Talmud Builders

    Gittin 75a

    Back to index

    English translation — Gittin 75a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1This proves by inference that generally, giving against the recipient’s will is not considered valid giving, as if it were, then Hillel would not have needed to institute this ordinance.

    2Rav Pappa objects to this, and some say it was Rav Shimi bar Ashi who raises this objection: And perhaps when it was necessary for Hillel to institute an ordinance allowing the seller to repay the money against the will of the purchaser it was specifically in a case where he gives the money not in the presence of the purchaser. But when he repays him in his presence, whether the recipient was willing or whether it was against his will, it is considered valid giving. Accordingly, one cannot apply Hillel’s ordinance to the case of conditional bills of divorce.

    3And there are those who say a different version of this discussion. Rava says: From the ordinance of Hillel it can be inferred that if one says to his wife: This is your bill of divorce on the condition that you will give me two hundred dinars, and she gave it to him, whether it was with his consent or whether it was against his will, it is valid giving. And the case where it was necessary for Hillel to institute his ordinance was when the giving of the money was not in his presence. But if the repayment was in his presence, whether it was with his consent or whether it was against his will, it is considered valid giving.

    4Rav Pappa objects to this, and some say it was Rav Shimi bar Ashi who raises this objection: And perhaps even in a case where she gives him the money in his presence, if she gives it with his consent, yes, it is valid. If she gives it against his will, no, it is not considered to be valid giving. And Hillel specifically instituted what was necessary, because in the case of a house in a walled city the purchaser would hide, and therefore that ordinance was necessary there.

    5§ Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: In every place where Rabban Shimon ben Gamliel taught a halakha in our body of Mishna, the halakha is in accordance with his opinion, even though it is cited as an individual opinion, except for three cases. With regard to the halakha of a guarantor ( Bava Batra 173b), if the creditor stipulated that he can collect his debt from either the debtor or the guarantor, according to the Rabbis he can collect from the guarantor’s property even if the debtor has available property. Rabban Shimon ben Gamliel holds that the creditor can collect the debt only from the debtor. And likewise the halakha is not like Rabban Shimon ben Gamliel with regard to the case mentioned here concerning the incident that occurred in Tzaidan.

    6And similarly, the halakha is not in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel concerning the dispute with regard to evidence in the final disagreement ( Sanhedrin 31a), where the Rabbis hold that if one claims that he has no evidence or witnesses, but subsequently brings evidence to court, the judges do not accept it. According to the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel they can accept it.

    7§ The Sages taught in a baraita : If the husband said to his wife: Behold this is your bill of divorce, but the paper on which it is written is still mine, then she is not divorced, as he must give her the actual bill of divorce in order for the divorce to take effect. Since the paper still belongs to him, it is as if he had given her only the writing. But if he said to her: Behold this is your bill of divorce on the condition that you return the paper to me, then she is divorced. The bill of divorce belongs entirely to her, and the returning of the paper is only a stipulation that must be fulfilled later.

    8The Gemara asks: What is different in the first clause of the baraita and what is different in the latter clause? In neither case does she have ownership of the bill of divorce. Rav Ḥisda said: In accordance with whose opinion is this baraita ? It is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, who says with regard to his coat that she can give him its value and does not need to give the item itself in order to fulfill the condition. Here also, since it is possible for her to appease him with money and she may give him the value of the paper, therefore it is considered as though she received the paper.

    9Abaye objects to this answer: Say that Rabban Shimon ben Gamliel says that it is acceptable to give the value instead of the item itself when the item is not extant, because it is lost. But in a case where it is extant, such as the paper in this case, did Rabban Shimon ben Gamliel actually say that giving the value of the item is sufficient?

    10Rather, Abaye said: In accordance with whose opinion is this baraita ? It is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says: We require any stipulated condition to be structured as a compound condition describing both outcomes, meaning that the condition must mention what will happen both if the condition is fulfilled and if it is not fulfilled. And here he did not compound his condition. The husband said only: This is your bill of divorce on the condition that you return the paper to me. He did not specify that it will not be a valid bill of divorce if she does not return it.

    11Rava objects to this explanation: According to Abaye the reason the bill of divorce is valid is that the husband did not compound his condition, but if the husband did compound his condition then it would not be a valid bill of divorce. Now, from where do we learn the halakhot of all conditions? They are derived from the condition of the children of Gad and the children of Reuben. Moses stipulated with them that if they fight the battles with the Jewish people in Eretz Yisrael, they will inherit the land of Gilead in the Transjordan, as they requested; but if they do not fight the battles with the Jewish people in Eretz Yisrael, they will not inherit that land (see Numbers, chapter 32).

    12Just as there, in the conditions that Moses made, the language of the condition precedes the consequent action, for he first stated the condition and afterward he described the result if they fulfill the condition: “And you shall give them the land of Gilead as an inheritance” (Numbers 32:29), so too, any condition is valid only when it is stated before the resultant action. And this serves to exclude the case mentioned here, where the resultant action of the giving of the bill of divorce precedes the condition. Consequently, according to Rabbi Meir this bill of divorce would not be valid, even if the husband had compounded the condition.

    13Rather, Rava said: The condition does not apply and the woman is divorced because the action of giving the bill of divorce precedes the condition.

    14Rav Adda bar Ahava objects to this explanation: The reason that the bill of divorce is valid is that the action precedes the condition, and the condition does not take effect. But if the condition were to precede the action then it would not be a valid bill of divorce. Now, from where do we learn all the halakhot of conditions? They are derived from the condition of the children of Gad and the children of Reuben. Just as there it is a condition with regard to one matter, i.e., that they should fight along with the rest of the Jewish people, and a resultant action with regard to another matter, i.e., that they would receive the land of Gilead, so too, every other condition must follow this pattern. This serves to exclude the case mentioned here,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    מכלל דבעלמא [נתינה בע"כ] לאו נתינה היאוגבי גט דאיסורא הוא לא תקין הלל:

    שלא בפניוכי הכא שאינו בלישכה:

    מאי דאיצטריך ליה תקיןראה שהיה נטמן והתקין דבעל כרחו ושלא בפניו תהא נתינה ואי הוה נמי קאי קמן ואמר לא מקבילנא הוה איצטריך להלל נמי לתקוני דתיהוי נתינה אלא מה שלא הוצרך לא הוצרך וגבי גט דאיסורא הוא לא קיימא תקנתא דהלל:

    ערבבשילהי גט פשוט:

    צידןדמתני':

    ראיה אחרונהבאחד דיני ממונות (סנהדרין דף לא.) דאפליגי באמרו לו כל ראיות שיש לך להביא הבא עד שלשים ולא הביא עד לאחר שלשים ואמרו לו הבא ראיה ואמר אין לי ראיה בקמייתא הלכתא כוותיה ובבתרייתא לית הלכתא כוותיה:

    והנייר שלילא יהיב לה ולא מידי ורחמנא אמר ונתן בידה:

    מאי שנא רישא כו'קא סלקא דעתיה על מנת לאו מעכשיו הוא כרבנן דפליגי עליה דרבי והוי כמו לכשתחזירי לי הנייר ליהוי גט וא"כ אמאי מגורשת הא בשעת גירושין לאו מידי נקיטא:

    היכא דליתיהלאצטלית:

    לא כפליהר"מ במסכת קידושין (דף סא.) כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן וכו' דנימא אם לא תחזירי לא יהא גט הלכך בטל תנאיה:

    הא כפליה לא הוי גיטאלר"מ:

    מכדילר"מ כל תנאי מהיכא גמרינן לכופלו:

    מתנאי בני גדשהיה כפול אם יעברו ואם לא יעברו (במדבר ל״ב:ב׳) וכיון דמיני' גמרי' בעינן כי התם תנאי שתלו בו המעשה הוזכר קודם למעשה אם יעברו זה התנאי ונתתם להם זה המעשה ה"נ בעינן דנימא אם תחזירי יהא גט:

    לאפוקי הכאדאמר לה זה גיטך ברישא והדר ע"מ שתחזירי:

    משום דהוי ליה כו'ובין לר"מ ובין לרבנן דלא אפליג אלא בכפילה כדמפרש טעמא התם הוצרך הדבר לאומרו שאלמלא כן יש במשמע שאף בארץ כנען לא ינחלו:

    בדבר אחדלעבור הירדן:

    ומעשה בדבר אחרנחלת עבר הירדן מזרחה:

    גיטין 75 עמוד א

    1מכלל דבעלמא, נתינה בעל כרחיה לא הויא נתינה.

