Talmud Builders

    Gittin 55a

    Chapter 5 - HaNizzakin

    גם: גיטין דף נ״ה ע״א, פרק ה׳ הניזקין

    English translation - Gittin 55a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1The Gemara asks: And in what way is this case different from the case in which Rabbi Ami said that the scribe is not deemed credible to disqualify the Torah scroll? The Gemara answers: There it can be said that the scribe was lying and merely wished to distress the purchaser of the Torah scroll. He claimed that he had written God’s names without the proper intention because he made the mistake of Rabbi Yirmeya. He thought, as Rabbi Yirmeya did, that as a result of his purported admission he would lose only his wage for writing the holy names, but he would still receive payment for the rest of the scroll. Here, by contrast, since the scribe knows that by claiming that he did not process the parchment with the proper intention, he causes the loss of his entire wage, and he nevertheless comes and says this, you should say that he speaks the truth and should be deemed credible. Since he is deemed credible and there is no concern that he merely wished to distress the purchaser, the Torah scroll is disqualified.

    2MISHNA: Rabbi Yoḥanan ben Gudgeda testified before the Sages about the case of a deaf-mute woman who was married off by her father when she was a minor, so that her marriage took effect by Torah law. He said that she can be released from her marriage through a bill of divorce, whether as a minor or after she reaches adulthood. Although as a deaf-mute woman she is not legally competent to give her consent, the divorce is effective because divorce does not require the woman’s consent.

    3And similarly, he testified about the case of the minor daughter of a non-priest who was orphaned from her father and then married off to a priest by her mother or brother, so that her marriage took effect by rabbinic law. He said that nevertheless she may partake of teruma , although by Torah law it is prohibited for one who is not in a priestly household to partake of teruma . And furthermore if this girl dies, then her husband inherits her estate. It is not said that because the validity of the marriage is by rabbinic law and not Torah law he is not entitled to inherit from her.

    4And Rabbi Yoḥanan ben Gudgeda further testified about a stolen beam that was already built into a large building [ bira ], that the victim of the robbery receives only the value of the beam but not the beam itself, due to an ordinance instituted for the penitent. By Torah law, a robber is obligated to return any stolen item in his possession, provided that its form has not been altered. If one stole a beam and incorporated it into a building, then by Torah law he would have to destroy the building and return the beam. In order to encourage repentance, the Sages were lenient and allowed a robber to return the value of the beam.

    5And lastly, Rabbi Yoḥanan ben Gudgeda testified about a sin-offering that was obtained through robbery but that was not publicly known to have been obtained in that manner. He said that it effects atonement for the robber who sacrifices it, for the benefit of the altar, as will be explained in the Gemara.

    6GEMARA: Rava says: Learn from the testimony of Rabbi Yoḥanan ben Gudgeda in the mishna that if the husband secretly says to witnesses: See this bill of divorce that I am about to give to my wife, and then he says to his wife: Take this promissory note, then she is divorced even when she herself does not know that the document in her hand is a bill of divorce. Didn’t Rabbi Yoḥanan ben Gudgeda say that we do not require the woman’s consent for a bill of divorce, as the divorce takes effect even when she is a deaf-mute, who is not legally competent to give her consent? Here too, one should say that we do not require the woman’s consent.

    7The Gemara asks: Isn’t this obvious? Why would the divorce not be valid? The Gemara explains: Lest you say: Since he said to his wife: Take this promissory note, after talking to the witnesses, he meant to cancel the bill of divorce with these words, Rava therefore teaches us: If it is so that he meant to cancel the bill of divorce, he would have told the witnesses that this was his intention. The fact that he did not do so indicates that he had no intention of canceling it. And the reason he said to his wife that he was handing her a promissory note is due to embarrassment, as he was ashamed to tell her that he was giving her a bill of divorce. Consequently, he gave it to her in such a way that she did not immediately know that it was a bill of divorce that she received.

    8§ The mishna teaches that Rabbi Yoḥanan ben Gudgeda testified about the case of a minor daughter of a non-priest who was married to a priest, and said that she may partake of teruma . The Gemara comments: This indicates that only the minor daughter can partake of teruma , while one can infer from this that a deaf-mute woman who was married to a priest may not partake of teruma . The Gemara explains: What is the reason for this? The Sages decreed that a deaf-mute woman married to a priest may not partake of teruma lest a deaf-mute priest come to feed teruma to his deaf-mute wife, as it is common for deaf-mute men to marry deaf-mute women, but their marriage is not effective by Torah law.

    9The Gemara asks: Why does this matter? And let him feed her teruma . Isn’t she like a minor who eats forbidden animal carcasses? Since the deaf-mute woman is not considered to be legally competent, she is not subject to the prohibition against partaking of teruma . As in the case of a minor who is eating forbidden food, there is no requirement to prevent her from doing so.

    10The Gemara answers: Rather, the Sages decreed that a deaf-mute woman married to a priest may not partake of teruma lest a deaf-mute priest come to feed teruma to his halakhically competent wife. Since the validity of their marriage is by rabbinic law, it is therefore prohibited for the woman to partake of teruma , as by Torah law, she is not the wife of a priest. There is a concern that a distinction will not be made between the marriage of a halakhically competent man and deaf-mute woman, in which case the woman is permitted to partake of teruma , and the marriage of a deaf-mute man and a halakhically competent woman, in which case the woman is prohibited from partaking of teruma . Owing to this error, a deaf-mute man might come to feed his wife something that is forbidden to her.

    11The Gemara asks: But let her partake of teruma that is defined as such by rabbinic law, as marriage that is valid by rabbinic law should suffice to permit partaking of such teruma . The Gemara answers: The Sages decreed that he may not feed her teruma even by rabbinic law, lest he come to feed her teruma by Torah law.

    12§ The mishna teaches that Rabbi Yoḥanan ben Gudgeda further testified about a stolen beam that was already built into a building and said that the injured party receives the value of the beam but not the beam itself. With regard to this, the Sages taught in a baraita ( Tosefta , Bava Kamma 10:5): If one robbed another of a beam and built it into a building, Beit Shammai say: He must destroy the entire building and return the beam to its owners. And Beit Hillel say: The injured party receives only the value of the beam but not the beam itself, due to an ordinance instituted for the sake of the penitent. In order to encourage repentance, the Sages were lenient and required the robber to return only the value of the beam. The mishna was taught in accordance with the opinion of Beit Hillel.

    13§ The mishna teaches that Rabbi Yoḥanan ben Gudgeda testified about a sin-offering that was obtained through robbery, and said that provided that it was not publicly known to have been obtained in that manner, it effects atonement for the robber. Ulla says: By Torah law, the halakha is as follows: Whether it is known or whether it is not known that the sin-offering was obtained through robbery, it does not effect atonement for the robber who sacrifices it.

    14What is the reason for this? The owner’s despair of recovering an article that was stolen from him does not by itself enable the robber to acquire the stolen item. Since the stolen animal was not altered in any way, it does not belong to the robber, and he cannot sacrifice it as an offering and achieve atonement through it. And what is the reason that the Sages said that if it was not publicly known that the sin-offering was obtained through robbery it effects atonement? It is so that the priests not be distraught about having sacrificed an animal unfit for the altar.

    15The Rabbis said to Ulla: How can you explain the issue in this manner? But didn’t we learn in the mishna: It effects atonement for the benefit of the altar, which indicates that the halakha was enacted for the benefit of the altar, not for the benefit of the priests? Ulla said to them: When the priests are distraught, the altar is found idle. The priests will not sacrifice all of the offerings when they are distraught.

    16This is one explanation, but Rav Yehuda says: By Torah law, whether it is known or it is not known that the sin-offering was obtained through robbery, it effects atonement for the robber who sacrifices it. What is the reason for this? The owner’s despair of recovering an article that was stolen from him by itself enables the robber to acquire the stolen item. Once the owner despairs of regaining possession, the stolen item becomes the robber’s property and he can consecrate it. Therefore, the offering was sacrificed in a fitting manner, and it effects atonement for the robber.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    ומאי שנא מדרבי אמי - דאמר ליה אין אתה נאמן להפסיד ספר תורה:

    התם איכא למימר - דמשקר ונתכוון להקניט וסבור שלא יפסיד אלא שכר אזכרות כר' ירמיה אבל הכא גבי קלפים דיודע הוא שיפסיד כל שכרו ואתי ואמר אימר קושטא קאמר:

    מתני' שהשיאה אביה - רבותא נקט דאע"ג דקביל אביה קידושין דידה כשהיא קטנה והויא לה אשת איש גמורה אפי' הכי יוצאה בגט ומקבלת את גיטה ואע"ג דלית בה דעתא דאשה כי נפקא בע"כ נפקא ואין מתרצה בגירושין ואפ"ה נפקא הלכך לא בעינן דעתה:

    ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן - והיא יתומה דלא הוו נישואין אלא מדרבנן:

    שאוכלת בתרומה - דרבנן בהני נישואין ולא גזרינן מידי:

    מריש - קורה:

    בירה - בית גדול:

    מפני תקנת השבים - שאם אתה מצריכו לקעקע בירתו ולהחזיר מריש עצמו ימנע מלעשות תשובה:

    שלא נודעה לרבים - שהיא גזולה:

    שהיא מכפרת - ואין צריך להביא אחרת:

    מפני תקנת המזבח - בגמרא מפרש ומשום הנך תרתי בתרייתא דמשום תקנה נינהו תנא ליה הכא:

    גמ' מעדותו של ר' יוחנן בן גודגדא - אנו למדין:

    אמר לעדים - שלא בפניה ראו גט זה כו' וחזר ואמר לה כנסי שטר חוב זה ולא הודיעה שהוא גט:

    לא בעינן דעתה - דאשה דהא חרשת לית לה דעתא:

    ואילו חרשת - שלא השיאה אביה והיא נישאת מעצמה לכהן משגדלה:

    לא אכלה - בתרומה מדשני תנא במילתיה דאיירי בחרשת ושבקה ונקט קטנה שמע מינה חרשת גדולה דנשואיה דרבנן דכוותה נינהו לא אכלה ע"י קידושין דידה:

    מ"ט - הא נישואי חרש וחרשת נמי רבנן תקינו ביבמות בחרש שנשא (קיב):

    שמא יאכיל - כהן חרש בחרשת אי שרית להאכיל פקח בחרשת אתא לאכולי חרש בחרשת ופריך וליכול קטן אוכל נבלות הוא הך חרשת כיון דלית בה דעתא הרי היא כקטן האוכל נבילות ואיכא למ"ד ביבמות (קיד.) דאין ב"ד מצווין עליו להפרישו ואפילו בתרומה דאורייתא תיכול:

    גזירה שמא יאכיל חרש - כהן שאין קניינו קנין:

    בפקחת - שמוזהרת על האיסור הלכך גזור פקח בחרשת משום חרש בפקחת אבל גדול בקטנה ליכא למיגזר משום קטן בגדולה דקטן לית ליה נישואין אפילו מדרבנן כדאמר ביבמות (דף קיב:) שוטה וקטן שנשאו נשים נשותיהן פטורות מן החליצה ומן היבום:

    וליכול - חרש בפקחת בתרומה דרבנן דאתו נשואין דרבנן ומהני לתרומה דרבנן:

    יאוש כדי - יאוש לבדו בלא שינוי רשות אחר היאוש:

    לא קני - לענין הקרבה ואפי' שמעינן שנתייאשו הבעלים לא קרינן ביה קרבנו:

    שלא יהו כהנים עצבים - שאכלו חולין שנשחטו בעזרה שאסורין:

    נמצא מזבח בטל - שנמנעין מלעבוד עבודה ואי קשיא היאך התנו ב"ד לעקור דבר מן התורה ולפטור את זה מחטאת שהוא חייב הא אמרינן ביבמות (דף צ:) שב ואל תעשה שאני דלאו מיעקר הוא:

    בין נודעה בין לא נודעה מכפרת - אם נתייאשו הבעלים:

    גיטין 55 עמוד א

    1ומאי שנא מדרבי אמי? התם, איכא למימר טעי בדר' ירמיה. הכא, כיון דקא מפסיד כוליה אגריה ואתא ואמר, אימור קושטא קאמר.

    Mishna

    2העיד רבי יוחנן בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה, שהיא יוצאה בגט;׃

    3ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן, שאוכלת בתרומה, ואם מתה בעלה יורשה;׃

    4ועל המריש הגזול שבנאו בבירה, שיטול את דמיו, מפני תקנת השבים;׃

    5ועל חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת, מפני תיקון המזבח.

