Talmud Builders

    Gittin 48a

    Back to index

    English translation — Gittin 48a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1in the time when the Jubilee Year is practiced, and every sale of land is only for its produce, because the land returns to its original owners in the Jubilee Year, Rabbi Yoḥanan says: The purchaser brings the first fruits and recites the verses. Reish Lakish says: The purchaser brings the first fruits but he does not recite the verses.

    2The Gemara explains: Rabbi Yoḥanan says that the purchaser brings the first fruits and recites the verses, because he holds that the acquisition of an item for its produce is considered to be like the acquisition of the item itself. Consequently, the one bringing the fruits can truthfully recite: “The land which You, Lord, have given me” (Deuteronomy 26:10). Reish Lakish says that the purchaser brings the first fruits but he does not recite the verses, because he holds that the acquisition of an item for its produce is not considered to be like the acquisition of the item itself.

    3The Gemara comments: And it is necessary to state the dispute between Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish in both cases. Because if it was stated only in that case, with regard to one who acquires a field for its produce, one might say that it is only in that case that Reish Lakish says that he does not recite the verses, since already when he descended to the field, i.e., took possession of the land, he descended with the intention of acquiring only the produce, as stipulated at the time of the sale; but in this case, with regard to one who purchases the field when the Jubilee Year is practiced, when he descended to the field with the intention of acquiring the land itself, say that he concedes to Rabbi Yoḥanan that he recites the verses. Therefore, it is necessary to state explicitly that Reish Lakish holds that he does not recite the verses in this case as well.

    4And if it was stated only in this case, with regard to one who purchases the field when the Jubilee Year is practiced, one might say that it is only in this case that Rabbi Yoḥanan says that it is like the acquisition of the item itself and recites the verses, as he purchased the field to fully own it; but in that case, where the sale was only with regard to the produce, say that he concedes to Reish Lakish that he does not recite the verses. Therefore, it is necessary to state the dispute in both cases.

    5The Gemara offers a proof in support of Rabbi Yoḥanan’s opinion: Come and hear a proof from the mishna ( Bikkurim 1:11): One who acquires a tree and its surrounding land brings the first fruits of those trees and recites the verses, even though he is required to return the land in the Jubilee Year. The Gemara responds: With what are we dealing here according to the opinion of Reish Lakish? The mishna is referring to one who acquires a tree and its surrounding land in the time when the Jubilee Year is not practiced, so the acquisition is permanent.

    6The Gemara suggests another proof in support of Rabbi Yoḥanan’s opinion: Come and hear a proof from the mishna ( Bikkurim 1:6): One who acquires two trees in another’s field brings the first fruits of those trees but does not recite the verses, as he acquires only the trees but not the land. But if one acquires three trees, he brings the first fruits of those trees and recites the verses, because he also acquires the land surrounding the trees, despite the fact that the land is returned in the Jubilee Year. The Gemara rejects this: Here too, Reish Lakish would explain that the mishna is referring to one who acquires three trees in the time when the Jubilee Year is not practiced.

    7The Gemara comments: And now that Rav Ḥisda said: The dispute between Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish is with regard to land sold during the second Jubilee, after the Jewish people already practiced the Jubilee Year once and people could trust that the land would be returned in the Jubilee Year, but with regard to land sold during the first Jubilee, which was practiced by the Jews immediately following their entry into Eretz Yisrael, everyone agrees that he brings the first fruits and recites the verses, as they did not yet rely on the fact that the fields would be returned, there is no need to claim that according to Reish Lakish these mishnayot are referring to when the Jubilee Year was not practiced. Instead, one could answer that it is not difficult: This, the mishnayot that state that he brings the first fruits and recites the verses, are referring to land sold during the first Jubilee. That, where Reish Lakish rules that he brings the first fruits but does not recite the verses, is referring to land sold during the second Jubilee.

    8The Gemara suggests: Let us say that the dispute between Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish is parallel to a dispute between tanna’im . The halakha is that if one consecrated but did not redeem his ancestral field, and the Temple treasury sold it to another Jew, it becomes the property of the priesthood in the Jubilee Year. However, if one purchases a field from another Jew and consecrates it, it reverts back to the original owner in the Jubilee Year. The baraita taught: From where is it derived that one who purchases a field from his father in the time when the Jubilee Year was practiced and consecrated it, and afterward his father died, from where is it derived that it should be considered before him like an ancestral field, and it does not revert to the son’s ownership in the Jubilee Year?

    9The baraita continues: The verse states: “And if he sanctify to the Lord a field which he has bought, which is not of the field of his ancestral field” (Leviticus 27:22). The addition of the phrase: “Which is not of the field of his ancestral field,” teaches that the halakha that the field reverts to the original owner applies specifically to a field that is not fit to be an ancestral field, meaning that he would not inherit it in the future. This field, which the son was entitled to inherit after he had consecrated it, is excluded, as it is fit to be an ancestral field, although the son had purchased it. This is the statement of Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon.

    10The baraita continues: Rabbi Meir says: From where is it derived that one who purchases a field from his father at the time when the Jubilee Year was practiced and his father died, and afterward he consecrated it, from where is it derived that it should be considered before him like an ancestral field, and does not revert to the son in the Jubilee Year? The verse states: “And if he sanctify to the Lord a field which he has bought, which is not of the field of his ancestral field.” The addition of the phrase: “Which is not of the field of his ancestral field,” teaches that the halakha that the field reverts to the original owner applies specifically to a field that is not an ancestral field, meaning that he did not inherit it. This field, which the son inherited before he consecrated it, is excluded, as it is an ancestral field, while according to the opinion of Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon, a verse is not required to teach that in a case where his father died, and he consecrated it afterward, it is considered an ancestral field, as this is obvious. The Gemara explains why the other tanna’im do not require a verse to teach the halakha in the case discussed by Rabbi Meir:

    11The Gemara clarifies: What, is it not that they disagree about this, as Rabbi Meir holds: The acquisition of an item for its produce is considered to be like the acquisition of the item itself, and in this case, when he purchased the field, i.e., the rights to the produce, from his father before his death, it is the case that he inherits nothing when his father dies, as he had already taken ownership of the field when he purchased it from his father, and nothing changed with his father’s death; and therefore, if his father died and he consecrated it afterward, then a verse is necessary to teach that it is treated like an ancestral field, as one might have thought that the field is his entirely as a result of the purchase, and not because of an ancestral inheritance.

    12While Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon hold that the acquisition of an item for its produce is not considered to be like the acquisition of the item itself, and in this case, when he had purchased the field from his father before his father died, with the death of his father he now inherits the field as well, since until now he owned only the rights to the produce; and therefore if his father died and he consecrated the field afterward, a verse is not necessary to teach that it is an ancestral field, as it is obvious that he now owns it due to his inheritance. And when a verse was necessary, it is for a case where he consecrated the field and his father died afterward that it was necessary.

    13The Gemara rejects this explanation of the dispute. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Actually, I could say to you that in general Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon hold that the acquisition of an item for its produce is considered to be like the acquisition of the item itself, and they agree that the verse is necessary to teach the halakha concerning a case where he consecrated the field after his father’s death. And here, Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon found another element of the verse and they expounded it. They maintain that if the verse is teaching the halakha only in the case where he consecrated the field after his father’s death, then let the Merciful One write in the Torah: And if he sanctify to the Lord a field which he has bought, which is not his ancestral field. What is the meaning of the expression: “Of his ancestral field” (Leviticus 27:22)? This emphasizes: A field that is not fit to be an ancestral field, meaning that he would not inherit it in the future. This field, which the son was entitled to inherit after he had consecrated it, is excluded, as it is fit to be an ancestral field, although the son had purchased it.

    14Rav Yosef said: If not for the fact that Rabbi Yoḥanan said that the acquisition of an item for its produce is considered to be like the acquisition of the item itself, he would not find his hands or his feet in the study hall, i.e., there would be a contradiction between Rabbi Yoḥanan’s statements. As Rav Asi says that Rabbi Yoḥanan says: Brothers who divided property received as an inheritance are considered to be purchasers from one another, and as purchasers of land they must return the portions to each other in the Jubilee Year, at which point they may redistribute the property.

    15And if it enters your mind to say that the legal status of the acquisition of an item for its produce is not like that of the acquisition of the item itself, then according to Rabbi Yoḥanan’s opinion you will find that one brings first fruits by Torah law only when he is an only child the son of an only child, and so forth, dating back to the time of Joshua, son of Nun. Only in such a case does the child fully inherit the land. In any other case, the children inherit only the rights to the produce, as they must return the actual land to each other in the Jubilee Year, and would not be able to recite the verses connected with the first fruits, since they could not refer to the land that the Lord has given them. Since Rabbi Yoḥanan holds that the acquisition of an item for its produce is considered to be like the acquisition of the item itself, anyone who inherits land may recite the verses.

    16Rava said: A verse and a baraita support the opinion of Reish Lakish. A verse, as it is written:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    בזמן שהיובל נוהגכל מכירת קרקע לפירות שהרי חוזר הגוף ביובל:

    אדעתא דפירא נחיתולאו אדעתא למקנייה לארעא אפילו שעה אחת:

    הקונה שני אילנות בתוך שדהו של חבירודקי"ל בבבא בתרא (דף פא.) דלא קנה קרקע הלכך אינו קורא דלא מצי למימר פרי האדמה אשר נתת לי:

    הא שלשהדקיימא לן דקנה קרקע תחתיהן וביניהן כמלא אורה וסלו:

    מביא וקוראואע"ג דהדרא ביובל:

    מחלוקתדריש לקיש ורבי יוחנן:

    ביובל שנישמנו ישראל שכבר הורגלו להחזיר קרקעות בההיא קאמר ריש לקיש מביא ואינו קורא דסמכא דעתיה דמוכר דודאי הדרא ליה וזה בטוח שיחזירנה:

    [ביובל ראשון]כל הני מתנייתא ביובל ראשון:

    כתנאיקנין פירות אי כקנין הגוף דמי אי לא:

    שדה אחוזהאם הקדישה ולא גאלה קודם היובל ומכרה גיזבר לאחר אינה נגאלת עוד וכשהיא יוצאה ביובל מיד הלוקחה מן הגזבר מתחלקת לכהנים שנא' (ויקרא כ״ז:כ׳) ואם לא יגאל את השדה וגו' והיה השדה בצאתו וגו' ושדה מקנה כשהקדישה ולא גאלה ומכרה הגזבר כשהיא יוצאה ביובל חוזרת לבעלים הראשונים שמכרוה למקדיש שנאמר בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו וגו':

