Talmud Builders

    Gittin 51a

    Back to index

    English translation — Gittin 51a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1Or perhaps, in order to collect from liened property, it suffices that the obligation be of a fixed amount, even if it is not written?

    2The Gemara suggests: Come and hear an answer to this question from what was stated, that the amora’im disagree about the following issue: There is a case of one who died and left two daughters and a son, and the first daughter went ahead and took one-tenth of the estate as her dowry, as sons are obligated to sustain their deceased father’s daughters until they reach majority or become betrothed and to give them part of his estate as a dowry, as daughters do not inherit when there are sons; but the second daughter did not manage to collect her tenth of the estate for her dowry before the son died. Therefore, the entire estate fell to the two daughters, who then divide it between themselves, and there is a dispute as to how they divide the estate.

    3Rabbi Yoḥanan says: The second daughter forfeited her one-tenth of the estate, and therefore she cannot demand that she should first receive one-tenth of the estate as her dowry, as did her sister, and that only afterward they divide what remains of the estate equally between themselves. And Rabbi Ḥanina said to him: Did they not say even more than this, that if the brother sold off property belonging to his father’s estate, payment for the daughter’s dowry can be appropriated from the buyer, but payment for her sustenance cannot be appropriated from him? If the father’s estate is liened to his daughter’s dowry, so that she can collect her dowry even from a third party who bought the property from the son, she should be able to collect it from her father’s estate before it is divided up between the daughters. And you say that the second daughter forfeited her one-tenth of the estate?

    4The Gemara tries to draw a conclusion with regard to the question that was raised previously: But isn’t the dowry mentioned by Rabbi Ḥanina, i.e., the dowry to which an orphan daughter is entitled from her father’s estate, of a fixed amount, i.e., one-tenth of the estate, and it is not written? And nevertheless, according to Rabbi Ḥanina, it can be appropriated from liened property that has been sold to another party.

    5The Gemara rejects this argument: A dowry is different, since it generates publicity. If one dies and is survived by daughters, everyone knows that a portion of his estate is pledged for their dowries. Therefore, the obligation is considered to be as if it were written. In other situations, it might be necessary according to Rabbi Ḥanina that the obligation be both of a fixed amount and written.

    6Rav Huna bar Manoaḥ raised an objection from a mishna ( Ketubot 101b) that addresses the case of a woman who was married to a man with whom she had stipulated that he would sustain her daughter from a previous marriage. After receiving a divorce from him, she married a different man with whom she made the same stipulation, so that the stepdaughter receives sustenance from the two husbands. That mishna states: If the husbands died, then their own daughters, even from that same woman, are sustained only from the unsold property in their estate. This accords with the halakha taught in the mishna above (48b).

    7The mishna in Ketubot continues: But the stepdaughter is sustained even from liened property that had been sold to a third party. This is due to the fact that her legal status is like that of a creditor, and therefore she has the right to collect her debt from property formerly owned by her stepfather, her debtor. This is difficult according to both opinions, as the stepdaughter’s sustenance is appropriated from liened property that has been sold to another person, despite it being neither a fixed amount nor written.

    8The Gemara answers: With what are we dealing here? We are dealing with a case where the mother acquired the right to the daughter’s sustenance from his possession, i.e., where they performed an act of acquisition confirming the stipulation. Consequently, it is considered as though the stipulation had been written and publicized, and so the property of the two husbands is liened for the stepdaughter’s sustenance.

    9The Gemara asks: If that is so, that the mishna is referring to a case where they performed an act acquisition, then the deceased’s own daughters as well should be entitled to collect their sustenance from liened property that has been sold to a third party. The Gemara rejects this argument: The mishna is referring to a case where the mother acquired the right to sustenance on behalf of this one, the stepdaughter, but did not acquire the right to sustenance on behalf of the other daughters.

    10The Gemara asks: What is the reason for the decision of the tanna to record the halakha in a case where the mother acquired the right for this one but not for that one? The Gemara explains: With regard to his wife’s daughter from her previous marriage, who was alive at the time of the act of acquisition, i.e., when he gave the mother her marriage contract, the act of acquisition is effective for her. With regard to his own daughter from this mother, who was not alive at the time of the act of acquisition, the act of acquisition is not effective for her.

    11The Gemara raises an objection: Are we not dealing here even with a case where both of them were alive at the time of the act of acquisition? And what are the circumstances? It is a case where after she was married to him and had a daughter from him, he divorced her and later remarried her, at which time an act of acquisition was performed to confirm the stipulation with regard to sustenance. As his own daughter was alive at the time, why is the act of acquisition not effective for his own daughter’s sustenance as it is for that of his stepdaughter?

    12Rather, the difference between them is as follows: With regard to his own daughter, who eats, i.e., is sustained, from his estate based on a stipulation of the court, as the daughter’s right to sustenance from her father’s estate is an inseparable part of her mother’s marriage contract, the act of acquisition that was performed is not effective for her, because her entitlement is derived from a different source, the stipulation of the court. With regard to his wife’s daughter, who eats from his estate not based on a stipulation of the court, as her entitlement is based on the explicit stipulation made between the husband and the wife, the act of acquisition is effective for her and enables her to collect her sustenance even from liened property that has been sold to a third party.

    13The Gemara challenges this explanation: But is a right that is rooted in two sources, both a stipulation of the court and an act of acquisition, inferior to a right that is rooted in an act of acquisition alone? The act of acquisition is in addition to the stipulation of the court, and should be effective for her as well. Rather, this is the difference between them: With regard to his own daughter, since his daughter eats from his estate based on a stipulation of the court, say that perhaps he already gave her money during his lifetime for her sustenance. Since there is uncertainty, she cannot recover her sustenance from liened property, even if an act of acquisition was performed to confirm the stipulation. With regard to the stepdaughter, there is no concern that perhaps he already gave her the money while he was alive. Therefore, if an act of acquisition was performed, she can collect her sustenance even from liened property that has been sold to another.

    14The Gemara continues its discussion with regard to collection from liened property that has been sold to a third party: Come and hear what Rabbi Natan said: When do we say that if one appropriated a field and sold it, and the buyer worked the land and enhanced it, and then the initial owner from whom the field had been appropriated reclaimed the property, the buyer can recover the increase in value of the field resulting from his enhancements only from unsold property in the robber’s possession but not from liened property that has been sold to another party? This is said when the purchase of the second buyer, i.e., the party who purchased the property that rightfully belonged to the robber, preceded the enhancements made by the first buyer to the appropriated property he purchased from the robber.

    15But if the enhancements made by the first buyer preceded the acquisition of the second buyer, then he can collect the increase in value of the field resulting from his enhancements even from liened property that has been sold to the second buyer. Apparently, he cannot collect the increase in value from liened property because the enhancements did not precede the sale of the other field, not because the increase in value is not of a fixed amount or written in a deed.

    16The Gemara answers: Proof cannot be brought one way or the other from this baraita , since the issue is the subject of a dispute between tanna’im , as it is taught in another baraita : The court does not appropriate payment from liened property that has been sold to a third party for the consumption of produce or for the enhanced value of land or for the sustenance of a man’s wife and daughters. The reason why one cannot collect these debts from liened property is for the betterment of the world, because all these obligations are not written in any deed. If purchasers are at risk of losing the land they purchased to pay debts of the seller that had not been written, they will have no way to protect themselves, and no one will purchase land.

    17The baraita continues: Rabbi Yosei said: And what betterment of the world is there in this, in stating that the reason the land is not appropriated is only because the debt was not written? But isn’t the real reason that these obligations cannot be collected from liened property is that they are not of a fixed amount? No one would be willing to purchase land if the land were liened to an unlimited debt. It is clear in this baraita that the criteria for collection from liened property that has been sold to a third party are subject to a tannaitic dispute.

    18§ The mishna teaches: And it was further instituted that one who finds a lost item and returns it to its rightful owner is not required to take an oath that he did not keep any part of the lost item for himself. This ordinance was also instituted for the betterment of the world. Rabbi Yitzḥak says: If the owner of the lost item brings a claim against the finder, saying: You found two money pouches tied together that belong to me, and the other person says: I found only one pouch, then the finder takes an oath, similar to anyone who admits to part of a claim. If the owner claims: You found two oxen tied together that belong to me, and the other person says: There was only one ox, the finder is not required to take an oath.

    19The Gemara explains: What is the reason for the difference between the two cases? It is that oxen become detached from each other. Consequently, it is possible that when the oxen were lost, there had been two that were tied together, but afterward they became separated and the finder found only one. By contrast, pouches do not become detached from each other. Since the finder admits that he found one of them, it stands to reason that he actually found both of them.

    20Rabbi Yitzḥak also says: If the owner of the lost item says to the finder: You found two tied oxen, and the other person says: I found two oxen, but I already returned one of them to you, then the finder takes an oath.

    21A question may be raised against these rulings of Rabbi Yitzḥak: But does Rabbi Yitzḥak not accept the halakha stated in the mishna that one who finds a lost item is not required to take an oath, this being an enactment instituted for the betterment of the world?

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    קצובין ואע"פ שאין כתוביןואית ליה דמלוה על פה שהיא קצובה טרפה ממשעבדי:

    ונטלה עישור נכסיםשזה משפט הבנות בשעת בגרות או נישואין ליטול עישור נכסים בהכנסת פרנסת נדונייתן לבד מה שניזונו מזונות עד אותה שעה:

    ולא הספיקה שניה לגבותפרנסתה שלא ניסת:

    עד שמת הבןונפלה כל הירושה לפני שתיהן:

    שניה ויתרהאיבדה עישור נכסים שלה ולא אמרינן תיגבי עישור נכסים ברישא והשאר יחלקו בשוה דטעמא דתקינו עישור נכסים כדי שתהא לבנות פרנסת נישואין והא איכא טפי:

    ואמר לו ר' חנינאוכי מפני שקדמה זו איבדה זו:

    גדולה מזו אמרושאפילו מכר האח את הנכסים:

    מוציאיןמיד הלקוחות העישור לפרנסה ואע"פ שאין מוציאין למזונות ממשעבדי:

    ואת אמרת שניה ויתרהמפני שלא הספיקה והלא בשעבוד של אחרים שהיא גדולה מזו לא אמרו שתפסיד ועכשיו שהן בפנינו תפסיד אלמא שמעינן לר' חנינא קצובים טרפי ממשעבדי אף על פי שאין כתובין כגון זו:

    מיקץ קייצאעישור:

    דאית לה קלאמשעה שמת האב הכל יודעין שהבת נוטלת עישור נכסים:

    מתו בנותיהן ניזונות כו'הנושא את האשה ופסקה עמו לזון את בתה חמש שנים וגירשה בתוך חמש שנים ונשאת לאחר ופסקה עמו כמו כן חייב לזונה חמש שנים אחד זנה וא' נותן לה דמי מזונות מתו בנותיהן ניזונות מנכסים בני חורין כדקתני מתניתין אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים:

    והיאאותה בת אשתו:

    ניזונת מנכסים משועבדים כו'אלמא כיון דקייצי חמש שנים אע"ג דלא כתיבא גביא ממשעבדי כר' חנינא וקשיא לעולא:

    בשקנו מידווסתם קנין לכתיבה עומד:

    אי הכי בנות נמידהויא לה מיניה ליתזנו ממשעבדי הואיל ובקנו מידו קא מיירי:

    מאי פסקאמאי דעתיה דתנא וכי פסקא למילתיה דסתם מאן דפסיק הכי קנו מידו לבת אשתו ולא קנו לבתו:

    דלא הואישעדיין לא נולדה:

    מי לא עסקינן כו'כלומר ומי לא משמע נמי ממתני' כגון דהוו בנתיה בשעת קנין:

    והיכי דמיכגון דגירשה לאחר שנולדו לו ממנה בנות:

    ואהדרהופסקה עמו תנאים הללו דהא מתני' סתמא תנן:

    וכי מגרע גרעהבתמיה:

    כיון דבתנאי ב"ד קאכלהוהוא נמי קנו מידו נותן לב להשלים חוקה:

    אימא צררישל מעות התפיסה במותו להיות בידה לזון מהם:

