קסבר רב פפא כי אמר רב לא שנא מלוה לא שנא פקדון‎—רב פפא maintains that רב said his ruling regardless whether it is a loan or a deposit O VERVIEW The גמרא explained that רב פפא does not agree with רב זביד that our משנה is in a case where the money was given במעמד שלשתן, for then there is no need (for רב) to limit the משנה to a case of צבורין, since רב maintains that מעמ"ש is effective even by a loan. תוספות explains why indeed רב limited the משנה to a case of צבורין‎. -------------------- תוספות asks: ואם תאמר ולרב פפא ורב גופיה אמאי לא אוקי מתניתין במעמד שלשתן ואפילו אין צבורין‎ – And if you will say; and according to רב פפא (who maintains that [according to רב] the rule of מעמד שלשתן is effective even by a מלוה), why did not רב establish our משנה in a case of מעמ"ש and even if it was not צבורין‎?! תוספות anticipates a possible answer: וכי תימא משום דלא משמע ליה לישנא דמתניתין במעמד שלשתן – And if you will say (the reason רב did not establish the משנה by מעמ"ש [without צבורין]) is because the syntax of the משנה does not indicate that we are discussing מעמ"ש, but rather a regular gift – תוספות rejects this solution: אם כן מהאי טעמא הוה ליה למימר דרב פפא לא אמר כרב זביד – If indeed that is the reason why רב does not establish the משנה by מעמ"ש, then the גמרא should have given this very same reason why ר"פ disagrees with ר"ז‎! תוספות answers: ויש לומר אף על גב דמתניתין לא משמע ליה לרב במעמד ג' – And one may say; even though that according to רב, the משנה does not seem to be discussing מעמ"ש – מכל מקום מדאתא רב פפא לאיפלוגי ארב זביד משמע שיש לו כח וטעם‎ – Nevertheless (that is not a sufficient explanation why ר"פ argues with ר"ז), since ר"פ comes to argue with ר"ז, it seems that ר"פ had a reason and a sureness – דבשום ענין לא מפרשא מילתא דרב משום מעמד שלשתן: That it is impossible to explain the statement of רב (that our משנה requires צבורין) on account of מעמ"ש. S UMMARY רב פפא did not say the he disagrees with רב זביד because it does not seem that the משנה is discussing מעמ"ש (even though this is why רב does not establish it by מעמ"ש), because ר"פ wanted to give an irrefutable reason why (he maintains that) the משנה cannot be discussing מעמ"ש as ר"ז maintains. T HINKING IT OVER When תוספות writes that (according to רב) it does not seem that the משנה is discussing מעמ"ש, is that because since the רישא is not discussing מעמ"ש, similarly the סיפא is not discussing מעמ"ש, or is there another explanation?
ממאי מדקתני תנו ולא קתני כתבו‎—From where do we know this; since the משנה taught ‘give’ and it did not teach, ‘write’. O VERVIEW רב זביד does agree with רב פפא, for if the משנה was discussing a שכיב מרע, why does the משנה state תנו שטר שחרור זה לעבדי לא יתנו לאחר מיתה, which implies that מחיים it is given, it we are discussing a שכ"מ then it is given מחיים even if he merely said כתבו‎. Our תוספות explains that we cannot argue that תנו was written for a different reason. ---------------------------- תוספות asks: ואם תאמר הא דקתני תנו אשמעינן דאפילו הכי אין כופין את היורשים לשחרר – And if you will say; the משנה teaches us by stating תנו, that (even if the שכ"מ said תנו), nevertheless we do not force the heirs to free the slave; as the view – כרבי דפליג בירושלמי אדרבנן ואמר דתנו לא הוי כשיחררו אלא ככתבו ואין כופין‎ – Of רבי who argues on the רבנן in תלמוד ירושלמי and maintains that saying תנו is not the same as saying ‘ free him’, but rather תנו is like כתבו where we do not force the heirs to free the slave. תוספות answers: ויש לומר דמתניתין לא אתא לאשמועינן בדין מצוה לקיים דברי המת – And one can say; that our משנה is not coming to teach us regarding the rule of ‘it is a מצוה to fulfill the words of the deceased’, meaning – אם כופין היורשים לקיים אם לאו‎ – Whether we force the heirs to fulfill the deceased wishes or not – אלא לאשמועינן דאין גט לאחר מיתה – But rather the משנה teaches us the rule that ‘there is no גט after death’. תוספות offers an alternate answer to the initial question: ועוד דמסתמא כרבנן אתיא: And furthermore our משנה presumably is according to the רבנן who argue with רבי and maintain that we do force the יורשים to free the slaves (if the master said תנו). Therefore we cannot say that there is a novelty by תנו that we do not force the heirs. S UMMARY Our משנה discusses the rule of אין גט לאחר מיתה, but not whether מצוה לקיים דברי המת‎. According to the רבנן we force the heirs to free the slaves (even if it is a גט לאחר מיתה) since מצוה לקיים דברי המת‎. T HINKING IT OVER תוספות states that our משנה is not discussing מצוה לקיים דברי המת‎. However previously תוספות asks (on the question of והא לא משך), why did not רב explain the משנה because of מצוה לקיים דברי המת, which seems to contradict our תוספות‎!
גופא אמר רב הונא אמר רב כולי תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה‎—It was stated: רב הונא said in the name of רב, etc. ‘give it to him’ in the presence of all three, he acquires it. O VERVIEW The rule of מעמד שלשתן (the presence of all three) is when a benefactor wants to give a recipient money, which is owed to the benefactor by a לוה, or he wishes to give an object which the benefactor deposited by a נפקד; the benefactor tells the לוה or the נפקד, in the presence of the intended recipient, give him the money owed to me or the object which I deposited by you. As soon as the benefactor says this במעמד שלשתן, the לוה owes the money to the recipient and/or the פקדון belongs to the recipient. תוספות discusses various details of this rule. -------------------- אומר רבינו יצחק בן אשר וכן רבינו תם דבמעמד ג' קנה בעל כרחו של לוה או של נפקד‎ – The ריב"א and the ר"ת maintain that מעמ"ש is effective even against the will of the לוה or of the נפקד; even though they do not wish to transfer the loan or the פקדון to the intended recipient, it nevertheless belongs to the recipient. תוספות proves his point: דאי לא קני אלא מרצונו למאן דאמר דוקא בפקדון קנה – For if it is not effective unless they agree, then (there is a difficulty) according to the one who maintains that מעמ"ש is effective only by a פקדון, but not by a loan – למה הוצרכו לתקן מעמד ג' יאמר לו זכי – Why was it necessary for the חכמים to institute this קנין of מעמ"ש, the benefactor should merely say to the נפקד, ‘ acquire’ the פקדון for the recipient?!! תוספות rejects a possible refutation to his proof: ואין נראה לומר דהוצרכו לתקן למקום שאין הפקדון ביד הנפקד אלא ביד אחרים – And it does not seem likely that it was necessary to institute מעמ"ש in a situation where the פקדון is not in the possession of the נפקד, but rather it is in the possession of others, in which case – דלא יועיל אם יאמר זכי‎ – It would not be effective if he would merely tell the נפקד, ‘acquire it for him’, and therefore they instituted מעמ"ש for such a case. תוספות offers an additional reason for rejecting the previous refutation: ועוד אף כשאין הפקדון ביד הנפקד יקנה באודיתא – And furthermore even when the פקדון is not in the possession of the נפקד there is still no need for מעמ"ש because the benefactor can transfer ownership through ‘admitting’ (if the נפקד is willing to transfer the פקדון to the third party) – כדאמר התם (בבא בתרא דף קמט, א) אדהכי נפקא אודיתא מבי איסור גיורא – As the גמרא stated there; ‘in the meantime an admission issued forth from the house of איסור גיורא’; proving that admitting is effective. If מעמ"ש is effective only ברצון, then there is no need to enact it since we can use זכי (if it is in the possession of the נפקד) or אודיתא (if it is not in his possession) – אלא נראה להם דאפילו בעל כרחו של נפקד קני‎ – But rather it seems to them (the ריב"א ור"ת) that מעמ"ש is קונה even against the will of the נפקד where זכי is ineffective; only מעמ"ש can accomplish the transfer. תוספות offers (an additional) proof that מעמ"ש is קונה even בע"כ: וכן גבי איסור גיורא דקאמר רבא היכי ליקנינהו רב מרי להני זוזי אי במעמד ג' לא אזלינא‎ – And similarly by איסור גיורא where רבא said, ‘how will רב מרי acquire these זוזי; if he intends to acquire them through מעמ"ש I will not go to them’ – משמע דאם היה הולך היה קונה בעל כרחו – It seems that if he would have gone to איסור and ר"מ, then ר"מ would acquire the זוזי even against the will of רבא‎ – תוספות rejects an anticipated refutation of this proof: ואין לומר אם היה הולך שם היה מתרצה לפי שהיה מתבייש בפני איסור לומר אין רצוני – And we cannot say that if רבא would go there he would have agreed to the transfer, because he would be embarrassed to say in the presence of איסור, ‘I do not want this transfer’. תוספות rejects this reasoning – דאם כן בלא מעמד שלשתן הוה ליה למימר לא אזילנא שלא יאמר לו זכה‎ – For if indeed that is the reason for he is embarrassed, then רבא should have said, ‘I will not go’, even without מעמ"ש in order that איסור should not tell him זכה, and רבא will be embarrassed to refuse his request – כי מסתמא היה הפקדון ביד רבא – for presumably the פקדון was in sרבא' possession. תוספות cautions: ומיהו לההוא טעמא דמפרש בסמוך בההיא הנאה דקא משתניא ליה ממלוה כולי – However according to the reason which רב אשי shortly offers, that on account of this benefit to the לוה that the מעמ"ש changes it from an old loan, etc., this – משמע דלא קני אלא מדעתו‎ – Indicates that מעמ"ש is effective only with the consent of the לוה, which contradicts what תוספות taught. תוספות is not concerned, however: אלא דבלאו הכי מפיק ליה מההוא טעמא: for anyways the גמרא negates this explanation for other reasons. So there is no contradiction to תוספות position. S UMMARY מעמ"ש is effective even against the will of the לוה or the נפקד‎. T HINKING IT OVER תוספות writes that it is not necessary to institute מעמ"ש in a case where the פקדון is not ביד הנפקד, for he can transfer it through אודיתא. Why in general was there a need to institute מעמ"ש if it is possible to transfer it through אודיתא‎?!
תנהו לפלוני במעמד ג' קנה‎—Give it to him; in the presence of all three, he acquires it Overview תוספות informs us of restrictions and conditions in the rule of מעמ"ש. -------------------------------- אומר רבינו תם דאף על גב דהמוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול – The ר"ת states that even though the rule is that one who sells a note of debt to his friend and then the seller of the note (the original מלוה) forgives the לוה, the loan is forgiven. The לוה is not obligated to pay the buyer, nevertheless if the מלוה‎ – מכר או נתן במתנה במעמד שלשתן אינו יכול למחול – Sold or gave as a gift (this שטר חוב) to someone במעמ"ש, the מלוה cannot forgive this loan, and the לוה owes the money to the buyer or receiver of this note. תוספות proves his point: וכן משמע בפרק ב' דקדושין (דף מח, א) דקאמר במלוה בשטר פליגי בדשמואל – And so it seems in the second פרק of מסכת קדושין where the גמרא states that the ברייתא is discussing a מלוה בשטר and they are arguing in the ruling of שמואל‎ – דמאן דאמר מקודשת לית ליה דשמואל ומר אית ליה דשמואל – That the one who maintains she is not מקודשת (the view of ר"מ) does not agree with שמואל and the חכמים (who maintain אינה מקודשת) agree with שמואל‎. The גמרא there continues – ואיבעית אימא כולי עלמא אית להו דשמואל ובאשה סמכה דעתה קמיפלגי‎ – And if you want I can say; everyone (ר"מ and the חכמים) agree with שמואל (that the מלוה can be מוחל the חוב), but they are arguing whether the woman trusts the מקדש‎ – מאן דאמר מקודשת סבר דסמכה דעתה דלא שביק לדידה ומחיל לאחריני‎ – ר"מ who rules מקודשת assumes the she trusts that the מקדש will not abandon her and will therefore not forgive the other (the לוה) the loan (while the חכמים do not assume this). תוספות continues with the גמרא there – וכי קאמר במלוה על פה פליגי בדרב הונא אי קנה במעמד ג' במלוה – And when the גמרא there explains the ברייתא that regarding an oral loan, they argue in the ruling of רב הונא whether מעמ"ש is effective even by a loan or only by a פקדון. This concludes the citation from the גמרא‎ – משמע דאי אית להו דרב הונא אף במלוה לכולי עלמא מקודשת‎ – It seems that if they will agree with רב הונא even regarding a loan (that מעמ"ש is effective) then she will be מקודשת according to all (ר"מ וחכמים) – ואי יכול למחול אמאי מקודשת למאן דאית ליה גבי מלוה בשטר דלא סמכה דעתה‎ – But if the מלוה can be מוחל (even by מעמ"ש) why is she מקודשת according to the חכמים who maintain by a מלוה בשטר that since she is not סכמה דעתה she is not מקודשת‎ – ואמאי לא מסיק ואיבעית אימא כולי עלמא קנה במלוה אפילו מלוה על פה‎ – So why did not the גמרא conclude, ‘and if I want I can say; that everyone agrees that מעמ"ש is effective by a loan and even by a מלוה ע"פ, however ר"מ וחכמים- ובאשה סמכה דעתה פליגי כדמסיק אדשמואל אמלוה בשטר‎ – Argue whether אשה סכמה דעתה or not’, just as the גמרא concluded regarding שמואל in a case of מלוה בשטר‎ – אלא משמע דבמעמד שלשתן אינו יכול למחול – But rather since the גמרא did not conclude in this manner this indicates that by מעמ"ש the מלוה cannot be מוחל‎! תוספות asks: ואם תאמר בפרק החובל (בבא קמא דף פט, א) גבי היא שחבלה באחרים – And if you will say; in פרק החובל regarding the case where a married woman wounded others – דפריך ותזבין כתובתה בטובת הנאה ומשני כל לגבי בעלה ודאי מחלה – Where the גמרא asks (why is she פטור); ‘ but let her sell her כתובה for a טובת הנאה’ (and with this money she will pay the injured person) and the גמרא answers; whenever it has to do with her husband she will surely be מוחל her husband the כתובה‎. This concludes the citation from that גמרא, and תוספות asks: והשתא אכתי תמכור במעמד שלשתן דאז לא תוכל למחול‎ – But now that there is no מחילה by מעמ"ש, she can still sell her כתובה במעמ"ש, for then she cannot be מוחל the obligation. She will then pay her victim with this money; why is she פטור‎?! תוספות rejects an anticipated solution to this question: דאף על גב דהבעל ודאי לא יתרצה הא פרישית דאפילו בעל כרחו קני – For even though the husband will certainly not agree to this arrangement, nevertheless I have previously explained that מעמ"ש is effective even against the will of the debtor. The question remains if מעמ"ש is קונה even בע"כ (of the debtor), why cannot the woman sell her כתובה במע"ש and pay her victim. תוספות has an additional question: ועוד גבי שחבלה בבעלה תמכור במעמד ג' דשם יתרצה הבעל כדי לגבות חבלתו‎ – And furthermore regarding the case of a woman who wounded her husband, why is she פטור, let her sell her כתובה במעמ"ש, and pay her husband, for in that case the husband will agree to the sale in order to collect payment for his wound – תוספות presents a similar difficulty: וכן בסוף פרק קמא דבבא מציעא (דף יט, ב) גבי מצא שובר – And similarly in the end of the first פרק of מסכת ב"מ regarding where one found a receipt of payment for a כתובה‎ – דפריך בזמן שהאשה מודה אמאי יחזיר לבעל‎ – Where the גמרא challenges why is it that when the woman admits to the validity of the שובר we return it to the husband – ניחוש דלמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי כולי – Let us be concerned that perhaps she wrote the שובר to give it to her husband in ניסן, but she did not give it to him until the following תשרי, etc. – ומשני שמע מינה איתא לדשמואל – And the גמרא answers; we derive from this ruling that שמואל is correct. This concludes the citation from that גמרא‎. Now תוספות concludes his question – והשתא ניחוש דלמא מכרה במעמד ג' דאינה יכולה למחול‎ – But let us still be concerned for perhaps she sold the כתובה במעמ"ש where she cannot be מוחל, so the buyer knew that his claim cannot be revoked, but by returning this receipt to the husband we are hurting the buyer illegally! תוספות answers (the last three questions regarding כתובה): ויש לומר דלא תקינו מעמד ג' בכתובה דאפשר שלא תבא לידי גבייה לעולם – And one can say; that the חכמים did not institute מעמ"ש by the sale of a כתובה, since it is possible that the כתובה will never be collected. תוספות offers an alternate solution regarding the case of the שובר (only): ועוד יש לומר דהתם גבי שובר אין לחוש כלל דשמא מכרה במעמד שלשתן‎ – And in addition one can say that there regarding the שובר there is no concern at all that perhaps she sold the כתובה במעמ"ש – דאם אין עדים שמכרה אם כן הבעל והאשה יכפרו המכירה – For if there are no witnesses that she sold the כתובה, then the husband and wife will deny the sale – ואם יש עדים ואומרים שהבעל נתרצה או אפילו שתק ודאי השובר שקר – And if there are witnesses who say that the husband agreed to the sale or even if he was silent and did not protest the sale, then certainly the שובר is false – ואם מיחה אז מוכח שהשובר אמת וליכא למיחש דלמא כתבה ליתן בניסן כולי: And if the עדים testify that the husband protested by the sale and claimed he already paid up the כתובה, then it is evident that it is a valid שובר and there is no concern that perhaps she wrote the שובר to give it in ניסן, etc. S UMMARY One cannot forgive a loan that was transferred במע"ש. There is no תקנה of מעמ"ש by a כתובה‎. T HINKING IT OVER 1. Why is there this difference that if a שט"ח is sold במעמ"ש the מלוה cannot forgive the loan; however if it is not sold במע"ש, then the מלוה can forgive the loan? 2. What is the logic that there is no מעמ"ש by כתובה since it may not be collected?
במעמד שלשתן קנה‎—In the presence of all three; he acquires it O VERVIEW תוספות instructs us regarding the laws of מעמ"ש how they pertain to a gentile. ----------------------- אומר רבינו תם דלא תקינו מעמד שלשתן בעובד כוכבים‎ – ר"ת states that the חכמים did not institute מעמ"ש by a gentile. תוספות explains – אם הנפקד או הלוה עובד כוכבים ואמר ליה ישראל תנהו לישראל אחר לא קנה‎ – If the נפקד or the לוה was a gentile and the ישראל (who is the מפקיד or the מלוה) told the gentile, ‘ give the פקדון or pay the loan to another ישראל’, the ישראל does not acquire the פקדון or the מלוה‎. The reason is – כיון דאפילו אמר לו זכי לא קנה כיון דאין זכיה לעובד כוכבים הוא הדין במעמד ג' לא קנה – For since even if the ישראל told the gentile ‘ acquire it for the ישראל’, the ישראל would not acquire it, for there is no 'זכיה' for a עכו"ם, the same rule applies by מעמ"ש that the ישראל is not קונה‎. תוספות continues with a different case of מעמ"ש – ואם המקבל עובד כוכבים ואמר ישראל לישראל תנהו לפלוני עובד כוכבים‎ – And if the intended recipient is an עכו"ם and one ישראל (the מלוה or the מפקיד) told another ישראל (the לוה or the נפקד), ‘give it to that עכו"ם’, the rule is that – כל זמן שאינו חוזר בו יתן אפילו אמר ליה בלא מעמד ג' – As long as the giver does not retract, the נפקד/לוה should give it to the עכו"ם, even if he was told not במעמ"ש – אבל אם חוזר בו לא יתן לעובד כוכבים אפילו אם אמר לו במעמד ג' – However if he retracts, the נפקד/לוה should not give it to the עכו"ם even if he told him to give it to the עכו"ם במעמ"ש – אם לא שאינו יכול להשמט מן העובד כוכבים‎ – Unless he cannot evade the עכו"ם who insists that he give it to him. ואם הנותן עובד כוכבים נראה דקנה‎ – And if the benefactor is a gentile (and he told one ישראל [the נפקד or the לוה] to give it to another ישראל), it seems to תוספות that the ישראל is קונה‎. The reason is – דאם ממונו של ישראל הפקיעו על ידי מעמד ג' דהוי הלכתא בלא טעמא‎ – For if the חכמים extracted the money of a ישראל through מעמ"ש which is a הלכתא בלא טעמא‎ – כל שכן ממון העובד כוכבים‎ – Certainly the חכמים can extract the money of an עכו"ם. תוספות offers another explanation for this last case: ועוד דבדיניהם דיינינן ליה שאמרינן לו לעובד כוכבים כך דינכם‎ – And furthermore we judge them by their laws, for we tell the עכו"ם, ‘this is your law’, you also rule that the transfer (of מעמ"ש) is effective – כדאמרינן בהגוזל בתרא (בבא קמא קיג, ב): As the גמרא states in פרק הגוזל בתרא‎. S UMMARY In the case of מעמ"ש with a gentile if he is the נפקד or לוה it is not effective, if he is the receiver one may give it to him if the benefactor does not retract and one should not give it to him (if he can get away with it) if the benefactor retracts (regardless if it was במע"ש), if the עכו"ם is the benefactor then it is קונה במע"ש. T HINKING IT OVER 1. תוספות rules that if the נפקד/לוה is an עכו"ם there can be no קנין מעמ"ש, since זכי is not effective by an עכו"ם. Why is it then that מעמ"ש is effective even בע"כ of the נפקד/לוה, since זכי is not effective בע"כ of the נפקד/לוה‎?! 2. Why is it that in the first two cases (where the עכו"ם is the recipient or the middle man) תוספות is certain what the ruling is; however in the last case (where the עכו"ם is the benefactor) תוספות merely says 'ונראה', meaning there is some room for doubt?
הקנה לנולדים הכי נמי דלא קנו‎—He granted it to those that will be born; is it indeed so that they do not acquire it O VERVIEW אמימר explained the reason מעמ"ש is effective is because it is considered as if the לוה (נפקד) said to the מלוה (מפקיד) at the time of the loan, ‘I am committing myself to pay you or anyone whom you designate that I should pay’. רב אשי challenged אמימר that according to your explanation it turns out that הקנה לנולדים ה"נ דלא קנו‎. There appears to be different גירסאות here and תוספות explains the statement of רב אשי according to both גירסאות‎. ---------------------- פירוש הקנה לנולדים במעמד שלשה שלא נולדו עדיין בשעת מתן מעות הכי נמי דלא קנו‎ – The explanation of הקנה לנולדים means that he granted the loan through מעמ"ש to those who were not as yet born when the money was given from the מלוה to the לוה; and רב אשי asks will it indeed be so that they will not acquire it. תוספות addresses another גירסא: ולספרים דגרסי הכי נמי דקנו הכי פירושו‎ – And according to the texts that read; ‘is it indeed so that they do acquire it’, this is the explanation of sרב אשי' (rhetorical) question – הקנה לנולדים בקנין בעלמא בלא מעמד שלשה דלא הוו בשעת קנין שלא נולדו עדיין‎ – If he granted it to נולדים, who were not born when the קנין was made, with a general קנין, not במעמ"ש – הכי נמי דקנו דהא במעמד שלשתן קנו אפילו נולדו אחרי כן: Is it indeed so that they acquire it (they should according to you אמימר), since by מעמ"ש they acquire it even if they were born after the loan was given. S UMMARY We can be גורס either ה"נ דלא קנו or ה"נ דקנו‎. The question is the same; how can מעמ"ש be effective to a דבר שלא בא לעולם‎. T HINKING IT OVER How is תוספות גירסא (even the first one) different than ours?
לדבר שאינו בעולם מי אמר‎—Did he say; to something which does not exist O VERVIEW The גמרא assumes that it is more difficult to be מקנה to a דבר שלא בא לעולם than to be מקנה something which is לא בא לעולם‎. Our תוספות explains what this assumption is based on and how it applies to ר"מ. ----------------- הך סוגיא אליבא דרב הונא קיימא דאית ליה אדם מקנה דבר שלא בא לעולם‎ – This discussion (which states that it is easier to be מקנה a דבר שלא בא לעולם than to be מקנה to a דשלב"ל), is according to רב הונא who maintains that a person can be מקנה a דשלב"ל – ולא לדבר שלא בא לעולם‎ – But he cannot be מקנה to a דשלב"ל – תוספות proves the abovementioned according to רב הונא: דבהאשה רבה (יבמות צג, א) אית ליה גבי פירות דקל משבאו לעולם אינו יכול לחזור בו‎ – For in פרק האשה רבה, we find that רב הונא maintains regarding the fruits of a tree, that once the fruits exist he cannot recant (this is a case of מקנה דשלב"ל) – ובפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמב, א) קאמר רב הונא דהמזכה לעובר אף לכשתלד לא קנה‎ – In פרק מי שמת, however, רב הונא rules that one who grants something to a fetus, the עובר does not acquire it even after the woman gives birth to the child (this is a case of מקנה לדשלב"ל), proving that אין אדם מקנה לדשלב"ל. תוספות presents an opposing view (to רב הונא): ורב נחמן הוי איפכא מדרב הונא דאית ליה התם לכשתלד קנה‎ – And רב נחמן maintains the opposite of רב הונא, for ר"נ maintains there (by the עובר), that when she gives birth the עובר/child is קונה (indicating that אדם מקנה לדשלב"ל) ובהאשה רבה (יבמות צג, א) קאמר רב נחמן אף משבאו לעולם יכול לחזור בו – In פרק האשה רבה, however, רב נחמן rules (regarding the פירות דקל) that even after the trees bore the fruit, he may retract, indicating that א"א מקנה דשלב"ל. תוספות asks: ואם תאמר מהיכא שמעינן ליה לרבי מאיר דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם‎ – And if you will say; and from where do we know that ר"מ maintains that אדם מקנה דשלב"ל – היינו מההיא דקתני (שם צג, ב) לאחר שתתגיירי ושתשתחררי מקודשת – It is from that ברייתא which states if a man says to a woman, ‘you are מקודשת to me after you will convert (she is now an עכו"ם) or after you will be freed’ (she is now a שפחה כנענית) the rule is that if she converts or is freed she is מקודשת to him; so – מההיא גופא שמעינן נמי דאדם מקנה לדבר שלא בא לעולם‎ – From that very same ברייתא we also know that אדם מקנה לדשלב"ל – דהא קתני לאחר שאתגייר לאחר שאשתחרר דמקודשת – For the ברייתא states if he says to a Jewish woman, be מקדושת to me after I will convert or after I will be freed (he is an עבד כנעני), she is מקודשת to him. Why does our גמרא state that according to ר"מ we may only assume that אדם מקנה דשלב"ל, but not אדם מקנה לדשלב"ל, when the same ברייתא that states that ר"מ maintains אדם מקנה דשלב"ל also states that אדם מקנה לדשלב"ל. תוספות answers: ויש לומר דעובד כוכבים ועבד איתנהו בעולם אלא שמחוסרים גירות ושחרור‎ – And one can say that an עכו"ם and a slave are בעולם, they are just lacking the process of גירות and שחרור‎ – ולא דמו לנולדים דליתנהו בעולם כלל – And they cannot be compared to unborn children, who do not exist at all. תוספות anticipates the following question: ואף על גב דילפינן מינה דאדם מקנה לרבי מאיר פירות דקל ולא מפלגינן‎ – And even though we derive from this ברייתא that ר"מ maintains regarding פירות דקל that אדם מקנה a דשלב"ל and we do not distinguish and say that the עכו"ם ושפחה who is being acquired is בעולם, however the פירות דקל are not בעולם‎! Why do we make the distinction only regarding לדבשלב"ל, but not regarding a דשלב"ל‎?! תוספות replies: היינו משום דאית לן למימר דקאי בשיטתיה דרבי אלעזר בן יעקב דאמר (קידושין סב, ב) – That is because we can say that ר"מ follows the view of ראב"י who maintains – האומר פירות ערוגה זו מחוברין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו התלושין‎ – One who says, ‘the produce of this row which is still growing shall be תרומה for the produce of this other row which was harvested – לכשיביאו שליש ויתלשו דבריו קיימין: When the growing row will reach (at least) a third of their growth, and will be harvested’; his words are valid, and they become תרומה for the other row which was harvested previously. S UMMARY רב הונא and רב נחמן have opposite views as to where it easier to be מקנה, either a דשלב"ל (ר"ה), or לדשלב"ל (ר"נ). We find that ראב"י clearly maintains מקנה דשלב"ל. T HINKING IT OVER 1. Why did not אמימר answer that he follows the view of רב נחמן‎? 2. How is the case of לכשיביאו שליש (in which the פירות are at least sprouting) similar to פירות דקל (which do not exist at all)?