    מניין ללוקח שדה מאביו והקדישהבחיי אביו בעודה בידו שדה מקנה:

    ואחר כך מת אביוונעשית לו אחוזה:

    מניין שתהא לפניו כשדה אחוזהאם לא גאלה ומכרה הגזבר שיוצאה לכהנים ביובל:

    אשר לא משדה אחוזתוקרא יתירא הוא:

    שדה שאינה ראויהבשעה שהקדישה להיות לו שדה אחוזה לעולם:

    יצתה זו כו'וכל שכן מת אביו ואחר כך הקדישה דבשעת הקדש כבר היתה אחוזה:

    ר' מאיר אומרזו אינה שדה אחוזה וחוזרת לו מחמת אביו שמכרה לו וקרא כי אתא למת אביו ואחר כך הקדישה אתא:

    הכי גרסינן ואילו לר' יהודה ור' שמעון מת אביו ואח"כ הקדישה לא צריך קרא מאי לאו בהא קמיפלגי כו' - ולא גרסינן הכא אלא לאו דאזלי בתר פדיון ובמס' ערכין (דף יד:) גרסינן לה:

    לא צריכא קראדאי צריכא קרא הקדישה ואח"כ מת אביו מנא להו:

    קנין פירותשהיתה קנויה לו מאביו בשעה שמת אביו וקנין פירות הוא שהרי היובל נוהג:

    כקנין הגוף דמיוכי מיית אביו לא ירית מידי ולא הויא ליה אחוזה הלכך אי לאו דרבייה קרא לא הוה אמינא דתיהוי כשדה אחוזה ואצטריך קרא למת אביו ואחר כך הקדישה:

    לאו כקנין הגוף דמיוכי מית אביו ירית גופא הלכך מת אביו ואחר כך כו':

    כקנין הגוף דמיומודו דמת אביו ואחר כך הקדישה צריכא קרא:

    והכא קרא אשכחו ודרושלרבויי מינה אף הקדישה ואחר כך מת אביו דאם כן דלא מרבי אלא מת אביו ואחר כך הקדישה:

    לכתוב קרא אשר לא אחוזתוולא לכתוב משדה:

    לקוחות הןדאין ברירה והוי כמו שהחליפו חלקיהן:

    ומחזירין ביובלמשום מצות יובל וכיון דאמר ירושה המתחלקת הויא לקיחה אם אית ליה קנין פירות דהיינו כל לקיחה שבשעת יובל לאו כקנין הגוף דמי ואין מביא וקורא:

    לא משכחתמביא וקורא אלא בירושה שלא נחלקה משנפלה בימי יהושע דהיינו חד בר חד שלא היו לו ולאביו ולכל הדורות למפרע עד יהושע שני בנים לאיש אחד שיחלקו ירושה:

    גיטין 48 עמוד א

    1בזמן שהיובל נוהג, ר' יוחנן אמר: מביא וקורא. ר"ל אמר: מביא ואינו קורא.

    2רבי יוחנן אמר מביא וקורא קנין פירות כקנין הגוף דמי. ר"ל אמר מביא ואינו קורא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי.

    3וצריכא. דאי איתמר בההיא, בההיא קאמר ריש לקיש, דכי קא נחית אדעתא דפירא קא נחית; אבל בהך דאדעתא דגופיה קא נחית, אימא מודי ליה לר' יוחנן.

    4ואי איתמר בהא, בהא קאמר רבי יוחנן, אבל בהך אימא מודי ליה לריש לקיש; צריכא.

    5ת"ש הקונה אילן וקרקעו מביא וקורא! הכא במאי עסקינן בזמן שאין היובל נוהג.

    6ת"ש הקונה שני אילנות בתוך שדהו של חבירו מביא ואינו קורא. הא שלשה מביא וקורא! ה"נ בזמן שאין היובל נוהג.

    7והשתא דאמר רב חסדא: מחלוקת ביובל שני, אבל ביובל ראשון דברי הכל מביא וקורא, דאכתי לא סמך דעתייהו; ל"ק הא ביובל ראשון, הא ביובל שני.

    8לימא כתנאי: מנין ללוקח שדה מאביו, והקדישה, ואח"כ מת אביו מניין שתהא לפניו כשדה אחוזה?

    9ת"ל (ויקרא כז, כב) ״אם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו״ שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה, יצתה זו שראויה להיות שדה אחוזה, דברי ר' יהודה ור"ש׃

    10ר"מ אומר: מניין ללוקח שדה מאביו ומת אביו ואח"כ הקדישה, מניין שתהא לפניו כשדה אחוזה? ת"ל ״אם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו״ שדה שאינה שדה אחוזה, יצתה זו שהיא שדה אחוזה. ואילו לרבי יהודה ור"ש מת אביו ואח"כ הקדישה לא צריכא קרא.

    11מאי, לאו בהא קמיפלגי? דר"מ סבר: קנין פירות כקנין הגוף דמי, ובהא במיתת אביו הוא דלא ירית ולא מידי, והלכך מת אביו ואח"כ הקדישה צריך קרא;׃

    12רבי יהודה ור"ש סברי: קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, ובהא במיתת אביו השתא הוא דקא ירית, והלכך מת אביו ואח"כ הקדישה לא צריכא קרא; וכי איצטריך קרא להקדישה ואח"כ מת אביו הוא דאיצטריך.

    13אמר רב נחמן בר יצחק: לעולם אימא לך, בעלמא קסברי ר' יהודה ור"ש קנין פירות כקנין הגוף דמי. והכא, רבי יהודה ור"ש קרא אשכחו ודרוש לכתוב רחמנא ״אם את שדה מקנתו אשר לא אחוזתו״; מאי ״משדה אחוזתו״? שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה יצתה זו, שראויה להיות שדה אחוזה.

    14א"ר יוסף: אי לאו דא"ר יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי, לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש. דא"ר אסי א"ר יוחנן: האחין שחלקו לקוחות הן, ומחזירין זה לזה ביובל;׃

    15ואי ס"ד לאו כקנין הגוף דמי, לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון!

    16אמר רבא: קרא ומתניתא מסייעי ליה לר"ל קרא׃

    Tosafot

    מביא ואינו קורא‎—He brings, but does not read Overview ריב"ח taught that we require לקיחה והבאה כאחד, and if it is not כאחד the rule is מביא ואינו קורא‎. Our תוספות has some difficulty with this ruling. ----------------------------------- תוספות asks: ואם תאמר ונימא ירקבו כדאמרינן בפרק בתרא דמכות (דף יח, ב) – And if you will say; but let us say that the ביכורים should rot, as ר' אלעזר אמר ר' אושעיא says in the last פרק of מסכת מכות‎ – הפריש בכורים קודם החג ועבר עליהן החג ירקבו משום דנראו לקריאה ונדחו‎ – ‘He separated ביכורים before the holiday of סוכות, and the holiday passed, they should rot’, since initially these ביכורים were fit for ‘reading’ and were pushed away. The גמרא there continues – וכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו והכא נמי כשבצרן נראו לקריאה וכששיגרן נדחו – For anything which is not fit for mixing, the lack of mixing prevents it from being acceptable’, so, תוספות asks, here too when he harvested them they were fit for קריאה and when he sent them with the שליח they were pushed aside – תוספות answers: ויש לומר דאמר בירושלמי דמסכת בכורים (פרק א' הלכה ה') – And one can say; that it says in תלמוד ירושלמי on מסכת בכורים‎ – רבי אסי אמר ריש לקיש בשם רבי אושעיא כשליקטן לשלחן ביד אחר‎ – ר"א said that ר"ל said in the name of ר"א; when he gathered the produce for ביכורים with the intent to send them with someone else, only then can he send them with a שליח (an it will be מביא ואינו קורא) – אבל אם לקטן להביאן הוא לא ישלחם ביד אחר – However if he gathered them with the intent that he will bring them to ירושלים, he should not send them with someone else – שכל הבכורים שנראו לקריאה אין ניתרין אלא בקריאה‎ – For all ביכורים which were fir for קריאה cannot be ‘permitted’ (to be eaten by the כהן) only with קריאה‎ – ואמרינן התם מתניתין פליגא הפריש בכורים ומכר שדהו מביא ואינו קורא – And the ירושלמי asks there; it seems that our משנה argues with ר"א, for the משנה states; ‘ he separated ביכורים and sold his field he brings but does not read’ – קיימנוה כשנתן דעתו למכור משעה ראשונה – The ירושלמי answers; we have established that משנה that he intended to sell his field from the first hour (before he harvested), therefore it was never נראה‎ – ולפי זה אם הפריש בכורים קודם החג על מנת להביאן אחר החג לא ירקבו‎ – So according to this (regarding the rule of ר"א) if he separated ביכורים before סוכות with the intention to bring them after סוכות (so it was never נראה), they are not left to rot – אלא אחר החג מביא ואינו קורא: Rather after סוכות he is מביא ואינו קורא‎. S UMMARY ביכורים which were fit to be מביא וקורא and then they were not fit to be קורא they are left to rot; however if they were never fit to be קורא (either because he planned to send them with a שליח, or he intended to bring them after סוכות) the rule is מביא ואינו קורא‎. T HINKING IT OVER תוספות writes )from the ירושלמי) that if at time of the לקיטה he intends to send it with a שליח the rule is מביא ואינו קורא, since it was never נראה‎. However previously תוספות said that if the שליח brought it, the בעלים can be מביא וקורא (and it is considered לקיחה והבאה כאחד), since שלוחו של אדם כמותו‎. Why therefore does the ירושלמי state that he is מביא וקורא, seemingly it was נראה ונדחה‎?!

    לא דכולי עלמא קנין פירות כקנין הגוף דמי‎—No; for all agree acquisition of the fruit is like acquisition of the body O VERVIEW The גמרא cited a ברייתא in which there was a מחלוקת between ר' יהודה ור' שמען and ר' מאיר‎. The גמרא initially assumed that they argue whether קנין פירות כקנין הגוף דמי (the view of ר"מ), or לאו כקנין הגוף דמי (the view of ר"י ור"ש). רב נחמן בר יצחק rejected this assumption saying that it is possible that all agree (even ר"י [ור"ש]) that קנין פירות כקנין הגוף דמי‎. Our תוספות qualifies this approach of רנב"י. -------------------------------- דיחויא בעלמא הוא‎ – This is merely an attempted rejection of the contention of the גמרא that whether קנין פירות is כקנין הגוף דמי or not, is a מחלוקת תנאים‎ – דרבי יהודה אית ליה בהחובל (בבא קמא דף צ, א) גבי דין יום או יומים דלאו כקנין הגוף דמי : For ר"י maintains in פרק החובל, regarding the rule of ‘a day or two days’ that קנין פירות is not like קנין הגוף‎. S UMMARY ר"י maintains קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי‎. T HINKING IT OVER When the גמרא here wanted to say לימא כתנאי, why did it not cite the מחלוקת between ר"מ ור"י regarding יום או יומים where the גמרא there states clearly that ר"מ maintains כקנין הגוף דמי, and ר"י maintains לאו כקנין הגוף דמי‎?!

