Gittin 29a

תו לא חזו ליה זכותא כלומר לא שכיח הלכך לא מספקינן בהכי:

מתני' המביא גט בא"י שאין צריך לומר בפני נכתב ונחתם:

משלחו ביד אחר ועושה שליח מאליו ושלא בב"ד:

ואם אמר לו בעל לשליח:

טול לי הימנה חפץ פלוני כשתתן לה את הגט לא ישלחנו ביד אחר:

גמ' חלה תנן דאניס וה"ה לכל אונסין אבל אי לא אניס לא ישלחנו ביד אחר:

אי דאמר ליה הולך ולא אמר ליה אתה בעצמך הולך:

ואי מתני' ר"ש:

אבל בבית דין של ישראל כיון דגמר דיניה לקטלא מיקטל קטלי ליה‎ —However, by a Jewish court, once the verdict was issued to kill, they will certainly kill him O VERVIEW The איכא דאמרי of רב יוסף maintains that by a בי"ד של ישראל if the death penalty verdict was issued, he will surely be killed. תוספות clarifies a possible difficulty. --------------------------- תוספות responds to an anticipated question: אף על גב דאמר בסנהדרין (דף מב, ב) שהיה אחד רוכב על סוס וסודרין בידו – Even though the משנה in מסכת סנהדרין states, that there was one person riding on a horse (following the one sentenced to death) and another person was standing by the בי"ד and was holding cloths in his hand – מצאו לו זכות היה הלה מניף בסודרין‎ – If the בי"ד found a merit for the accused which would nullify the death penalty, this person would wave the cloths and the one on the horse would run after the accused and return him back to בי"ד. In any event it is evident that even if he is יוצא ליהרג, he may be spared, so why does the גמרא assume that he will certainly be killed. תוספות replies: מכל מקום לא שכיח: Notwithstanding the above, it is uncommon for him to be recalled; therefore we assume that he was killed. S UMMARY It is uncommon for the accused to be recalled; therefore we assume that he was killed. T HINKING IT OVER What is the difference between the question of אביי and תוספות question?

רבן שמעון בן גמליאל אומר בין כך ובין כך לא ישלחנו ביד אחר‎—רשב"ג says; in either case he should not send it with another O VERVIEW רשב"ג maintains that whether the husband told the שליח, ‘bring this גט to my wife, or whether he told him, ‘you bring this גט to my wife’; in either case the שליח may not appoint another שליח‎. Our תוספות reconciles this ruling with a seemingly contradictory גמרא‎. ---------------------------------- תוספות responds to an anticipated difficulty: והא דדרשינן (קדושין דף מא, א) ושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח‎ – And regarding this which we expound the פסוק of ושלח ושלחה to teach us that a שליח may make another שליח, so how can רשב"ג say that לא ישלחנו ביד אחר‎ – היינו היכא דאין הבעל מקפיד: That דרשה applies only in a case where the husband does not mind, however if the husband minds then לא ישלחנו ביד אחר‎. S UMMARY Regarding שליח עושה שליח we can differentiate whether the בעל is מקפיד or not. T HINKING IT OVER Why did not תוספות asks his question on our משנה, which states that if חלה the שליח may appoint another שליח, indicating that if not חלה, he may not, but we have the לימוד from ושלח ושלחה that שליח עושה שליח‎?!

משום בזיון דבעל‎—Because of the embarrassment of the husband O VERVIEW The ברייתא taught that if the husband told three people, ‘write a גט and give it to my wife’, the rule is that they should write it and give it to her; indicating that they cannot appoint a שליח on their behalf. We see from here that one cannot appoint a שליח in his place. אביי explained that the reason they cannot appoint a שליח to write the גט because this will cause embarrassment to the husband that he does not know how to write a גט‎. He wants to limit the embarrassment to these three people, but not to anyone else. תוספות clarifies some difficulty with this interpretation. -------------------------------- פירש בקונטרס שעליו לכתוב את הגט ואינו רוצה שידעו רבים שאינו יודע לכותבו‎ – רש"י explained the embarrassment, that it is the husband’s obligation to write the גט, so he does not want that more people should know that he does not know how to write the גט‎. תוספות responds to an anticipated difficulty: והא דקאמר יכתבו ויתנו אגב יכתבו נקט יתנו – And this which the ברייתא states יכתבו ויתנו, it does not mean that they cannot make a שליח for נתינה; rather the ברייתא added יתנו since it said יכתבו‎. תוספות offers an alternate solution: אי נמי על ידי שיאמרו לאחר שיתן ירגיש בדבר שהבעל לא כתבו ומקפיד גם על הנתינה – Or you may also say; by appointing someone else to give the גט, this שליח will sense that the husband did not write it, so therefore the husband is also particular regarding the נתינה‎. תוספות challenges the whole concept of בזיון הבעל: ואם תאמר מאי בזיון איכא והא תנן (לעיל דף כב, ב) האשה כותבת את גיטה‎ – And if you will say, what embarrassment is there for the husband, since we the משנה taught, ‘the wife may write her גט’ – אלמא אין על הבעל לכתוב – It is therefore evident that it is not incumbent on the husband to write! תוספות answers: ויש לומר דלעולם על הבעל לכתוב – And one can say that really it is incumbent on the husband to write the גט‎ – אלא הא קא משמע לן דאפילו אשה כותבת כשר דידעת לאקנויי: Rather that משנה of האשה כותבת וכו' is teaching us that even when the wife writes the גט it is כשר, for she knows how to transfer the ownership of the גט to her husband. S UMMARY We can either assume that there is no בזיון הבעל by יתנו (only by יכתבו), but we can also assume that even by יתנו there is בזיון הבעל‎. The משנה of האשה כותבת את גיטה, merely teaches us that she knows how to be מקנה, but not that she should write the גט‎. T HINKING IT OVER תוספות writes in the א"נ, that even by נתינה there is בזיון הבעל (and therefore they must deliver the גט themselves). Why therefore does it state in the משנה that he may appoint another שליח; there will be בזיון הבעל there as well?!

ומילי לא מימסרן לשליח‎—And words cannot be delegated to a Shliach O VERVIEW Regarding the ברייתא which stated that in a case where the husband said to three people, ‘write a גט and give it to my wife’, the rule is that they must write it [and give it] themselves, but they cannot appoint a שליח‎. The reason for this, explained רבא, is because he only gave them words (a directive), but did not give them anything of substance (like a גט), and a directive of words cannot be transmitted to another שליח, but rather it must be accomplished by those who received the directive. -------------------------------- רבי מאיר ורבי יוסי פליגי לקמן בפרק התקבל (דף סו, ב) באומר לשלשה תנו – ר"מ and ר"י argue later in פרק התקבל in the משנה, in a case where one said to three people, ‘ give a גט to my wife’ – דקסבר רבי מאיר דעשאן בית דין‎ – Where ר"מ maintains, since he said it to three people, he made them into a בי"ד, and they can appoint others to write the גט and deliver it – ורבי יוסי פליג דאפילו אמר לבית דין הגדול שבירושלים ילמדו ויכתבו ויתנו לה‎ – And ר"י argues that even if he said תנו to the בי"ד הגדול in ירשלים (not just to three ordinary people) they should learn and write the גט and give it to her, and they cannot appoint a שליח, neither for the כתיבה or the נתינה‎ – אבל באומר לשנים תנו או לשלשה כתבו ותנו אפילו רבי מאיר מודה דיכתבו ויתנו – However when he said to two people 'תנו', or he told three people 'כתבו ותנו, even ר"מ agrees that they have to write it and deliver it themselves – ולא מימסרי לשליח כדמוכח מתניתין דהתם‎ – And the כתיבה ונתינה cannot be given over to a שליח as is evident in the משנה there – והא דקאמר בגמרא שלחו ליה מבי רב לשמואל אמר לשנים כתבו ותנו גט לאשתי‎ – And this which the גמרא there (following the משנה) states; ‘they sent from sרב' academy to שמואל, what would be the ruling in a case where one said to two people, ‘ write and give a גט to my wife’ – ואמרו לסופר וכתב וחתמו הן מהו‎ – And they told a scribe and he wrote and they signed it, what is the ruling? שלח להו תצא והדבר צריך תלמוד – שמואל responded to them, if she remarried after receiving this גט, she should leave her present husband, and the matter requires more study’ – ופריך מהא דאמר שמואל הלכה כרבי יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח And the גמרא there asks on this ruling of שמואל, from this which שמואל ruled that the הלכה is like ר"י who maintains מילי לא מימסרן לשליח, words cannot be delegated to a שליח, so why did שמואל say והדבר צריך תלמוד, when the ruling of שמואל in this matter is that the גט is invalid since מילי לא מימסרן לשליח‎ – תוספות comments on the sגמרא' question: הוה מצי למיפרך דבשנים אפילו רבי מאיר מודה דלא מימסרן – The גמרא could have asked that when he said to two people, even ר"מ agrees that it cannot be given over to a שליח‎ – אלא ניחא ליה לאקשויי שמואל אדשמואל – However the גמרא preferred to ask a contradiction from שמואל on שמואל‎ – תוספות offers another answer why the גמרא preferred to ask שמואל אדשמואל, rather than asking that by אמר לשנים everyone agrees that they must do it themselves and לא מימסרן לשליח: ועוד דהוה מצי למימר דטעמיה דרבי מאיר משום בזיון דבעל‎ – And additionally the גמרא could have answered that the reason ר"מ is מודה by אמר לשנים וכו', is because of בזיון דבעל, but not because לא ממסרי לשליח‎ – וקסבר שמואל דבכתיבה ליכא בזיון אבל בחתימה כשיחתמו אחרים הוא דאיכא בזיון- However שמואל maintains that there is no בזיון דבעל by כתיבה, however regarding חתימה that others should sign, there is בזיון דבעל‎ – דמיפרסמא מילתא בחתימה טפי – Because there is more publicity by חתימה than by כתיבה‎ – תוספות anticipates another difficulty: ומיהו הוה מצי למיפרך מדשמואל דהכא דקסבר טעמא משום מילי‎ – However, the גמרא could have asked from sשמואל' ruling here, where he maintains the reason is because of מילי לא מימסרן לשליח, דאמר מתנה הרי היא כגט – For he says that מתנה is like a גט, so why does he rule there והדבר צריך תלמוד‎?! תוספות responds: אלא כיון שהיה צריך להביא משמואל דהכא הכי נמי פריך מאידך דשמואל דהתם: However, since it would be necessary to cite from שמואל here, so he could just as well ask from the other ruling of שמואל, which is cited there. S UMMARY It is preferable to ask a contradiction from the person’s own view elsewhere. We cannot prove that ר"מ maintains מילי לא מימסרא לשליח, if we assume that there is a greater בזיון הבעל by חתימה than by כתיבה‎. T HINKING IT OVER Why is תוספות here getting involved in a גמרא later; he can ask his questions there?!

כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל‎— Rebbee taught here; the borrower is not permitted to lend O VERVIEW The משנה taught that if the husband told the שליח הגט, ‘retrieve for me an object from my wife’, the שליח may not appoint another שליח‎. From this ריש לקיש inferred that רבי in this משנה taught us the rule that a borrower (שואל) may not lend out (להשאיל) what he borrowed to someone else. תוספות reconciles our גמרא with a seemingly contradictory גמרא‎. -------------------------------- אפילו למאן דאמר בהמפקיד (בבא מציעא דף לו, א) שומר שמסר לשומר פטור – Even according to the one who maintains in פרק המפקיד, a watchman who delivered what he was watching to another שומר, the first שומר is פטור if the item was destroyed, the reason is – שהרי מסרו לבן דעת דאין יכול לומר לו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר – That since he gave it over to a responsible person, therefore the owner cannot say to the original שומר, ‘ I do not want my deposit to be in the hand of another’, but rather the שומר is פטור‎ – תוספות replies: נהי דלא מיחייב מכל מקום לכתחלה אין לו לעשות: Granted that this מ"ד maintains that he is not חייב, nevertheless initially one should not do this; giving over a deposit to another. S UMMARY One can maintain שומר שמסר לשומר פטור and that אין השואל רשאי להשאיל לכתחלה‎. T HINKING IT OVER How can we compare the two cases; in our משנה if he gave the גט to another שליח and the second שליח took the object from the woman and lost it, the first שליח will be פטור, therefore in this case the husband is מקפיד that he should not give the גט to a שליח שני, since he will suffer a loss, however by שומר שמסר לשומר, the first שומר will be חייב (for whatever he is חייב as a שומר) even if he gives it to a שומר שני, so the owner does not care that much if he gives it over to another שומר‎! Why is there a contradiction?!

היכא דנפקה לאפיה‎—When she went out towards him O VERVIEW The גמרא states that in a case where the woman approached the שליח and gave him the object, and then she received the גט; it is a valid גט‎. The question is why mention that she approached him, the issue at hand is whether she took the גט first or she gave the object first, why mention היכא דנפקה לאפיה‎. ------------------------------ נקט הכי משום דמתניתין איירי בחלה השליח הראשון ולא הגיע לעיר שהאשה שם: The גמרא mentions this case (of היכא דנפקה לאפיה), since our משנה is in a case where the first שליח became ill and did not reach the city where the woman is. S UMMARY She came to him since he did not come to her. T HINKING IT OVER In this case of נפקה לאפיה; what did the husband say; שקול חפץ והדר יהיב לה גיטא, or did he say יהיב לה גיטה ושקול חפץ‎?

מתני' המביא גט ממדינת הים [בנדפס: בארץ ישראל] וחלה הרי זה משלחו ביד אחר. ואמר רב כהנא עלה בגמרא

חלה תנין דלא תימא דהוא הדין אף על גב דלא חלה והאי דקתני חלה אורחא דמילתא קתני קא משמע לן חלה דוקא. ואקשינן

היכי דמי אי דאמר ליה הולך כלומר דלא אמר ליה את הולך

אף על גב דלא חלה נמי ואי אמר ליה את הולך אף על גב דחלה נמי [לא]. דבקפידא דבעל תליא מילתא.

ואי רבי שמעון בן גמליאל, אפילו הולך נמי וחלה לא דתניא הולך גט זה לאשתי הרי זה משלחו ביד אחר את הולך גט זה לאשתי הרי זה לא ישלחנו ביד אחר רבי שמעון בן גמליאל אומר בין כך ובין כך אין השליח עושה שליח. וקא סלקי דעתיה דרבי שמעון בן גמליאל אפילו חלה קאמר, והא דאמרינן ושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח, בשגילה הבעל דעתו שאינו מקפיד בכך. ואמרינן

איבעית אימא הולך והוא דחלה והא דאמרי רבנן את הולך לא ישלחנו ביד אחר אפילו חלה דכך הקפיד שלא יתננו לה אחר זולתו, ומתניתין רבנן היא.

ואיבעית אימא את הולך ואף על פי כן

חלה שאני וברייתא בשלא חלה ואפילו הכי בהולך משלחו ביד אחר.

המשנה החמישית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי והוא שאמר המביא גט בארץ ישראל וחלה הרי זה משלחו ביד אחר ואם אמר לו טול לי ממנה חפץ פלני לא ישלחנו ביד אחר שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר אמר הר"ם כבר התבאר בפרק הראשון שהמביא גט בארץ ישראל אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם ולזה אפשר שישלח הגט עם אחר ולא יותר זה אלא אם כן חלה:

אמר המאירי המביא גט בארץ ישראל ר"ל שאינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם וחלה קודם שהגיע לשם הרי זה משלחו ביד אחר ר"ל שעושה שליח הולכה אחר במקומו ומוסרו לו וזה השני מביאו ונותנו לה ודוקא חלה והוא הדין לשאר אונסין הא בלא חלה או נאנס אינו עושה שליח אחר הא למדת שאין הענין תלוי אלא בחלה או לא חלה ומ"מ בגמרא הקשו עליה ממה שבבריתא חלקו בדין זה בין שאמר לו בעל לשליח ראשון הולך לבין שאמר לו את הולך והוא שאמרו הולך גט זה לאשתי הרי זה משלחו ביד אחר את הולך אינו משלחו ביד אחר רשב"ג אומר בין כך ובין כך אין שליח עושה שליח אלמא שהענין תלוי בהולך ואת הולך ולא בחלה או לא חלה ותירצוה ששתיהן תלויות זו בזו ומה שחיסר במשנתנו נתגלה בבריתא ונאמרו בה שתי לשונות והוא שתחלה העמידו משנתנו בהולך גרידא ולדעת חכמים שבבריתא וכשאמרו הולך גט זה לאשתי הרי זה משלחו ביד אחר דוקא בחלה אבל באת הולך אפי' חלה נמי לא אי נמי את הולך וחלה שני כלומר דבהולך גרידא אפי' בלא חלה ומשנתנו באת הולך ואחר כך העמידוה לדעת רשב"ג ואין חלוק בין הולך לאת הולך אלא שהכל תלוי בחלה וכי אמר רשב"ג בין הולך ובין את הולך אין שליח עושה שליח פירושו בלא חלה הא חלה או נאנס שליח עושה שליח אף באת הולך:

ומתוך לשונות אלו נחלקו בפסק זה רוב גאונים והוא שגדולי הפוסקים כתבו שהדברים נראין להעמידה כרשב"ג כדי להעמיד סתם משנתנו במקומה ושלא להקפיד על מחלקת של בריתא וא"כ בין הולך בין את הולך חלה או נאנס עושה שליח לא חלה או לא נאנס אינו עושה שליח שסתם הענין כך הוא שרצון המשלח לשלחו על יד זה כל זמן שיהא הוא יכול להביאו ואם אינו יכול שיעשה הוא שליח אחר והילכך כל שאינו צריך לומר בפני נכתב וחלה עושה שליח בין הולך בין את הולך לא חלה או לא נאנס לא שמסתמא אין רצון הבעל בכך ויתבאר בגמרא שכל שהוא עושה שליח אף השליח עושה שליח אם חלה אפי' מאה זה אחר זה ויש מפרשים אף בלא חלה שאין קפידא לדעתם בחלה אלא בשליח הבעל אלא שגדולי הפוסקים כתבוה דוקא בחלה בכל השלוחים וכן עיקר:

וכשם שהשליח הראשון אינו צריך עדים כך כשהשליח עושה שליח אינו צריך עדים והאחרון נותנו לה בפני שנים וכן יתבאר בגמרא שאפי' מת השליח הראשון כשהאחרון נותנו לה אין קפידא בכך זו היא שיטת גדולי הפוסקים בענין משנתנו ואף גדולי המחברים כתבוה כן:

ומכל מקום יש פוסקים לחלק בין הולך לאת הולך וכתבו שבהולך אע"ג דלא חלה ובאת הולך דוקא בחלה וכלישנא בתרא לאוקימתא דרבנן וכן דעת גדולי המפרשים ויש פוסקים דבהולך דוקא בחלה ובאת הולך אפי' חלה נמי לא וכלישנא קמא לאוקימתא דרבנן והדעת מכרעת כדעת ראשון:

ויש שואלים בה והרי אמרו ושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח וקראי לא מפליגי בין חלה ללא חלה אלמא איכא גונא דאף בלא חלה כן וכגון הולך שלא הקפיד הבעל בשליחותו ומ"מ איפשר דקראי בשהתנה הבעל בכך דודאי כל שהתנה הבעל בשליחותו שיהא רשאי למנות שליח אחר אין בו חלוק בין חלה ללא חלה ואפי' הכי איצטריך קרא לאשמועינן דנימא שלוחו כמותו אף בשליח של שלוחו אבל כל שלא התנה דוקא בחלה אפי' בהולך וראיה לדעת זו מה שאמרו למטה לא תותביה ניהלה עד לבתר תלתין יומין ואיתניס בגו תלתין ואמר רבא חלה טעמא מאי משום דאניס אלמא דוקא בדאניס ולא דקדקו בה בין הולך לאת הולך וזו ראיה ברורה אלא שגדולי המפרשים מעמידים אותה במביאו ממדינת הים אמורים בה לשיטתם שכל במדינת הים אף בהולך גרידא דוקא חלה ואין הדברים נראין שלא חלקו בין ארץ ישראל למדינת הים בענין זה אלא שהמביאו ממדינת הים וחלה צריך בית דין ומפני שיאמר בפניהם בפני נכתב כמו שיתבאר הא לענין הולך ואת הולך שניהם שוים:

ונשוב לענין משנתנו והוא שאם אמר לו טול לי הימנה חפץ פלני לא ישלחנו ביד אחר אפי' חלה או נאנס שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר ופירשו בגמרא לא סוף דבר שלא ישלחנו ומטעם שאין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר הא אם שלחו שיהא גט מכל מקום אלא פעמים שאף לענין גט אינו כלום ופירשו הענין שכל שאמר לו תן לה הגט וטול ממנה חפץ פלני לא ישלחנו ביד אחר לכתחלה מטעם אין השואל כו' הא אם שלחו ביד אחר בין שנתנה החפץ תחלה בין שקבלה את הגט תחלה הרי זה גט שאין רצונו שבפקדונו מפקיע את השליחות לענין גירושין ואם אמר טול לי ממנה חפץ פלני ותן לה את הגט אם שלח ביד אחר ונטל ממנה החפץ תחלה הרי זה גט הואיל ונתקיים רצונו וזה שאמרו נפקא לאפיה ויהבא ליה חפץ והדר שקלה גיטא לאו דוקא נפקא לאפיה שלא נאמר אלא דרך צחות כלומר שקבלתהו בשמחה עד שלא הקפידה בנתינת החפץ תחלה ואם נתן הגט תחלה פסול אף בשליח ראשון ואין צריך לומר בשני שבודאי הקפיד על נתינת החפץ תחלה עד שתלה בו ענין הגט והרי זה כאומר אל תגרשה אלא בבית וגרשה בעליה או אל תגרשה אלא בימין וגרשה בשמאל שאינה מגורשת כלל וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה כך הוא:

בד"ה משום בזיון כו' אי נמי על ידי כו' ירגיש בדבר שהבעל כו' עכ"ל ולטעמא (ב) דמילי לא ממסרן כו' לא שייך למימר האי תירוצא ויש ליישב בע"א ודו"ק:

בד"ה ומילי לא מימסרן כו' הוה מצי למיפרך דבשנים אפילו ר"מ מודה דלא מימסרן כו' עכ"ל יש לדקדק לפ"ז בשמעתין דרמי מתניתין דהכא ומתני' דפ' התקבל אהדדי ולא אסיק אדעתיה דמשום בזיון ומשום דמילי לא ממסרן אמאי לא תקשי ליה אהך מתני' דפ' התקבל גופה דמ"ש לר"מ דפליג בסיפא באומר לג' תנו וברישא באומר לשנים תנו או לג' כתבו ותנו דמודה בהו ר"מ דליכא טעמא אלא משום בזיון או משום (ג) דמילי לא מימסרן ודו"ק:

בד"ה היכא דנפקא כו' דמתני' איירי בחלה השליח הראשון כו' עכ"ל פי' מהרש"ל ופגעה בשליח שני ונתנה לו ודו"ק. אבל באשר"י כתב לפי' ריב"א דלקמן דנפקא לאפיה דשליח ראשון ויהבה ליה כו' עכ"ל ע"ש ולי נראה דודאי כיון דהתוס' באו לתקן הכא אמאי נקט הכא טפי היכא דנפקא לאפיה מבכולה שמעתין ליכא לפרושי אלא דנפקא לאפיה משום הגט לקבלו משליח ראשון (ד) שחלה בדרך קודם שבא לעיר שהאשה שם כפי שיטת ריב"א כמו שכתב הרא"ש דבשליח שני אפילו לא שינה השליח פסול הגט דליכא למימר דאיירי הכא דלא תלה הגט כלל בחפץ דא"כ לא הוה ליה למימר הכא דיהבה ליה חפץ והדר שקלה כו' דביהיב לה גיטא והדר שקיל מינה נמי כשר וזה נראה לי ברור בדברי התוספות ודו"ק:

בד"ה אבל בב"ד של ישראל כו' דאע"ג דאמרינן בסנהדרין כו' מ"מ לא שכיח עכ"ל. לפמ"ש לעיל דשיטת התוס' בד"ה וקתני היינו דמדמינן איסור תרומה לאיסור אישות גופא והיכא דאמרינן לענין תרומה הוא בחזקת ודאי מת ה"נ לענין אישות מעידין עליו להשיא את אשתו ולפ"ז צ"ל דההיא הצלה דאחד רץ על סוס וסודרין בידו לא שכיח טפי ממים שאל"ס דהתם אע"ג דמיעוטא דמיעוטא הם הניצולין אפ"ה אין מעידין עליו והכא מעידין עליו וצ"ע:

בד"ה רשב"ג אומר בין כך ובין כך כו' והא דדרשינן ושלח ושלחה עכ"ל. נראה דמשמע להו דהאי לא ישלחנו ביד אחר היינו מדאורייתא וזה לא יתכן אלא לרשב"ג ולשינוייא קמא דאפילו בחלה נמי קאמר לא ישלחנו אפילו בהולך סתמא ומש"ה משמע להו דטעמא משום דאין שליח עושה שליח לכן הוצרכו לפרש דקרא דושלחה איירי כשאין הבעל מקפיד ונראה כוונתם בזה כשהבעל נתן לו רשות בפירוש לעשות שליח אחר דאל"כ הו"ל הולך סתמא דקאמר רשב"ג לא ישלחנו אבל לת"ק דברייתא וכ"ש לתנא דמתניתין דמשמע להו לחלק בין חלה ללא חלה ובין הולך ללא הולך א"כ ע"כ א"א לומר דהאי דלא ישלחנו מדאורייתא דא"כ אפילו חלה נמי לא אע"כ דמדרבנן בעלמא איירי. מיהו יש לי לדקדק כיון דמוכח מיהו דהיכא שאין הבעל מקפיד כ"ע מודו דהשליח עושה שליח מקרא דושלח ושלחה א"כ היאך אמרינן בשמעתין בסמוך דמילי לא מימסרי לשליח ומשמע לקמן פ' התקבל דף ס"ו דאיכא למ"ד אפילו באומר אמרו פסול מה"ט גופא וא"כ תיקשי הא שליח לקבלה כתיבא בהאי קרא דושלחה וא"כ משמע להדיא דאפילו שליח לקבלה עושה ג"כ שליח אע"ג דשליח לקבלה מילי בעלמא נינהו כמבואר בפוסקים בפשיטות ובאמת דכמו כן קשה יותר למ"ש הפוסקים להדיא דשליח לקבלה אינו עושה שליח אחר ואמאי הא ושלח ושלחה כתיב ודוחק לומר דהא דמרבינן מלמד שהשליח עושה שליח לא קאי אלא על מאי דמרבינן מושלח ולא ממאי דמרבינן מושלחה דכה"ג אמרי' בעלמא סכינא חריפא מפסקי קראי ואדרבא כיון דשליח לקבלה מילי נינהו ואפ"ה רבייה קרא דשליח עושה שליח הוי לן למילף בכל דוכתי דמילי מימסרי לשליח מיהו לשיטת הרמב"ן ז"ל שהביאו הרשב"א והר"ן ז"ל דהא דאומר אמרו לפלוני ויחתמו לא מיפסל אפי' למאן דפסל אלא דוקא משום טעמא דבעינן לשמה וא"כ א"ש דאפילו בשליח קבלה מרבי קרא דושלח ושלחה שהשליח עושה שליח והיינו ג"כ היכא שאין הבעל מקפיד וכמ"ש דהיינו שאמרו בפירוש שימסרו לשליח אחר וכ"כ באמת הרמב"ן ז"ל להדיא דבשליח קבלה מהני אומר אמרו משא"כ לשיטת הרמ"ה ז"ל וסייעתו החולקים על הרמב"ן ז"ל וסברי דאפי' אומר אמרו נמי לא מהני בשליח קבלה א"כ תיקשי להו קרא דושלח ושלחה וצ"ע ובאמת לכאורה היה נ"ל דלא מיקרי מילי אלא כתיבת הגט שאין כאן גמר מעשה משא"כ קבלת הגט לא מיקרי מילי ואף שסברא נכונה היא נמנעתי לאומרה מדעתי דנפשאי עד שמצאתי כן במרדכי בשם ספר החכמה ומ"מ לדברי הסוברים דשליח קבלה לא משוי שליח קשה טפי וצ"ע:

גמרא ורמינהו אמר לשנים כו' אינהו אין אבל שליח לא הא דלא מוקי לההיא בדלא אניס היינו משום דבפרק מי שאחזו תנן להדיא דכשאמר להם כתבו ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו הרי הגט בטל וא"כ משמע להדיא דמדאורייתא איירי ותו לא שייך לחלק בין חלה ללא חלה אע"כ סבר המקשה דטעם הפסול היינו משום דאין השליח עושה שליח כלל אלא ברצון הבעל דוקא דמרבינן לה מושלח ושלחה אבל שלא מרצונו לא וא"כ קשיא ליה מתני' דהכא דקתני חלה עושה שליח וא"כ משמע דמעיקר הדין תורה שליח עושה שליח ובזה נתיישב' קושית מהרש"א ז"ל דאף למאי דלא סליק אדעתיה דמקשה הנך טעמי דמשני בגמרא אפ"ה הוי אתי ליה שפיר מתני' דהתם דטעמא דר"מ דמכשיר בג' שאמר תנו ופוסל בשנים היינו דב' שלוחים נינהו וכן ג' אם אמר כתבו ותנו ואין השליח עושה שליח אבל כשאמר לג' תנו סובר ר"מ דעשאן ב"ד והב"ד ודאי עושין שליח אחר זה נ"ל ברור ועפ"ז יש לפרש המשך קושית הש"ס דוקא לשינויא בתרא דלעיל מיניה דאי לשינויי קמאי לא הוי מצי למירמי בפשיטות מתני' אהדדי דאיכא למימר דההיא דאמר לב' רשב"ג היא דסובר דמעיקר הדין אין השליח עושה שליח כמ"ש בסמוך בשיטת התוספות משא"כ לשינויא בתרא דאפילו רשב"ג מודה בחלה וא"כ ע"כ אפילו בלא חלה ליכא אלא חששא דרבנן וא"כ מקשינן בפשיטות מההיא דאמר לב' דמשמע דהגט בטל לגמרי כדפרישית ודו"ק:

שם אמר אביי התם טעמא מאי משום ביזיון דבעל ופירש"י ותוס' דהבזיון הוא שאינו כותב בעצמו כיון שעליו לכתוב מדתנן והבעל נותן שכר. וא"כ יש לדקדק דלמאי דמסקינן בפ' גט פשוט דהאידנא שדיוה רבנן אאשה שהיא נותנת שכר לפ"ז האידנא לאביי ליתא להאי דינא וזה דוחק וצ"ע וכן נראה מלשון התוספות שהקשו אדאביי מאי בזיון איכא והתנן אשה כותבת את גיטה ומאי ענין קושיא זו לאביי סוף סוף תנן נמי בהדיא בפ' גט פשוט והבעל נותן שכר אע"כ דתוס' נמי סברי דלאו בנותן שכר תליא מילתא אלא שעיקר שעליו לכתוב מן התורה מדכתיב וכתב דמהאי קרא גופא מייתי בפ' ג"פ ועמ"ש בזה באריכות בפ' התקבל דף ס"ו. מיהו מה שהוצרכו רש"י ותוספות לפרש כן ולא ניחא להו לפרש כפשוטו דענין הגט גופא הוא בזיון הבעל ובאפי הני ניחא ליה דליבזי ולא באפי אינשי אחרינא כדאמרי' כה"ג לענין האומר תן גט לאשתי במקום פלוני ונתנו לה במקום אחר דפסול מה"ט כדאיתא בפ"ב דקידושין דף נ' אלא דכאן לא משמע להו לפרש כן מדמסיק הש"ס להדיא הכא לא קפיד ואי משום ה"ט מ"ש הכא דלא קפיד ומ"ש התם דקפיד. אמנם לולא שאיני כדאי לפרש מדעתי נגד שיטת הקדמונים היה נ"ל לפרש כדפרישית משום שענין הגט בעצמו הוא בזיון הבעל מיהו דוקא היכא דאיכא גילוי דעת דקפיד כגון ההיא דאמר לב' תן לה במקום פלוני וכן ההוא דאמר לב' תנו כו' כיון ששינה מדרך עולם ולא אמר בעצמו לסופר לכתוב ולעדים שיחתמו ולמנות שליח הולכה שמוליך לה אלא אמר הכל לשנים או לשלשה אלו דגברא קפדנא הוא ולא ניחא ליה דלבזי אלא באפי הני משום הכי בעינן דוקא שיכתבו ויחתמו ויתנו בעצמם ואין צורך לדחוק כמ"ש תוספות בההיא דיתנו משא"כ במתניתין שמוסר גט גמור לשליח אין כאן שום גילוי דעת לומר דקפיד דוקא אהאי וכ"ש דא"ש טפי הא דאמרי' בסמוך דבמתנה לא שייך טעמא דבזיון והיינו שענין המתנה בעצמו לאו זילותא הוא וכמ"ש נ"ל קצת שכן כוונת לשון הרי"ף ז"ל לבסוף פ' התקבל שהביא שם סוגיא דשמעתין ע"ש:

תוספות בד"ה משום בזיון דבעל כו' והא דקאמר ויתנו אגב כו' א"נ ע"י שיאמרו כו' עכ"ל. ויש לתמוה דא"כ לרבא דאמר משום דמילי לא מימסרי לשליח אכתי תיקשי אמאי קתני ויתנו וע"כ צ"ל דאגב קתני א"כ לאביי נמי נימא הכי דאלת"ה א"כ הו"ל למימר דאיכא בין אביי לרבא לענין ויתנו ומהרש"א ז"ל כתב דלרבא יש ליישב בע"א ואנכי לא ידעתי אם לא שנאמר דענין מילי לא מימסרן לשליח שייך לענין הנתינה נמי כיון שהוא לא מסר לשליח הראשון גוף הגט אלא מילי בעלמא ואזלינן בתר מעיקרא אלא שזה דוחק וכל הפוסקים כתבו בפשיטות דכה"ג לאו מילי נינהו משום דבתר גמר השליחות שמוסר הראשון לשני אזלינן ולאו מילי נינהו אלא גוף הגט מוסר לו ועוד דא"כ תיקשי להיפך למ"ש מעיקרא דלאביי יתנו לאו דוקא א"כ אי ס"ד דלרבא יתנו דוקא הו"ל למימר דאיכא בינייהו נתינה. והנלע"ד בזה דתוספות סברי דרבא נמי אית ליה טעמא דבזיון הבעל ולא פליג אלא שמוסיף טעמא דמילי לא מימסרי והיינו דאמרי' דליכא בינייהו אלא לענין שליח מתנה דאשכחן דפליג רב ושמואל וכן משמע לכאורה מדקאמר שמואל הלכה כר' יוסי דאמר מילי לא מימסרי לשליח מכלל דלר"מ אמרינן מילי מימסרי לשליח וא"כ ע"כ קושטא דמלתא דלר"מ הטעם משום בזיון הבעל וכן משמע להדיא מלשון הגמרא פרק מי שאחזו דף ע"א דדייק בגמרא אמתניתין הא מני ר"מ היא דאמר מילי מימסרן לשליח ופירש"י ז"ל שם דלר"מ הטעם משום ביזיון הבעל והיינו משום דפשיטא ליה לתלמודא דאי ס"ד דר"מ סובר מילי לא מימסרי אפילו תלתא נמי אע"כ דסובר מילי מימסרי והטעם משום בזיון הבעל וכיון דלא מצינו מאן דפליג בהדיא בהא מילתא אליבא דר"מ דנהי דרבי יוסי פליג היינו משום דמוסיף הטעם דמילי לא מימסרי שזו הסוגיא פשוט' בש"ס בכמה דוכתי דאפושי פלוגתא לא מפשינן א"כ א"ש דכ"ע אית להו טעמא דבזיון הבעל ולפ"ז הא דאביי ורבא בשמעתין נהי דארישא דמתני' קאי דהיינו לר"מ מ"מ כיון דקי"ל כר' יוסי מצינן לפרש פלוגתייהו אליבא דהלכתא לרבי יוסי דאביי סבר דטעמא דר"י נמי משום בזיון וסובר דאפילו בג' שהם ב"ד נמי איכא בזיון הבעל ור"מ סובר דבב"ד ליכא בזיון ורבא סובר דלרבי יוסי נמי בב"ד ליכא בזיון אלא דטעמא דידיה משום מילי לא מימסרן וא"כ לפ"ז להאי שינוייא דתוס' דיתנו דוקא משום דע"י הנתינה איכא בזיון לענין הכתיבה א"כ רבא נמי מודה בהא כנ"ל ליישב שיטת התוספות ואף דמלשון התוספות בדיבור הסמוך משמע קצת דלמסקנא דמילתא טעמא דר"מ נמי לא פסיקא דמשום ביזיון הוא היינו משום דאיכא למימר כתירוץ הראשון שכתבו כאן דיתנו לאו דוקא אבל לתירוץ השני שכתבו כאן דיתנו דוקא ע"כ נאמר דכ"ע אית להו טעמא דבזיון ואי תיקשי דאכתי מצי למימר דאיכא בינייהו לענין ג' שעשאן ב"ד אי בעינן דיתנו דוקא דלאביי יתנו דוקא דהא לר"י בג' נמי איכא בזיון ולרבא לא צריך דהא משום בזיון ליכא בשלשה לרבא אליבא דר"י ומילי נמי לא שייך בנתינה. מיהו לא פסיקא ליה למימר הכי דשמא אביי לא סבר כר"י אלא כר"מ וא"כ לאביי נמי בג' לא צריך ומכ"ש דא"ש טפי למה שאכתוב בסמוך דבלא"ה הוי מצי למימר איכא בינייהו בכמה גווני אלא דניחא ליה למימר בהאי גוונא גופא דאיירי הכא והא דנקט ר"י במילתא ויתנו ע"כ היינו איידי דנקט בשנים ובג' שאמר כתבו נקט נמי הכא ויתנו. מיהו כל זה לשיטת התוס' אמנם למאי דפרישית לעיל בלא"ה א"ש הא דנקט ויתנו בכולי מתני' היינו משום דלכתחלה ודאי צריך שיתנו בעצמן כדאמרינן בשמעתין דאפילו לת"ק דרשב"ג ותנא דמתני' מיהו חלה בעינן או שאר אונסין אבל בדלא אנוס אין משלחו ביד אחר ומעיקרא לא הוי קשיא לן אלא לענין כתיבה וחתימה דתנינן בסיפא הרי זה בטל משא"כ לענין הנתינה דלא קתני בטל א"כ א"ש דלכתחלה בדלא אניס בעינן יתנו דוקא ודו"ק:

גמרא רבא אמר משום דמילי נינהו כו' לקמן פרק התקבל שקיל וטרי בתלמודא אי שייך ה"ט דמילי לא מימסרן לשליח ג"כ לענין כתיבת הגט או דוקא לענין חתימת העדים אבל לענין הכתיבה אף כתבו הסופר כשר משום דנעשה כאומר אמרו ואסיק שמואל בכתבו הסופר וחתמו הן דתצא והדבר צריך תלמוד כמו שהובא בתוספות בשמעתין ואי תקשי מאי ס"ד דשייך ה"ט לענין הכתיבה שהרי כתבו התוס' לעיל דף כ"ג גבי חש"ו דלא בעינן שליחות לענין כתיבת הגט וא"כ א"נ מילי לא מימסרן לשליח מאי הוי אלא שאין בזה סתירה לדבריהם שהרי כתבו שם לעיל דנהי דלא בעינן שליחות מ"מ צריך הסופר שישמע דוקא מפי הבעל דאל"כ לא הוי לשמה ולפ"ז א"ש דאי אמרינן מילי מימסרי לשליח או דנעשו כאומר אמרו הו"ל כאילו שמע הסופר מפי הבעל אבל אי מילי לא מימסרי לשליח אפי' בכתיבה ממילא פסול משום דלא מיקרי לשמה נמצא דלפ"ז ע"כ הא דקאמרינן איכא בינייהו שליח מתנה לאו לענין הכתיבה איירי דהא במתנה לא שייך ה"ט דלשמה וא"כ אפילו לרבא דאמר מילי לא מימסרי נמי כשר אם כתבו אחר כיון דלא בעינן שליחות במתנה אע"כ דבמתנה לא שייכא פלוגתא דאביי ורבא ודרב ושמואל אלא לענין החתימה לחוד אלא דלפ"ז קשה א"כ מ"ט דאביי דמכשיר דנהי דלא שייך טעמא דבזיון במתנה אפ"ה היאך מכשרינן ליה כשחתמו אחרים דהא הו"ל עד מפי עד דבכה"ג מקשו תוספות להדיא לקמן פרק התקבל למאן דמכשיר באומר אמרו ומה שתירצו שם לא שייך כאן דאי באומר אמרו בגט נמי כשר לאביי דלית ליה טעמא דמילי לא מימסרי ובזיון ליכא שהרי ברצון הבעל עושה אע"כ דלא איירי הכא באומר אמרו אלא באומר לב' כתבו כמו שפירש"י ז"ל וא"כ קשה לכ"ע לפסול לענין החתימה משום עד מפי עד ול"ל נמי דאיירי שאותן אחרים שחתמו היו ג"כ באותו מעמד שציוה הבעל להראשונים שיחתמו דתו לא הוי עד מפי עד כיון שיודעין שצוה הבעל על עיקר הגט אלא דא"כ בגט נמי כשר לאביי דהא לא שייך ה"ט דבזיון הבעל כיון שהיו באותו מעמד ויודעין שאין הבעל יודע לכתוב בעצמו וכה"ג קשה אמילתא דרב דאמר מתנה אינה כגט ובשלמא בסוגיא דפרק התקבל אף דמשמע לכאורה שהוצרך לטעמא דמילי לא מימסרי אפילו לענין עידי חתימה מצינו לפרש שפיר כגון שהיו באותו מעמד דלא שייך עד מפי עד או דאיצטריך ה"ט לענין אם היו ג' שהם ב"ד ואפ"ה פוסל רבי יוסי אע"ג דלא שייך עד מפי עד שהרי שמע מפי ב"ד אע"כ דטעמא משום דמילי לא מימסרי דשייך אפילו בבית דין כדמוכח שם אבל בשמעתין דפירש"י ז"ל להדיא דאיירי בב' ומכל שכן לפמ"ש בסמוך דלתירוץ שני של התוס' ע"כ מוכח דאיירי בב' דאי בב' וכרבי יוסי הוי מצי למימר דאיכא בינייהו לענין הנתינה בגט גופא וכדפרישית אע"כ דבב' איירי וא"כ הדרא קושיא לדוכתא ות"ל דלאביי נמי פסול דהו"ל עד מפי עד. מיהו לפירש"י ז"ל אפשר לומר דאזיל לשיטתו שכתבנו לעיל דף כ"ב דמשמע דבעינן שליחות בגט ואפשר דה"ה בשטר מתנה דכתיב ואקח את ספר המקנה ולפ"ז מתקיים שפיר פלוגתא דאביי ורבא לענין הכתיבה אבל לשיטת התוספות ודאי קשה שכתבו להדיא דלא בעינן שליחות אפילו בגט אלא משום לשמה וא"כ א"א לפרש לענין מתנה אלא לענין עידי חתימה וא"כ קשה אם לא שנדחוק לפרש דאיירי לענין מתנה בג' שעשאן ב"ד אלא דמלשון התוספות כאן משמע דלא נחתו להכי כמו שנפרש. אח"ז ראיתי ועיינתי בתוס' פרק התקבל דף ס"ו בד"ה הא כתב הגט שהקשו שם אליבא דר"מ דלא בעי כתיבה לשמה א"כ מאי איכפת לן בהא דמילי לא מימסרן לשליח לענין הכתיבה וכתבו ב' תירוצים ולתירוץ השני שכתבו שם דאע"ג דלר"מ מצאו באשפה כשר אפ"ה כיון שצוה בפירוש כתבו אין לאחר לכתוב אי מילי לא מימסרי לשליח וא"כ יש לפרש כאן לענין מתנה נמי לענין הכתיבה ומה"ט גופא כיון שצוה בפירוש משא"כ לתירוץ הראשון שכתבו שם דהא דמספקא ליה לשמואל בענין הכתיבה היינו משום שסובר כר"א דבעינן לשמה א"כ קשיא ההיא דשמעתין ואף אם נאמר דלעולם לענין החתימה איירי במתנה והא דלא מיפסל משום עד מפי עד היינו משום דמאן דסבר מילי מימסרי לשליח כה"ג לאו עד מפי עד מיקרי דנהי דאמר להם כתבו אכתי לאו עדים שווינהו אלא שלוחים שיתעסקו בענין הכתיבה וחתימה אלא דעכ"ז כמו זר נחשב בעיני מהיכי תיתי נכשיר כה"ג במתנה שיחתמו אחרים שלא ברצון הנותן ע"פ הגדת הראשונים דילמא שקרא קאמרי נהי דתרי נינהו מ"מ כ"ז שלא נחקרה עדותן בב"ד אין בדבריהם כלום ויכולין לומר מבודין היינו ואף דלענין גיטין איכא מ"ד בפרק התקבל באומר אמרו דכשר ותעשה ולא חיישינן שמא תשכור עדים היינו דלענין איסורא לא בעינן הגדה בב"ד ומש"ה לא חיישינן לשמא תשכור דאפשר דמשום חומר שהחמירו בסופה לא חיישינן להכי משא"כ במתנה דממון הוא בעינן הגדה בב"ד דוקא או שיחתמו בעצמם דכמי שנחקרה עדותן דמי משום דמעשה לא קעבדי אבל דיבורא קאמרי כדאיתא פרק התקבל וא"כ מאי ס"ד להוציא ממון בכה"ג והדבר צריך תלמוד ועיון. ולפמ"ש בחידושי פ' התקבל בל' התוספות בד"ה הא כתב הגט יש ליישב דלענין הכתיבה איירי ושייך שפיר אף במתנה כיון שאמר בפירוש כתבו ואף לתירוץ הראשון של התוס' שם וע"ש ומיהו משיטת הרמב"ם ז"ל נראה מבואר להדיא שמפרש לענין מתנה בין לענין כתיבה בין לענין חתימה שכתב כן בפ"ד מהלכות זכיה ומתנה והובא בטוח"מ בש"ע סי' רמ"ד מיהו לענין כתיבה כתב באומר לשנים כתבו ותנו וא"כ הטעם כתירוץ השני שכתבו התוס' בפרק התקבל אבל לענין החתימה לא כתב אלא באומר אמרו ונראה שכתב כן בדקדוק דבאומר לשנים כתבו בלא"ה א"א לאחרים לחתום משום דהו"ל עד מפי עד מש"ה כתב דאיירי בג' ואומר אמרו דתו לא הוי עד מפי עד כמ"ש התם התוספות וכן להיפך דבאומר אמרו לא כתב שאסור לסופר לכתוב דמהיכי תיתי דנהי דמילי לא מימסרי לשליח הא לא בעינן שליחות לענין הכתיבה וכיון דלא עבר על דעת המשלח אין שום טעם לפסול באומר אמרו אלא לענין החתימה דנהי דג' נינהו ואמר אמרו אכתי מילי לא מימסרי לשליח ואיסור הסופר אסברה לה הרמב"ם ז"ל דוקא באומר לב' כתבו דאסור לסופר אחר לכתוב כיון שלא צוה הבעל אלא שיכתוב הוא ולא שייך לומר דשלוחו כמותו דהא מילי לא מימסרי כנ"ל נכון בשיטת הרמב"ם ז"ל והש"ע ובזה נתיישב' גם קושיית הסמ"ע ודו"ק:

תוספות בד"ה ומילי לא מימסרן כו' ועוד דהוי מצי למימר כו' וקסבר שמואל דבכתיבה ליכא בזיון עכ"ל. והרשב"א בחידושיו כתב שסברא דחוקה היא מאד ע"ש שהאריך פרק התקבל ומה שהוצרכו התוספות לדחוק בזה דאל"כ אכתי אמאי הוצרך להקשות שם מדאמר שמואל הלכה כרבי יוסי דהא מדר"מ נמי מצי לאקשויי בפשיטות אהא דקאמר שמואל הדבר צריך תלמוד דכיון דפוסל ר"מ בחתימה משום בזיון הבעל א"כ מה"ט גופא יש לפסול בכתיבה לכך כתבו דקסבר דבכתיבה ליכא בזיון. מיהו לפמ"ש בסמוך בשמעתין דבאמר לשנים פסול בפשיטות בחתמו אחרים משום עד מפי עד א"כ לא הוצרכו לדחוק בזה אלא דלר"מ א"ש דקאמר שמואל והדבר צריך תלמוד והיא גופא מספקא ליה אי טעמא דר"מ משום בזיון ופוסל בין בכתיבה ובין בחתימה או נימא דלא איירי אלא בחתימה לחוד ומשום עד מפי עד וא"כ בכתיבה כשר והא דאמרינן שם אילימא דמספקא ליה אי מילי מימסרן לשליח היינו משום דאיכא למימר נמי דמספקא ליה אי כר"מ או כר"י מש"ה מקשה מהא דקאמר שמואל הלכה כר"י נמצינו למדין דהתוס' ודאי לא נחתו לפרש טעם הפסול בחתימה משום עד מפי עד כמ"ש בסמוך באריכות ודו"ק:

גמרא מאי בינייהו כו' ה"ה דהוי מצי למימר דאיכא בינייהו לענין שליח לקבלה לפמ"ש לעיל בשם הפוסקים דשליח לקבלה לא משוי שליח משום דמילי נינהו ומשום בזיון הבעל ודאי לא שייך לענין השליח קבלה למה שפירשו רש"י ותוספות וה"ה דהוי מצי למימר נמי דאיכא בינייהו לענין אמר אמרו דלא שייך טעמא דבזיון ולפי שיטת הרמב"ם ז"ל דטעמא דפסול היינו משום דלא מיקרי לשמה א"ש דממ"נ כשר במתנה ועיין בחידושי פ' התקבל בזה אלא משום דניחא לתלמודא לומר דאיכא בינייהו לענין כתיבה וחתימה גופא דאיירי ביה במתני' ובשמעתין וכמ"ש וק"ל:

מתני' המביא גט בא"י ה"ז משלחו ביד אחר. וקשה אמאי לא נימא נמי על הגט אין רצוני. אם הגט שוה סך מסויים או ע"י שכר כתיבה לסופר וזה גרע טפי מגבי חפץ דגבי חפץ באמת אם יפשע השני ויאבד החפץ ישלם. אלא דאפ"ה אמר אין רצוני. כי רצוני בהחפץ יותר ואם לא יהיה לו יהיה צריך ראשון לשלם. מכ"ש הכא דבאמת לא הראשון ולא השני ישלמו דאין שמירה ופשיעה לשטרות לרוב הפוסקים כיון דאין גופן ממון בקל יוכל לומר אתה תשמור הגט ולא יאבד והשני לא ישמור. ואפילו מדינא דגרמי ליכא הכא דבשלמא גבי חפץ יאמר הבעל אתה גרמת לי שהפסדתי החפץ כי נטלת ממני הקפידא אשר היה ליטול ממנה החפץ. אבל הכא לאו דין דגרמי כלל דע"י שאבד זה צריך לעשות לו שטר אחר. כיון דאין גוף השטר ממון וגרע משטר אחר דיכול להמכר לאחר לגבות בו. והגט א"י להמכר לאחר לשם כזה דהא הוי שלא לשמה. וצ"ע:

שם ואם אמר לו טול לי הימנה חפץ פלוני לא ישלחנו ביד אחר שאין רצונו. ק"ל על ר"ל דקאמר לקמן כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל האיך אשמעי' מתני' הך דינא דאין רצוני והיינו אף דהראשון חייב לשלם אף אם השני לא יהיה לו. דאף לרב דלא ס"ל דאין רצוני מ"מ הראשון לא עדיף כחו מאם לא מסר כלל לשני כדמוכח מפירש"י שם בב"מ (דף לו ע"א) א"כ מנא ידעינן דאפ"ה יאמר הבעל דאין רצוני דאתה תעשה לי שמירה מעולה מהכא דבאמת לא נעשה שומר עליו רק אמר להשליח טול הימנה חפץ. אם כן אם עושה שליח אחר להביא החפץ עדיין לא בא החפץ לרשותו דבעי משיכה בשומרים. ואני מסתפק מאד אם השליח הראשון עזב את החפץ ביד האשה אם חייב לשלם כיון דעדיין לא בא לרשותו ולא נעשה עליו שומר לחייב אותו בפשיעה, אם לא נדחק דהכא גבי עשיית שליח שני. והשני נטל החפץ מיד האשה ופשע גרע טפי דמשיכת השני להחפץ מפעיל להשליח הראשון שנעשה שומר עליו כעין הא דאמרי' בב"ק נתנו לבכורות בנו או לבע"ח דנתחייב הגנב במשיכת הכהן או הבע"ח כיון דבצוואתו משכו ה"נ כיון דהשליח השני מושכו להחפץ ע"פ צוואת הראשון הוי כאלו השליח הראשון משך את החפץ ונעשה שומר עליו:

גמרא ורמינהו אמר לשנים הק' תמוה כיון דבמתני' חלה תנן ע' פ"י ליישב דהחלוק בין חלה ללא חלה הוא רק אם הקפידא הוא מדרבנן אבל אם אמרי' דהתורה קפדה על קפידת הבעל לא מהני חלה. ובזה מיושב דברי התוס' ד"ה רשב"ג ע"ש. ולא ניחא ליה לחלק אף אם הקפידא מדאורייתא לענין לכתחלה דמדאורייתא אין לחלק, ובאמת מדברי הר"ן בתי' השני נראה דסובר דהקפידא מדאורייתא דקאמר א"נ קרא להיכא דגלי בעל דעתיה דלא קפיד משמע דמדאורייתא נמי יש סברא דכל האנשים מקפידים ואפ"ה שני לן בין חלה ללא חלה דהתורה אמדה דעת אנשים שאינם מקפידים על שלוחיהם רק לכתחלה אל יעשה שליח אחר ועל דיעבד אינו מקפיד. ולכך בחלה אף לכתחלה אינו מקפיד. וא"כ שפיר מיושב קושית הש"ס ורמינהו על דרך הפ"י דמדחזינן דהתם הגט בטל ממילא אפילו בחלה אל יעשה שליח. ואל תתמה מדקאמר הר"ן בתי' הראשון ואף משום דאיכא אינשי דקפדי ואי שמעי מבטל שליחותייהו דמשמע דבעי דוקא קפידא אף על דיעבד. אבל אי לא קפיד רק על לכתחלה יכול השליח לעשות שליח שני. ז"א דלתי' הראשון דרבנן חששו לקפידת הבעל בזה בעי דקפיד אף על דיעבד אבל אי לא קפיד רק על לכתחלה לא היה חששו למיעוט אנשי דקפדי כיון דאף הם אינם מקפידים אלא לכתחלה. אבל לתי' השני דמדאורייתא אמרי' דקפדי אינשי אף אם הם אינם מקפידים רק על לכתחלה חששה התורה להכי: