Gittin 34b

והלכתא כנחמני אביי דאמר גלוי דעתיה בגיטא לאו מלתא היא וזו היא אחת מהלכות של סימן יע"ל קג"ם דהלכתא כאביי ונראה בעיני דעל שם שרבה בר נחמני גידל אביי בביתו ולמדו תורה שהיה יתום השיאו את שם אביו נחמני רבה סתם הוא רבה בר נחמני:

מתני' בראשונה היה משנה שמו ושמה כשהיו לו שני שמות אחד כאן ואחד במדינת הים היה מגרשה בשם הנוהג במקום כתיבת הגט ולא היה מקפיד לכתוב שניהם:

מפני תיקון העולם שלא יוציאו לעז על בניה מן השני לאמר לא גירשה בעלה שאין זה שמו:

גמ' והוא דאתחזק אבל לא אתחזק כאן שיש לו שני שמות אין צריך לכתוב וכל שום שיש לו ואפי' נודע לאחר זמן שיש לו שם אחר הוי הגט כשר שאין לנו אלא שם שקרא הוא לעצמו בפנינו והוחזק בו:

יצא למקום אחר שאינו ביהודה וגליל:

מגורשת משום דבאותו מקום לא היו מוחזקין שיהיו לו שני שמות אבל ביהודה היו יודעים שיש לו שם אחר לפיכך הוצרכו כל שמותיו שהחזיק עצמו בהם לפניהם דבתר חזקה אזלינן:

ופורתא שרה מיעוט בני עירם היו קוראין את שמה שרה:

מרים צריך לכתוב בגט שהוא עיקר והדר וכל שום דאית לה:

וכל שום שיש לו‎—And any name which he has O VERVIEW The משנה states that ר"ג instituted to write in the גט; the names 'וכל שום שיש לו'. תוספות cites a dispute as to what the משנה means with 'וכל שום שיש לו'. ----------------------- בטופסי גיטין של הלכות גדולות כתוב שצריך לכתוב בגט וכל שום וחניכה דאית לי ולאתראי‎ – In the standardized גיטין forms of the ה"ג it is written that it is necessary to write in the גט (the words), 'וכל שום וחניכה דאית לי ולאתראי' (and any [other] name or moniker that I have or my place of residence has) – משמע שלשון זה היו כותבין בגט‎ – It seems that they would write these actual words in the גט‎. תוספות disagree with the ה"ג: ואין נראה לרבינו תם דזימנין דאתי לידי תקלה‎ – And the ר"ת does not agree to write in every גט the phrase וכל שום וכו', for occasionally it can be damaging, for instance in a case – כשאין לו אלא אותו שם הכתוב בגט ואין לו חניכה – Where he only has the name that is written in the גט and he has no חניכה‎ – וכשכותב בגט וכל שום וחניכה נראה זה הגט של אדם אחר שיש לו שם וחניכה‎ – So when they will write in the גט the words, ' וכל שום וחניכה', it would appear that this is someone else’s גט, one who has a name and a חניכה, but not to the intended person, since he has no חניכה‎. תוספות offers his view as to what it means that we write וכל שום שיש לו: לכך נראה לרבינו תם וכל שום שיש לו דקתני במתניתין היינו כל שמותיו בפירוש – Therefore it is the view of the ר"ת that when the משנה teaches we should write, וכל שום שיש לו, this means to write explicitly all his names (even those names that are not used that often (but it does not mean to write the phrase וכל שום שיש לו). ותיקן רבינו תם לכתוב בגט אני פלוני דמיתקרי כך וכך‎ – And the ר"ת instituted to write in the גט; ‘I so and so ( the proper name) who is called so an so (the name by which people call him) – כדאמרינן בגמרא שרה דמיתקריא מרים אחא בר הדיא דמיתקרי איה מרי‎ – As the גמרא states; 'שרה who was called מרים’, and 'בר הדיא who was called איה מרי‎ – תוספות offers support to the view of the ר"ת: והא דקתני בגמרא בשמו שביהודה ושם דגליל עמו משמע קצת כפירוש רבינו תם: And from this which the גמרא cites a ברייתא that he should divorce her by writing his name in יהודה, and, together with it, his name in גליל; this supports somewhat the explanation of the ר"ת. S UMMARY According to the ה"ג in every גט one must write וכל שום שיש לו‎. The ר"ת maintains that (only) if a person has more the one name all his names must be written in the גט‎. T HINKING IT OVER The ר"ת asked on the ה"ג that if we must always write וכל שום, then there will be a תקלה in case a person has only one name (exclusively). Seemingly on account of this question it was not necessary to reject the sה"ג' ruling. We will write 'וכל שום' only where it is אתחזק בתרי שמי, and there will be no תקלה‎! 2. Why does תוספות write that the proof from שמו שביהודה ושם דגליל עמו is [only] משמע קצת like the פירוש ר"ת‎?