    אי לאו דאמר רבי יוחנן קנין פירות כולי‎—Were it not that Rabi Yochonon said; acquisition of the fruits, etc. O VERVIEW רבי יוחנן maintains that brothers who divided up their estate are considered as if they are buyers who bought out their brothers for their share. The גמרא said that if ר' יוחנן would not maintain קנין פירות כקנין הגוף דמי we could not find anyone who could bring ביכורים unless he was a חד בר חד עד יהושע‎. Our תוספות reconciles these two הלכות (of האחין שחלקו לקוחות הן and קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי) according to how we rule. ---------------------------------- תוספות asks: הקשה רבינו תם ואנו איך מצאנו ידינו ורגלינו‎ – The ר"ת asked but how can ‘we find our hands and feet’ to reconcile these two rulings – דקיימא לן כריש לקיש דלאו כקנין הגוף דמי כדאמרינן בריש החולץ (יבמות דף לו, ב) – For we have established the הלכה is like ר"ל that קנין פירות is not like קנין הגוף, as the גמרא states in the beginning of פרק החולץ‎ – וקיימא לן נמי דבדאורייתא אין ברירה – And we have also established that regarding דאורייתא issues the rule is אין ברירה‎. תוספות offers various proofs that we maintain אין ברירה בדאורייתא – דבסוף מסכת ביצה (דף לח, א) פסקינן כרבי אושעיא‎ – For in the end of מסכת ביצה we rule like ר"א that בדאורייתא אין ברירה‎ – ורב נחמן דקיימא לן (כתובות יג, א) כוותיה בדיני קאמר בריש פרק ב' דקדושין (דף מב, ב) – And regarding ר"נ, whose rulings we follow in monetary issues, states in the beginning of the second פרק of מסכת קדושין‎ – האחים שחלקו הרי הן כלקוחות פחות משתות נקנה מקח‎ – The brothers who divided an estate are considered like לקוחות in this regard [as well] that if the assessment was off less than a sixth, the sale is accomplished – ופסקינן נמי בהמוכר את הבית (בבא בתרא דף סה, א) דאין להן דרך זה על זה – And in פרק המוכר את הבית we also rule that brothers who divided the estate have no claim of right of way, one on the other; the reason is – דמוכר בעין רעה מוכר אלמא לקוחות הן – For one who sells, does so with a ‘(bad) [good] eye’; it is evident that אחים שחלקו are לקוחות‎. תוספות addresses various challenges to his assertion that we maintain לקוחות הן: והא דפסקינן בפרק בית כור (שם דף קז, א) כרב דאמר בטלה מחלוקת – And regarding this which we rule in פרק בית כור like רב who maintains the division is nullified – תוספות replies: לאו משום דיורשין הוו אלא משום דהוו כלקוחות באחריות‎ – The reason of רב why בטלה מחלוקת is not because they are יורשין, but rather because they are considered as buying with a guarantee – ויורשין דקאמר רב לאו יורשין ממש אלא כלומר כיורשין – And this which רב says that they are יורשין, it does not mean actual יורשין, but rather it means like יורשין‎ – וברוב ספרים גרסינן הכי בפרק קמא דבבא קמא (דף ט, א) – And in most text in the first פרק of ב"ק it reads this way; כיורשין (but not יורשין). תוספות addresses a related contradiction: ומיהו רב אסי דאמר יחלוקו ומספקא ליה אי יורשין הוו היינו יורשין ממש‎ – However רב אסי who maintains that they divide the loss, for he is unsure whether they are כלקוחות or whether they are יורשין, there it means actual יורשין (not כלקוחות באחריות) – כדמוכח בפרק יש בכור (בכורות דף מח, א) גבי חמש ולא חצי חמש‎ – As is evident in פרק יש בכור regarding, ‘five but not five halves’. On the other hand – ורבי אסי אמר רבי יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן לאו היינו רב אסי – ר"א אמר ר"י maintains האחין שחלקו לקוחות הן, which would seem to contradict this which רב אסי said מספקא ליה אי יורשין הוו‎. We must answer that רבי אסי is not the same as רב אסי‎ – אי נמי הא דידיה הא דרביה‎ – Or you may also say; one is his ruling (מספקא ליה אי יורשין הוו), and the other (לקוחות הן) is his teacher’s view (ר"א אמר ר' יוחנן), so there is no contradiction. תוספות discusses an additional contradiction: והא דפסקינן בנדרים בפרק השותפין (דף מו, ב) כרבי אליעזר בן יעקב‎ – And regarding this that we rule like ראב"י in מסכת נדרים in פרק השותפין‎ – בשותפין שנדרו הנאה זה מזה דמותר ליכנס לחצר – In connection to the case of partners who vowed not to derive benefit from each other, the view of ראב"י is that they may enter into a courtyard which belongs to both of them – תוספות responds; the הלכה indeed is like ראב"י; however – לאו מטעמיה דטעמיה משום ברירה כדמוכח בפרק הפרה (בבא קמא דף נא, ב) – It is not because of his reason, for his reason for permitting them to enter into the חצר is on account of יש ברירה as is evident in פרק הפרה; that however is not the reason we rule like ראב"י – אלא משום דויתור הוא כרבינא בחזקת הבתים (בבא בתרא דף נז, ב) ומותר במודר הנאה‎ – However the reason we rule like ראב"י that they may enter the חצר השותפין is because of ויתור as רבינא states in פרק ח"ה, and ויתור is permissible even by a מודר הנאה‎. In summation; תוספות has proven the we maintains האחין שחלקו לקוחות הן, and קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, so how can we reconcile this with the bringing of ביכורים‎. תוספות answers: ויש לומר דדוקא בההיא לחודה בהכותב לבנו מהיום ולאחר מיתה קיימא לן כריש לקיש – And one can say; that it is specifically in that case alone, where he wrote over his assets to his son מהיום ולאחר מיתה, that we rule like ר"ל – דלאו כקנין הגוף דמי משום דאבא לגבי ברא אחולי מחיל‎ – That קנין פירות is not like קנין הגוף, because a father in regards to his son gives up his rights that he has in the גוף on account of his פירות‎ – תוספות proves that this is a valid reason why here there is this exception: דהכי מצריך להו בפרק יש נוחלין (שם דף קלו, ב) לתרי מילי דריש לקיש דהכא ודהתם – For this is how the גמרא in פרק יש נוחלין explains the necessity for ר"ל stating his two rules here and there – אבל בעלמא קיימא לן דכקנין הגוף דמי – But generally we establish the rule that קנין פירות כקנין הגוף דמי‎ – תוספות responds to an anticipated difficulty: ואף על גב דקאמר הכא רבא קרא ומתניתא מסייעי ליה לריש לקיש לרבא לא סבירא ליה הכי‎ – And even though that רבא states here that the פסוק and the ברייתא support ר"ל (that by קנין פירות the rule is מביא ואינו קורא, since it is לאו כקנין הגוף דמי), nevertheless רבא does not agree to ר"ל that לאו כקנין כגוף דמי‎ – דאם לא כן לא מצא ידיו ורגליו דרבא סבר לקוחות הן בפרק ב' דקדושין (דף מב, ב) – For if you will not say so (but rather that he agrees with ר"ל that לאו כקנין הגוף דמי), רבא will not find ידיו ורגליו, since רבא maintains in the second פרק of מסכת קדושין that האחין שחלקו לקוחות הן‎ – תוספות will prove that even though רבא states קרא ומתניתא מסייע ליה לר"ל, nevertheless רבא does not necessarily agree with ר"ל: ובפרק הזהב (בבא מציעא דף מח, א) קאמר רבא נמי גבי משיכה מפורשת מן התורה‎ – And in פרק הזהב, where רבא also states regarding the view of ר"ל that קנין משיכה is explicit in the תורה‎ – קרא ומתניתא מסייעי ליה לריש לקיש‎ – The פסוק and the ברייתא support ר"ל that משיכה is קונה מה"ת – אף על גב דרבא קאי כרבי יוחנן בר מתלת (יבמות דף לו, א) – Even though that רבא always agrees with ר"י except for three cases where we rule like ר"ל, we see that even though he say קרא ומתניתא מסייע ליה לר"ל, nevertheless he disagrees with ר"ל and maintains מעות קונה מה"ת like ר"י. We can say the same regarding קנין פירות‎. This is תוספות first answer that we maintain לקוחות הן; however we also maintain קנין פירות כקנין הגוף דמי therefore the יורשין may be מביא וקורא‎. תוספות now offers an alternate solution: ועוד יש לומר דדוקא רבי יוחנן אית ליה דמחזירין זה לזה ביובל‎ – An additionally one can say; it is specifically only ר"י who maintains that the brothers must return the properties to each other on יובל and redivide them since לאו כקנין הגוף דמי‎ – אבל שאר אמוראים סברי אף על גב דלקוחות הן אין מחזירין‎ – However the rest of the אמוראים maintain that even though לקוחות הן (since מה"ת אין ברירה), nevertheless אין מחזירין זל"ז ביובל‎ – דמכר הוא דאמר רחמנא דליהדר ירושה ומתנה לא והשתא אתי שפיר – For only by a sale did the תורה state that it must be returned, but not by ירושה ומתנה so therefore it works out – תוספות asks: ואם תאמר לרבי יוחנן דמחזירין זה לזה ביובל תו לא משכחת שדה אחוזה – And if you will say; according to ר"י that the heirs return the properties to each other on יובל, you will never find a case of a שדה אחוזה‎ – דכולהו הוו שדה מקנה ולא תתחלק לכהנים – For all fields are considered as a שדה מקנה and it will not be divided amongst the כהנים‎ – וגם יפדוה בשוויה ולא בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף – And also it will be redeemed from הקדש for its worth, but not according to the assessment of בית זרע חומר שעורים for fifty silver שקלים‎ – תוספות answers: ויש לומר כיון דתחת זו תחזור לו אחרת לא קרינן בה שדה מקנה אלא שדה אחוזה: And one can say; since that instead of this field which he received from his father’s estate, another field from his father’s estate will be returned to him; it is not considered a שדה מקנה, but rather a שדה אחוזה‎! S UMMARY Generally קנין פירות כקנין הגוף except where the father (who has קנין פירות) is מוחל to the son (who has קנין הגוף). Alternately, although we maintain לקוחות הן, nevertheless אין מחזירין זל"ז ביובל‎. T HINKING IT OVER Why according to ר' יוחנן that since קנין פירות כקנין הגוף one may bring ביכורים, even though לקוחות הן, so we should apply it to שדה אחוזה as well that since כקנין הגוף דמי it is considered a שדה אחוזה‎?! הדרן עלך השולח We shall return to you פרק השולח ************** יחזקנו שוכן שחקים שגמרנו לפרש ארבעה פרקים מהמביא עד השולח בעזרת מוחל וסולח

