Talmud Builders

    Gittin 52b

    Chapter 5 - HaNizzakin

    גם: גיטין דף נ״ב ע״ב, פרק ה׳ הניזקין

    English translation - Gittin 52b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1as the sellers will come to say to them: Your wheat was burned in the upper story of my house, and you have lost everything. If a fire breaks out, the sellers will not attempt to save the produce because they already received payment for it and it now belongs to the orphans.

    2If buyers gave the orphans money for the purchase of produce, but did not yet physically transfer it into their possession, and afterward the produce increased in value, then one applies the principle that the power of an ordinary person should not be greater than that of the Temple treasury, and therefore the orphans can renege on the sale, as a valid act of acquisition had not yet been performed. If the produce decreased in value, and the orphans wish to uphold the sale, the students understood from here that this is subject to what Rav Ḥanilai bar Idi said, that transactions involving orphans are finalized with the transfer of money, and therefore the orphans should acquire the produce at the lower price.

    3Rav Sheisha, son of Rav Idi, said to them: This would be bad for the orphans were they treated this way, as there may be times that the orphans need money and no one will give it to them before they actually give them the produce. Consequently, it is preferable for them to be treated like other sellers, who finalize their sales only once the merchandise is pulled by the buyers.

    4§ Rav Ashi said: Rav Kahana and I signed a deed of sale for the mother of Ze’eira the orphan, who, as the child’s steward, sold land without first making a public announcement in order to pay the head tax [ karga ]. It was permitted for her to act in this manner due to what the Sages of Neharde’a said: When an orphan’s property is sold, a public announcement of the sale is first made in order to ensure that the seller will receive the highest price. But when the property is sold to raise money for the payment of the head tax, or to provide for sustenance for orphans, or to pay for burial of the deceased, the money is needed immediately, so the property may be sold even without a public announcement.

    5The Gemara relates: Amram the dyer was a steward for orphans, and the orphans’ relatives once came before Rav Naḥman and said to him: He dresses and covers himself with clothing purchased from the property of the orphans. Rav Naḥman said to them: Perhaps he does this in order that his words be heard, meaning that he dresses himself in finery at the orphans’ expense in order to better manage their property, as he will be ignored if he appears to be a poor person.

    6They said to him: He eats and drinks lavishly from the orphan’s property and is not known to be rich enough to be able to afford such large expenditures from his own money. Rav Naḥman said to them: Say that perhaps he found a lost item, with the help of which he can allow himself to maintain a high standard of living. They said to him: But he is damaging the orphans’ property and thereby causing them financial loss. Rav Naḥman said to them: Bring me witnesses that he is damaging their property and I will remove him from his stewardship, as our colleague Rav Huna said in the name of Rav that in the case of a steward who damages the property of the orphans, the court removes him. As it was stated: With regard to a steward who damages orphans’ property, Rav Huna says that Rav says: The court removes him. In the school of Rabbi Sheila they say: The court does not remove him. The Gemara concludes: And the halakha is that the court removes him.

    7§ The mishna teaches: With regard to a steward who was appointed by the orphans’ father, when he returns all of the property to the orphans upon their reaching adulthood, he takes an oath that he took nothing of theirs for himself. The Gemara explains: What is the reason for this? If the steward had not received some benefit from the father during his life, he would not have agreed to become a steward for his children. And he will not come to avoid becoming a steward merely because of an oath that the court will impose upon him some time in the future

    8The mishna then teaches: By contrast, if the court appointed him to serve as a steward for them, then he is not required to take such an oath. The Gemara explains: The reason for this is that it is merely a favor that the steward does for the court, as he derives no benefit from accepting the position. And if you also cast an obligation upon him to take an oath, he will come to avoid becoming a steward, and the orphans will suffer a loss, as people will not be willing to administer their affairs.

    9The mishna then teaches: Abba Shaul says: The matters are reversed; it is not a steward appointed by the orphans’ father but a steward appointed by the court who takes an oath. The Gemara clarifies Abba Shaul’s opinion: What is the reason that if the court appointed the steward, he takes an oath? Since he derives a certain benefit from his appointment, that publicity is generated about him that he is a trustworthy man, as is demonstrated by the fact that the court relies upon him and appoints him to a position of responsibility, he will not come to avoid becoming a steward merely because of an oath that the court will impose upon him.

