Talmud Builders

    Gittin 30a

    Back to index

    English translation — Gittin 30a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1When the court appoints a second agent, must they do so in the presence of the first agent, or may it be when not in his presence? He then resolves it: The second agent may be appointed either in his presence or not in his presence. Similarly, they sent from there, from Eretz Yisrael, this ruling: The court may appoint another agent either in the presence of the first agent or not in his presence.

    2§ The Gemara relates another incident, involving a certain man who said to the agents with whom he entrusted a bill of divorce: If I do not arrive from now until thirty days have passed, let this be a bill of divorce. He came at the end of the thirtieth day, but he was prevented from crossing the river by the fact that the ferry was located on the other side of the river, so he did not cross the river within the designated time. He said to the people across the river: See that I have arrived, see that I have arrived. Shmuel said: That is not considered to be an arrival, even though it is clear that he intended to arrive, so the bill of divorce is valid.

    3The Gemara relates: There was an incident involving a certain man who said to agents with whom he had deposited a bill of divorce: If I do not appease my wife within thirty days, let this be a bill of divorce. He went to appease her, but she was not appeased. Rav Yosef said: Did he give her a large vessel [ tarkeva ] full of dinars but she was not appeased? Although his inability to appease her was a result of his lack of financial means, since he did not properly fulfill his condition to appease her, the bill of divorce is valid.

    4There are those who say a different version of the statement, that Rav Yosef said: Did he need to give her a vessel full of dinars in order to appease her? This is a situation where he attempted to appease her, but she was not appeased. Therefore, he did fulfill his condition, and the bill of divorce is not effective, as it is not his fault that she was not appeased.

    5The Gemara explains the difference between the first and second versions of Rav Yosef’s statement: This second version, in which the bill of divorce does not take effect, is according to the one who says: Circumstances beyond one’s control have legal standing with regard to bills of divorce. Therefore, the bill of divorce is not valid, as the husband did all he could to appease her. This first version, in which the bill of divorce is valid, is according to the one who says: Circumstances beyond one’s control have no legal standing with regard to bills of divorce.

    6MISHNA: The mishna continues the discussion of the presumption that a person remains alive. With regard to one who lends money to a priest, or to a Levite, or to a poor person, with the understanding that he will separate their portion of the teruma and tithes from his produce on the basis of that money, i.e., he will subtract from the debt owed by the priest or Levite the value of the teruma and tithes separated from the produce, he may separate the teruma and tithes from his produce on the basis of that money with the presumption that they are still alive, and he need not be concerned that perhaps the priest or the Levite died in the interim, or that the poor person became rich and is no longer eligible to be given the poor man’s tithe. The priest or Levite benefits from this arrangement, as he receives his gifts up front in the form of a loan. The Israelite benefits in that he does not need to seek out a priest or Levite each time he has produce from which he must separate teruma and tithes.

    7If in fact they died, then he must obtain permission from the heirs in order to continue the arrangement. However, if he lent money to the deceased, and he stipulated in the presence of the court that the debt would be repaid in this manner, then he does not need to obtain permission from the heirs.

    8GEMARA: The mishna assumes that the priest, Levite, and poor person acquire the teruma and tithes that the creditor separates from his produce, but they agree at the time of the loan that the tithes and teruma will then be acquired by the creditor as payment of their debt. The Gemara asks: And can the priest, Levite, and poor person transfer possession of the terumot or tithes back to the creditor even though the produce did not come into their possession?

    9Rav says: This is stated with regard to associates of the priesthood and the Levites, i.e., people who have an arrangement with a specific priest or Levite to give him their teruma or tithes. The specific priest or Levite therefore has a presumptive status of ownership of the tithes or teruma and is considered to have acquired them. And Shmuel says: This is stated with regard to one who has the priest or Levite acquire the gifts through the act of acquisition of others, who acquire the teruma and tithes on their behalf. The lender is then able to reclaim the gifts as repayment of the loan. Ulla said: In accordance with whose opinion is this mishna? It is the opinion of Rabbi Yosei, who says in other contexts: The Sages, by means of an ordinance, rendered one who does not acquire like one who acquires. Here, too, the Sages instituted an ordinance to enable this arrangement.

    10The Gemara explains why each of the aforementioned Sages disagreed with the others. All the other Sages, i.e., Shmuel and Ulla, do not state their opinions in accordance with the opinion of Rav, because the mishna does not teach explicitly that the halakha is stated with regard to associates of the priesthood and the Levites. Rav and Ulla do not state their opinions in accordance with the opinion of Shmuel because the mishna does not teach that this halakha is stated with regard to one who has the priest or Levite acquire the gifts through the act of acquisition of others. Rav and Shmuel also do not state their opinions in accordance with the opinion of Ulla because we do not establish the mishna to be stated in accordance with an individual opinion, in this case Rabbi Yosei; rather, the assumption is that the ruling of the mishna is written in accordance with the majority opinion.

    11§ The Sages taught in a baraita ( Tosefta 3:1): With regard to one who lends money to a priest, or to a Levite, or to a poor person with the understanding that he will separate their portion of the teruma and tithes from his produce on the basis of that money, he may separate the teruma and tithes from his produce on the basis of that money, with the presumption that they are still alive.

    12The baraita continues: And he may contract with them according to the low market rate, i.e., he may set a price for the gifts that he will separate in the future based on either their value at the time of the loan, or their value when they will be separated, whichever is lower. And this is not subject to the prohibition of interest, meaning that if the market rate falls, it will not be considered as though they are repaying in excess of the amount of the loan. And the Sabbatical Year does not cancel this loan; even after the Sabbatical Year, the lender may continue to collect his debt in this manner.

    13The baraita continues: And if the lender seeks to renege on this agreement, he may not renege. If the owner despaired of retrieving the loan, as he thought that he would not need to separate any teruma or tithes and therefore thought that he would not collect payment for the loan, although it later became clear that he was mistaken, he may not separate the teruma and tithes from his produce on the basis of that money, because one may not separate teruma and tithes on the basis of one’s loan that one had thought lost. Once he despaired of retrieving the loan, the sum of the loan is permanently acquired by the borrowers and the lender may not use the tithes and teruma to serve as repayment.

    14The Gemara clarifies the rulings of the baraita : The Master said: He may contract with them according to the low market rate. The Gemara asks: Isn’t this obvious? The Gemara answers: This teaches us that even though he did not contract explicitly that he would use the lower market price, he is considered like one who did so contract and may do so anyway.

    15The baraita also teaches: And this is not subject to the prohibition of interest. The Gemara asks: What is the reason for this? The Gemara answers: Since, when the priest or Levite has no teruma or tithes that he received from the creditor, e.g., when the grain in the field did not sprout due to a drought, he does not give anything to the creditor in repayment of the loan, this indicates that it is not a true loan. Therefore, when the priest or Levite has teruma and tithes, this also is not subject to the prohibition of interest.

    16The baraita also teaches: And the Sabbatical Year does not cancel this loan. The Gemara explains: The reason is that concerning this loan, one cannot read the verse stated with regard to the cancellation of debts by the occurrence of the Sabbatical Year: “He shall not exact it of his neighbor and his brother; because the Lord’s release has been proclaimed” (Deuteronomy 15:2). Since in any event one cannot claim repayment of this type of loan, it is not addressed by the verse in question.

    17The baraita also teaches: And if the lender seeks to renege on this agreement, he cannot renege. Rav Pappa said: They taught this only with regard to a homeowner, i.e., an owner of produce, who wishes to renege on his agreement with a priest. In that situation, the homeowner cannot demand repayment of the loan with money. However, with regard to a priest who wishes to renege on his agreement with a homeowner, if he seeks to renege, he may renege. What is the reason for this? As we learned in a mishna ( Bava Metzia 44a): In any transaction, if the purchaser gave the seller money but did not yet pull the produce, then the seller can renege on the sale. Here, since the priest received money and the homeowner did not yet formally acquire the produce, the priest can renege on the agreement.

    18The baraita also teaches: If the owner despaired of retrieving the loan, he may not separate the teruma and tithes from his produce on the basis of that money because one may not separate teruma and tithes on the basis of a loan that he had thought lost. The Gemara asks: Isn’t this obvious, as he is no longer owed the money? The Gemara answers: No, it is necessary to teach this halakha in a case where the seeds produced stalks and became dried out. Lest you say that growth of stalks is a significant matter, as there is a chance that the produce will still grow and so he does not fully despair, the baraita teaches us that even in such a situation, since the produce is very unlikely to recover, he does despair of retrieving the loan.

    19§ It is taught in a baraita ( Tosefta 3:1) that Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: With regard to one who lends money to a priest or to a Levite in court and they died before repaying the loan, he separates teruma and tithes on the basis of that money with the presumption that there is one from that tribe who inherited from them, and he need not confirm that the deceased priest or Levite has immediate heirs. He then continues the arrangement based on the transfer of the debt to the heirs. And if he lent money to a poor person in court, and the poor person died before repaying the loan, the creditor separates tithes on the basis of that money with the presumption that the poor of the Jewish people would agree to continue the arrangement. Rabbi Aḥai says: It is with the presumption that the poor of the world would agree to continue the arrangement.

    20The Gemara asks: What is the difference between the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov and the opinion of Rabbi Aḥai? Rabbi Aḥai too must have meant only poor Jews and not poor gentiles, who are not given tithes.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    כי משוו ב"ד שליחמי בעי בפניו דשליח קמא או אפילו שלא בפניו כגון זה שהוא אנוס ואינו יכול לעכב כאן וילך לדרכו:

    מבראמעבר המים שלא מצא את המעבורת:

    לא שמיה מתיאדלא מטי עד הכא ואין טענת אונס בתנאי גיטין למימר אניסנא א"נ יש אונס בגיטין הא אוקימנא בשמעתא קמייתא דכתובות דהאי אונסא דשכיח הוא ואיבעי ליה לאתנויי:

    ליהוי גיטאמעכשיו אמסור לה גט על תנאי זה אי לא אפייס לה:

    פייסהבדברים והרבה עליה ריעים ולא נתרצתה להשלים אתו:

    מי יהב לה תרקבא דדינרי ולא איפייסאוכיון שלא עשה כן נמצא שלא פייסה ואע"פ שאין לו לא אמרינן אניס דאין אדם יכול לטעון אונס בתנאי של גט והוי גיטא:

    אטו תרקבא דדינרי בעי למיתב להוהרי אין לו ואנוס הוא דהא פייסה במה שבידו לעשות ולא איפייסא ולא הוי גיטא דיש אונס בגיטין:

    הא כמאן דאמר כו'פלוגתא דתרי לישני ואליבא דרבא היא במסכת כתובות בשמעתא קמייתא:

    מתני' להיות מפריש עליהן מחלקןהמלוה הזה כשיפריש תרומותיו ימכור התרומה ויעכב הדמים לעצמו בפרעון החוב זה בשביל הכהן וכן המעשר ראשון בשביל לוי ומעשר עני בשביל עני והמעשרות יעכב ויאכל אלא שמפריש מעשר מן המעשר לכהן שהן מותרין לזרים מכיון שאין כאן גזל מתנות שכבר נתן דמיהם לכהן זה ובשעת ההלואה פסק להם דמים:

    ליטול רשות מן היורשיןמפני שאין חוב זה מוטל עליהן לפרוע יטול מהם רשות אם רוצים שיתקבל חובו בשבילם יעכבם ממעשרות עצמו:

    אינו צריך ליטול רשותדיש כח לב"ד להטיל חוב זה על כל הכהונה והלויה לפי שתקנתם הוא שימצאו מעות להלואה:

    גמ' ואע"ג דלא אתו לידיהבתמיה אע"פ שאינו נותנן לכהן ויחזירם לו קתני מתני' דיפריש עליהן וכיון דלא מטו לידיה מאן זכי ליה להאי כהן הך תרומה שיקבלנה זה בחובו והיאך יצא ידי נתינה:

    במכרי כהונהכמו איש מאת מכרו (מלכים ב י״ב:ו׳) שהם מכיריו ואוהביו דאינו רגיל לתת תרומות ומעשרות אלא לכהן זה הלכך כיון דמלתא דפשיטא היא דלדידהו יהיב להו אסחי להו שאר כהני דעתייהו והוה כמאן דמטו לידייהו דהני:

    במזכה להן ע"י אחריםכשהוא מפריש מוסרו למעשרות ביד אוהבו ואומר זכי במעשר זה לפלוני לוי והוה ליה כמאן דמטא לידיה וחוזר ומחזירן לו:

    עשו את שאינו זוכה כזוכהבמקומות הרבה מפני תקנה עשו כן לרבי יוסי בהניזקין (לקמן גיטין דף נט:) עני המנקף בראש הזית ומצודות חיות ועופות ומציאת חרש ובבכורות (דף יח:) כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות ובגמרא דשנים אוחזין (ב"מ דף יב:) השוכר את הפועל ילקט בנו אחריו דאף על פי שאין זכיה לקטן עשאוהו כזוכה ובכולן י"ל מפני תקנה עשו:

    כשער הזולשאם יוזלו חיטין בשעת הפרשת תרומות אקבלם באותו השער של שעת הפרשה:

    ואין בו משום רביתבשאר פוסקין בעינן עד שיצא השער וכאן פוסק בשעת הלואה בכך וכך אף על פי שלא יצא השער:

    ואם בא לחזורלקמן מפרש:

    נתייאשו הבעליםכגון שהלוהו כדי שיעור תרומות שנה זו ועל מנת לקבלם בשנה זו וראה שנשתדפו שדותיו ונתייאש מאותה הלואה ואמר ווי לחסרון כיס ואחר כך חזרו ונתקנו אין מפריש עליהם דיאוש דבר האבד הוא:

    פוסק עמהם כשער הזול פשיטאבכל תנאי נמי אם בא לפסוק כשער הזול מי ימחה בידו גבי שאר פוסקין על הפירות נמי הכי תניא באיזהו נשך (ב"מ דף עב:):

    כמי שפסק דמיוה"ק הפיסוק שהוא פוסק עמהן כשער הזול הוא שאם יוזלו מדמים הללו שהוא פוסק בשעת הלוואה יקבלם כשער הזול:

    דכי לית ליהכגון אם נשתדפו שדותיו:

    לא קרינא ביה לא יגוששאינו יכול לתובעו כלום:

    בעל הביתאם בא לחזור בכהן אין יכול שהרי כספו בידו וזה לא היה לו למשוך ממנו כלום דלימא ליה לא משכתי:

    אבל כהן חוזר בודכיון דעשאוהו כזוכה יכול לטעון לא משכת ממני פירות:

    לא צריכא דאקוןבשעה שייבשו ונתייאש כבר עלו בקנה:

    מהו דתימא אקנתא מילתא היאדמשעלו בקנה אם מתייבשים חוזרים ומתקנים ומלתא דלא שכיחא הוא שיהו מתקלקלין לגמרי ולא הוי יאוש מעליא קמ"ל:

    אותו השבטשהקרוב להם באותו השבט ראוי ליורשם וכל לויים זוכין במעשרות לפיכך יעכב זה את המעשרות בשביל הקרוב להם בלוייה:

    בחזקת עניי ישראלהכא ליכא למימר בחזקת יורשין שמא יורשים עשירים הם אבל בחזקת שאר עניים יפריש ויעכבם דהואיל ותקנת עניים הוא ניחא להו לכל עניי ישראל שתהא דת זו נוהגת בישראל כדי שימצאו מלוים להם כשיצטרכו הלכך כי גבי משאר עניים לאו גוזל את העניים הוא:

    גיטין 30 עמוד א

    1כי משוו ב"ד שליח; בפניו, או שלא בפניו? הדר פשטה: בין בפניו בין שלא בפניו. שלחו מתם: בין בפניו בין שלא בפניו.

    2ההוא דאמר: אי לא אתינא עד תלתין יומין ליהוי גיטא. אתא ופסקיה מברא. אמר להו: ״חזו דאתאי״, ״חזו דאתאי״. אמר שמואל: לא שמיה מתיא.

    3ההוא דאמר להו: אי לא פייסנא לה עד תלתין יומין ליהוי גיטא. אזל פייסה, ולא איפייסא. אמר רב יוסף: מי יהיב לה תרקבא דדינרי ולא איפייסא׃

    4איכא דאמרי אמר רב יוסף מידי תרקבא דדינרי בעי למיתב לה הא פייסה ולא איפייסא׃

    5הא כמאן דאמר יש אונס בגיטין הא כמאן דאמר אין אונס בגיטין:

    Mishna

    6המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין ואינו חושש שמא מת הכהן או הלוי או העשיר העני׃

    7מתו צריך ליטול רשות מן היורשים אם הלוון בפני ב"ד אינו צריך ליטול רשות מן היורשין:

    Gemara

    8ואף על גב דלא אתו לידיה׃

    9אמר רב במכרי כהונה ולויה ושמואל אמר במזכה להם ע"י אחרים עולא אמר הא מני ר' יוסי היא דאמר עשו את שאינו זוכה כזוכה׃

    10כולהו כרב לא אמרי במכרי לא קתני כשמואל לא קאמרי במזכה לא קתני כעולא נמי לא אמרי כיחידאה לא מוקמינן׃

    Baraita

    11ת"ר המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין׃

    12ופוסק עמהן כשער הזול ואין בו משום רבית ואין שביעית משמטתו׃

    13ואם בא לחזור אינו חוזר נתייאשו הבעלים אין מפריש עליהם לפי שאין מפרישין על האבוד׃

    14אמר מר פוסק עמהם כשער הזול פשיטא הא קא משמע לן אף על פי שלא פסק כמי שפסק דמי׃

    15ואין בו משום רבית מאי טעמא כיון דכי לית ליה לא יהיב ליה כי אית ליה נמי אין בו משום רבית׃

    16ואין שביעית משמטתו דלא קרינא ביה (דברים טו, ב) לא יגוש׃

    17ואם בא לחזור אינו חוזר אמר רב פפא לא שנו אלא בעל הבית בכהן אבל כהן בבעל הבית אם בא לחזור חוזר דתנן נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות יכול לחזור בו:

    18נתייאשו הבעלים אין מפריש עליהן לפי שאין מפרישין על האבוד: פשיטא לא צריכא דאקון מהו דתימא אקנתא מילתא היא קמ"ל:

    Baraita

    19תניא ר' אליעזר בן יעקב אומר המלוה מעות את הכהן ואת הלוי בב"ד ומתו מפריש עליהן בחזקת אותו השבט ואת העני בבית דין ומת מפריש עליו בחזקת עניי ישראל ר' אחי אומר בחזקת עניי עולם׃

    20מאי בינייהו?

    Tosafot

    מי יהיב לה תרקבא דדינרי ולא איפייסא‎—Did he give her three Kavin of Dinarin and she was not appeased O VERVIEW The גמרא relates an incident where a man gave a גט to his wife with the stipulation that if I do not appease her within thirty days, the גט should be effective retroactively. He attempted to appease her, but the wife was not appeased. רב יוסף ruled that the גט is valid, since did he offer to give her three קבין of דינרין (a huge sum), therefore he did not appease her. ----------------------------- תוספות responds to an anticipated difficulty: אף על גב דלית ליה אין טענת אונס בגיטין והוי גט‎ – Even though he does not have תרקבא דדינרי, nevertheless the גט is valid, for there is no אונס claim, regarding a גט‎. תוספות asks: ואם תאמר וכי יהב לה נמי תרקבא דדינרי אמאי לא הוי גיטא הא לא איפייסא – And if you will say; and even if he gave her תרקבי דדינרי, why is it not a valid גט, since she was not appeased?! תוספות answers: ואומר רבינו יצחק דאי לא פייסנא לה משמע אם לא אטרח לפייסה בדבר גדול – And the ר"י says that the stipulation, ‘ if I do not appease her’, means, ‘if I will not trouble myself to appease her in a substantial way’ – ואי יהב לה הרי טרח לפייסה וקיים תנאו אף על פי שלא נתפייסה: So if he gave her תרקבי דדינרי, he troubled himself to appease her and he fulfilled his stipulation, even though she was not appeased. S UMMARY אי לא פייסנא means I will try exceedingly hard to appease her, regardless whether she is appeased or not. T HINKING IT OVER Is the extraordinary effort that is required to fulfill his תנאי of appeasement, depend on the man (that he do something extraordinary for a person in his situation), or on the woman (that he does something extraordinary for a person in her situation)?

    במכרי לא קתני‎—It does not state, ‘by his friends’ O VERVIEW The משנה stated that if one lent money to a כהן, etc., he may withhold the תרומה as a payment for his loan. The גמרא asked how can this be, since the כהן never received the תרומה‎?! רב answered that the משנה is discussing מכרי כהונה so it is considered as if the כהן received it. שמואל answered that he was מקנה the תרומה to the כהן (through an agent). The גמרא explains that שמואל does not learn like רב since the משנה does not mention מכרי כהונה, and רב does not learn like שמואל since the משנה made no mention of מזכה ע"י אחר‎. This obviously requires some clarification since the difficulty in each פשט is the same (that it is not mentioned in the משנה), why did each one (רב and שמואל) choose his particular interpretation?! --------------------------------- תוספות responds to the anticipated difficulty: אף על גב דמזכה נמי לא קתני מכל מקום ניחא ליה לאוקמי במזכה דאיירי בכל כהנים – Even though that מזכה is also not mentioned in the משנה, nevertheless it was more feasible to establish the משנה by מזכה since it is applicable to all כהנים, rather than establishing the משנה by מכרי כהונה which applies to a limited amount of כהנים‎ – ומאן דמוקי לה במכרי משום דמזכה לא קתני אף על גב דמכרי נמי לא קתני‎ – And רב who established the משנה by מכרי since the משנה does not state מזכה, even though it also does not state מכרי, because – משמע ליה מפרישין עליהן סתם בלא שום זיכוי: It seems to רב that the term מפריש עליהן which is stated simply without qualification indicates that it is done without any זיכוי (transference of ownership). S UMMARY The advantage of מזכה is that it applies to all כהנים, and the advantage of מכרי כהונה is that fits well with מפרישין‎. T HINKING IT OVER Why did the גמרא have to mention, מכרי לא קתני and מזכה לא קתני, when the גמרא could have offered תוספות explanation why רב ושמואל disagree with each other?