    License: CC-BY-NC

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    וצריכא דאי איתמר בההיא וכו'וקשיא לי דהא איפליגו נמי בכותב נכסיו לבנו לאחר מותו ומכרן הבן בחיי אביו ומת כדאיתא בבבא בתרא פרק נוחלין [קלו, א] ומאי צריכותא דההיא, ויש לומר דההיא נמי צריכא דאי איתמר בהני, בהני אמר רבי יוחנן משום דכתיב ולביתך לגלי לן רחמנא גבי ביכורים דקנין פירות כקנין הגוף. אבל בההיא מודה ליה לריש לקיש צריכא. ואי איתמר בההיא, בההיא קאמר רבי שמעון בן לקיש אבל בבכורים מודה ליה לרבי יוחנן צריכא. כך נראה לי, אלא שאני תמה למה לא הביאוה [בנדפס: כאן] שהיה להם להביאה ולתרצה.

    הקונה שני אילנות בתוך של חברו מביא ואינו קורא הא שלשה מביא וקורא. אלמא קנין פירות כקנין הגוף דמי. ומיהו שנים אינו קורא ואף על פי שיש לו להעמידם שם כל ימי העץ, משום דגרע קונה שני אילנות מקונה שדה לפירות דהתם קונה גוף השדה מיהא לפירות, והכא גוף האילן הוא שקנה וקרקע אינו אלא כשאול לו לימי העץ ואין זה אלא כקונה פירות מן השוק.

    אי לאו דאמר רבי יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש. ואיכא למידק אנן דקיימא לן דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וקיימא לן נמי כשמואל דאמר האחין שחלקו לקוחות הן וכדאיתא בריש פרק המוכר את הבית אם כן היאך נמצא ידינו בבית המדרש. תירץ רבינו תם ז"ל דאנן לא קיימא לן כריש לקיש בבכורים משום דגלי בהו קרא דולביתך, ואף על גב דאמר רבא קרא מתניתא מסייעא ליה לריש לקיש, לאו למימרא דסבירא ליה כותיה אלא דלכאורה מסייעי ליה. ויש לנו כיוצא בה בפרק הזהב בפלוגתא דמשיכה קונה ומעות קונות דאמר רבא התם, קרא ומתניתא מסייעי ליה לריש לקיש ואפילו הכי קיימא לן כרבי יוחנן דאמר מעות קונות דבר תורה. ואינו מחוור, דהא בבבא מציעא פרק השואל [צו, א] מביא ראיה מההיא דבכורים לענין שאלה בבעלים ואם איתא מאי ראיה הא טעמא דבכורים משום דגלי בהו קרא ולא ילפינן מינייהו למילי אחריני. ובתוספות תירצו דאנן אף על גב דקיימא לן דאין ברירה והאחין שחלקו לקוחות הן אפילו הכי לא סבירא לן כרבי יוחנן דאמר מחזירין זה לזה ביובל ואין לך בכל הני דאמרי אין ברירה שסוברין שיחזירו זה לזה ביובל. וטעמא דכתחלתה של ארץ ישראל שחלקו שאין מחזירין זה לזה אף על גב דירושה היא להם מאבותיהם. ועוד דבנות צלפחד יוכיחו שנטלו חלק בכורה בנכסי חפר ואיפילו הכי לא החזירו ביובל והילכך קיימא לן קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וקייימא לן דאין ברירה והאחין שחלקו לקוחות הן ומיהו אין מחזירין ביובל, ולפיכך מביאין בכורין וקורין ואינן כלקוחות אלא למה שאמרו אין להם דרך זה על זה ולא חלונות זה על זה ולא סולמות זה על זה ולא אמת המים זה על זה. והא דאיפליגו רב ושמואל בבבא בתרא בשילהי בית כור [כז, א] בשלשה אחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן רב אמר בטלה מחלוקות ושמואל אמר ויתר וקא מפרש טעמא רב אמר בטלה מחלוקות יורשין הוי ושמואל אמר ויתר לקוחות הן וכלוקח שלא באחריות דמו, ואפסיקא הלכתא התם בהדיא דבטלה מחלקות כרב, יש לומר דהתם פסקינן כרב דבטלה מחלוקת ולא מטעמיה אלא משום דאומדן דעתא הוא שלא על מנת כן חלקו.

    Babylonian Talmud · folio map

    Gittin 48a

    Gittin 48a. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 384 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    בזמן שהיובל נוהג כל מכירת קרקע לפירות שהרי חוזר הגוף ביובל:

    אדעתא דפירא נחית ולאו אדעתא למקנייה לארעא אפילו שעה אחת:

    הקונה שני אילנות בתוך שדהו של חבירו דקי"ל בבבא בתרא (דף פא.) דלא קנה קרקע הלכך אינו קורא דלא מצי למימר פרי האדמה אשר נתת לי:

    הא שלשה דקיימא לן דקנה קרקע תחתיהן וביניהן כמלא אורה וסלו:

    מביא וקורא ואע"ג דהדרא ביובל:

    מחלוקת דריש לקיש ורבי יוחנן:

    ביובל שני שמנו ישראל שכבר הורגלו להחזיר קרקעות בההיא קאמר ריש לקיש מביא ואינו קורא דסמכא דעתיה דמוכר דודאי הדרא ליה וזה בטוח שיחזירנה:

    [ביובל ראשון] כל הני מתנייתא ביובל ראשון:

    20 more comments on this page.

    Rashi on Gittin 48a · Sefaria

    Tosafot

    מביא ואינו קורא‎—He brings, but does not read Overview ריב"ח taught that we require לקיחה והבאה כאחד, and if it is not כאחד the rule is מביא ואינו קורא‎. Our תוספות has some difficulty with this ruling. ----------------------------------- תוספות asks: ואם תאמר ונימא ירקבו כדאמרינן בפרק בתרא דמכות (דף יח, ב) – And if you will say; but let us say that the ביכורים should rot, as ר' אלעזר אמר ר' אושעיא says in the last פרק of מסכת מכות‎ – הפריש בכורים קודם החג ועבר עליהן החג ירקבו משום דנראו לקריאה ונדחו‎ – ‘He separated ביכורים before the holiday of סוכות, and the holiday passed, they should rot’, since initially these ביכורים were fit for ‘reading’ and were pushed away. The גמרא there continues – וכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו והכא נמי כשבצרן נראו לקריאה וכששיגרן נדחו – For anything which is not fit for mixing, the lack of mixing prevents it from being acceptable’, so, תוספות asks, here too when he harvested them they were fit for קריאה and when he sent them with the שליח they were pushed aside – תוספות answers: ויש לומר דאמר בירושלמי דמסכת בכורים (פרק א' הלכה ה') – And one can say; that it says in תלמוד ירושלמי on מסכת בכורים‎ – רבי אסי אמר ריש לקיש בשם רבי אושעיא כשליקטן לשלחן ביד אחר‎ – ר"א said that ר"ל said in the name of ר"א; when he gathered the produce for ביכורים with the intent to send them with someone else, only then can he send them with a שליח (an it will be מביא ואינו קורא) – אבל אם לקטן להביאן הוא לא ישלחם ביד אחר – However if he gathered them with the intent that he will bring them to ירושלים, he should not send them with someone else – שכל הבכורים שנראו לקריאה אין ניתרין אלא בקריאה‎ – For all ביכורים which were fir for קריאה cannot be ‘permitted’ (to be eaten by the כהן) only with קריאה‎ – ואמרינן התם מתניתין פליגא הפריש בכורים ומכר שדהו מביא ואינו קורא – And the ירושלמי asks there; it seems that our משנה argues with ר"א, for the משנה states; ‘ he separated ביכורים and sold his field he brings but does not read’ – קיימנוה כשנתן דעתו למכור משעה ראשונה – The ירושלמי answers; we have established that משנה that he intended to sell his field from the first hour (before he harvested), therefore it was never נראה‎ – ולפי זה אם הפריש בכורים קודם החג על מנת להביאן אחר החג לא ירקבו‎ – So according to this (regarding the rule of ר"א) if he separated ביכורים before סוכות with the intention to bring them after סוכות (so it was never נראה), they are not left to rot – אלא אחר החג מביא ואינו קורא: Rather after סוכות he is מביא ואינו קורא‎. S UMMARY ביכורים which were fit to be מביא וקורא and then they were not fit to be קורא they are left to rot; however if they were never fit to be קורא (either because he planned to send them with a שליח, or he intended to bring them after סוכות) the rule is מביא ואינו קורא‎. T HINKING IT OVER תוספות writes )from the ירושלמי) that if at time of the לקיטה he intends to send it with a שליח the rule is מביא ואינו קורא, since it was never נראה‎. However previously תוספות said that if the שליח brought it, the בעלים can be מביא וקורא (and it is considered לקיחה והבאה כאחד), since שלוחו של אדם כמותו‎. Why therefore does the ירושלמי state that he is מביא וקורא, seemingly it was נראה ונדחה‎?!

    לא דכולי עלמא קנין פירות כקנין הגוף דמי‎—No; for all agree acquisition of the fruit is like acquisition of the body O VERVIEW The גמרא cited a ברייתא in which there was a מחלוקת between ר' יהודה ור' שמען and ר' מאיר‎. The גמרא initially assumed that they argue whether קנין פירות כקנין הגוף דמי (the view of ר"מ), or לאו כקנין הגוף דמי (the view of ר"י ור"ש). רב נחמן בר יצחק rejected this assumption saying that it is possible that all agree (even ר"י [ור"ש]) that קנין פירות כקנין הגוף דמי‎. Our תוספות qualifies this approach of רנב"י. -------------------------------- דיחויא בעלמא הוא‎ – This is merely an attempted rejection of the contention of the גמרא that whether קנין פירות is כקנין הגוף דמי or not, is a מחלוקת תנאים‎ – דרבי יהודה אית ליה בהחובל (בבא קמא דף צ, א) גבי דין יום או יומים דלאו כקנין הגוף דמי : For ר"י maintains in פרק החובל, regarding the rule of ‘a day or two days’ that קנין פירות is not like קנין הגוף‎. S UMMARY ר"י maintains קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי‎. T HINKING IT OVER When the גמרא here wanted to say לימא כתנאי, why did it not cite the מחלוקת between ר"מ ור"י regarding יום או יומים where the גמרא there states clearly that ר"מ maintains כקנין הגוף דמי, and ר"י maintains לאו כקנין הגוף דמי‎?!

    אי לאו דאמר רבי יוחנן קנין פירות כולי‎—Were it not that Rabi Yochonon said; acquisition of the fruits, etc. O VERVIEW רבי יוחנן maintains that brothers who divided up their estate are considered as if they are buyers who bought out their brothers for their share. The גמרא said that if ר' יוחנן would not maintain קנין פירות כקנין הגוף דמי we could not find anyone who could bring ביכורים unless he was a חד בר חד עד יהושע‎. Our תוספות reconciles these two הלכות (of האחין שחלקו לקוחות הן and קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי) according to how we rule. ---------------------------------- תוספות asks: הקשה רבינו תם ואנו איך מצאנו ידינו ורגלינו‎ – The ר"ת asked but how can ‘we find our hands and feet’ to reconcile these two rulings – דקיימא לן כריש לקיש דלאו כקנין הגוף דמי כדאמרינן בריש החולץ (יבמות דף לו, ב) – For we have established the הלכה is like ר"ל that קנין פירות is not like קנין הגוף, as the גמרא states in the beginning of פרק החולץ‎ – וקיימא לן נמי דבדאורייתא אין ברירה – And we have also established that regarding דאורייתא issues the rule is אין ברירה‎. תוספות offers various proofs that we maintain אין ברירה בדאורייתא – דבסוף מסכת ביצה (דף לח, א) פסקינן כרבי אושעיא‎ – For in the end of מסכת ביצה we rule like ר"א that בדאורייתא אין ברירה‎ – ורב נחמן דקיימא לן (כתובות יג, א) כוותיה בדיני קאמר בריש פרק ב' דקדושין (דף מב, ב) – And regarding ר"נ, whose rulings we follow in monetary issues, states in the beginning of the second פרק of מסכת קדושין‎ – האחים שחלקו הרי הן כלקוחות פחות משתות נקנה מקח‎ – The brothers who divided an estate are considered like לקוחות in this regard [as well] that if the assessment was off less than a sixth, the sale is accomplished – ופסקינן נמי בהמוכר את הבית (בבא בתרא דף סה, א) דאין להן דרך זה על זה – And in פרק המוכר את הבית we also rule that brothers who divided the estate have no claim of right of way, one on the other; the reason is – דמוכר בעין רעה מוכר אלמא לקוחות הן – For one who sells, does so with a ‘(bad) [good] eye’; it is evident that אחים שחלקו are לקוחות‎. תוספות addresses various challenges to his assertion that we maintain לקוחות הן: והא דפסקינן בפרק בית כור (שם דף קז, א) כרב דאמר בטלה מחלוקת – And regarding this which we rule in פרק בית כור like רב who maintains the division is nullified – תוספות replies: לאו משום דיורשין הוו אלא משום דהוו כלקוחות באחריות‎ – The reason of רב why בטלה מחלוקת is not because they are יורשין, but rather because they are considered as buying with a guarantee – ויורשין דקאמר רב לאו יורשין ממש אלא כלומר כיורשין – And this which רב says that they are יורשין, it does not mean actual יורשין, but rather it means like יורשין‎ – וברוב ספרים גרסינן הכי בפרק קמא דבבא קמא (דף ט, א) – And in most text in the first פרק of ב"ק it reads this way; כיורשין (but not יורשין). תוספות addresses a related contradiction: ומיהו רב אסי דאמר יחלוקו ומספקא ליה אי יורשין הוו היינו יורשין ממש‎ – However רב אסי who maintains that they divide the loss, for he is unsure whether they are כלקוחות or whether they are יורשין, there it means actual יורשין (not כלקוחות באחריות) – כדמוכח בפרק יש בכור (בכורות דף מח, א) גבי חמש ולא חצי חמש‎ – As is evident in פרק יש בכור regarding, ‘five but not five halves’. On the other hand – ורבי אסי אמר רבי יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן לאו היינו רב אסי – ר"א אמר ר"י maintains האחין שחלקו לקוחות הן, which would seem to contradict this which רב אסי said מספקא ליה אי יורשין הוו‎. We must answer that רבי אסי is not the same as רב אסי‎ – אי נמי הא דידיה הא דרביה‎ – Or you may also say; one is his ruling (מספקא ליה אי יורשין הוו), and the other (לקוחות הן) is his teacher’s view (ר"א אמר ר' יוחנן), so there is no contradiction. תוספות discusses an additional contradiction: והא דפסקינן בנדרים בפרק השותפין (דף מו, ב) כרבי אליעזר בן יעקב‎ – And regarding this that we rule like ראב"י in מסכת נדרים in פרק השותפין‎ – בשותפין שנדרו הנאה זה מזה דמותר ליכנס לחצר – In connection to the case of partners who vowed not to derive benefit from each other, the view of ראב"י is that they may enter into a courtyard which belongs to both of them – תוספות responds; the הלכה indeed is like ראב"י; however – לאו מטעמיה דטעמיה משום ברירה כדמוכח בפרק הפרה (בבא קמא דף נא, ב) – It is not because of his reason, for his reason for permitting them to enter into the חצר is on account of יש ברירה as is evident in פרק הפרה; that however is not the reason we rule like ראב"י – אלא משום דויתור הוא כרבינא בחזקת הבתים (בבא בתרא דף נז, ב) ומותר במודר הנאה‎ – However the reason we rule like ראב"י that they may enter the חצר השותפין is because of ויתור as רבינא states in פרק ח"ה, and ויתור is permissible even by a מודר הנאה‎. In summation; תוספות has proven the we maintains האחין שחלקו לקוחות הן, and קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, so how can we reconcile this with the bringing of ביכורים‎. תוספות answers: ויש לומר דדוקא בההיא לחודה בהכותב לבנו מהיום ולאחר מיתה קיימא לן כריש לקיש – And one can say; that it is specifically in that case alone, where he wrote over his assets to his son מהיום ולאחר מיתה, that we rule like ר"ל – דלאו כקנין הגוף דמי משום דאבא לגבי ברא אחולי מחיל‎ – That קנין פירות is not like קנין הגוף, because a father in regards to his son gives up his rights that he has in the גוף on account of his פירות‎ – תוספות proves that this is a valid reason why here there is this exception: דהכי מצריך להו בפרק יש נוחלין (שם דף קלו, ב) לתרי מילי דריש לקיש דהכא ודהתם – For this is how the גמרא in פרק יש נוחלין explains the necessity for ר"ל stating his two rules here and there – אבל בעלמא קיימא לן דכקנין הגוף דמי – But generally we establish the rule that קנין פירות כקנין הגוף דמי‎ – תוספות responds to an anticipated difficulty: ואף על גב דקאמר הכא רבא קרא ומתניתא מסייעי ליה לריש לקיש לרבא לא סבירא ליה הכי‎ – And even though that רבא states here that the פסוק and the ברייתא support ר"ל (that by קנין פירות the rule is מביא ואינו קורא, since it is לאו כקנין הגוף דמי), nevertheless רבא does not agree to ר"ל that לאו כקנין כגוף דמי‎ – דאם לא כן לא מצא ידיו ורגליו דרבא סבר לקוחות הן בפרק ב' דקדושין (דף מב, ב) – For if you will not say so (but rather that he agrees with ר"ל that לאו כקנין הגוף דמי), רבא will not find ידיו ורגליו, since רבא maintains in the second פרק of מסכת קדושין that האחין שחלקו לקוחות הן‎ – תוספות will prove that even though רבא states קרא ומתניתא מסייע ליה לר"ל, nevertheless רבא does not necessarily agree with ר"ל: ובפרק הזהב (בבא מציעא דף מח, א) קאמר רבא נמי גבי משיכה מפורשת מן התורה‎ – And in פרק הזהב, where רבא also states regarding the view of ר"ל that קנין משיכה is explicit in the תורה‎ – קרא ומתניתא מסייעי ליה לריש לקיש‎ – The פסוק and the ברייתא support ר"ל that משיכה is קונה מה"ת – אף על גב דרבא קאי כרבי יוחנן בר מתלת (יבמות דף לו, א) – Even though that רבא always agrees with ר"י except for three cases where we rule like ר"ל, we see that even though he say קרא ומתניתא מסייע ליה לר"ל, nevertheless he disagrees with ר"ל and maintains מעות קונה מה"ת like ר"י. We can say the same regarding קנין פירות‎. This is תוספות first answer that we maintain לקוחות הן; however we also maintain קנין פירות כקנין הגוף דמי therefore the יורשין may be מביא וקורא‎. תוספות now offers an alternate solution: ועוד יש לומר דדוקא רבי יוחנן אית ליה דמחזירין זה לזה ביובל‎ – An additionally one can say; it is specifically only ר"י who maintains that the brothers must return the properties to each other on יובל and redivide them since לאו כקנין הגוף דמי‎ – אבל שאר אמוראים סברי אף על גב דלקוחות הן אין מחזירין‎ – However the rest of the אמוראים maintain that even though לקוחות הן (since מה"ת אין ברירה), nevertheless אין מחזירין זל"ז ביובל‎ – דמכר הוא דאמר רחמנא דליהדר ירושה ומתנה לא והשתא אתי שפיר – For only by a sale did the תורה state that it must be returned, but not by ירושה ומתנה so therefore it works out – תוספות asks: ואם תאמר לרבי יוחנן דמחזירין זה לזה ביובל תו לא משכחת שדה אחוזה – And if you will say; according to ר"י that the heirs return the properties to each other on יובל, you will never find a case of a שדה אחוזה‎ – דכולהו הוו שדה מקנה ולא תתחלק לכהנים – For all fields are considered as a שדה מקנה and it will not be divided amongst the כהנים‎ – וגם יפדוה בשוויה ולא בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף – And also it will be redeemed from הקדש for its worth, but not according to the assessment of בית זרע חומר שעורים for fifty silver שקלים‎ – תוספות answers: ויש לומר כיון דתחת זו תחזור לו אחרת לא קרינן בה שדה מקנה אלא שדה אחוזה: And one can say; since that instead of this field which he received from his father’s estate, another field from his father’s estate will be returned to him; it is not considered a שדה מקנה, but rather a שדה אחוזה‎! S UMMARY Generally קנין פירות כקנין הגוף except where the father (who has קנין פירות) is מוחל to the son (who has קנין הגוף). Alternately, although we maintain לקוחות הן, nevertheless אין מחזירין זל"ז ביובל‎. T HINKING IT OVER Why according to ר' יוחנן that since קנין פירות כקנין הגוף one may bring ביכורים, even though לקוחות הן, so we should apply it to שדה אחוזה as well that since כקנין הגוף דמי it is considered a שדה אחוזה‎?! הדרן עלך השולח We shall return to you פרק השולח ************** יחזקנו שוכן שחקים שגמרנו לפרש ארבעה פרקים מהמביא עד השולח בעזרת מוחל וסולח

