Talmud Builders

    Gittin 61a

    Chapter 5 - HaNizzakin

    גם: גיטין דף ס״א ע״א, פרק ה׳ הניזקין

    English translation - Gittin 61a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1everyone agrees that since they are receptacles that hold the fish or animal entering them, by right the trapped animals belong to the owner of the trap. When they disagree, it is with regard to a fishhook or other traps [ kokrei ] that merely catch the fish or animal but are not receptacles that hold it. In such cases, there is reason to say that the owner of the trap does not take possession of the trapped animal, and therefore another person who takes it is guilty only of robbery on account of the ways of peace.

    2§ The mishna teaches: Taking a lost item found by a deaf-mute, an imbecile, or a minor is considered robbery on account of the ways of peace. Rabbi Yosei says: It is full-fledged robbery. Rav Ḥisda says: Rabbi Yosei means that it is full-fledged robbery by rabbinic law but not by Torah law. The Gemara asks: What difference is there between full-fledged robbery by rabbinic law and robbery on account of the ways of peace? The Gemara answers: If it is full-fledged robbery by rabbinic law, the victim of robbery can recover the property from the robber by appealing to judges, i.e., the court can expropriate it from him by force.

    3§ The mishna teaches that if a poor person gleans olives at the top of an olive tree and olives fall to the ground under the tree, then taking those olives that are beneath it is considered robbery on account of the ways of peace. According to Rabbi Yosei, it is full-fledged robbery. A Sage taught: If the poor person gathered the olives and placed them in his hand before they fell to the ground, this is full-fledged robbery, because the poor person had already acquired legal ownership of the olives when they were in his hand.

    4The Gemara relates that Rav Kahana was once walking to the city of Huzal when he saw a certain man who was throwing sticks at a palm tree and dates were falling to the ground. Rav Kahana went, gathered up some of the dates, and ate them. That man said to Rav Kahana: See, Master, that I threw them down with my hand, i.e., the dates were already in my hand, and therefore they are legally mine. Rav Kahana said to him: You are from the place of Rabbi Yoshiya, who was a great Sage in the city of Huzal. For that reason, you are knowledgeable in halakha . Rav Kahana read the verse about Rabbi Yoshiya: “And a righteous man is the foundation of the world” (Proverbs 10:25). Even after his death, Rabbi Yoshiya left a foundation for the world, as his city continued to be a center of Torah study.

    5§ The mishna teaches: One does not protest against poor gentiles who come to take gleanings, forgotten sheaves, and the produce in the corner of the field, which is given to the poor [ pe’a ], although they are meant exclusively for the Jewish poor, on account of the ways of peace. Similarly, the Sages taught in a baraita ( Tosefta 5:4): One sustains poor gentiles along with poor Jews, and one visits sick gentiles along with sick Jews, and one buries dead gentiles along with dead Jews. All this is done on account of the ways of peace, to foster peaceful relations between Jews and gentiles.

    6MISHNA: A woman may lend utensils to her friend who is suspect with regard to eating produce that grew in the Sabbatical Year after the time that such produce must be removed from the house and may no longer be eaten. The utensils that she may lend her include: A winnow, a sieve, a mill, and an oven. Lending her such utensils is not considered aiding in the commission of a transgression. But she may not select the grain from the chaff or grind wheat with her, i.e., she may not actively assist her in the performance of a sin.

    7The wife of a ḥaver , one who is devoted to the meticulous observance of mitzvot, especially the halakhot of ritual purity, teruma , and tithes, may lend the wife of an am ha’aretz , one who is not scrupulous in these areas, a winnow and a sieve, and she may even select, grind, and sift with her. But once the wife of the am ha’aretz pours water into the flour, thereby rendering it susceptible to ritual impurity, the wife of the ḥaver may not touch anything with her, because one may not assist those who commit transgressions. And all of the allowances mentioned in the mishna were stated only on account of the ways of peace.

    8And one may assist gentiles who work the land during the Sabbatical Year, but one may not assist Jews who do this. Similarly, one may extend greetings to gentiles on account of the ways of peace.

    9GEMARA: The Gemara asks with regard to the halakhot taught in the mishna: What is different in the first clause of the mishna that teaches that a woman may not select and grind grain with a woman who is suspected of eating produce of the Sabbatical Year after it is forbidden, and what is different in the latter clause that teaches that it is permitted for the wife of a ḥaver to assist the wife of an am ha’aretz in her selecting and grinding? Abaye said: Most amei ha’aretz tithe their produce, and therefore there is no reason to render it prohibited to assist the wife of an am ha’aretz in her work, as she is probably preparing a permitted food. Although there may be concern that the food was not tithed due to the minority of amei ha’aretz who do not separate tithes, this concern is ignored on account of the ways of peace.

    10Rava said: Here the mishna speaks about the am ha’aretz as defined by Rabbi Meir and the issue of ritual impurity and purity by rabbinic law. It does not speak about the matter of separating teruma and tithes. As it is taught in a baraita ( Tosefta , Avoda Zara 3:10): Who is an am ha’aretz ? Anyone who does not eat his non-sacred produce in a state of ritual purity; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: An am ha’aretz is anyone who does not tithe his produce. Since the mishna is referring to the type of am ha’aretz about whom there is an assumption that he tithes his produce but does not eat his non-sacred produce in a state of ritual purity, and in light of the fact that eating non-sacred produce in a state of ritual purity is stipulated by rabbinic law, on account of the ways of peace, the Sages did not prohibit the wife of a ḥaver from assisting the wife of an am ha’aretz .

    11The Gemara raises an objection: But from the fact that the latter clause of the mishna teaches: Once the wife of the am ha’aretz pours water into the flour, the wife of the ḥaver may not touch anything with her because the water has rendered the dough susceptible to ritual impurity, it may be inferred that in the first clause in the mishna we are not dealing with concern about the halakhot of impurity and purity. Rather, the concern pertains to tithes.

    12The Gemara answers: Both in the first clause and in the latter clause the concern relates to impurity and purity. The difference is that in the first clause, even if the grain was already rendered susceptible to impurity, the concern is only about impurity of non-sacred produce. Rendering non-sacred produce impure is not prohibited by Torah law; it is a matter about which ḥaverim were meticulous. But in the latter clause, the concern is the impurity of ḥalla , the portion that must be separated from the dough and given to a priest. It is at the time that water is added to the flour that the obligation to separate ḥalla from the dough takes effect. Due to the ḥalla that will be separated from the dough, it is prohibited by Torah law for one to render the dough impure.

    13And the Gemara raises a contradiction from another baraita ( Tosefta , Demai 4:29):

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    כ"ע לא פליגי - דכיון דיש להם תוך קנה לו כליו והוי גזל גמור:

    לחי - חכה איי"ם בלע"ז:

    קוקרי - שאר מצודות ומכשולים שנותנים חוט ארוך בנהר וחורזין בו מחטים על פני כולה:

    מדבריהם - אפי' לר' יוסי לאו גזל דאורייתא הוא:

    נפקא מינה - מדר' יוסי:

    להוציאו בדיינים - דלרבנן לא נפיק בדיינים ומיהו לר' יוסי גזל מעליא לא הוי ליפסל לעדות ולעבור עליו בלאו:

    אם ליקט ונתן - על גבי קרקע ביד הואיל ומטו לידיה גזל גמור הוא:

    אופיי - מקלות:

    רבי יאשיה - מן הוצל הוה:

    מאתריה דר' יאשיה אתה - לפיכך אתה בקי בדינין לפי שהוא דורש לרבים ומודיען:

    עם מתי ישראל - לא בקברי ישראל אלא מתעסקין בהם אם מצאום הרוגים עם ישראל:

    מתני' על השביעית - לשמור פירות שביעית ולהצניעם מן הביעור ואילך:

    לא תבור ולא תטחון עמה - לסייעה מפני שאסור לסייע בידים ידי עוברי עבירה בשעת העבירה:

    ובוררת וטוחנת כו' - בגמרא פריך אמאי הרי חשודה על המעשרות:

    בזמן שהיא טמאה כו' - לא גרסינן ובברייתא גרסינן לה בגמ':

    אבל משתטיל את המים לא תגע - לפי שמשגלגלה הוטבלה לחלה וקא מיטמאה מחמת כלים טמאים וזו מסייעתה לגלגל ואסור לגרום טומאה לחלה:

    וכולן לא אמרו - שהתירו להשאילם כלים ולסייעם בלא שעת עבירה עצמה אלא מפני דרכי שלום:

    ומחזיקין ידי נכרים - הכא משמע מסייעין ממש:

    ושואלין בשלומם - כל הימים ואע"פ שמטיל על הנכרי שם שמים שהשלום שמו של הקב"ה:

    גמ' מאי שנא רישא - דקתני לא תבור שמסייעת ידי עוברי עבירה שביעית:

    ומאי שנא סיפא - דקתני ובוררת וטוחנת והלא מסייעת ידי עוברי עבירה טבל:

    רוב עמי הארץ מעשרין הן - הלכך חששא דרבנן בעלמא היא ומפני דרכי שלום מותר לסייען אבל חשודה על השביעית משמע דמוחזק לן בה שחשודה:

    רבא אמר - לעולם כמחצה על מחצה (דמי) מספקינן להו ואסור לסייען הואיל ועבירה דאורייתא היא ומתני' במוחזק לעשר קאמר ועם הארץ דר"מ הוא שחשוד לאכול פירות בטומאה והך טומאה וטהרה דחולין דרבנן היא דתורה לא הזהירה לאכול בטהרה אלא תרומה וקדשים בלבד הלכך לאו איסורא דאורייתא היא ומפני דרכי שלום מותר לסייען:

    והא מדקתני סיפא כו' - ס"ל להאי דפריך דטעם דמשתטיל את המים אסור משום דהוכשרו עכשיו הוא ועד עכשיו לא הוכשרו:

    מכלל דרישא לאו בטומאה וטהרה - שיהא שום נדנוד עבירה דטומאה דהא לא הוכשרו ואי בנאמן על המעשרות קמיירי אמאי קתני וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום:

    רישא וסיפא בטומאה וטהרה - ובפירות מוכשרין ורישא כל זמן שלא גילגלה אינה אלא טומאת חולין דרבנן ולא גזור בה משום מסייע במקום דרכי שלום ובלבד שלא תאכל:

    וסיפא בטומאת חלה - דאורייתא שאסור לטמאה ביד דכתיב (במדבר י״ח:ד׳) את משמרת תרומותי עביד לה שימור:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    גיטין 61 עמוד א

    1כולי עלמא לא פליגי, כי פליגי בלחי וקוקרי.

    2מציאת חרש, שוטה וכו' ר' יוסי אומר: גזל גמור: אמר רב חסדא: גזל גמור מדבריהם. למאי נפקא מינה? להוציאו בדיינין.

    3עני המנקף בראש הזית, מה שתחתיו וכו': תנא: אם ליקט ונתן ביד ה"ז גזל גמור.

    4רב כהנא הוה קאזיל להוצל, חזייה לההוא גברא דהוה שדי אופיי וקא נתרן תמרי, אזל קא מנקיט ואכיל. א"ל חזי מר דבידאי שדיתינהו. א"ל מאתריה דר' יאשיה אתה. קרי עליה: (משלי י, כה) ״וצדיק יסוד עולם״.

    5אין ממחין ביד עניי נכרים בלקט בשכחה ובפאה, מפני דרכי שלום: ת"ר מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל, ומבקרין חולי נכרים עם חולי ישראל, וקוברין מתי נכרים עם מתי ישראל, מפני דרכי שלום.

    Mishna

    6משאלת אשה לחבירתה החשודה על השביעית נפה, וכברה, וריחים, ותנור. אבל לא תבור ולא תטחן עמה.

    7אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה; ובוררת, וטוחנת, ומרקדת עמה; אבל משתטיל את המים לא תגע עמה, לפי שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה. וכולן לא אמרו, אלא מפני דרכי שלום.

    8ומחזיקין ידי נכרים בשביעית אבל לא ידי ישראל; ושואלין בשלומן, מפני דרכי שלום.

    Gemara

    9מאי שנא רישא, ומ"ש סיפא? אמר אביי: רוב עמי הארץ מעשרין הן.

    10רבא אמר: הכא בעם הארץ דר"מ וטומאה וטהרה דרבנן דתניא: איזהו ע"ה כל שאינו אוכל חוליו בטהרה, דברי ר"מ וחכ"א כל שאינו מעשר פירותיו.

    11והא מדקתני סיפא: משתטיל את המים לא תגע עמה; מכלל דרישא, לאו בטומאה וטהרה עסקינן!

    12רישא וסיפא בטומאה וטהרה; ורישא בטומאת חולין, וסיפא בטומאת חלה.

    13ורמינהו:

    Tosafot

    ליקט ונתן ביד ה"ז גזל גמור - נראה דאצטריך לאשמועינן בתלשן בידו ומפילן אע"פ שלא נתעכבו בידו ולא אחז בהן אלא להפילם:

    שדי אופיי מדקלא - פירש בקונטרס אופיי מקלות וקשה דרב כהנא היכי הוה מנקיט ואכיל ומי לא הוה חייש לדרכי שלום ונראה כרבינו חננאל שפירש אופיי חריות של דקל הוה שדי מן הדקל ונתרי תמרי ורב כהנא היה סבור שלא היה חושש מן הפירות אלא מן החריות ואמר לו אנא בידאי שדיתינהו וגזל נמי איכא:

    משאלת אשה לחברתה כו' - בסיפא מפרש דקתני מתני' מפני דרכי שלום וקשה לר"ת ותיפוק ליה דהוה שרי משום דאיכא למיתלי בתבואה של היתר כדאשכחן במסכת שביעית בפ"ה (מ"ח) ב"ש אומרים לא ימכור לו פרה החורשת בשביעית וב"ה מתירין מפני שיכול לשוחטה עוד תנן התם (גז"ש מ"ו) אלו כלים שאין האומן רשאי למוכרם בשביעית מחרישה וכלי העול כו' זה הכלל כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה אסור לאיסור ולהיתר מותר וליכא למימר דהתם נמי לא שרי אלא מפני דרכי שלום דבמכר לא שייך דרכי שלום ועוד דקא דייק בפ"ק דמסכת ע"ז (דף טו:) מינה מבית הלל דשרי למכור פרה לעובד כוכבים דאימר לשחיטה זבנה ואפילו שייך דרכי שלום במוכר לישראל משום דנראה כחושדו כשאינו רוצה למכור לו במוכר לעובד כוכבים לא שייך כלל דרכי שלום ועוד דעל כרחך התם לאו משום דרכי שלום הוא מדלא תני להו הכא ואומר ר"ת דהכא בידוע שאין לה אלא פירות שביעית הלכך אי לאו משום דרכי שלום הוה אסור ובמכר דלא שייך דרכי שלום אסור היכא דליכא למיתלי וכן משמע בירושלמי דקאמר אני אומר נפה לספור בה מעו' כברה לכבר בו חול ריחים לטחון בו סמנין תנור לטמון בו אונין של פשתן משמע דמיירי דאין לו תבואה של היתר למיתלי בה וההיא דירושלמי לא הוה תלייה גמורה כפרה לשחיטה דא"כ בלא דרכי שלום נמי הוה שרי כמו במוכר וא"ת לפירוש ר"ת מאי פריך בגמ' מ"ש רישא ומ"ש סיפא כיון דבודאי בפירות שביעית איירי וי"ל דקסבר הש"ס דאחמור רבנן בתבואת החשודים כאילו הוא בודאי טבל דאוקמיה אחזקה:

    ריחים ותנור - ובאשת עם הארץ לא תנא תנור וריחים משום דתנא נפה וכברה והוא הדין ריחים ותנור דיגיד עליו ריעו א"נ משום דתנור אין דרך להשאילו דמיטמא וטעון שבירה ואיידי דלא תנא תנור לא תנא ריחים אבל בחשודה אשביעית לא מטמא דלא חשודה אטומאה ומיהו קשה דבפרק עד כמה (בכורות דף ל.) תנן החשוד על זה ועל זה פירוש אשביעית ואמעשרות חשוד על הטהרות ושמא התם בטומאת פירות אבל אטומאת הגוף לא חשוד:

    רבא אמר בע"ה כו' - אביי מיקל טפי לסייע במעשר מבטומאה וטהרה דרבנן כדמוכח בסמוך ורבא איפכא ורבא נמי אית ליה רוב עם הארץ מעשרין הן והקילו בדמאי בפרק אע"פ (כתובות דף נו:) ובפרק במה מדליקין (שבת דף כג.) אבל סבר הכא אע"ג דרוב עמי הארץ מעשרין הן מ"מ איסור דמאי איכא ואסור לסייעם ואביי בפ"ק דשבת (דף יג.) גבי לא יאכל זב פרוש עם זב ע"ה חייש טפי שמא יאכילנו דברים שאינן מתוקנים אע"ג דרוב מעשרין ורבא לא חייש:

    איזהו ע"ה כל שאינו אוכל כו' - בע"ז בתוספתא (פ"ג) מיתניא לענין שנותנים לע"ה בנות חבירים גדולות ופוסקין עמו שלא תעשה על גביו טהרות ורשב"ג אומר אינו צריך לפסוק וקתני בתריה איזהו ע"ה כל שאינו אוכל חוליו בטהרה דברי ר"מ דכיון דמעשר אין להחמיר עליו שלא להשיאו בת חבר וחכמים שרו אפילו אינו מעשר ותנהוג תחתיו דברי חברות ואם תאמר בפרק היה נוטל (סוטה דף כב.) קאמר ר"מ איזהו ע"ה כל שאינו קורא ק"ש ערבית ושחרית בברכותיה וחכ"א כל שאינו מניח תפילין בן עזאי אומר כל שאין לו ציצית ונראה דהתם אתי לפרושי איזהו ע"ה שאין מזמנין עליו כדאמרינן בפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מז:) ושאין מכריזין על אבדתו כדאמרינן בפ' אלו עוברין (פסחים דף מט:):

    רישא טומאת חולין וסיפא טומאת חלה - ואם תאמר משום חלה ליתסרו משעת ברירה טחינה והרקדה כדאשכחן בעבודה זרה פרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נו.) דאין בוצרים עם ישראל העושה פירותיו בטומאה אע"ג דשרי התם עם עובד כוכבים עם ישראל אסור משום דטבלא לתרומה אע"ג דעד שירד לבור או יקפה לא נגמרה מלאכתו לתרומה וי"ל דלא דמי דהכא אם מפריש קודם גלגול אין שם חלה עליה כלל אבל התם חל שם תרומה קודם גמר מלאכתו כגון מעשר שהקדימו בשיבולין וגם אסור באכילת קבע ומ"מ אסור הכא משתטיל למים אע"ג דלא מיחייבא בחלה עד שתגלגל ומיהו קשה דתנן נמי התם בפרק ר' ישמעאל (ע"ז דף נה:) נחתום שהיה עושה בטומאה לא לשין ולא עורכים עמו ותני עלה לא בוררין עמו ובירושלמי פריך ומשני כאן בלותת כאן בשאינו לותת ומיהו האי שינויא לא יתיישב אלא לאביי דמחמיר לענין טומאה טפי מלענין דמאי אבל לרבא שרי אפי' בהוכשרו כיון דטומאת חולין הוא ולא אסר אלא משתטיל למים ור"ת תירץ דהתם העושה פירות בטומאה קתני משמע דודאי בטומאה קא עביד וכן נחתום העושה בטומאה להכי החמירו משעת בצירה וברירה אבל הכא לא איירי אלא בחשוד בעלמא והא דפריך הכא מאין טוחנין לאוכלי פירות בטומאה לאוכלי לא משמע אלא חשדא בעלמא וחשוד קרי ליה בתר הכי וא"ת דבפ"ק דנדה (דף ו:) אמרינן תנן התם נולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה תעשה בטומאה משגלגלה תעשה בטהרה והכא אסרינן משתטיל למים וי"ל דשאני התם דכבר נולד לה ספק טומאה לא חיישינן כל כמה דלא איחייבה בחלה ואין הפסד לכהן דבלאו הכי לא יאכל הכהן את החלה אבל הכא בטהורה אסור משתטיל למים:

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    אם נטל ונתן ביד הרי זה גזל גמור - ולא נטל ונתן ביד במתכוון לתת בהן קאמר דאם כן מאי למימרא, אלא במלקטו ביד כדרבה קאמר ואף על פי כן זכה ויש בה משום גזל גמור והכי איתא בגמרא בבן מערבא הדה דתימר בהן ברבים אבל בליקט ביד זכתה לו ידו.

    רב כהנא הוה אזיל להוצל חזייה לההוא גברא דהוה שדי גופי וקא נתרן ונתפלו תמרי אזל קא מנקיט. ואף על ב דאית בהו משום דרכי שלם איכא למימר דסבור הוא שהוא נכרי וכיון דלית בהו גזל גמור אפילו בישראל בנכרי נמי לית ביה משום חלול השם. ומפני דרכי שלום בנכרי נמי ליכא בכי האי גונא, וזה שהשיבו חיי דמר בידי שדיתינהו, היה סבור דרב כהנא לא חש משום דרכי שלום ואמר לו דדזכיה גמורה יש לו בהן.

    הא דתניא וקוברין מתי נכרים עם מתי ישראל - פירש רש"י ז"ל לא בקברי ישראל אלא מתעסקין בהן אם מצאום הרוגים עם ישראל, נראה מתוך פירושו דדוקא קאמר עם מתי ישראל כלומר בעודנו מתעסק בשאר מתים ישראלים דאז הוה ליה איבה אם מתעסק באלו ומניח את אלו, אבל אם צאן בפני עצמן לא דנקיט ליה עילא לא מזדהמנא וכהני דאמרינן בעבודה זרה, ולא מיחוור דהאי עם מתי ישראל דקתני כשם שמתעסק קאמר וכן מפרנסין עניי נכרים עם עניי ישראל וכן כולם וכן מפורסם בירושלמי כאן דגרסינן התם תני עיר שיש בה נכרים מישראל מעמידין גבאי נכרים וגבאי ישראל וגובין משל נכרים ומושל ישראל ומפרנסין עניי נכרים ועניי ישראל ומבקרין חולי נכרים וחולי ישראל וקוברין מתי נכרים ומתי ישראל ומנחמין אבלי נכרים ואבלי ישראל ומכניסין דלי נכרים ודלי ישראל מפני דרכי שלום, ומפרש עוד בתוספתא שאין מזכיר בכולן ישראל כלל אלא מספידין מתי נכרים מפני דרכי שלום ומנחמין אבלי נכרים מפני דרכי שלום.

    מתני' - משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה וכו'. קשיא לן דהא תניא פרקא קמא דעבודה זרה [טוו, א] לא ימכור לו פרה החורשת בשביעית ובית הלל מתירין מפני שיכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך דאלמא אי ליכא למיתלי אסור. ויש לומר דהכא נמי איכא למיתלי. והכי גרסינן בירושלמי: רבי זעירא בעיקומי רבי מונא מתניתא כסתם הא במפרש לא אמר ליה וסתמו לאו כפירושו הוא. אני אומר נפה למפזר בה מעות כברה למכבה בה חול ריחים לטחון בה סמנין תנור לטמא בו אונין של פשתן. ואם תאמר אם כן אמאי קתני הכא וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום והא אמרינן התם דאף במכירה דליכא מפני דרכי שלום כי איכא למיתלי מותר, יש לומר דהכא כיון דלית הנאה מיניה לא משום דרכי שלום אף על גב דהוה ליה למיתלי לא הוה ליה לעיולי נפשיה בספיקא ותרתי בעינן, אבל התם במכירה כיון דאיכא למיתלי התירו לו לצורך עצמו והיינו דלא קתני בסיפא אלא אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ נפה וכברה ולא קתני ריחים ותנור משום דרישא לא איצטריך אלא לאשמועינן דבריחים ותנור איכא למיתלי בטחינת סמנין ובטמינת אונין של פשתן אבל בסיפא לא איצטריך.

    אבל לא תבור ולא תטחון עמה - דאסור לסייע ידי עוברי עבירה ודוקא בחשודה ממש אבל סתם עמי הארץ אינן חשודין על השביעית דחמירא להם טפי, והיינו דקתני סיפא אשת חבר משאלת לאשת עם הארץ וטוחנת ובוררת עמה, ואפילו לאביי דמוקי לה בעם הארץ דרבנן, והיינו נמי דתניא הנותן לחמותו מעשר את שהוא נותן לה ואת שהוא נוטל ממנה וכן נמי בפודקית ואילו לשביעית לא חיישינן, וגרסינ ן הכא בירושלמי: רבי פנחס בעי במה קנסו במקום שזורעין ואוכלין או במקום שזורעין אונין אוכלין מהנפק מביניהון ראו אותו לוקח מן הסידקי אין תימר במקום שזורעין ואוכלין ראו אותו לוקח מן הסידקי אסור ואין תימר במקום שזורעין אונן אוכלין ראו אותו לוקח מן הסידקי מותר, אלמא בחשוד ממש קאמרינן ואפילו בחשודה ממש לא אמרינן אלא בשנים הקרובות לשביעית אבל לאחר שתים ושלש לאחר השביעית לא חיישינן, וכבר כתבתיה בארוכה ובראיות בפירקא קמא דחולין בסייעתא דשמיא.

    גמרא - רבא אמר הכא בעם הארץ דרבי מאיר. פירש רש"י ז"ל לעולם במחצה על מחצה מספקינן להו ואסור לסייען הואיל ואיסורא דאורייתא היא, ולא מיחוור, דהא בין לרבא בין לאביי רוב עמי הארץ מעשרין הן וכדמתרץ רבא גופיה בפרק אף על פי בדמאי הקילו. והיינו משום דרובן מעשרין הן, ואביי ורבא בכתובות פרק האשה שנתארמלה (כתובות כד א) הכין סבירא להו, וכן בפרק קמא דשבת אמר רבא בהדיא רוב עמי הארץ מעשרין הן, אלא דהכא היינו טעמא דרבא דכיון דלית ליה הנאה בסיועו לא התירו לו להביא עצמו לבית הספק ואף על פי שלא נחשדו בכך אלא מיעוטן, דבשל תורה בדלית ליה הנאה אפילו למיעוט חששו, אלא הכא בעמי הארץ דרבי מאיר וטומאה וטהרה דרבנן, ואביי סבר לעולם לא חישינן למיעוט ואפילו בשל תורה.

    רישא וסיפא בטומאה וטהרה - כלומר דכולה מתניתין בשהוכשרו והיינו דלא תטחון עמה אלא מפני דרכי שלום דהא איכא נידנוד עבירה דמסייע ידי עוברי עבירה שגורמין טומאה לפירות שבארץ ישראל, ומיהו כיון דליכא אלא טומאה וטהרה דרבנן משום דרכי שלום התירו, אבל משתטיל מים דאיכא טומאת חלה דהיא דאורייתא לא תגע דלא התירו ולא הקילו בשל תורה. ומשתטיל מים משתגלגל קאמר דעד שתגלגל לא הוטבלו לחלה, אי נמי משתטיל בה את המים ממש קאמר דמכי נתנה בה מים יכולה להגביה חלתה וכדתנן במסכת חלה [עה, א] אוכלין עראי מן העיסה על שתגלגל בחטים, גלגלה האוכל ממנה חייב מיתה, וכיון שהיא נותנת מים מגבהת חלתה ובלבד שיהא שם חמש רבעים קמח ועוד. וקשיא לי דממה נפשך שרי לסיועה בעיסה, דאי בטמאה גמורה שודאי טומאתה מטמאה חולין מחזקת לה כזבה ונדה וטמאה בטומאת שרץ ונבלה, אם כן כבר נטמאה העיסה קודם שתגלגל וקודם שתטיל לה מים, ומותר לעשות בטומאה מעתה כדתנן במסכת חלה [שם ב] נולד לה ספק כלומר שנולד לאשה ספק טומאה קודם שתגלגל תעשה בטומאה, ואמרינן עלה בפרק קמא דנדה [ו, ב] מאי טעמא חולין נינהו ומותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל כלומר דטומאת חולין שבארץ ישראל דרבנן נינהו, וכיון שנולד להם ספק טומאה ואי אפשר לאכלן עוד בטהרה מותר לטמאם טומאה ודאית, ואי לאו בטומאה גמורה מחזקת לה אלא כטבולת יום אם כן אפילו לכתחלה תגלגל את העיסה וקוצה לה חלה ובלבד שלא תקרא לה שם עד שתניחה ותקרא לה שם אחר כך דתנן אשה והיא טבולת יום לשה את העיסה והיא קוצה ממנה חלה ומניחה בכפישה או באנוחתה ומקפת וקוראה שם מפני שהוא שלישי ושלישי טהורה בחולין, ובעינן למידק מינה בפרק קמא דנדה [ז, א] דפירות הטבולים לחלה לאו כחלה דמו דאי כחלה דמו הא טמיתינוה משעה שגלגלה, ותירץ אביי כל שודאי מטמא חולין גזרו על ספקו משום חולין הטבולין לחלה והוי טבול יום דכיון דלא מטמא חולין לא גזרו עליו משום חולין הטבולין לחלה והוי טבול יום כיון דלא מטמא חולין לא גזרו עליו משום חולין הטבולין לחלה, והילכך הכא ממה נפשך תסייע בהדה אף בעיסה. ויש לומר דהכא ודאי לאו בטומאה גמורה מחזקינן לה דאינהו גופייהו בטומאה ודאית מיזהר זהירי ולא מטמו לה וכדתנן אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ בזמן שהיא טמאה כלומר שאשת עם הארץ מחזקת עצמה בטמאה דאז היא מיזהר זהירה ולא נגעה אבל לא בזמן שהיא טהורה כלומר שהיא מחזקת עצמה בטהורה, ואי נמי לא זהירי בדידהו אלא בפירי דאחרינא קאמר הכא מספק לא מחזקינן בטמאה גמורה אלא בטבולת יום להחמיר ולאסור לסייעה, ואף על גב דעמי הארץ בעלמא עשאום כזבים התם להחמיר עליהם וכאן כיון שאתה עושה אותה כטבולת יום בלחוד הוי חומרא דלא תסייע בהדה אף אתה מחמיר עליה שלא להחזיקה אלא בטבולת יום, וכי קאמרינן סיפא בטומאת חלה לאו למימרא דהשתא איכא איסורא דאורייתא דהא פירות הטבולין לחלה לאו כחלה דמו בטומאה שאין ודאה מטמא חולין אלא משום דמשעה שתטיל מים הן המלאכות המקרבות לחלה ועל ידי כך תבוא היא ליגע בחלה ולטמאה וקא עבדה איסורא דאורייתא אסרינן לה לסייעה משום דמסייע ידי הבאים לעבור עבירה דאורייתא ואף משתטיל מים דוקא קאמר ולא משגלגלה דהיא קובעת לחלה אלא אף משתטיל לה מים מן הטעם שאמרנו, אבל בוררת וטוחנן דהן מלאכות רחוקות מאד מן החלה כולי האי לא אסרינן משום דרכי שלום. כן נראה לי. ומסתברא דלאביי במוכשרים אסור לסייען כלל כדקתני משתטיל מים לא תגע דאסור לסייע אף ידי עוברי עבירה דרבנן. והכי משמע בירושלמי דגרסינן התם תמן תנינן נחתום שהוא עושה לחמו בטומאה לא לשין ולא עורכין עמו ותני עלה לא בוררין ולא טוחנין ולא מרקידין עמו והכא הוא אמר הכין אמר רבי לא כאן בחולין וכאן בתרומה והא תנינן נחתום אית לך למימר נחתום בתרומה חברייא אמרין כאן בלותת כאן בשאינה לותת מתניתא מסייע לחברייא אבל משתטיל לה מים לא תגע אצלה שאין מחזיקין ידי עוברי עבירה ורבא מוקי לה לההיא בחשוד ממש לטמא וכיון שכן אף בבורר וטוחן יש למיגזר אבל הכא בסתם עמי הארץ דרבי מאיר דאינו חשוד לגמרי וכן משמע דהתם קתני נחתום העושה לחמו בטומאה דמשמע דידוע הוא ומוחזק בכך והכא לא אמר רבי מאיר אלא איזהו עם הארץ כל שאינו אוכל חוליו בטהרה כלומר שאינו מוחזק בכך אבל אינו אומר דמוחזק שאוכל שלא בטהרה וכן מצאתי תירוץ זה בתוספות בשם רבינו תם ז"ל.

    Edition: Gerlitz edition, published by Oraita · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Gittin 61a

    Gittin 61a. The full printed text of this folio side - 13 numbered segments, about 237 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Gittin 61a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026