    כיחידאה לא מוקמינן‎—We do not establish it according to an individual Overview עולא explained why in the משנה he can be מפריש the תרומה and deduct it from the loan, even though the כהן did not receive it, is because the משנה follows the ruling of ר' יוסי, who stated that עשו שאינו זוכה כזוכה‎. The גמרא said that רב ושמואל disagree with עולא, for we do not establish a משנה like a יחיד (meaning ר' יוסי). תוספות reconciles our גמרא with a seemingly contradictory גמרא‎. ------------------------------------ תוספות responds to an anticipated difficulty: אף על גב דשמואל פסיק בפרק קמא דבבא מציעא (דף יב, א) כרבי יוסי – Even though that שמואל ruled in the first פרק of מסכת ב"מ like ר' יוסי‎ – דעשו את שאינו זוכה כזוכה‎ – That the חכמים occasionally made one who did not acquire something as if he acquired it, so what is the difficulty with establishing our משנה according to ר"י, since שמואל maintains that the הלכה is like ר"י – תוספות responds: מכל מקום מסתבר ליה לאוקמי מתניתין אפילו כרבנן : Nevertheless שמואל finds it more logical to establish our משנה even according to the רבנן who do not maintain עשו שאינו זוכה כזוכה‎. S UMMARY It is preferable to establish a משנה according to the רבים, rather than establish it according to יחיד, even though he is accepted להלכה‎. T HINKING IT OVER Can we differentiate between the case in ב"מ (regarding the קטן) where שמואל rules עשו שאינו זוכה כזוכה, and the case in our משנה where perhaps we do not say עשו שאינו זוכה כזוכה‎?

    ופוסק עמהן כשער הזול‎—And he contracts with them at the lower rate Overview The ברייתא states that when he is מפריש תרו"מ on the account of the loan, he deducts the price of the תרו"מ according to the lower market rate. תוספות clarifies what is meant with ופוסק כשער הזול‎. ----------------------------------- כדמפרש דאף על גב דלא פסק כמי שפסק דמי‎ – As the גמרא explains shortly that even though he was not פסק, it is considered as if he was פסק and he deducts it כשער הזול‎. ואין בו משום רבית אפילו פוסק הרבה פחות משער הזול: And there is no prohibition to do this on account of רבית, even though he is פוסק much less than the שער הזול‎. S UMMARY The מלוה may contract for a very low price even less than the שער הזול‎. T HINKING IT OVER 1. Why was it necessary for תוספות to write that דאע"ג דלא פסק כמי שפסק דמי, when the גמרא explicitly states so (as תוספות himself indicates)?! 2. When תוספות writes ואין בו משום רבית, is it referring only to the case where he is פוסק הרבה פחות משער הזול, or is this needed even for the case of אע"ג דלא פסק כמי שפסק דמי that nevertheless it is not רבית (or there is no need to tell us that it is not רבית since it is כשער הזול)?

    הא קא משמע לן אף על גב דלא פסק כולי‎—This informs us that even though he did not contract, etc. O VERVIEW The ברייתא, when it stated ופוסק עמהן כשער הזול, means that even though he was not פסק, it is as if he was פסק‎. Our תוספות reconciles our גמרא with a seemingly contradictory גמרא‎. ------------------------------ תוספות asks: ואם תאמר הא נמי פשיטא דבפרק איזהו נשך (שם דף עב, ב) – And if you will say; this too (that אע"פ שלא פסק כמי שפסק דמי) is obvious, for in פרק איזהו נשך‎ – אמר רבי יהודה שיכול לומר לו תן לי כזה או תן לי מעותי‎ – ר"י rules that he can tell (the seller), ‘ give it to me for this lower price, or give me back my money’ – תוספות answers: ויש לומר דהתם שאומר לו בשעת הזול אבל הכא אפילו שתק עד שהוקר השער: And one can say; that there he is saying it to him (תן לי כזה או תן לי מעותי), when the price is low. However here, even if the מלוה was silent when the price was low until the price rose, nevertheless he can still receive it at the שער הזול even if לא פסק‎. S UMMARY The novelty here is that he can receive the תרו"מ בשער הזול even after the price rose. T HINKING IT OVER תוספות is asking that according to ר' יהודה it is פשיטא‎. However perhaps this ברייתא is according to the רבנן who argue with ר"י and maintains that you cannot say תן לי כזה או תן לי מעותי if you were not פוסק‎?!

    כיון דכי לית ליה לא יהיב ליה כולי‎—Since that when he does not have, he does not give him, etc. O VERVIEW The גמרא explains the reason why there is no איסור רבית (even though he is deducting the תרומה at a very low price) is because the מלוה is not assured of payment, for if his fields do not produce (so there is no תרו"מ), the כהן will not have to pay him back. ------------------------------- תוספות responds to a difficulty: והא דאסר רב בפרדיסא באיזהו נשך (שם דף עג, א) אף על גב דאית ביה תיוהא – And this which רב forbade, in פרק איזהו נשך, the practice of פרדיסא, even though there can be spoilage in the grapes; why is our case different? תוספות responds: הכא התירו משום תקנת כהן: Nevertheless here they permitted it because of the benefit to the כהן‎. S UMMARY The היתר of a possible loss to avoid the איסור רבית is not universal. T HINKING IT OVER Is תוספות question also according to פרש"י בד"ה ואין‎?

    לא שנו אלא בעל הבית בכהן‎—It was not taught, only regarding the owner with the Kohain O VERVIEW The ברייתא taught, regarding the rule of lending money to a כהן, etc. in order to be repaid from תרומה, etc., that if he wants to retract from this deal, he cannot. רב פפא commented that this means that the lender (the בעה"ב) cannot retract, but the כהן may retract. תוספות explains this ruling. ---------------------------------------- אפילו לרבנן דפליגי ארבי שמעון בפרק הזהב (שם דף מד, א) – This ruling of רב פפא applies even according to the רבנן who argue with ר"ש in פרק הזהב‎ – ולית להו כל שהכסף בידו ידו על העליונה – And they do not maintain that the upper hand is by the one who has the money, nevertheless – הכא לא גרע מכי לית ליה לא יהיב – Here it is not worse than a situation where if there is no תרומה (the produce did not grow), the כהן does not have to give him other payments – אי נמי כדפירש בקונטרס דהכא דאין לו למשוך ממנו כלום לא מצי הדר ביה: Or you may also say like רש"י explained that here by מלוה את הכהן, where the בעה"ב has no need to pull anything from the כהן, therefore the בעה"ב cannot retract. S UMMARY The רבנן agree that only the כהן can retract but not the בעה"ב; either because it was agreed that דכי לית ליה לא יהיב ליה, or because there is no need for משיכה here. T HINKING IT OVER The produce which is being given to the בעה"ב is a דבר שלא בא לעולם, so even if we maintain אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, nevertheless the rule is that before it is בא לעולם, one can retract, so why cannot the בעה"ב retract?

    License: CC-BY-NC

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    ההוא דאמר אי לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין ליהוי גיטא אתא בסוף תלתין יומין

    ופסקיה מברא אמר חזו דאתאי אמר שמואל לא שמיה מתיאולא נתקיים התנאי לפיכך הגט גט. ובריש שמעתא קמייתא דכתובות אתיא למידק מינה דאין טענת אונס בגיטין, ודחו לה התם, דילמא אונסא דשכיח שאני דכיון דשכיח ולא אתני, אנן סהדי דעל דעת כן יהיב דאי פסקיה נהרא ליהוי גיטא. וכתב רבינו חננאל ז"ל והא שנויא הוא, דהא הכא דהוא דין עיקר הגיטין לא דחו להא דשמואל בהא. והא דרב יוסף דאמר

    וכי תרקבא דדינרי איבעי לה למיהב לה הא פייסה ולא איפייסאתרי לישני נינהו ולא ידעינן בבירור איזו היא בתרייתא למיסמך עליה. [בנדפס: וראינו] רבותינו ז"ל דעבוד עובדא אין אונס בגיטין. עד כאן.

    מי יהב לה תרקבא דדינרי ולא אייפיסאואוקימנא לה

    כמאן דאמר אין טענת אונס בגיטיןואם תאמר, למאן דאמר אין טענת אונס בגיטין אפילו כי יהיב לה נמי תרקבא דדינרי לא הוי גיטא, דמכל מקום לא קיים תנאו. יש לומר, דאי לא מפייסנא, משמע אם לא אטרח לפייסא בדבר גדול, והילכך אי יהיב לה, הא טרח ופייסה, אבל כי לא יהב לה אף על פי שהוא אנוס שאין בידו במה לפייסה מכל מקום הרי לא קיים תנאו ואין טענת אונס.

    מתני'המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן מפריש עליהן מחלקן. תקנה התקינו כדי שימצאו מי שילוה אותם.

    ואם מתו נוטל רשות מן היורשין וכו'ירושלמי: ביורשי כהונא ולויה היא מתניתין, אבל ביורשי עני אין לעני נחלה.

    גמראואף על גב דלא אתא לידיה. כלומר היכי זכו אינהו שיקבלנה זה בחובו, והיכי נפיק האי ידי נתינה.

    אמר רב במכרי כהונה ולויה ושמואל אמר במזכה להם על ידי אחר כלומר ואחר כך נוטלו ממנו ומשום תקנת חכמים דאי מדינא כיון דיהביה להאי דליזכי ביה לכהן או ללוי תוב לא מצי הדר ומישקל מיניה ואידך נמי לא מצי מהדר ליה. אלא תקנה התקינו כדי לפתוח להם את הדלת שילוו להם בעלי בתים.

    הא דאמרינןכולהו כעולא לא אמרי כיחידאה לא מוקמי ליה. לאו למימרא דשמואל לא סבר ליה כרבי יוסי דהא תניא בריש פרק קמא דבבא מציעא (יב, א) השוכר את הפועל ילקט בנו אחריו. למחצה לשליש ולרביע לא ילקט בנו אחריו. רבי יוסי אומר בין כך ובין כך אשתו ובניו מלקטין אחריו. ואמר שמואל הלכה כרבי יוסי, אלא מכל קום ניחא להו טפי לאוקומי מתניתין כרבים. אי נמי יש לומר דהכי קאמר

    כיחידאה לא מוקמי לה דסבירא להו דרבי יוסי בכי האי גוונא לא אמר עשו את שאינו זוכה כזוכה, דכיון דלא מכר הוא ולא זכהו עדיין לכהן לא מיקיימנא מצות נתינה בכך וההיא דבכורות דאמר רבי יוסי כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות הם הוא דעשו את שאינו זוכה כזוכה לפי שנתן אחד מן הספקות ביד כהן. ובירושלמי גרסינן רבי אבהו בשם רבי שמעון בן לקיש דרבי יוסי היא דתנינן תמן כל שיש חליפין ביד כהן פטור מן המתנות ורבי מאיר מחייב, כלום אמר רבי יוסי לא בקיים ברם הכא עד כדון בעי מיזרע.

    פוסק עמו כשער הזול ואין בו משום רביתנראה לי דתרתי קאמר, פוסק עמו כלומר סתמו כפוסק עמו וכענין שאמרו בבבא מציעא (עד, ב) דדעתיה דאיניש אתרעא זילא, ועוד אין משום רבית ואפילו פוסק עמו שיתן לו סאה בדינר ואף על פי ששוה הישן עכשיו יתר וכן החדש בשעת גבייה, וטעמא כדמפרש ואזיל בכל חדא מינייהו. ורש"י ז"ל נראה שפירש דחדא קאמר פוסק כשער הזול ובפיסוק זה אין בו משום ריבית. ואינו מחוור בעיני.. אין המאמר הזה בכת"י.

    ואין השביעית משמטתותמיהא לי, אמאי לא אקשי נמי בהא פשיטא, דהא המלוה את חבירו לעשר שנים אין השביעית משמטתו כדאיתא במכות (ג, ב). וליתא, דההיא מימרא היא, והתם נמי פלוגתא היא אי משמטא או לא. אין לזה הקטע בכת"י.

    אם בא לחזור אינו חוזר אמר רב פפא לא שנו אלא בעל הבית בכהן. פירש רש"י ז"ל לפי שהרי כספו בידו וזה לא היה לו למשוך ממנו כלום דלימא ליה לא משכתו.

    אבל כהן חוזר בו דכיון דעשאוהו כזוכה יכול לטעון לו לא משכת ממני פירות. וכתבו בתוספות דאיפשר פירשו אפילו לרבנן דפליגו עליה דרבי שמעון בבבא מציעא פרק הזהב (עד, א) ולית להו כל שהכסף בידו ידו על העליונה, דהכא לא גרע מכי לית ליה דלא יהיב ליה. ואם תאמר והא מדקאמר דבעל הבית אינו יכול לחזור בו, משמע אפילו משעה שנתן לו המעות, ואף על פי שלא באו פירות בעולם, ואי מדינא דמכר דעלמא קא אתינא ליה, ולדמוייה למתניתין דנתן מעות אפילו בעל הבית יכול לחזור בו דהוה ליה כמוכר פירות דקל ששניהן יכולין לחזור בהן [בנדפס: ואפילו לרב הונא עד שלא באו לעולם מיהא]. ועוד, מאי קאמר אבל כהן בבעל הבית יכול לחזור, דאי מדינא דמכר אינו יכול לחזור בו, דהא קיימא לן כרבי יוחנן דאמר מעות קונות ומה טעם אמרו משיכה קונה כדי שלא יאמרו לו נשרפו חטיך בעלייה, ואמרינן בבבא מציעא בפרק הזהב (בבא מציעא מט, ב) שאם היתה עליה של לוקח מושכרת למוכר אין הלוקח יכול לחזור בו, דטעמא מאי תקינו רבנן משיכה שמא יאמרו לו נשרפו חטיך בעליה, הכא ברשותא דלוקח נינהו, ואם נפלה דליקה איהו טרח ומציל, ואף על גב דהני מילי לרבי שמעון נינהו, מדברי רבי שמעון נשמע לרבנן כמו שכתב שם רבינו אלפאסי ז"ל וכל שכן הכא דברשותו של לוקח הם דלא מיחסרא משיכה. ועוד, דברשותו של לוקח לא בעינן משיכה דקניא להו חצרו. ובשלמא לשמואל דאוקמא למתניתין במזכה להן על ידי אחר, הרי שעדיין לא קנה מדין מכר כל עוד שהפירות בידו עד שיוציאם מרשותו ויזכה לו על ידי אחר וימשכם מיד אותו שזכה לכהן, והילכך כיון דמיחסרא משיכה זו לא קנה, והאי דלא קאמר אבל כהן בבעל הבית, חוזר שהרי לא באו לעולם יש לומר דעדיפא מינה קאמר דאפילו לאחר שבאו לעולם יכול לחזור בו דהא לא משיך [בנדפס: ומיהו בעל הבית לא מצי הדר ביה משום דבר שלא בא לעולם] דלא דמיא לההיא דפירות דקל דהתם, דבעי למישקל מרשותיה דמוכר הוא דאיכא למימר הכי [בנדפס: דלוקח מצי הדר ביה משום שלא בא לעולם] משום דאכתי רשותיה דבעל הדקל איתיה על הפירות, אבל הכא דלית ליה למישקל מידי מרשותיה דכהן אלא בלא דעתא דכהן מזכה ליה אידא מאן דבעי והדר שקיל להו מיניה לא חשבינן להו כאילו רשותיה דכהן עליהו להכי נימא בהו דבר שלא בא לעולם, דהא מכי יהיב ליה ישראל לכהן הנהו דמי לית ליה מידי גבי כהן דלימא ליה הדרנא בי דאכתי לא זכית בי ההוא זבונא. וההיא דבבבא בתרא פרק המוכר את הספינה (בבא בתרא עט, ב) דקריא יונים הבאים משובכו לשובך ומים הבאים דרך חצרו לבור דבר שלא בא לעולם, אף על גב דיונים בלא דעתיה ובלא הרמניה דמקדיש מנפשייהו קא אזלי לשובכו של הקדש, הכא לענין שלא יוכל בעל הבית לחזור בו קאמרינן דכיון דלית ליה למישקל מידי מרשותיה דכהן, אף על גב דדבר שלא בא לעולם הוא, לא מצי מהדר ביה, אבל התם לענין קדושת פה ודאי דבר שלא בא לעולם הוא ולא תפסה בהו קדושת פה. ומיהו לרב דאוקמא במכרי כהונה ולויה, ולעולא נמי דאוקמא כרבי יוסי דאמר עשו שאינו זוכה כזוכה, קשיא אמאי מצי כהן למיהדר ביה, דהא בכל כי האי גונא מעות קונות, ועוד דחצר[ו] קונה לו, ועוד דודאי ההיא לאו מכר הוא אלא מלוה, וכדתני המלוה מעות להיות מפריש עליהן, ולא קתני הנותן מעות את הכהן ואת הלוי על חלקן. אלא נראה לי דהכא ודאי מלוה הוי, וענין זה אינו אלא כשמשעבד לו באפותיקי מפורש את מעשרותיו. והיינו דכי אקשינן ואף על גב דלא אתי לידיה, אוקמה רב במכרי כהונה ולויה ושמואל במזכה ועולא בטעמא דעשו שאינו זוכה כזוכה. וכל ענינים אלו אינם אלא לתרץ היאך יצא הלוי ידי נתינה, והאיך יגבה חובו ממנו דהא לא אתי לידי דכהן. ותו לא קשיא לן היכי מיקיימא מילתא מעיקרא דהא לא אתו לידיה ודבר שלא בא לעולם היא, משום דשעבוד הוא וקיימא לן דאקנה משתעבד. והיינו נמי דקאמר רב פפא לא שאנו אלא בעל הבית בכהן דבאפוקתיקי מפורש לית ליה אלא מאי דשעבד ליה, ולא דמי לפירות דקל דהתם מכר והכא שעבוד, אבל כהן בבעל הבית יכול לחזור בו, דכל שלא בא לעולם פשיטא דיכול לחזור מדאמרינן לוה ולוה ואחר כך קנה יחלוקו אלמא מדמצי לסלוקיה מחצי דאקנה על ידי שלוה משני שמע מינה דיכול הוא לחזור בו, אלא אפילו לאחר שקנה נמי נהי דאינו יכול לחזור בו שלא יהא משועבד לו, מכל מקום יכול הוא לסלקו במעות כל זמן שלא משך בפרעון חובו. ואם תאמר אם כן לא הוה ליה למימר אבל כהן בבעל הבית יכול לחזור בו כדתנן נתן לו מעות ולא משך וכו', דהא הכא ליכא מכר אלא פרעון חוב, אלא הוה ליה למימר אבל כהן בבעל הבית יכול לחזור בו דהא אכתי לא שקלינהו כלומר בחובו, יש לומר מכל מקום קצת הוי כמכר, דהא קתני ופוסק עמו בשער הזול, ומדפסק שמע מינה דהוי ליה קצת כעין מכר וקצת כעין מלוה דעשאוה כמלוה שאם מת גובהו בחזקת יורשיו וכדאיתא בסמוך יורשין שירשו קרקע בעינן כדי שיוכלו ליתן לו רשותו לגבותו כעין פורע חובות מורישיו, מה שאין כן במכר גמור שאם מת לא היו יורשין יכולין לזכותו לו ועשאוה כמכר להיות פוסק עמו כשער הזול. והאי דנקט הכא טעמא לצד מכר שבו ואמר יכול לחזור בו שהרי לא משך וכדתנן וכו' לרבותא נקטיה דאי משום דעבוד מלוה הא פשיטא טפי דמצי מסלק ליה בזוזי אלא אפילו משום צד מכר שבו לא קנה דהא לא משך. וכי תימא הא קניא ליה חצרו לרב ועולא כדאמרינן לעיל, הא ליתא, דודאי הא דאמר רב פפא מסתמא אליבא דכולהו אמוראי אמרה ובודאי לשמואל מקמיה דליזכי ליה על ידי אחר הוא דאית לן למימר דחוזר בו כהן, אבל אחר שזכה לו לא, דהא זוכה לו ומשך. ומינה שמעינן דלרב ועולא נמי מיקמי דיזכה בהו כהן, דלרב דאוקמה במכרי כהונה ולויה עד שנמרח בשדה לא קנה דהא איפשר דמכניסה במוץ שלה ולא תתחייב במעשר, והילכך אף מכרי כהונה ולויה לא קנו עד שתתחייב התבואה בתרומה ומעשר, ודי בזה אם אחר שנמרח עשאוה כשלא במכריו לרב וכל שכן בשאר כהנים ולוים דלאו מכירין נינהו אליבא דעולא, וכאותה שאמרו בפרק נוחלין ונוטל בזרוע לחיים וקיבה, ואוקמוה במכרי כהונה ולויה, ובדאישתחינו בחיי אבוהון וכמאן דאמר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין, אלמא אף במכרין עד דאישתחינו לא חשבינן להו למתנות כדידהו, והכא נמי לא שנא. והילכך בין לרב בין לעולא קודם שנמרח ולשמואל קודם שזכה לו על ידי אחר לא קנה כהן ולוי שיוכל זה לגבותו, וכדאמרינן בריש שמעתין, וכיון שהוא לא זכה אף חצרו של בעל הבית וכן נמי מעותיו לא קנו לו. ומיהו כהן יכול לחזור בו דאכתי לית ביה לבעל הבית אלא שעבוד אפותיקי ומצי מסלק ליה כהן בזוזי מכל זכות דאית ליה בהנהו פירי. כן נראה לי.

    באומד ובמחשבהמה שפירש רש"י ז"ל כאן דמחשבה היינו מחשבה גרידא כגון שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר הוא עיקר, ולא כמו שפירש בבכורות (נט, א) שמחשב ואומר שני לוגין שאני עתיד להפריש אף על פי שאינו מפריש עתה כלום, שהרי בפרק ג' דשבועות (כו, ב) משמע בהדיא דבגמר הלב סגי אף על פי שלא הוציא בשפתיים, דקאמר התם גבי שבועה דבעינן פיו ולבו שוין, ולא גמרינן מכל נדיב לב, דהו להו תרומה וקדשים שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין לשבועה. ואם תאמר אם כן אמאי אין מגביהין תרומה ומעשרות בשבת דהא משמע דכל שאפשר בנתינת עין בצד זה ולאכול בצד אחר בשבת שרי, וכדתנן בשבת רק נוטל (קמא, ב) רבי יהודה אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה ופריך עלה בגמרא (קמב, א) והא מתקן ומשני רבי שמעון בן אלעזר הוא דאמר נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר, וכיון שכן כשמעלהו לא חשיב תיקון כיון דאפשר במחשבה והכא נמי מאי שנא. יש לומר דמדומע קיל טפי כיון שכבר נתקן, אבל טבל לעשות תקונו בשבת לא שריא מטעם זה. וגדולה מזו דאפילו דמאי כיון דמספקיה ליה בשאינו מתקן לא שריא לתקוניה בשבת וכדמוכח בשבת בפרק במה מדליקין (שבת לד, א), ואף על גב דאפשר לתת עינו בצד זה ואוכל בצד אחר כדמוכח בפרק קמא דחולין (ו, ב) גבי רבי מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן.