    אימתיאמרו אין מוציאין לאכילת פירות מנכסים משועבדים:

    בזמן שקדם מקחושל לוקח שני זה שהראשון שלקח שדה הגזולה בא לחזור עליו:

    לשבחו של לוקח ראשוןשכשלקח זה השני מן המוכר עדיין לא השביח הלוקח הראשון את הקרקע הגזולה:

    אבל קדם שבחו של ראשון כו'דמשהשביחה והכל יודעים שבאחריות מכרה לו יצא כל אחריות הקרקע עם שבחו ופירותיה על נכסי הגזלן:

    אלמא משום דלא קדים הואולאו משום קצובין וכתובין:

    מפני תיקון העולם לפי שאין כתוביןואם באת לטרוף לקוחות אף במלוה על פה אין לך אדם לוקח שדה מחבירו לפי שירא שמא יש עליו מלוה:

    והלא אין קצוביןובמה יש ללקוחות להזהר ובלא תיקון העולם נמי אין הדין לטרוף:

    והלה אומר לא מצאתי אלא אחד נשבעכדמפרש טעמא דלא מנתחי מהדדי והוה ליה טענתו של זה טענת ברי אחרי שאחד מהם ביד זה והרי הודה לו במקצת:

    שוורין מנתחי מהדדיוטענת שמא הוא:

    שני שוורים קשורים מצאת לי והלה אומר מצאתי והחזרתי לך אחד מהן הרי זה נשבע - שכן הוא שהחזיר לו האחד דהויא ליה נמי טענה ודאית ואף על פי שלא ראה כשמצאם שהרי גם זה אומר כן והוה ליה היאך מודה במקצת טענה ברורה והך סיפא נמי ר' יצחק אמרה ולא גרסינן בה תניא נמי הכי:

    גיטין 51 עמוד א

    1או דלמא קצובין, ואע"פ שאינן כתובים?

    2ת"ש דאיתמר: מי שמת והניח שתי בנות ובן, וקדמה הראשונה ונטלה עישור נכסים, ולא הספיקה שניה לגבות עד שמת הבן.

    3א"ר יוחנן: שניה ויתרה. וא"ל ר' חנינא, גדולה מזו אמרו: מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות; ואת אמרת שניה ויתרה?!

    4והא פרנסה דמיקץ קייצא, מיכתב לא כתיבא; וקא מוציאה!

    5שאני פרנסה, כיון דאית לה קלא, כמאן דכתיבא דמי.

    6מתיב רב הונא בר מנוח: מתו בנותיהן נזונות מנכסים בני חורין,׃

    7והיא נזונת מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעלת חוב!

    8הכא במאי עסקינן בשקנו מידו.

    9אי הכי, בנות נמי! בשקנו לזו, ולא קנו לזו.

    10מאי פסקא? בת אשתו, דהואי בשעת קנין מהני לה קנין; בתו, דלא הואי בשעת קנין לא מהני לה קנין.

    11מי לא עסקינן דהוו תרוייהו בשעת קנין והיכי דמי, דגרשה ואהדרה?!

    12אלא בתו דבתנאי בית דין קאכלה, לא מהני לה קנין; בת אשתו דלאו בתנאי בית דין קאכלה, מהני לה קנין.

    13וכי מיגרע גרעה?! אלא בתו כיון דבתנאי בית דין קאכלה, אימר צררי אתפסה.

    14ת"ש א"ר נתן: אימתי בזמן שקדם מקחו של שני לשבחו של ראשון;׃

    15אבל קדם שבחו של ראשון למקחו של שני גובה מנכסים משועבדים. אלמא משום דלא קדים הוא!

    16תנאי היא, דתניא: אין מוציאין לאכילת פירות, ולשבח קרקעות, ולמזון אשה והבנות מנכסים משועבדים, מפני תיקון העולם; לפי שאין כתובין.

    17אמר ר' יוסי: וכי מה תיקון העולם יש בזו? והלא אין קצובין!

    18והמוצא מציאה לא ישבע. אמר ר' יצחק: ״שני כיסין קשורין מצאת לי״; והלה אומר: ״לא מצאתי אלא אחד״ נשבע. ״שני שוורים קשורין מצאת לי״; והלה אומר: ״לא היה אלא אחד״ אינו נשבע.

    19מ"ט שוורין מנתחי מהדדי, כיסין לא מנתחי מהדדי.

    20״שני שוורין קשורין מצאת״; והלה אומר: ״מצאתי והחזרתי לך אחד מהן״ הרי זה נשבע.

    21ור' יצחק לית ליה ״המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם״?!

    Tosafot

    או דילמא קצובין אע"פ שאין כתוביןפי' בקונטרס ואית ליה דמלוה על פה גובה ממשעבדי ואין נראה דבהדיא תנן בפרק גט פשוט (ב"ב דף קעה.) דגובה מנכסים בני חורין ומפרש ר"ת דהכא לא איירי במלוה אלא בשאר מילי דקצבה כגון פסק לזון את בתה חמש שנים דדוקא במלוה על פה לא גבי ממשעבדי משום דמאן דיזיף בצנעא יזיף אבל שאר מילי הוו כמכר דאמרי' (ב"ב דף מא:) המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים דמאן דמזבן בפרהסיא מזבן:

    אמר ר' חנינא גדולה מזו כו'למאי דמסיק בפרק מציאת האשה (כתובות דף סט.) דרבי יוחנן קיבלה מרבי (חנינא) הוה מצי למיפרך השתא דבעי למידק דקצובין לחודיה מהני ארבי יוחנן דאמר לעיל לפי שאין כתובין ומיהו התם דחויא בעלמא הוא ובמסקנא דהכא ניחא:

    בשקנו מידופי' בקונטרס דהוו ככתובין דסתם קנין לכתיבה עומד וקשה דא"כ אמאי פריך אי הכי בנות נמי הא לא מהני כתיבה דבנות כדאמר לעיל לכך נראה דקנין אלים טפי מכתיבה לכך פריך בנות נמי נהי דכתיבה לא מהני קנין ליתהני:

    אימר צררי אתפסהדוקא לגבי משועבדים חיישינן אבל גבי בני חרי לא דאמרינן בפרק שני דייני גזירות (כתובות קז:) צררי לקטנה לא מתפיס וצריך עיון דלענין משעבדי חיישינן במזונות טפי לצררי מבכתובה דכתובה נפרעת בשבועה מנכסים משועבדים ומזונות לא גבי כלל אפילו בשבועה ולענין בני חרי הוי איפכא דלענין מזונות גבי בלא שבועה ולכתובה בעי שבועה כדתנן בפ' שני דייני גזירות (כתובות דף קד:) מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות חנן אומר תשבע בסוף ולא תשבע בתחילה:

    אלמא משום דלא קדים הואפי' בקונטרס ולאו משום דקצובין וכתובין וק' דא"כ כי משני תנאי היא לא הוי רבי נתן לא כמר ולא כמר ונראה דלעולא פריך דוקא ולמפשט נמי דרבי חנינא קצובין אע"פ שאין כתובין דבזמן שקדם שבחו של ראשון היינו קצובין ואין כתובין דכתיבה לא מהניא אע"ג שכבר בא השבח כיון דבשעת הכתיבה אכתי לא הוה:

    וכי מה תקון העולם יש בזה והלא אין קצוביןפי' בקונטרס ומן הדין בלא תיקון העולם אין לגבות ממשעבדי כיון דאין קצובין וקשה דהא ר' חנינא דאמר לפי שאין קצובין קאי לפרושי מפני תיקון העולם דמתני' לכך נראה דה"פ קא תלית טעמא מפני תיקון העולם בכתיבה מה תיקון העולם יש בזה דאפילו הוו כתובין לא גבי ממשעבדי דאין תיקון העולם תלוי בכתיבה אלא בקציבה:

    כיסין לא מינתחי מהדדיואפילו רבי (מאיר) בפ"ק דביצה (דף י:) דאמר גבי כיסין זימנין דמיתעכל קיטרייהו היינו משום דאיכא הוכחא שהניח מאתים ולא מצא אלא מנה אבל הכא מי יימר דלא מצא אלא אחד:

    תניא נמי הכיפי' בקונטרס דל"ג תנ"ה והך סיפא נמי ר' יצחק אמרה וגרס בסיפא דהך שני שוורים קשורים מצאת לי והלה אומר מצאתי והחזרתי לך אחד מהם הרי זה נשבע וקשה דליהמניה במגו דאי בעי אמר לא מצאתי אלא אחד ועוד לפי המסקנא ר' יצחק דאמר כמאן אלא הכי גרסינן תניא נמי הכי שני שוורים מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא אחד אינו נשבע שני כיסין קשורין מצאת לי והלה אומר מצאתי לך והחזרתי לך אחד מהן הרי זה נשבע וה"ה דאם אמר לא מצאתי אלא אחד דנשבע מדלא מיפטר כי אמר החזרתי לך אחד מהן במיגו והיינו כר' יצחק והא דנקט החזרתי לך אחד מהן בברייתא ולא נקט ולא מצאתי אלא אחד לרבותא נקט דלא מפטר במיגו דאי בעי הוה טעין טענה מעלייתא לא מצאתי אלא אחד קמ"ל דאערומי קא מערים דסבר אי אמינא לא מצאתי אלא אחד בעינן אישתבועי אימא החזרתי ולא בעינא אישתבועי דכי האי גוונא אמרינן בפ"ק דבבא מציעא (דף ד:) דאע"ג דמסייעא ליה ברייתא פריך ליה ממתני' דהיכי שביק מתני' מקמי ברייתא ומשני הוא דאמר כר"א בן יעקב שהוא קב ונקי ולבסוף דלא קאי יאמר על כרחו אנא דאמרי כברייתא לפיכך לא קאמר תיובתא:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    והא פרנסה דמיקץ קיצהמכאן דקדקו רבותינו בעלי התוספות ז"ל דהא דאמר שמואל לפרנסה שמין באב לא למעוטי אמרו מעישור נכסי אלא להוסיף כמו שפירש רש"י ז"ל שם דאם כן לא קיצה אלא ודאי להוסיף אמרו במי שדעתו עשירה ולא למעט, ונראה דהוא הדין כדברי רבינו חננאל ז"ל שפירש דוקא לפחות ולא להוסיף דהא איכא קיצבה עם עישור ולא יותר. אבל לדברי המפרשים שמין באב בין להוסיף בין לגרוע ודאי קשיא להו שמעתין.