    Tosafot on Gittin 48a · Sefaria · CC-BY-NC

    Rashba

    וצריכא דאי איתמר בההיא וכו' וקשיא לי דהא איפליגו נמי בכותב נכסיו לבנו לאחר מותו ומכרן הבן בחיי אביו ומת כדאיתא בבבא בתרא פרק נוחלין [קלו, א] ומאי צריכותא דההיא, ויש לומר דההיא נמי צריכא דאי איתמר בהני, בהני אמר רבי יוחנן משום דכתיב ולביתך לגלי לן רחמנא גבי ביכורים דקנין פירות כקנין הגוף. אבל בההיא מודה ליה לריש לקיש צריכא. ואי איתמר בההיא, בההיא קאמר רבי שמעון בן לקיש אבל בבכורים מודה ליה לרבי יוחנן צריכא. כך נראה לי, אלא שאני תמה למה לא הביאוה [בנדפס: כאן] שהיה להם להביאה ולתרצה.

    הקונה שני אילנות בתוך של חברו מביא ואינו קורא הא שלשה מביא וקורא. אלמא קנין פירות כקנין הגוף דמי. ומיהו שנים אינו קורא ואף על פי שיש לו להעמידם שם כל ימי העץ, משום דגרע קונה שני אילנות מקונה שדה לפירות דהתם קונה גוף השדה מיהא לפירות, והכא גוף האילן הוא שקנה וקרקע אינו אלא כשאול לו לימי העץ ואין זה אלא כקונה פירות מן השוק.

    אי לאו דאמר רבי יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש. ואיכא למידק אנן דקיימא לן דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וקיימא לן נמי כשמואל דאמר האחין שחלקו לקוחות הן וכדאיתא בריש פרק המוכר את הבית אם כן היאך נמצא ידינו בבית המדרש. תירץ רבינו תם ז"ל דאנן לא קיימא לן כריש לקיש בבכורים משום דגלי בהו קרא דולביתך, ואף על גב דאמר רבא קרא מתניתא מסייעא ליה לריש לקיש, לאו למימרא דסבירא ליה כותיה אלא דלכאורה מסייעי ליה. ויש לנו כיוצא בה בפרק הזהב בפלוגתא דמשיכה קונה ומעות קונות דאמר רבא התם, קרא ומתניתא מסייעי ליה לריש לקיש ואפילו הכי קיימא לן כרבי יוחנן דאמר מעות קונות דבר תורה. ואינו מחוור, דהא בבבא מציעא פרק השואל [צו, א] מביא ראיה מההיא דבכורים לענין שאלה בבעלים ואם איתא מאי ראיה הא טעמא דבכורים משום דגלי בהו קרא ולא ילפינן מינייהו למילי אחריני. ובתוספות תירצו דאנן אף על גב דקיימא לן דאין ברירה והאחין שחלקו לקוחות הן אפילו הכי לא סבירא לן כרבי יוחנן דאמר מחזירין זה לזה ביובל ואין לך בכל הני דאמרי אין ברירה שסוברין שיחזירו זה לזה ביובל. וטעמא דכתחלתה של ארץ ישראל שחלקו שאין מחזירין זה לזה אף על גב דירושה היא להם מאבותיהם. ועוד דבנות צלפחד יוכיחו שנטלו חלק בכורה בנכסי חפר ואיפילו הכי לא החזירו ביובל והילכך קיימא לן קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וקייימא לן דאין ברירה והאחין שחלקו לקוחות הן ומיהו אין מחזירין ביובל, ולפיכך מביאין בכורין וקורין ואינן כלקוחות אלא למה שאמרו אין להם דרך זה על זה ולא חלונות זה על זה ולא סולמות זה על זה ולא אמת המים זה על זה. והא דאיפליגו רב ושמואל בבבא בתרא בשילהי בית כור [כז, א] בשלשה אחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן רב אמר בטלה מחלוקות ושמואל אמר ויתר וקא מפרש טעמא רב אמר בטלה מחלוקות יורשין הוי ושמואל אמר ויתר לקוחות הן וכלוקח שלא באחריות דמו, ואפסיקא הלכתא התם בהדיא דבטלה מחלקות כרב, יש לומר דהתם פסקינן כרב דבטלה מחלוקת ולא מטעמיה אלא משום דאומדן דעתא הוא שלא על מנת כן חלקו.

    Rashba on Gittin 48a · Sefaria

    Meiri

    המוכר שדה בזמן שהיובל נוהג שנמצא חוזר ביובל ואין בו ללוקח אלא קנין פירות ביובל ראשון מ"מ מביא וקורא מפני שעדין אין דעתו של מוכר סומכת שתהא הקרקע חוזרת לו והרי הוא כקנין הגוף אבל אם חזרה ומכרה ביובל זה מביא (וקורא) [ואינו קורא] שכבר סמכה דעתו של מוכר בחזרתו ואין כאן אלא קנין פירות ויובל ראשון פירושו ראשון למקחו ושני שני למקחו כגון שחזר ומכרו ביובל שני ויש מפרשין ראשון שמנו ישראל בימי יהושע ואינו נראה דמה לנו בכך מאי דהוה הוה:

    כבר ביארנו במקומו שהקונה אילן אחד בקרקעו של חברו בסתם אין לו קרקע אבל שלש אף בסתם יש לו קרקע מעתה קנה אילן אחד בקרקע של חברו מביא ואינו קורא אלא אם כן התנה בקרקע ר"ל שקנה אילן וקרקעו ואם קנה שלש מביא וקורא אפי' בסתם ומכל מקום בקנה שנים יתבאר במקומו שהדבר ספק ומקדיש אותם תחלה לבדק הבית והכהן פודה אותם מיד ההקדש ומפריש מהם תרומה ומעשרות מספק חלין אלא שנותן אף המעשרות לכהנים שמא בכורים הם ואסורים לזרים ואינו מביא אותם בעצמו אלא משלחן ביד שליח שלא תעכב הקריאה מלאכלן שכל שאינו ראוי לקריאה מצד הספק קריאה מעכבת בו וכבר ביארנו דברים אלו בבתרא פרק ספינה בסוגיא המשנה הששית:

    כבר ידעת שהמקדיש שדה אחזה פודהו לשיעור בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף ושדה שקנה נפדה בשוויו הרי שלקח שדה מאביו והקדישה הרי היא כדין שדה ולא סוף דבר בשמת אביו תחלה ואחר כך הקדישה אלא אפי' הקדישה בחיי אביו ואחר כך מת אביו הרי זו בדין שדה אחזה שהרי מ"מ אף בשעת ההקדש היתה ראויה להיות שדה אחזה וכן שבשעת הפדיון היא שדה אחזה:

    האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ופירשו במסכת בכורות נ"ב ב' שלא תבטל החלוקה אלא שחוזרין וחולקין מתורת מצות יובל ומצד שאין ברירה ולמדת שאף ירושת האחים קנין פירות הם ושמא תאמר אחר שכן וכבר פסקת שקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי היאך היו מוצאים ידיהם ורגליהם בבית המדרש ר"ל בקריאת פרשת בכורים שהרי לא היו קורין אלא אם כן חד בר חד עד יהושע בן נון וכמו שאמרוה בגמרא לר' יוחנן דאי לאו דסבירא ליה דקנין פירות כקנין הגוף לא משכחת כו' וזה שאמר לא משכחת דמייתי בכורים שיטפת הלשון הוא שהרי מביאים הם אלא שאין קורין וא"כ לדידן דפסקינן כריש לקיש בקנין פירות וכר' יוחנן באחין שחלקו הדרא קושיא ואע"פ שגדולי הרבנים טרחו בה ולא עלתה בידם כהוגן נראה לי דכי קים לן כריש לקיש דוקא בשאר קנינים דעלמא אבל לגבי בכורים כל קנין פירות שאדם מחזיק בו חזקת הגוף כגון יורש בנכסי צאן ברזל מפני שאדם מחזיק בהם בחזקת הגוף וכן שירושת הבעל אינה חוזרת ביובל ואף בנכסי מלוג אתה יכול לפרשה מטעם זה והדבר דומה ליובל ראשון שדעת המוכר אינה סומכת לחזור לו שאף כאן אין דעת אחים לחזור מזה לזה הואיל ואין בתורה להיות ירשת אחים חוזרת וכן שאע"פ שמצינו שהם לקוחות לענין חזרת יובל בכאן ולענין סלמות וחלונות ודרך בבבא בתרא ס"ה א' ולענין אונאה במסכת קדושין כבר מצינו שהם יורשים בענין בא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהם כמו שכתבנו בבתרא פרק בית כור וא"כ בזו ודאי ראוי לפסוק דלא כריש לקיש להיות לענין זה קנין פירות כקנין הגוף ויש טורחים לישבה בדרך אחרת וזו נראית לי עקר:

    Meiri on Gittin 48a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    תד"ה אי לאו דאמר כו' דאין להן דרך זה על זה דמוכר בעין רעה כו' עכ"ל כתב מהרש"ל טעות הוא אלא מוכר בעין יפה מוכר כו' כדאיתא בהדיא בשמעתתא דהתם כו' עכ"ל והאריך ע"ש וכדבריו פירש רשב"ם בהדיא התם דמוכר בעין יפה מוכר דלגבי פנימי שייך למימר עין יפה כו' אבל גבי חיצון לא שייך עין רעה במה שאינו נותן לו הדרך שאינו מוכר בשדה זו החיצון אלא לוקח כו' עכ"ל ע"ש מ"מ אין נראה לשבש כל הספרים שכתבו בהאי לישנא בכמה דוכתין דמוכר בעין רעה מוכר והיא היא לענין דינא דהכא אלא לפי אותה הגירסא יש לפרש בהיפך מפירוש הרשב"ם (ד) דהחיצון קרי מוכר שהוא מוכר שדה הפנימי לאחיו שצריך לדרך זה וכיון שהוא מוכר בעין רעה אינו מוכר לו הדרך אבל בפנימי לא שייך למימר מוכר הדרך דאין החיצון צריך לדרך אלא שהוא מוכר לו כל חלקו בשדה ודו"ק:

    בא"ד וא"ת לר"י דמחזירין כו' לא משכחת שדה אחוזה דכולהו הוו שדה מקנה כו' עכ"ל ר"ל לא משכחת אלא בחד בר חד עד יהושע דלענין הבאת בכורים כיון דקנין הגוף הוא שפיר מביא וקורא אבל מ"מ שדה מקנה מקרי כדאמר לקוחות הן ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Gittin 48a · Sefaria

    Maharam

    ע"א גמ' ת"ש הקונה שני אילנות וכו' וא"ת והלא משנה זו קשיא לר' יוחנן דסבר קנין פירות כקנין הגוף ואפילו מוכר שדהו לפירות מביא וקורא והכא קתני הקונה שני אילנות מביא ואינו קורא לפי שאין לו קרקע ולא אמרינן קנין פירות כקנין הגוף וי"ל דסבר רבי יוחנן המוכר שדהו לפירות מביא וקורא היינו שמ"מ הקרקע קנוי לו לפירות לכל מה שיצטרך אפילו לאוקמי חזותא ולמשטח בה פירי אבל הקונה ב' אילנות אין לו קרקע כלל ולכך אפילו רבי יוחנן מודה שאינו קורא. כן תירץ רבינו שמשון בפי' המשנה למסכת בכורים ע"ש:

    Maharam on Gittin 48a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    גמרא והשתא דאמר רב חסדא מחלוקת ביובל שני כו' לא קשיא הא ביובל ראשון הא ביובל שני ופירש"י ז"ל בד"ה ביובל שני שמנו ישראל שכבר הורגלו כו' ובד"ה כל הני מתניתא ביובל ראשון עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דהא בסמוך דקאמר רב יוסף אי לאו דאמר רבי יוחנן כו' לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון וא"כ משמע שלא נראה לו בשום ענין להעמיד המשניות דביכורים בימי יהושע בן נון דהיינו נמי ביובל ראשון ויש ליישב דהכא לא צריך לאוקמי אלא משניות דלוקח ביובל ראשון זה לא נ"ל דוחק אליבא דרב חסדא משא"כ לקמן לענין אחין שחלקו דצריך לאוקמי כל המשניות דמס' ביכורים שמביאין וקורין דוקא בימי יהושע זה לא נ"ל לרב יוסף בשום ענין. מיהו נלע"ד ברור שזה הביאו להרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות ביכורים שמפרש פירוש אחר בהא דרב חסדא דהא דקאמר מחלוקת ביובל שני היינו במוכר שכבר מכר שדה וחזרה לו ביובל ראשון וחזר ומכר ביובל שני דבכה"ג סמכה דעתו של המוכר שתחזור לו שדהו מש"ה מביא הלוקח ואינו קורא משא"כ ביובל ראשון אצל המוכר לא סמכה דעתו והו"ל של הלוקח לגמרי ומביא וקורא ולשיטתו אתי שפיר אלא שלא ידעתי למה תלה הדבר במוכר ולא בלוקח ומיהו דא ודא אחת היא ולא דק. ומילתא דתמיהה מידכר דכירנא שראיתי להרב הגדול מוהרש"ל ז"ל בדיני ברירה שלו ביש"ש ב"ק פרק הפרה שהביא לשון הרמב"ם ז"ל וכתב שמה שחילק הרמב"ם ז"ל בין יובל ראשון לשני היינו מסברא דנפשיה והוכיח מזה שהרמב"ם ז"ל סובר כר' יוחנן במוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג ע"ש באריכות וכשגגה יצאה מלפני השליט שנעלם ממנו סוגיא דשמעתין שהן דברי הרמב"ם ז"ל לפי פירושו ופסק בה כריש לקיש וזה ברור וכבר השגתי ת"ל על כל דבריו שם וקצתן פירשתי לעיל פרק כל הגט דף כ"ה ע"ש:

    תוספות בד"ה לא דכ"ע כו' דיחוייא בעלמא הוא דרבי יהודא אית ליה בהחובל גבי דין יום או יומים דלאו כקנין הגוף דמי עכ"ל. כבר כתבתי לעיל בסמוך בלשון התוספות דבפרק כל הגט דף כ"ה בד"ה רבי יהודא כתבו התוספות עצמן בשם ר"י דמדין יום או יומים אין ללמוד בעלמא ע"ש ודבריהם כאן לפי תירוץ השני שכתבו שם ע"ש ועיין מ"ש לעיל בסמוך מההיא דרבי יהודה באריסין וחכירין:

    בד"ה אי לאו כו' הקשה ר"ת כו' וקי"ל נמי דבדאורייתא אין ברירה עד סוף הדיבור. עיין בזה בס' ים של שלמה בפרק הפרה וראיתי בס' ברכת הזבח בפ"ז דמסכת ערכין שהקשה על הרמב"ם ז"ל שסובר כר"ל לגמרי אפילו לענין ביכורים במוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג ופסק ג"כ בהל' שמיטה ויובל פרק י"א דהאחין מחזירין זה לזה חלקו ביובל לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה וא"כ היאך מצא הרמב"ם ז"ל ידיו ורגליו וכן במה שכתב הרמב"ם ז"ל חלקו ביובל לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה סבר הרב בעל ברכת הזבח דהכי קאמר אם חלקו בשנת היובל עצמה לא תבטל חלוקתן ואין מחזירין וגם על זה תמה מהיכן יצא לו כן והאריך וסיים שהדברים שקולין עד יבא מורה צדק ואני תמה מאד על בעל ברכת הזבח שמה שכתב שהרמב"ם ז"ל לא מצא ידיו ורגליו לא דק שפיר לעיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות ביכורים שהבאתי בסמוך שכתב דוקא ביובל שני אצל המוכר ולוקח מביא ואינו קורא דסמכה דעתיה אבל במוכר ולוקח ביובל ראשון שלהם דלא סמכה דעתיה מביא וקורא וזה דלא כפירש"י ז"ל בשמעתין וא"כ אין כאן מקום קושיא על הרמב"ם ז"ל דלענין אחים שחלקו כתב שפיר דמחזירין ביובל ואפ"ה לא תיקשי לא אשכחן דמייתי ביכורים אלא חד בר חד דהא משכחת שפיר דין ביכורים בכל עת ביובל ראשון של כל אדם דמסתמא הכי הוא ברוב הימים מאן דחמא יובל דין לאחר מיתת אביו והגיע לגדלות לא חמא דין והא דקאמר רב יוסף בשמעתין אי לאו דאמר רבי יוחנן לא מצא ידיו ורגליו היינו מקמי דשמיע ליה לרב יוסף הא דקאמר רב חסדא מחלוקת ביובל שני ואין זה דוחק דהא סתמא דתלמודא נמי שקיל וטרי במילי אוחרן עד דמסיק והשתא דאמר רב חסדא אלא בר מן דין נמי אתי שפיר שיטת הרמב"ם ז"ל לפמ"ש מחזירין זה לזה חלקו ביובל לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה וכולה חדא מילתא היא דלא כמו שהבין בעל ברכת הזבח שחלקו ביובל היא ענין בפני עצמו וכוונת הרמב"ם ז"ל נ"ל מבואר אליבא דהלכתא דהא דקי"ל מחזירין זה לזה ביובל היינו משום דאין ברירה ובאמת אליבא דהלכתא דקי"ל בדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה היינו משום דמספקא לן אי יש ברירה או אין ברירה מש"ה אזלינן בדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא וזה בבירור דעת הרמב"ם ז"ל כמו שכתבתי בפרק כל הגט ודלא כמהרש"ל ז"ל נמצא כיון דמספקא לן ממילא הא דמחזירין זה לזה ביובל היינו לקיים מצות יובל בלבד שהיא מדאורייתא משא"כ לאחר היובל כל אחד חוזר ונוטל חלקו כדמעיקרא דלענין ממון מספיקא לא מפקינן ממונא וקרקע בחזקת מרא קמא קיימא וכמ"ש רש"י ז"ל להדיא לעיל בפרק כל הגט למאן דמספקא ליה אי יש ברירה וכמו שכתבתי שם בחידושי בעזה"י וזה שכתב הרמב"ם ז"ל לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה משא"כ לענין חלק בכורה ומיבם אשת אחיו כתב הרמב"ם ז"ל שמחזירין חלקו שנטל ונוטל חלק שכנגדו משום דהתם ודאי מחזירין לגמרי דמתנה קרייה רחמנא וקי"ל דמתנה חוזרת ביובל. נמצא דלפ"ז יפה עולין דברי הרמב"ם ז"ל והם כפתור ופרח ועפ"ז נתיישב לי מאי דמקשו התוספות תימה בס"פ יש בכור בהא דאמרי' ביבמות גבי יבם בכור דקרייה רחמנא למה לי ולא קאמר לענין שמחזיר ביובל ולמאי דפרישית אתי שפיר דכיון דליכא ספיקא קמי שמיא א"כ אי קי"ל אין ברירה לגמרי ממילא אין צריך שום לימוד לא בבכור ולא ביבם דהא כל אחין שחלקו נמי מחזירין משום דאין ברירה ודוקא לדידן דבאחים מספקא לן יש לחלק בין בכור לפשוט כדפרישית הרי לפנינו שכל זה דוקא למאן דמספקא ליה אי אין ברירה ואם כן האחין אין מחזירין אלא לקיים מצות יובל אבל לאחר כך חוזרין ושקלי כדמעיקרא נמצא דלפ"ז שפיר דכל המשניות דביכורים דמביא וקורא היינו כפשטא משום דלכולהו תנאי מספקא להו אי יש ברירה כדאיתא בבכורות דלר"מ ור"י ור' יוסי מספקא להו וכמ"ש בפ' כל הגט ליישב כמה סתמי משניות בענין זה וכיון שהדין פשוט בזה דהאחין לאחר היובל חוזרין ונוטלין כדמעיקרא לעולם סמכא דעתייהו אליבא דכל הפירושים ומש"ה מביאין וקורין מה שאין כן בשמעתין אתי שפיר הא דקאמר רב יוסף אי לאו דאמר ר' יוחנן כו' לא מצא ידיו ורגליו משום דלרבי יוחנן קאי ולרבי יוחנן פשיטא ליה דאין ברירה לגמרי לא שנא להחמיר ל"ש להקל ל"ש בדאורייתא לא שנא בדרבנן כדקאמר להדיא בפ' משילין וה"נ אמרינן לעיל פ' כל הגט צריכא אי אתמר ביובל משום דלחומרא אבל לקולא לא צריכא אלמא דלקושטא דמילתא לרבי יוחנן אחין שחלקו מחזירין זה לזה לגמרי ונתבטלה החלוקה כמו שכתבתי בחידושי לעיל פרק כל הגט וא"כ שפיר קאמר רב יוסף אי לאו דקאמר ר' יוחנן ק"פ כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו ועל זה הדרך יש ליישב ג"כ קושית התוס' אליבא דרבא ואין להאריך יותר ודוק היטב:

    סליק פרק השולח

    הניזקין פרק חמישי

    רש"י בד"ה בעידית שבנכסי המזיק שנוח לו לאדם כו' ולא לגבות הרבה מזיבורית עכ"ל. ויש לדקדק מי הכריחו לפרש כן דבלא"ה איכא יפוי כח טובא שנוטל הניזק ממה שירצה אם ניחא ליה יותר בעידית פורתא יטול ואי ניחא ליה טפי בזיבורית טובא צריך המזיק ליתן לו זיבורית כדמקשה הש"ס בפשיטות בפ"ק דב"ק א"כ הורעת כוחו של נזקין דרחמנא אמר ממיטב ואת אמרת מזיבורית נמי לא ומה"ט מסיק דאי אמר הב לי זיבורית טפי פורתא שומעין לו והנראה בזה דרש"י ז"ל סובר כשיטת הרא"ש ז"ל שכתב שם דדוקא אם המזיק רוצה ליתן לו זיבורית אלא שרוצה ליתן כיוקרא דלקמיה בהא כייפינן ליה ליתן הזיבורית כזולא דהשתא אבל אם לא גילה לו בדעתו ליתן לו זיבורית כלל אלא רוצה ליתן לו דוקא עידית כדיני' לא כייפינן ליה ליתן זיבורית ומש"ה הוצרך רש"י ז"ל לפרש דאכתי איכא יפוי כח בעידית משום שנוח לו בעידית פורתא ולא לגבות הרבה מזיבורית ודלא כשיטת הרמ"ה והטור והש"ע שנחלקו על הרא"ש ז"ל בזה כן נ"ל מלשון רש"י ז"ל וק"ל:

    בד"ה אין מוציאין כו' וגובה דמי הקרקע מנכסים משועבדים שמכרה לו באחריות וכתב לו שטר מכירה והרי הוא מלוה בשטר עכ"ל. וקשיא לי מי הכריחו לפרש כן דהא קי"ל בפ' חזקת הבתים דף מ"ב כמימרא דרב דהמוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ואפי' בלא שטר וכדמסיק שם הטעם דנהי דמלוה ע"פ לא גבי ממשעבדי היינו משום דלית ליה קלא דמאן דיזיף בצינעה יזיף אבל במוכר מאן דמזבין בפרהסיא מזבין וא"כ כל לשון רש"י ז"ל כאן הוא אך למותר דמשמע מלשונו דדוקא מוכר בשטר גובה ממשועבדים ולכאורה היה נ"ל ליישב דהא דאמרי' המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדי' היינו לענין אם טרפה ממנו הבע"ח משא"כ במוכר שדה שאינו שלו וטרפה הנגזל תו לא שייך ה"ט דמאן דמזבין בפרהסיא מזבין שכתב שם הרשב"ם ז"ל שהמוכר ניחא ליה שיהא פרהסיא לדבר דליתי אינשי וליקפצא זבינא ואם כן בנמצא שמכר שדה שאינו שלו אנן סהדי דניחא ליה טפי שלא יתפרסם הדבר שלא יבא הנגזל ויערער. וכזאת עלה בלבי בחידושי פרק איזהו נשך דף ע"ב ליישב הא דמקשה שם הש"ס אהא דתניא לשבח קרקעות כיצד הרי שגזל שדה מחבירו ומכרה לאחר גובה הקרן מנכסים משועבדים ואמאי הא לא ניתן ליכתוב וקשיא לי בגווה מאי קושיא נהי דלא ניתן לכתוב אכתי גובה שפיר ממשועבדים מההוא דמוכר שדהו בעדים אע"כ כדפרישית דלענין שדה גזולה לא שייך לומר כן אלא שלא ראיתי לשום אחד מן המחברים שכתבו כן ואדרבא הרמב"ם ז"ל בפ' י"א מהל' מלוה כתב להדיא המוכר שדהו בעדים ויצאה מתחת יד הלוקח גובה ממשועבדים משמע דבכל ענין שיצאה מת"י הלוקח אפי' דרך גזילה גובה ממשועבדים אפילו בלא שטר וכן נראה יותר מלשון הרמב"ם ז"ל בפ' י"ט מה' מכירה ובטח"מ סי' קט"ו וסי' רכ"ה ובש"ע שם ובסמ"ע ובש"ך סי' קט"ו לכך לא מלאני לבי לפרש כן וסוגיא דאיזהו נשך יישבתי שם על נכון ע"ש. אמנם בהגיעי לכאן לדקדק לשון רש"י ז"ל יראה לי שדבר זה צריך עיון גדול דלכאורה נראה כפשטא דלשון רש"י ז"ל כאן דלענין שדה גזולה א"א לטרוף ממשועבדים כ"א בשטר ולאו מטעם הנ"ל אלא כשאין לו ללוקח שטר כיצד יגבה ממשועבדים דניחוש שמא כבר פרע לו המוכר והחזיר לו דמי המכירה דאפשר שתיכף אחר המכירה נתוודע לו ללוקח שהשדה גזולה וחזר על המוכר ופרע לו ואפילו בשטר מדקדק הש"ס פרק איזהו נשך דכל שלא ניתן לכתוב משום שהיא גזולה יש לחוש לפרעון וכמ"ש שם התוס' אלא דמסיק הש"ס דשפיר ניתן לכתוב אף בשדה גזולה דאפשר דמפייס ליה מוכר לנגזל להעמידה ביד הלוקח נמצא דלפ"ז דבלא שטר ודאי יש לחוש לפרעון ואני כתבתי שם דבשדה גזולה לא חיישינן לפרעון משום שהב"ד כותבין לו טירפא ולא שמתי אל לבי דאכתי יש לחוש שמא תיכף לאחר מכירה נודע לו שהיא גזולה והחזיר לו המוכר הדמים וכיון שכן מבואר לכאורה מלשון רש"י ז"ל כאן א"כ י"ל דהכי קושטא דמילתא ומה שכתבו הפוסקים דאפילו בשדה גזולה נמי אמרינן דמוכר שדהו בעדים גובה ממשועבדים ע"כ נאמר דאיירי בענין דאיכא סהדי שלא זזה ידם מיד המוכר משעת המכירה עד שעת הטירפא ועכ"פ נתיישב לשון רש"י ז"ל כאן והנלע"ד כתבתי ולדינא צ"ע ודו"ק:

    תוספות בד"ה וכתובת אשה בזיבורית כו' וקשה דלמ"ד בפ"ק דכתובות דכתובה דאוריתא ויליף לה מכמוהר הבתולות כו' עכ"ל. עיקר קושייתם בזה מדכתיב כסף ישקול כמוהר הבתולות ובריש ב"ק אמרי' דכל היכא דכתיב חד מד' לשונות תחת נתינה ישלם כסף דינו בעידית אבל בבע"ח אע"ג דכתיב אם כסף תלוה אפ"ה אפילו למאן דלית ליה הא דקאמר עולא לקמן דבר תורה ב"ח דינו בזיבורית כמו שאפרש אפ"ה הוי דינו בבינונית והיינו משום דלא כתיב כסף דידיה במקום תשלומין משא"כ בכתובה למ"ד דאורייתא כתיב כסף במקום תשלומין:

    7 more comments on this page.

    Penei Yehoshua on Gittin 48a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Gittin, daf 48, Amud Aleph, about 384 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 113 words

      Opens “בזמן שהיובל נוהג, ר' יוחנן אמר: מביא…”

    2. Segment 221 words

      Opens “רבי יוחנן אמר מביא וקורא קנין פירות…”

      Named: רבי יוחנן.

    3. Segment 326 words

      Opens “וצריכא. דאי איתמר בההיא, בההיא קאמר ריש…”

    4. Segment 415 words

      Opens “ואי איתמר בהא, בהא קאמר רבי יוחנן,…”

      Named: רבי יוחנן.

    5. Segment 513 words

      Opens “ת"ש הקונה אילן וקרקעו מביא וקורא! הכא…”

    6. Segment 620 words

      Opens “ת"ש הקונה שני אילנות בתוך שדהו של…”

    7. Segment 725 words

      Opens “והשתא דאמר רב חסדא: מחלוקת ביובל שני,…”

      Named: רב חסדא.

    8. Segment 815 words

      Opens “לימא כתנאי: מנין ללוקח שדה מאביו, והקדישה,…”

    9. Segment 928 words

      Opens “ת"ל (ויקרא כז, כב) ״אם את שדה…”

    10. Segment 1044 words

      Opens “ר"מ אומר: מניין ללוקח שדה מאביו ומת…”

      Named: רבי יהודה.

    11. Segment 1126 words

      Opens “מאי, לאו בהא קמיפלגי? דר"מ סבר: קנין…”

    12. Segment 1234 words

      Opens “רבי יהודה ור"ש סברי: קנין פירות לאו…”

      Named: רבי יהודה.

    13. Segment 1349 words

      Opens “אמר רב נחמן בר יצחק: לעולם אימא…”

      Named: רב נחמן בר יצחק, רבי יהודה.

    14. Segment 1429 words

      Opens “א"ר יוסף: אי לאו דא"ר יוחנן קנין…”

    15. Segment 1518 words

      Opens “ואי ס"ד לאו כקנין הגוף דמי, לא…”

    16. Segment 168 words

      Opens “אמר רבא: קרא ומתניתא מסייעי ליה לר"ל…”

      Named: רבא.

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Gittin 48a · Segment 1 — “בזמן שהיובל נוהג, ר' יוחנן אמר: מביא וקורא. ר"ל…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Gittin 48a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026