    Babylonian Talmud · folio map

    Gittin 30a

    Gittin 30a. The full printed text of this folio side — 20 numbered segments, about 379 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    כי משוו ב"ד שליח מי בעי בפניו דשליח קמא או אפילו שלא בפניו כגון זה שהוא אנוס ואינו יכול לעכב כאן וילך לדרכו:

    מברא מעבר המים שלא מצא את המעבורת:

    לא שמיה מתיא דלא מטי עד הכא ואין טענת אונס בתנאי גיטין למימר אניסנא א"נ יש אונס בגיטין הא אוקימנא בשמעתא קמייתא דכתובות דהאי אונסא דשכיח הוא ואיבעי ליה לאתנויי:

    ליהוי גיטא מעכשיו אמסור לה גט על תנאי זה אי לא אפייס לה:

    פייסה בדברים והרבה עליה ריעים ולא נתרצתה להשלים אתו:

    מי יהב לה תרקבא דדינרי ולא איפייסא וכיון שלא עשה כן נמצא שלא פייסה ואע"פ שאין לו לא אמרינן אניס דאין אדם יכול לטעון אונס בתנאי של גט והוי גיטא:

    אטו תרקבא דדינרי בעי למיתב לה והרי אין לו ואנוס הוא דהא פייסה במה שבידו לעשות ולא איפייסא ולא הוי גיטא דיש אונס בגיטין:

    הא כמאן דאמר כו' פלוגתא דתרי לישני ואליבא דרבא היא במסכת כתובות בשמעתא קמייתא:

    21 more comments on this page.

    Rashi on Gittin 30a · Sefaria

    Tosafot

    מי יהיב לה תרקבא דדינרי ולא איפייסא‎—Did he give her three Kavin of Dinarin and she was not appeased O VERVIEW The גמרא relates an incident where a man gave a גט to his wife with the stipulation that if I do not appease her within thirty days, the גט should be effective retroactively. He attempted to appease her, but the wife was not appeased. רב יוסף ruled that the גט is valid, since did he offer to give her three קבין of דינרין (a huge sum), therefore he did not appease her. ----------------------------- תוספות responds to an anticipated difficulty: אף על גב דלית ליה אין טענת אונס בגיטין והוי גט‎ – Even though he does not have תרקבא דדינרי, nevertheless the גט is valid, for there is no אונס claim, regarding a גט‎. תוספות asks: ואם תאמר וכי יהב לה נמי תרקבא דדינרי אמאי לא הוי גיטא הא לא איפייסא – And if you will say; and even if he gave her תרקבי דדינרי, why is it not a valid גט, since she was not appeased?! תוספות answers: ואומר רבינו יצחק דאי לא פייסנא לה משמע אם לא אטרח לפייסה בדבר גדול – And the ר"י says that the stipulation, ‘ if I do not appease her’, means, ‘if I will not trouble myself to appease her in a substantial way’ – ואי יהב לה הרי טרח לפייסה וקיים תנאו אף על פי שלא נתפייסה: So if he gave her תרקבי דדינרי, he troubled himself to appease her and he fulfilled his stipulation, even though she was not appeased. S UMMARY אי לא פייסנא means I will try exceedingly hard to appease her, regardless whether she is appeased or not. T HINKING IT OVER Is the extraordinary effort that is required to fulfill his תנאי of appeasement, depend on the man (that he do something extraordinary for a person in his situation), or on the woman (that he does something extraordinary for a person in her situation)?

    במכרי לא קתני‎—It does not state, ‘by his friends’ O VERVIEW The משנה stated that if one lent money to a כהן, etc., he may withhold the תרומה as a payment for his loan. The גמרא asked how can this be, since the כהן never received the תרומה‎?! רב answered that the משנה is discussing מכרי כהונה so it is considered as if the כהן received it. שמואל answered that he was מקנה the תרומה to the כהן (through an agent). The גמרא explains that שמואל does not learn like רב since the משנה does not mention מכרי כהונה, and רב does not learn like שמואל since the משנה made no mention of מזכה ע"י אחר‎. This obviously requires some clarification since the difficulty in each פשט is the same (that it is not mentioned in the משנה), why did each one (רב and שמואל) choose his particular interpretation?! --------------------------------- תוספות responds to the anticipated difficulty: אף על גב דמזכה נמי לא קתני מכל מקום ניחא ליה לאוקמי במזכה דאיירי בכל כהנים – Even though that מזכה is also not mentioned in the משנה, nevertheless it was more feasible to establish the משנה by מזכה since it is applicable to all כהנים, rather than establishing the משנה by מכרי כהונה which applies to a limited amount of כהנים‎ – ומאן דמוקי לה במכרי משום דמזכה לא קתני אף על גב דמכרי נמי לא קתני‎ – And רב who established the משנה by מכרי since the משנה does not state מזכה, even though it also does not state מכרי, because – משמע ליה מפרישין עליהן סתם בלא שום זיכוי: It seems to רב that the term מפריש עליהן which is stated simply without qualification indicates that it is done without any זיכוי (transference of ownership). S UMMARY The advantage of מזכה is that it applies to all כהנים, and the advantage of מכרי כהונה is that fits well with מפרישין‎. T HINKING IT OVER Why did the גמרא have to mention, מכרי לא קתני and מזכה לא קתני, when the גמרא could have offered תוספות explanation why רב ושמואל disagree with each other?

    כיחידאה לא מוקמינן‎—We do not establish it according to an individual Overview עולא explained why in the משנה he can be מפריש the תרומה and deduct it from the loan, even though the כהן did not receive it, is because the משנה follows the ruling of ר' יוסי, who stated that עשו שאינו זוכה כזוכה‎. The גמרא said that רב ושמואל disagree with עולא, for we do not establish a משנה like a יחיד (meaning ר' יוסי). תוספות reconciles our גמרא with a seemingly contradictory גמרא‎. ------------------------------------ תוספות responds to an anticipated difficulty: אף על גב דשמואל פסיק בפרק קמא דבבא מציעא (דף יב, א) כרבי יוסי – Even though that שמואל ruled in the first פרק of מסכת ב"מ like ר' יוסי‎ – דעשו את שאינו זוכה כזוכה‎ – That the חכמים occasionally made one who did not acquire something as if he acquired it, so what is the difficulty with establishing our משנה according to ר"י, since שמואל maintains that the הלכה is like ר"י – תוספות responds: מכל מקום מסתבר ליה לאוקמי מתניתין אפילו כרבנן : Nevertheless שמואל finds it more logical to establish our משנה even according to the רבנן who do not maintain עשו שאינו זוכה כזוכה‎. S UMMARY It is preferable to establish a משנה according to the רבים, rather than establish it according to יחיד, even though he is accepted להלכה‎. T HINKING IT OVER Can we differentiate between the case in ב"מ (regarding the קטן) where שמואל rules עשו שאינו זוכה כזוכה, and the case in our משנה where perhaps we do not say עשו שאינו זוכה כזוכה‎?

    ופוסק עמהן כשער הזול‎—And he contracts with them at the lower rate Overview The ברייתא states that when he is מפריש תרו"מ on the account of the loan, he deducts the price of the תרו"מ according to the lower market rate. תוספות clarifies what is meant with ופוסק כשער הזול‎. ----------------------------------- כדמפרש דאף על גב דלא פסק כמי שפסק דמי‎ – As the גמרא explains shortly that even though he was not פסק, it is considered as if he was פסק and he deducts it כשער הזול‎. ואין בו משום רבית אפילו פוסק הרבה פחות משער הזול: And there is no prohibition to do this on account of רבית, even though he is פוסק much less than the שער הזול‎. S UMMARY The מלוה may contract for a very low price even less than the שער הזול‎. T HINKING IT OVER 1. Why was it necessary for תוספות to write that דאע"ג דלא פסק כמי שפסק דמי, when the גמרא explicitly states so (as תוספות himself indicates)?! 2. When תוספות writes ואין בו משום רבית, is it referring only to the case where he is פוסק הרבה פחות משער הזול, or is this needed even for the case of אע"ג דלא פסק כמי שפסק דמי that nevertheless it is not רבית (or there is no need to tell us that it is not רבית since it is כשער הזול)?

    הא קא משמע לן אף על גב דלא פסק כולי‎—This informs us that even though he did not contract, etc. O VERVIEW The ברייתא, when it stated ופוסק עמהן כשער הזול, means that even though he was not פסק, it is as if he was פסק‎. Our תוספות reconciles our גמרא with a seemingly contradictory גמרא‎. ------------------------------ תוספות asks: ואם תאמר הא נמי פשיטא דבפרק איזהו נשך (שם דף עב, ב) – And if you will say; this too (that אע"פ שלא פסק כמי שפסק דמי) is obvious, for in פרק איזהו נשך‎ – אמר רבי יהודה שיכול לומר לו תן לי כזה או תן לי מעותי‎ – ר"י rules that he can tell (the seller), ‘ give it to me for this lower price, or give me back my money’ – תוספות answers: ויש לומר דהתם שאומר לו בשעת הזול אבל הכא אפילו שתק עד שהוקר השער: And one can say; that there he is saying it to him (תן לי כזה או תן לי מעותי), when the price is low. However here, even if the מלוה was silent when the price was low until the price rose, nevertheless he can still receive it at the שער הזול even if לא פסק‎. S UMMARY The novelty here is that he can receive the תרו"מ בשער הזול even after the price rose. T HINKING IT OVER תוספות is asking that according to ר' יהודה it is פשיטא‎. However perhaps this ברייתא is according to the רבנן who argue with ר"י and maintains that you cannot say תן לי כזה או תן לי מעותי if you were not פוסק‎?!

    כיון דכי לית ליה לא יהיב ליה כולי‎—Since that when he does not have, he does not give him, etc. O VERVIEW The גמרא explains the reason why there is no איסור רבית (even though he is deducting the תרומה at a very low price) is because the מלוה is not assured of payment, for if his fields do not produce (so there is no תרו"מ), the כהן will not have to pay him back. ------------------------------- תוספות responds to a difficulty: והא דאסר רב בפרדיסא באיזהו נשך (שם דף עג, א) אף על גב דאית ביה תיוהא – And this which רב forbade, in פרק איזהו נשך, the practice of פרדיסא, even though there can be spoilage in the grapes; why is our case different? תוספות responds: הכא התירו משום תקנת כהן: Nevertheless here they permitted it because of the benefit to the כהן‎. S UMMARY The היתר of a possible loss to avoid the איסור רבית is not universal. T HINKING IT OVER Is תוספות question also according to פרש"י בד"ה ואין‎?

    לא שנו אלא בעל הבית בכהן‎—It was not taught, only regarding the owner with the Kohain O VERVIEW The ברייתא taught, regarding the rule of lending money to a כהן, etc. in order to be repaid from תרומה, etc., that if he wants to retract from this deal, he cannot. רב פפא commented that this means that the lender (the בעה"ב) cannot retract, but the כהן may retract. תוספות explains this ruling. ---------------------------------------- אפילו לרבנן דפליגי ארבי שמעון בפרק הזהב (שם דף מד, א) – This ruling of רב פפא applies even according to the רבנן who argue with ר"ש in פרק הזהב‎ – ולית להו כל שהכסף בידו ידו על העליונה – And they do not maintain that the upper hand is by the one who has the money, nevertheless – הכא לא גרע מכי לית ליה לא יהיב – Here it is not worse than a situation where if there is no תרומה (the produce did not grow), the כהן does not have to give him other payments – אי נמי כדפירש בקונטרס דהכא דאין לו למשוך ממנו כלום לא מצי הדר ביה: Or you may also say like רש"י explained that here by מלוה את הכהן, where the בעה"ב has no need to pull anything from the כהן, therefore the בעה"ב cannot retract. S UMMARY The רבנן agree that only the כהן can retract but not the בעה"ב; either because it was agreed that דכי לית ליה לא יהיב ליה, or because there is no need for משיכה here. T HINKING IT OVER The produce which is being given to the בעה"ב is a דבר שלא בא לעולם, so even if we maintain אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, nevertheless the rule is that before it is בא לעולם, one can retract, so why cannot the בעה"ב retract?

    Tosafot on Gittin 30a · Sefaria · CC-BY-NC

    Rashba

    ההוא דאמר אי לא אתינא מכאן ועד תלתין יומין ליהוי גיטא אתא בסוף תלתין יומין

    ופסקיה מברא אמר חזו דאתאי אמר שמואל לא שמיה מתיא ולא נתקיים התנאי לפיכך הגט גט. ובריש שמעתא קמייתא דכתובות אתיא למידק מינה דאין טענת אונס בגיטין, ודחו לה התם, דילמא אונסא דשכיח שאני דכיון דשכיח ולא אתני, אנן סהדי דעל דעת כן יהיב דאי פסקיה נהרא ליהוי גיטא. וכתב רבינו חננאל ז"ל והא שנויא הוא, דהא הכא דהוא דין עיקר הגיטין לא דחו להא דשמואל בהא. והא דרב יוסף דאמר

    וכי תרקבא דדינרי איבעי לה למיהב לה הא פייסה ולא איפייסא תרי לישני נינהו ולא ידעינן בבירור איזו היא בתרייתא למיסמך עליה. [בנדפס: וראינו] רבותינו ז"ל דעבוד עובדא אין אונס בגיטין. עד כאן.

    מי יהב לה תרקבא דדינרי ולא אייפיסא ואוקימנא לה

    כמאן דאמר אין טענת אונס בגיטין ואם תאמר, למאן דאמר אין טענת אונס בגיטין אפילו כי יהיב לה נמי תרקבא דדינרי לא הוי גיטא, דמכל מקום לא קיים תנאו. יש לומר, דאי לא מפייסנא, משמע אם לא אטרח לפייסא בדבר גדול, והילכך אי יהיב לה, הא טרח ופייסה, אבל כי לא יהב לה אף על פי שהוא אנוס שאין בידו במה לפייסה מכל מקום הרי לא קיים תנאו ואין טענת אונס.

    מתני' המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן מפריש עליהן מחלקן. תקנה התקינו כדי שימצאו מי שילוה אותם.

    ואם מתו נוטל רשות מן היורשין וכו' ירושלמי: ביורשי כהונא ולויה היא מתניתין, אבל ביורשי עני אין לעני נחלה.

    גמרא ואף על גב דלא אתא לידיה. כלומר היכי זכו אינהו שיקבלנה זה בחובו, והיכי נפיק האי ידי נתינה.

    8 more comments on this page.

    Rashba on Gittin 30a · Sefaria

    Meiri

    זה שביארנו בשליח שצריך לומר בפני נכתב כו' שאם חלה אינו יכול לעשות שליח אלא שהולך לבית דין ובית דין עושין שליח במקומו אין צריך שיהו הבית דין עושין את השליח בפני השליח הראשון אלא אפי' שלא בפניו וזהו שאמרו כי משוו בית דין שליחא בפניו או שלא בפניו ואסיקו לה בין בפניו בין שלא בפניו ומ"מ כשהבעל ממנה שליח אם יכול למנותו שלא בפני שליח אם לאו לא הוזכרה בגמרא בפי' אלא שאני למדתיה על ידי מעשה מעובדא דאבא בר מניומי כמו שהזכרנו ואחר שכן הדין כן בשליח שממנה שליח בין בבית דין בין שלא בבית דין אף שלא בפני השליח שהוא בא למנותו אלא אומר הרי פלני שלוחי ואם הוא צריך לעשותו בבית דין אומר לפניהם הרי פלני שלוחי:

    ומכל מקום בגמרא ספרדית מדויקת מצאתי כי משוי שליח בפניו או שלא בפניו ואסיקנא אפי' שלא בפניו ואין גורסין בית דין ולא כי משוו בלשון רבים אלא משוי בלשון יחיד ופירושו על הבעל או על השליח שבא למנות שליח אחר ובבית דין לא הוצרכה ללמד שפשוט הוא והדברים נראין:

    כבר ביארנו שאין טענת אונס בגיטין מעתה מי שנתן גט לאשתו ואמר לה שיהא גט כך שלא בא עד שלשים יום אצלה בעיר והיה בא וחלה בדרך או אפי' נכנס בתחום העיר ונהר מעכבו מליכנס ולא נכנס עד שעברו שלשים אפי' היה עומד וצווח חזו דאתאי אלא שאיני יכול ליכנס אינו כלום והרי זה גט גמור אע"פ שמגלה עכשו בדעתי שאין רצונו לגרש שאין טענת אונס בגיטין וכן אם נתן לה גט ואמר לה שאם לא יתפייס עמה עד שלשים יום יהא גט ובא לפייסה בתוך שלשים ואינה רוצה להפיס אפי' היה רוצה ליתן לה תרקבא דדינרי או לעשות כל מה שבידו לעשות לה כדי שתתפייס שהדבר ברור שהוא רוצה לפייסה אינו כלום אחר שלא ניפייסה שאין טענת אונס בגיטין ואע"פ שלשון אחרון הנזכר כאן הפך הדברים ובכל מקום אמרו הלכה כאיכא דאמרי כבר יצאו מהם שלש שאין הלכה בהם כאיכא דאמרי ואחד מהם זה שבכאן והשני ביבמות פרק ארבעה אחים ל"ב א' נתן גט למאמרו הותרה צרתה אבל היא אסורה ואיכא דאמרי אף היא הותרה ואין הלכה כאיכא דאמרי והשלישי במציעא פרק נשך ס"ד ב' בענין הדר בחצר חברו שלא מדעת אם צריך להעלות שכר אם לאו כמו שיתבאר שם ומעתה כל שלא בא אע"פ שמחמת אונס נתעכב הרי זה גט אלא שלפי מה שכתבנו לשיטתנו דוקא בנאמנת עלי שלא פייסתי ולשיטת גדולי המחברים אין צורך בכך שהרי לא היה בעיר:

    ומכל מקום אם ביטל את הגט קודם שלשים הרי הוא בטל שכל שנתן גט על תנאי בלא על מנת ובלא מעכשו אפי' הגיע הגט לידה כל שלא נתקיים התנאי יכול לבטלו שלא אמרו משהגיע גט לידה אין יכול לבטלו אלא בלא תנאי או במעכשו או על מנת שכל שמגרש על אי זה תנאי בלא על מנת ובלא מעכשיו כשיתקיים התנאי מגורשת משעה שיתקיים התנאי ולא למפרע משעת נתינת הגט ומתוך כך יכול לבטל את הגט בנתיים או לחדש תנאים או להוסיף או לגרוע הא במעכשו או על מנת לכשתקיים התנאי מגורשת משעת נתינת הגט למפרע ולפיכך אינו יכול לבטל ולמדת במעשים אלו שיכול היה לבטל את הגט תוך הזמן אלא שהיה סבור שיתבטלו גירושיו מחמת טענת אונס אפי' היה שם מעכשו וכבר כתבנו ענין דברים אלו בראשון של כתבות:

    כבר ביארנו שיש טענת אונס בממון ומעתה למדנו ממעשה זה שכל שהתנה לחברו להיות שדהו נתונה לו מעכשו אם איני מפייסו או אם איני מפייס את פלני מכאן ועד שלשים יום ובא לפייסו ולא נתפייס אין השדה קנויה לו ובלבד כשבא לפייסו במה שבידו לעשות ונראה לי במה שבידו לעשות וכפי הראוי והמוטל עליו לפי ראות עיני בית דין ותרקבא דדינרי הנזכר כאן לאו דוקא אלא כפי הראוי הא אם אמר אם לא אתן מנה לפלני ולא רצה לקבל ודאי פטור שאין במשמע אלא אם רוצה לקבל ויש חולקין לומר שכל התולה בדעת אחרים אין בו טענת אונס אף בממון שמשעה ראשונה גמר והקנה שהרי אינו יודע בחברו אי ציית אי לא ציית ואם תשיבני אשה שבסוגיא זו אשה שאני שהיא סבור שאם בא לפייסה תתפייס שסתם אשה נוחה להתפייס אצל בעלה ועיקר הדברים כדעת ראשון וכן כתבוה חכמי הדורות:

    מה שכתבנו שאין אונס בגיטין פירושו אף באונס שאינו מצוי כל כך ואין צריך לומר במצוי ומכל מקום באונס שאינו מצוי כלל יש בו דרך אחרת לקצת מפרשים כמו שיתבאר במסכתא זו בענין אכלו ארי אין לנו וכבר כתבנוה בראשון של כתבות:

    המשנה השביעית והיא חוזרת לענין החלק השני במה שנתגלגל בה במה שדנין אותם בחזקת שהם קיימים והוא שאמר המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקו מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין ואינו חושש שמא מת כהן או לוי או שמא העשיר העני מתי צריך ליטול רשות מן היורשים ואם הלוון בפני בית דין אינו צריך ליטול רשות אמר הר"ם פי' זאת ההפרשה לפי מה שאספר וזה שהוא יוציא מה שיחייבהו מתרומה ומעשר ראשון או מעשר שני ויזכה בו לזה האיש על ידי אחר ואם היה מנהג זה הכהן או הלוי או העני שיקח מזה הישראל ולא יתן גם כן זה הישראל לאיש זולתו הנה כל מה שאצל זה הישראל מן המתנות כאלו הגיעו לזה הכהן או הלוי או העני ולא יצטרך זיכוי על ידי אחר יחשבהו בדמיו וינכה ממה שנתן לו עד שישלם הממון אשר אצלו ואם מת יצטרך שיקח רשות מהיורשים אשר ירשו ממנו קרקע והגיע אליהם שיעור החוב לפי שהם אולי ירצו הם אבל יפרעו אליו החוב אשר על אביהם מאשר הוא עדיין חייב כבר התקיים ויקחו חלקם ואמנם מעשר ראשון הנה כבר ביארנו פ"ט מיבמות שהוא מותר לזרים וכאשר לקח הישראל אל זה החלק ממעשר ראשון או מעשר שני הנה מותר לו לאכלם ואולם התרומה אשר הוא חלק כהן הנה לישראל בו תועלת שיתננה לכהן קרובו או ימכרנה לכהנים ויהיו המעות שלו לפי שכבר קנאה מכהן בזה הכסף אשר הלוהו:

    אמר המאירי המלוה את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהם מחלקם מפריש עליהם בחזקת שהם קיימים פי' שהלוה לכהן על שבשעת הגורן יהא מפריש תרומתן ר"ל תרומה גדולה ותרומת מעשר לשם אותו הכהן ומעשרותיו ר"ל מעשר ראשון לשם אותו הלוי ומעשר עני לשם אותו עני וכשמגיע זמן הגורן הוא מפריש את כל אלו עליהן ר"ל לשמן ומה שאמר מחלקם ולא אמר כל חלקם ר"ל שמפריש לשמן בכדי ההלואה שהלוה להם ומעכבם לעצמו למכור התרומות לכהנים ולאכול המעשרות שמותרים לזרים הרי זה מפריש עליהם בחזקת שהם קיימים ואינו חושש שמא מת כהן או לוי ויהא צריך ליטול רשות מהם שמא יפרעוהו הקפותיו ויטלו מתנותיהם או שמא העשיר העני ושלא יהא רשאי ליתן לו כלום ומ"מ אם נתברר לו שמת הכהן או הלוי צריך ליטול רשות מן היורשין וכל שלא נטל רשות מהם לא יצא ידי נתינה שמא יפרעוהו ויקבלו מתנותיהם ואף זו דוקא מועיל רשותם כשהם יורשים המשועבדים בכך כגון שהניח להם אביהם קרקע אפי' קרקע מיעט אפי' טפח וכעין קטינא דאביי הנזכר בכתבות פרק מי שהיה נשאוי צ"א ב' אבל אם הניחו כספים אין רשות מועלת שאין נקראין יורשים לענין זה אחר שאינם משועבדים להלואתו אע"פ שמצוה עליהם בכך ואמר על זה שאם הלוהו בבית דין על מנת שיפריש בכדי מעות אלו מחלקם אינו צריך ליטול רשות מן היורשים אלא מפריש בחזקת השבט ומעכב לעצמו דהרי תקון בי דינא ומשום דמסתמא כולהו בהכי ניחא להו וכן אם מת העני מפריש בחזקת עניי ישראל בכל מקום שהם ומעכב לעצמו ואין כאן רשות יורשו שאם עשיר הוא אין לו בה כלום ואם עני הוא אינו נקרא יורש אבל העשיר העני אין לו תקנה וחייב להפריש ואינו מעכב לעצמו וזכה הלווה במה שבידו שהרי הלוהו על מנת שלא יפרע לו ובהעשיר לא עבוד תקנתא דלא שכיחא וכדאמרי אינשי מית חברך אשר איעתר לא תאשר ומגדולי הראשונים שבגירונדה כתבו שזו של ירשו קרקע אהלואה דבית דין קיימא כמו שכתבו בחבוריהם ואין הדברים נראין כלל אלא ארישא קאי וכן היא בתוספתא בהדיא:

    8 more comments on this page.

    Meiri on Gittin 30a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה ופוסק כו' ואין בו משום רבית אפילו פוסק הרבה פחות משער הזול עכ"ל נראה לפרש דמילתא אחריתא הוא דאפילו יצא השער דהשתא יוכל לפסוק עמו בפחות משער ואפילו משער הזול שיהיה אבל מפרש"י נראה דאין בו משום רבית שיוכל לפסוק עמו בזול היינו דוקא כשלא יצא השער אבל ביצא השער לא יוכל לפסוק עמו בפחות משער דהשתא וק"ל:

    בד"ה הא קמשמע לן כו' דבפרק איזהו נשך אמר ר' יהודה שיכול לומר כו' עכ"ל כצ"ל:

    בד"ה ל"ש אלא כו' דאין לו למשוך ממנו כלום לא מצי הדר ביה עכ"ל ומיהו הכהן מצי למיהדר ולמאן דאמר בפרק הזהב אליבא דרבנן דמשיכה קונה ניחא דאיכא למימר כיון דמ"מ לא עביד הכא משיכה יכול הכהן לחזור בו וידו על העליונה אבל למאן דאמר התם דמעות קונות דבר תורה (ו) קשה למה יוכל הכהן לחזור ועוד נדקדק בזה לקמן וק"ל:

    Chidushei Halachot on Gittin 30a · Sefaria

    Maharam

    ע"א ד"ה במכירי לא קתני וכו' עד מ"מ ניחא ליה לאוקמא במזכה דאיירי בכל כהנים. פי' וזה ר"ל במה שאמר במכירי לא קתני ר"ל ואיירי בכל כהנים וכן במה שאמר מזכה לא קתני ר"ל שאיירי שמפרישים עליהם סתם בלא שום זיכוי וק"ל:

    ד"ה ופוסק עמו כשער הזול וכו' עד ואין בו משום רבית אפי' פוסק הרבה פחות וכו'. נ"ל דהתוס' פליגי ארש"י בפירושו דאין בו משום רבית דלרש"י הוי פירוש הברייתא כן ופוסק עמו כשער הזול היינו אם יצא השער כל סאה בסלע פוסק עמו שאם יוזלו כשעת הפרשה ויהיה כל סאה בחצי סלע אז מחויב ליתן ג"כ הסאה בחצי סלע ולכך פריך בגמרא פשיטא דבכל תנאי נמי דינא הכי כדמפורש בפרק איזהו נשך ואין בו משום רבית היינו שפוסק עמו שיתן לו כל סאה בסלע כל השנה אף אם יתיקרו אח"כ אע"פ שעדיין לא יצא השער לכל סאה בסלע בשעת פסיקה וזהו אסור בשאר תנאי משום רבית שאסור להתנות קודם שיצא השער כמבואר במציעא פ' הנזכר אך לפי' התוס' גם חילוק זה ואין בו משום רבית מיירי ג"כ שפסק עמו שיתן לו בזול הרבה פחות משער הזול ודו"ק:

    Maharam on Gittin 30a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    גמרא ופוסק עמו כשער הזול ואין בו משום ריבית ופירש"י ז"ל דנהי דבשאר פוסקין בעינן שיצא השער כאן לא בעינן שיצא השער ואפ"ה אין בו משום ריבית והתוספות כתבו דההיא דאין בו משום ריבית ענין בפני עצמו הוא דאפילו פסק הרבה פחות משער הזול אפ"ה שרי וכן השיג הרשב"א ז"ל בחידושיו על פירש"י ז"ל. ולענ"ד נראה ליישב שיטת רש"י ז"ל דלפסוק פחות משער הזול ודאי אסור דהכא המלוה מעות קתני דהיינו הלוואה גמורה וא"כ אם פוסק בשעת הלוואה שיפרע לו בפירות בפחות משער הזול הו"ל ריבית קצוצה ולא מהני ה"ט דקיהיב בגמרא כיון דלית ליה לא יהיב ליה כו' שזה הטעם לא מצינו אלא לענין אבק ריבית כגון במילתא דזביני שהוא דרך מקח וממכר שאסרו חכמים בכל דבר שהוא קרוב לשכר ורחוק להפסד וכן סאה בסאה דאפילו דרך הלוואה אינו אלא אבק ריבית משום קרוב לשכר וא"כ כיון דאי לית ליה לא יהיב ליה נמצא שהוא קרוב להפסד כמו לשכר ומש"ה שרי ואע"ג דרב אוסר בפרדיסא התירו כאן משום תקנת חכמים כמו שפירשו התוספות בסמוך משא"כ לענין ריבית קצוצה לאו בקרוב לשכר תליא מילתא ולא שייך ה"ט דחזי ביה תיוהא ואע"ג דלענין משכנתא בלא נכייתא כתב רש"י בפ' איזהו נשך דף ס"ז להדיא דבכרם ושדה דשייך ביה תיוהא איכא למ"ד דשרי לגמרי ואף למאן דאוסר אינו אלא אבק ריבית מיהו שאני התם כיון דהלוהו על אותו שדה וכרם א"כ כמכורה לו דמיא שהרי המלוה מוחזק בשדה ויורד לתוכו לעבדה ולשמרה כמ"ש התוספות שם בדוכתי טובא וכבר הארכתי למעניתי שם בחידושי דרש"י נמי נחית להאי סברא דטעמא דמשכנתא היינו משום דכמכורה לו דמיא משא"כ הכא דלא שייך כלל ענין מכירה שהרי הלוה מוחזק בשדה והפירות הם דבר שלא באו לעולם א"כ סובר רש"י ז"ל דהוי ריבית קצוצה לפסוק בפחות משער הזול ומש"ה הוכרח לפרש דההיא אין בו משום ריבית אפוסק כשער הזול קאי ולענין דלא בעינן יצא השער דהא עיקר מילתא דסאה בסאה אינו אלא מדרבנן אפילו בהלוואה והכא כיון דאי לית ליה לא יהיב אפילו לכתחלה שרי כנ"ל נכון לשיטת רש"י אבל סברת התוס' והרשב"א ז"ל דאע"ג דדבר שלא בא לעולם הוא מ"מ כיון דעשו את שאינו זוכה כזוכה הדר הו"ל דרך מקח וממכר וכיון דאי לית ליה לא יהיב שרי לכתחלה אפילו פחות מהשער. אבל אכתי קשיא לי נהי דלא הוי אלא אבק ריבית כמ"ש התוספות בעצמם בסמוך אליבא דרב דאוסר בפרדיסא אלא שכתבו דמשום תקנת הכהן התירו היאך אפשר לומר דהתירו לפסוק אפי' בפחות הרבה משער הזול דהא הו"ל ככהן המסייע בבית הגרנות ונהי דבדיעבד מהני מ"מ לא שייך תקנת חכמים בזה להתיר אבק רבית במילתא דאיסורא לכהן המסייע בבית הגרנות וכי עבדי רבנן תקנתא לרשיעי. ולענ"ד שיטת התוספות והרשב"א ז"ל צ"ע ויש ליישב כיון דמסקינן בסמוך דהכהן יכול לחזור בו לעולם וא"כ אין כאן משום מסייע בבית הגרנות שאין כאן טובת הישראל כלל כיון שאם יתייקר יחזור בו הכהן אבל לענין ריבית מקשו התוספות שפיר מפרדיסא ולא ניחא להו בה"ט דלענין ריבית לאו בהכי תליא דכמה דיני ריבית יכול הפוסק לחזור בו ואפ"ה יש בו משום ריבית כל כמה דלא הדר ביה ודו"ק:

    שם א"ר פפא לא שנו אלא בעל הבית בכהן ופירש"י ז"ל שהרי כספו בידו וזה לא היה לו למשוך ממנו כלום עכ"ל וכ"כ התוספות. וקשיא לי למה הוצרכו לכך כיון דהכא המלוה מעות קתני ע"מ להיות מפריש עליהם נמצא שבשעת הלוואה התנה שיגבה הפרעון מתרומה ומעשרות פירותיו וא"כ פשיטא שאין בע"ה יכול לחזור בו דכל תנאי שבממון קיים שע"מ כן הלוהו שלא יהא לו פרעון אלא מזו ואף אם נשתדפו שדותיו אח"כ בענין שמפסיד הלוה מעותיו לגמרי אפ"ה הא קי"ל בעלמא בעושה שדהו אפותיקי מפורש שא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו ושטפה נהר שאינו גובה משאר נכסים ול"ל דשאני אפותיקי דכמכורה לו דמיא כמ"ש התוס' בכמה דוכתי משא"כ הכא לא שייך לומר דכמכורין לו דמיא שהרי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הא ליתא דהא קי"ל נהי דאין אדם מקנה דשלבל"ע אפ"ה יכול להתנות בדבר שלב"ל וה"נ הו"ל כאילו התנה בפירוש שלא יהא פרעון אלא ממה שיבא לידו מדבר שלא בא לעולם דמילתא דפשיטא היא דמהני דהו"ל כמחילה דבדברים בעלמא סגי. ויש ליישב דודאי הכא לא התנה בפירוש שלא יהא לו פרעון אלא מזו והא דאמרינן כי לית ליה לא יהיב ליה היינו מתקנת חכמים ואם כן סובר רש"י ז"ל דלא שייכי תקנת חכמים כה"ג לומר אע"ג דלא התנה כמאן דאתני דמי דהיא גופא תיקשי מי מתקני רבנן מילתא דליתא דכוותיה דנהי לענין פוסק כשער הגבוה אמרינן בשמעתין אף ע"פ שלא פסק כמי שפסק דמי היינו משום דבלא"ה מילתא דסברא היא לפסוק כשער הגבוה שיכול לומר תן לי כזה או תן לי מעותי כמ"ש התוספות משא"כ הכא היכא שנשתדפו שדותיו ולא מצא בע"ה מקום לגבות חובו מה סברא יש בזה לומר דהו"ל כאילו התנה שלא יהא פרעון אלא מזו דאדרבה קי"ל לא שדי אינש זוזי בכדי אע"כ דטעם תקנת חכמים בזו היתה שעשו הלואה זו כמו מכירה שפוסק על השער ומש"ה הוצרכו רש"י ותוספות לאהדורי אטעמא דאשכחן מכירה כה"ג דמהני כנ"ל נכון ודו"ק:

    שם אבל כהן בבע"ה חוזר דתנן נתן לו מעות כו' הא דלא פשיטא ליה דבלא"ה הכהן חוזר בו משום דאין אדם מקנה דשלב"ל שכבר כתבתי דבהלוואה אדם משעבד דשלב"ל ואף לשיטת הסוברים גבי דאקני דאפילו לענין שיעבוד יכול לחזור בו קודם שבא לעולם מ"מ ניחא ליה לאתויי מההיא דנתן לו מעות לענין דאפילו משבאו לעולם יכול לחזור בו ועוד נ"ל דאפילו במכירה גמורה בדשלב"ל קי"ל דאע"ג דיכול לחזור אף משבאו לעולם אפ"ה אם שמיט הלוקח ואכל לא מפקינן מיניה וה"נ הרי הפירות ברשות הלוקח הן שהוא בע"ה מש"ה הוצרך לאתויי מההיא דתנן נתן לו מעות ולא משך אבל הרשב"א ז"ל בחידושיו הקשה דאכתי מאי מייתי דהא מסקינן שם פ' הזהב דהא דמעות אינו קונה היינו כדי שלא יאמר נשרפו חיטך בעלייה ומה"ט אמרינן שם אם היה עלייה של מוכר מושכרת ללוקח דלא שייך ה"ט דנשרפו חיטך קי"ל דמעות קונה א"כ ה"נ הרי הפירות מונחים ברשות הלוקח בשלמא לשמואל דאוקי במזכה ע"י אחר א"כ א"ש דברשות המוכר הם אבל לרב ועולא קשיא ע"ש שהאריך. ולענ"ד נראה ליישב דודאי רב ושמואל ועולא לא פליגי אלא לענין אוקימתא לישנא דברייתא אבל לדינא כולהו אוקימתי אליבא דהלכתא נינהו וא"כ ע"כ דבלא"ה מילתא דר"פ לא איירי אלא במזכה לו ע"י אחר דאל"כ היאך יוכל הכהן לחזור בו ולהחזיר לבעה"ב מעותיו דאטו בשופטני עסקינן שהרי אם יחזור בו הכהן לבטל התנאי א"כ הבע"ה יחזור ויתן התרומה לכהן אחר דבמה זכה הכהן בתרומתו של בע"ה ליטול ממנו בע"כ הא קי"ל דטובת הנאה לבעלים ופשיטא לרב דמוקי במכירי כהונה א"כ אין כאן צד זכות לכהן ליטול שלא ברשות בעה"ב אלא אפילו לעולא דאמר עשו את שאינו זוכה כזוכה נראה דהיינו לענין מצות נתינה בלבד דכיון דבעה"ב גופא ודאי גמר ומקני ליה מש"ה עשאוהו כזוכה כאילו בא לידו אבל להפקיע כוחו של בע"ה אם הכהן מבטל התנאי לא מסתבר לומר דעשאוהו כזוכה ליטול בע"כ דהא כתיב ונתן ולא שיטול מעצמו אע"כ דמילתא דר"פ איירי במזכה ע"י אחר ומילתא דפסיקא נקט דבע"ה לעולם לא יוכל לחזור אבל כהן בבע"ה יכול לחזור והיינו היכא דשייך חזרה כגון במזכה ע"י אחר כך נ"ל. אבל ראיתי לרש"י ז"ל שכתב בד"ה אבל כהן חוזר בו דכיון דעשאוהו כזוכה יכול לטעון כו' עכ"ל נראה מזה שהודה במקצת דלא מיתוקמא מילתא דר"פ אליבא דרב דאמר במכירי כהונה כדפרישית אלא דאליבא דעולא מיתוקמא ליה שפיר ולא יכולתי לעמוד על סוף דעתו בזה אם לא שנאמר דמה שהלוה לו להיות מפריש עליהם היינו כדי שיהיה בטוח במעותיו וא"כ מעיקרא אוקמינהו ברשותיה דכהן רק שיהא בטוח במעותיו ולא במקח גמור ואני הנלע"ד כתבתי ונתיישבו כמה קושיות בענין זה ואין להאריך ועיין בחדושי הרשב"א ז"ל באריכות ודו"ק:

    שם נתייאשו אין מפריש עליהם פשיטא כו' ותמיהא לי טובא מאי ענין יאוש לכאן דנהי שאמר ווי לחסרון כיס הא לא מהני שום יאוש לענין הלואה כדאיתא בטוח"מ סי' כ"ח וכן לענין גוף הפירות נראה דלא הוי כהפקר בכהאי גוונא כמו שכתבו התוספות פ' מרובה דייאוש לא הוי כהפקר גמור ואף את"ל דהוי כהפקר מ"מ כיון שחזר בע"ה וזכה בו הרי היא כאחת משדותיו אם לא שנאמר דאה"נ דמאותן השדות שקנה הבע"ה לאחר הלוואה אינו יכול להפריש כ"א מאותן השדות שהיה לו בשעת הלואה מפריש אבל דבר תימה הוא וכ"ש דמאי דמקשה הש"ס פשיטא אין לו מקום לפ"ז. ועיקרא דמילתא הא דקתני לפי שאין מפרישין על האבוד אין מובן לי כלל. ולכאורה היה נ"ל דהא דקתני נתייאשו הבעלים היינו נתייאשו בשעת הפסיקה וא"כ מסתמא לא הוי דעתו עליה וכדאמרינן בעלמא שאין דעתו על מה שהפקיר בנדרים בפ' אין בין המודר אלא דמל' רש"י ז"ל בשמעתין לא משמע כן וצל"ע:

    Penei Yehoshua on Gittin 30a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' כיחידאה לא מוקמינן עי' פאה פ"ה מ"ב ובר"ש שם:

    שם ואין שביעית משמטתו עי' ברא"ש פ"ק דמכות סימן ג:

    תוס' ד"ה כיחידאה וכו' אפי' כרבנן עיין לעיל דף יג ע"א תוס' ד"ה והא:

    Gilyon HaShas on Gittin 30a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Gittin, daf 30, Amud Aleph, about 379 words in 20 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 20 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 122 words

      Opens “כי משוו ב"ד שליח; בפניו, או שלא…”

    2. Segment 224 words

      Opens “ההוא דאמר: אי לא אתינא עד תלתין…”

      Named: שמואל.

    3. Segment 326 words

      Opens “ההוא דאמר להו: אי לא פייסנא לה…”

      Named: רב יוסף.

    4. Segment 415 words

      Opens “איכא דאמרי אמר רב יוסף מידי תרקבא…”

      Named: רב יוסף.

    5. Segment 512 words

      Opens “הא כמאן דאמר יש אונס בגיטין הא…”

    6. Segment 628 words

      Opens “מתני׳ המלוה מעות את הכהן ואת הלוי…”

    7. Segment 716 words

      Opens “מתו צריך ליטול רשות מן היורשים אם…”

    8. Segment 87 words

      Opens “גמ׳ ואף על גב דלא אתו לידיה…”

    9. Segment 924 words

      Opens “אמר רב במכרי כהונה ולויה ושמואל אמר…”

      Named: רב במכרי, שמואל, עולא.

    10. Segment 1020 words

      Opens “כולהו כרב לא אמרי במכרי לא קתני…”

      Named: רב לא, שמואל, עולא.

    11. Segment 1118 words

      Opens “ת"ר המלוה מעות את הכהן ואת הלוי…”

    12. Segment 1211 words

      Opens “ופוסק עמהן כשער הזול ואין בו משום…”

    13. Segment 1315 words

      Opens “ואם בא לחזור אינו חוזר נתייאשו הבעלים…”

    14. Segment 1419 words

      Opens “אמר מר פוסק עמהם כשער הזול פשיטא…”

    15. Segment 1521 words

      Opens “ואין בו משום רבית מאי טעמא כיון…”

    16. Segment 1611 words

      Opens “ואין שביעית משמטתו דלא קרינא ביה (דברים…”

    17. Segment 1733 words

      Opens “ואם בא לחזור אינו חוזר אמר רב…”

      Named: רב פפא.

    18. Segment 1820 words

      Opens “נתייאשו הבעלים אין מפריש עליהן לפי שאין…”

    19. Segment 1935 words

      Opens “תניא ר' אליעזר בן יעקב אומר המלוה…”

    20. Segment 202 words

      Opens “מאי בינייהו?…”

    Sages named on this page

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Gittin 30a · Segment 3 — “…ולא איפייסא. אמר רב יוסף: מי יהיב לה תרקבא…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Gittin 30a · Segment 2 — “…״חזו דאתאי״. אמר שמואל: לא שמיה מתיא.

    • Ulla · Amoraim · Second Generation Amora'im

      Ulla, also known as Ulla Rabbah, was a prominent second-generation Amora in Babylonia and Eretz Yisrael, a student of Rabbi Yochanan and…

      Source: Gittin 30a · Segment 9 — “…להם ע"י אחרים עולא אמר הא מני ר' יוסי…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Gittin 30a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026