    והיא ניזונית מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעלת חובופירש רש"י ז"ל דקשיא לעולא דהכא מיקץ קייצי דחמש שנים קצובין הן ומיכתב לא כתיבא ואפילו הכי גובה מנכסים משועבדין, וכן נמי שמעינן מיניה דרבי חנינא קצובין אף על פי שאינן כתובין קאמר. ואינו מחוור, דמזון בת אשתו לא קייצא ולא כתיבא קרינן לה דדמי מזונות לא קייצי פעם השער מוקיר ופעם מוזיל, והכי מוכח בהדיא בכתובות פרק אף על פי (כתובות נח, ב) דאמרינן התם רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר ורב אדא בר אהבה סבר תקנו מזונות תחת מותר ומעא כסף תחת מעשה ידיה וכו' ואמרינן במאי קא מיפלגי מר סבר מידי דשכיח ממידי דשכיח ומר סבר מידי דקיץ דהיינו מעשה ידיה ממידי דקיץ דהיינו מעה כסף, אלמא מזונות מידי דלא קיץ נינהו, ולא תימא דהתם במזונות לעולם ומשום דלא קיץ זמנם הוא, דאם כן אף מעשה ידיה דלעולם לא קיצי, אלא ודאי התם אפילו מזונות של שנה או שנתים קרי מידי דלא קיץ. [בנדפס: ועוד קשיא לי דאם איתא הוה להו למימר מותיב רב הונא בר מנוח לעולא לסיועי לרבי חנינא שכן שיטת התלמוד כשמביא ברייתא או משנה להקשות על אחד ולסייע לחברו ודכותא בשמעתא דאומן בבבא בתרא [מב ב] וטובא דכותיה בתלמוד. ואי נמי הוה ליה למימר מותיב רב הונא לעולא]. והא דפרקינן הכא במאי עסקינן בשקנו מידו פירש רש"י ז"ל וסתם קנין לכתיבה הוא עומד. גם זה תימה דאם כן למה ליה למימר בשקנו מידו לימא בכשכתב ליה. ועוד קשיא לי דאם איתא כי תרצי הכא במאי עסקינן כשקנו מידו עולא נמי הוא דתרץ הכי, וכי הדרינן לאקשויי אי הכי בנות נמי לעולא נמי אקשינן ומאי קושיא והא עולא הוא דאמר דכתובין הן אצל בני חורין ואינן כתובין אצל משועבדין אלמא לאו משום דלא כתיבה אלא משום דעיקר תקנתין הכי הות. ונראין דברי רבינו חננאל ז"ל שפירש כאן דמזון בת אשתו לא כתיבי ולא קייצי ואכולהו פריך ושנינן בשקנו מידו דהא שעבד נפשיה ואלים כח הקנין לפי מכתיבה אחריתי וכדאמרינן בבבא בתרא פרק חזקת (בבא בתרא מג, א) הכא במאי עסקינן בשכתב לו דין ודברים אין לי על שדה זו ותהניא דין ודברים אין לי על שדה זו וידי מסולקות הימנה לא אמר ולא כלום ומשני הכא במאי עסקינן בשקנו מידו כלומר דאלים טפי, ואמרינן במציעא בשטרא אקנייתא דהא שעבד נפשיה. ומשום הכי אקשינן אי הכי בנות נמי דאף על גב דמעיקר תקנתין לא גביא ממשעבדא דאינן כתובין אצל משועבדין מחמת קנין מיהא ליגבו. ומיהו אף רבינו חננאל ז"ל כתב בכתובות בריש פרק הנושא בלשון הזה, ואוקימנא שקנו מידו במזונות בת אשתו וקיימא לן דסתם קנין לכתיבה עומד, עד כאן. וזה כפירוש רש"י ז"ל. ומה שפירש כאן נראה לי עיקר.

    תא שמע אמר רבי נתן אימתי בזמן שקדם מקחו וכו'אלמא משום שקדם פירשו רש"י ורבינו תם [בכת"י: רש"י ורבינו חננאל] ז"ל דלתרויהו קא פריך דמשום דקדם הוא ולאו משום כתובין וקצובין. והקשו בתוספות דאם כן שלש מחלוקת בדבר, ולפום מאי דמשמע תנאי היא אתיא דרבי יוסי כרבי חנינא ודתנא קמא כעולא אבל דרבי נתן לא כמר ולא כמר [בנדפס: ולי נראה שאין זה כלל לדברי רש"י ז"ל דמאי קושיא אי רבי נתן דהוא הוא אי הוה מחלוקת שלישי ולא קאי לא כמר ולא כמר, ומאי דקאמר תנאי הוא לאו למימרא דהא דרבי נתן תנאי הוא אלא כי אקשינן מינייהו לתרווייהו כל חד מינייהו אמר לך מאי דקאמרי תנאי הוא ואנא דאמרי כי האי תנא דלית ליה דרבי נתן אלא או לפי שאין כתובין או לפי שאין קצובין מר כדאית ליה ומר כדאית ליה] ובתוספות פירשו דלעולא קא פריך דאמר משום כתובה דהא דאמרינן הכא שאם קדם שבחו של ראשון למקחו של שני גובה מנכסים משועבדים, אלמא לאו משום כתיבה הוא דאי משום כתיבה אף על פי שקדם שבחו לית ליה למיגבי דהא לא כתיבא דבשעת כתיבה לא היה בכתוב כדאמרינן לעיל, ואף על פי שעתה בא מכל מקום בשעת הכתיבה לא בא ואם כן אותו כתיבה אינה כלום אלא משום קצבה ואף על פי שבשעת המקח לא היה קצוב כיון שעכשיו הוא קצוב קול יוצא עליו שקרקע זה שוה כך וכך והכל יודעין שזה קבל עליו אחריות השבח כענין שאמרו בפרנסת הבת ועכשיו הוכיח דרבי חנינא קצובין אף על פי שאינן כתובין קאמר, והוכיח גם כן דטעמא דמתניתין דלא כעולא ומשני תנאי היא דתנא קמא כעולא ודרבי יוסי כרבי חנינא ורבי נתן נמי כרבי יוסף, וגם בירושלמי מצאתיה על דברי רבי חנינא. וקיימא לן כעולא דהא רבי יוחנן וריש לקיש הכי סבירא ליה, ועוד דקיימא לן כתנא קמא דרבי יוסי דרבים נינהו, ומזונות הבנות נמי אם לא קנו מידו אינן כתובין דהא לא ידעינן בשעת נשואין אם עתידות לבא אם לאו, ואפילו [בנדפס: גרשה והחזירו] וקנו מידו דאלים כח הקנין [בנדפס: והיו הבנות בשעת הקנין] לא גבו ממשעבדי דכיון דבתנאי בית דין קא אכלה אימר צררי אתפסיה, ואף על גב דגבי בעל חוב דחיישינן לצררי גבי מלקוחות בשבועה, מיהא הכא לענין משעבדי כעין ודאי חשבינן ליה ואפילו בשבועה לא גביא דכיון דבתנאי בית דין קא אכלה ודעתו קרובה אצל בת אשתו מימר אמרינן ודאי צררי אתפסה. ומיהו לענין בני חרי אפילו שבועה לא צריכא ואפשר דקיל הוא שהקלו במזונות משום כדי חייה אבל מזון האשה אף על גב דאינן כתובין אצל משועבדים אם קנו מידו גובה מנכסים משועבדים דילפינן לה מבת אשתו דאף על גב דלא קיצי ולא כתיבי אי קנו מידו גובה מנכסים משועבדין ואף על גב דאף היא בתנאי בית דין קא אכלה לא חיישינן לצררי דכיון דלא אכלה אלא עד שירצו היורשין ליתן לה כתובה כאנשי [יהודא] יהודה אי נמי עד שתתבע כתובתה בבית דין כאנשי גליל, ואי נמי דמעשה ידיה ליתומים ושמא ספקה ואין לה עליהם מזונות מה שאין כן בבתו דמעשה ידיה לעצמה אף הוא אינו מתפיסה צררי שאינו ידוע אם תזון אם לאו.

    א"ר יצחק שני כיסין קשורין מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא אחד נשבע. שמועה זו רבו פירושיה ועיקרן של דברים דהא דר' יצחק בשהלה טוענו ברי דהא במתני' לא פטר ליה אלא מפני תיקון העולם אלמא מדינא חיובי מיחייב לישבע, וכיון שכן א"א לפרש שזה מחזר אחר אבדתו ונותן סימניה והלה השיבו אני מצאתיה וכיס אחד היה או שור אחד היה כמו שפירשו מקצת המפרשים, שאם אתה אומר כן לא היה זה חייב מן הדין לישבע ולא היה ר' יצחק ג"כ מחייבו שבועת מודה מקצת דאדרבה זה פטור לגמרי משום מגו דאי בעי שתיק ומגו דאורייתא הוא כדילפינן ליה מדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ותנן (כתובות ט"ו ב') מודה ר' יהושע באומר לחברו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו נאמן, וכל שכן זה שהוא משיב אבדה שהוא אומר שיש בידו אחד מהן. וכן א"א לפרש בשזה טוענו בריא גמור כלומר אני ראיתיך מגביה שתיהן או מושך בשני שוורי דא"כ אפילו בשוורים נמי היה מחייבו ר' יצחק שבועה כבשני כיסין, ועוד דלא הוי אתי לה בטענא דכיסין לא מנתחי ולא הוה נקיט לה נמי בכיסים קשורים אלא אפי' בשאינן קשורין, ועוד דבכי הא לא הוה פטר ליה במתני' מפני תיקון העולם דזו טענת ברי גמורה היא וחייב עליה ולא תקנו בזו, והכי איתא בירושלמי תני יכול אם אמר לו שני שוורים מצאת לי והוא אומר לא מצאתי אלא אחד יכול יהא חייב ת"ל או מצא אבידה וכחש בה פרט לזה שלא כחש, אבל אם אמר לו עומד הייתי בראש גגי וראיתיך מושך שני שוורי שני שוורים קשורין משכת לי והוא אומר לא משכתי אלא אחד לא בזה תקנו, ודכותה עומד הייתי על אבא בשעת מיתתו וטענך מנה והודית לו והוא אומר לא הודיתי אלא בחמשים לא בזה תקנו, אלא הכא הכי פירושו כגון שאמר לו עומד הייתי בראש גגי וראיתיך מושך שוורים ושני שוורי קשורים היו כיון שמשכת את האחד חזקה גם את השני משכת, ודכותה גבי כיסין באומר לו ראיתיך מגביה אבל איני יודע כמה, ומשום הכי לגבי כיסין חשבינן ליה כטענת ברי לישבע עליה דכיון שהוא ברי באחד מהן גם בשני אנו חושבין אותו כברי דחזקה כיסין לא מנתחי אבל שוורין כיון דמנתחי אהדדי אע"פ שראה אותו מושך בשוורים כיון שלא ראה בברור שמשך את שניהם לא חשבינן ליה כברי, הילכך בכיסין היה לו לישבע אלא שמפני תיקון העולם פטרוהו ור' יצחק לית ליה מתני' וחייב בכיסין אבל בשורים פטור משום דמנתחי ולא חשבינן ליה כברי.

    ה"ג תניא נמי הכי שני שוורים קשורין מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא אחד אינו נשבע שני כיסין קשורין מצאת לי והלה אומר מצאתי לך והחזרתי לך אחד מהן נשבע, וכן נמצאת הגירסא בכל הספרים, וכן נראה בודאי דאי לא גרסינן ליה כמו שכתב רש"י ז"ל, למסקנא דמשמע דראב"י אית ליה משיב אבדה פטור ולא פליג אמתני' דהמוצא מציאה וכ"כ ר"ח ז"ל א"כ תיקשי לן ר' יצחק דאמר כמאן, אלא ודאי משמע דגרסי' לי' והילכך אף כשתמצא לומר דראב"י אית ליה המוצא מציאה לא ישבע כמתני' ר' יצחק דאמר כתנא דברייתא, והא דאקשינן ור' יצחק לית ליה המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם ה"פ ור' יצחק שביק מתני' דהמוצא מציאה ועביד כברייתא (נ"א כר' אליעזר), ומשני הוא דאמר כראב"י כלומר דאשכחה דתליא באשלי רברבי ולמסקנא דלא קם ליה ר"א כותיה לא חש לקושיא זו, ומקצת ספרים יש שכתוב בהן בהאי תניא כותיה שני כיסין קשורין מצאתי לך והחזרתי לך אחד מהן ה"ז נשבע, ולפי גירסא זו יש לנו לפרש שלא אמר תוך כדי דבור מצאתי והחזרתי אלא אמר לו מצאתי ואחר זמן תבעו זה על שני כיסיו שאמר לו שמצא והשיב לו שהחזיר לו אחד מהן.

    Babylonian Talmud · folio map

    Gittin 51a

    Gittin 51a. The full printed text of this folio side — 21 numbered segments, about 284 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    קצובין ואע"פ שאין כתובין ואית ליה דמלוה על פה שהיא קצובה טרפה ממשעבדי:

    ונטלה עישור נכסים שזה משפט הבנות בשעת בגרות או נישואין ליטול עישור נכסים בהכנסת פרנסת נדונייתן לבד מה שניזונו מזונות עד אותה שעה:

    ולא הספיקה שניה לגבות פרנסתה שלא ניסת:

    עד שמת הבן ונפלה כל הירושה לפני שתיהן:

    שניה ויתרה איבדה עישור נכסים שלה ולא אמרינן תיגבי עישור נכסים ברישא והשאר יחלקו בשוה דטעמא דתקינו עישור נכסים כדי שתהא לבנות פרנסת נישואין והא איכא טפי:

    ואמר לו ר' חנינא וכי מפני שקדמה זו איבדה זו:

    גדולה מזו אמרו שאפילו מכר האח את הנכסים:

    מוציאין מיד הלקוחות העישור לפרנסה ואע"פ שאין מוציאין למזונות ממשעבדי:

    26 more comments on this page.