    10By contrast, if the orphans’ father appointed him as a steward, he is not required to take an oath. Why so? It is merely a favor that these people do for each other. And if you cast an additional obligation upon the steward to take an oath, he will come to avoid accepting the position, and the orphans will suffer a loss, as people will not be willing to administer their affairs. Rav Ḥanan bar Ami says that Shmuel says: The halakha is in accordance with the opinion of Abba Shaul.

    11It is taught in a baraita that Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: Both this one, a steward appointed by the father, and that one, a court-appointed steward, take an oath, and the halakha is in accordance with his statement.

    12Rav Taḥalifa, from the West, Eretz Yisrael, taught a baraita before Rabbi Abbahu: In the case of a steward who was appointed to that position by the father of the orphans, he takes an oath when the orphans reach adulthood and he returns the property to them, because he receives payment, i.e., he derives a certain benefit from managing the orphans’ property. Rabbi Abbahu said to him: Did you bring a kav and measure how much the steward earns from his efforts? Rather, say that he takes an oath because it is as if he received payment. Presumably he agreed to serve as the orphans’ steward because of a benefit that he derived from their father during his lifetime, and consequently it is as if he received payment for accepting the stewardship.

    13MISHNA: With regard to one who renders another’s food ritually impure, or one who mixes teruma with another’s non-sacred produce, or one who pours another’s wine as a libation before an idol, in each of these cases causing the other a monetary loss, if he acted unintentionally, he is exempt from paying for the damage. If he acted intentionally, he is liable to pay.

    14GEMARA: It was stated that the amora’im disagreed with regard to the meaning of the word pours mentioned in the mishna. Rav says: It means that he actually takes the wine and pours it as a libation before an idol. And Shmuel says: It means that he mixes together kosher wine with wine that had been used in rites of idolatry, so that now it is prohibited to drink or derive any other benefit from the mixture.

    15The Gemara asks: With regard to Shmuel, the one who says that it means mixing, what is the reason that he did not say that it means actually pouring? The Gemara answers: He could have said to you: One who has committed two or more transgressions with a single act is exempt from punishment for the less severe transgression. Consequently, one who committed an act warranting both court-imposed capital punishment and the payment of monetary compensation is put to death but is exempt from the monetary payment. Therefore, one who pours another’s wine as a libation before an idol receives the greater punishment, i.e., the death penalty for transgressing the prohibition against idol worship, but he is exempt from the less severe penalty of monetary payment for the financial loss he caused the other person.

    16And the other Sage, Rav, holds in accordance with the statement of Rabbi Yirmeya, as Rabbi Yirmeya says: One who pours another person’s wine as a libation acquires it as his own from the time that he lifts it in order to take it for himself, as does any thief, and at that moment he becomes liable for the payment of monetary compensation. But he does not become liable to receive the death penalty for violating the prohibition against idol worship until he actually pours the wine before the idol. Consequently, the monetary penalty takes effect first, and he also becomes liable to receive the death penalty afterward in a separate act.

    17The Gemara asks: And according to Rav, the one who says that it means actually pouring, what is the reason that he did not say that it means mixing? The Gemara answers: He could have said to you: Mixing libation wine with kosher wine

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    נשרפו חיטכם בעלייה - שהרי קניתם במעות וכי תימא לא מצו למימר הכי דהא גבי גריעותא דיתמי אמרינן לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש לאו מילתא הוא דכיון דלענין חזרה לאו ברשות מוכר הוא לענין דליקה נמי לאו ברשותיה קיימא דהאי דגבי הדיוט מוקמינן לה ברשות מוכר לדליקה היינו טעמא בההיא הנאה דקיימא ברשותיה לחזרה:

    אכרזתא - שמכריזין שלשים יום קרקע פלוני יוצא לימכר בב"ד:

    דמזבנא ארעא - דיתמי לפיוסי כרגא דיתמי וזבנה בלא אכרזתא מפני שגבאי המלך נחוץ:

    מזבנינן בלא אכרזתא - לפי שאין פנאי:

    אמר להו - רב נחמן:

    כי היכי דלשתמען מיליה - וצורך היתומים הוא שיהא נראה כאדם חשוב:

    ולא אמיד - אינו עשיר לעשות יציאות הללו משלו ומשל יתומים הוא עושה וסתם עשיר אומדים אותו בני אדם זה ככה וזה ככה אבל עני אין אדם אומדו א"נ דלא אמיד לבני אדם שיהא עושרו ראוי ליציאות הללו:

    והא קמפסיד - נכסי היתומים שאינו מפרנס הקרקעות כראוי להם וקוצץ אילנות:

    ומשום שבועה - דרמית עליה לבסוף לא ממנע מתחלה שהרי ההנהו זה:

    מלתא בעלמא הוא דעבד - גבי ב"ד טובת חנם היא שזה עושה לב"ד לקבל דבריהן ולטרוח לפני יתומין ואתי לאמנועי מעיקרא מלקבל עליו:

    מלתא בעלמא הוא דעבוד להדדי - דברי אהבה וריעות היה ביניהם ולא הנאת ממון כל כך:

    מתני' המטמא - טהרותיו של חברו כגון תרומה:

    והמדמע - תרומה בחולין של חברו ומפסידו שאוסרו לזרים וצריך למוכרו לכהנים בזול:

    והמנסך - יין חברו בגמרא מפרש לה:

    בשוגג פטור כו' - בגמרא אמר טעמא:

    פטור - מתשלומין:

    גמ' מנסך ממש - שכשך בידו לתוכו לשם ע"ז וכך היתה עבודתן:

    מערב - יין נסך ביין כשר של חבירו ואסרו בהנאה:

    קם ליה בדרבה מיניה - לא מצי למיתני במתניתין אמזיד חייב בתשלומין דהא עובד עבודת כוכבים הוה ונסקל:

    דאגבהה - ע"מ לגוזלו:

    גיטין 52 עמוד ב

    1דאתו למימר להו: נשרפו חיטכם בעלייה.

    2יהבי להו זוזי ליתמי אפירי; אייקר לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש. זול סבור מינה, היינו דרב חנילאי בר אידי;׃

    3אמר להו רב שישא בריה דרב אידי: הא רעה הוא לדידהו דזמנין דמצטרכי לזוזי, וליכא דיהיב להו עד דיהבי להו פירי.

    4אמר רב אשי: אנא ורב כהנא חתמינן אשטרא דאימיה דזעירא יתמא, דמזבנא ארעא לכרגא בלא אכרזתא; דאמרי נהרדעי: לכרגא ולמזוני ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא.

    5עמרם צבעא אפוטרופא דיתמי הוה, אתו קרובים לקמיה דרב נחמן, אמרי ליה: קא לביש ומכסי מיתמי! אמר להו: כי היכי דלישתמען מיליה.

    6קאכיל ושתי מדידהו, ולא אמוד אימור מציאה אשכח. והא קא מפסיד! אמר להו: אייתו לי סהדי דמפסיד, ואיסלקיניה; דאמר רב הונא חברין משמיה דרב: אפוטרופוס דמפסיד, מסלקינן ליה. דאיתמר: אפוטרופא דמפסיד, רב הונא אמר רב: מסלקינן ליה; דבי רבי שילא אמרי: לא מסלקינן ליה. והלכתא: מסלקינן ליה.

    7אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים ישבע: מאי טעמא? אי לאו דאית ליה הנאה מיניה לא הוה ליה אפוטרופוס; ומשום שבועה לא אתי לאמנועי.

    8מינוהו ב"ד לא ישבע: מלתא בעלמא הוא דעביד לבי דינא; ואי רמית עליה שבועה אתי לאמנועי.

    9אבא שאול אומר: חילוף הדברים: מ"ט מינוהו ב"ד ישבע? בההיא הנאה דקא נפיק עליה קלא דאיניש מהימנא הוא דהא סמיך עליה בי דינא משום שבועה לא אתי לאמנועי.

    10מינהו אבי יתומים, לא ישבע מילתא בעלמא הוא דעבדי להדדי, ואי רמית עליה שבועה אתי לאמנועי. אמר רב חנן בר אמי אמר שמואל: הלכתא כאבא שאול.

    Baraita

    11תניא, רבי אליעזר בן יעקב אומר: זה וזה ישבע, והלכה כדבריו.

    12תני רב תחליפא בר מערבא קמיה דר' אבהו: אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים ישבע, מפני שהוא נושא שכר. אמר ליה: את אייתת קבא וכיילת ליה? אלא אימא: מפני שהוא כנושא שכר.

    Mishna

    13המטמא, והמדמע, והמנסך; בשוגג פטור, במזיד חייב.

    Gemara

    14איתמר: ״מנסך״ רב אמר: מנסך ממש, ושמואל אמר: מערב.

    15מ"ד מערב, מ"ט לא אמר מנסך? אמר לך: מנסך קם ליה בדרבה מיניה.

    16ואידך, כדרבי ירמיה דא"ר ירמיה: משעת הגבהה הוא דקנה; מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך.

    17ולמאן דאמר מנסך, מ"ט לא אמר מערב? אמר לך: מערב׃

    Tosafot

    דאתו למימר להו נשרפו חיטכם בעלייה - הקשה בקונטרס וכי נשרפו יחזרו בהן כמו בזול וי"ל כיון דברשות יתמי אייקור ומסתברא דברשותם נמי נשרפו וא"ת לעיל דאמר משוך פירי מיתמי אייקר היינו דרב חנילאי והדרי בהו יתמי הא רעה הוא לגבייהו דיאמרו להן הלוקחין נשרפו חיטכם בעלייה וי"ל דנעשים הלוקחים שומרי שכר כיון דיכולים לאוכלם ולעשות בהם כל חפצם כדאמרינן בהאומנין (ב"מ דף פא.) הלוקח כלי מבית האומן לשגרו לבית חמיו ונאנס בהליכה חייב בחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר אלמא בחזרה הוי כנושא שכר דהואיל ונהנה מהנה:

    לכרגא - פירש בקונטרס לפיוסי כרגא דיתמי כו' משמע דלשאר צורכי היתומים בעי הכרזה וקשה דבפ' שום היתומים (ערכין דף כב.) כי פריך לרב אסי דאמר אין נזקקין לנכסי יתומין אלא א"כ ריבית כו' ממתני' דשום היתומין לוקמה לשאר צורכי יתומים בר מבעל חוב לכך נראה דהכא בכרגא ומזונות וקבורה דאשה ובנות:

    ולקבורה - הא פשיטא דאין ממתינים לקבור את המת עד דמשלמי יומי הכרזה אלא הא קא משמע לן דאם לוו לצורך קבורה מוכרין בלא הכרזה ופורעין:

    הלכה כאבא שאול - אומר ר"ת דכן הלכה אע"ג דקיימא לן (עירובין סב:) דמשנת ראב"י קב ונקי ובברייתא קתני נמי וכן הלכה כדבריו. אין למידין הלכה מפי תלמוד וכן מוכיח בהכותב (כתובות דף פה:) דמוקי פלוגתייהו דר"ש ורבנן בפלוגתא דאבא שאול ורבנן ורבי שמעון כאבא שאול ובכולהו לישני דהתם רבי שמעון כהלכתא ואומר רבינו חיים דלא מחייבינן אפוטרופא לישבע אלא דלא עיכב כלום משלהם אבל לא מישתבע שלא פשע דאפי' ודאי פשע פטור כדאמרינן בפרק ד' וה' (ב"ק דף לט.) גבי שור של יתומים שנגח דגבי מעלייתא דיתמי דאי אמרת מעלייתא דאפוטרופא ממנעי ולא עבדי ולר' יוסי בר' חנינא נמי דאמר מעלייתא דאפוטרופוס חוזרין ונפרעין מיתומין לכי גדלי והרב רבי שלמה בר יוסף מוורדון הביא ראיה דאפשיעה חייב דאמר בהמפקיד (ב"מ דף מב:) גבי תורא דלא הוה ליה ככי ושיני ומת נימא ליה לאפוטרופוס זיל שלים אמר אנא לבקרא מסרתי משמע הא לאו הכי חייב ולא שייך ממנעי ולא עבדי אלא דוקא התם שלא נתמנו כל עיקר אלא כדי שישלמו ולא בשביל ריוח היתומין אלא לתקנתא דשאר אינשי דלא ליתזקי אבל אפוטרופא שנתמנה לצורך היתומים לא ממנע בשביל מה שמשלם כשפשע לכ"ע אי משום דעבד ליה דניחא נפשיה אי משום דנפיק עליה קלא דאיניש מהימנא הוא וגבי שבועה דווקא פליגי ומיהו נראה דודאי אי פשע חייב לשלם לכ"ע אבל כל כמה דלא ידעי' אי נאבד כלום אין ראוי להשביעו על דבר זה בלא טענה כדאמרינן בירושלמי דפירקין קאתיא דרבי יוחנן דאמר משל יתומים כרבנן ודרבי יוסי בר' חנינא דאמר מעליית אפוטרופא כאבא שאול אתיא דרבי יוחנן כרבנן בתמיה אפילו יסבור כאבא שאול בעי איניש מיתן זוזי בגין דמיתקרי מהימן אבל גבי שור יתומין דלא הועמד אפוטרופא לנאמנות אלא לשמור שלא יגח ודרבי יוסי ברבי חנינא כאבא שאול אפילו יסבור כרבנן אדם מבריח עצמו מן השבועה ואין מבריח עצמו מן התשלומין פי' רוצה לשלם כשיפשע ואינו רוצה שישביעוהו בחנם:

    מנסך קם ליה בדרבה מיניה - ומטעם שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרות של חבירו אין לחייבו דמהאי טעמא לא מחייבינן ליה טפי אלא כאילו הוא היזק ניכר וא"ת ולשמואל מ"ש מדאמרי' בריש אלו נערות (כתובות דף ל:) ומודה ר' נחוניא בן הקנה בגונב חלבו של חברו ואכלו שהוא חייב שכבר נתחייב בגנבה קודם שיבא לידי איסור חלב וי"ל דסבר שמואל דהגבהה צורך ניסוך היא טפי דאי אפשר לניסוך בלא הגבהה אבל התם אפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל והכי מפליג התם בין ההיא להא דאמר רבי אבין גבי שבת זרק חץ מתחילת ד' לסוף ד' וקרע שיראים בהליכתו פטור דעקירה צורך הנחה היא משום דאי אפשר להנחה בלא עקירה וקסבר שמואל דניסוך נמי דומה לדר' אבין ור' ירמיה ורב דהכא סברי כאידך שינויא דהתם דמחלק בין זורק חץ לגונב חלבו משום דזורק חץ אי בעי להדורי לא מצי מהדר הכא מצי מהדר וגבי ניסוך נמי כיון דמצי מהדר חייב א"נ קסבר דאפשר לנסך בלא הגבהה ולא דמי לעקירה והנחה דשבת א"נ אפשר דרבי ירמיה פליג אדרבי אבין וכן משמע דאמר במרובה (ב"ק דף ע:) דאמר ליה זרוק גניבותיך לחצרי ותקני לי גניבותיך ופריך מדמטי לאויר חצרו קנה ומתחייב בנפשו לא הוי עד דנייח ומשני באומר לא תקני לגניבותיך עד שתנוח והיינו דלא כרבי אבין דלרבי אבין לא צריך לאוקומי הכי דעקירה צורך הנחה היא וכן משמע בהגוזל בתרא (שם דף קיז.) דקאמר בראשונה היו אומרים המטמא והמדמע חזרו לומר אף המנסך ומפרש מעיקרא סבור כרבי אבין ולבסוף כרבי ירמיה ועוד י"ל דטעמא דשמואל אף ע"ג דהגבהה לאו צורך דניסוך הוא אפי' הכי פטור כיון דאשעת ניסוך לא מחייב דקים ליה בדרבה מיניה אשעת הגבהה נמי מיפטר דאמר לו הרי שלך לפניך כמו תרומה ונטמאת דכמו דאם נסכו אחר אומר לו הרי שלך לפניך הכי נמי כי ניסך ליה איהו אע"ג דמנסך ליה בידים כיון דקים ליה בדרבה מיניה ורב סבר כיון דבשעת הגבהה לא שייך למימר דקים ליה בדרבה מיניה יש לחייב מחמת הגבהה אכל מה שיעשה בידים אחרי כן אע"ג דההיא שעתא קים ליה בדרבה מיניה:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    קא אכיל ושתי מדידהו ולא אמיד דאימור מציאה אשכח - ודוקא באפטרופא שמינהו אבי יתומים האו דתלינן במציאה אבל באפטרופא שמינוהו בית דין כיון דאיכא למיחש ביה מסלקינן ליה דכי דינא לא מוקמי אלא גברא דבדיק ומהימן, והאי כיון דסאני שומעניה לא חזי להכי זו דעת הרמב"ם ז"ל. ולא ירדתי לסוף דעת רבינו ז"ל בזה דבשלמא לכתחלה לא מוקמינה ליה אפטרופא כיון דסני שומעניה אבל מכיון דנחית להו לנכסים, מספיקא אמאי מסלקינן ליה דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן ואי משום דלא אמיד מחזקינן ליה דאכיל מיתמי, אף בשמינהו אבי יתומים נסלקיה דהא אפטרופא דאפסיד אפילו כשמינהו אבי יתומים מסלקינן ליה, אלא אי איכא למיתלי בתרווייהו תלינן, ואי ליכא למיתלי בתרוייהו לא נתלה, ועוד דאם איתא דדוקא בששינהו אבי יתומים, לעולם לא הוה שתיק גמרא מיניה, והוה ליה למימר עמרם צבעא אפטרופוס שמינהו אבי יתומים הוה וכו' אלא ודאי מדסתם תלמודא ואמר אפטרופא דיתמי הוה, משמע דכך הדין בכל אפוטרופוס ומן הטעם שאמרנו דכיון שהורידוהו בית דין לנכסים מספיקא כיון דאיכא למיתלי במציאה לא מחזקינן ליה בגנב דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן. וצריך עיון.

    אי רמית שבועה עליה אתי לאימנועי - כלומר קודם שיחזיק בנכסים וכן פירש רש"י ז"ל. אבל לאחר שהחזיק בנכסים לא כל הימנו ואינו יכול להססלק, וכן מפורש בתוספת[א] בבא בתרא [פרק ח] אפטרופין עד שלא החזיקו בנכסי יתומין יכולין לחזור בהן משהחזיקו בנכסי יתומין אין יכולין לחזור בהן, אפטרופוס שמינהו אבי יתומין ישבע וכו', ומדפליג בסופא בין מינהו אבי יתומין למינהו בית דין שמע מיניה דרישא בין כך ובין כך משהחזיקו בנכסי יתומין אין יכולין לחזור בהן.

    אבא שאול אומר חילוף הדברים מינוהו בית דין ישבע מינהו אבי יתומין לא ישבע אמר רב חנן בר אמי אמר שמואל הלכה כאבא שאול. והכי קיימא לן. ואף על גב דתניא רבי אליעזר בן יעקב אומר זה וזה ישבע והלכה כדבריו, הא קיימא לן דאין למדין הלכה לא מפי משנה ולא מפי תלמוד. וכתב הרמב"ן נ"ר דאף לענין תשלומין כן דאפוטרופא שמינהו אבי יתומין אף על פי שפשע פטור מן התשלומין שאם לא כן אתי לאימנועי, והביא ראיה מהא דאמרינן בבבא קמא פרק שור שנגח ד' וה' (בבא קמא לט, א) גמרא, שור של חרש שוטה וקטן שנגחו מעמידין להן אפטרופין ומעידין להן בפני אפטרופא ומשוינן ליה מועד דכי הדר נגח משלם מן העליה ואמרינן מעלית דמאן רבי יוחנן אמר מעלית יתומין רבי אסי בן רבי חנינא אמר מעלית אפטרופין ומפרש טעמא התם רבי יוחנן אמר מעלית יתומין דאי אמרת מעלית אפטרופין מימנעי ולא עבדי ואף רבי יוסי בן רבי חנינא מודה דאפטרופין חוזרין ונפרעין מן היתומים לכי גדלי כדאיתא התם. והתם לכאורה בשפשע אפטרופא ולא שמרו קאמר דכיון דאיתמר סתמא משמע דלעולם משתלם מעידית יתומין בין שפשעו בשמירתו בין ששמרוהו שמירה פחותה, ואפטרופוס שמינוהו בית דין הרי הוא כנושא שכר משום דמצוה קא עביד ומשתכר בפרוטה דרב יוסף דהא קיימא לן כותיה. וכיון דליכא למיחש דילמא אתי לאימנועי משום דניחא ליה דנפיק עליה קלא דגברא מהימנא הוא והילכך חייב בגנבה ואבדה ונשבע כשומר שכר. ואם תאמר והלא אפטרופוס של שור המזיק מינוהו בית דין הוא ואפילו הכי אמר רבי יוחנן דאינו משלם דלמא אתי לאימנועי, יש לומר דהתם לא נפיק עליה קלא בהכי דגברא מהימנא הוא דלאו לתקנת היתומין מינוהו אלא לשמור השור שלא יזיק. והכי איתא הכא בירושלמי איתא [בנדפס: אתיא] דרבי יוחנן כרבנין ודרבי יוסי בן רבי חנינא כאבא שאול ומהדרין ואפילו יסבור כאבא שאול בעי הוא בר נש למיתן כמה ומיתקרי מהימנא. פירש דהתם איכא נאמנות ולא אתי לאימנועי משום שבועה אבל הכא ליכא משום נאמנות ואי רמית עליה תשלומין אתי לאימנועי ודרבי יוסי בר רבי חנינא כאבא שאול ואפילו יסבור כרבנין אדם מבריח עצמו מן השבועה ואין אדם מבריח עצמו מן התשלומין, והראב"ד ז"ל תירץ אותה במציעא בשילהי פרק המפקיד דטעמא דהתם דאפטרופוס אינו לא רועה בקר ולא בקרא אלא שמירת נכסים עצמו הוא מקבל עליו אבל שמירת נזקיהן שהן מזיקין לאחרים אינו מקבל עליו מן הסתם כי גנאי הוא לאפטרופוס שיהא בקרא אלא שימסור אותו לבקרא אם ימצאנו. עד כאן. ואי קשיא לך אי משוית ליה שומר שכר משום פרוטה דרב יוסף היכי אמר ליה רבי אבהו לרב תחליפא בר מערבא את אייתית קבא וכיילת ליה, אין ודאי כיילינן ליה פרוטה דרב יוסף, איכא למימר דאי משום פרוטה דרב יוסף קאמר אפילו מינהו אבי יתומין נמי אלא מדקאמר מנוהו בית דין בלחוד שמע מינה דלאו משום פרוטה דרב יוסף קאמר אלא שהוא כנושא שכר משום דמהימן ליה ולהכי הוא דלא מימנע, ורבינו האי גאון ז"ל כתב בספר המקח דאפטרופא דפשע נתחייב באותה פשיעה, והביא ראיה מהא דאמרינן בבבא מציעא פרק המפקיד (בבא מציעא מב, ב) ההוא אפטרופוס דיתמי דזבן להו תורא ליתמי לא הוה ליה ככי ושיני למיכל ומית אמר רמי בר חמא היכי לדיינוה דייני להאי דינא לימא ליה לאפטרופא זיל שלים לימא [נדפס: אמר אנא לבקרא מסרתיה דאלמא משום דאית להו בקרא ועלי דידיה רמיא ההיא נטירותא הוא דמיפטר אפטרופא הא לאו [בנדפס: הכי] איהו משלם דכשומר שכר הוא, והרמב"ן נ"ר כתב דההוא דינא לא קאי במסקנא אבל לעולם אפטרופוס שמינהו אבי יתומים פטור אפילו מפשיעה משום דמימנע ולא עביד כיון דליכא הנאה דמהימן, [בנדפס: ור"י ז"ל הידוע בעל התוספות מן המחייבים כדעת הגאון רבינו האי דדחה אותה ראיה של שור חרש שוטה וקטן דשאני התם דאינו נעשה אפטרופא לתועלת היתומין אלא אדרבא לחוב להן ואי אמרת מעלויה דאפטרופא אתי לאמנועי אבל בעלמא דלתועלת היתומים לא אתי לאימנועי משום פשיעתו. ונראין דבריהן דההוא אפטרופא דבפרק המפקיד ראיה גדולה היא דהא דלא קאי ההוא דינא התם לא מהאי טעמא הוא וכדאיתא התם].

    איתמר מנסך רב אמר מנסך ממש - ולרב נחמן ורב עמרם ורב יצחק דאמרי דאפילו למאן דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו הני מילי נכרי אבל ישראל לצעוריה קא מכוין הא אוקימנא התם בשחיטת חולין בשילהי השוחט (חולין מא, א) בישראל מומר ואי נמי בישראל שקבל התראה דכיון שהתיר עצמו למיתה אין לך מומר גדול מזה, אבל לרב הונא דאמר היתה בהמת חבירו רבוצה לפני עבודה זרה כיון ששחטי בה סימן אחד נאסרה דסבירא ליה דאפילו בישראל אמרינן אדם אוסר דבר שאינו שלו מוקמינן לה להא אפילו בישראל שאינו מומר ושלא קבל ההתראה. ומיהו מסתברא דהכא בשהתרו בו וקבל עליו ההתראה משמע להו מדאמרינן מאן דאמר מערב מאי טעמא לא אמר מנסך אמר לך מנסך קם ליה בדרבה מיניה ואי בשלא התרו בו לא הוה ליה למימר בהאי לישנא קם לה בדרבה מיניה דהשתא מיהא לאו בר קטלא הוא דאף על גב דקיימא לן כריש לקיש דאמר חייבי כריתות שוגגין ודבר אחר פטור כיון דאילו אתרו ביה פטור כדאיתא בכתובות פרק אלו נערות (כתובות לד, ב) הכי הוה ליה למימר מנסך כיון דאילו אתרו ביה פטור דקם ליה בדרבה מיניה השתא נמי פטור, ודוקא בשלא הגביהו דאילו הגביהו מדאגביה קנייה ומתחייב בנפשו לא הוי עד דמנסך ליה והגבהה לאו צורך ניסוך היא וכדאמרי בכתובות בריש פרק אלו נערות (כתובות ל, ב) גבי גונב חלבו של חברו ואכלו, ואי נמי הכא אפילו בשהגביהו ושלא לקנותו. [בנדפס: והא דלא קאמר מנסך ממש ובשהגביהו ורבי ירמיה משום דמתניתין מנסך סתם קאמר ולא קאמר הגביהו ונסכו ורב ירמיה משום דקשיא ליה היינו מערב והיינו מדמע מוקי לה דעל כרחין לאו מערב הוא מתניתין דתרתי למה אלא במנסך ממש בלא הגבהה על דעת לגזלה אי אפשר דאם כן קם ליה בדברבה מיניה אבל ליכא למימר דפליגי דאגבהה אי אמרינן הגבהה לאו צורך ניסוך הוא או לא דהא קיימא לן בפרק אלו נערות דאמרינן הגבהה לאו צורך אכילה היא דאי בעי גחין ואכיל. הכי נראה לי].

    Babylonian Talmud · folio map

    Gittin 52b

    Gittin 52b. The full printed text of this folio side - 17 numbered segments, about 330 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Gittin 52b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026