    Gemara

    6אמר רבא: מעדותו של רבי יוחנן בן גודגדא אמר לעדים: ראו גט זה שאני נותן לה, וחזר ואמר לה: כנסי שטר חוב זה הרי זו מגורשת. מי לא אמר ר' יוחנן בן גודגדא לא בעינן דעתה? ה"נ לא בעינן דעתה.

    7פשיטא! מהו דתימא, כיון דאמר: ״כנסי שטר חוב זה״, בטולי בטליה; קמ"ל אם איתא דבטליה לעדים הוה אמר להו. והאי דקאמר הכי משום כיסופא.

    8ועל קטנה בת ישראל: ואילו חרשת לא אכלה. מ"ט גזירה שמא יאכיל חרש בחרשת.

    9וליכול קטן אוכל נבלות הוא!

    10גזרה שמא יאכיל חרש בפיקחת.

    11ולאכול בתרומה דרבנן! גזירה שמא אתי לאכולי בתרומה דאורייתא.

    12ועל המריש הגזול שבנאו: תנו רבנן: גזל מריש ובנאו בבירה ב"ש אומרים: מקעקע כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו; וב"ה אומרים: אין לו אלא דמי מריש בלבד, משום תקנת השבין.

    13ועל חטאת הגזולה כו': אמר עולא: דבר תורה, בין נודעה ובין לא נודעה אינה מכפרת;׃

    14מ"ט יאוש כדי לא קני; ומה טעם אמרו: לא נודעה מכפרת? שלא יהו כהנים עצבין.

    15אמרי ליה רבנן לעולא: והאנן ״מפני תיקון המזבח״ תנן? אמר להם: כיון דכהנים עצבין, נמצא מזבח בטל.

    16ורב יהודה אמר: דבר תורה, בין נודעה בין לא נודעה מכפרת; מאי טעמא? יאוש כדי קני;׃

    Tosafot

    ועל הקטנה בת ישראל כו' - בתרומה דרבנן איירי למ"ד אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה כדאמרינן בריש האשה רבה (יבמות צ.) דמפרש ואוכלת בגינו תרומה בתרומה דרבנן וא"ת ולוקמה אפילו בתרומה דאורייתא דקטן אוכל נבלות הוא וי"ל דקטן אוכל נבלות בעיא היא בפרק חרש (שם קיד.) ולא איפשיטא אי ב"ד מצווין להפרישו או לאו ועוד דאוכלת בגינו משמע דאפי' מאכילה בידים ועוד משמע דאפי' לכי גדלה אוכלת מכח זה אע"פ שעדיין לא בעל והכא לא גזרינן תרומה דרבנן אטו דאורייתא כדגזרינן בסמוך גבי חרש בפקחת דאפי' תאכל תרומה דאורייתא הא קטנה היא:

    מאי טעמא יאוש כדי לא קני - הכא סבר עולא דיאוש לא קני ובמרובה (ב"ק סז.) נמי אמר עולא מנין ליאוש שאינו קונה כו' והקשה ר"ת דבהגוזל בתרא (שם קיד.) גבי פלוגתא דר"ש ורבנן דגנב וגזלן אמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע דברי הכל יאוש קונה ואומר ר"ת דבכל מקום יאוש קונה לעולא רק לענין קרבן שיהא כשר להקרבה קאמר הכא ובמרובה דלא קני משום דמצוה הבאה בעבירה היא ותדע דבסמוך פריך לעולא מגנב והקדיש ואח"כ מכר וטבח כו' ולא פריך מגופה אמאי פטר מד' וה' והא לאו דהקדש קטבח אי יאוש לא קני אלא ודאי יאוש לכל מילי קני רק לענין הקרבה ולהכי פריך מדתניא עלה דבחוץ חייב כרת אלמא ראוי לפתח אהל מועד הוא ואפי' לענין הקרבה קני יאוש וקשה לרבינו יצחק בסמוך דמסיק רבא דוולדות אינן שלו רק משעת הקדש ואליבא דעולא קאמר כדמוכח הסוגיא ואי לעולא יאוש קני הא על כרחך משעת יאוש דהיינו משעת גניבה גיזותיה וולדותיה דידיה הוו ועוד קשה דמשמע דאי יאוש קני אתי שפיר והא במרובה (ב"ק סח:) פריך אפכא ר' יוחנן לריש לקיש דאמר חיוביה לפני יאוש אבל לאחר יאוש שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר מגנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר כו' אימת אילימא לפני יאוש מי קדוש אלא פשיטא לאחר יאוש ואי יאוש קני מאי איריא הקדיש כי לא הקדיש נמי פטור מד' וה' דשלו הוא טובח ושלו הוא מוכר וליכא לשנויי כדמשני התם לר"ל כגון שהקדישוהו בעלים בבית גנב דא"כ מאי קפריך לעולא כרת מאי עבידתיה הא מתחייב כרת שפיר דהא ראוי לפתח אהל מועד כיון שהקדישו בעלים ונראה לרבינו יצחק דבכל מקום לעולא יאוש לא קני והאי דהגוזל בתרא (שם דף קיד.) הוי יאוש ושינוי השם דמעיקרא משכא והשתא אברזא כדאמר במרובה (שם דף סו: ושם) ואע"ג דגבי קרבן נמי הוי יאוש ושינוי השם כדאמרינן נמי התם (דף סז.) מעיקרא חולין והשתא הקדש מ"מ כיון דאינו קנוי אלא מחמת שהקדיש ולא היה קנוי לו קודם פסליה רחמנא להקרבה משום מצוה הבאה בעבירה ומיהו אם היה קנוי לו קודם ההקדש לא הוה חשיב מצוה הבאה בעבירה כדמוכח בסוכה (דף ל.) דאמר להו רב הונא להנהו אוונכרי כי זבניתו אסא מן העובדי כוכבים ליגזוז אינהו כו' ופריך וליקננהו בשינוי השם משמע דאי קנו ליה תו לא הוה מצוה הבאה בעבירה ודוחק לומר דסבר כר' יצחק בר נחמני דלא חייש למצוה הבאה בעבירה ועוד אמרינן התם האי כשורא דמטללתא עבדו בה רבנן תקנתא מפני השבים ובסוכה לא בעינן משלכם ולא מיפסלא אלא משום מצוה הבאה בעבירה וכי קנייה בתקנתא דרבנן לא חשיב מצוה הבאה בעבירה כל שכן אי קנו קנין גמור והא דאמר בריש הגוזל קמא (ב"ק צד.) הרי שגזל סאה של חיטין טחנה לשה ואפאה והרים ממנה חלה כיצד יברך אין זה מברך אלא מנאץ ואע"ג דקנה קודם לכן דשנוי קונה לענין ברכה ראוי להחמיר יותר וחשיב מצוה הבאה בעבירה אע"ג דכבר קנה אין להזכיר שם שמים עליו והשתא בשמעתין אי לאו ההיא דתני עלה אתי שפיר לעולא הא דפטור מד' וה' דהוי יאוש ושינוי השם דליכא למיפרך נמי אי יאוש קני כי לא הקדיש נמי דלרב יהודה נמי יאוש גרידא לא קני אלא יאוש ושינוי השם ולא חייש לטעם דמצוה הבאה בעבירה:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    מאי שנא מדרבי אמי התם איכא למימר טעי בדרבי ירמיה - פירש רש"י ז"ל דסבור הוא שלא יפסיד אלא שכר הזכרות שבו כסברתיה דרבי ירמיה וניחא ליה דליפסיד איהו הפסד מועט כי היכי דלפסוד אידך כוליה ספר אפילו הכא דפסיד כוליה אגריה מהימן, והקשו עליו דלפי פירושו אי אמר הכי בדף אחת או ביריעה אחת לא היה נאמן דהפסד מועט הוא ולא מצינו כאן חלוק בין הפסד מרובה להפסד מועט, ולא ידעתי עיקר לקושיא זו דודאי אף לפירושו של רבינו ז"ל אף ביריעה אחת נאמן דלגבי אותה יריעה מפסיד הוא כוליה אגריה ולוקח נמי לא מפסיד אלא אותה יריעה, אם כן חזר הדין להיות ביריעה אחת כדין כל הספר, ואם תאמר אם כן בהזכרות נמי נהימניה לגבייהו וליפסיד שכר הזכרות, הא ליתא דבהזכרות אי מהימנת ליה כוליה ספר אינו שוה כלום, ורבינו חננאל ז"ל פירש טעי וסבור היה שאין לו בו שום הפסד דבהעברת קולמוס סגי לה ולטורח כזה אינו חושש, ולפי דבריו הא דאקשינן וליעבר עליה קולמוס רבי ירמיה הוא דמקשי ליה.

    מתני' - ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שאוכלת בתרומה. פירש רש"י ז"ל בתרומה דרבנן לפי שאין נשואי קטנה דאורייתא אלא דרבנן, ונראה שהזקיקו לרבינו זצ"ל לפרש כן מפני שאמרו בפרק האשה רבה בשמעתא דאין בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה, והתנן מאימתי אדם יורש את אשתו קטנה וכו' רבי אליעזר אומר משתבעל ויורשה ומטמא לה ואוכלת בגינו בתרומה, ואוקימנא בתרומה דרבנן, ותמיהני מדמקשינן בגמרא ואפילו חרשת לא אכלי גזרה שמא יאכלו חרש כחרשת וליכול דקטן אוכל נבלות הוא ואין בית דין מצווין להפרישו. ולמאן דאית ליה הכי אף בדאורייתא קא אכלה, ועוד מדמקשינן חרש בפקח נמי בתרומה ליכול משמע דעד השתא בתרומה דאורייתא קא מיירי, ועוד דביבמות מייתי על הא מתניתין עובדא דרבי יצחק בר ביסנא דאירכס ליה מפתחות בי מדרשא ברשות הרבים ואתא לקמיה דרב פדת ואמר ליה זיל דבר טלי וטלייא ליטיילו, התם אפשר דמשכחי להו ומייתי להו ניהלך, וכולה סוגיא שקלא וטריא דקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו או לא, ואי מתניתין בתרומה דרבנן היא מאי קא מייתי עלה כל ההיא שקלא וטריא דקטן אוכל נבלות, אלא ודאי שמע מינה דבתרומה דאורייתא קאמר משום דאין בית דין מצווין להפרישו. ואם תאמר אם כן מאן דאמר אין בית דין מצווין להפרישו ליפשטה התם מהא מתניתין, יש לומר משום דהוה מצי לדחויי דילמא בתרומה דרבנן כדדחי התם דבן חבר דרגיל לילך אצל אבי אמו עם הארץ, ובן חבר כהן שרגיל לילך אצל אבי אמו כהן עם הארץ, ומכל מקום מדקיימא לן דקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווין להפרישו ומייתינן על הא מתניתין כל ההיא שקלא שמע מינה בהאי דינא שייכא ובתרומה דאורייתא קאמר. וההיא דיבמות הוא הדין דהוה מצי לאוקומה בתרומה דאורייתא אלא דבעי לאוקומה אף כמאן דאמר אין בית דין מצווין להפרישו כי היכי דלא תיקשי ליה שמע מינה אין בית דין מצווין להפרישו כדמקשי בשבת גבי קטן שבא לכבות, וכן בנדרים, ויש לומר דלישנא דאוכלה בתרומה משמע ליה לרש"י ז"ל שאומרין לה לאכול, אי נמי אפילו להאכיל לה בידים ובכי הא ודאי בתרומה דאורייתא אסור וכדאמרינן התם ביבמות מניחו זורק מניחו תולש אבל לא יאמר לו הבא לי מפתח הבא לי חותם וכדדרשינן ליה מלא תאכלום קרי ביה לא תאכילום כדאיתא התם. אבל בתרומה דרבנן שרי אפילו להאכילו בידים משום דאתו נשואין דרבנן ומאכילין אותה בתרומה דרבנן [בנדפס: וכדאמרינן בנדה במופלא סמוך לאיש בפרק יוצא דופן אתו נשואין דרבנן ומבטלי נדרא דרבנן]. ומיהו אכתי לא מיחוור לי, מדמקשינן בגמרא חרש בחרשת נמי לוכיל דקטן אוכל נבילות הוא, ואי אוכלת דמתניתין מאכיל בידים אי נמי אומרים לה לאכול משמע הא [בנדפס: האי] לאו קטן אוכל נבלות הוא אלא מאכילין בידים ואסור מלא תאכילום ושמא אף רבינו ז"ל לא פירש אלא למאן דאית ליה קטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו, ובכדי להעמיד משנתינו ככולי עלמא וכאותה שאמרו ביבמות, וכשתמצא לומר אין מצווין להפרישו אף בתרומה דאורייתא קא אכלה, והא דקא מקשי בגמרא חרש בחרשת ליכול דקטן אוכל נבילות הוא, ואף על גב דמתניתין לא מיירי בתרומה דאורייתא, יש לומר משום דלא איתפרשא ליה מתניתין למקשה במאי קא מיירי אי בשל תרומה או בשל דבריהם קא מקשה ואזיל הכי ולרבותא קאמר כלומר אי מתניתין בשל דבריהם ליכול דאף זו נשואים של דבריהם, ואם תמצא לומר בתרומה דאורייתא וכמאן דאמר אין בית דין מצווין להפרישו אף זו תאכל דכקטן אוכל נבילות היא דאין לה דעת ואין בית דין מצווין להפרישה, והיינו דלגבי חרש בפקחת קא מפרש בהדיא בתרומה דרבנן מיהא תאכל כלומר ומי שמעת מינה דמתניתין אף בשל תורה קאמר, ומשום הכי קטנה דוקא דליכא למימר אטו קטן בגדולה משום דקטן לא תקינו ליה נשואין אבל חרש בחרשת דאיכא למיגזר אטו חרש בפקחת לא. ואמר ליה אכתי לא שמעינן מינה מידי אלא אף כשתמצא לומר דמתניתין בתרומה דרבנן אכתי חרש בחרשת לא משום דאיכא למיגזר אטו חרש בפקחת וגזרה דרבנן אטו דאורייתא, אלא דקשיא לי אם כן בקטנה נגזור תרומה דרבנן אטו דאורייתא וכדאמרינן בחרש בפקחת, ושמא יש לומר דהתם בגדולה איכא למיגזר דילמא מישתלו ואמרו דנישואיה דאורייתא ואוכלת בשל תורה, אבל קטנה כולי עלמא ידעי דנישואיה לאו דאורייתא ולא אתו לאוכילה בתרומה דאורייתא.

    [בנדפס - שלא נודעה לרבים שתהא מכפרת. ירושלמי: וכמה הם רבים רבי גוריון בשם ר"ל [ריש לקיש] שלשה בני אדם, רבי אבין בשם רבי יוחנן והבאתם גזול את הפסח ואת החולה מה פסח וחולה בגלוי אף כל דבר שהוא בגלוי].

    גמרא - ומה טעם אמרו לא נודעה מכפרת, כדי שלא יהו כהנים עצבים. וכתב רש"י ז"ל ואי קשיא לך התנו בית דין לעקור דבר מן התורה לפטור מחטאת את זה שהוא חייב הא אמרינן ביבמות שב ואל תעשה שאני דלאו מעקר הוא, עד כאן לשון רש"י ז"ל, ודברי תימה הם בעיני, לפי שהוא ז"ל נראה שדימה אותה למה שאמרו שם בפרק האשה רבה תא שמע דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה והא הכא דמדאורייתא ארצויי מרצה וכדתנן על מה הציץ מרצה על החלב ועל הבשר ועל הדם כו', ואמור רבנן לא הורצה אמר רבי יוסי בר רבי חנינא מאי לא הורצה להתיר בשר באכילה אבל בעלים נתכפרו, סוף סוף קא מתעקר באכילה, וכיון דבשר לא מיתכיל כפרה היכי הויא להו לבעלים והא כתיב ואכלו את הבשר אשר כפר בהם מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, ומשום [בנדפס: ומשני] שב ואל תעשה הוא, ולפי דעתי אין הנדון דומה לראיה דהתם אף על גב דאמור רבנן לא הורצה ואמרו שהבעלים נתכפרו היינו משום דאין כאן אלא שב ואל תעשה אבל כאן הא [בנדפס: הרי] מתעקר לגמרי שהרי כהנים אוכלין בשר [בנדפס: ושמחים] וקא אכלי חולין שנשחטו בעזרה ומקטירין אימורין של חולין על גבי המזבח, אלא טעמא דהא מתניתין משום הפקר בית דין הפקר וכדאמרינן בסמוך כרת שעל ידי דבריהם באתה לו אוקמוה רבנן ברשותיה כי היכי דליחייב עליה כרת, ואפילו גיזות וולדות, דמהאי שעתא ואילך לאו דנגזל הוו. כך נראה לי.

    Babylonian Talmud · folio map

    Gittin 55a

    Gittin 55a. The full printed text of this folio side - 16 numbered segments, about 259 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Gittin 55a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026