    Rashi on Gittin 51a · Sefaria

    Tosafot

    או דילמא קצובין אע"פ שאין כתובין פי' בקונטרס ואית ליה דמלוה על פה גובה ממשעבדי ואין נראה דבהדיא תנן בפרק גט פשוט (ב"ב דף קעה.) דגובה מנכסים בני חורין ומפרש ר"ת דהכא לא איירי במלוה אלא בשאר מילי דקצבה כגון פסק לזון את בתה חמש שנים דדוקא במלוה על פה לא גבי ממשעבדי משום דמאן דיזיף בצנעא יזיף אבל שאר מילי הוו כמכר דאמרי' (ב"ב דף מא:) המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים דמאן דמזבן בפרהסיא מזבן:

    אמר ר' חנינא גדולה מזו כו' למאי דמסיק בפרק מציאת האשה (כתובות דף סט.) דרבי יוחנן קיבלה מרבי (חנינא) הוה מצי למיפרך השתא דבעי למידק דקצובין לחודיה מהני ארבי יוחנן דאמר לעיל לפי שאין כתובין ומיהו התם דחויא בעלמא הוא ובמסקנא דהכא ניחא:

    בשקנו מידו פי' בקונטרס דהוו ככתובין דסתם קנין לכתיבה עומד וקשה דא"כ אמאי פריך אי הכי בנות נמי הא לא מהני כתיבה דבנות כדאמר לעיל לכך נראה דקנין אלים טפי מכתיבה לכך פריך בנות נמי נהי דכתיבה לא מהני קנין ליתהני:

    אימר צררי אתפסה דוקא לגבי משועבדים חיישינן אבל גבי בני חרי לא דאמרינן בפרק שני דייני גזירות (כתובות קז:) צררי לקטנה לא מתפיס וצריך עיון דלענין משעבדי חיישינן במזונות טפי לצררי מבכתובה דכתובה נפרעת בשבועה מנכסים משועבדים ומזונות לא גבי כלל אפילו בשבועה ולענין בני חרי הוי איפכא דלענין מזונות גבי בלא שבועה ולכתובה בעי שבועה כדתנן בפ' שני דייני גזירות (כתובות דף קד:) מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות חנן אומר תשבע בסוף ולא תשבע בתחילה:

    אלמא משום דלא קדים הוא פי' בקונטרס ולאו משום דקצובין וכתובין וק' דא"כ כי משני תנאי היא לא הוי רבי נתן לא כמר ולא כמר ונראה דלעולא פריך דוקא ולמפשט נמי דרבי חנינא קצובין אע"פ שאין כתובין דבזמן שקדם שבחו של ראשון היינו קצובין ואין כתובין דכתיבה לא מהניא אע"ג שכבר בא השבח כיון דבשעת הכתיבה אכתי לא הוה:

    וכי מה תקון העולם יש בזה והלא אין קצובין פי' בקונטרס ומן הדין בלא תיקון העולם אין לגבות ממשעבדי כיון דאין קצובין וקשה דהא ר' חנינא דאמר לפי שאין קצובין קאי לפרושי מפני תיקון העולם דמתני' לכך נראה דה"פ קא תלית טעמא מפני תיקון העולם בכתיבה מה תיקון העולם יש בזה דאפילו הוו כתובין לא גבי ממשעבדי דאין תיקון העולם תלוי בכתיבה אלא בקציבה:

    כיסין לא מינתחי מהדדי ואפילו רבי (מאיר) בפ"ק דביצה (דף י:) דאמר גבי כיסין זימנין דמיתעכל קיטרייהו היינו משום דאיכא הוכחא שהניח מאתים ולא מצא אלא מנה אבל הכא מי יימר דלא מצא אלא אחד:

    תניא נמי הכי פי' בקונטרס דל"ג תנ"ה והך סיפא נמי ר' יצחק אמרה וגרס בסיפא דהך שני שוורים קשורים מצאת לי והלה אומר מצאתי והחזרתי לך אחד מהם הרי זה נשבע וקשה דליהמניה במגו דאי בעי אמר לא מצאתי אלא אחד ועוד לפי המסקנא ר' יצחק דאמר כמאן אלא הכי גרסינן תניא נמי הכי שני שוורים מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא אחד אינו נשבע שני כיסין קשורין מצאת לי והלה אומר מצאתי לך והחזרתי לך אחד מהן הרי זה נשבע וה"ה דאם אמר לא מצאתי אלא אחד דנשבע מדלא מיפטר כי אמר החזרתי לך אחד מהן במיגו והיינו כר' יצחק והא דנקט החזרתי לך אחד מהן בברייתא ולא נקט ולא מצאתי אלא אחד לרבותא נקט דלא מפטר במיגו דאי בעי הוה טעין טענה מעלייתא לא מצאתי אלא אחד קמ"ל דאערומי קא מערים דסבר אי אמינא לא מצאתי אלא אחד בעינן אישתבועי אימא החזרתי ולא בעינא אישתבועי דכי האי גוונא אמרינן בפ"ק דבבא מציעא (דף ד:) דאע"ג דמסייעא ליה ברייתא פריך ליה ממתני' דהיכי שביק מתני' מקמי ברייתא ומשני הוא דאמר כר"א בן יעקב שהוא קב ונקי ולבסוף דלא קאי יאמר על כרחו אנא דאמרי כברייתא לפיכך לא קאמר תיובתא:

    Tosafot on Gittin 51a · Sefaria

    Rashba

    והא פרנסה דמיקץ קיצה מכאן דקדקו רבותינו בעלי התוספות ז"ל דהא דאמר שמואל לפרנסה שמין באב לא למעוטי אמרו מעישור נכסי אלא להוסיף כמו שפירש רש"י ז"ל שם דאם כן לא קיצה אלא ודאי להוסיף אמרו במי שדעתו עשירה ולא למעט, ונראה דהוא הדין כדברי רבינו חננאל ז"ל שפירש דוקא לפחות ולא להוסיף דהא איכא קיצבה עם עישור ולא יותר. אבל לדברי המפרשים שמין באב בין להוסיף בין לגרוע ודאי קשיא להו שמעתין.

    והיא ניזונית מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעלת חוב ופירש רש"י ז"ל דקשיא לעולא דהכא מיקץ קייצי דחמש שנים קצובין הן ומיכתב לא כתיבא ואפילו הכי גובה מנכסים משועבדין, וכן נמי שמעינן מיניה דרבי חנינא קצובין אף על פי שאינן כתובין קאמר. ואינו מחוור, דמזון בת אשתו לא קייצא ולא כתיבא קרינן לה דדמי מזונות לא קייצי פעם השער מוקיר ופעם מוזיל, והכי מוכח בהדיא בכתובות פרק אף על פי (כתובות נח, ב) דאמרינן התם רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר ורב אדא בר אהבה סבר תקנו מזונות תחת מותר ומעא כסף תחת מעשה ידיה וכו' ואמרינן במאי קא מיפלגי מר סבר מידי דשכיח ממידי דשכיח ומר סבר מידי דקיץ דהיינו מעשה ידיה ממידי דקיץ דהיינו מעה כסף, אלמא מזונות מידי דלא קיץ נינהו, ולא תימא דהתם במזונות לעולם ומשום דלא קיץ זמנם הוא, דאם כן אף מעשה ידיה דלעולם לא קיצי, אלא ודאי התם אפילו מזונות של שנה או שנתים קרי מידי דלא קיץ. [בנדפס: ועוד קשיא לי דאם איתא הוה להו למימר מותיב רב הונא בר מנוח לעולא לסיועי לרבי חנינא שכן שיטת התלמוד כשמביא ברייתא או משנה להקשות על אחד ולסייע לחברו ודכותא בשמעתא דאומן בבבא בתרא [מב ב] וטובא דכותיה בתלמוד. ואי נמי הוה ליה למימר מותיב רב הונא לעולא]. והא דפרקינן הכא במאי עסקינן בשקנו מידו פירש רש"י ז"ל וסתם קנין לכתיבה הוא עומד. גם זה תימה דאם כן למה ליה למימר בשקנו מידו לימא בכשכתב ליה. ועוד קשיא לי דאם איתא כי תרצי הכא במאי עסקינן כשקנו מידו עולא נמי הוא דתרץ הכי, וכי הדרינן לאקשויי אי הכי בנות נמי לעולא נמי אקשינן ומאי קושיא והא עולא הוא דאמר דכתובין הן אצל בני חורין ואינן כתובין אצל משועבדין אלמא לאו משום דלא כתיבה אלא משום דעיקר תקנתין הכי הות. ונראין דברי רבינו חננאל ז"ל שפירש כאן דמזון בת אשתו לא כתיבי ולא קייצי ואכולהו פריך ושנינן בשקנו מידו דהא שעבד נפשיה ואלים כח הקנין לפי מכתיבה אחריתי וכדאמרינן בבבא בתרא פרק חזקת (בבא בתרא מג, א) הכא במאי עסקינן בשכתב לו דין ודברים אין לי על שדה זו ותהניא דין ודברים אין לי על שדה זו וידי מסולקות הימנה לא אמר ולא כלום ומשני הכא במאי עסקינן בשקנו מידו כלומר דאלים טפי, ואמרינן במציעא בשטרא אקנייתא דהא שעבד נפשיה. ומשום הכי אקשינן אי הכי בנות נמי דאף על גב דמעיקר תקנתין לא גביא ממשעבדא דאינן כתובין אצל משועבדין מחמת קנין מיהא ליגבו. ומיהו אף רבינו חננאל ז"ל כתב בכתובות בריש פרק הנושא בלשון הזה, ואוקימנא שקנו מידו במזונות בת אשתו וקיימא לן דסתם קנין לכתיבה עומד, עד כאן. וזה כפירוש רש"י ז"ל. ומה שפירש כאן נראה לי עיקר.

    תא שמע אמר רבי נתן אימתי בזמן שקדם מקחו וכו' אלמא משום שקדם פירשו רש"י ורבינו תם [בכת"י: רש"י ורבינו חננאל] ז"ל דלתרויהו קא פריך דמשום דקדם הוא ולאו משום כתובין וקצובין. והקשו בתוספות דאם כן שלש מחלוקת בדבר, ולפום מאי דמשמע תנאי היא אתיא דרבי יוסי כרבי חנינא ודתנא קמא כעולא אבל דרבי נתן לא כמר ולא כמר [בנדפס: ולי נראה שאין זה כלל לדברי רש"י ז"ל דמאי קושיא אי רבי נתן דהוא הוא אי הוה מחלוקת שלישי ולא קאי לא כמר ולא כמר, ומאי דקאמר תנאי הוא לאו למימרא דהא דרבי נתן תנאי הוא אלא כי אקשינן מינייהו לתרווייהו כל חד מינייהו אמר לך מאי דקאמרי תנאי הוא ואנא דאמרי כי האי תנא דלית ליה דרבי נתן אלא או לפי שאין כתובין או לפי שאין קצובין מר כדאית ליה ומר כדאית ליה] ובתוספות פירשו דלעולא קא פריך דאמר משום כתובה דהא דאמרינן הכא שאם קדם שבחו של ראשון למקחו של שני גובה מנכסים משועבדים, אלמא לאו משום כתיבה הוא דאי משום כתיבה אף על פי שקדם שבחו לית ליה למיגבי דהא לא כתיבא דבשעת כתיבה לא היה בכתוב כדאמרינן לעיל, ואף על פי שעתה בא מכל מקום בשעת הכתיבה לא בא ואם כן אותו כתיבה אינה כלום אלא משום קצבה ואף על פי שבשעת המקח לא היה קצוב כיון שעכשיו הוא קצוב קול יוצא עליו שקרקע זה שוה כך וכך והכל יודעין שזה קבל עליו אחריות השבח כענין שאמרו בפרנסת הבת ועכשיו הוכיח דרבי חנינא קצובין אף על פי שאינן כתובין קאמר, והוכיח גם כן דטעמא דמתניתין דלא כעולא ומשני תנאי היא דתנא קמא כעולא ודרבי יוסי כרבי חנינא ורבי נתן נמי כרבי יוסף, וגם בירושלמי מצאתיה על דברי רבי חנינא. וקיימא לן כעולא דהא רבי יוחנן וריש לקיש הכי סבירא ליה, ועוד דקיימא לן כתנא קמא דרבי יוסי דרבים נינהו, ומזונות הבנות נמי אם לא קנו מידו אינן כתובין דהא לא ידעינן בשעת נשואין אם עתידות לבא אם לאו, ואפילו [בנדפס: גרשה והחזירו] וקנו מידו דאלים כח הקנין [בנדפס: והיו הבנות בשעת הקנין] לא גבו ממשעבדי דכיון דבתנאי בית דין קא אכלה אימר צררי אתפסיה, ואף על גב דגבי בעל חוב דחיישינן לצררי גבי מלקוחות בשבועה, מיהא הכא לענין משעבדי כעין ודאי חשבינן ליה ואפילו בשבועה לא גביא דכיון דבתנאי בית דין קא אכלה ודעתו קרובה אצל בת אשתו מימר אמרינן ודאי צררי אתפסה. ומיהו לענין בני חרי אפילו שבועה לא צריכא ואפשר דקיל הוא שהקלו במזונות משום כדי חייה אבל מזון האשה אף על גב דאינן כתובין אצל משועבדים אם קנו מידו גובה מנכסים משועבדים דילפינן לה מבת אשתו דאף על גב דלא קיצי ולא כתיבי אי קנו מידו גובה מנכסים משועבדין ואף על גב דאף היא בתנאי בית דין קא אכלה לא חיישינן לצררי דכיון דלא אכלה אלא עד שירצו היורשין ליתן לה כתובה כאנשי [יהודא] יהודה אי נמי עד שתתבע כתובתה בבית דין כאנשי גליל, ואי נמי דמעשה ידיה ליתומים ושמא ספקה ואין לה עליהם מזונות מה שאין כן בבתו דמעשה ידיה לעצמה אף הוא אינו מתפיסה צררי שאינו ידוע אם תזון אם לאו.

    א"ר יצחק שני כיסין קשורין מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא אחד נשבע. שמועה זו רבו פירושיה ועיקרן של דברים דהא דר' יצחק בשהלה טוענו ברי דהא במתני' לא פטר ליה אלא מפני תיקון העולם אלמא מדינא חיובי מיחייב לישבע, וכיון שכן א"א לפרש שזה מחזר אחר אבדתו ונותן סימניה והלה השיבו אני מצאתיה וכיס אחד היה או שור אחד היה כמו שפירשו מקצת המפרשים, שאם אתה אומר כן לא היה זה חייב מן הדין לישבע ולא היה ר' יצחק ג"כ מחייבו שבועת מודה מקצת דאדרבה זה פטור לגמרי משום מגו דאי בעי שתיק ומגו דאורייתא הוא כדילפינן ליה מדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ותנן (כתובות ט"ו ב') מודה ר' יהושע באומר לחברו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו נאמן, וכל שכן זה שהוא משיב אבדה שהוא אומר שיש בידו אחד מהן. וכן א"א לפרש בשזה טוענו בריא גמור כלומר אני ראיתיך מגביה שתיהן או מושך בשני שוורי דא"כ אפילו בשוורים נמי היה מחייבו ר' יצחק שבועה כבשני כיסין, ועוד דלא הוי אתי לה בטענא דכיסין לא מנתחי ולא הוה נקיט לה נמי בכיסים קשורים אלא אפי' בשאינן קשורין, ועוד דבכי הא לא הוה פטר ליה במתני' מפני תיקון העולם דזו טענת ברי גמורה היא וחייב עליה ולא תקנו בזו, והכי איתא בירושלמי תני יכול אם אמר לו שני שוורים מצאת לי והוא אומר לא מצאתי אלא אחד יכול יהא חייב ת"ל או מצא אבידה וכחש בה פרט לזה שלא כחש, אבל אם אמר לו עומד הייתי בראש גגי וראיתיך מושך שני שוורי שני שוורים קשורין משכת לי והוא אומר לא משכתי אלא אחד לא בזה תקנו, ודכותה עומד הייתי על אבא בשעת מיתתו וטענך מנה והודית לו והוא אומר לא הודיתי אלא בחמשים לא בזה תקנו, אלא הכא הכי פירושו כגון שאמר לו עומד הייתי בראש גגי וראיתיך מושך שוורים ושני שוורי קשורים היו כיון שמשכת את האחד חזקה גם את השני משכת, ודכותה גבי כיסין באומר לו ראיתיך מגביה אבל איני יודע כמה, ומשום הכי לגבי כיסין חשבינן ליה כטענת ברי לישבע עליה דכיון שהוא ברי באחד מהן גם בשני אנו חושבין אותו כברי דחזקה כיסין לא מנתחי אבל שוורין כיון דמנתחי אהדדי אע"פ שראה אותו מושך בשוורים כיון שלא ראה בברור שמשך את שניהם לא חשבינן ליה כברי, הילכך בכיסין היה לו לישבע אלא שמפני תיקון העולם פטרוהו ור' יצחק לית ליה מתני' וחייב בכיסין אבל בשורים פטור משום דמנתחי ולא חשבינן ליה כברי.

    ה"ג תניא נמי הכי שני שוורים קשורין מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא אחד אינו נשבע שני כיסין קשורין מצאת לי והלה אומר מצאתי לך והחזרתי לך אחד מהן נשבע, וכן נמצאת הגירסא בכל הספרים, וכן נראה בודאי דאי לא גרסינן ליה כמו שכתב רש"י ז"ל, למסקנא דמשמע דראב"י אית ליה משיב אבדה פטור ולא פליג אמתני' דהמוצא מציאה וכ"כ ר"ח ז"ל א"כ תיקשי לן ר' יצחק דאמר כמאן, אלא ודאי משמע דגרסי' לי' והילכך אף כשתמצא לומר דראב"י אית ליה המוצא מציאה לא ישבע כמתני' ר' יצחק דאמר כתנא דברייתא, והא דאקשינן ור' יצחק לית ליה המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם ה"פ ור' יצחק שביק מתני' דהמוצא מציאה ועביד כברייתא (נ"א כר' אליעזר), ומשני הוא דאמר כראב"י כלומר דאשכחה דתליא באשלי רברבי ולמסקנא דלא קם ליה ר"א כותיה לא חש לקושיא זו, ומקצת ספרים יש שכתוב בהן בהאי תניא כותיה שני כיסין קשורין מצאתי לך והחזרתי לך אחד מהן ה"ז נשבע, ולפי גירסא זו יש לנו לפרש שלא אמר תוך כדי דבור מצאתי והחזרתי אלא אמר לו מצאתי ואחר זמן תבעו זה על שני כיסיו שאמר לו שמצא והשיב לו שהחזיר לו אחד מהן.

    Rashba on Gittin 51a · Sefaria

    Meiri

    אע"פ שטעם זה שהזכרנו ר"ל לפי שאין כתובים הוא שעולה לנו לענין פסק מ"מ לענין ביאור פי' בה ר' חנינא טעם אחר והוא לפי שאין קצובים ר"ל שהשבח והפירות אין דמיהם קצובים ואין אדם מקבל אחריות על מה שאינו קצוב וכן במזונות האשה והבנות ושאלו לדעתו אי בעי קצובים וכתובים כלומר דקצובים בלא כתובים וכתובים בלא קצובים לא מהני שאף בכתיבה אין אדם משעבד עצמו למה שאינו קצוב וכן אף בדבר הקצוב כל שבעל פה אינו גובה ממשעבדי או דילמא קצובים אע"פ שאין כתובים דאע"ג דשאר מלוה על פה אינו גובה ממשעבדי הני שאני מזון אשה ובנות משום דתנאי בית דין ושבח ופירות משום דהא כתב ליה מיהא אינון ועמליהון אע"פ שלא הזכיר שעבוד הנכסים בפרט לשבח ופירות או ששבח ופירות יש להם קול אגב קרקע ומזונות אגב כתבה וא"כ כל שקצב דמים לשבח ופירות ומזונות יהא טורף כפי מה שקצב אע"ג דלית להו קלא כל האי הואיל ואין כתובים בהדיא ואתא למפשטה ממה שכתבנו בששי של כתבות במי שמת והניח שתי בנות ובן וקדמה הראשונה ונטלה עשור נכסי ולא הספיקה שניה לגבות עד שמת הבן דאמר ר' יוחנן שניה ויתרה וחולקות בשוה ואמר לו ר' חנינא גדולה מזו אמרו מוציאין לפרנסה ר"ל אף מן הלקוחות שמכרה האחים אבל לא למזונות ואת אמרת שניה ויתרה כלומר והלא כל שכן שמוציאה מן היורש ואע"פ שלענין שניה ויתרה אין הלכה כר' חנינא לשיטת גדולי הפוסקים כמו שביארנו במקומו זו של מוציאין לפרנסה מ"מ הלכה היא ואע"ג דלא כתיבא בהדיא הואיל וכעין תנאי בית דין הוא הואיל וקצובה לעשור הנכסים אלמא קצובים בכתיבה פורתא מהני ותירצה דפרנסה קלא אית לה ר"ל קול גמור והוה ליה ככתיבה גמורה שהרי אף המוכר שדהו בעדים הואיל ומכירת גוף הקרקע קלא תקיפא הוא גובה מנכסים משועבדים והדר סליק נפשיה מההיא בעיא ואקשי לטעמא קמא ר"ל לפי שאין כתובים ממה שביארנו בכתובות פרק י"ב בנושא את האשה ופסק עמה על מנת לזון את בתה חמש שנים ומת שבנותיו ניזונות מנכסים בני חורין ובת זו ניזונת ממשועבדים מפני שהיא כבעלת חוב וגדולי הרבנים גורסין בה והא הכא מיקץ קיצי ר"ל חמש שנים ומיכתב לא כתיבא דהא מדברים הנקנין באמירה הם כמו שהתבאר שם ואלמא קצובים אע"פ שאין כתובים ותירצה בקנו מידו דככתיבא דמיא ובנותיו מיהא דוקא מבני חרי שאם לא היו בשעת נשואין בעולם אין קנין מועיל בהם שאין אדם מקנה למי שלא בא לעולם ואף כשתפרשה בשהיו בעולם כגון שגירשה והחזירה והתנתה עמו שיחייב עצמו במזונות בנותיו בקנין ומ"מ הואיל ובתנאי בית דין נמי אכלן אימר צררי אתפשינהו ואפי' היו קטנות שמא התפיס צרורות ליורשים ומתוך כך אין נזונות אלא מבני חרי וא"כ טעם לפי שאין כתובים לא נאמר אלא על שבח ופירות ומזון האשה שמזון האשה אין לומר בה צררי אתפשה שאין אדם מתפיש צרורות למזונות אשתו שאינו בטוח בה אם תתבע כתבתה אם לאו אבל מזון בנות אין אנו צריכין בה לטעם שאין כתובים דהא משום צררי היא ושמא תאמר ובגדולות מיהא נזקיקם לשבועה ככתבה שהיא תנאי בית דין ואיכא חשש צרורות ובשבועה מיהא מגבינן ממשעבדי מתוך כך מפרשין ודאי צררי אתפשה ואינו כלום שאם כן אף מבני חרי אלא כך פירושו אימר צררי אתפשה ומתוך כך הפקיעו ממנה כח הקנין והרי הוא כאין שם קנין אבל כתבה אף בלא קנין גובה ממשעבדי דמעיקרא כי אתקון הכי אתקון:

    ומ"מ לעיקר השמועה יש מפרשים שאף מזונות אינו קרוי דבר קצוב שהרי בפרק אע"פ נ"ט א' אמרו מעה כסף תחת מעשה ידיה מידי דקיץ ממידי דקיץ לאפוקי מזונות דלא קיצי ופירושו במזונות שבכל יום ויום שאם מצד הזמן אף מעשה ידיה לא קיצי אלא אף מזונות היום אינן קצובים וכן בדין שהרי השער משתנה ומתוך כך אין גורסין כאן והא הכא דמיקץ קיצא וכו' אלא שדרך פירוש הם מפרשים והא הכא דלא קיצא ולא כתיבא ואפי' הכי מהני ולתרויהו מקשי ואוקמה בשקנו מידו דאי לטעמא קמא הרי קנין ככתיבא ואי לטעמא בתרא כל שבקנין אין צריך לקצובין ומ"מ לענין בני חרי אין צריך קנין:

    ולענין פסק כל שהתנה בשעת קדושין לענין בני חרי אף בלא קנין ולענין משעבדי דוקא בקנין או בשטר וכל שלא בשעת קדושין אף לבני חרי דוקא בקנין ונמצא שהקנין מפקיע אין כתובים ואין קצובים וגדולי המחברים מצינו בדבריהם כעין חלוק דעות וכבר רמזנו עליהם בכתבות פרק הנושא:

    ונשוב לדברינו והוא שאף זו שהביאו אח"כ אמר ר' נתן אימתי בזמן שקדם מקחו של שני לשבחו של ראשון אבל קדם שבחו של ראשון למקחו של שני גובה מנכסים משועבדים יש שפירשוה דלטעמא קמא קא פריך דכיון דקדים קיצי נינהו אע"ג דלא כתיבי ותירץ תנאי היא דחד אמר לפי שאין כתובין וחד אמר לפי שאין קצובין ומחו לה אמוחא לומר שהקיצבא והכתיבה כל דבתר זביני לאו קלא הוא ואי אמרת דקיצבא דבתר זביני קלא אית לה אף בכתיבה בשעה זו שישנו לשבח קלא אית ליה אלא לתרויהו קא פריך דאלמא משום דלא קדים הוה דבקדם מיהא גובה ממשעבדי אע"ג דלא קיצי ולא כתיבי ותירץ תנאי היא כלומר ושלש מחלוקות בדבר ומ"מ נראה לי כפירוש ראשון מפני שבתלמוד המערב לא הביאו אלא טעמו של ר' חנינא ופירשו עליה דוקא בקדם מקחו של שני וכן שלשון תנאי היא לא נאמר בתלמוד אלא כשאחד מהם כאותו שמקשה ואחד מהם כאותו שמקשים לו ולא שיהו מרכיבין עליו דעת שלישי:

    וכבר למדת ממה שכתבנו שאע"פ שגדולי הפוסקים לא הביאו אלא טעמו של עולא ר"ל שאין כתובים יש מקום גם כן לטעמו של ר' חנינא ר"ל שאין קצובים וכבר כתבנו מזה בפרק הנושא אלא שגדולי הפוסקים כתבו כטעם ראשון משום דעולא בשם ריש לקיש ור' אסי בשם ר' יוחנן רבים נינהו והלכה כרבים:

    המשנה השניה והכונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון עולם אמר הר"ם וכן אם אמר בעל האבידה שמה שאבד היה יותר מזה לא ישבעו אשר מצא אותה שהוא לא מצא זולת זה לפי שאם נדין בדין זה הנה למי שימצא מציאה אם שיניחה ולא יקח אותה ולא יתאבר על חברו או שיקח אותה לעצמו:

    אמר המאירי משנה זו צריך אתה לפרשה בדרך שהיה בראוי להשביעו אלא שתקון העולם מונעו ואם כן אתה מפרשה בשהמוצא מצא שני כיסין הכריז על האבידה ובא זה ונתן סימן על כל כיס מהם וזה אומר שלא מצא אלא אחת וכבר נמצאו סימניו שבאותו הכיס כתקנן אלא שהוא אומר מאחר שזו מצאת אף חברתה מצאת עמה שקשורות היו וכיסים לא מנתחי אהדדי עד שיתפרקו מתוך נתוחם ואע"פ שבמסכת ביצה אמרו כיסין מיעכלי קיטרייהו אין זה מצוי וכן אע"פ שאיפשר שאחר מצאם והתיר את הקשר ומפלה הימנו אחת אף זה אינו מצוי וכל שאינו מצוי אינו מפקיע תורת בריא מן הטענה ואם כן הרי זה טוען טענת בריא והלה מודה מקצת וכן אתה צריך לפרשה כשאין שם הילך כגון שאמר אחד מצאתי והוצאתי את דמיו ואשלם לך והיה מן הדין להשביעו אעפ"כ לא ישבע מפני תקון העולם שאם אתה אומר להשביעו אין לך מגביה מציאה לחברו שהרי אומר בעצמו מה לי ולצרה ואף כשאני אומר לבד ראה זה מצאתי אף הוא יטענני בבריא שתים הן ומביאני לבית דין ולמדת שאע"פ שאינו טוען לגמרי בבריא אני ראיתי או ידעתי כל שהידים מוכיחות שהוא כן טענת בריא הוא להשביעו מן הדין אלא שתקון העולם מונענו ומ"מ כל שאמר לו בבריא שראהו מגביה מציאתו ואומר לו ראיתיך מגביה מציאתי ונראית לי אחת מהן מתוך הגבהתך וודאי אף השנית היתה עמה אין בזה תקון העולם ונשבע ויש חולקים בזו אלא שזו עקר:

    וזהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    5 more comments on this page.

    Meiri on Gittin 51a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה א"ר חנינא כו' דר"י קבלה מר"ח ה"מ למיפרך כו' אר"י דאמר כו' עכ"ל וק"ק ומאי קושיא ואימא הא דאמר הכא לפי שאין כתובים היינו קודם שקיבלה מר"ח וי"ל דמשמע משמעתין דמייתי תנאי היא נמי אדר"י ומלתא דר"י לפי שאין כתובין קאי לפי המסקנא וק"ל:

    בד"ה תנ"ה פי' בקונטרס כו' וקשה דלהימניה במיגו דאי בעי אמר לא מצאתי אלא א' כו' עכ"ל אבל ברישא דמלתא בשני כיסים קשורין כו' נשבע ולא אמרינן דלהימניה במיגו דאי בעי כופר הכל כדאמר רבה לקמן דלא אמרינן מיגו דכופר הכל משום דאינו מעיז (ב) ומלתא דרבה ודאי דאסיק אדעתיה נמי השתא אלא דלא ידע התלמוד למימר דפליגי רבנן ור' אלעזר אם בבנו מעיז או לא וק"ל:

    בא"ד ועוד לפי המסקנא ר' יצחק דאמר כמאן כו' עכ"ל אע"ג דר"י איירי בתובעו ובשאר טענות ודאי דנשבע במודה מקצת מכל מקום במציאה קתני במתני' דלא ישבע אף במודה מקצת ובתובעו משום תיקון עולם דא"כ ימנע ולא ישיב שום אבידה ור"י פליג ולית ליה במציאה תיקון אלא כשאר טענות הוא מיהו בב' שוורין כיון דמנתחי מהדדי מודה ר"י דלא ישבע כיון דאיכא למתלי שהתובע טועה בו אבל בכיסין אית ליה לר"י דהוה כשאר טענות ופליג אתנא דמתני' דס"ל דפטור במציאה והשתא התלמוד למאי דבעי למימר דפליגי רבנן ור"א בשאר טענות ואינו תובעו איכא לדמויי שפיר למציאה דהוה משיב אבידה ור"י ס"ל כר"א דנשבע אבל במסקנא דמכח קושיא וראב"י לית ליה משיב אבידה פטור כמו שפירשו התוספות לקמן מוקי פלוגתייהו ע"כ בתובעו בנו גדול ולא הוי משיב אבידה כלל אלא דפליגי באינו מעיז בבנו והוי מלתא דר"י דלא כמאן ואף שרש"י הרגיש קצת בזה דלמסקנא איירי נמי בבנו קטן וטענת עצמו קרי ליה כבר דחו התוספות פירושו לקמן דלא איירי בתובעו קטן ועוד דבתובעו נמי קטן לא פליגי במשיב אבידה אם ישבע אם לאו אלא דפליגי אם מעיז בבנו אם לאו ועיין במהרש"ל ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Gittin 51a · Sefaria

    Maharam

    ע"א ד"ה א"ר חנינא וכו' נ"ל דטעות נפל בספרים וכך צריך להגיה למאי דמסיק בפרק מציאת האשה דרבי יוחנן קבלה מרבי. ר"ל קבל מרבי דאמר מוציאין לפרנסה כדאתמר התם ע"ש וכן בתר הכי נ"ל להגיה כן הוה מצי למפרך השתא בעי למידק וכו' ור"ל מאחר דגם ר"י קבלה מר' וס"ל ג"כ דמוציאין לפרנסה א"כ פשטן זה דבעי למפשט השתא מהא דמוציאין לפרנסה ולמידק מינה דקצובים לחודיה מהני הוה מצי למיפרך ג"כ ארבי יוחנן דקאמר לעיל לפי שאין כתובים ומהא דמוציאין לפרנסה נשמע דקצובין לחוד מהני ור"י קבלה מר' הא דמוציאין לפרנסה:

    בא"ד ומיהו התם דיחויא בעלמא ר"ל אע"ג דקאמר התם דלמא לעולם לא שמיע ליה וכי שמיע ליה קבל וכו' כדאיתא התם האי דלמא לאו מסקנא הוא אלא דיחויא ורבי יוחנן לא קבלה ולא ס"ל הא דמוציאין לפרנסה ובמסקנא דהכא ניחא משום דהא מסיק הכא שאני פרנסה דאית לה קלא ונוכל לומר שפיר דקבלה רבי יוחנן מרבי:

    Maharam on Gittin 51a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    תוספות בד"ה או דלמא כו' פי' בקונטרס כו' ואין נראה דבהדיא תנן בפרק גט פשוט דגובה מנכסים בני חורין עכ"ל. ואע"ג דר"י ור"ל נמי קאמרי בפרק גט פשוט דמלוה ע"פ גובה בין מיורשים בין מלקוחות אפ"ה פשיטא להו להתוספות דמדין תורה קאמרי דגובין מלקוחות אבל מדרבנן ודאי דמע"פ אינו גובה מלקוחות משום פסידא דלקוחות וכדתנן להדיא בפרק גט פשוט מיהו לשיטת רש"י ז"ל אפשר לומר דלא תיקשי לרבי חנינא ממתניתין דפרק גט פשוט דר"ח סבר דפלוגתא דתנאי היא כדאשכחן דפליגי תנאי בסוף פרק קמא דערכין במלוה ע"פ אי גובה מיורשין וסובר ר"ח דה"ה לענין לקוחות. ואע"ג דלפ"ז לא הוי מקשה הש"ס דסוף פרק גט פשוט מברייתא דהחופר בור עליה דרב כיון דפלוגתא דתנאי היא. מיהו אין אנו אחראין לתרץ קושיא זו דהא בהדיא משמע בספ"ק דערכין דההיא דהחופר בור פלוגתא דרבי יהודה וחכמים היא שם ואפילו הכי מקשה שם הש"ס מברייתא דהחופר בור וכבר הרגיש רש"י ז"ל שם בזה וכתב דלא ניחא לאוקמי סתם ברייתא דהחופר בור בפלוגתא דתנאי מ"מ לרבי חנינא ע"כ מוקי כתנאי דלא תיקשי עליה מתני' דפרק גט פשוט אמנם בלא"ה יש מקום אתי ליישב שיטת רש"י ז"ל דלא תיקשי לר"ח מתניתין דגט פשוט דהא דקתני התם מלוה ע"פ גובה מנכסים ב"ח ולא ממשועבדים היינו משום דחיישינן לפרעון ולקנוניא והא דקסבר רבי חנינא הכא דמלוה ע"פ גובה ממשועבדים היינו היכא דלא שייך חשש פרעון כיון שהוא תוך זמנו כן נראה לי נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