    2מתקיף לה רב פפא, ואיתימא רב שימי בר אשי: ודלמא כי אצטריך ליה לתקוני שלא בפניו, אבל בפניו בין מדעתו בין בעל כרחו הויא נתינה!

    3ואיכא דאמרי, אמר רבא: מתקנתו של הלל ה"ז גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז, ונתנה לו בין מדעתו ובין בעל כרחו הויא נתינה; וכי איצטריך ליה להלל לתקוני שלא בפניו, אבל בפניו בין מדעתו בין בעל כרחו הויא נתינה.

    4מתקיף לה רב פפא, ואיתימא רב שימי בר אשי: ודלמא אפילו בפניו נמי מדעתו אין, על כרחו לא; והלל מאי דאיצטריך ליה תקין.

    5אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו; חוץ מערב, וצידן,׃

    6וראיה אחרונה.

    Baraita

    7ת"ר ״הרי זה גיטיך, והנייר שלי״ אינה מגורשת. ״על מנת שתחזירי לי את הנייר״ מגורשת.

    8מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא? אמר רב חסדא: הא מני רשב"ג היא, דאמר: תתן לו את דמיה; ה"נ אפשר דמפייסה ליה בדמי.

    9מתקיף לה אביי: אימור דאמר רשב"ג היכא דליתיה בעיניה, היכא דאיתיה בעיניה מי אמר?!

    10אלא אמר אביי: הא מני ר"מ היא, דאמר: בעינן תנאי כפול; והכא הא לא כפליה לתנאיה.

    11מתקיף לה רבא: טעמא דלא כפליה לתנאיה, הא כפליה לתנאיה לא הוי גיטא; מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן להו? מתנאי בני גד ובני ראובן;׃

    12מה התם תנאי קודם למעשה, אף כל תנאי קודם למעשה; לאפוקי הכא דמעשה קודם לתנאי!

    13אלא אמר רבא: משום דמעשה קודם לתנאי.

    14מתקיף לה רב אדא בר אהבה: טעמא דמעשה קודם לתנאי, הא תנאי קודם למעשה לא הוי גיטא; מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן להו מתנאי בני גד ובני ראובן, מה התם תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר, אף כל; לאפוקי הכא׃

    Tosafot

    מכלל דבעלמא נתינה בעל כרחו לא הויא נתינהוא"ת דהשתא לא מפליג בין בפניו בין שלא בפניו דבכל ענין בעל כרחו לא הויא נתינה א"כ למה היה נטמן בראשונה וי"ל דבפניו לא היה יכול להעיז מלוה מלקבלם כדי שיהיה הבית שלו וגם אם היה בפניו יעשוהו ב"ד לקבלם בעל כרחו וא"ת בבתי ערי חומה דהוי כפרעון החוב דעליו לקבלם פשיטא דהוי פרעון כדקאמרינן. הלוהו בישוב לא יחזיר לו במדבר משמע דבישוב יחזיר לו אפילו בעל כרחו וכן בהזהב (ב"מ דף מט.) כי אמר ליה שקול זוזך לא הוי אפילו כשומר חנם ומה איצטריך הלל הזקן לתקן וי"ל דוקא בעלמא פשיטא דהוי נתינה שאין המלוה מפסיד בקבלת הפרעון אבל הכא דע"י הפרעון צריך להחזיר הבית וכן ע"י קבלתו הוי הגט גט לא הויא נתינה וא"ת גבי גט פשיטא דלא הויא נתינה ומה צריך ללמוד מתקנתו של הלל וכי אם יתן מתנה לחבירו יקבלנה בעל כרחו ואור"י די"ל דכיון דאמר לה ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז תלה הדבר בדעתה ועליו לקבלם והוי כמו בבתי ערי חומה וקמ"ל דאפ"ה בע"כ לא הויא נתינה:

    לאפוקי הכא דמעשה קודם לתנאיפי' בקונטרס דר' מאיר ור' חנינא לא פליגי אלא בכפלות כדקאמרינן התם טעמא דהוצרך לאומרו שאלמלא כן יש במשמע שאף בארץ כנען לא ינחלו וקשה דבפרק השוכר את הפועלים (ב"מ דף צד.) משמע בהדיא דפליגי רבנן נמי אר"מ במעשה קודם לתנאי גבי מתנה שומר חנם להיות כשואל וא"ת בשלמא תנאי כפול ותנאי קודם למעשה והן קודם ללאו ילפינן שפיר מתנאי בני גד ובני ראובן מדנכתבו בזה הענין שמע מינה בעינן כי האי גוונא אבל שלא יהא מתנה על מה שכתוב בתורה ואפשר לקיימו ע"י שליח היכי ילפינן מהתם כדאמרינן בכתובות (דף עד.) דלמא בלאו הכי נמי מועיל תנאי אלא דהכי הוה מעשה וי"ל. משום דכל התנאים הכתובים דמייתי בקידושין בפרק האומר (דף סא.) הוו בענין זה שמע מינה דבעינן ממש כי האי גוונא ואם בחקותי תלכו ואם תאבו ושמעתם נמי רוב מצות ע"י שליח ונראה דהלכה כר"מ דבעי' תנאי כפול כו' דשמואל ורבא בסמוך סברי כוותיה וכל הני דמתניתין איירי בתנאי כפול אע"ג דלא פירש דה"נ מוקי לה לקמן ברייתא בדכפליה לתנאיה אע"פ שלא פירש ובכל ע"מ שבש"ס כגון (סוכה מא:) ע"מ שתחזירהו לי דאתרוג וכיוצא בו בעי כפילות ובכל מקום בעינן תנאי כפול אלא דוקא בשתויי יין ופרועי ראש דהוי איסורי בפ' שבועת העדות (שבועות דף לו:) והא דבעינן כפילות בסוטה משום דהוי איסורא דאית ביה ממונא דאיכא שאר וכסות ועונה וכתובה והא דאמרינן בירושלמי בפרק האומר א"ר יוסי א"ר בון בכל אתר אית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן והכא לית ליה ונראה להרב ר' אלחנן דגרסינן בכל אתר לית ליה לר"מ וכו' והכא אית ליה ומשני ר' חנינא חומר הוא בערוה כלומר אע"ג דלא כפל תנאו ומן הדין התנאי בטל ומעשה קיים ומשום חומר אין הגט גט ולא הקידושין קידושין שאם קבלה קידושין מאחר צריכה גט משניהם ובהכי איירי התם לעיל הקשה הרב ר' אלחנן כיון דבעינן תנאי כפול באיזהו נשך (ב"מ דף סו.) גבי אי קיימת דידך אנא דקאמר פטומי מילי בעלמא הוא משמע שאם התנה הוא כמו שהיא אמרה היה מועיל ואמאי הא לא כפליה לתנאיה ואומר רבינו יצחק הא דנקט פטומי מילי משום דלא מהני אפי' לרבנן דר"מ וג' עניינים יש דיש מקומות דבעינן תנאי גמור ולר"מ תנאי כפול ויש מקומות דלא בעינן אלא גלוי דעת ויש מקומות דאפי' גלוי דעת לא בעינן ובפ' האיש מקדש (קדושין דף מט: ד"ה דברים) מפורש:

    אלא אמר רבא משום דמעשה קודם לתנאילאו משום דלית ליה לרבא כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי דהא הכי הילכתא כדפרישית לעיל ועוד דבהדיא קאמר רבא. בהילך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי החזירו יצא ואם לאו כאומר מעכשיו דמי היכי יצא והא לא חלה המתנה אלא כשהחזירו ואז אינו בידו ואין נראה לומר דהתם מיירי כגון שאמר מעכשיו דא"כ היה לו לפרש בדבריו ואע"ג דלא פירש נמי כפילות היינו משום דלא מפרש ליה במשנתינו אבל אי מיירי באומר מעכשיו היה לו לפרש אלא שרוצה רבא ליישב ברייתא זו אפילו כרבנן ורבי אבל לרבי אתיא שפיר כדמסיק רב אשי ואביי נמי משמע לקמן בסוף פירקין דסבר כרבי דקאמר הכל מודין בעל מנת שתצא חמה מנרתיקה דמעכשיו קאמר וכדרבי כו' ומיהו אין משם ראיה דלא מצי למימר איפכא הכל מודין דעל מנת לאו כאומר מעכשיו דמי דהא באם תצא פליגי כ"ש בעל מנת דעדיף:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    מכלל דבעלמא נתינה בעל כרחו לא הויא נתינהדהיכא דתקין הלל תקין והיכא דלא תקין לא תקין, והא דאצטריכינן למילף מתקנתו של הלל דנתינה בעל כרחו לא שמה נתינה היינו דוקא במה שהוא חייב לקבל מן הדין כגון פדיון הבית, אבל מתנה בעלמא ואמר הלה אי אפשי בה הא לא איצטריך דפשיטא דאינו מקבל בעל כרחו דהא לכולי עלמא בצווח מעיקרא דבריו קיימין ובכי הא לא פליג רב שימי לומר דהויא נתינה, וכיון שכן נצטרך לפרש דכשאמר לה לאשה על מנת שתתני לי מאתים זוז אינו תולה קבלת המעות בדעת עצמו אלא בדעת האשה הוא תולה שכל זמן שתרצה לתת יהא הוא מוכן לקבלם והילכך הוה ליה כמי שהוא חייב בקבלתם ומשום הכי איצטריכינן למילף מדהלל דנתינת בעל כרחו אף בכי הא לא שמה נתינה ואף על פי שתלה הוא בדעת האשה, ובהא הוא דפליג רב שימי, עוד נראה לי דאפילו למאן דאמר נתינה בעל כרחו [בנדפס: אף בכי הא לא] שמה נתינה, היינו דוקא שהנותן נפטר בנתינתו וזכה במה שבידו בקיום תנאו והיינו טעמא דגט והיינו טעמא דבית בבתי ערי חומה זכתה האשה בגט שבידה וזכה הלה בבית בקיום תנאם, והוא הדין לנשבע ליתן לחבירו נותן לו בעל כרחו ונפטר, אבל שתהא נתינה לגבי מי שנתן להם בעל כרחם לא, שאי אפשר לזכות לאדם בעל כרחו והיינו טעמא דמתנה והוא הדין והוא הטעם לאומרת תן לי מנה ואתקדש אני לך ונשבע הלה ליתן לה ונתן לה בעל כרחה יצא הלה ידי שבועה והיא אינה מקודשת, כך נראה לי. והקשו בתוספות מה היתה סברתו של רבא שמדקדק מכאן דלאו הויא נתינה דילמא היינו טעמא דלשנה משום דהויא שלא בפניו וכדדחי רב שימי אבל בפניו הויא נתינה. ותירצו דקסבר רבא דאם איתא דבפניו הוי נתינה כיון שיש לו לקבל מן הדין כמו כן נמי לשאינו בפניו היה יכול לזכות לו על ידי אחר ואף על פי שחובתו היא ואין חבין לו שלא בפניו הלא כשהוא בפניו נותן לו בעל כרחו אף על פי שאינו רוצה לקבל והויא נתינה וכיון שכן אפילו שלא בפניו מזכה לו על ידי אחר ואמאי איצטריך הלל לתקוני לשנה בלא תקנתו נמי הכי דינא, אלא מדאצטריך הלל לתקוני לשנה שמע מינה דנתינה בעל כרחו לא שמה נתינה זו היתה סברתו של רבא, ורב שימי סבר דאף על גב דבפניו נותנין לו בעל כרחו שלא בפניו לא היה יכול לזכות לו על ידי אחר ומשום כך היה נטמן. ואם תאמר לרבא מפני מה היה נטמן כיון דנתינה בעל כרחו לא הויא נתינה, יש לומר שאם לא היה נטמן היו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני כיון שיש עליו מן הדין לקבלם. אי נמי שהיה בוש מבעל דינו שלא יקבל ממנו כדי שיחלט לו ביתו, וקשיא לי היאך אפשר לומר כך דכל שנותנין לו בפניו בעל כרחו מזכין לו על ידי אחר לחובתו והא אשה מתגרשת בעל כרחה ואין מזכין לה גיטא על ידי אחר לפי שחוב הוא לאשה שיוצאה מתחת בעלה וכדתנן בפירקין קמאי, ועבד נמי אין מקבלין לו גט שחרורו מיד רבו לרבי מאיר דאית ליה חוב הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לפי שפוסלו מן התרומה, ולרבנן אי לאו דזכות הוא שמותר בבת חורין לא היה מקבלין לו שחרורו, ורב שימי נמי היכי דחי ליה לרבא מהאי סברא בדרך דילמא, אלא מסתברא דרבא סבירא ליה דהלל כי תקון אפילו בפניו הוה ליה לתקוניה דנתינה בעל כרחו בין בפניו בין שלא בפניו לא הויא נתינה, אלא מאי דאצטריכא ליה לשעתיה תקין, ומדרך הסברא אמר כך, ומאי דפשיטא ליה לרבא איסתפק ליה לרב שימי דדילמא כל שבפניו הויא נתינה והלל דוקא תקין שלא בפניו אבל בפניו מדינא הוה ליה לקבולי, ותדע לך דבהא פליגי ובסברא דנפשיהו בלחוד פליגי דהא מאי דסבירא ליה לרבא להאי לישנא קמא סבירא ליה לרב שימי בלישנא בתרא ורב שימי הא לאו בטעמא דחי ליה אלא בדילמא אפילו בפניו נמי מדעתו אין בעל כרחו לא והלל מאי דאיצטריכא ליה תקין אלמא טעמיה דרבא דלישנא קמא נמי הכין הוא כן נראה לי. תמיה לי אשמעתין אמאי לא דקו מקרא דנתינה בעל כרחו הוה נתינה דהא גבי אשה כתיב ונתן בידה וקיימא לן דמתגרשת בעל כרחה, ומסתברא דלא אמרו נתינה בעל כרחו לא שמה נתינה אלא בנתינה שמפסיד בכך המקבל מה שהוא שלו כי הא דאמר לה לאשה הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז דאשה זו קנויה היא אצל הבעל וקנינו קרייה רחמנא כדכתיב כי יקח איש אשה וקנין כספו הוא וכדאמרינן לקמן בפרק המגרש (גיטין פה, א) חוץ מתרומותיך מהו קנין כספו אמר רחמנא, וביבמות פרק אלמנה, והילכך כשאתה בא לסלקו משלו בעל כרחו אל תסלקנו, ודכוותה בית בבתי ערי חומה דממכר קרייה רחמנא ולא משכונה אלא דזכי ליה רחמנא למוכר שיכול לגאול עד תם שנת ממכרו מכל מקום מכר הוא ומכר קרייה רחמנא, ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה קם הבית לחלוטין ביד הקונה אותו ואינו צריך למכרו לו פעם שניה אלמא מכר גמור הוא ומה שזיכה לו רחמנא לגאול תוך שנה אינו אלא כמי שהתנה לחבירו שדה זו שלקחתי ממך אם יהיו לך מעות מכאן ועד שנים עשר חדש תחזירם לי, והילכך נתינה בעל כרחו בכי הא לא הויא נתינה, אבל גט אשה שאין בעלה קנוי לה שאינו מקיח את עצמו וגט שחרור נמי שאין הרב קנוי לעבד אלא שיש לאשה שעבוד על בעלה בעודה תחתיו כשהוא בא לסלק שעבודו מעליו אם אתה בא לומר שאינו יכול לסלקו אלא מדעת האשה נמצא שאתה מחייב את שלו בעל כרחו ואל תחייבהו, וכיון שכן בפריעת בעל חוב נמי נתינה בעל כרחו של מלוה הויא נתינה, כך נראה לי, וכן מצאתי בתוספות וזה לשונם: ולפי מה שמוכיח לא דמי לפרעון דחוב דפשיטא שיועיל בעל כרחו של מלוה אם רוצה הלוה לפרוע לו, והא דהלל הוצרך לתקן לשנה, משום שאינו כפריעת חוב דעלמא שהרי הבית היה מכור, עד כאן. ולענין פסק הלכה, לא נתברר אם נתינה בעל כרחו הויא נתינה או לא, הלכך לענין גט דאיסורא הוא אינה מגורשת וגט פסול הוא דספק איסורא לחומרא, ולענין קדושין כגון שאמר לה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז ונתן לה בעל כרחה שאף הוא בא עכשו לגמור קנינו בנתינה זו בעל כרחה, הרי זו ספק מקודשת, אבל לענין ממונא איכא למימר דהויא נתינה כיון דללישנא בתרא אליבא דרבא הויא נתינה קיימא לן כלישנא בתרא לענין ממונא, ואף על גב דאתקיפו עליה רב פפא ואיתימא רב שימי לאו מדרך הבירור אקשו ליה אלא בדילמא ומאי דאיפשיטא ליה לרבא איסתפק ליה לרב שימי והלכך לא שבקינן מאי דאיפשיטא ליה לרבא ונקטינן מאי דאיסתפקא ליה לרב שימי, ואיכא למימר דכיון דרבא לאו מסברא דנפשיה קאמר אלא מתקנתו של הלל הוא דיליף לה וההיא לא מכרעא שפיר כסברתו של רבא ורב שימי נמי אתקיף ליה דדלמא לא הוה נתינה דהלל מאי דאצטריכא ליה תקין אנן נמי מספקא כרב שימי עבדינן דמספיקא לא מפקינן ממונא וקרקע בחזקת בעליה עומדת. ומיהו ודאי מסתברא לענין מטלטלין אם מסרם לו על מנת שיתן לו מאתים זוז לא מפקינן להו מינה דמטלטלין היכא דקיימי ליקמו ונתינה בעל כרחו הויא נתינה. וראיתי בספר העיטור בשם רבינו האי גאון זצ"ל דהילכתא כלישנא בתרא דרבא, והרבי אלפאסי ז"ל לא הביא מכל זה כלום בהלכותיו, והרמב"ם ז"ל כתב נתנה לו בעל כרחו והוא אינו רוצה לקבל הרי זה גט פסול עד שתתן מדעתו.

    מאי שנא רישא ומאי שנא סיפאנראה לי דהאי לישנא לאו בדוקא איתמר דפשטה משמע דמחד טעמא איכא למיפסל בין ברישא בין בסיפא, וליתא דטעמא דרישא משום דאין כאן נתינה אלא אותיות פורחות וטעמא דסיפא משום דלכי מקיימא תנאה הדר גיטא למריה וכדקא סלקא דעתין השתא דכל האומר על מנת לאו כאומר מעכשיו דמי, אלא הכי [בנדפס: קאמר סיפא נמי ליפסל ואמאי קאמר מגורשת ולא מחד טעמא כדאמרן. אי נמי יש לומר דהכא] והכא משום ונתן בידה ספר כריתות הוא דליכא נתינת ספר בשעת כריתות.

    הכא נמי אפשר דמפייסי ליה בדמימדקאמר אפשר דמפייסי ליה ולא קאמר הכא במאי עסקינן בדפייסי ליה בדמי משמע דכיון דאפשר לה לפיוסיה אף על גב דלא פייסה ליה מגורשת, וקשיא לי אימת הוי גיטא לכי מהדרא ליה גיטא ההיא שעתא האי [בנדפס: הא] הדר גיטא למריה ואפשר לפיוסיה בדמי מאי קא מהני לה, לפיכך נראה לי דהכי פירושא אפשר דמפייסי לי בדמי, וכיון דאפשר ליה כי קתני מגורשת בדפייסה ליה.

    אלא אמר רבא משום דהוה מעשה קודם לתנאיפירש רש"י ז"ל: דרבא מוקי לה בין לרבי מאיר בין לרבנן דלכולי עלמא תנאי קודם למעשה בעינן דלא פליגי רבנן עליה דרבי מאיר אלא בתנאי כפול דלא גמרינן ליה מתנאי בני גד משום דצריך היה הדבר לאמרו שאלמלא כן יש במשמע שאפילו בארץ כנען לא ינחלו כדאיתא בקידושין פרק האומר (סא, ב) ואינו מחוור בעיני דאם כן מאי קשיא ליה סיפא דהא איכא מעשה קודם לתנאי ולכולי עלמא תנאו בטל, ועוד מקשים עליו דבבבא מציעא פרק השוכר את הפועלים שנינו כל תנאי שיש מעשה בתחלתו אינו תנאי, ואמרינן עלה בגמרא אתאן לרבי מאיר דתניא אבא חלפתא איש כפר סכניה אומר משום רבי מאיר תנאי קודם למעשה הרי זה תנאי מעשה קודם לתנאי אינו תנאי, אלמא פליגי רבנן עליה דרבי מאיר בהא, אלא ודאי רבה [רבא] נמי לרבי מאיר הוא דמוקי לה כאביי.

    Babylonian Talmud · folio map

    Gittin 75a

    Gittin 75a. The full printed text of this folio side — 14 numbered segments, about 269 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    מכלל דבעלמא [נתינה בע"כ] לאו נתינה היא וגבי גט דאיסורא הוא לא תקין הלל:

    שלא בפניו כי הכא שאינו בלישכה:

    מאי דאיצטריך ליה תקין ראה שהיה נטמן והתקין דבעל כרחו ושלא בפניו תהא נתינה ואי הוה נמי קאי קמן ואמר לא מקבילנא הוה איצטריך להלל נמי לתקוני דתיהוי נתינה אלא מה שלא הוצרך לא הוצרך וגבי גט דאיסורא הוא לא קיימא תקנתא דהלל:

    ערב בשילהי גט פשוט:

    צידן דמתני':

    ראיה אחרונה באחד דיני ממונות (סנהדרין דף לא.) דאפליגי באמרו לו כל ראיות שיש לך להביא הבא עד שלשים ולא הביא עד לאחר שלשים ואמרו לו הבא ראיה ואמר אין לי ראיה בקמייתא הלכתא כוותיה ובבתרייתא לית הלכתא כוותיה:

    והנייר שלי לא יהיב לה ולא מידי ורחמנא אמר ונתן בידה:

    מאי שנא רישא כו' קא סלקא דעתיה על מנת לאו מעכשיו הוא כרבנן דפליגי עליה דרבי והוי כמו לכשתחזירי לי הנייר ליהוי גט וא"כ אמאי מגורשת הא בשעת גירושין לאו מידי נקיטא:

    9 more comments on this page.

    Rashi on Gittin 75a · Sefaria

    Tosafot

    מכלל דבעלמא נתינה בעל כרחו לא הויא נתינה וא"ת דהשתא לא מפליג בין בפניו בין שלא בפניו דבכל ענין בעל כרחו לא הויא נתינה א"כ למה היה נטמן בראשונה וי"ל דבפניו לא היה יכול להעיז מלוה מלקבלם כדי שיהיה הבית שלו וגם אם היה בפניו יעשוהו ב"ד לקבלם בעל כרחו וא"ת בבתי ערי חומה דהוי כפרעון החוב דעליו לקבלם פשיטא דהוי פרעון כדקאמרינן. הלוהו בישוב לא יחזיר לו במדבר משמע דבישוב יחזיר לו אפילו בעל כרחו וכן בהזהב (ב"מ דף מט.) כי אמר ליה שקול זוזך לא הוי אפילו כשומר חנם ומה איצטריך הלל הזקן לתקן וי"ל דוקא בעלמא פשיטא דהוי נתינה שאין המלוה מפסיד בקבלת הפרעון אבל הכא דע"י הפרעון צריך להחזיר הבית וכן ע"י קבלתו הוי הגט גט לא הויא נתינה וא"ת גבי גט פשיטא דלא הויא נתינה ומה צריך ללמוד מתקנתו של הלל וכי אם יתן מתנה לחבירו יקבלנה בעל כרחו ואור"י די"ל דכיון דאמר לה ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז תלה הדבר בדעתה ועליו לקבלם והוי כמו בבתי ערי חומה וקמ"ל דאפ"ה בע"כ לא הויא נתינה:

    לאפוקי הכא דמעשה קודם לתנאי פי' בקונטרס דר' מאיר ור' חנינא לא פליגי אלא בכפלות כדקאמרינן התם טעמא דהוצרך לאומרו שאלמלא כן יש במשמע שאף בארץ כנען לא ינחלו וקשה דבפרק השוכר את הפועלים (ב"מ דף צד.) משמע בהדיא דפליגי רבנן נמי אר"מ במעשה קודם לתנאי גבי מתנה שומר חנם להיות כשואל וא"ת בשלמא תנאי כפול ותנאי קודם למעשה והן קודם ללאו ילפינן שפיר מתנאי בני גד ובני ראובן מדנכתבו בזה הענין שמע מינה בעינן כי האי גוונא אבל שלא יהא מתנה על מה שכתוב בתורה ואפשר לקיימו ע"י שליח היכי ילפינן מהתם כדאמרינן בכתובות (דף עד.) דלמא בלאו הכי נמי מועיל תנאי אלא דהכי הוה מעשה וי"ל. משום דכל התנאים הכתובים דמייתי בקידושין בפרק האומר (דף סא.) הוו בענין זה שמע מינה דבעינן ממש כי האי גוונא ואם בחקותי תלכו ואם תאבו ושמעתם נמי רוב מצות ע"י שליח ונראה דהלכה כר"מ דבעי' תנאי כפול כו' דשמואל ורבא בסמוך סברי כוותיה וכל הני דמתניתין איירי בתנאי כפול אע"ג דלא פירש דה"נ מוקי לה לקמן ברייתא בדכפליה לתנאיה אע"פ שלא פירש ובכל ע"מ שבש"ס כגון (סוכה מא:) ע"מ שתחזירהו לי דאתרוג וכיוצא בו בעי כפילות ובכל מקום בעינן תנאי כפול אלא דוקא בשתויי יין ופרועי ראש דהוי איסורי בפ' שבועת העדות (שבועות דף לו:) והא דבעינן כפילות בסוטה משום דהוי איסורא דאית ביה ממונא דאיכא שאר וכסות ועונה וכתובה והא דאמרינן בירושלמי בפרק האומר א"ר יוסי א"ר בון בכל אתר אית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן והכא לית ליה ונראה להרב ר' אלחנן דגרסינן בכל אתר לית ליה לר"מ וכו' והכא אית ליה ומשני ר' חנינא חומר הוא בערוה כלומר אע"ג דלא כפל תנאו ומן הדין התנאי בטל ומעשה קיים ומשום חומר אין הגט גט ולא הקידושין קידושין שאם קבלה קידושין מאחר צריכה גט משניהם ובהכי איירי התם לעיל הקשה הרב ר' אלחנן כיון דבעינן תנאי כפול באיזהו נשך (ב"מ דף סו.) גבי אי קיימת דידך אנא דקאמר פטומי מילי בעלמא הוא משמע שאם התנה הוא כמו שהיא אמרה היה מועיל ואמאי הא לא כפליה לתנאיה ואומר רבינו יצחק הא דנקט פטומי מילי משום דלא מהני אפי' לרבנן דר"מ וג' עניינים יש דיש מקומות דבעינן תנאי גמור ולר"מ תנאי כפול ויש מקומות דלא בעינן אלא גלוי דעת ויש מקומות דאפי' גלוי דעת לא בעינן ובפ' האיש מקדש (קדושין דף מט: ד"ה דברים) מפורש:

    אלא אמר רבא משום דמעשה קודם לתנאי לאו משום דלית ליה לרבא כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי דהא הכי הילכתא כדפרישית לעיל ועוד דבהדיא קאמר רבא. בהילך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי החזירו יצא ואם לאו כאומר מעכשיו דמי היכי יצא והא לא חלה המתנה אלא כשהחזירו ואז אינו בידו ואין נראה לומר דהתם מיירי כגון שאמר מעכשיו דא"כ היה לו לפרש בדבריו ואע"ג דלא פירש נמי כפילות היינו משום דלא מפרש ליה במשנתינו אבל אי מיירי באומר מעכשיו היה לו לפרש אלא שרוצה רבא ליישב ברייתא זו אפילו כרבנן ורבי אבל לרבי אתיא שפיר כדמסיק רב אשי ואביי נמי משמע לקמן בסוף פירקין דסבר כרבי דקאמר הכל מודין בעל מנת שתצא חמה מנרתיקה דמעכשיו קאמר וכדרבי כו' ומיהו אין משם ראיה דלא מצי למימר איפכא הכל מודין דעל מנת לאו כאומר מעכשיו דמי דהא באם תצא פליגי כ"ש בעל מנת דעדיף:

    Tosafot on Gittin 75a · Sefaria

    Rashba

    מכלל דבעלמא נתינה בעל כרחו לא הויא נתינה דהיכא דתקין הלל תקין והיכא דלא תקין לא תקין, והא דאצטריכינן למילף מתקנתו של הלל דנתינה בעל כרחו לא שמה נתינה היינו דוקא במה שהוא חייב לקבל מן הדין כגון פדיון הבית, אבל מתנה בעלמא ואמר הלה אי אפשי בה הא לא איצטריך דפשיטא דאינו מקבל בעל כרחו דהא לכולי עלמא בצווח מעיקרא דבריו קיימין ובכי הא לא פליג רב שימי לומר דהויא נתינה, וכיון שכן נצטרך לפרש דכשאמר לה לאשה על מנת שתתני לי מאתים זוז אינו תולה קבלת המעות בדעת עצמו אלא בדעת האשה הוא תולה שכל זמן שתרצה לתת יהא הוא מוכן לקבלם והילכך הוה ליה כמי שהוא חייב בקבלתם ומשום הכי איצטריכינן למילף מדהלל דנתינת בעל כרחו אף בכי הא לא שמה נתינה ואף על פי שתלה הוא בדעת האשה, ובהא הוא דפליג רב שימי, עוד נראה לי דאפילו למאן דאמר נתינה בעל כרחו [בנדפס: אף בכי הא לא] שמה נתינה, היינו דוקא שהנותן נפטר בנתינתו וזכה במה שבידו בקיום תנאו והיינו טעמא דגט והיינו טעמא דבית בבתי ערי חומה זכתה האשה בגט שבידה וזכה הלה בבית בקיום תנאם, והוא הדין לנשבע ליתן לחבירו נותן לו בעל כרחו ונפטר, אבל שתהא נתינה לגבי מי שנתן להם בעל כרחם לא, שאי אפשר לזכות לאדם בעל כרחו והיינו טעמא דמתנה והוא הדין והוא הטעם לאומרת תן לי מנה ואתקדש אני לך ונשבע הלה ליתן לה ונתן לה בעל כרחה יצא הלה ידי שבועה והיא אינה מקודשת, כך נראה לי. והקשו בתוספות מה היתה סברתו של רבא שמדקדק מכאן דלאו הויא נתינה דילמא היינו טעמא דלשנה משום דהויא שלא בפניו וכדדחי רב שימי אבל בפניו הויא נתינה. ותירצו דקסבר רבא דאם איתא דבפניו הוי נתינה כיון שיש לו לקבל מן הדין כמו כן נמי לשאינו בפניו היה יכול לזכות לו על ידי אחר ואף על פי שחובתו היא ואין חבין לו שלא בפניו הלא כשהוא בפניו נותן לו בעל כרחו אף על פי שאינו רוצה לקבל והויא נתינה וכיון שכן אפילו שלא בפניו מזכה לו על ידי אחר ואמאי איצטריך הלל לתקוני לשנה בלא תקנתו נמי הכי דינא, אלא מדאצטריך הלל לתקוני לשנה שמע מינה דנתינה בעל כרחו לא שמה נתינה זו היתה סברתו של רבא, ורב שימי סבר דאף על גב דבפניו נותנין לו בעל כרחו שלא בפניו לא היה יכול לזכות לו על ידי אחר ומשום כך היה נטמן. ואם תאמר לרבא מפני מה היה נטמן כיון דנתינה בעל כרחו לא הויא נתינה, יש לומר שאם לא היה נטמן היו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני כיון שיש עליו מן הדין לקבלם. אי נמי שהיה בוש מבעל דינו שלא יקבל ממנו כדי שיחלט לו ביתו, וקשיא לי היאך אפשר לומר כך דכל שנותנין לו בפניו בעל כרחו מזכין לו על ידי אחר לחובתו והא אשה מתגרשת בעל כרחה ואין מזכין לה גיטא על ידי אחר לפי שחוב הוא לאשה שיוצאה מתחת בעלה וכדתנן בפירקין קמאי, ועבד נמי אין מקבלין לו גט שחרורו מיד רבו לרבי מאיר דאית ליה חוב הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לפי שפוסלו מן התרומה, ולרבנן אי לאו דזכות הוא שמותר בבת חורין לא היה מקבלין לו שחרורו, ורב שימי נמי היכי דחי ליה לרבא מהאי סברא בדרך דילמא, אלא מסתברא דרבא סבירא ליה דהלל כי תקון אפילו בפניו הוה ליה לתקוניה דנתינה בעל כרחו בין בפניו בין שלא בפניו לא הויא נתינה, אלא מאי דאצטריכא ליה לשעתיה תקין, ומדרך הסברא אמר כך, ומאי דפשיטא ליה לרבא איסתפק ליה לרב שימי דדילמא כל שבפניו הויא נתינה והלל דוקא תקין שלא בפניו אבל בפניו מדינא הוה ליה לקבולי, ותדע לך דבהא פליגי ובסברא דנפשיהו בלחוד פליגי דהא מאי דסבירא ליה לרבא להאי לישנא קמא סבירא ליה לרב שימי בלישנא בתרא ורב שימי הא לאו בטעמא דחי ליה אלא בדילמא אפילו בפניו נמי מדעתו אין בעל כרחו לא והלל מאי דאיצטריכא ליה תקין אלמא טעמיה דרבא דלישנא קמא נמי הכין הוא כן נראה לי. תמיה לי אשמעתין אמאי לא דקו מקרא דנתינה בעל כרחו הוה נתינה דהא גבי אשה כתיב ונתן בידה וקיימא לן דמתגרשת בעל כרחה, ומסתברא דלא אמרו נתינה בעל כרחו לא שמה נתינה אלא בנתינה שמפסיד בכך המקבל מה שהוא שלו כי הא דאמר לה לאשה הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז דאשה זו קנויה היא אצל הבעל וקנינו קרייה רחמנא כדכתיב כי יקח איש אשה וקנין כספו הוא וכדאמרינן לקמן בפרק המגרש (גיטין פה, א) חוץ מתרומותיך מהו קנין כספו אמר רחמנא, וביבמות פרק אלמנה, והילכך כשאתה בא לסלקו משלו בעל כרחו אל תסלקנו, ודכוותה בית בבתי ערי חומה דממכר קרייה רחמנא ולא משכונה אלא דזכי ליה רחמנא למוכר שיכול לגאול עד תם שנת ממכרו מכל מקום מכר הוא ומכר קרייה רחמנא, ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה קם הבית לחלוטין ביד הקונה אותו ואינו צריך למכרו לו פעם שניה אלמא מכר גמור הוא ומה שזיכה לו רחמנא לגאול תוך שנה אינו אלא כמי שהתנה לחבירו שדה זו שלקחתי ממך אם יהיו לך מעות מכאן ועד שנים עשר חדש תחזירם לי, והילכך נתינה בעל כרחו בכי הא לא הויא נתינה, אבל גט אשה שאין בעלה קנוי לה שאינו מקיח את עצמו וגט שחרור נמי שאין הרב קנוי לעבד אלא שיש לאשה שעבוד על בעלה בעודה תחתיו כשהוא בא לסלק שעבודו מעליו אם אתה בא לומר שאינו יכול לסלקו אלא מדעת האשה נמצא שאתה מחייב את שלו בעל כרחו ואל תחייבהו, וכיון שכן בפריעת בעל חוב נמי נתינה בעל כרחו של מלוה הויא נתינה, כך נראה לי, וכן מצאתי בתוספות וזה לשונם: ולפי מה שמוכיח לא דמי לפרעון דחוב דפשיטא שיועיל בעל כרחו של מלוה אם רוצה הלוה לפרוע לו, והא דהלל הוצרך לתקן לשנה, משום שאינו כפריעת חוב דעלמא שהרי הבית היה מכור, עד כאן. ולענין פסק הלכה, לא נתברר אם נתינה בעל כרחו הויא נתינה או לא, הלכך לענין גט דאיסורא הוא אינה מגורשת וגט פסול הוא דספק איסורא לחומרא, ולענין קדושין כגון שאמר לה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז ונתן לה בעל כרחה שאף הוא בא עכשו לגמור קנינו בנתינה זו בעל כרחה, הרי זו ספק מקודשת, אבל לענין ממונא איכא למימר דהויא נתינה כיון דללישנא בתרא אליבא דרבא הויא נתינה קיימא לן כלישנא בתרא לענין ממונא, ואף על גב דאתקיפו עליה רב פפא ואיתימא רב שימי לאו מדרך הבירור אקשו ליה אלא בדילמא ומאי דאיפשיטא ליה לרבא איסתפק ליה לרב שימי והלכך לא שבקינן מאי דאיפשיטא ליה לרבא ונקטינן מאי דאיסתפקא ליה לרב שימי, ואיכא למימר דכיון דרבא לאו מסברא דנפשיה קאמר אלא מתקנתו של הלל הוא דיליף לה וההיא לא מכרעא שפיר כסברתו של רבא ורב שימי נמי אתקיף ליה דדלמא לא הוה נתינה דהלל מאי דאצטריכא ליה תקין אנן נמי מספקא כרב שימי עבדינן דמספיקא לא מפקינן ממונא וקרקע בחזקת בעליה עומדת. ומיהו ודאי מסתברא לענין מטלטלין אם מסרם לו על מנת שיתן לו מאתים זוז לא מפקינן להו מינה דמטלטלין היכא דקיימי ליקמו ונתינה בעל כרחו הויא נתינה. וראיתי בספר העיטור בשם רבינו האי גאון זצ"ל דהילכתא כלישנא בתרא דרבא, והרבי אלפאסי ז"ל לא הביא מכל זה כלום בהלכותיו, והרמב"ם ז"ל כתב נתנה לו בעל כרחו והוא אינו רוצה לקבל הרי זה גט פסול עד שתתן מדעתו.

    מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא נראה לי דהאי לישנא לאו בדוקא איתמר דפשטה משמע דמחד טעמא איכא למיפסל בין ברישא בין בסיפא, וליתא דטעמא דרישא משום דאין כאן נתינה אלא אותיות פורחות וטעמא דסיפא משום דלכי מקיימא תנאה הדר גיטא למריה וכדקא סלקא דעתין השתא דכל האומר על מנת לאו כאומר מעכשיו דמי, אלא הכי [בנדפס: קאמר סיפא נמי ליפסל ואמאי קאמר מגורשת ולא מחד טעמא כדאמרן. אי נמי יש לומר דהכא] והכא משום ונתן בידה ספר כריתות הוא דליכא נתינת ספר בשעת כריתות.

    הכא נמי אפשר דמפייסי ליה בדמי מדקאמר אפשר דמפייסי ליה ולא קאמר הכא במאי עסקינן בדפייסי ליה בדמי משמע דכיון דאפשר לה לפיוסיה אף על גב דלא פייסה ליה מגורשת, וקשיא לי אימת הוי גיטא לכי מהדרא ליה גיטא ההיא שעתא האי [בנדפס: הא] הדר גיטא למריה ואפשר לפיוסיה בדמי מאי קא מהני לה, לפיכך נראה לי דהכי פירושא אפשר דמפייסי לי בדמי, וכיון דאפשר ליה כי קתני מגורשת בדפייסה ליה.

    אלא אמר רבא משום דהוה מעשה קודם לתנאי פירש רש"י ז"ל: דרבא מוקי לה בין לרבי מאיר בין לרבנן דלכולי עלמא תנאי קודם למעשה בעינן דלא פליגי רבנן עליה דרבי מאיר אלא בתנאי כפול דלא גמרינן ליה מתנאי בני גד משום דצריך היה הדבר לאמרו שאלמלא כן יש במשמע שאפילו בארץ כנען לא ינחלו כדאיתא בקידושין פרק האומר (סא, ב) ואינו מחוור בעיני דאם כן מאי קשיא ליה סיפא דהא איכא מעשה קודם לתנאי ולכולי עלמא תנאו בטל, ועוד מקשים עליו דבבבא מציעא פרק השוכר את הפועלים שנינו כל תנאי שיש מעשה בתחלתו אינו תנאי, ואמרינן עלה בגמרא אתאן לרבי מאיר דתניא אבא חלפתא איש כפר סכניה אומר משום רבי מאיר תנאי קודם למעשה הרי זה תנאי מעשה קודם לתנאי אינו תנאי, אלמא פליגי רבנן עליה דרבי מאיר בהא, אלא ודאי רבה [רבא] נמי לרבי מאיר הוא דמוקי לה כאביי.

    Rashba on Gittin 75a · Sefaria

    Meiri

    הרי זה גיטיך והנייר שלי אינה מגורשת שהרי לא נתן לה אלא אותיות פורחות על מנת שתחזירי לי את הנייר הרי זו מגורשת ותחזיר שהרי מכל מקום בשעת נתינה שלה הוא והחזרה אינה אלא תנאי ואע"פ שלא כפל תנאו וכן שהמעשה קודם לתנאי וכן שהתנאי והמעשה בדבר אחד וכל אלו מפקיעין את התנאי שלא להיותו תנאי כמו שביארנו במציעא פרק פועלים והיה לנו לומר שאין כאן תנאי והיא מגורשת ואינה צריכה להחזיר את הנייר מ"מ כל שבעל מנת אין בו צורך לשום אחד מדיני התנאי שהזכרנו כמו שביארנו שם:

    Meiri on Gittin 75a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    תד"ה לאפוקי הכא כו' אבל שלא יהא מתנה כו' ואפשר לקיימו ע"י שליח היכי כו' עכ"ל לכאורה קשה אמאי לא קשיא להו מהך דשמעתין דבעי תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ומהרש"ל תירץ בזה דתנאי ומעשה בדבר אחד לסימנא בעלמא הוא דנקטינן מתנאי בני גד ובני ראובן כי העיקר משום דתנאי סותר המעשה ודו"ק עכ"ל והוא דחוק אבל הנראה דכל הני דנקטו התוס' בדבריהם דבעינן כתנאי בני גד ובני ראובן כולהו הלכתא נינהו כמו שכתבו התוס' דהלכתא כר' מאיר אבל בהא דתנאי ומעשה בדבר אחד ודאי דלא קי"ל הכי בהך דע"מ שתחזירי לי הנייר דהא כיון דאנן קי"ל כרבי דע"מ כאומר מעכשיו דמי ליכא הכא תנאי ומעשה בדבר אחד ואין התנאי סותר המעשה כמו שכתבו התוס' לקמן אהך דהילך אתרוג זה במתנה ע"מ כו' דבאומר מעכשיו לא הוה תנאי ומעשה בדבר אחד דהמתנה חלה מיד כו' ע"ש ונראה מדבריהם אלו דלדידן אע"ג דקי"ל כרבי באומר ע"מ כאומר מעכשיו בעי נמי כל הני מילי דבעי ר' מאיר בתנאי וכן כתב הרא"ש בשם קצת המפרשים דאפילו באומר מעכשיו בעי נמי כל הני מילי דבעי ר"מ בכל תנאי ע"ש ודו"ק:

    בא"ד והא דבעינן כפילות בסוטה משום דהוי איסורא דאית ביה ממונא כו' עכ"ל וה"ה דהמ"ל הכי והא דבעינן כפילות בגט כמו לקמן אם מתי אם לא מתי אע"ג דהוי איסורא אלא דגמרא ערוכה היא שם לגבי סוטה ומשום דהא כפילות מפורש בקרא אם תנקי אם לא תנקי וק"ל:

    בד"ה אלא אמר רבא כו' בהילך אתרוג כו' החזירו יצא ואם לאו כאומר מעכשיו דמי היכי יצא כו' עכ"ל ומיירי בקדם התנאי למעשה כגון שאמר ע"מ שתחזירהו לי הילך אתרוג זה ואע"ג דלא פירש כמ"ש התוספות לעיל לענין כפילות דאל"כ כיון דקי"ל כר"מ לא הוה חל התנאי כלל ואמאי קאמר אם לא החזירו דלא יצא ויש לדקדק דה"ל לדקדק כן דע"כ רבא ס"ל דע"מ כאומר מעכשיו דמי דאל"כ בההיא דאתרוג ה"ל תנאי ומעשה בדבר אחד ולא חל התנאי כלל ואמאי קאמר אם לא החזירו דלא יצא כמ"ש התוס' בהדיא לקמן בהך דאתרוג דלא ה"ל תנאי ומעשה בדבר אחד משום דע"מ כאומר מעכשיו דמי ושוב ראיתי בפ"ק דקידושין שכתבו התוספות כן לחד תירוצא ונראה דהתוספות דהכא לא רצו לדקדק כן משום דאיכא למימר דרבא לית ליה הא דתנאי ומעשה בדבר אחד וכ"כ התוס' בפרק י"נ מיהו לפי האמת לא ניחא להו דפליג רבא ארב אדא בר אהבה בהך דאתרוג כמ"ש לקמן וק"ל:

    בא"ד דלא מצי למימר איפכא הכל מודים בע"מ דלאו כאומר מעכשיו כו' עכ"ל ר"ל הא דאמר הכל מודים הכי ולא אמר הכל מודים איפכא מזה לא תוכיח דס"ל לאביי הכי אלא משום דלא מצי למימר איפכא מיהו איהו לא ס"ל הכי ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Gittin 75a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    תוספות בד"ה לאפוקי הכא כו' וקשה דבפרק השוכר כו' משמע בהדיא דפליגי רבנן כו' עכ"ל. ונראה דרש"י ז"ל סובר דנהי דאשכחן דפליגי רבנן אר"מ נמי לענין תנאי קודם למעשה מ"מ רבי חנינא בן גמליאל דפליג בתנאי כפול ע"כ מודה בתנאי קודם למעשה מדיהיב טעמא שהוצרך הדבר לומר ולכפול שאלמלא כן יש במשמע שאף בארץ כנען לא ינחלו א"כ משמע דלענין תנאי קודם למעשה דליכא טעמא ודאי מודה מדכתבו כמה פעמים בזה הענין ומה שהכריחו לרש"י ז"ל בשמעתין נראה משום דלישנא דרבא גופא קשיא ליה דמקשה עליה דאביי טעמא דלא כפליה לתנאי כו' ומוקי לה משום דמעשה קודם לתנאי וא"כ לדידיה נמי תיקשי טעמא דמעשה קודם לתנאי ותיפוק ליה דלא כפליה לתנאי ומאי אולמא האי מהאי אע"כ דודאי עדיפא ליה לרבא טעמא דתנאי קודם למעשה משום דרבי חנינא בן גמליאל דפליג בתנאי כפול ומודה בהא כנ"ל ודו"ק:

    בא"ד וי"ל דכל התנאים הכתובים דמייתי בקידושין כו' רוב מצות נמי ע"י שליח עכ"ל. ולכאורה דבריהם מגומגמים בזה דהא דקי"ל בעלמא דבעינן תנאי שאפשר לקיים ע"י שליח היינו שהמעשה אפשר לקיים ע"י שליח אבל בתנאי לא איכפת לן אם יכול לקיים ע"י שליח או לא וא"כ מה זה שכתבו שרוב המצות ע"י שליח הא קיום המצות הם התנאי כדכתיב אם בחקותי תלכו ואם תאבו ושמעתם והמעשה הוא ייעוד הברכות וצ"ע. מיהו בכתובות דף ע"ד כתבו התוספות בענין אחר דהא דבעינן אפשר לקיים ע"י שליח מסברא אתיא לן דכיון שהמעשה כל כך בידו שיכול לעשותו ע"י שליח יכול להטיל בו תנאי ולענ"ד זו הסברא תמוה יותר דאדרבא כל שהמעשה בידו יותר מסתבר שאינו יכול להטיל בו תנאי דלא אתי דיבור ומבטל למעשה ואית לן למימר דהתנאי בטל ומעשה קיים ולולא שאיני כדאי להכריע סברתם היה נלע"ד להיפך דכל היכא שהמעשה יכול להעשות ע"י שליח אין כאן מעשה גמור דמעשה גמור ודאי אין יכול לעשות ע"י שליח כגון חליצה וביאה וכל מעשה התלוי בגופו ודאי אין יכול לעשות ע"י שליח וכיון שהוא מעשה גמור אין יכול להטיל בו תנאי דלא אתי דיבור ומבטל למעשה משא"כ היכא דאפשר ע"י שליח אין כאן מעשה גמור מש"ה יכול להטיל בו תנאי ובהכי הוי אתי לי שפיר מאי דהוה קשיא לי טובא מענין נדרים ושבועות דאשכחן בהו תנאי אע"ג דנדרים ושבועות אין יכול לקיים ע"י שליח ואחר כמה שנים מצאתי קושיא זו בחידושי הרמב"ן ז"ל בפרק יש נוחלין ע"ש באריכות ולמאי דפרישית הוי א"ש דנדרים ושבועות נהי דאין יכול לעשות ע"י שליח אכתי ליכא מעשה גמור אלא דיבור בעלמא ואתי דיבור ומבטל דיבור ואפי' דברים שבלב מהני בנדרים ושבועות לבטל הדיבור דבעינן פיו ולבו שוין כך היה נ"ל לענ"ד לולא שהתוס' בכתובות כתבו להיפך והרבה יש לי להאריך בזה ואין כאן מקומו ודו"ק:

    בא"ד והא דבעינן כפילות בסוטה משום דהוי איסורא דאית ביה ממונא כו' עכ"ל. הרי"ף ז"ל כתב להיפך דבממון לא בעינן תנאי כפול והשיגוהו רוב הקדמונים דהא עיקר תנאי כפול מבני גד ובני ראובן ילפינן והתם ממונא הוא. ולענ"ד היה באפשר ליישב שיטת הרי"ף ז"ל לפי מאי דפרישית בסמוך דהרי"ף ז"ל איירי מתנאי ממון שהוא דרך מתנה או חיוב שמחייב עצמו וכיון שאינו אלא מצד הדיבור מש"ה לית לן למימר כלל דהתנאי בטל ומעשה קיים דמילתא דפשיטא היא דאתי דיבור ומבטל דיבור אפילו בלא תנאי כפול ודוקא בתנאי בני גד הוצרך תנאי כפול לפי שכבר היו מוחזקין בארץ עבר הירדן כדאיתא להדיא בירושלמי כנ"ל:

    בא"ד הקשה הרב רבי אלחנן כו' ואומר ר"י כו' ויש מקומות דלא בעינן אלא גילוי דעת כו' עכ"ל. ולכאורה לפ"ז הוי מצי לתרץ בפשיטות ההיא דאיזהו נשך דאי לאו פטומי מילי לא הוי בעינן תנאי כפול משום דאיכא גילוי דעת כדאמרינן שם להדיא מהו דתימא אדעתא דידה קא גמר ויהיב גיטא וכמדומה לי שראיתי איזה קדמון שתירץ כן ולהתוספות צ"ל דלא חשיב להו גילוי דעת גמור וכן נראה ממה שכתבו בסמוך בד"ה אלא אמר רבא דמוכחי מההיא דאתרוג זה נתון לך ע"מ שתחזירהו דע"מ כמעכשיו דמי וקשיא לי מאי ראיה מייתי דלמא שאני התם דלאו משום תנאי כפול הוא אלא משום דהוי גילוי דעת גמור שאינו רוצה ליתן אלא ע"מ שיחזירו אע"כ דאפ"ה לא משמע להו גילוי דעת גמור וה"נ דכוותיה ודו"ק:

    Penei Yehoshua on Gittin 75a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Gittin, daf 75, Amud Aleph, about 269 words in 14 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 14 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 18 words

      Opens “מכלל דבעלמא, נתינה בעל כרחיה לא הויא…”

    2. Segment 225 words

      Opens “מתקיף לה רב פפא, ואיתימא רב שימי…”

      Named: רב פפא, רב שימי בר אשי.

    3. Segment 340 words

      Opens “ואיכא דאמרי, אמר רבא: מתקנתו של הלל…”

      Named: רבא.

    4. Segment 423 words

      Opens “מתקיף לה רב פפא, ואיתימא רב שימי…”

      Named: רב פפא, רב שימי בר אשי.

    5. Segment 517 words

      Opens “אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן:…”

      Named: רבה.

    6. Segment 62 words

      Opens “וראיה אחרונה.…”

    7. Segment 715 words

      Opens “ת"ר ״הרי זה גיטיך, והנייר שלי״ אינה…”

    8. Segment 823 words

      Opens “מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא? אמר…”

      Named: רב חסדא.

    9. Segment 914 words

      Opens “מתקיף לה אביי: אימור דאמר רשב"ג היכא…”

      Named: אביי.

    10. Segment 1016 words

      Opens “אלא אמר אביי: הא מני ר"מ היא,…”

      Named: אביי.

    11. Segment 1124 words

      Opens “מתקיף לה רבא: טעמא דלא כפליה לתנאיה,…”

      Named: רבא.

    12. Segment 1215 words

      Opens “מה התם תנאי קודם למעשה, אף כל…”

    13. Segment 137 words

      Opens “אלא אמר רבא: משום דמעשה קודם לתנאי.…”

      Named: רבא.

    14. Segment 1440 words

      Opens “מתקיף לה רב אדא בר אהבה: טעמא…”

      Named: רב אדא בר אהבה.

    Sages named on this page

    • Rav Adda bar Ahava [the First] · Amoraim · First generation of Amoraim

      Rav Adda bar Ahava, a first-generation Amora and a leading disciple of Rav, was renowned for his piety, miraculous experiences, and exceptional…

      Source: Gittin 75a · Segment 14 — “מתקיף לה רב אדא בר אהבה: טעמא דמעשה קודם…

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Gittin 75a · Segment 5 — “אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: כל מקום…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Gittin 75a · Segment 9 — “מתקיף לה אביי: אימור דאמר רשב"ג היכא דליתיה בעיניה,…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Gittin 75a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026