי אלמה…”

    20. Segment 2020 words

      Opens “אמר רבי יעקב בר אידי: א"ר יהושע…”

      Named: רבי יעקב בר אידי, רבי זירא, אבא.

    Sages named on this page

    • Rabban Shimon ben Gamliel [III] · Third Generation of Tannaim

      Rabban Shimon ben Gamliel III was a prominent Tanna, son of Rabban Gamliel of Yavneh and father of Rabbi Yehudah HaNasi.

      Source: Gittin 39a · Segment 4 — “…אין מועלין בו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מועלין…

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Gittin 39a · Segment 12 — “…והאמר עולא אמר ר' יוחנן המפקיר עבדו יצא לחירות…

    • Rabbi Abba · Amoraim · Second Generation of Amoraim

      Rabbi Abba, a second-generation Amoraic sage and a student of Rav Huna and Rabbi Judah bar Ezekiel, was known for his humility…

      Source: Gittin 39a · Segment 15 — “איתיביה ר' אבא לעולא גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו…

    • Ulla · Amoraim · Second Generation Amora'im

      Ulla, also known as Ulla Rabbah, was a prominent second-generation Amora in Babylonia and Eretz Yisrael, a student of Rabbi Yochanan and…

      Source: Gittin 39a · Segment 12 — “…אמר הכי והאמר עולא אמר ר' יוחנן המפקיר עבדו…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Gittin 39a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026