    בא"ד ומפר"ת דהכא לא איירי כו' אבל שאר מילי הוי כמכר דאמרינן המוכר שדהו בעדים כו' עכ"ל. ואע"ג דהא דהמוכר שדהו בעדים הלכה פסוקה היא אפילו לרב דסובר שיעבודא לאו דאורייתא וכ"ש למאן דאית ליה שיעבודא דאורייתא ואפ"ה מיבעיא ליה אליבא דר"ח היא גופא אי אמרינן דדוקא הלוואה לית ליה קלא משום דבצינעה יזיף אבל שאר מילי הוי כמכר או דלמא דדוקא מכר אית ליה קלא כפי' הרשב"ם ז"ל שם בפרק המוכר את הבית משום דמוכר מפיק קלא כי היכי דליקפצו זביני אבל שאר מילי בעל פה לית ליה קלא ודמיא להלוואה. ולפ"ז צ"ל דהא דמקשה הש"ס מהא דמוציאין לפרנסה ובעי למיפשט דקצובין לחוד מהני ודחי הש"ס שאני פרנסה דאית ליה קלא אע"ג דלפי סברת הפשטן נמי איירי בהנך דקצובין ואית להו קלא מ"מ דחי הש"ס שפיר לעולם דשאר מילי דקצובין לית להו קלא בעל פה ודמיא להלוואה אלא שאני פרנסה דאית ליה קלא טפי כן נ"ל וכן נראה מלשון הרשב"א ז"ל בחידושיו ע"ש ודו"ק:

    גמרא והא פרנסה דמיקץ קייצא מיכתב לא כתיבא וקא מוציאה משמע דבעי למפשט דקצובין אע"פ שאין כתובין גובה ממשעבדי וקשיא לי א"כ אמאי אין מוציאין למזונות דנהי דמזון הבנות לא קייצי כבר כתבו התוס' בפרק הנושא דהיינו לגבי משועבדים שלקחו מאבי הבנות דבשעת נישואין לא קייצי שאין ידוע כמה בנות יהיו לו אבל לרבי חנינא דקאמר אין מוציאין למזונות ע"כ היינו מלקוחות שקנו מהיורשין דומיא דמוציאין לפרנסה דאיירי בע"כ בכה"ג וא"כ לגבי היורשין שכבר מת האב מזון הבנות נמי קייצי שאין היורשין חייבין לזון הבנות אלא עד דתתבגרין או דתלקחן לגוברין קודם הבגר אבל טפי מזמן הבגר ודאי לא. וכ"ש דקשה טפי לשיטת רש"י ז"ל דלמאי דמספקא אי לר"ח קצובין אע"פ שאין כתובין היינו משום דמלוה ע"פ גובה ממשועבדים א"כ אמאי אין מוציאין למזונות דהא מיקרי קייצי כדפרישית אם לא שנאמר דרבי חנינא סבר נמי ה"ט דלעיל דמעיקרא הכי אתקין דמזון האשה והבנות לעולם לא ליגבי ממשעבדי אלא שהרשב"א ז"ל בחידושיו לא כתב כן מדלא מיבעי נמי לר"ח אי כתובין אע"פ שאין קצובין אלמא דפשיטא לתלמודא דר"ח לית ליה הא דמעיקרא הכי אתקין ומש"ה הוצרך לטעמא דאינן קצובין וא"כ מוכח דכתובין לחוד לא מהני ע"ש באריכות. מיהו הרשב"א ז"ל לשיטתו דכל מזונות מיקרי אין קצובין אפילו אם הזמן קצוב אפ"ה שמא יתייקרו וכמו שאכתוב בסמוך שהיא שיטת רבינו חננאל והרמב"ם ז"ל אבל רש"י ותוספות ודאי סברי דכל שיש זמן קצוב למזונות לא מיקרי אין קצובין וא"כ ע"כ צ"ל דהא דלרבי חנינא אין מוציאין למזונות ממה ששיעבדו היורשין היינו משום דמעיקרא הכי אתקין ולא חיישו לדקדוקו של הרשב"א ז"ל דדייק מדלא מספקא לן לר"ח אי כתובין לחוד מהני משום דפשטא דמילתא דר' חנינא משמע דלא אתא אלא לאפלוגי אדר"י ור"ל דאמרי לפי שאין כתובין משמע אי הוי כתובין מהני ואתא ר"ח לומר דלא מהני לפי שאין כתובין כן נראה לי ובתחלת העיון היה נ"ל ליישב בדרך אחר דכיון דבשעת החיוב שנתחייב בשעת הנשואין מתנאי ב"ד לא הוו קצובין כמה בנות יהיה לו ודינו שלא יגבה ממשעבדי ממילא דבסוף נמי לא גבי ממשעבדי דיתמי אף ע"ג דבהאי שעתא הוו קצובין אפ"ה בתר מעיקרא אזלינן דמהאי שעתא לית ליה קלא לענין משעבדי אלא דמלשון התוספות בד"ה אלמא משום דקדים לא משמע כן ודו"ק:

    שם מתיב רב הונא בר מנוח כו' והיא ניזונית מנכסים משועבדים ופירש"י אלמא כיון דקייצי חמשה שנים אע"ג דלא כתיבי גבי ממשעבדי כר"ח וקשיא לעולא. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו מאי קושיא דלמא בדכתב לה איירי וכ"ש דקשה למאי דמשני הב"ע בשקנו מידו ופירש"י דסתם קנין לכתיבה עומד ואם כן למאי איצטריך לאוקמי בשקנו מידו ולא מוקי לה בדכתב לה ומש"ה מפרש הרשב"א ז"ל כפי שיטתו שהיא שיטת רבינו חננאל והרמב"ם ז"ל דאף ע"ג שקצב חמשה שנים אפ"ה כל מזונות אינן קצובין שמא יתייקרו ואם כן הקושיא דרב הונא בר מנוח היא נמי אליבא דר"ח דהא הכא לא כתיבי ולא קייצי ומש"ה משום דרבי חנינא איצטריך לאוקמי בשקנו מידו. ולענ"ד נראה דשיטת רש"י ז"ל נכונין בטעמן לפי שיטתו דאדעולא מקשה וכיון דעולא משמיה דריש לקיש קאמר לה לעיל בשמעתין ממילא דע"כ האי מתני' דמתו בנותיהן ניזונות א"א לאוקמי בדכתב לה דהא רישא דהאי מתניתין דריש פ' הנושא מוקמינן לה התם אליבא דר"ל בשטרי פסיקתא וכדרב גידל דנקנין באמירה ומסקינן התם אההיא דרב גידל בסוף הסוגיא דרב אשי קאמר דדברים הללו לא ניתנו ליכתב ופירש"י ז"ל שם דכיון דלא ניתנו ליכתב אפי' אם נכתב מדעת שניהם נמי אין דין שטר עליו ולא גבי ממשעבדי וכ"כ שם הרי"ף והרא"ש ז"ל וא"כ מקשה הכא שפיר אדעולא משמיה דר"ל ממתניתין דפרק הנושא דאיירי בשטרי פסיקתא אליבא דר"ל דלא ניתנו ליכתב ואפ"ה גבי ממשעבדי אלמא משום דקייצי דהא כתיבה בשטרי פסיקתא לא מהני ומש"ה איצטריך לאוקמי בשקנו מידו דבכה"ג סתם קנין לכתיבה עומד אפילו בשטרי פסיקתא וניתנו ליכתב ומש"ה גבי ממשעבדי וכדמסקינן נמי התם בפרק הנושא אמימרא דרב אשי דאמר לא ניתנו ליכתב ומייתי כל השקלא וטריא במתניתין דמייתו הכא ומסיק נמי כמו בשמעתין וזה נ"ל ברור כשמש ועוד נראה לי דנהי דמשמע התם בריש פ' הנושא דדוקא לריש לקיש מוקמינן מתני' בשטרי פסיקתא אבל לר' יוחנן משמע שם דלא איירי בשטרי פסיקתא אלא שחייב עצמו בשטר דמייתי הש"ס סיעתא לרבי יוחנן דאמר חייב אני לך מנה בשטר חייב מ"מ נראה דדוקא למאי דס"ד מעיקרא דלא מסיק הש"ס אדעתיה הא דרב גידל בשטרי פסיקתא אבל לבתר דמייתי הש"ס הא דרב גידל ומוקי לה אליבא דר"ל בשטרי פסיקתא ממילא דלר' יוחנן נמי מיתוקמא מתניתין בשטרי פסיקתא דהכי משמע לישנא דמתניתין דקתני הנושא את האשה ופסק עמה לזון את בתה חמש שנים ולא קתני סתמא המחייב לזון את בת אשתו חמש שנים אלמא דדוקא בנושא את האשה איירי שפסק עמה בשעת קידושין איירי דהיינו שטרי פסיקתא ולאשמעינן דנקנה באמירה ומה שהכריחני לזה היינו מדמקשה הש"ס שם ע"ב בפשיטות אהא דקאמר רב אשי שטרי פסיקתא לא ניתנו ליכתב ממתניתין דבנותיהן ניזונות מבנ"ח והיא ניזונית ממשועבדים אלמא דניתנו ליכתב ואי ס"ד דההיא לאו בשטרי פסיקתא איירי אין שם מקום לכל השקלא וטריא ודוחק לומר דמקשה מאוקימתא דריש לקיש ארב אשי אע"כ כדפרישית ומכ"ש דאתי שפיר טפי לפי שיטת הרמב"ם ז"ל ורבותיו שהבאתי לעיל דכל המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב לא נתחייב כלל אפילו מבני חורין וסברי נמי דמזונות מיקרי דבר שאינו קצוב אפי' שיש קצבה לזמן וכתב שם הרמב"ם ז"ל להדיא דמה שאמרו חכמים במחייב לזון בת אשתו דחייב היינו דוקא בשטרי פסיקתא ע"ש וא"כ לפ"ז ע"כ אליבא דכ"ע איירי מתניתין דפרק הנושא בשטרי פסיקתא ונתיישבו שפיר סוגיא דהכא ודפרק הנושא לפי מאי דמסקינן שם דשטרי פסיקתא לא ניתנו ליכתב ומש"ה מוקמינן דוקא בשקנו מידו דאל"כ אפילו אם נכתב אין דין שטר עליו והיינו כשיטת רש"י והרי"ף והרא"ש ז"ל בפ' הנושא ובזה סרה ושקטה מעל הרמב"ם ז"ל תלונת והשגת הראב"ד בפי"א מהל' מכירה שכתב הראב"ד ז"ל דבריש פרק הנושא משמע דלר' יוחנן לא איירי מתני' בשטרי פסיקתא ולמאי דפרישית נהי דבתחילת הסוגיא משמע הכי מ"מ בסוף הסוגיא דשקלינן וטרינן אמילתא דרב אשי דאמר שטרי פסיקתא לא ניתנו ליכתב ומייתינן ממתניתין דהנושא אלמא דפשיטא לתלמודא דאליבא דכ"ע איירי מתני' בשטרי פסיקתא ומזה סיוע לדברי הרמב"ם ז"ל ואף דלמאי דפרישית דבלא"ה לישנא דמתניתין גופא מוכח דאיירי בשטרי פסיקתא וא"כ סייעתא ליכא לשיטת הרמב"ם ז"ל מ"מ תיובתא מיהא ליכא ועוד דנוכל לומר דהמקשה שם בתחלת הסוגיא נמי הוי ידע שפיר דמתניתין איירי בשטרי פסיקתא אלא דלא הוי ידע הא דרב גידל דנקנין באמירה ומש"ה הוי בעי לאתויי ראיה לר"י דחייב אני לך מנה בשטר חייב אבל לבתר דמייתי לדרב גידל כל אנפי שוין דמתניתין אתי לאשמעינן הא דרב גידל וכדפרישית ומתוך מה שכתבתי נתיישב לי מה שהקשה הש"ך בח"מ סי' ס' ס"ק י"ב על ל' הריטב"א ז"ל שכתב במחייב עצמו לזון את חבירו וכתב לו שטר על זה גבי ממשעבדי והקשה עליו הש"ך מסוגיא דשמעתין דמוקמינן דוקא בשקנו מידו משמע בשטר לא מהני ולמאי דפרישית אתי שפיר דבשמעתין דאיירי משטרי פסיקתא דלא ניתנו ליכתב כמסקנא דפרק הנושא מש"ה לא מהני שטר אבל במחייב לזון את חבירו דניתן ליכתב יפה כתב הריטב"א דמהני שטר ואין צורך לכל מה שהאריך הש"ך שם בשיטת הריטב"א וכן מה שכתב שם הש"ך בלשון הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ג מה' אישות במחייב לזון את בת אשתו שאם קנו מידו או שכתב עליו שטר גובה ממשעבדי וכתב הש"ך שמ"ש או שכתב שטר עליו הוא טעות סופר כדמוכח מל' הרמב"ם ז"ל בעצמו שם תוך כדי דיבור ואם פסק בשעת הקידושין ולא היה שם קנין אינו גובה אלא מבני חורין משמע דשטר לא מהני ולמאי דפרישית אתי שפיר דכשפסק בשעת הקידושין היינו דרב גידל ממש דנקנה באמירה ומסקינן בדרב גידל דלא ניתן ליכתב א"כ ודאי לא מהני שטר כמ"ש בשם רש"י והרי"ף והרא"ש ז"ל אבל מה שכתב הרמב"ם ז"ל קודם זה דשטר מהני היינו כשפסק שלא בשעת הקידושין כמו שכתב שם הכסף משנה וא"כ כה"ג ודאי אינו נקנה באמירה וניתן ליכתב ומש"ה כתב הרמב"ם ז"ל דמהני שטר כל זה נ"ל ברור ופשוט ודלא כהש"ך והרבה יש להאריך ואין כאן מקומו ודוק היטב:

    תוספות בד"ה בשקנו מידו פי' בקונטרס כו' וקשה דא"כ כו' הא לא מהני כתיבה דבנות כדאמר לעיל עכ"ל. ולא ידעתי מהיכן הכריחו כן דנהי דאמר לעיל בגמרא דמעיקרא הכי אתקון היינו דנהי דבעלמא כל תנאי ב"ד אע"ג דלא כתיבי כמאן דכתיבי דמי דאית ליה קלא מ"מ הכא מעיקרא דתקנתא הכי אתקון דלא ליהוי כמאן דכתיבי אבל אם כתב שטר מנא לן דלא מהני אלא דלמאי דפרישית בסמוך ודאי קושטא דמילתא דלפירוש רש"י לא מהני שטר כיון דמעיקרא הכי אתקון דלא ליגבי ממשעבדי ממילא לא ניתן ליכתב ומש"ה אפילו אם כתבו אין דין שטר עליו כדאשכחן במסקנא דפר' הנושא בשטרי פסיקתא אלא דאפ"ה משני שפיר דבשקנו מידו ודאי ניתן ליכתב כדמסקינן נמי בשטרי פסיקתא דמהני קנין. מיהו התוספות לשיטתיהו שכתבו בפר' הנושא דהא דאמר רב אשי לא ניתן ליכתב היינו מסתמא אבל כשנכתב מדעת שניהם ודאי מהני וא"כ לפי מאי דמשמע להו דבמזונות בנותיו לא מהני כתיבה לאו משום דלא ניתן ליכתב הוא והא דפשיטא להו דלא מהני כתיבה היינו כיון דמשום תיקון העולם הוא א"כ אם נאמר דמהני כתיבה לא הועילו כלום בתקנתן דכולהו אתו למיכתב אבל בשקנו מידו לא שייך לומר כן דקנין לא שכיח ונ"ל שלזה כוונו במה שכתב דקנין אלים טפי מכתיבה דאל"כ לא ידעתי אמאי אלים טפי קנין מכתיבה דודאי לענין משועבדים טפי אלים שטר מקנין דבשטר משנה מפורשת הוא דגובה ממשועבדים גבי מלוה בסוף פרק גט פשוט ובקנין הוא מחלוקת הפוסקים דלהרמב"ם כל קנין שלא נכתב אינו גובה ממשועבדים. ובזה נתיישב ג"כ לכל הפירושים הא דמקשה הש"ס מיגרע גרע ומאי קושיא ודאי גרע משום תיקון העולם אלא ע"כ דבקנין לא שייך תיקון העולם דלא שכיח ומתוך מה שכתבתי כאן דסוגיא דשמעתין אסוגיא דפרק הנושא סמיך נתיישב לי ג"כ מה שהקשיתי לעיל מאי מקשינן הכא לעולא דילמא איהו נמי אית ליה דקצובין אע"פ שאינן כתובין מהני והיינו לשיטת התוספות לעיל בד"ה או דילמא דמדמי ליה למוכר שדהו בעדים ולמאי דפרישית אתי שפיר דכיון דמסקינן התם אדרב גידל דלא ניתן ליכתב בשטרי פסיקתא דהיינו כמה אתה נותן לבנך ומשמע שם דלכל הפירושים כשלא נכתב אינו גובה ממשועבדים אע"ג דקצובין נינהו ואית להו קלא דלא דמי למלוה דבצינעא יזיף אע"כ דאפ"ה לא דמי למוכר שדהו בעדים וכיון דסוגיא דהתם אדרבי יוחנן ור"ל קאי משמע דקצובין ואינן כתובין לא גבי ממשעבדי אלא דעדיין קשה לשיטת הראב"ד ז"ל בפ"ו מהלכות זכייה שכתב דהא דלא ניתן ליכתב היינו שאין צריך כתיבה כיון דנקנין באמירה ולעולא גבי ממשעבדי א"כ מאי מקשה הכא ממתניתין דהנושא אדעולא אליבא דר"ל דהא לדידיה מתני' נמי איירי בשטרי פסיקתא ומשום הכי גבי משעבדי ויש ליישב ואין להאריך:

    בד"ה אימור צררי אתפסה כו' וצ"ע דלענין משעבדי חיישינן טפי במזונות לצררי מבכתובה כו' עכ"ל. משמע מלשונם בפשיטות דבמזונות אשתו נמי חיישינן לצררי וכן משמע מדבריהם לעיל בד"ה כתובין הן שהקשו אמאי לא משני הכא משום צררי אף ע"ג שכתבו בד"ה לפי שאין כתובין דעיקר הקושיא ממזונות אשתו אע"כ דבמזונות אשתו נמי שייך טעמא דצררי אבל הרשב"א ז"ל בחידושיו כתב דבמזונות אשתו לא שייך לומר דאתפסה צררי כיון שאם רצו היורשים לסלק לה כתובתה יפטרו ממזונות. ולפ"ז קשיא לי על מה שכתב רמ"א באה"ע סימן צ"ד דבמזונות אשתו אם קנו מידו גובה ממשעבדי והיינו כשיטת הרשב"א ז"ל דלא חיישינן לצררי ולא הביא שום חולק ולמאי דפרישית ע"כ התוספות חולקין כיון דלדידהו שייך התפסת צררי נמי במזונות אשתו א"כ אפילו קנו מידו לא מהני כדמשמע בשמעתין וצ"ע:

    בד"ה אלמא משום דקדים כו' ונראה דלעולא פריך דוקא כו' עכ"ל ויש לדקדק דאכתי הא דאמר רבי נתן אימתי בזמן שקדם מקחו של שני לשבחו של ראשון ואתי לפרש דתיקון העולם איירי בהכי ומאי תיקון העולם דקאמר ותיפוק ליה דהמקח קודם לשבח ויש ליישב דכיון שהקול יוצא בשעת כתיבת השטר א"כ הו"ל ללקוחות ליזהר אף כנגד השבח שיעלה אחד כך דמשעת הכתיבה אישתעבד ניכסי כדאיתא בש"ע ח"מ סי' ס"א סעיף ז' ראובן שכתב שטר באחד בניסן שכל מה שיודה אחר זמן השטר שנתחייב לשמעון עד אלף זהובים ואח"כ הוציא שמעון שטר שזמנו בכ"ז בניסן אפ"ה גובה ממשעבדי מזמן הראשון שהוא א' בניסן שמאז יצא הקול ואם כן ה"ה לענין שבח נמי אף שקדם מקחו של ראשון לשבחו של שני אפ"ה מדינא היה ראוי לגבות השבח מהלוקח אי לאו תיקון העולם כן נ"ל ודו"ק:

    גמרא שני שוורין קשורין כו' והלה אומר מצאתי והחזרתי לך אחד מהם הרי זה נשבע ופירש"י דהו"ל טענת ברי. ויש לדקדק מאי טענת ברי היא זו דהא קי"ל הכל צריכין דעת בעלים חוץ מהשבת אבידה וא"כ מצי למיטען החזרתי לך שלא מדעתך כגון לגינה וחצר המשתמרת ואפילו את"ל דאיירי שהמוצא טוען שהחזיר לידו ממש אפ"ה להימן במיגו שהחזיר שלא מדעתו ואפשר דלא חשיב מיגו בכה"ג כיון דלא שכיח להחזיר שלא מדעת או דאיירי בענין שאין לבעל אבידה גינה וחצר המשתמרת דבכה"ג צריך להחזיר לידו ממש וכ"כ דא"ש טפי לשיטת הפוסקים דלא אמרינן מיגו לאיפטורי משבועה ונראה שהיא שיטת רש"י ז"ל כמו שאבאר בסמוך:

    2 more comments on this page.

    Penei Yehoshua on Gittin 51a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    רש"י ד"ה ונטלה וכו' בשעת בגרות זה צ"ע מאד:

    Gilyon HaShas on Gittin 51a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Gittin, daf 51, Amud Aleph, about 284 words in 21 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 21 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 16 words

      Opens “או דלמא קצובין, ואע"פ שאינן כתובים?…”

    2. Segment 220 words

      Opens “ת"ש דאיתמר: מי שמת והניח שתי בנות…”

    3. Segment 319 words

      Opens “א"ר יוחנן: שניה ויתרה. וא"ל ר' חנינא,…”

    4. Segment 49 words

      Opens “והא פרנסה דמיקץ קייצא, מיכתב לא כתיבא;…”

    5. Segment 59 words

      Opens “שאני פרנסה, כיון דאית לה קלא, כמאן…”

    6. Segment 611 words

      Opens “מתיב רב הונא בר מנוח: מתו בנותיהן…”

      Named: רב הונא בר מנוח.

    7. Segment 78 words

      Opens “והיא נזונת מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעלת…”

    8. Segment 85 words

      Opens “הכא במאי עסקינן בשקנו מידו.…”

    9. Segment 99 words

      Opens “אי הכי, בנות נמי! בשקנו לזו, ולא…”

    10. Segment 1019 words

      Opens “מאי פסקא? בת אשתו, דהואי בשעת קנין…”

    11. Segment 1111 words

      Opens “מי לא עסקינן דהוו תרוייהו בשעת קנין…”

    12. Segment 1220 words

      Opens “אלא בתו דבתנאי בית דין קאכלה, לא…”

    13. Segment 1313 words

      Opens “וכי מיגרע גרעה?! אלא בתו כיון דבתנאי…”

    14. Segment 1412 words

      Opens “ת"ש א"ר נתן: אימתי בזמן שקדם מקחו…”

    15. Segment 1516 words

      Opens “אבל קדם שבחו של ראשון למקחו של…”

    16. Segment 1620 words

      Opens “תנאי היא, דתניא: אין מוציאין לאכילת פירות,…”

    17. Segment 1712 words

      Opens “אמר ר' יוסי: וכי מה תיקון העולם…”

    18. Segment 1832 words

      Opens “והמוצא מציאה לא ישבע. אמר ר' יצחק:…”

    19. Segment 198 words

      Opens “מ"ט שוורין מנתחי מהדדי, כיסין לא מנתחי…”

    20. Segment 2014 words

      Opens “״שני שוורין קשורין מצאת״; והלה אומר: ״מצאתי…”

    21. Segment 2111 words

      Opens “ור' יצחק לית ליה ״המוצא מציאה לא…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Gittin 51a · Segment 3 — “א"ר יוחנן: שניה ויתרה.

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Gittin 51a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026