Talmud Builders

    Gittin 53b

    Back to index

    English translation — Gittin 53b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1with which he weighed weights is fit? The Gemara answers: It is not difficult: This baraita is referring to a case where he weighs an object with the water itself, and therefore the water is disqualified. And this statement of Rava’s, that the water is fit, is referring to a case where he weighs an object against the water.

    2The Gemara asks: If he weighs an object with the water itself, then he performs a real task with it, and if damage that is not evident is nevertheless categorized as damage, then he should also be liable according to human laws to pay for performing a task with the water. Rather, it is necessary to say that both this and that refer to a case where he weighed an object against the water, and still it is not difficult: This baraita is referring to a case where in the course of the weighing the object his attention was diverted from guarding the water, and owing to this lapse in attention the water became disqualified. And that statement of Rava’s is referring to a case where his attention was not diverted, and therefore the water did not become disqualified.

    3Rav Pappa raises an objection against Ḥizkiyya’s opinion from that which is taught in a baraita : If one robbed another of a coin and afterward the coin was rendered invalid by the government, or if he robbed another of teruma and it became ritually impure, or if he robbed another of leavened bread and Passover then elapsed over it, rendering it forbidden, in each of these cases the robber can return the item and say to the robbery victim: That which is yours is before you. Since the robber returned the stolen item, he is not required to compensate the victim of the robbery for his monetary loss, although the stolen items are currently of minimal or no value.

    4And if you say that damage that is not evident is categorized as damage, then this man is a robber, and he should be required to pay full compensation for the damage he caused. The Gemara concludes: This is a conclusive refutation, and the opinion of Ḥizkiyya is rejected.

    5The Gemara suggests: Let us say that this amoraic dispute is parallel to a dispute between tanna’im , as it was taught in a baraita : With regard to one who renders another’s food ritually impure, or one who mixes teruma with another’s non-sacred produce, or one who pours another’s wine as a libation before an idol, whether he did so unintentionally or intentionally, he is liable to pay for the damage he caused; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: If he acted unintentionally, he is exempt; if he acted intentionally, he is liable to pay.

    6The Gemara suggests: What, is it not that they disagree about this very issue? As one Sage, Rabbi Meir, holds that damage that is not evident is nevertheless categorized as damage. Consequently, one is liable to pay even if he caused the damage unintentionally. And one Sage, Rabbi Yehuda, holds that such damage is not categorized as damage, and consequently one is liable to pay only if he caused the damage intentionally, as this is a rabbinically instituted fine.

    7Rav Naḥman bar Yitzḥak said that it is possible to say that everyone, including Rabbi Meir, agrees that damage that is not evident is not categorized as damage. And here, they disagree with regard to this question: Did the Sages penalize an unintentional offender due to an intentional offender? As one Sage, Rabbi Meir, who states that the one who caused the damage is liable even if he acted unintentionally, holds that the Sages penalized an unintentional offender due to an intentional offender. And one Sage, Rabbi Yehuda, who states that one is liable only if he acted intentionally, holds that they did not penalize an unintentional offender due to an intentional offender.

    8The Gemara comments: But then it is possible to raise a contradiction between this statement of Rabbi Meir and another statement of Rabbi Meir; and it is also possible to raise a contradiction between this statement of Rabbi Yehuda and another statement of Rabbi Yehuda. The other statements are as it is taught in a baraita ( Tosefta , Shabbat 2:5): With regard to one who cooks on Shabbat, if he did so unintentionally, he may eat what he cooked. If he acted intentionally, he may not eat what he cooked; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: If he cooked the food unintentionally, he may eat what he cooked, but only at the conclusion of Shabbat. If he cooked it intentionally, he may never eat what he cooked.

    9The baraita continues: Rabbi Yoḥanan HaSandlar says: If he acted unintentionally, what he cooked may be eaten at the conclusion of Shabbat by others, but not by him, as the food is forbidden to him forever. If he cooked the food intentionally, what he cooked may never be eaten, neither by him nor by others. Consequently, there is a contradiction between one statement of Rabbi Meir and the other statement of Rabbi Meir, and there is also a contradiction between one statement of Rabbi Yehuda and the other statement of Rabbi Yehuda.

    10The Gemara answers: There is no contradiction between one statement of Rabbi Meir and the other statement of Rabbi Meir, because one can draw a distinction between them. When Rabbi Meir penalizes an offender for even an unintentional offense, it is where the offender violated a rabbinic law, e.g., he rendered food impure. But where he violated a Torah law, e.g., he cooked on Shabbat, he does not penalize him. The reason for this distinction is that people treat Torah prohibitions more seriously, and consequently there is no need to impose a fine for unintentional transgression in order to distance people from the transgression.

    11The Gemara asks: But isn’t pouring wine as a libation before an idol prohibited by Torah law, and even so Rabbi Meir penalizes the offender, even if his transgression is unintentional? The Gemara answers: This is an exception to the principle. Due to the severity of the prohibition against idol worship, Rabbi Meir penalizes the offender even if he acts unintentionally.

    12The Gemara continues: And there is also no contradiction between one statement of Rabbi Yehuda and the other statement of Rabbi Yehuda. When Rabbi Yehuda does not penalize an offender for an unintentional offense, it is where he violated a rabbinic law. But where he violated a Torah law, he penalizes him even if he transgressed unintentionally, owing to the severity of the transgression. The Gemara asks: But isn’t pouring wine as a libation before an idol prohibited by Torah law, and even so Rabbi Yehuda does not penalize the offender if he acted unintentionally? The Gemara answers: The argument raised previously can be reversed: Due to the exceptional severity of the prohibition against idol worship people avoid it on their own, and so there is no need to impose a fine for unintentional transgression in order to distance people from it.

    13The Gemara comments: But then it is possible to raise a contradiction between one statement of Rabbi Meir and another statement of Rabbi Meir even with respect to matters that are prohibited by Torah law, as it is taught in a baraita ( Tosefta , Shabbat 2:11): With regard to one who plants a tree on Shabbat, if he does so unintentionally, he may keep the tree. If he acted intentionally, it must be uprooted. And if he planted the tree during the Sabbatical Year, then whether he did so unintentionally or intentionally, it must be uprooted; this is the statement of Rabbi Meir.

    14Rabbi Yehuda says: With regard to planting a tree in the Sabbatical Year, if one does so unintentionally, he may keep the tree. If he acted intentionally, it must be uprooted. And if he planted the tree on Shabbat, then whether he did so unintentionally or intentionally, it must be uprooted. Although it is prohibited by Torah law to plant a tree in the Sabbatical Year, Rabbi Meir penalizes the offender and requires that the tree be uprooted, even if he acted unintentionally. This seems to contradict Rabbi Meir’s ruling in the previously mentioned baraita , that one who unintentionally cooked on Shabbat is not penalized.

    15The Gemara asks: And according to your reasoning, that you raise such a contradiction, raise a contradiction in this baraita itself. Since this prohibition of planting on Shabbat is by Torah law and this prohibition of planting in the Sabbatical Year is by Torah law, what is different about Shabbat and what is different about the Sabbatical Year, that both Sages distinguish between the two halakhot .

    16Rather, there the reason is as is taught explicitly: Rabbi Meir said: For what reason do I say: If one planted a tree on Shabbat unintentionally, he may keep the tree, but if he did so intentionally, it must be uprooted; but in the Sabbatical Year, whether the tree was planted unintentionally or intentionally, it must be uprooted? It is because Jews count the years of the tree, with regard to the prohibition against eating the fruit of a tree during the first three years after its planting [ orla ] and with regard to the halakha of fourth-year produce, from the Sabbatical Year. Therefore, if the tree was planted in the Sabbatical Year, people will remember, and they might come to think planting a tree in the Sabbatical Year is permitted. For this reason, Rabbi Meir imposed a fine and required that the tree be uprooted.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    ששקל בהן משקלותשהיו תלויות בכף מאזנים והיה יודע משקלם ונתן בשר לשקלו בכף שניה דלא עבד בהן מעשה בידיו אלא במחשבה מיפסל:

    דרבא בכנגדןכדפרישית ומתניתא דמשמע פסולות ששקל בגופן כדרך הטבחים לשקול בשר במים שיש להם כלי שיש בו שנתות ונותנים מים בראשונה ונותנים בשר במים עד שהמים עולים לרושם השני וכוונהו כבר שבמשקל ליטרא או ב' ליטראות המים עולים ומגיעין לאותו הרושם:

    מתני' דאסח דעתיהמשמירתן ע"י המשקל ששקל בהם ונפסלו בהיסח הדעת דלמשמרת למי נדה כתיב שצריכה שימור תמיד ומיהו בדיני אדם לא מיחייב דגרמא בעלמא הוא והא דרבא בדלא אסח:

    ונפסלשפסלתו מלכות:

    נטמאתמאליה:

    הרי שלך לפניךובלבד שישלם לו אותו עצמו וקרינא בה והשיב את הגזלה אשר גזל (ויקרא ה) שהרי לא נשתנה:

    ואי שמיה היזקמכדי מיגזל גזליה מדמשכיה וקם ליה ברשותיה וכי קמשלם ליה דבר הניזק משלם ליה ולא כמה שגזל:

    ר"מ סבר שמיה היזקהלכך אף בשוגג חייב דאתרבי (ב"ק כו:) מפצע תחת פצע:

    לא שמיה היזקובמזיד הוא דמחייב משום קנסא:

    ר"מ קניס שוגג אטו מזידואע"ג דמזיד גופיה קנסא הוא:

    בשוגג יאכלהוא עצמו ואף בשבת:

    בשוגג יאכלהוא עצמו:

    למוצאי שבתלאחר שהמתין בכדי שיעשו אבל בשבת לא דקניס שוגג אטו מזיד:

    בדרבי יוחנן הסנדלר גרס יאכלדר' יוחנן סבר מעשה שבת אסורין באכילה ויליף לה מקראי בב"ק (דף עא.) ובכתובות (דף לד.):

    מטמא ומדמעאיסורא דרבנן הוא כיון דלא שמיה היזק אין כאן איסורא דאורייתא ודברי סופרים צריכין חיזוק הלכך קניס אף השוגג אבל בישול בשבת איסורא דאורייתא הוא ולא שכיח דעברי עלה הלכך לא קניס:

    משום חומרא דע"זלהרחיקו מן האיסור קניס ועבד ליה חיזוק:

    ור' יהודהבאיסור דאורייתא משום דעבד איסור חמור קניס להרחיקו אבל בדרבנן דקיל לא קניס את השוגג:

    משום חומרא דע"ז בדילי מיניהולא צריך למיקנסיה:

    ורמידאורייתא אדאורייתא הכא תני בשבת דאורייתא דלא קניס וגבי שביעית קתני בין בשוגג בין במזיד יעקר וה"ה נמי דלר' יהודה קשיא אלא משום דתנא קמא ר"מ הוא נקט ליה ומסקנא אליבא דתרווייהו מתרצינן לה:

    מונין ישראל לשביעיתישראל מונין שנות נטיעותיהן לשביעית לפי שצריכין למנות שנות הנטיעה לערלה ולרבעי כשיוצא מאיסור ערלה ומחללין אותו ברביעית הרואה מונה השנים למפרע ויודע שנטעה בשביעית ואתי למשרי נטיעה בשביעית:

    גיטין 53 עמוד ב

    1ששקל בהן משקלות, כשרה! לא קשיא: הא בגופן, הא בכנגדן.

    2בגופן מעשה קא עביד בהו; ואי היזק שאינו ניכר שמיה היזק, בדיני אדם נמי לחייב! אלא אידי ואידי בכנגדן; ולא קשיא הא דאסח דעתיה. הא דלא אסח דעתיה.

    3מתיב רב פפא: גזל מטבע, ונפסל; תרומה, ונטמאת; חמץ, ועבר עליו הפסח; אומר לו: ״הרי שלך לפניך״.

    4ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק, האי גזלן הוא, ממונא מעליא בעי שלומי! תיובתא.

    5לימא כתנאי: המטמא והמדמע והמנסך, אחד שוגג ואחד מזיד חייב, דברי ר"מ רבי יהודה אומר: בשוגג פטור, במזיד חייב.

    6מאי, לאו בהא קמיפלגי דמר סבר: היזק שאינו ניכר שמיה היזק; ומר סבר: לא שמיה היזק?

    7אמר רב נחמן בר יצחק: דכולי עלמא היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק; והכא בקנסו שוגג אטו מזיד קא מיפלגי דמר סבר: קנסו שוגג אטו מזיד; ומר סבר: לא קנסו שוגג אטו מזיד.

    8ורמי דרבי מאיר אדרבי מאיר, ורמי דרבי יהודה אדרבי יהודה דתניא: המבשל בשבת; בשוגג יאכל, במזיד לא יאכל, דברי רבי מאיר. ר' יהודה אומר: בשוגג יאכל למוצאי שבת, במזיד לא יאכל עולמית.

    9ר' יוחנן הסנדלר אומר: בשוגג, יאכל למוצאי שבת לאחרים, ולא לו; במזיד, לא יאכל עולמית לא לו, ולא לאחרים. קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר, קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה!

    10דר"מ אדרבי מאיר לא קשיא כי קניס, בדרבנן; בדאורייתא לא קניס.

    11והא מנסך דאורייתא הוא, וקא קניס! משום חומרא דעבודת כוכבים קנס ליה.

    12דר' יהודה אדר' יהודה לא קשיא כי לא קניס, בדרבנן; בדאורייתא קניס. והא מנסך דאורייתא, ולא קניס! משום חומרא דעבודת כוכבים מיבדל בדילי מיניה.

    13ורמי דרבי מאיר אדר"מ בדאורייתא דתניא: הנוטע בשבת, בשוגג יקיים; במזיד יעקר; ובשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקר, דברי ר"מ׃

    14רבי יהודה אומר: בשביעית בשוגג יקיים, במזיד יעקר; ובשבת בין בשוגג בין במזיד, יעקר.

    15ולטעמיך, תקשה לך היא גופה מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא, מאי שנא שבת ומאי שנא שביעית?

    16אלא התם, כדקתני טעמא א"ר מאיר: מפני מה אני אומר בשבת בשוגג יקיים, במזיד יעקר; ובשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקר? מפני שישראל מונין לשביעית,׃

    Tosafot

    הא דאסח דעתיהומלאכה דנקט משום פרה אי נמי אע"פ שפשע להסיח דעתו מחמת מלאכה אפילו הכי פטור מדיני אדם:

    גזלן הוא וממון מעליא בעי לשלומיתימה דהיכי מדמי הכא דממילא למטמא בידים דנהי דמטמא בידים חייב היכא דנטמאת מאליה אומר לו הרי שלך לפניך דהא המכחיש בהמת חבירו באבנים או במלאכה חייב ובהכחשה ממילא או פירות שהרקיבו מקצתם אומר לו הרי שלך לפניך הואיל ועדיין הם בעין ולא קנאם בשינוי וי"ל דכיון דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק א"כ חשיב ליה כאילו הוא ניכר ואם כן אין לך שינוי גדול מזה וקנאם הגזלן בשינוי וצריך לשלם בממון מעליא ושמין כעין שגזל ולא מצי אמר ליה הרי שלך לפניך וא"ת בהגוזל קמא (ב"ק דף צח:) דבעי לאוקמי הך משנה דגזל מטבע ונפסל כר' יעקב דאמר החזירו שומר אחר שנגמר דינו מוחזר ודחי רבה דכ"ע אמרינן באיסורי הנאה הרי שלך לפניך דא"כ לפלגו בחמץ בפסח אלא הכא בגומרין דינו של שור שלא בפניו קמיפלגי רבנן סברי אין גומרין דינו של שור אלא בפניו דאמר ליה אי אייתיתיה ניהלי הוה מעריקנא ליה לאגמא השתא אתפסתיה לתוראי ביד מאן דלא מצינא לאישתעויי דינא בהדייהו משמע דחייב משום דאתפסיה בידים וכן פירש בקונטרס בס"פ ד' וה' (שם דף מה.) והשתא אי חשיב ליה היזק שאינו ניכר אפי' אתפסיה בידים פטור כדמוכח הכא ואי חשיב היזק ניכר אפילו תפסוהו ב"ד מאליהן ולא אתפסיה בידים למה יפטר וכי לא היה לו לשומרו שלא יבא לידי כך ועוד אם כשתפסוהו מאליהן פטור גם כי מתפיסו בידים יהא פטור דסוף סוף אפילו לא היה מתפיסו היו תופסים אותו מאיליהם ולא הפסידו הבעלים כלום בתפיסתו ונראה דאתפסתיה לתוראי אפי' לא אתפסיה בידים אלא כלומר אתפסתיך גרמה להתפיס שלא שמרתו מתפיסת ב"ד ולרבנן כיון דאין גומרין דינו של שור אלא בפניו מה שנופל ביד ב"ד חשיב היזק ניכר לפי שהיזק ניכר זה בא בפשיעת שומר חייב ואינו יכול לומר הרי שלך לפניך אבל לרבי יעקב לא חשיב מה שנופל ליד ב"ד היזק ניכר כיון דאין נפסל ע"י שנפל בידיהם דאפילו לא נפל בידם היו גומרין דינו שלא בפניו וכיון דחשיב היזק שאינו ניכר יכול לומר לו הרי שלך לפניך כמו בחמץ שעבר עליו הפסח:

    תיובתאאע"ג דמייתי אחרי כן תנאי קאמר תיובתא משום דכן הלכה דלא שמיה היזק:

    המבשל בשבת בשוגג יאכלפי' אפילו הוא עצמו ואפי' בו ביום דמהכא מוכיח דלא קניס שוגג אטו מזיד וכן משמע בריש כירה (שבת דף לח.) גבי בעו מיניה מרבי חייא בר אבא שכח קדרה על גבי כירה בשבת ובישלה במזיד לא יאכל פירוש בו ביום בין הוא בין אחרים ובמוצאי שבת שרי אפילו לדידיה וכן נמי שוגג דרבי יהודה דהא מתניתין בפ"ק דחולין היא (דף יד.) דתנן השוחט בשבת וביום הכפורים אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשירה ומוקי לה כרבי יהודה ופריך ונוקמה במזיד וכר' מאיר כו' וקתני שבת דומיא דיום הכפורים דאסור בו ביום בין לו בין לאחרים ותני נמי ושחיטתו כשרה לא שנא לו לא שנא לאחרים כדאמרי' התם על ר' יוחנן הסנדלר ובמזיד קאמר ר' יהודה לא יאכל עולמית היינו הוא אבל אחרים יאכלו במוצאי שבת דאי בין הוא בין אחרים קאמר כר' יוחנן הסנדלר אם כן במרובה (ב"ק דף עא.) ובפרק אלו נערות (כתובות דף לד.) דפטרי רבנן טבח בשבת מתשלומי ארבעה וחמשה ומפרש דסברי לה כר' יוחנן הסנדלר דאמר מעשה שבת אסורין והויא שחיטה שאינה ראויה אמאי מוקי לה כר' יוחנן הסנדלר טפי מרבי יהודה דלדידיה נמי מעשה שבת אסורים ועוד דבעי מאי טעמא דר' יוחנן הסנדלר ולא בעי מאי טעמא דר' יהודה כללא דמילתא מזיד דרבי מאיר שוגג דר' יהודה מזיד דר' יהודה שוגג דרבי יוחנן הסנדלר:

    בדאוריתא קניסואם תאמר והא מתניתין ר' יהודה היא וקתני כהנים שפגלו במקדש שוגגין פטורין ויש לומר דאי קנסינן להו שוגגין ממנעו ולא עבדי:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    הא דאמרינןהא בגופן הא בכנגדן. פירש רש"י ז"ל בגופן שיש לו כלי שיש בו שנתות ונותנין בו מים ונותנין הבשר במים ושוקלין בו הבשר כשמגיעים המים כאן יש בו ליטרא וכאן שני ליטרין, בכנגדן שנותנין המים בכף אחד והבשר בכף שנייה. ורבינו חננאל ז"ל פירש בגופן ששקל כהן בשר עצמו בכל מאזנים, ובכנגדן ששוקל בהן אבן שלא לצורך, וחזר ושקל בשר באותו אבן וכיון ששקל בהן שלא לצורך לא קרינן ביה עובד דומיא דעבד ולא נפסלו אלא משום היסח הדעת.

    הא דפרקינןלא קשיא הא דאסיח דעתיה הא דלא אסח דעתיה. תימה כיון דתלוי בהיסח הדעת אמאי נקט לה בעושה בהן מלאכה לישמעינן בשהסיח דעתו בלא מעשה. יש לומר רבותא קא משמע לן דאפילו עשה מעשה כיון שלא הסיח דתעו אינה פסולה. כך תירצו בתוספת. ועדיין צריכין אנו לתירוץ אחר דבשלמא דרבא דנקט לה להיתירא ודאי ניחא כדתרצינן, אלא ברייאת דנסיב לה לאיסורא כלומר העושה [בנדפס: שעושה] מלאכה במי חטאת חייב בדיני שמים כלומר פסולה היא ולכך חייב בדיני שמנים מאי רבותיה דנקט עושה מעשה אדרבה אי נסיב לה בהיסח הדעת טפי אשמועינן חדיוש. ויש לומר דהתם נמי משום רבותא דפטורא דדיני אדם נקט לה.

    ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק ממונא מעליא בעי שלומי תיובתאלימא כתנאי. ואף על גב דסלקא בתיובתא יש כיוצא בה בתלמוד דבתר לֹדסלקא בתיובתא בעינן לימר כתנאי בתמורה שיירו משוייר, ואם תאמר אמאי לא אייתי תנאי מרבן שמעון בן גמליאל ורבנן דפליגי בפרק השולח בהעושה עבדו אפותיקי ושחררו דפירשה עולא מי שחררו רבו שני ובהיזק ניכר פליגי, יש לומר משום [דקים להו דמי שחררו רבו ראשון כרב ומבזיק שעבודו של חברו פליגי ולא כעולא. ולרב ודאי היזק הניכר הוא דכיון דמדינא משוחרר דשחרור מפקיע מידי שעבוד הרי אינו יכול לומר הרי שלך לפניך דעבד אינו עומד לפניו, והרי זה כנוטל כיסו של זה נותנו לחברו, וכן נמי במוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו שהזיקו ניכר כנוטל ממונו של זה ונתנו לזה הוא.

    רבי יהודה אומר בשוגג פטור במזיד חייבואי קשיא הא דתנן בבכורות פרק עד כמה דן את הדין טמא את הטהור מה שעשה עשוי ומשלם מביתו ואמרינן עלה בגמרא לימא מתניתין רבי מאיר היא דדאין דינא דגרמי ודחינן אמר רבי אלעאי אמר רב כגון שנשא ונתן ביד, טמא את הטהור דאגע ביה שרץ, ואכתי מאי קאמר דהא שוגג הוא ולא אשכחן תנא דמחייב מטמא בשוגג אלא רבי מאיר, ויש לומר דהאי כפושע חשבינן ליה, דנהי דסבירא ליה דפירותיו טמאין מכל מקום למה ליה למנגע בהו שרץ כיון שלא היה לו לעשות כן כמזיד חשבינן ליה.

    אמר עולא אמר רב נחמן [בגמרא] אמר רבנן נחמן בר יצחק], דכולי עלמא היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק. מסתברא דהוא הדין דמצי למימר איפכא דכולי עלמא היזק שאינו ניכר שמיההיזק והכא בהא קמיפלגי מר סבר פטרינן שוגג כדי שיודיעו ומר סבר לא פטרינן, משום דסלקא בתיובתא לא בעי לאוקומי לתנאי דלא כהלכתא.

    הא ד תניא המבשל בשבתכבר פרשתיה בפרק קמא דחולין בסייעתא דשמיא.

    [בנדפסמשום חומרא דעבודה זרה מיבדיל בדילי אינשי מיניה. ואיכא למידק אמאי לא אקשינן תו ממטמא דמטמא תרומה אסורא דאורייתא דכתיב ושמרתם את משמרת תרומותי. ונראה מכאן דאפילו מטמא את התרומה אינו אסור מדאורייתא וקרא אסמכתא דרבנן. [וא"נ] יש לומר דליכא לאו אלא עשה ולפיכך אינו חמור כל כך, [כך] תירצו בתוספת. ואין דברים אלו מחוורים בעיני, אלא מסתברא דאי אקשינן הכי הוה אפשר לאוקומי במטמא לחולין משום גורם טומאה לחולין ואינו אלא דרבנן אבל שלא לטמא את התרומה דאורייתא היא, וכן פירש רש"י ז"ל בשלהי גבי חלה].

    Babylonian Talmud · folio map

    Gittin 53b

    Gittin 53b. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 321 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    ששקל בהן משקלות שהיו תלויות בכף מאזנים והיה יודע משקלם ונתן בשר לשקלו בכף שניה דלא עבד בהן מעשה בידיו אלא במחשבה מיפסל:

    דרבא בכנגדן כדפרישית ומתניתא דמשמע פסולות ששקל בגופן כדרך הטבחים לשקול בשר במים שיש להם כלי שיש בו שנתות ונותנים מים בראשונה ונותנים בשר במים עד שהמים עולים לרושם השני וכוונהו כבר שבמשקל ליטרא או ב' ליטראות המים עולים ומגיעין לאותו הרושם:

    מתני' דאסח דעתיה משמירתן ע"י המשקל ששקל בהם ונפסלו בהיסח הדעת דלמשמרת למי נדה כתיב שצריכה שימור תמיד ומיהו בדיני אדם לא מיחייב דגרמא בעלמא הוא והא דרבא בדלא אסח:

    ונפסל שפסלתו מלכות:

    נטמאת מאליה:

    הרי שלך לפניך ובלבד שישלם לו אותו עצמו וקרינא בה והשיב את הגזלה אשר גזל (ויקרא ה) שהרי לא נשתנה:

    ואי שמיה היזק מכדי מיגזל גזליה מדמשכיה וקם ליה ברשותיה וכי קמשלם ליה דבר הניזק משלם ליה ולא כמה שגזל:

    ר"מ סבר שמיה היזק הלכך אף בשוגג חייב דאתרבי (ב"ק כו:) מפצע תחת פצע:

    12 more comments on this page.

    Rashi on Gittin 53b · Sefaria

    Tosafot

    הא דאסח דעתיה ומלאכה דנקט משום פרה אי נמי אע"פ שפשע להסיח דעתו מחמת מלאכה אפילו הכי פטור מדיני אדם:

    גזלן הוא וממון מעליא בעי לשלומי תימה דהיכי מדמי הכא דממילא למטמא בידים דנהי דמטמא בידים חייב היכא דנטמאת מאליה אומר לו הרי שלך לפניך דהא המכחיש בהמת חבירו באבנים או במלאכה חייב ובהכחשה ממילא או פירות שהרקיבו מקצתם אומר לו הרי שלך לפניך הואיל ועדיין הם בעין ולא קנאם בשינוי וי"ל דכיון דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק א"כ חשיב ליה כאילו הוא ניכר ואם כן אין לך שינוי גדול מזה וקנאם הגזלן בשינוי וצריך לשלם בממון מעליא ושמין כעין שגזל ולא מצי אמר ליה הרי שלך לפניך וא"ת בהגוזל קמא (ב"ק דף צח:) דבעי לאוקמי הך משנה דגזל מטבע ונפסל כר' יעקב דאמר החזירו שומר אחר שנגמר דינו מוחזר ודחי רבה דכ"ע אמרינן באיסורי הנאה הרי שלך לפניך דא"כ לפלגו בחמץ בפסח אלא הכא בגומרין דינו של שור שלא בפניו קמיפלגי רבנן סברי אין גומרין דינו של שור אלא בפניו דאמר ליה אי אייתיתיה ניהלי הוה מעריקנא ליה לאגמא השתא אתפסתיה לתוראי ביד מאן דלא מצינא לאישתעויי דינא בהדייהו משמע דחייב משום דאתפסיה בידים וכן פירש בקונטרס בס"פ ד' וה' (שם דף מה.) והשתא אי חשיב ליה היזק שאינו ניכר אפי' אתפסיה בידים פטור כדמוכח הכא ואי חשיב היזק ניכר אפילו תפסוהו ב"ד מאליהן ולא אתפסיה בידים למה יפטר וכי לא היה לו לשומרו שלא יבא לידי כך ועוד אם כשתפסוהו מאליהן פטור גם כי מתפיסו בידים יהא פטור דסוף סוף אפילו לא היה מתפיסו היו תופסים אותו מאיליהם ולא הפסידו הבעלים כלום בתפיסתו ונראה דאתפסתיה לתוראי אפי' לא אתפסיה בידים אלא כלומר אתפסתיך גרמה להתפיס שלא שמרתו מתפיסת ב"ד ולרבנן כיון דאין גומרין דינו של שור אלא בפניו מה שנופל ביד ב"ד חשיב היזק ניכר לפי שהיזק ניכר זה בא בפשיעת שומר חייב ואינו יכול לומר הרי שלך לפניך אבל לרבי יעקב לא חשיב מה שנופל ליד ב"ד היזק ניכר כיון דאין נפסל ע"י שנפל בידיהם דאפילו לא נפל בידם היו גומרין דינו שלא בפניו וכיון דחשיב היזק שאינו ניכר יכול לומר לו הרי שלך לפניך כמו בחמץ שעבר עליו הפסח:

    תיובתא אע"ג דמייתי אחרי כן תנאי קאמר תיובתא משום דכן הלכה דלא שמיה היזק:

    המבשל בשבת בשוגג יאכל פי' אפילו הוא עצמו ואפי' בו ביום דמהכא מוכיח דלא קניס שוגג אטו מזיד וכן משמע בריש כירה (שבת דף לח.) גבי בעו מיניה מרבי חייא בר אבא שכח קדרה על גבי כירה בשבת ובישלה במזיד לא יאכל פירוש בו ביום בין הוא בין אחרים ובמוצאי שבת שרי אפילו לדידיה וכן נמי שוגג דרבי יהודה דהא מתניתין בפ"ק דחולין היא (דף יד.) דתנן השוחט בשבת וביום הכפורים אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשירה ומוקי לה כרבי יהודה ופריך ונוקמה במזיד וכר' מאיר כו' וקתני שבת דומיא דיום הכפורים דאסור בו ביום בין לו בין לאחרים ותני נמי ושחיטתו כשרה לא שנא לו לא שנא לאחרים כדאמרי' התם על ר' יוחנן הסנדלר ובמזיד קאמר ר' יהודה לא יאכל עולמית היינו הוא אבל אחרים יאכלו במוצאי שבת דאי בין הוא בין אחרים קאמר כר' יוחנן הסנדלר אם כן במרובה (ב"ק דף עא.) ובפרק אלו נערות (כתובות דף לד.) דפטרי רבנן טבח בשבת מתשלומי ארבעה וחמשה ומפרש דסברי לה כר' יוחנן הסנדלר דאמר מעשה שבת אסורין והויא שחיטה שאינה ראויה אמאי מוקי לה כר' יוחנן הסנדלר טפי מרבי יהודה דלדידיה נמי מעשה שבת אסורים ועוד דבעי מאי טעמא דר' יוחנן הסנדלר ולא בעי מאי טעמא דר' יהודה כללא דמילתא מזיד דרבי מאיר שוגג דר' יהודה מזיד דר' יהודה שוגג דרבי יוחנן הסנדלר:

    בדאוריתא קניס ואם תאמר והא מתניתין ר' יהודה היא וקתני כהנים שפגלו במקדש שוגגין פטורין ויש לומר דאי קנסינן להו שוגגין ממנעו ולא עבדי:

    Tosafot on Gittin 53b · Sefaria

    Rashba

    הא דאמרינן הא בגופן הא בכנגדן. פירש רש"י ז"ל בגופן שיש לו כלי שיש בו שנתות ונותנין בו מים ונותנין הבשר במים ושוקלין בו הבשר כשמגיעים המים כאן יש בו ליטרא וכאן שני ליטרין, בכנגדן שנותנין המים בכף אחד והבשר בכף שנייה. ורבינו חננאל ז"ל פירש בגופן ששקל כהן בשר עצמו בכל מאזנים, ובכנגדן ששוקל בהן אבן שלא לצורך, וחזר ושקל בשר באותו אבן וכיון ששקל בהן שלא לצורך לא קרינן ביה עובד דומיא דעבד ולא נפסלו אלא משום היסח הדעת.

    הא דפרקינן לא קשיא הא דאסיח דעתיה הא דלא אסח דעתיה. תימה כיון דתלוי בהיסח הדעת אמאי נקט לה בעושה בהן מלאכה לישמעינן בשהסיח דעתו בלא מעשה. יש לומר רבותא קא משמע לן דאפילו עשה מעשה כיון שלא הסיח דתעו אינה פסולה. כך תירצו בתוספת. ועדיין צריכין אנו לתירוץ אחר דבשלמא דרבא דנקט לה להיתירא ודאי ניחא כדתרצינן, אלא ברייאת דנסיב לה לאיסורא כלומר העושה [בנדפס: שעושה] מלאכה במי חטאת חייב בדיני שמים כלומר פסולה היא ולכך חייב בדיני שמנים מאי רבותיה דנקט עושה מעשה אדרבה אי נסיב לה בהיסח הדעת טפי אשמועינן חדיוש. ויש לומר דהתם נמי משום רבותא דפטורא דדיני אדם נקט לה.

    ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק ממונא מעליא בעי שלומי תיובתא לימא כתנאי. ואף על גב דסלקא בתיובתא יש כיוצא בה בתלמוד דבתר לֹדסלקא בתיובתא בעינן לימר כתנאי בתמורה שיירו משוייר, ואם תאמר אמאי לא אייתי תנאי מרבן שמעון בן גמליאל ורבנן דפליגי בפרק השולח בהעושה עבדו אפותיקי ושחררו דפירשה עולא מי שחררו רבו שני ובהיזק ניכר פליגי, יש לומר משום [דקים להו דמי שחררו רבו ראשון כרב ומבזיק שעבודו של חברו פליגי ולא כעולא. ולרב ודאי היזק הניכר הוא דכיון דמדינא משוחרר דשחרור מפקיע מידי שעבוד הרי אינו יכול לומר הרי שלך לפניך דעבד אינו עומד לפניו, והרי זה כנוטל כיסו של זה נותנו לחברו, וכן נמי במוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו שהזיקו ניכר כנוטל ממונו של זה ונתנו לזה הוא.

    רבי יהודה אומר בשוגג פטור במזיד חייב ואי קשיא הא דתנן בבכורות פרק עד כמה דן את הדין טמא את הטהור מה שעשה עשוי ומשלם מביתו ואמרינן עלה בגמרא לימא מתניתין רבי מאיר היא דדאין דינא דגרמי ודחינן אמר רבי אלעאי אמר רב כגון שנשא ונתן ביד, טמא את הטהור דאגע ביה שרץ, ואכתי מאי קאמר דהא שוגג הוא ולא אשכחן תנא דמחייב מטמא בשוגג אלא רבי מאיר, ויש לומר דהאי כפושע חשבינן ליה, דנהי דסבירא ליה דפירותיו טמאין מכל מקום למה ליה למנגע בהו שרץ כיון שלא היה לו לעשות כן כמזיד חשבינן ליה.

    אמר עולא אמר רב נחמן [בגמרא] אמר רבנן נחמן בר יצחק], דכולי עלמא היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק. מסתברא דהוא הדין דמצי למימר איפכא דכולי עלמא היזק שאינו ניכר שמיההיזק והכא בהא קמיפלגי מר סבר פטרינן שוגג כדי שיודיעו ומר סבר לא פטרינן, משום דסלקא בתיובתא לא בעי לאוקומי לתנאי דלא כהלכתא.

    הא ד תניא המבשל בשבת כבר פרשתיה בפרק קמא דחולין בסייעתא דשמיא.

    [בנדפס משום חומרא דעבודה זרה מיבדיל בדילי אינשי מיניה. ואיכא למידק אמאי לא אקשינן תו ממטמא דמטמא תרומה אסורא דאורייתא דכתיב ושמרתם את משמרת תרומותי. ונראה מכאן דאפילו מטמא את התרומה אינו אסור מדאורייתא וקרא אסמכתא דרבנן. [וא"נ] יש לומר דליכא לאו אלא עשה ולפיכך אינו חמור כל כך, [כך] תירצו בתוספת. ואין דברים אלו מחוורים בעיני, אלא מסתברא דאי אקשינן הכי הוה אפשר לאוקומי במטמא לחולין משום גורם טומאה לחולין ואינו אלא דרבנן אבל שלא לטמא את התרומה דאורייתא היא, וכן פירש רש"י ז"ל בשלהי גבי חלה].

    Rashba on Gittin 53b · Sefaria

    Meiri

    מי שגזל מטבע ונפסל תרומה וניטמאת חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי יש לך לפניך ובמטבע מיהא יש אומרין דוקא בפסלתו מדינה אלא שיוצא במדינות אחרות ויש אומרין אף בפסלתו מלכות וכבר ביארנוה בתשיעי של קמא:

    השוחט או המבשל בשבת שלא לצורך חולה בשוגג מותר לערב בין לו בין לאחרים וליומה אסורה בין לו בין לאחרים במזיד אסורה לו לעולם ולאחרים מותר לערב ויש בדין זה קצת תנאים וכבר ביארנו הכל בכדי הצורך בראשון של חולין:

    הנוטע בשבת בין בשוגג בין במזיד יעקור שהלכה כר' יהודה ואם נטע בשביעית אף זה יעקור בין בשוגג בין במזיד ואע"פ שלדעת ר' מאיר בשבת בשוגג יקיים ובמזיד יעקור ובשביעית לר' יהודה בשוגג יקיים במזיד יעקור ואתה פוסק בשביעית כר' מאיר ובשבת כר' יהודה והרי זה בכלל הכסיל בחשך הולך אינו כן אלא שהלכה כר' יהודה ובשבת בין בשוגג בין במזיד יעקור ובשביעית אף ר' יהודה לא אמר בשוגג יקיים אלא דבאתריה חמירא להו שביעית ולא אתי לאקולי אבל ברוב מקומות ישראל חשודים על השביעית ואם אתה אומר שבשוגג יקיים אף כשהוא מזיד יאמר שוגג הייתי ואע"ג דבשבת מיהא חמירא לכולהו ולא אתי לאקולי והוה לן למימר בשוגג יקיים משום חומרא דשבת בדבר הקיים גזרו בו שיעקור:

    Meiri on Gittin 53b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    שם ורמי דר"מ אדר"מ בדאורייתא כו' ובשביעית בין בשוגג כו' ולא ניחא ליה לתלמודא למימר דאיירי בשביעית בזמן הזה דלא הוה רק מדרבנן כדאמרינן בפרק השולח ובפ"ק דמ"ק ע"ש וק"ל:

    תוס' בד"ה גזלן הוא כו' ואי חשיב היזק ניכר אפילו תפסוהו ב"ד כו' למה יפטור כו' עכ"ל מכח זה יש מקום לדבריהם כאן לפי מה שתרצו לעיל דלמ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק אפילו בהיזק שאינו בידים אלא ממילא לא יוכל לומר הרי שלך לפניך ומיניה למ"ד דשאינו ניכר לא שמיה היזק היכא דהיזק ניכר אין חילוק בין בידים בין ממילא דבהא ודאי דלא פליגי ועיין בתוספות פ' ד' וה' וק"ל:

    בא"ד דסוף סוף אפילו לא היה מתפיסו היה תופסין אותו מאליהן כו' עכ"ל ודקאמר אי אהדרתיה ניהלי הוה מעריקנא ליה כו' אין זה עיקר הטעם כמו שפרש"י והתוס' שם ע"ש:

    בד"ה תיובתא אע"ג דמייתי אחרי כן תנאי קאמר תיובתא כו' עכ"ל ובהכי ניחא אמאי לא קאמר בפשיטות דכ"ע אית להו היזק שאינו ניכר שמיה היזק ור"י דפוטר בשוגג כדי שיודיעו כדאמר חזקיה דכיון דסליק (ב) חזקיה בתיובתא מכח מתני' דגזל מטבע כו' לא ניחא ליה לאוקמא כולהו תנאי כוותיה אלא כר' יוחנן וק"ל:

    בד"ה המבשל כו' ואפילו בו ביום דמהכא מוכיח דלא קניס שוגג כו' עכ"ל מה שיש לדקדק בפרש"י בזה בפרק קמא דחולין ע"ש בחידושינו גם בשאר דברי התוספות דהכא עיין בחידושינו בפ' אלו נערות ופרק כירה:

    Chidushei Halachot on Gittin 53b · Sefaria

    Maharam

    ד"ה גזלן הוא וממון מעליא בעי לשלומי וכו' עד וי"ל כיון דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק וכו'. איכא למידק א"כ בגזל בהמה והוכחשה ממילא אמאי אמרינן לו הרי שלך לפניך כמו שהקשו התוס' וי"ל דהכחשה שאני דהדרי בריא ובהכחשה כזו מיירי התם בפרק הגוזל וכי תימא איך סלקי דעתי' התוס' להקשות דהא המכחיש בהמת חבירו וכו' חייב ובהכחשה ממילא אומר הרי שלך לפניך ליתרצו דשאני חכחשה דחדרי בריא וי"ל דעיקר קושית התוס' היתה מכח סברא דיש לחלק בין נטמאת ממילא למטמא בידים ולא הביא ראיה מהכחשה אלא שמצינו במקום אחר ג"כ שיש חילוק בין ממילא לעושה מעשה בידים כמו שמצינו בהכחשה וא"כ אפילו השיב דשאני הכחשה דהדרא בריא סוף סוף מ"מ אשכחן דיש חילוק בין ממילא לבידים ולכך הוצרך לתרץ כיון דשמיה היזק חשיב כאילו הוא ניכר ואין לך שינוי גדול מזה וק"ל כן נראה לי ובזה לא נצטרך לסבול דוחק הקושיות ותירוצן שראיתי כתובים בשם החכם בן לב ז"ל:

    Maharam on Gittin 53b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    תוספות בד"ה תיובתא אע"ג דמייתי אח"כ תנאי קאמר תיובתא משום דכן הלכה עכ"ל. לכאורה דבריהם תמוהים ולא ידעתי מי הכריחם לזה דנראה לפרש דהא דקאמר לימא כתנאי היינו בלשון קושיא דכיון דאשכחן דסתמא דמתניתין דפרק הגוזל ע"כ סברה דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק וקי"ל דסתם מתני' רבי מאיר א"כ מקשה לימא כתנאי דרבי מאיר סבר דשמיה היזק וא"כ קשיא דרבי מאיר אדר"מ כדמקשה הש"ס בשמעתין בהא דרבי מאיר לא קניס שוגג אטו מזיד בכמה סתמי משניות ומקשה בפשיטות דרבי מאיר אדרבי מאיר כמ"ש רש"י ותוספות גבי דם שנטמא ומעשר בשבת ומטביל כלים בשבת דבכולהו מכח סתמא פריך ואם כן ה"נ דכוותיה והוכרח הש"ס לפרש דכ"ע לא שמיה היזק וא"כ שפיר איתותב חזקיה ועוד דחזקיה אמתניתין דידן קאי דקתני המטמא והמדמע והמנסך ואתא חזקיה לפרושי טעמא דמתניתין דשמיה היזק וא"כ קשיא סתמא אסתמא. ועוד נ"ל דודאי לא מצי חזקיה למימר דכ"ע שמיה היזק אלא דטעמא דרבי יהודה דשוגג פטור כדי שיודיע ורבי מאיר לית ליה כדי שיודיע דא"כ מתני' דתרומה ונטמאת דמוכח מינה דלא שמיה היזק אמאן תרמייה אע"כ בעית למימר דחזקיה תנאי היא ומוקי לרבי יהודה בלא שמיה היזק ומתני' דתרומה ונטמאת כרבי יהודה נמצא דלרבי יהודה לא שמיה היזק ומחייב במזיד כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ואם כן כיון דמתני' דידן דפוטר בשוגג ע"כ אתיא כרבי יהודה ממילא דע"כ הוי נמי טעמא כדרבי יוחנן דהיינו דרבי יהודה וממילא איתותב חזקיה דלדידיה הוי מתני' דלא כמאן או דפירקין או ההיא דתרומה ונטמאת כן נראה לי ודו"ק:

    שם אמר רב נחמן בר יצחק דכ"ע כו' והכא בקנסו שוגג אטו מזיד קמפלגי. קשיא לי דהוי מצי למימר דכ"ע קנסו שוגג אטו מזיד ודכ"ע לא שמיה היזק והא דפוטר רבי יהודה בשוגג היינו כדי שיודיעו ובמזיד חייב כדי שלא יהא כל אחד הולך דרבי יוחנן תרתי אית ליה ובהכי הוי א"ש טפי דלא תיקשי דרבי יהודה אדרבי יהודה ולמאי דפרישית לעיל יש ליישב משום דמסקינן דההיא דמנסך היינו דוקא בישראל מומר כדמוקי הש"ס בפ"ב דחולין ולפ"ז צ"ל דשוגגין פטורין לאו משום כדי שיודיעו הוא דהא לא משכחת בישראל מומר דלהימן לומר נתנסך יינך בשוגג אלא ע"י עדים כדפרישית לעיל וכיון שיש עדים תו לא שייך כדי שיודיעו כמ"ש התוספות לעיל בד"ה שלא יהא וכמ"ש שם ומאי אית לן למימר דשוגגין פטורין איירי באינו מומר משום דבשוגג לא שייך לומר לצעורי קמכוין כדפרישית לעיל סוף סוף תו לא מצינן למימר דטעמא דרבי מאיר דקנסו שוגג אטו מזיד איירי כה"ג דהא בחד גברא לא משכחת להו דבמומר לא משכחת שוגג ובאינו מומר לא משכחת מזיד אע"כ דשוגג דרבי מאיר היינו נמי במומר ובעדים ואם כן אמאי פליג רבי יהודה ופוטר הא לא שייך בכה"ג כדי שיודיעו אלא ע"כ דהא דפוטר היינו משום דלא קנסו שוגג אטו מזיד ודוק היטב:

    שם ורמי דרבי מאיר אדרבי מאיר ורמי דרבי יהודה אדרבי יהודה כו' רבי יהודה אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת במזיד לא יאכל עולמית למאי דמשמע ליה דטעמא דר"י דבשוגג לא יאכל בו ביום היינו משום דקניס שוגג אטו מזיד אין להקשות א"כ אמאי יאכל למוצאי שבת ולא קנסינן ליה שלא יאכל עולמית דומיא דמזיד אלא שכבר תירץ הרשב"א ז"ל בחידושיו בפ"ק דחולין דהא דקנסינן שוגג אטו מזיד היינו דלא ליתי לאערומי ולומר שוגג הייתי וזה לא שייך אלא לענין בו ביום דאי שרינן ליה בשוגג אתי למיעבד במזיד אבל כיון דלא שרינן ליה אלא למוצאי שבת בכדי שיעשה תו לא שייך למיקנסיה שוגג שלא יאכל עולמית כי היכי דלא ליתי לאערומי ולמיעבד בשבת שיאכל במוצאי שבת דבלא"ה מצי למיעבד במוצאי שבת בהתירא ולא שביק התירא ואכיל איסורא עיין שם באריכות ובלשון רש"י ז"ל שם בפ"ק דחולין:

    תוספות בד"ה המבשל בשבת כו' פי' אפילו הוא עצמו ואפילו בו ביום דמהכא מוכח דלא קנסו שוגג כו' עכ"ל. לכאורה נראה דהיינו כמ"ש בסמוך דאי ס"ד דבשוגג נמי לא שרינן ליה שיאכל אלא למוצאי שבת א"כ אדרבא מוכח להדיא דרבי מאיר קניס שוגג אטו מזיד כדפרישית בשם הרשב"א ז"ל אלא דקשיא לי מאי ראיה הוצרכו לזה דבלא"ה ממקומו מוכרע דאי ס"ד דבשוגג יאכל היינו למוצאי שבת א"כ ע"כ דבמזיד לא יאכל דקאמר רבי מאיר היינו עולמית אם כן היינו לגמרי כדרבי יהודה אלא ע"כ דעיקר כוונתם דלא תימא דשוגג יאכל דר"מ היינו בו ביום ולאחריני אבל לדידיה אסור ובמזיד אסור אף לאחריני בו ביום ור"י פליג דלאחריני נמי בשוגג אסור בו ביום אבל למוצאי שבת מותר אף לעצמו. וע"ז כתבו דא"א לומר כן דא"כ אכתי מוכח דרבי מאיר נמי קניס שוגג אטו מזיד מדאוסר שיאכל בעצמו בו ביום אלא ע"כ דבאמת לר"מ שרי לגמרי דלא קניס כלל ועיין בתוספות פ"ק דחולין ובמהרש"א ז"ל שם ואין כאן מקומו להאריך ועוד ידינו נטויה אם יגזור ה' בחיים להאריך במקום אחר:

    רש"י בד"ה מטמא ומדמע איסורא דרבנן היא כיון דלא שמיה היזק כו' עכ"ל. כוונתו דפשיטא דגוף האיסור במטמא ומדמע לא הוי איסורא דאורייתא דמדמע ליכא שום איסורא כלל וכן במטמא אי אמרינן מטמא חולין אפילו למ"ד אסור לגרום טומאה לחולין שבא"י לא הוי אלא מדרבנן אלא דאי אמרינן מטמא תרומה כדאמרינן לעיל א"כ הוי מדאורייתא אלא דאכתי איכא למימר דמטמא תרומה היינו בתרומה דרבנן או בתרומה דאורייתא וטומאה דרבנן אלא דאכתי היה מקום לומר דנהי דאין כאן איסור דאורייתא במטמא ומדמע אפ"ה יש כאן איסור דאורייתא להזיק ממון חבירו וע"ז כתב רש"י ז"ל כיון דלא שמיה היזק אין כאן איסורא דאורייתא אבל ממנסך מקשה שפיר דנהי דמעשה הנזק לא הוי מדאורייתא אפ"ה כיון דעיקר הניסוך הוא איסור דאורייתא אמאי קניס ר"מ שונג אטו מזיד דהא לא שכיח שיעשה איסור דאורייתא במזיד שזהו עיקר טעמו של ר"מ כן נ"ל ועיין בחידושי הרשב"א:

    Penei Yehoshua on Gittin 53b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    תוס' ד"ה תיובתא עי' ב"ק דף מז ע"א תד"ה מ"ט גופא ומצינו ג"כ תיובתא ובתר הכי אמרינן ואב"א שבת דף כ ע"ב:

    Gilyon HaShas on Gittin 53b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Gittin, daf 53, Amud Bet, about 321 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 110 words

      Opens “ששקל בהן משקלות, כשרה! לא קשיא: הא…”

    2. Segment 228 words

      Opens “בגופן מעשה קא עביד בהו; ואי היזק…”

    3. Segment 317 words

      Opens “מתיב רב פפא: גזל מטבע, ונפסל; תרומה,…”

      Named: רב פפא.

    4. Segment 415 words

      Opens “ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזק,…”

    5. Segment 519 words

      Opens “לימא כתנאי: המטמא והמדמע והמנסך, אחד שוגג…”

      Named: רבי יהודה.

    6. Segment 616 words

      Opens “מאי, לאו בהא קמיפלגי דמר סבר: היזק…”

    7. Segment 733 words

      Opens “אמר רב נחמן בר יצחק: דכולי עלמא…”

      Named: רב נחמן בר יצחק.

    8. Segment 832 words

      Opens “ורמי דרבי מאיר אדרבי מאיר, ורמי דרבי…”

      Named: רבי מאיר, רבי יהודה.

    9. Segment 929 words

      Opens “ר' יוחנן הסנדלר אומר: בשוגג, יאכל למוצאי…”

      Named: רבי מאיר, רבי יהודה.

    10. Segment 1011 words

      Opens “דר"מ אדרבי מאיר לא קשיא כי קניס,…”

      Named: רבי מאיר.

    11. Segment 1112 words

      Opens “והא מנסך דאורייתא הוא, וקא קניס! משום…”

    12. Segment 1224 words

      Opens “דר' יהודה אדר' יהודה לא קשיא כי…”

    13. Segment 1320 words

      Opens “ורמי דרבי מאיר אדר"מ בדאורייתא דתניא: הנוטע…”

      Named: רבי מאיר.

    14. Segment 1414 words

      Opens “רבי יהודה אומר: בשביעית בשוגג יקיים, במזיד…”

      Named: רבי יהודה.

    15. Segment 1516 words

      Opens “ולטעמיך, תקשה לך היא גופה מכדי הא…”

    16. Segment 1625 words

      Opens “אלא התם, כדקתני טעמא א"ר מאיר: מפני…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Gittin 53b · Segment 9 — “ר' יוחנן הסנדלר אומר: בשוגג, יאכל למוצאי שבת לאחרים,…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Gittin 53b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026