והוא דאתחזק בתרי שמי‎—And that is only when he was established with two names O VERVIEW The משנה taught us that it is necessary to write in the גט his/her name and וכל שום שיש לו\לה‎. This ruling was qualified by רב אשי that it applies only in a case where the person was איתחזק with two names. תוספות will discuss when it is necessary to write all the names (and in which order), and when not. ------------------------ שאלו לרבינו תם על מומר לעבודת כוכבים שגירש את אשתו‎ – They asked the ר"ת regarding a Jewish apostate for idol worship, who divorced his Jewish wife – ולא נכתב בגט אלא שם של יהדות ולא שם של עובד כוכבים‎ – And only his Jewish name was written in the גט but not his gentile name; is the גט valid? והשיב רבינו תם חלילה להזכיר שם עובד כוכבים בתורת משה וישראל – And the ר"ת responded: It is disgraceful to mention the name of idolatry in the תורה of משה וישראל; therefore the גט is כשר‎ – והביא ראיה מדאמר בתוספתא (פרק ו') גר ששינה שמו לשם עובדי כוכבים וגרש בו כשר – And the ר"ת brought proof to his ruling from that which is stated in the תוספתא, a גר who changed his name to a gentile name and he divorced with that gentile name, the גט is כשר; indicating that initially he should use his Jewish name – והוא הדין במומר דשם יהדות כשר אף לכתחלה – And the same rule applies by a מומר that his Jewish name is כשר even לכתחלה‎. תוספות will prove that it is not necessary to write all the names and certainly not the שם עכו"ם: וכתב חניכתו וחניכתה אמרינן לקמן (דף פז, ב) דכשר‎ – And the משנה states later, if he wrote his moniker and her moniker it is כשר‎ – ופירש בערוך (ערך חנך א) אף על פי שלא נכתב שם מובהק‎ – And the ערוך explained that חניכתו וחניכתה is כשר, even though the proper name was not written in the גט‎ – וכה"ג (ובה"ג) [וכהאי גוונא] מפרש מתניתין דבפרק בתרא (לקמן דף פז, ב) – And ( the בה"ג) [the ר"ת] interprets in a similar manner the (same) משנה of the last פרק of מסכת גיטין where it states – וכך היו נקיי הדעת שבירושלים עושים כן היינו שהיו כותבין חניכתו וחניכתה‎ – ‘And this is how the נקיי הדעת of ירושלים would do so’; תוספות explains this phrase to mean, that the נקיי הדעת would only write חניכתו וחניכתה in the גט‎ – תוספות responds to an anticipated difficulty: והא דקתני בברייתא דבסמוך דאינה מגורשת עד שיכתוב שם דיהודה ושם דגליל עמו – And that which the ברייתא states shortly, that she is not divorced unless he writes the name which he uses in יהודה together with the name he uses in גליל‎ – תוספות responds, that writing all names is necessary – היינו דוקא דאיתחזק בשני שמות בב' המקומות חד במקום הכתיבה וחד במקום הנתינה‎ – That is only where two names are established in two places; meaning, one name is used in the place where the גט was written, and one name was used in the place where the גט was delivered. תוספות proves that this is the case there – דהא לא קתני היו לו שני שמות ביהודה או שני שמות סתם שיגרש בשני שמותיו‎ – For the ברייתא did not state, ‘that he should divorce using both names if he had two names in יהודה or he had two names generally’ – אלא כשיש לו שני שמות אחד ביהודה ואחד בגליל‎ – But rather the ברייתא stated that ‘when he has two names, one in יהודה and one in גליל‎ – דאז צריך לכתוב שניהם מקום הכתיבה ומקום הנתינה‎ – That then he is required to write both names; the name he uses in the place where the גט is written and the name he uses in the place where the גט is given; the reason that in this case it is necessary to write both names; for otherwise – דאותן שבגליל לא יכירו שם דיהודה ויאמרו שלא גירש ויוציאו לעז על בניה מן השני‎ – Those people in גליל will not recognize the name of יהודה (if that would be the only name he writes in the גט), and they will say he did not divorce his wife and they will foment gossip regarding her children from her second husband; the one she married after receiving this גט with only שם שביהודה‎ – אבל בהוחזק בשני שמות במקום אחד כשר בדיעבד אפילו באחד מהן ואפילו בחניכה‎ – However in a place where he was established with two names in one place, the גט is כשר בדיעבד even with one name and even if it is the חניכה name and not the שם מובהק‎ – ומיהו לכתחילה צריך לכתוב שניהם אפילו כתיבה ונתינה במקום אחד‎ – However, initially it is necessary to write both names, even if the writing and the delivery of the גט is in the same place – כדאמר בסמוך רובא מרים ומיעוט שרה מרים וכל שום שיש לה – As the גמרא shortly states regarding a woman who was called מרים by a majority of the people and a minority called her שרה, that in the גט we are to write, מרים וכל שום שיש לה, and – משמע דבחד מקום קרו לה הכי והכי – It seems that they called her with both names in one place, and nevertheless it is necessary לכתחלה to write both names. תוספות finds support from a ירושלמי that initially all names should be included: וכן משמע בירושלמי על הך ברייתא דהכא‎ – And it seems so also from תלמוד ירושלמי on the ברייתא cited here, where the ירושלמי states – מתניתין כשהיה ביהודה וכתב לגרש את אשתו שבגליל‎ – Our ברייתא (which states that he is to write both names of יהודה וגליל) is when he was in יהודה and wrote a גט to divorce his wife who was in the גליל‎ – או שהיה בגליל וכתב לגרש את אשתו שביהודה‎ – Or he was in גליל and wrote to divorce his wife in יהודה; then it is necessary to write both names – אבל אם היה ביהודה וכתב לגרש אשתו שביהודה כולי הרי זו מגורשת‎ – However if he was in יהודה and wrote a גט to divorce his wife in יהודה, she is divorced (even if he only wrote the name of יהודה) – אמר רבי יוסי הדא דתימא בדיעבד אבל לכתחלה צריך לכתוב שניהם – ר"י stated; this you can say בדיעבד, however initially he must write both names (even in a case where he and his wife were both in יהודה). In summation: If there are two names in the same place, לכתחלה both (Jewish) names should be written, however if only one name (even the חניכה) is written it is כשר בדיעבד‎. If one has two different names in two different places it is פסול even בדיעבד unless both names are written. תוספות discusses a different issue: והכא עושה שם מקום הנתינה עיקר ושל מקום הכתיבה טפל‎ – And here the ברייתא declares the name he has in the place where the גט will be given as the main (name) and the name he has in the place of writing the גט as secondary – כדקתני עד שיגרש אשתו שבגליל בשמו שבגליל ושם דיהודה עמו כולי‎ – As the ברייתא states, unless he divorces his wife in גליל with his גליל name, and his יהודה name with it, etc. The first and main name is the גליל name which is the place of נתינה (where the wife is) and then the name of יהודה (the מקום הכתיבה) – אבל בתוספתא (פ"ו) עושה מקום כתיבת הגט עיקר‎ – However in the תוספתא he makes the place of writing the גט, the main name – וכן איתא התם יש לו ב' נשים אחת בגליל ואחת ביהודה‎ – And this is what it states there: ‘he had two wives one in גליל and one in יהודה‎ – גירש אשתו שביהודה בשם שבגליל ואשתו שבגליל בשם שביהודה פסול‎ – He divorced his wife in יהודה with his גליל name, or his wife in גליל with his יהודה name; it is a גט פסול‎ – ואם אמר אני פלוני שביהודה עם השם שיש לי בגליל – However, if he said, ‘I so and so of יהודה with the name which I have in גליל’ – או שהיה במקום אחר וכתב אחד מהן כשר‎ – Or he was in another place (neither יהודה nor גליל) and he wrote one of his names it is a גט כשר‎ – רבן שמעון בן גמליאל אומר אפילו כתב שם דיהודה בגליל ושם דגליל ביהודה כשר‎ – רשב"ג maintains, even if he wrote the יהודה name in גליל and the גליל name in יהודה, it is כשר‎. This concludes the תוספתא‎. ומהתם נמי משמע דבמגרש בגליל אותה שביהודה מיירי – And it is also apparent from there that he is discussing a case when he was divorcing in גליל the wife he has in יהודה‎. In summation: from our גמרא it appears that the מקום הנתינה is primary and that name should be written first; however from the תוספתא it is apparent that the מקום הכתיבה is primary and that name should be written first. תוספות explains our משנה based on the foregoing: והשתא בראשונה היה משנה שמו ושמה – And now we are to understand that when the משנה states, ‘ he would change his name and her name’; the משנה – קורא שינוי מה שאינו כותב אלא שם אחד משני המקומות‎ – Calls ‘changing’ that he only wrote one name from the two places (in which he resides and has different names), and they disallowed this – לפי שאין מכירין בו במקום אחר ודומה להם שינוי שמו ושמה‎ – Because in the other place they do not recognize this name, and it appears to them as changing his and her names – וכן יש לפרש שם עירו ושם עירה‎ – And we can similarly interpret that what the משנה states regarding changing the name of his city and her city (that they dwelt in two cities and wrote the name of only one city). תוספות anticipates a difficulty: והא דקאמר בהמגרש (לקמן דף פז, ב) כתב חניכתו וחניכתה כשר‎ – And that which the משנה states in פרק המגרש; ‘he wrote חניכתו וחניכתה it is כשר‎ – וכך היו נקיי הדעת שבירושלים עושים כן‎ – And that is also how the נקיי הדעת of ירושלים would do it’ – משמע אפילו לכתחלה אין צריך לכתוב שניהם‎ – This seems that even לכתחלה it is not necessary to write both names, תוספות concludes with the difficulty – אף על גב דגבי מרים שבסמוך ובירושלמי אמרינן דדוקא בדיעבד כשר‎ – Even though regarding מרים, shortly in our גמרא, and in תלמוד ירושלמי we say that it is only כשר בדיעבד if only one of two names are written, so how is it that the נקיי הדעת שבירושלים wrote only חניכתו וחניכתה‎ – תוספות responds: צריך לומר דנקיי הדעת שבירושלים היו שמותיהן ידועים וליכא לעז‎ – It is necessary to say that the חניכה names of the נקיי הדעת שבירושלים were known, and there could be no gossip that she was not divorced by her husband – תוספות offers an alternate solution: אי נמי כשהשמות דומין זה לזה שהכנוי דומה לשם לכתחילה כשר אף בכינוי: Or you may also say; when the various names are similar to each other; that the כינוי is similar to the name, then it is כשר initially even with the כינוי (only). S UMMARY Different names in different places is more reason to write all the names. Initially one should always write all the names unless the כינוי is well known or similar to the שם מובהק‎. T HINKING IT OVER תוספות proves from the תוספתא which states אני פלוני שביהודה עם השם שיש לי בגליל that the מקום הכתיבה is עיקר‎. Seemingly the תוספתא may mean that it is כשר בדיעבד, but not that it is done לכתחלה in this manner!

אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומין אלא בשבועה‎—A widow cannot collect from the assets of the orphans without an oath O VERVIEW The משנה states that an אלמנה cannot collect her כתובה from the יתומים of her husband, unless she first takes an oath that she received no payment during her husband’s lifetime. תוספות will explain the reason and the simplicity of this ruling ----------------------- תוספות asks: ואם תאמר והא לא ניתנה כתובה ליגבות מחיים (כתובות פא, א) – And if you will say; but a כתובה was not intended that it be collected while the husband is alive – ואמר ריש לקיש בפרק קמא דבבא בתרא (דף ה, א) חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו – And ר"ל ruled in the first פרק of ב"ב; there is a presumption that a person does not pay his debt within the time allotted to him; he pays only when the debt is due – ואמרינן התם הלכתא כוותיה ואפילו מיתמי ליפרע בלא שבועה – And the גמרא stated there; the ruling is like ר"ל and one may even collect from orphans without an oath; why does the אלמנה require an oath to collect from the יתומים‎?! תוספות answers: ויש לומר דהני מילי בעל חוב אבל אלמנה דאית לה בתנאי בית דין – And one can say; that when does this apply (that תוך זמנו does not require an oath to collect מיתמי) only by a creditor of a loan; however regarding a widow which she is owed because of stipulation of בי"ד (and not on account of a loan) the rule is different, for we are concerned that the husband – מתפיס לה צררי אפילו בתוך זמנה כדאשכחן בפרק הנושא (כתובות דף קב, ב) – Placed in her possession a bundle of money to pay off her כתובה even תוך זמנה, as we find in פרק הנושא – דחיישינן בבנותיו טפי לצררי מבנות אשתו – That we are more concerned for צררי regarding his daughters than his wife’s daughters; the reason for this is – משום דכיון דאיתנהו בתנאי בית דין אתפסינהו צררי‎ – Since his daughters are owed because of a תנאי בי"ד, he will deposit צררי by them (as opposed to בנות אשתו where he owes them money because of an agreement but not תנאי בי"ד). תוספות asks (based on the conclusion that by אלמנה even תוך זמנו requires a שבועה): ואם תאמר הא דפריך בגמרא מאי איריא אלמנה כולי‎ – And if you will say; regarding this which the גמרא asks, why does the משנה teach the rule by אלמנה, etc. that she cannot collect from the יתומים without a שבועה, when it is a universal law that no creditor can collect from יתומים without a שבועה‎ – לימא דנקט אלמנה אף על פי שהוא תוך זמנה‎ – Let the גמרא answer that the משנה mentions אלמנה, because even though it is תוך זמנה where usually one can collect from the יתומים without a שבועה, nevertheless there is a novelty by אלמנה that even though it is תוך זמנה, she cannot collect from the יתומים without a שבועה‎! תוספות answers: ויש לומר דטפי הוה ליה לאשמועינן בדבר שאינו תנאי בית דין‎ – And one can say; [the גמרא asks that] the משנה should have rather taught us that אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה regarding something which is not תנאי בי"ד – כגון בבעל חוב לאחר זמנו‎ – For instance a creditor after the due date; that would have been a greater novelty, than teaching us regarding – מבאלמנה אף על גב שהיא תוך זמנה‎ – An אלמנה even though that by her it is תוך זמנה; nevertheless it is not such a great novelty that she requires a שבועה‎. The reason it is not such a great novelty is – כיון דאית לה בתנאי בית דין: Since she is owed the כתובה by a תנאי בי"ד. S UMMARY There is a greater possibility of a תנאי בי"ד being paid even תוך זמנו, than a loan being paid (even) לאחר זמנו‎. T HINKING IT OVER 1. There is seemingly another reason why by כתובה we should not be at all concerned that he paid while he is alive, since there is the distinct possibility that his wife will predecease him and he will not owe her anything. Why does not תוספות mention this? 2. Why is it that a person is more likely to pay off a תנאי בי"ד (even תוך זמנו) than a regular debt (even לאחר זמנו)? 3. תוספות explains the sגמרא' question מאי איריא אלמנה that there is a greater חידוש for בע"ח לאח"ז than by אלמנה בתו"ז. Would it not be sufficient to say that the חידוש is the same for both; therefore the גמרא asks why is it necessary to mention merely a specific case when the rule applies universally?

מאי איריא אלמנה אפילו כולי עלמא נמי‎—Why mention אלמנה; it applies also even to everyone else O VERVIEW The previous תוספות taught that there is a greater חידוש in that a regular creditor (who is not owed בתנאי בי"ד) has to swear in order to collect from יתומים, than there is by אלמנה since she is owed בתנאי בי"ד (even though there is a חידוש [also] by אלמנה for it is a case of תוך זמנו). This explains the question מאי אריא אלמנה וכו'. --------------------------- תוספות anticipates a possible answer to the sגמרא' question and rejects it: ואי משום דבעי למיתני סיפא דנמנעו מלהשביעה – And if you will answer that he mentions אלמנה specifically, instead of making a general statement because since he wanted to teach in the סיפא that בי"ד refrained from administering an oath to the אלמנה, therefore he mentions אלמנה also in the רישא; this is not a sufficient explanation for – הוה ליה למיתני אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה ונמנעו מלהשביע את אלמנה – The משנה should have taught אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה in a general sense, and conclude that בי"ד refrained from making the אלמנה swear. תוספות continues to explain the sגמרא' answer: ומשני אלמנה איצטריכא ליה והוי חידוש באלמנה טפי מבבעל חוב‎ – And the גמרא answered; it was necessary to mention אלמנה, for there is a greater novelty by an אלמנה, than there is by a creditor – ולכך נקט רישא נמי באלמנה: And therefore the משנה mentions אלמנה also in the רישא‎. S UMMARY The חידוש of אלמנה is sufficiently greater than בע"ח, which warrants that it be mentioned specifically also in the רישא (and not just merely תנא רישא אטו סיפא). T HINKING IT OVER 1. If the משנה would not have mentioned אלמנה (in the רישא), would we have assumed that (initially) an אלמנה is not required to swear in order to collect מנכסי יתומים‎? If so, would that be because of חינא or because of תוך זמנו‎? 2. The גמרא answers that the משנה mentions אלמנה (in the רישא) because of חינא; seemingly indicating that if the משנה would not write אלמנה in the רישא, we may have assumed that אלמנה does not swear. However since the משנה could have written אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה ונמנעו מלהשביע את אלמנה, this would assure us that initially the אלמנה was obligated to swear. Why is it necessary to write אלמנה specifically in the רישא instead of making a general statement?

אלמנה איצטריכא ליה‎—It was necessary for him to mention אלמנה O VERVIEW The גמרא explained that it was necessary for the תנא to teach us that an אלמנה cannot collect from the יתומים without a שבועה, for otherwise we may have mistakenly assumed that on account of חינא she is not obligated to swear. תוספות explains why we could not derive this from another משנה‎. --------------------- תוספות asks: ואם תאמר אלמנה נמי תנינא בהכותב (כתובות דף פז, א) – And if you will say; it was already taught in a משנה in פרק הכותב regarding an אלמנה, for the משנה states there – הנפרעת מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה‎ – ‘When she collects from the assets of the orphans, she cannot collect without an oath’; seemingly referring to an אלמנה‎. Why is it necessary to repeat it again in this משנה‎?! תוספות answers: ויש לומר דאיכא לאוקמא בגרושה – And one can say that we can establish that משנה in הכותב by a divorcee, but not by a widow – תוספות responds to the anticipated difficulty: אף על גב דבכתובות פרק אלמנה (דף צז, ב) אמרינן דגרושה נמי בעי חן‎ – Even though the גמרא in מסכת כתובות פרק אלמנה states that a גרושה also requires חן, so seemingly an אלמנה and גרושה are equal and if a גרושה requires a שבועה (even though she also requires חן), so too an אלמנה should require a שבועה‎ – תוספות replies that – מכל מקום לא שמעינן מינה אלמנה‎ – Nevertheless we could not derive אלמנה from גרושה‎ – דגרושה נהי דאיכא חינא הויא אחר זמנה – For by גרושה, granted that there is the reason of חינא (which would indicate an exemption from שבועה), but nevertheless it is after the time that the כתובה was due (which is sufficient reason to obligate her to swear) – אבל אלמנה אית בה תרתי דתוך זמנה ואיכא נמי חינא‎ – However an אלמנה has two reasons why she should not be obligated to swear, for it is תוך זמנה and there is also the reason of חינא‎. תוספות offers an alternate answer: ועוד דדרך תנא להשמיענו כשאין צריך להאריך בשביל כך יותר – And furthermore, there is no difficulty why the משנה repeats this rule regarding אלמנה, for it is customary for the תנא to inform us (something which we already know), when it is not necessary to elaborate extra to do this – אף על פי שכבר השמיענו במקום אחר כדאשכחן בריש ברכות (דף ב, א) ובשאר דוכתי: Even though the תנא already informed us elsewhere regarding this ruling, as we find this in the beginning of מסכת ברכות and elsewhere. S UMMARY We would not know that an אלמנה is required to swear when she collects from יתומים, from the fact that a גרושה is required to swear, since by אלמנה it is תוך זמנו‎. Occasional a תנא may repeat his ruling if no elaboration is required. T HINKING IT OVER What is the main reason we may have assumed that an אלמנה is not required to swear (when she collects from נכסי יתומים); is it משום חינא or because it is תוך זמנו‎?

מתני' בראשונה היה משנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה [וכו']. פירוש, צריכין לכתוב בגט אף שם העיר שהיה הוא והיא ממנה, כלומר בגליל מיתא אנא פלוני שמארץ יהודה, וכדמשמע לקמן בפרק הזורק (גיטין פ, א) דמקשינן היה במזרח וכתב במערב מאן אילימא בעל היינו שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה אלא סופר וכו'. אלמא מזכירין בגט פלוני שם עיר פלונית מלבד מה שכותבין בו שם עיר הכתיבה. וכדאיתמר נמי ביבמות (קטו, ב) בקולוניא מתא אנא אנדרוני נהרדעא וכן בסורא מתא אנא בר חייא מחגרא וכו'. ופירושא דמתניתין הכי, פעמים שהיה אדם הולך מיהודה לגליל או מגליל ליהודה ופעמים נשארה שם אשתו ביהודה וכשהוא בגליל משנה שמו שם וקוראין אותו בשם אחר שלא כשמו שביהודה כגון שקוראין אותו יוסי ביהודה ויוחנן בגליל ופעמים שאשתו הולכת עמו ומשנה שמה גם היא. ובראשונה כשהיה כותב גט לשליח לאשתו שביהודה לא היה חושש לכתוב אלא שם שיש לו בגליל שהוא מקום הכתיבה לפי שהעדים צריכין שיהו מכירין שם האיש בגט והוא הדין לשם האשה וכדתנן בפרק גט פשוט וצריך שיכיר שם האיש בגט והילכך היה כתב שמו המוחזק בעיר, וכדאמרינן התם כל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין לו, וכן היה כותב שם העיר שהגט נכתב שם. ועמד רבן גמליאל ותקן שלא יהיו משנין בגט שמותיהם הראשונים שהם שמות העיר שנתן בו הגט כדי שלא יוציאו לעז על בניה משני, אלא כותב את שניהם וכדתניא בברייתא היו לו שתי נשים אחת ביהודה ואחת בגליל וגרש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה ואת אשתו שבגליל בשמו שבגליל אינה מגורשת עד שיגרש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה ושם גליל עמו. ואם לא היה כותב אלא אחד מהן היינו שינה שמו ושמה, אף על פי שאינו משנה אותו לגמרי והיינו נמי רושא דשנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה דתנן לקמן בפרק הזורק (גיטין פ, א) תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלה בה דאילו במשנה שמו ממש הא לא איצטריכא למימר, דפשיטא שהגט פסול שלא נכתב לשם בעלה כלל כי אם לשם איש אחר, אלא אפילו כשאינו כותב אלא אחד מהן אנו חוששין אותו כמשנה את שמו שהרי במקום נתינת הגט אין מכירין אותו באותו שם, ואומרים שלא זהו בעלה של זו אלא אחר. והילכך צריך לכתוב את שני שמותיו, ולא שיכתוב איש פלוני וכלשון וחניכה דאית ליה אלא פלוני דמיתקרי כך. ורבינו תם ז"ל כך פירש, וכאותה שאמרו לקמן איך פלונית בת פלוני קבילת גיטא מין ידיה דאחא בר הודיא דמיתקרי אבא מארי, אבל בטופסי גיטין של ראשונים כתוב אני פלוני ממקום פלוני וכל שום אחרן וחנוכא דאית לי, וכן נהגו לכתוב בכל הגיטין משום שם לווי, ואינו נראה לרבינו תם ז"ל, דזימנין דאתי לידי תקלה כשאין לו אלא שם אחד ואין לו חניכא ויאמרו שגט זה מאיש אחר הוא ויוציאו לעז על בניה, נמצא לפי דברי רבינו תם דלעולם אין כותבין בגט וכל שום אחר וחניכא אלא אם יש לו שני שמות כותבין בירושלומי דנתקרי כך ואם לאו כותב שמו שהוחזק בו ולא יותר. ואי קשיא לך לפי ירושו מה שאמרוב גמרא אמר רב יטהודה אמר שמיואל שלחו בני מדית הים לרבן גמנליאל בני אדם באין משם לכאן וכו' היאך מגרשין את נשותיהם עמד רבנן גמליאל ותהקין שיהו כותבין איטש פלוני וכל שום שיש לו ואמר רב אשי עלה והוא דאיתחזק בתרי שמי. ואם כדברי רבינוך תם ז"ל מה בא רב אשי ללמד וכי הוצרך רב אשי לומר שאם לא הוחזק אלא בשם אחד שלא נוסיף לו שם אחר שלא נקרא באותו שם מעולם. ההיא בשהיו לו שני שמות אחד בגליל ואחד ביהודה ויצאו אשתו עמו וגרש שם באחד מהם שלא חששו אלא בששמו שבמקום הכתיבה אינו שמו של מקום הנתינה ומשום לעז וכדתניא בברייתא דתניא כותיה דרב אשי. אבל ראיתי בנמקי הרמב"ן זצ"ל שהקשה עליו דאם כן אפיו שרה דמיקריא מרים כיון שהוא מפרש שני שמותיה ועוד ואם כן ליתני התקין רבנן גמליאל שהיא כותב כל שום שיש לו, וגם זה אינו קשה לפי דעתי דמה שאמו ולא שרה דמיתקריא מרים אף על י שהוא מזכיר שני שמותיה, לפי שאין אדם כותב בעיקר שם הטפל שהוא שם שקורין אותה בו המועט וכל שהוא כותב שרה דמיתקריא מרים אתי למימר לא זו היא דזו עיקר שמה מרים. והא דתנן ושיהא כותב וכל שום וחניכא שיש לו לאו למימרא שיהא כותב בלשון זה אלא שיהא כותב בפירוש כל שום שיש לו וכל חניכא שיש לו.

גמרא עמד רבן גמליאל וכו' אמר רב אשי והוא דאיתחזק בתרי שמי. כלומר, אם גירש אשתו שבגליל בשמו שביהודה שהוא עומד שם אז צריך לכתוב שמו שבגליל ושם דיהודה עמו מפורש לי פירושו של רבינו תם ז"ל, או וכל שום שיש לי ביהודה כפי דעת הגאונים ז"ל וכפי שנמצא בטוס הראשונים ז"ל אבל אם לא הוחזק במקום הכתיבה ובמקום הנתינה אלא בשם אחד אף על פי שהוחזק במקומות אחרים בשם אחר אינו צריך לכתוב אלא שם של מקום הכתיבה והנתינה דלעז שאר המקומות שאינם מקום הכתיבה ולא מקום הנתינה אין חוששין לו והיינו ברייתא דהיו לו שתי נשים אחת ביהודה ואחת בגליל, ולעולם עושה שם של מקום נתינת הגט עיקר ושם של מקום הכתיבה כולל בכלל כל שם שיש לו ואף על פי שבמקום הכתיבה אין מכירין אותו באותו שם כיון שכותב עם כל שם שיש לו בגליל אין מוציאין עליו לעז ומיה אם כותב מורש שני שמותיו כדברי רבינו תם ז"ל אתי שפיר טפי. והא דכתבינן שאם אינו מוחזק במקום הכתוב ובמקום הנתינה אלא בשם אחד והוחזק במקום אחר בשם אחר אינו צריך לכתוב אותו שם אחר, נראה בירושלמי דוקא בדיעבד אבל לכתחילה צריך הוא לכתוב כל שם שיש במקומות אחרים או במפרש כדעת רבינו תם ז"ל או למיכתב כל שום דאית לי לרבויי שאר שמות דעת הראשונים ז"ל, דגרסינן התם מתניתא כשהיה מיהודה וכתב לגרש בגליל ומגליל וכתב לגרש ביהודה אבל אם היה מיהודה וכתב לגרש ביהודה מגליל וכתב לגרש בגליל הרי זו מגורשת אמר רבי אילא בתחילה הוא צריך לומר אנכי פלוני שמיהודה עם כל שם שיש לו בגליל. ואם היה שרוי במקום אחר מגרש באיזה מהם שירצה. אמר רב יוסה הדא דתימר לשעבר אבל לכתחילה צריך למעבד כהדא דררבי אילא, אמר רב אבין אם יצא לו שם במקום אחר צריך להזכיר שלשתן. עד כאן גירסא ירושלמית, ולפי גירסא זו היא דרב אשי דוקא להכשירו בדיעבד אטבל לכתחילה צריך אף על פי שלא הוחזק. וברייתא נמי גירש באחד מהן מגורלשת קתני ולא קתני מגרש דאלמא דוקא דיעבד הא לכתחילה כותב שניהם. ואפילו אם היו הוא ואשתו במקום אחד והוחזק שם בשני שמות אם גרש באחד מן השמות מגורשת בדיעבד, דהא מי שיש לו שני שמות והיו לו שתי נשים, אחת ביהודה ואחת בגליל קתני דאם אם גרש באחת מהן אינה מגורשת משום לעז או דמקום כתיבה או דמקום נתינה, אבל כשקורין אותו בשני שמות במקום הכתיבה ואשתו עמו במדינה מאי לעז איכא ובדיעבד מאי חשש איכא דהא הכל מכירין שהוא שמו והיינו דלא קתני היו לו שני שמות וגרש באחד מהן אינה מגורשת, והא דאמרינן מרים וכל שום שיש לה, ההיא לכתחילה, הא דיעבד כשר באחד מהן. כך הסכימה דעת רבינו תם ז"ל והכי איתא בתוספתא דקתני התם אם יש לו שתי נשים אחד בגלחל ואחד ביהודה גרש אשתו ביהודה בשם שבגליל אשתו שבגליל בשם שביהודה פסול ואם אמר אני פלוני שביהודה עם השם שיש לי בגליל או שהיה במקום אחר כתב לשם אחד מהן כשר. רבן שמעון בן גמליאל אמר אפילו כתב שם יהודה בגליל ושם גליל ביהודה כשר, וכן נמי מוכיח מן הירושלמי שכתבתי למעלה. ולי נראה דהוחזק בשני שמות במקום אחד מגרש לכתחילה באחד מהן ואינו חושש. משום דקשיא לי חניכא דתנן כך היה בקיאי הדעת שבירושלים כותבין אלמא אפילו לכתחילה מגרש באחד דלא עדיפא חניכא מאחד מעיקרי שמותיו, ועוד מדאמר רב אשי גבי תקנתו של רבן גמליאל והוא דאתחזק בתרי שמי שמע מינה דאפילו לכתחילה אין צריך אלא בשהוחזק בשני שמות בשני מקומות כגון מקום כתיבה ומקום נתינה ומשום לעז וכדתניא כותיה דרב אשי, אבל בשהוחזק בשני שמות במקום אחד דליכא לעז כותב איזהו שירצה והיינו דרב אשי והיינו חניכא, ואף על גב דתניא בברייתא מגורשת וגרש דמשמע דיעבד אינו קשה דלאו דוקא אלא מדתנא ברישא אינה מגורשת תנא בסיפא מגורשת, והוא הדין לכתחילה. וההוא דרובא קרו לה מרים ופורתא שרה לא קשיא, דהתם הכי קאמר אם בא לכתוב שניהם לא יכתוב הטפל עיקר והעיקר טפל שאין דרך העולם בכך ואיכא לעז וטפי עדיף לכתוב שם הטפל לבדו ממה שיכתוב שניהם ויכתוב שם הטפל בעיקר והעיקר בטפל שזה דרכן של בריות וזה אין דרכן. כך נראה לי עיקר, ואף על פי שבגירסא הירושלמית שהבאנו למעלה לא נראה כן, אנו אין לנו אלא כגמרתנו. ומהא דאמרינן בירושלמי יצא לו שם במקום אחר צריך להזכיר שלשתן, שמעינן מינה שצריך לכתוב וכל שם שיש לו במקום פלוני ולא סגי ליה בכתיבה וכל שם שיש לי סתם, וכן משמועה של תוספתא דקתני אני פלוני שביהודה עם השם שיש לי בגליל. ובנמקי הרמב"ן נ"ר והני ישראל שבחוצה לארץ ששמותיהן כשמות ישראל ויש להם שמות אחים כשמות הנכרים, אף על פי שאינם אלא שם לווי מפני הערלים שאינן יודעים לקרותם בשם ישראל, כיון שהוחזק בשם ורובא דעלמא קרו לה הכי צריך לכתוב אותו השם ושם ישראל שלהם שהוא חותם בו נמי שם גמור הוא וצריך לכתוב אנא פלוני דמיתקרי פלוני עד כאן. ולפי מה שכתבתי אינו צריך ודי לו באחד מהם. ומדגרסינן בתוספתא אני פלוני שביהודה עם השם שיש לי בגליל, משמע דשם של מקום הכתיבה כותב עיקר ושם של מקום הנתינה טפל. ומהא ברייתא דמייתי הכא בגמרא משמע בהפך כדקתני [בנדפס: מדקתני] יגרש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה, כלומר והוא עומד בגליל, או אשתו שבגליל בשמו שבגליל, והוא עומד ביהודה אינה מגורשת עד שיגרש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה ושם דגליל עמו, אלמא כותב הוא שם של מקום הנתינה עיקר ושם של מקום הכתיבה טפל, ואנן כקרייתא דמיתניא בגמרא דילן עבדינן. ונשאל רבינו תם ז"ל על גט של מומר [בכת"י: משומד] אם צריך לכתוב שם של נכריות [בכת"י: גיות] עם שם של יהודית. והשיב שאין להזכיר שם נכרית בתורת משה וישראל, ואין לחוש לשם נכרית כלל, דלא גרע של יהודית מחניכתו וחניכתה ותנן בפרק המגרש דכשר, וכך היו בקיאי הדעת שבירושלים כותבין ומפרש בהלכות גדולות חניכתו חניכתה ולא יותר, ובערוך פירש חניכתו שלא כתב שם מובהק, ועוד תניא בתוספתא בפרק הזורק גבי שינה שמה ושמה, גר ששינה שמו לשם נכרים כשר וכן אתה אומר בגיורת, וכל שכן ישראל מומר ששינה שמו לשם של יהודים דכשר, ואפילו לכתחילה אין לו לכתוב אלא שם של ישראל, ועוד שלא שנינו בברייתא דהכא היו לו שני שמות ביהודה וגרש באחד מהן, ולא הצריכו לכתוב שני שמותיו אלא בשיש לו שני שמות אחד ביהודה ואחד בגליל ובני גליל אינם מכירם בשם שביהודה ולא בני יהודה בשמו שבגליל וחוששין ללעז, אבל ביהודה שמכירין בשני שמותיו כשר כמו שכתבנו, ומכל מקום עדיין אינו מיושב כל הצורך לפי שיטתו שכתבנו למעלה לפי שאין לנו מכאן אלא שלא לפסול בדיעבד אבל לכתחילה אין לנו, אלא אם תאמר דכיון דבדיעבד בעלמא כשר, הכא אפילו לכתחילה נמי, כדי שלא לכתוב שם של נכרי בגיטי ישראל, אבל לפי מה שכתבתי אני, אתי שפיר טפי.

המשנה השניה והכונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר בראשונה היה עושה בית דין במקום אחר ומבטלו התקין רבן גמליאל הזקן שלא יהו עושין כן מפני תקון העולם בראשונה היה משנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה התקין ר"ג הזקן שיהא כותב איש פלני וכל שום שיש לו אשה פלנית וכל שם שיש לה מפני תקון העולם אמר הר"מ פי' תקון העולם כי כאשר קדם עליו מודעא בב"ד אחר או בטלו אחר כתיבתו ואמר בפני שנים או שנה שמו או שמה תנשא והיא לא תדע שהגט בטל ונמצאו הבנים ממזרים לפי שהיא נשארת אשת איש ולזה מי שיבטל גט ילקה לפי שהוא תקנת ר"ג שלא יהיו עושין כן וכן רב מנגיד לכל מאן דמבטיל גיטא ומאן דמסר מודעא אגיטא וזה אשר אמר שהוא כאשר שנה שמו או שמה וכתוב כל שם שיש לו שזה כשר לא יתאמת זה אלא כאשר היו לאדם שני שמות ובתנאי שיכתוב היותר מפורסם ואמר וכל שם שיהיה לי יהיה הגט כשר וכן האשה אולם אם היה שמו יצחק דרך משל וכתוב בגט אני אברהם וכל שם שיש לי יהיה הגט בטל ודע זה:

אמר המאירי בראשונה היה משנה שמו ושמה שם עירו ושם עירה פי' לא שיהא משנה שמו בכונת פסול ותקלה כגון מי שהיה שמו אברהם שיהא כותב בגט אנא יצחק שזו ודאי אף קודם התקנה היו פוסלין אותו כמו ששנינו שנה שמו ושמה פסול ואף לאחר התקנה אין כל שום דאית לי מועיל בו כלל אלא שלפעמים אדם משנה דירתו ממקום למקום והיו רגילים לקרא שמות בכל מדינה לפי הלשון כמה דאת אמר דניאל די שמיה בלטשצאר וכן חנניה מישאל ועזריה ששנו שמותם בבבל שדרך מישך ועבד נגו וכן בנשים כגון מאסתר לאסתהר וכשהיה כותב גט לאשתו במקום שקבע דירתו לשם היה כותב שמו שבאותה העיר שהרי העדים צריכים להכיר שם האיש והאשה כמו שביארנו באחרון של בתרא במשנה הרביעית וביארנו שם שכל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין לו ומתוך כך היה כותב שמו שבאותה העיר ושם אותה העיר ושולחו לאשתו למקום שהיא ולפעמים היה חוזר למדינתו המוחזקים בו בשם אחר ואע"פ שמכל מקום היה הגט כשר היתה מדינה לועזת על שאין שמו המוחזק ביניהם כתוב בגט או רמוז בתוכו ומעגנים אותה עד שכמעט חוככים לומר שהוא בדין שינה שמו והתקין ר"ג שיהו כותבין שמו שבעיר שנכתב בה אחר שהוחזק בה שלשים יום בשם זה ושיהא כותב בגט וכל שום דאית לי עד שיהא בענין זה סימן לרואים שהוא רמז על שמו המוחזק לו באותה מדינה שיצא ממנה וכן הדין והענין בשם האשה ובשם העיר שלו ושלה והוא שיכתוב אנא פלני דממקום פלני על שמו של עכשו ועל עירו של עכשו וכל שום אוחרן דאית לי ולאתראי על שמו המוחזק תחלה ועל שם העיר שיצא ממנה וכן באשה ותרוכית יתיכי אנת פלנית דממתא פלנית על שמה ושם עירה שבכאן או שהיא בה עכשו וכל שום אוחרן דאית ליכי ולאתריכי והרואים כשזוכרים שמותיהם המוחזקים להם ואינם רואים אותם בגט מכירים מאליהם שרמוזים הם באותם המלות וצריך שיכתוב שמו המובהק עכשו במקום שהוא כותבו ושירמוז האחר בכל שום דאית לי שכל שאינו כותב המפורסם שבהם והעקר אינו כלום:

ולמדת ממה שכתבנו שלשה דברים אחד שכל שהוא מוחזק בשני שמות צריך לכתוב המפורסם שבהם והוא אותו שמוחזק בו בין הישראלים במקום כתיבת הגט שהוא דר שם עכשו ויכלול האחר בכל שום דאית לי מתקנת ר"ג ואם לא עשה כן הרי זה גט פסול מתקנת ר"ג והשני שכל שאינו מוחזק אלא בשם אחד אין צריך לכל שום כלל והשלישי שכל שאינו מוחזק אלא בשם אחד ושינה שמו אע"פ שכתב וכל שום אינו כלום והוא שאמרו בגמרא והוא דאיתחזק בתרי שמי כלומר שאם לא הוחזק אלא באחד וכתבו כתקנו אין צריך לכל שום ואם שנהו אין כל שום מועיל בו ואינו גט כלל ואם הוחזק בשנים ולא כתב המפורסם יותר אלא שכתב האחר וכלל את המפורסם בכל שום אף זה בדין שינה שמו והוא שאמרו בגמרא ההיא דהוו קרו לה רובא מרים ופורתא שרה ואמרי נהרדעי מרים וכל שום דאית לה ולא שרה וכל שום דאית לה ומ"מ גדולי המחברים כתבו בזה שהוא גט פסול ופוסל והדברים ברורים:

ולשיטתנו שכתבנו שהשם שבמקום הכתיבה עיקר ראיתי לקצת מפרשים דוקא בשאין דעתו לחזור או מן הסתם שמן הסתם חן מקום על יושביו אבל אם היה הדבר נכר שלא בא לכאן אלא לדירת עראי נעשה שם זה טפל אצל הראשון והדבר בהפך ואם לבו נקפו ואינו מתישב על דירת מקום אחד לבי נקפי בו אלא שראוי בספקות אלו להזכיר שניהם בפרט ומתוך ספקות אלו נראה שנהגו לכתוב אנא פלני דממקום פלני דדיירנא השתא במקום פלני או דהוינא השתא אם לא קבע דירתו לשם אבל בשמו של בעל אע"פ שרוב בני אדם יש להם שמות בלשון הקדש ובלשון לעז ושאף רוב בני אדם קורין אותם בשם הלעז אין נוהגין להזכיר את שניהם אלא כותב את של לשון הקדש הניתן לו באות ברית קדש והאחר נכלל בכל שום דאית לי ואף בישראל משמד שגירש הסכימו רבני צרפת על ידי מעשה שלא להזכיר שם גיותו כלל אלא שמו שבישראל הנתון לו בכניסת ברית וכל האחרים נכללים בכל שום דאית לי ומשרבו הצרות והם מתיראים להזכירו עכשיו בלשון היהדות הנהיגו לכתוב איך אנא דמן קדמת דנא הוה שמי מתקרי פלני וכל שום דאית לי וכבר היה ביניהם מי שהיה פוסל את הגט על שלא היה מזכיר את שתיהן והחזיקוהו בטועה אלא שמגדולי הדורות מצריכים כן לכתחלה ומימינו לא נהגנו כך ואף בתלמוד המערב אמרו גר ששינה שמו לשם גוים מגרש בשם ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא וכן יש מצריכים עכשו להזכיר בגט שם הקדש והלעז אלא אם כן הכל אחד כגון מאיר ומשה ודומיהם ואין הדברים נראין ואע"פ שמצינו אחא בר הדיא דמתקרי אבא מרי שמא לא בגט נכתב כן אלא בשטר שעשו לה להגבותה כתבתה וכדי שיתברר הענין יפה לבית דין שיגבוה כתבתה ולא יעכבם שום ספק:

ועדין אתה צריך לידע שזה שביארנו בהוחזק בשני שמות שצריך לכתוב המפורסם ולכלול האחר בכל שום דאית לי דוקא כשהוא מוחזק בשניהם באותו מקום שכותב בו את הגט או באותו מקום ששולח את הגט כגון שיצא ממנו ומקום שקבע דירתו לשם שזו מחזיקתו בשמו שבכאן וזו מחזיקתו בשמו שבכאן וכל שכותב באחת מאלו או מזו לזו דנין בה כן אבל אם יצא למקום אחר דרך עראי וגירש לשם מגרש באי זה שירצה ואין צריך לכל שום דאית לי אלא באותו שהוא מחזיק את עצמו בו שאין כאן חזקת שני שמות והוא שאמרו בבריתא בגמרא היו לו שתי נשים אחת ביהודה ואחת בגליל ולו שני שמות אחד ביהודה ואחד בגליל ר"ל שהוא מוחזק בשני שמות ביהודה ובגליל שמן הסתם יודעין בני אדם ממקום שיצא ממנו למקום שקבע דירתו גירש את אשתו שביהודה ר"ל ונכתב הגט ביהודה וכתב שמו שביהודה ולא כתב וכל שום כו' אינה מגורשת עד שיגרש אשתו שביהודה בשמו ושם הגליל עמו ר"ל שיכתוב וכל שום ור"ל אינה מגורשת לגמרי אלא שהוא גט פסול וזהו שלא אמר אינו גט וכן אשתו שבגליל בשמו שבגליל ויש גורסין גירש אשתו שביהודה בשמו שבגליל ופירושו אם הוא בגליל וגירש אשתו שביהודה בשמו שבגליל שצריך שיכלול שם יהודה בוכל שום דאית לי והכל עולה לענין אחד ואם יצא לו למקום אחר ר"ל שלא לשם דירה ונתן כאן גט לאשתו שמיהודה או שמן הגליל כותב באחד מהם ודיו הואיל ובמקום כתיבת הגט ובמקום נתינתו לא הוחזק בשנים ועל הסתם הוא דן כן שמן הסתם אין אדם מוחזק בשנים אלא או במקום שיצא ממנו שחוקרין עליו היכן הלך או במקום שקבע דירתו לשם שחוקרין עליו מהיכן יצא ומה טיבו שיצא הא כל שהוחזק אף באותו מקום שיצא לו צריך לכתוב אחד מהם ולכלול האחר בכל שום ומתוך ספיקות אלו נהגו עכשו לברר כמה שאיפשר ולכתוב בכלם כל שום ולמדת שצריך הוא לכתוב שמו ושמה שם עירו ושם עירה על הדרכים שכתבנו וזה שאמרו בפרק אחרון כתב חניכתו וחניכתה כשר פירושו על שצריך לכתוב שמו ושם אביו וזה כתב שמו ולא כתב שם אביו אלא שהוסיף על שמו חניכת המשפחה כגון שכתב אברהם אבן עזרא ולמד שאותה חניכה עומדת במקום שם האב ולתוספת שמירה נהגו עכשו להזכיר כל שום וחניכא דאית לי ולאבהתי ולאתראי ולאתריהון דאבהתי:

זו היא שיטתנו בענין משנה זו ובמה שבא עליה בגמרא והוא הראוי לברור מכל מה שנאמר בה לדעתי אלא שמכל מקום הרבה נתחבטו בה המפרשים זה אומר בכה וזה אומר בכה והוא שגדולי המפרשים סוברים שתקנת ר"ג אינה מועלת אלא למי שיש לו שני שמות בעירו שהתקין שיהא כותב שם של עיקר וכולל הטפל בכל שום אבל מי שיש לי שני שמות בשתי מדינות שנמצא כל אחד עיקר במקומו צריך שיכתוב את שניהם כדרך שאמרו אחא בר הדיא דמתקרי אדא מרי ומה שאמרו בבריתא גירש אשתו שביהודה אינה מגורשת עד שיכתוב שמו שביהודה ושם גליל עמו שיזכירהו בפירוש ואם כן הם מפרשים היה משנה שמו ושמה כשחוזר משם לכאן והתקין שיהא כותב שני השמות ועוד התקין וכל שום משום חניכה והוא שם לווי ושתי תקנות היו ולא הזכיר אלא אחת שבכלל איש פלני נכללו שני השמות ושני המקומות וכן מפרשים והוא דאיתחזק בתרי שמי בהאי קרתא אבל אם אינו מוחזק בכאן אלא באחד אלא שיש לו שנים בשני מקומות לא דיו בכל שום וכמה קשים הדברים לפרש שהרי בגמרא אמרו בהדיא בני אדם הבאין משם לכאן אלמא שעל שני שמות שבשתי מדינות נאמר וכל אלא שטורחים לפרש בה בגמרא עמד ר"ג והתקין שיהו כותבין איש פלני וכל שום כו' כלומר להזכיר את שתיהם והדברים זרים:

ובתוספות כתבו בהפך שכל שהוחזקו לו שני שמות בעיר אחת אין צריך לכל שום כלל שהכל יודעין בעיקרי שלו ובשני מקומות הוא שצריך לכל שום ובריתא דאחת ביהודה ואחת בגליל שהזכיר בה שיגרש אשתו שביהודה בשמו שביהודה ושם גליל עמו אף הם מפרשים בה הזכרת השם לגמרי והם מעמידים אותה שהוא בגליל ושולח גט לאשתו שביהודה בשמו שביהודה ומתוך שאינו כותב שם עיקרי שבמקום כתיבה הוא מצריך להזכירו לגמרי אבל אם היה הוא ביהודה אין צריך לכל שום ואף בתלמוד המערב רמוזה כן כמו שאמרו שם מתניתא בשהיתה מיהודה וכתב לגרש מגליל אבל אם היתה מיהודה וכתב לגרש מיהודה מגורשת ומכל מקום אנו מפרשים אותה בכל שום וכשכתב מגליל אינה מגורשת אף בכל שום שהרי שמו עיקרי בגליל והוה ליה גט פסול ונמצא לשיטתנו שלדעת הירושלמי מפרשים שם גליל עמו בכל שום וכן חדשו גדולי המפרשים לומר שכל שהוא בדין כל שום אם לא כתב לא עיכב אבל כל שהוא בדין הזכרה לגמרי עיכב ועיקר הדברים כמו שכתבנו ומינה לא תזוז:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

בד"ה וכל שום שיש לו בטופסי גיטין של הלכות גדולות כו' וכל שום וחניכה כו' דזימנין דאתי לידי תקלה כו' עכ"ל מדברי התוספות נראה דלדברי הלכות גדולות דבכל גט בין לא איתחזק כאן בשם אחר בין אתחזק כותבין וכל שום כו' והא דקאמר רב אשי והוא דאתחזק כו' היינו דאין לפסול גט אם לא כתב וכל שום כו' אלא באתחזק מיהו בלא אתחזק נמי כותבין כן וק"ל:

בד"ה והוא דאתחזק כו' ובהלכות גדולות מפרש מתניתין דבפ"ב וכך היו נקיי הדעת כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דרש"י לא פירש כן בפ"ב אלא וכך היו נקיי הדעת כו' קאי אמתניתין דלעיל לא כתב עד כשר אבל ה"ג פי' דלא קאי אדלעיל אלא אהא דקתני התם כותבין חניכתו כו' כמו שכתבו התוספות לקמן דלדברי בעל הלכות גדולות נקיי הדעת היו כותבין חניכתן לכתחלה ודו"ק:

בא"ד אבל בתוספתא כו' ואם אמר אני פלוני שביהודה עם השם שיש לי בגליל כו' עכ"ל יש לדקדק דאימא לכתחלה ודאי יש לכתוב שם הנתינה עיקר כדמוכח בשמעתין ולא קאמר התם אלא אם כתב שם הכתיבה עיקר דכשר בדיעבד גם קצת קשה למה להו לאתויי הא דרשב"ג ונראה דמשמע (א) להו דרשב"ג לא פליג ארישא בגירש בשם א' מהן דודאי פסול לכ"ע אבל רשב"ג ע"כ אסיפא פליג דקאמר כשכתב שם הכתיבה עיקר דכשר ולדיוקא באם כתב שם הנתינה עיקר דפסול וקאמר רשב"ג דאפילו כתב שם יהודה בגליל כו' דהיינו שכתב שם הנתינה עיקר כשר בדיעבד וא"כ מוכח דבין לת"ק ובין לרבן שמעון בן גמליאל דשם הכתיבה עיקר דפליגי אם כתב שם הנתינה עיקר אם הוא פסול אם לאו ובהכי יתיישב מה שכתבו התוספות ומהתם משמע נמי דבמגרש בגליל אותה שביהודה מיירי כו' דמדפליגי בכתב שם הנתינה עיקר אם כן ע"כ דהכתיבה והנתינה אינן במקום אחד דבהכי לא איירי לפסול בו אם כתב באיזה אחד מן השמות ודו"ק:

בד"ה מאי איריא כו' ומשני אלמנה איצטריכא ליה והוי חידוש באלמנה טפי מבע"ח כו' עכ"ל הוצרכו לזה כיון דאיכא חידוש בכל חדא דליכא באידך כמ"ש לעיל טפי ה"ל למיתני סתמא ברישא אלא כיון דבסיפא נקט אלמנה נקט נמי ברישא חידושא דאלמנה טפי מבע"ח אע"ג דאית ביה נמי חידוש דליתא באלמנה ודו"ק:

בד"ה אלמנה איצטריכא כו' וי"ל דאיכא לאוקמא בגרושה אע"ג כו' דדרך התנא להשמיענו כשאין צריך להאריך כו' עכ"ל ההיא מתניתין דכתובות איצטריכא כמו שכתבו התוספות שם דתנא לה התם בהדי הנך דאין נפרעין אלא בשבועה ולתירוץ ב' שכתבו התוס' דדרך התנא להשמיענו כשאין צריך להאריך כו' מיהו אי לאו דרבותא דאלמנה משום חינא כדמסיק הכא משום דדרך התנא כו' טפי ה"ל למיתני בע"ח או סתם אין נפרעין מנכסי יתומין כו' וק"ל:

משנה התקין ר"ג הזקן שיהא כותב כו' מפני תיקון העולם ופרש"י ז"ל שלא יוציאו לעז כו' ואע"ג דמסקינן בגמרא דר"ג לא תיקן אלא בדאיתחזק בתרי שמי ומשמע דאיירי נמי שגם במקום הנתינה יודעין שיש לו שם אחר במקום הכתיבה כמ"ש הרא"ש ז"ל להדיא אלא דאפ"ה איכא לעז שמא ברוב הימים ישתכח הדבר ויוציאו לעז וכן נראה מלשון הר"ן ז"ל ע"ש אבל קשה דהכא משמע שאין בזה אלא מפני תיקון העולם משום לעז ולקמן בפרק הזורק דף פ' שנינו שינה שמו ושמה תצא מזה ומזה והולד ממזר מזה ומזה וכתבו שם התוספות דאיירי כה"ג שיש לו שני שמות בשני מקומות ולא נכתב אלא א' מהם ושם בגמרא אמרינן דאפילו רבנן דפליגי אר"מ ולית להו כל המשנה ממטבע בגיטין הולד ממזר אפ"ה מודו בשינה שמו דהולד ממזר ודייק לה ממתני' א"כ משמע שיש בזה פסול גמור ולא משום לעז ותיקון עולם. ולכאורה לפום ריהטא היה נ"ל דהא דאמרינן שם דהולד ממזר והיינו משום שינוי השם איירי שכתב שם הנתינה לחוד במקום הכתיבה שכן נראה מלשון התוספות לעיל דף כ' בד"ה הא בעינן שמו ושמה ואם כן לפ"ז הו"ל שינוי גמור לגבי הסופר והעדים והיינו נמי דאמרינן בסמוך בברייתא גירש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה אינה מגורשת והיינו שכתב שם מקום הנתינה לחוד משא"כ הכא במתני' איירי שכתב שם מקום הכתיבה לחוד כמו שפרש"י ז"ל להדיא וכן נראה מלשון המפרשים וא"כ כה"ג לא מיפסל משום שינוי כיון שכתבו הסופר והעדים שם הידוע להם ביותר וליכא אלא לעז גרידא משום חשש דמקום הנתינה כמו שכתבתי דאע"ג דאיתחזק שם ג"כ בהאי שמא אפ"ה חיישינן שמא ישתכחו הדבר ולהאי חששא לא חששו מעיקרא עד שתיקן ר"ג מפני תיקון העולם. ונהי דבתוספתא שהביאו התוספות משמע דאפי' כתב שם מקום הנתינה פסול אפשר דהאי פסול היינו היכא שלא ניסת ומש"ה לא קאמר אינה מגורשת ותדע דהא רשב"ג פליג בתוספתא וקאמר כשר אם נפרש כפשוטו דלא כפי' מהרש"א ז"ל ואף ע"ג שהתוספות כתבו דאדרבא שם מקום הנתינה עיקר יותר משם מקום הכתיבה היינו לאחר התקנה שכותבין שני השמות לשיטת ר"ת וא"כ ליכא שינוי השם כלל מש"ה עושין שם הנתינה עיקר לכתבו ראשון משום לעז שמא ישכח הדבר שם מקום הכתיבה במקום הנתינה לימים רבים ואיכא לעז דבמקום הנתינה צריכה האשה לגט למען יעמוד ימים רבים מה שא"כ במקום הכתיבה לא שייך לעז כולי האי אלא בשעת הכתיבה והרי עכשיו יודעין שגם שם במקום הנתינה הוא שמו העיקרי דהא איתחזק א"כ ליכא לעז וליכא שינוי משא"כ אם לא נכתב רק שם אחד ודאי שייך לפסול יותר אם לא כתבו שם מקום הכתיבה דהו"ל שינוי השם גמור לגבי הסופר והעדים ומש"ה הוי הולד ממזר ולכך כתבו בראשונה שם מקום הכתיבה לבד כדפירש"י כל זה היה נ"ל לפום ריהטא. אמנם אחר העיון בשיטת הפוסקים ראיתי ששום א' מהפוסקים לא חילק בזה והטור כתב בהדיא שאם לא כתב דוקא מקום הנתינה וכל שום הולד ממזר אפילו אם כתב מקום הכתיבה וכל שום וכתב הב"י דאין צ"ל אם לא כתב אלא מקום הכתיבה ונהי שדברי הטור בזה צריכין עיון מנ"ל להחמיר כולי האי וכבר תמהו עליו שלימים וכן רבים מיהו לא מצאתי שום פוסק שיכשיר אפילו הולד בנכתב שם הכתיבה לחוד. אח"ז דקדקתי בלשון הירושלמי דמייתי ברייתא דבסמוך אלא ששינה הל' ומשמע דאפילו בכתב מקום הכתיבה אינה מגורשת ולפי דהירושלמי לשיטתו דמקום כתיבה עיקר כמו שאבאר בסמוך מש"ה קתני יתר ע"כ משא"כ בגמרא דידן חושב שם מקום הנתינה עיקר כמ"ש התוספות מש"ה נקט לרבותא דאפ"ה אינה מגורשת ודו"ק. וא"כ לפ"ז צ"ל דנהי דקודם התקנה לא היה פסול לגמרי אלא חשש לעז מ"מ לאחר שתיקן ר"ג לכתוב לכתחלה וכל שום משום לעז החמירו נמי בדיעבד לפסול לעשות הולד ממזר משום שעבר על תקנת ר"ג ונהי דרבנן דפליגי עליה דר"מ ולית להו כל המשנה הולד ממזר מ"מ בשינוי כי האי דמיחזי כשינוי השם מודו כך נלע"ד וכן משמע מלשון התוספזת לעיל ד' כ' וכמ"ש שם וכ"נ מלשון הב"י סימן קכ"ט. אמנם יש מפרשים בד"א הביאם הר"ן ז"ל דהא דאמרינן הולד ממזר היינו היכא דאיתחזק בתרי שמי והא דאמרינן הכא מפני תיקון העולם היינו בדלא איתחזק והאריכו ליישב לשון סוגית הש"ס לפי שיטתם ע"ש אבל הר"ן ז"ל דחה דבריהם ודו"ק ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה וכל שום שיש לו כו' ותיקן ר"ת לכתוב כדאמרי' בגמרא שרה דמתקרי' מרים כו' עכ"ל. בכל נוסחאות הגמרא שלפנינו איתא בגמרא שרה וכל שום שיש לה וכן הוא ברוב דברי המפרשים הקדמונים וא"כ לא משמע כלל כשיטת ר"ת ואם נאמר דגירסת ר"ת היתה בגמרא שרה דמתקרי' מרים וכן נראה מל' הרשב"א ז"ל בחידושיו א"כ הו"ל לדחות בהדיא מהכא שיטת בעל הלכות גדולות ולכאורה היה נראה דבעל ה"ג גופא מודה דהיכא שיודעין בפירוש שני השמות שכותבין שניהם והיינו דגרסינן שרה דמתקריא מרים וכגירסת ר"ת וכן להיפך היכא דאיתחזק במקום הכתיבה שיש לו שם אחר במקום הנתינה אלא שאינן יודעין כלל מה שמו אם לא על פיו דבהא נראה דמודה ר"ת שכותבין מקום הכתיבה וכותבין וכל שום דאל"כ היכא דאיתרמי כה"ג מה תקנה יש בדבר לר"ת בשלמא היכא דלא איתחזק בתרי שמי אפשר דלא תיקן ר"ג כלל דמסתמא לא מחזיקינן ריעותא לחוש שמא יש לו שם אחר משא"כ כשיודעין בודאי מסתבר דמודה ר"ת שכותבין וכל שום ולא נחלק ר"ת על בה"ג אלא בעיקר תקנה ופי' המשנה ונ"מ להיכא דלא איתחזק דלבה"ג אפי' בלא איתחזק עושין לכתחילה כתקנת ר"ג משא"כ לר"ת אלא דמלשון התוספות לא משמע כן וא"כ צ"ל דלר"ת דהיכא דאיתחזק בתרי שמי ואין ידוע כלל במקום הכתיבה מה שמו במקום הנתינה מיקרי לא איתחזק ואין כותבין אלא מקום הכתיבה לבד דוכל שום לא מהני מידי להוציא מידי לעז ולפ"ז מצינן למימר שפיר דגירסת ר"ת היה שרה דמתקריה מרים והא דלא דחי בהדיא מכאן שיטת בה"ג משום דאפשר דבה"ג מודה בכה"ג ששני השמות ידועין. מיהו מלשון התוספות בדיבור הסמוך נראה דגרסי מרים וכל שום שיש לה ומה שיש לדקדק עוד יבואר בסמוך. אמנם מצאתי בלשון הירושלמי וז"ל איש פלוני וכל שום שיש לו הגע בעצמך דהוי שמיה ראובן ואסיק שמיה שמעון אלא אני פלוני וכל שום שיש לי כו' עכ"ל. ופירשוהו הקדמונים בדרכים שונים ה"ה הרא"ש והר"ן ז"ל בספריהם ולולא שאני יודע בעצמי מיעוט ערכי היה נ"ל לפרש בפשיטות דהגע בעצמך לשון קושיא היא כלשון הירושלמי בכ"מ והיינו דמעיקרא ס"ד דההיא וכל שום שיש לו שתיקן ר"ג היינו כפי' ר"ת שכותבין בפירוש גם שם הנתינה וע"ז מקשה הרי שהיה שמו ראובן ואסיק שמיה שמעון פי' דברוב פעמים אין יודעין שם מקום הנתינה אלא ע"פ הבעל וא"כ איכא למיחש לקלקולא דבלא"ה מסיק הירושלמי שם דמתני' איירי במגרש בע"כ וע"ז מתרץ אלא אני פלוני וכל שום שיש לי דווקא דזה הלשון משמע שבא לומר דזה הל' בעצמו כותב אני פלוני וכל שם שיש לי דתו ליכא למיחש לקלקולא והיינו כשיטת ה"ג ולאפוקי ממאי דס"ד מעיקרא ולפי זה היה באפשר להכריח כשיטת בעה"ג אלא דמ"מ אפשר דכשיודעין שני השמות בפירוש לא איירי הירושלמי ומודה שכותבין שניהם כנ"ל ואין להאריך ועיין בסמוך:

גמרא אמר רב אשי והוא דאיחזק בתרי שמי והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו לשיטת ר"ת דתקנת ר"ג היתה שכותבין שני השמות בפירוש א"כ מאי אשמעינן רב אשי והוא דאיתחזק דמילתא דפשיטא הוא כיון דלא איתחזק בתרי שמי א"א לכתוב ב' שמות וכתב דאתא לאפוקי היכא שיצא למקום אחר וגירש ע"ש ומחילה מכבוד תורתו הקדושה שאין זה במשמע הל' ולא ידענא מאי קשיא ליה שכבר כתבתי שיש לפרש בפשיטות דהיא גופא קמ"ל דהיכא דלא איתחזק לא חיישינן שמא יש לו שם אחר וקס"ד דלעולם אין שולחין גט ממדינה למדינה עד שיודע בודאי שם המגרש במקום הנתינה או שיודע בודאי שאין לו שם אחר אבל מסתמא ניחוש קמ"ל דלעולם לא חיישינן מסתמא ובעיקר דברי רב אשי והוא דאיתחזק רבו הפירושים עיין בל' הרשב"א והר"ן ז"ל באריכות ואין כאן מקומו להאריך ולדקדק בפירושם אמנם מ"ש הרא"ש ז"ל והוא דאיתחזק בתרי שמי פי' שידוע בב' המקומות שיש לו שני שמות אלא שאין בני מקום זה יודעין מהשם שיש לו במקום אחר כו' לשונו צריך ביאור דא"א לומר דבמקום הכתיבה אין יודעין כלל מה שמו במקום הנתינה שהרי הרא"ש ז"ל כתב דמה שתיקן ר"ג לכתוב אני איש פלוני היינו שם מקום הנתינה וא"כ ע"כ יודעין בו לכך נראה דודאי יודעין ע"פ עדות אלא שאין רוב ההמון מכירין בו וכתב כן לפי שיטתו דאף ללעז דמקום כתיבה חיישי'. מיהו בעיקר פירושו שכפל ושילש דאיירי שאין יודעין מה שמו לא ידעתי מה בא ללמדינו דל"ל דהיכא שיודעין ומכירין היטב בב' השמות במקום הכתיבה אין צריך לכתוב אלא שם הנתינה שלא מצאנו סברא זו בשום פוסק ואף שהטור כתב ג"כ בזה הלשון אפ"ה מסיים וכתב אבל לא איתחזק כו' ולא כתב שאם הוחזקו ביותר ומכירין שאין כותבין שני השמות ועוד דמלשון הגמרא דקאמר והוא דאיתחזק משמע דכל מה דאיתחזק יותר צריך לכתוב שניהם לא מצאתי מקום כעת ליישב לשונו בזה אם לא שנאמר דלדוגמא בעלמא כתבו כן הרא"ש ז"ל והטור כיון דבענין זה שייך לעז יותר מהיכא דמכירין היטב בשני שמות אבל לדינא ודאי אין לחלק ואין להאריך כאן יותר ביישוב לשון הפוסקים. אח"ז ראיתי בהגהת מרדכי בשם ס' התרומה שכתב להדיא דבאיתחזק ומכירין היטב בשני המקומות שני השמות אפי' לא כתב אלא א' מגורשת וא"כ אפשר ג"כ שהרא"ש ז"ל סובר כן וצ"ע שהפוסקים לא כתבו כן:

תוספות בד"ה והוא דאיתחזק כו' וכתב חניכתו כו' ובהלכות גדולות מפרש כו' עכ"ל. זה תלוי שם בחלוקי גרסאות במשנה דלקמן. מיהו למאי דמסקו התוספות כאן בסוף הדיבור דלכתחלה צריך לכתוב שני השמות וע"כ האי דכתב חניכתו דאמרינן וכך היה נקיי הדעת עושין היינו משום ששמותיהם ידועין או דשני שמות דומין זה לזה א"כ אין ראיה מכאן להכשיר אף בדיעבד בכתב שם הטפל היכא שאין ידועין ואין דומין אלא דתוס' סמכו בזה אאינך ראיות דמייתי בסמוך מברייתא דשמעתין ומירושלמי אלא דאכתי איכא למידק דילמא הא דמשמע מברייתא ומהירושלמי להכשיר בדיעבד בשם א' כשמגרש במקום האשה היינו דוקא במגרש בשם העיקר או כגון ששניהם שוין אבל בכותב שם הטפל מנ"ל ומדמייתי האי דבעל הערוך משמע דאף בכה"ג כשר לכך נראה דמדייקו שפיר מההיא דכתב חניכתו דאי ס"ד דבדיעבד פסול לא היה נקיי הדעת נוהגין לעשות כן לכתחילה ואף כששני השמות דומין הו"ל למיגזר לכתחילה דאם כן נתת דבריך לשיעורין אלא ע"כ דבדיעבד כשר בכל ענין אף בשם הטפל כשמגרש במקומו וק"ל:

בא"ד והא דקתני בברייתא כו' דהא לא קתני היו לו שני שמות ביהודה כו' עכ"ל. נראה מדבריהם דהא דקתני בברייתא וגירש את אשתו שביהודה בשמו שביהודה ואת אשתו שבגליל בשמו שבגליל היינו דלצדדין קתני דגירש את אשתו שביהודה היינו שהוא דר בגליל והא דואת אשתו שבגליל היינו שהוא דר ביהודה והכריחם לפרש כן מדלא קתני היו לו שני שמות ביהודה אלא דלפ"ז קשה אמאי נקט כלל היו לו ב' נשים ומאי אשמעינן בב' נשים יותר מבאשה אחת והו"ל למיתני סתמא היה בגליל וגירש אשתו שביהודה בשמו שביהודה אינה מגורשת כו' וראיתי בתשובת מהר"י קולון שכתב בזה דאשמעינן דכיון שיש לו שתי נשים בשני מקומות מסתמא שם אחד הוא יותר עיקר מחבירו במקום שקובע דירתו יותר דקמ"ל דאפי' שם הנתינה טפל אפ"ה צריך לכותבו ראשון אלא דלפ"ז קשה מאי מדייקי התוס' דבמגרש במקומו כשר בשם א' מדלא קתני היו לו שתי נשים ביהודה דהא איצטריך לאשמעינן שתי נשים בשני מקומות לאשמעינן הא גופא. ובלא"ה נמי קשה לפמ"ש התוספות בסמוך דשם הנתינה עיקר ומדייקי ליה מברייתא מדקתני עד שיגרש כו' וא"כ אזיל ליה דיוקא דידהו הכא דהא איצטריך למיתני שני מקומות לאשמעינן דשם הנתינה עיקר. מיהו בהא מצינן למימר דמ"ש בסמוך דשם הנתינה עיקר היינו לכתחילה ולא ליפסול בדיעבד היכא שכתב שם הכתיבה עיקר אבל לשיטת מהרי"ק ז"ל דמשמע דאפילו בדיעבד פסול וכן הוא בש"ע ומשמע שהיא שיטת התוספות כאן וא"כ צ"ע ליישב ועיין עוד בסמוך:

בא"ד וכן משמע בירושלמי על הך ברייתא דהכא כו' עכ"ל ויש לתמוה דאי דההיא דירושלמי היינו ברייתא דהכא א"כ היאך מדייקו בסמוך מלשון הברייתא דהכא דשם הנתינה עיקר דהא בירושלמי מייתי נמי לשון הברייתא ואפ"ה מסיק להדיא בתחלה צריך לכתוב אני פלוני שביהודה עם כל שום שיש לי בגליל וא"כ משמע להדיא דלכתחלה שם הכתיבה עיקר אלא דבאמת האי ברייתא דמייתי בירושלמי לאו היינו האי דמייתי בשמעתין דהכא בשמעתין גרסינן גירש את אשתו שביהודה בשמו שבגליל כו' אינה מגורשת והתם גריס להיפך היו לו שתי נשים כו' ולו שני שמות אחד ביהודה כו' וכתב זה שביהודה לזו שבגליל כו' אינה מגורשת והא דמסיק בשמעתין עד שיגרש בשם דיהודה ושם גליל עמו לא מייתי לה התם בירושלמי נמצא דלפ"ז אין ראיה מהירושלמי דלפי שיטתו אפשר שאין שום קפידא כשכותבין שניהם איזה מהן נכתב ראשון והא דקתני בתחלה צריך לכתוב אני פלוני שביהודה וכו' היינו משום דכה"ג נקט בברייתא וה"ה דאיפכא נמי כשר ובהכי ניחא לן שלא יהא לשון הירושלמי סברא הפוכה לגמרי לגבי תלמודא דידן וא"כ לפ"ז מדייק הירושלמי שפיר מדלא קתני היו לו שני שמות ביהודה אלמא דבמקום אחד כשר בדיעבד בנכתב אחד מהם משא"כ לפי שיטת התלמוד שלנו דלפי סברת התוספות הא דקתני עד שיגרש בשם דיהודה ושם דגליל עמו היינו דוקא שם הנתינה תחלה ואי עבוד איפכא פסול וא"כ אפשר דבהך מלתא דמגרש במקום אחד נמי לא סבר תלמודא דידן כירושלמי דאפשר דבמקום אחד נמי היכא דאיתחזק צריך לכתוב שניהם והא דקתני שני מקומות היינו לאשמעינן דשם הנתינה עיקר ואיפכא פסול אפי' בדיעבד ויש ליישב וצ"ע ודוק היטב:

בא"ד והכא עושה שם מקום הנתינה עיקר כו' עכ"ל ולפ"ז צ"ל דהא דתיקן ר"ג שיהו כותבין איש פלוני היינו שם מקום הנתינה אף ע"ג דמעיקרא היו כותבין שם הכתיבה לחוד וזה דוחק דהעיקר חסר מן התקנה ועוד דמהיכא תיתי היו טועין מעיקרא בתרתי שהיו כותבין שם אחד לחוד ועוד אחרת לחשוב מקום הכתיבה טפי ממקום הנתינה היפך מתקנת ר"ג ולכאורה אפשר לומר דהנך דסברי כשיטת התוס' כאן דמקום הנתינה עיקר סברי נמי דמעיקרא קודם התקנה היו כותבין שם הנתינה לחוד דלא כפירש"י ז"ל והכי משמע טפי לישנא דמתני' בראשונה היה משנה שמו דכיון שהיו כותבין שם הנתינה במקום הכתיבה הו"ל שינוי אלא שכל המפרשים הקדמונים לא כתבו כן וצ"ע:

בא"ד כדקתני עד שיגרש כו' כבר כתבתי שרוב הפוסקים כתבו בכוונת התוספות דאפילו בדיעבד פסול אם כתב שם הכתיבה עיקר ושם הנתינה טפל ומשמע להו לשון הברייתא כפשטיה דאינה מגורשת עד שיגרש כו' משמע שאם שינה מזה הל' אינה מגורשת ואי תקשי אם כן הא דקתני ברישא שאם כתב שם אחד אינה מגורשת הול"ל רבותא טפי דאפי' בכתב שניהם ועשו שם הכתיבה עיקר אינה מגורשת אלא משום שיש סברא להיפך דגרע טפי היכא שעשה שם העיקר טפל והטפל עיקר ממה שלא כתב אלא אחד אפילו הטפל וכ"ש כשכתב שם העיקר לחוד וכמ"ש הב"י סברא זו בשם הרמב"ם בריש סימן קכ"ו וקמ"ל בברייתא דאפ"ה פסול. מיהו לולא דברי הקדמונים אין הכרע מלשון התוספות דאפשר מ"ש והכא עושה שם מקום הנתינה עיקר היינו לכתחלה דנהי דקתני אינה מגורשת עד שיגרש ה"ק דאפילו היכא שכתב מקום הנתינה שהוא חשוב אפ"ה אינה מגורשת עד שיכתוב שם הכתיבה עמו אבל אה"נ שאם כתב שם הכתיבה עיקר ושם הנתינה עמו נמי כשר בדיעבד ואפ"ה מדייקי שפיר מדמהדר אהאי לישנא עד שיגרש משמע שכן עיקר ולפי סברא זו יש ליישב כל מה שהקשיתי למעלה אלא שאין אני כדאי להכריע נגד שיטת הקדמונים ומכ"ש שכן הוא בש"ע ואף שדבריו צריכין לי עיון בכמה דברים ואין כאן מקומו להאריך:

רש"י ד"ה והילכתא כנחמני כו' דעל שם שרבה ובערוך ערך אביי כתב בשם הגאונים דנחמני שמו והיה בר אחוה דרבה בר נחמני ותלמידיה וכיון דהוה שמיה נחמני כשם אבוה דרבה בר נחמני לא הוה קרי ליה בכל שעה נחמני (עיין ברמב"ם פרק ו מהל' ממרים) והי' קורא ליה אביי בלשון ארמית כאדם שקורא אבי וסליק ליה אביי: