Talmud Builders

    Gittin 37b

    Chapter 4 - HaSholeach

    גם: גיטין דף ל״ז ע״ב, פרק ד׳ השולח

    English translation - Gittin 37b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1In the case of one who repays a debt to his friend during the Sabbatical Year, the creditor must say to him: I abrogate the debt, but if the debtor then said to him: Nevertheless, I want to repay you, he may accept it from him, as it is stated: “And this is the manner [ devar ] of the abrogation” (Deuteronomy 15:2). From the fact that the verse employed a term, devar , that can also mean: This is the statement of the cancellation, the Sages derived that the creditor must state that he cancels the debt, but he is allowed to accept the payment if the debtor insists on repaying.

    2Rabba said: And the creditor is permitted to lift up his eyes to him hopefully, demonstrating that he wishes to accept the payment, until the debtor says this, that he nevertheless wishes to repay him. Abaye raised an objection to Rabba’s statement from a baraita : When the debtor gives the creditor payment for a debt that has been canceled he should not say to him: I give this to you in payment of my debt; rather, he should say to him: This is my money and I give it to you as a gift. This indicates that the debt is repaid only by the initiative of the debtor. Rabba said to him: The creditor is permitted to lift up his eyes to him hopefully as well, until the debtor says this, that he gives it as a gift, but the initiative may come from the creditor.

    3The Gemara relates: There was a man by the name of Abba bar Marta, who is also known as Abba bar Minyumi, from whom Rabba was attempting to collect a debt. He brought it to him in the Sabbatical Year. Rabba said to him: I abrogate this debt. Abba bar Marta took the money and left. Abaye came before Rabba and found that he was sad. Abaye said to him: Why is the Master sad? Rabba said to him: This was the incident that occurred, explaining that Abba bar Marta understood his statement literally and did not repay the debt.

    4Abaye went to Abba bar Marta, and said to him: Did you bring the money to the Master? He said to him: Yes. Abaye said to him: And what did he say to you? He said to him that Rabba had responded: I abrogate this debt. Abaye said to him: And did you say to him: Nevertheless, I want to repay you? Abba bar Marta said to him: No. Abaye said to him: But if you had said to him: Nevertheless, I want to repay you, he would have taken it from you. Now, in any event, bring it to him and say to him: Nevertheless, I want to repay you. Abba bar Marta went and brought the money to Rabba and said to him: Nevertheless, I want to repay you, and Rabba took it from him. In the end, Rabba said: This Torah scholar was not knowledgeable from the beginning, as it was necessary to teach him how to react.

    5§ Rav Yehuda says that Rav Naḥman says: A person is deemed credible to say: I had a prosbol and I lost it, and collect payment of his debt. The Gemara explains: What is the reason for this? Since the Sages instituted the prosbol in a manner that allows anyone to write one without difficulty, in a situation such as this one does not leave aside a permitted item, i.e., collecting a debt after having written a prosbol , and eat a forbidden item, i.e., collecting a debt without having written a prosbol .

    6When they would come before Rav with a case where a creditor who did not have a prosbol was demanding payment of a debt after the Sabbatical Year, he would say to the creditor: Did you have any prosbol and it was lost? The Gemara explains that this is a case where the directive of the verse: “Open your mouth for the mute” (Proverbs 31:8) is applicable; this is not considered an intervention on behalf of one party, as it is only providing assistance for someone who was unaware of a claim that he should make.

    7The Gemara challenges: Didn’t we learn in a mishna ( Ketubot 89a): And similarly, a creditor who presents a promissory note unaccompanied by a prosbol , these debts may not be collected. This demonstrates that even if a creditor himself claims that he had written a prosbol but it was lost, his claim is not accepted and the debt is canceled.

    8The Gemara answers: It is a dispute between tanna’im , as it is taught in a baraita : With regard to one who presents a promissory note after the Sabbatical Year, he must present a prosbol along with it in order to collect payment, and the Rabbis say: He does not need to present a prosbol , as it is assumed that he wrote one.

    9MISHNA: In the case of a Canaanite slave that was captured, and Jews who had not owned him redeemed him, if he was redeemed to be a slave then he will be a slave. If he was redeemed to be a freeman then he will not be a slave. Rabban Shimon ben Gamliel says: Both in this case and in that case he will be a slave.

    10GEMARA: With what are we dealing? If we say that the slave was redeemed before the first owner reached a state of despairing with regard to recovering the slave, then even if he was redeemed to be a freeman, he should still belong to his first owner; why would the mishna state that he will not be a slave? Rather, we might say that the slave was redeemed after the despairing of the first owner. Then, even if he was redeemed to be a slave, why will he be a slave? After his owner despairs of recovering him, he becomes ownerless property and consequently acquires his own freedom.

    11Abaye said: Actually, the mishna is referring to a case where the slave was redeemed before the despairing of the owner. Therefore, according to the unattributed opinion of the mishna, if he was redeemed to be a slave, he will be a slave to his first master. If he was redeemed to be a freeman, he will not be a slave, neither to his first master nor to his second master, i.e., the one who redeemed him. He will not be a slave to his second master because he redeemed him as a freeman and cannot now demand that he become a slave. He will also not be a slave to his first master lest people refrain from redeeming slaves. If they know that a redeemed slave remains a slave of his original owner, they will not see any reason to redeem them from captivity.

    12Abaye continues his explication of the mishna: Rabban Shimon ben Gamliel says: Both in this case and in that case he will be a slave to his first master. The Gemara explains: He holds that just as it is a mitzva to redeem freemen, so too, it is a mitzva to redeem slaves, and there is no concern that people will refrain from redeeming captured slaves.

    13Rava said: The mishna should be understood differently. Actually, the mishna is referring to a case where the slave was redeemed after the despairing of the owner. And therefore, according to the unattributed opinion in the mishna, if he was redeemed to be a slave then he will be a slave to his second master, as his original owner had despaired of recovering him. If he was redeemed to be a freeman then he will not be a slave, neither to his first master nor to his second master. He will not be a slave to his second master as he redeemed him as a freeman. He will also not be a slave to his first master, as he was freed after the despairing of the first master.

    14Rava continues his explication of the mishna: Rabban Shimon ben Gamliel says: Both in this case and in that case he will be a slave. This should be understood in accordance with the statement of Ḥizkiyya, as Ḥizkiyya said: For what reason did they say that both in this case and in that case he will be a slave? They said it so that each and every slave should not go and hand himself over to gentile troops, and in this manner release himself from the possession of his master.

    15The Gemara raises an objection to Rava’s explanation from a baraita : Rabban Shimon ben Gamliel said to them: Just as it is a mitzva to redeem freemen, so too, it is a mitzva to redeem slaves. Granted, according to Abaye this works out well as he said that the mishna is referring to a slave that was redeemed before the despairing of his owner, and the unattributed opinion of the mishna rules that he will not be a slave to his original owner due to a concern that people will refrain from redeeming slaves. This is the reason that he said: Just as, since he was explaining that this concern does not exist.

    16However, according to Rava, who said that the mishna is referring to a slave that was redeemed after the owner’s despairing, and the unattributed opinion of the mishna is not concerned that people will refrain from redeeming slaves, is this the rationale of Rabban Shimon ben Gamliel, that just as it is a mitzva to redeem freemen, so too, it is a mitzva to redeem slaves? His reason is because of the statement of Ḥizkiyya.

    17The Gemara answers: Rava could have said to you: Rabban Shimon ben Gamliel did not know what exactly the Rabbis said, and this is what he said to them: If you say this ruling with regard to a slave who was redeemed before his owner’s despairing, this is my response, that just as it is a mitzva to redeem freemen, so too, it is a mitzva to redeem slaves. If you say that this case was after his owner’s despairing, then the reason that I disagree is in accordance with the statement of Ḥizkiyya.

    18The Gemara asks: And according to Rava, who said that the mishna is referring to where the slave was redeemed after the despairing of the owner, and he will be a slave to his second master, one can ask: With regard to the second master, from whom did he acquire the slave? If you say that he acquired him from the captor, did the gentile captor himself acquire the slave? The ownership of the second master is contingent on his acquiring the slave from someone who himself had ownership over the slave.

    19The Gemara answers: Yes, he acquired ownership with regard to his labor, as Reish Lakish says: From where is it derived that a gentile can acquire another gentile as a slave with regard to his labor? As it is stated: “Moreover, of the children of the strangers who sojourn among you, of them you may acquire” (Leviticus 25:45). This indicates that you, Jews, can acquire slaves from them,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    המחזיר חוב לחבירו בשביעית - בזמן שהשביעית נוהגת ועברה עליו שביעית ואח"כ החזירו ולא שהחזירו בשביעית עצמה דא"כ לא הוה צריך למימר משמט אני דקי"ל אין שביעית משמטת אלא בסופה:

    צריך - המלוה שיאמר לו משמט אני:

    ואם אמר לו אע"פ כן - אני רוצה להחזירו לך:

    שנאמר וזה דבר השמטה - צריך לומר דיבור של שמיטה:

    ותלי ליה - אם היה רוצה לחזור בו יתלנו על עץ אם גברה ידו עד דאמר ליה אע"פ כן:

    עד דאמר הכי - במתנה אני נותן לך ואין כאן משום לא יגוש דלא בבי דינא קתבע ליה ולאו משום חוב:

    הוה מסיק ביה רבה זוזי - היה נושה בו מעות רבה היה המלוה:

    אזל לגביה - אביי אתא לגבי אבא בר מרתא:

    אמר - רבה לא הוה ביה דעתא בהאי מדרבנן מעיקרא דהוה ליה למימר אע"פ כן:

    כיון דתקון רבנן פרוזבול - ומצי למיגבי בהיתרא:

    לא שביק היתירא - דמלוה בלא פרוזבול למימר הוה לי ואבד ואכיל איסורא:

    הרי אלו לא יפרעו - בכתובות בפרק הכותב אלמא לא מהימן לומר היה לי ואבד דעל כרחיך בדטעין היה לי ואבד עסקינן דאי לאו הכי צריכא למימר דשביעית משמטת:

    אינו צריך - דנאמן לומר אבד:

    מתני' עבד - כנעני:

    שנשבה ופדאוהו - ישראלים אחרים:

    ישתעבד - בגמ' מפרש:

    גמ' אי לפני יאוש - של בעלים הראשונים פדאוהו מן העובד כוכבים:

    לשום עבד אמאי ישתעבד - וקס"ד לרבו ראשון ואמאי הרי נתייאש:

    ולשום עבד - על מנת להחזירו לרבו ראשון או אפי' על מנת להשתעבד בו:

    ישתעבד לרבו ראשון - דשני לא קנה דמידע ידע דלא פקע שם מריה מיניה לפני יאוש והרי הוא כגוזלו ממנו:

    כך מצוה לפדות את העבדים - וליכא למיחש למימנעי ולא פרקי:

    לרבו שני - ולקמן פריך ממאן קנייה:

    בין כך ובין כך ישתעבד - לרבו ראשון כדחזקיה:

    בשלמא לאביי - דמוקי בלפני יאוש וטעמא דת"ק משום מימנעי ולא פרקי:

    היינו דקאמר כשם - דאיהו לא חייש למימנעי ולא פרקי משום דמצוה לפדותו:

    אלא לרבא - דמוקי בלאחר יאוש וטעמא דת"ק משום אפקעתא דיאוש הוא מאי כשם דקאמר הא טעמא דרשב"ג משום דחזקיה שלא יפיל עצמו לגייסות הוא:

    למעשה ידיו - וישראל קני ליה מידו למעשה ידיו בכספא ולגופיה בטבילה לשם עבדות כדאמרינן ביבמות בהחולץ (יבמות דף מז:) ואפילו מל וטבל גבי רבו ראשון קנייה שבאי ביאוש למעשה ידיו דהא אפי' ישראל נמי מיקני ליה לעובד כוכבים למעשה ידיו ונהי דישראל נפיק מיניה ביובל אבל עבד משתעבד לעולם:

    מהם תקנו - רבוי' הוא דהא כתיב לעיל מיניה מהם תקנו עבד ואמה וכתיב בתרי' וגם מבני התושבים הגרים עמכם ולישתוק:

    גיטין 37 עמוד ב

    1המחזיר חוב לחבירו בשביעית צריך שיאמר לו: ״משמט אני״; ואם אמר לו: אע"פ כן״, יקבל הימנו. שנאמר: ״(דברים טו״, ב) ״וזה דבר השמטה.

    2אמר רבה: ותלי לי' עד דאמר הכי. איתיביה אביי: כשהוא נותן לו, אל יאמר לו: ״בחובי אני נותן לך״, אלא יאמר לו: ״שלי הן, ובמתנה אני נותן לך״! אמר ליה: תלי ליה נמי עד דאמר הכי.

    3אבא בר מרתא, דהוא אבא בר מניומי, הוה מסיק ביה רבה זוזי. אייתינהו ניהליה בשביעית, אמר ליה: משמט אני. שקלינהו ואזל. אתא אביי, אשכחיה דהוה עציב, אמר ליה: אמאי עציב מר? אמר ליה: הכי הוה מעשה.

    4אזל לגביה, אמר ליה: אמטת ליה זוזי למר? אמר ליה: אין. אמר ליה: ומאי אמר לך? אמר ליה: ״משמט אני״. אמר ליה: ואמרת ליה ״אף על פי כן״? אמר ליה: לא. אמר ליה: ואי אמרת ליה ״אף על פי כן״, הוה שקלינהו מינך; השתא מיהת אמטינהו ניהליה, ואימא ליה אע"פ כן״. אזל אמטינהו ניהליה, ואמר ליה ״אף על פי כן. שקלינהו מיניה, אמר: לא הוה ביה דעתא בהאי צורבא מרבנן מעיקרא.

    5אמר רב יהודה אמר רב נחמן: נאמן אדם לומר: ״פרוסבול היה בידי, ואבד ממני״. מאי טעמא? כיון דתקינו רבנן פרוסבול, לא שביק היתירא ואכיל איסורא.

    6כי אתו לקמיה דרב, אמר ליה: מידי פרוסבול היה לך ואבד? כגון זה, ״פתח פיך לאלם״ הוא.

    7תנן: וכן בעל חוב שמוציא שטר חוב, ואין עמו פרוסבול הרי אלו לא יפרעו.

    8תנאי היא דתניא: המוציא שטר חוב צריך שיהא עמו פרוסבול. וחכמים אומרים: אינו צריך.

    Mishna

    9עבד שנשבה ופדאוהו, אם לשום עבד ישתעבד; אם לשום בן חורין לא ישתעבד. רשב"ג אומר: בין כך ובין כך ישתעבד.

    Gemara

    10במאי עסקינן? אילימא לפני יאוש, לשום בן חורין אמאי לא ישתעבד? אלא לאחר יאוש, לשום עבד אמאי ישתעבד?

    11אמר אביי: לעולם לפני יאוש, ולשום עבד ישתעבד לרבו ראשון, לשום בן חורין לא ישתעבד לא לרבו ראשון ולא לרבו שני; לרבו שני לא, דהא לשום בן חורין פרקיה, לרבו ראשון נמי לא, דילמא ממנעי ולא פרקי.

    12רבן שמעון בן גמליאל אומר: בין כך ובין כך ישתעבד קסבר: כשם שמצוה לפדות את בני חורין, כך מצוה לפדות את העבדים.

    13רבא אמר: לעולם לאחר יאוש, ולשום עבד ישתעבד לרבו שני, לשום בן חורין לא ישתעבד לא לרבו ראשון ולא לרבו שני; לרבו שני לא, דהא לשום בן חורין פרקיה, לרבו ראשון נמי לא, דהא לאחר יאוש הוה.

    14רבן שמעון בן גמליאל אומר: בין כך ובין כך ישתעבד כדחזקיה, דאמר חזקיה: מפני מה אמרו בין כך ובין כך ישתעבד? שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומפיל עצמו לגייסות, ומפקיע עצמו מיד רבו.

    15מיתיבי, אמר להן רשב"ג כשם שמצוה לפדות את בני חורין, כך מצוה לפדות את העבדים. בשלמא לאביי דאמר לפני יאוש, היינו דקאמר ״כשם״;׃

    16אלא לרבא דאמר לאחר יאוש, האי ״כשם״?! משום דחזקיה הוא!

    17אמר לך רבא: רשב"ג לא הוי ידע מאי קאמרי רבנן, והכי קאמר להו: אי לפני יאוש קאמריתו היינו ״כשם״; אי לאחר יאוש קאמריתו כדחזקיה.

    18ולרבא דאמר לאחר יאוש, ולרבו שני; רבו שני ממאן קני ליה משבאי, שבאי גופיה מי קני ליה?!

    19אין; קני ליה למעשה ידיו דאמר ריש לקיש: מנין לעובד כוכבים שקנה את העובד כוכבים למעשה ידיו? שנאמר: ״(ויקרא כה״, מה) ״וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו״ אתם קונים מהם,׃

    Tosafot

    לא שביק היתירא ואכיל איסורא‎—He will not abandon the permitted and eat the forbidden O VERVIEW רב נחמן ruled that if the lender claims that he lost the שטר פרוסבול he is believed since no one will willingly choose to do the wrong thing (transgress שמיטה) when he could just as easily do the right thing (write a פרוסבול). --------------------- אומר רבינו תם דמהאי טעמא נאמן אפילו בלא שבועה: The ר"ת said that for this same reason (of לא שביק היתירא ואכיל איסורא), the מלוה is believed that he lost the פרוסבול (even) without taking an oath. S UMMARY The מלוה is not (even) required to swear that he wrote a פרוסבול‎. T HINKING IT OVER 1. We learnt previously that a post dated פרוסבול is פסול, for a פרוסבול is only effective for what was loaned before the פרוסבול was written but not for the loans that came later. Therefore there is concern (by a post dated פרוסבול) that the מלוה will use this פרוסבול to collect (even) the later loans. However since we say here that לא שבק היתירא ואכל איסורא, why is there this concern, he will surely write another פרוסבול for the subsequent loans?! 2. If the לוה claims that he is certain that the מלוה did not write a פרוסובול, what is the ruling (regarding שבועה)?

    לעולם לפני יאוש כולי‎—Really it is before abandonment, etc - O VERVIEW אביי explained that our משנה is discussing a case where the slave was redeemed (by others) before the master abandoned hope of retrieving him. Therefore if he was redeemed with the intent that he remain a slave, the original master may continue working him, however if he was redeemed with the intent that he be freed, the slave does not serve the original master or the second master (the one who redeemed him). תוספות discusses the reasons why he does not serve the second master. --------------------- אביי stated that the slave – לרבו שני לא דהא לשום בן חורין פרקיה – Does not serve the second master, because he redeemed him with the intent that he should be a free man; תוספות comments – הוא הדין דמצי למימר לרבו שני לא דהא לפני יאוש הוא: אביי could have just as well said that he does not serve the second master, because the slave was redeemed before יאוש, so the slave ‘technically’ belongs to the first master. Therefore the second master cannot acquire him. S UMMARY The slave cannot serve the second master because (since he was redeemed before יאוש) he still belongs to the first master. T HINKING IT OVER What are the relative advantages of the two reasons mentioned?

    דלמא מימנעי ולא פרקי ליה‎—Perhaps they will refrain and not redeem him O VERVIEW אביי explained that the reason the slave does not serve רבו ראשון if רבו שני redeemed him with the intent to free him (even though it was before יאוש) is because otherwise people will be reluctant to redeem him from the עכו"ם, since he will remain a slave. תוספות qualifies the application of this concept. ------------------- תוספות asks: ואם תאמר מהאי טעמא כשפדאו לשום עבד ישתעבד לרבו שני‎ – And if you will say; for this same reason, when he was redeemed to remain an עבד, he should serve רבו שני, who redeemed him (for otherwise no one will redeem him, for they are not benefitting from it) – תוספות answers: ויש לומר דמטעם זה אין ראוי לגזול לזה את עבדו וליתנו לחבירו‎ – And one can say; that this reason is not sufficient to steal the slave from רבו ראשון and give it to רבו שני‎ – ולא שייך האי טעמא אלא כשפודהו לשם מצוה לשם בן חורין: For this reason (of דלמא ממנעי ולא פרקי) is applicable only when he redeems him for the sake of a מצוה, that he should be a בן חורין, but not if he redeems him for personal gain. S UMMARY The reason of דלמא ממנעי ולא פרקי (which permits us to ‘steal’ the עבד from רבו ראשון) applies only when the slave is redeemed לשם מצוה‎. T HINKING IT OVER Why, when he is פודה לשם מצוה the reason of דלמא ממנעי ולא פרקי is sufficient to ‘steal’ the עבד from רבו ראשון (and set him free); however when he is פודה לשם עבדות then this reason is not sufficient to ‘steal’ the עבד from רבו ראשון‎?

    בין כך ובין כך ישתעבד כדחזקיה‎—In either case he should be enslaved, like חזקיה O VERVIEW רבא explained the ruling of רשב"ג that in any event he remains a slave (even) if he was redeemed לאחר יאוש, for otherwise if he were to be freed then the slaves would turn themselves in to marauders in order that they should be redeemed and set free. תוספות discusses whom the slave must serve. ---------------------------- פירש בקונטרס לרבו ראשון וכן מגיה רבינו תם – רש"י explained that ישתעבד means to רבו ראשון, and similarly the ר"ת edited רבו ראשון in the text – דאי כשפדאו לשם עבד ישתעבד לשני יפיל עצמו לגייסות‎ – For if the rule would be that when he redeemed him to remain an עבד, he would serve רבו שני, the slave would still give himself over to marauders – כדי שירויח לענין מציאה ומתנה דלא קני ליה שני אלא למעשה ידיו – In order that the slave should profit regarding a מציאה and gifts, since רבו שני only acquires the עבד for his מעשה ידיו, but the עבד keeps the מציאה or מתנה – תוספות offers an additional reason why the עבד would be מפיל עצמו לגייסות: ופעמים נמי שהוא שונא לרבו ראשון מתמול שלשום ומפקיע עצמו ממנו‎ – And also occasionally the עבד hates רבו ראשון from previous days and by מפיל עצמו לגייסות the slave will extricate himself from רבו ראשון‎. Therefore we must say that ישתעבד means to רבו ראשון‎. תוספות considers an alternate approach: ומיהו נוכל לומר דלא פליג רבן שמעון בן גמליאל אתנא קמא אלא בפדאו לשום בן חורין‎ – However we can say that רשב"ג only argues with the ת"ק when he redeemed him לשם בן חורין (where the ת"ק maintains he is freed and רשב"ג maintains ישתעבד לרבו שני) however if he was redeemed לשם עבדות then everyone agrees that ישתעבד לרבו שני‎. תוספות explains that (regarding פדאו לשם עבדות) we can disregard the previously mentioned concerns: דמשום דבר מועט לא יפיל עצמו לגייסות: Since the עבד will not be מפיל עצמו לגייסות for a petty amount. S UMMARY רשב"ג can maintain either that if פדאו לשם עבדות he is עובד רבו ראשון (and argue with the ת"ק in both cases), or עובד רבו שני (and argue with the ת"ק only if פדאו לשם בן חורין). This depends if the עבד will gamble for דבר מועט or not. T HINKING IT OVER 1. תוספות maintains (initially) that if he was redeemed לשם עבדות he serves רבו ראשון, for otherwise there is the concern that יפיל עצמו לגייסות, for by רבו שני he will be able to keep מציאה ומתנה‎. Seemingly since legally he should serve רבו שני (for רבו ראשון was מתיאש), and we are only concerned for יפיל עצמו לייסות because he will gain מציאה ומתנה, so let the חכמים enact that in this case the מציאה ומתנה belong to רבו שני, so there will be no concern of יפיל עצמו לגייסות‎? 2. Seemingly when the עבד is contemplating להפיל עצמו לגייסות, he is anticipating that he will be redeemed and freed. Therefore we make the תקנה that (even if נפדה לשם בן חורין, nevertheless) ישתעבד לרבו שני‎. This will prevent the עבד from להפיל עצמו לגייסות‎. How can we even contemplate (regarding נפדה לשם עבד) that the (possible) minor gain of מציאה ומתנה will have any impact on the עבד (once he knows that he will never be freed), especially since he cannot be sure that he will be נפדה לשם עבד‎. How can we explain the initial assumption of תוספות‎?!

    אי לפני יאוש קאמריתו‎—If you are saying before יאוש O VERVIEW רשב"ג (according to רבא) was not sure what the רבנן meant (when they said אם לשום עבד וכו' ואם וכו'); whether they were discussing לפני יאוש or after יאוש‎. He responded to both situations. תוספות clarifies sרבא' view. ------------------------------ תוספות responds to an anticipated difficulty: אף על פי שמסתפק רבן שמעון בן גמליאל בדברי רבנן – Even though רשב"ג is uncertain as to the view of the חכמים; it is possible that they maintain that (even) לפני יאוש, nevertheless if פדאו לשם בן חורין the rule is לא ישתעבד‎ – מכל מקום לא מסתבר ליה לרבא כלל לומר דפליג לפני יאוש: Nevertheless it does not seem logical at all to רבא to assume that the ת"ק argues on רשב"ג לפני יאוש‎. S UMMARY רבא totally negates the concern of ממנעי ולא פרקי‎. T HINKING IT OVER How are we to understand that רשב"ג gave credence that the רבנן (who are his בר פלוגתא) maintain לפני יאוש he goes free, and רבא (who merely has to justify their מחלוקת [not his own logic]) could not bring himself to do so?!

    License: CC-BY-NC

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    אמר רבא ותלי ליה - פירשו בתוספת בשם הרב ר' ברוך תולה עיניו וידיו פשוטות לקבל עד דאמר ליה הכי, וכן מצא בירושלמי. ורש"י ז"ל לא פירש כן. אמר רב יהודה אמר רב נחמן נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד מאי טעמא כיון דתקינו רבנן לא שביק היתירא ואכיל איסורא. וכתב רבינו תם ז"ל דאפילו שבועה לא בעי מהאי טעמא דמסתמא לא שביק היתרא ואכיל איסורא.

    כי אתא לקמיה דרב אמר ליה מידי פרוזבול היה לך ואבד כגון זו פתח פיך לאלם הוא. כלומר אף על גב דאיהו לא טעין, דילמא פרוזבול הוה לי ואבד. ומיסבר סבר דכין דאבד לא מהימן למימר דהוה ליה, הילכך פותחין לו אי הוה ליה ואבד, ואקשינן עליה דרבא מהא דתנן וכן בעל חוב המוציא שטר חוב ואין עמו פרוזבול הרי אלו לא יפרעו ופרקינן תנאי היא דתניא המוציא שטר חוב צריך שיהא עמו פרוזבול וחכמים אומרים אינו צריך. ואף על גב דקיימא לן דסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מכיון דרב קאי כחכמים דברייתא ועביד בה עובדא קיימא לן כמחלוקת דברייתא. ועוד דלא אשכחן אמורא דפליג עליה דרבי יהודה אמר רב [נחמן] הילכך קיימא לן כותיה, וכן פסק הרמב"ם ז"ל, אבל הרב אלפאסי ז"ל לא הביאה בהלכותיו וכתב משנתנו דהמוציא שטר חוב ואין עמו פרוזבול הרי אלו לא יפרעו במקומה בפרק הכותב. וכתב הרמב"ן נ"ר דנראין הדברים שאם טען על מנת שלא אשמיטנו בשביעית הלויתי נאמן מגו דאי בעי אמר פרוזבול היה לי ואבד. וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל. ואפילו כשתמצא לומר אין כותבין פרוזבול כשמואל נאמן לומר כן שהטענה עצמה כדאי להאמינה. מאי טעמא כיון דאיכא תקנתא לא שביק היתירא ואכיל איסורא, השתא בפרוזבול נאמן דאיכא למיחש לא איזדקיקו ליה בי דינא בהך טענה לא מהימן. עד כאן. ונראין הדברים אלא דקשיא לי אמאי איצטריך רב יהודה יתומים אין צריכין פרוזבול רבן גמליאל ובית דינו אביהן של יתומים, דבלאו האי טעמא אין צריכין בפרוזבול דהא טענינן להו מאי דמצי אבוהון למטען במידי דשכיח ומצוי והילכך טענינן להו דילמא פרוזבול היה לו לאביהם או על מנת כן הלוה שלא ישמיטנו בשביעית, אלא דאיכא למימר דמהני היכא דאיכא סהדי דהוו תמן בשעת הלואה ומסהדי דלא אתני מידי וכן נמי לא זזה ידם מתוך ידו עד שמת ולא מסר דבריו ולא כתב פרוזבול ואפילו הכי לא צריכי פרוזבול מאי טעמא רבן גמליאל ובית דינו אביהן של יתומים, ומיהו ביתומים גדולים דלית בהו האי טעמא טענינן להו דלמא היה פרוזבול לאביהם או שמא תנאי היו דבריהם בשעת הלואה שלא ישמיטנו בשביעית. כן נראה לי.

    ולענין פסק הלכה - שמיטת קרקע נוהגת בארץ בזמן הזה לכולי עלמא, מיהו לרבנן נוהגת דבר תורה דקיימא לן קדושה ראשונה ושנייה יש להן שלישית אין להן, וכדמשמע נמי מהא דאמרינן הכא ובריש משקין בשביעית בזמן הזה ורבי היא אלמא לרבנן דאורייתא היא, ולמאן דאמר קדושה שלישית יש להן נוהגת מדבריהם, וכן לרבי ודאי מדבריהם היא כדאיתא הכא ובריש משקין. ואף כשתמצא לומר דרבי סבר שלישית אין להן מיסבר סבר בשמיטה שהיא מדבריהם דהכא שאני [בכת"י: מדבריהם] דכתיב השמט שמוט דמשמע דבשני שמטות הכתוב מדבר. והכי איתא בירושלמי: תמן אמרין אפילו כמאן דאמר מעשות מדברי תורה מודה בשמיטה שהוא מדבריהם דתני וזה דבר השמטה שמוט רבי אמר שני שמיטין שמטה ויובל בשעה שהיובל נוהג שמטה נוהגת מדברי תורה פסקו היובלות שמטה נוהגת מדבריהם, כן אתה למד מן הירושלמי הזה דאף בזמן שאין היובל נוהג כלל שמטה נוהגת מדבריהם, ואמרינן בסנהדרין מכריז רבי ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא. וכן משמע מעובדא דריש לקיש דהתם. ואמרינן נמי בפסחים (נא, ב) אמר ליה רבה בר בר חנא לבריה לא תאכל ספיחי כרוב לא בפני ולא שלא בפני. וכיון דנהגא שמטת קרקע מדבריהם ממילא שמעינן דאף שמטת כספים נוהג בכל מקום מדבריהם, ואמרינן נמי בירושלמי רבי יוסה אומר וזה דבר השמטה שמט בזמן ששמטה נוהגת בארץ מדבר תורה השמט כספים נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ מדבר תורה בזמן שהשמטה נוהגת בארץ מדבריהם השמט כספים נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ מדבריהם. וכן הדין נותן דהשמט כספים חובת הגוף הוא ואין חלוק בין בארץ ישראל לחוצה לארץ, ודינו דרבנן דבי רב אשי ורבה ואביי דכולהו בחוצה לארץ הוו משמטי ובזמן הזה הוו וכן רב נחמן דאמר איישר חילי אקיימיניה ושמואל נמי דאמר אין כותבין פרוזבול אלא בבי דינא דסורא או בבי דינא בנהרדעא ורב נמי דכי אתא לקמיה הוה אמר להו מידי פרוזבול היה לך ואבד וחוצה לארץ הוה. וכן דעת הרב אלפאסי ז"ל שכתב סוגיא זו בהלכותיו. וכן דעת רש"י בפרק קמא דעבודה זרה כשמעתא דאיטעינא. והגאונים ז"ל כך הסכימו שהשמט כספים נוהג בכל זמן ובכל מקום. אבל הראב"ד ז"ל כתב דאין השמט כספים נוהג בזמן הזה לפי שהלכה כרבי דאמר אין שמטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג. ותדע לך שהסוגיא כולה הולכת בדיני השמטה להקל בפרוזבול. ואי כרבנן דאמרי בשביעית דאורייתא בשל תורה הלך אחר המחמיר, וכיון דקיימא לן שהשמטה תלויה ביובל לדבר תורה מדבריהם אינה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג מדבריהם, וכי היכי דתקון רבנן זכר לשביעית הכי נמי תקון זכר ליובל, ואי אפשר דתקון לזה ולא תקן לזה לפי ששניהם תלויין זה בזה, והיובל טעון קדוש בית דין ובימי רבותינו ז"ל היה בית דין קבוע בארץ ישראל ותוקעין ומשלחין עבדים ושדות חוזרות לבעליהן זכר ליובל. ולפיכך היתה שמטה נוהגת מדבריהם בין בעבודת קרקע בין בהשמטת כספים, אבל עכשיו שאין שם בית דין שמקדשין אותו ואין תוקעין ואין משלחין עבדים אין היובל נוהג כלל שאלו הדברים מעכבין ביובל כדאיתא במסכת ראש השנה, וכיון שבטל היובל בטול גמור ואינו נוהג אפילו מדבריהם אף השמטה אינה נוהגת כלל ואפילו מדבריהם לא בעבודת קרקע ולא בהשמטת כספים. וזה קשה ממה שאמרו בירושלמי שכתבתי למעלה פסקו היובלות שמטה נוהגת מדבריהם. ולא אמרו בזמן שהיובל נוהג מדבריהם, ועוד דבימי רב אשי כבר בטלו מומחין מארץ ישראל ובזמן הזה היה, ואפילו הכי היה השמט כספים נוהג בדורו כדאמרינן רבנן דבי רב אשי מסרו מילייהו להדדי, ועוד שמימי רבי הלל הנשיא שתיקן סדר המועדות וקדשן לדורות על פי סדר העיבור שאנו מונין בו שוב לא היה בארץ ישראל בית דין ראוי לקדש וכל שכן בימי רבנן בתראי ואף על פי כן היו כותבין פרוזבול ומוסרין דבריהם לבית דין. וכזה השיב עליו הרמב"ן נ"ר. ואף הרב ז"ל חזר בו במסכת עבודה זרה בפרק קמא ואמר קמשמע לן רב הונא דשמטת כספים נוהגת אף על פי שאין שמטת קרקעות נוהגת דלא סבירא לן כרבי, ואי נמי סבירא לן כותיה נהי דמדאורייתא לא נהגא מדרבנן מיהא נהגא ואפילו בחוצה לארץ. עד כאן. ולענין כתיבת פרוזבול כתבינן בכל בי דינא אף על גב דלא אלים כבי דינא דסורא ונהרדעא. ותדע לך דהא רבנן דבי רב אשי מסרי מילייהו להדדי, ואי אפשר דכולהו רבנן דבי רב אשי אלימי לאפקועי ממונא ושמואל דאמר הכי אזיל לטעמיה דאמר איישר חילי אבטליניה ואנן כרב נחמן סבירא ליה דאמר אקיימיניה, ואף על גב דלא איפשט אי לדריה תקון אי לדרי עלמא תקון כיון דחזיא לכולהו רבנן דבי רב אשי דמסרי מילייהו להדדי, כותייהו עבדינן דסבירא להו דכי תקין הלל בכל בי דינא תקון ואף על גב דלא אלים. ועוד שמעינן לה מדרבי יהודה אמר רב דאמרי לא שביק היתרא ואכיל איסורא דאם איתא מאן לימא לן דאזדקיקו לבי דינא אלימתא וכי אקשינן ממתניתין דהמוציא שטר חוב ואין עמו פרוזבול הרי זה לא יפרעו אמאי לא פרקינן הכא במאי עסקינן באתרא דליתא בי דינא דאלים, אלא שבזו יש לומר דמתניתין סתמא קתני ואין עמו פרוזבול לא שנא באתרא דאיכא בי דינא לא שנא באתרא דליכא בי דינא, ואי נמי דאפילו למאן דבעי בי דינא דאלים לאו כבי דינא דסורא ונהרדעא קאמר אלא בי דינא רבה באתריה ויפתח בדורו כשמואל בדורו ובי דינא באתריה כרב אמי ורב אסי באתרייהו. וכן דעת רבינו תם ז"ל. ומכל מקום ממאי דכתבינן ודאי משמע שפיר דכל בי דינא כתיב פרוזבלא ושפיר דמי. וכן נראה דעת הרב אלפאסי ז"ל שכתב דין פרוזבול סתם. אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע ואם אין לו קרקע מזכהו בתוך שדהו כל שהוא וכותב וכל שהוא זה אפילו ראוי לנעוץ בו מחט, כדמשמע בפרק קמא דקדושין (כו, ב) גמרא נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות ובבבא בתרא בסוף פרק לא יחפור (בבא בתרא כז, ב) השאילו לו מקום לתנור או לכיריים כותבין עליו פרוזבול היה לו עציץ נקוב כותבין עליו פרוזבול אין לו קרקע אבל לערב יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול אין לו ולא לערב אבל לחייב לו יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול מדרבי נתן דאמר מוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו וקיימא לן כרבי נתן והרב אלפאסי ז"ל כתבה בהלכות. סיים לו שדה בהלואתו ואפילו באפותיקי מפורש משמט כרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דלא משכחי משכונת קרקע דלא תשמט אלא באתרא דלא מסלקי דדמיא לזבוני כדאיתא בפרק איזהו נשך. והרמב"ם ז"ל כתב דאינו משמט וכבר כתבתי למעלה דאינו מחוור. הלוהו על המשכון אינו משמט משום דקני ליה כדרבי יצחק דכתיב ולך תהיה צדקה.

    במאי עסקינן אילימא לפני יאוש לשם בן חורין אמאי לא ישתעבד - פירוש, דמשמע להו דלא ישתעבד לרבו ראשון קאמר. ואלא לאחר יאוש לשום עבד אמאי ישתעבד, כלומר לרבו ראשון דכולה מתניתין לראשון משמע להו והילכך קא מקשי ואזיל לומר שכבר יצא לחרות כדאמרינן לקמן המפקיר עבדו יצא לחירות אלא שצריך גט שחרור. ומיהו רבו שני אפשר לו להשתעבד בו דהא קני ליה משבאי, ושבאי גופיה קני ליה למעשה ידיו כדאיתא בסמוך, אלא דכולה מתניתין לרבו ראשון משמע להו כדפרישית ואפשר נמי דהאי מקשה סבירא ליה דשבאי לא קני לה אפילו למעשה ידיו דאינהו מינן כלל כלל לא קנו, והכי משמע לכאורה מדאמרינן לקמן ולרבא דאמר לאחר יאוש ולרבו שני ממאן קני ליה משבאי שבאי גופיה מי קני ליה. אלמא מדאמרינן ולרבא ולא אמרינן ולרבו שני מי משתעבד סתם שמע מינה דליכא מאן דסבירא ליה דאפשר להשתעבד לרבו שני אלא רבא בלחוד ולישנא דמתניתין מכרעא להו הכי מדקתני סתם משתעבד ולא ישתעבד ולא חלק בדבר דאלמא לא ישתעבד כלל קאמר לא לראשון ולא לשני, אלא דקשיא לי דאם כן תקשי להו קרא דכתיב וישב ממנו שבי דמינה גמרינן (לח, א) דשבאי קני ליה למעשה ידיו אפילו מינן, ואם כן אף הקונה ממנו אמאי לא ישתעבד בו, ואפשר לומר דאינהו לא דרשי ליה לקרא דוישב ממנו שבי לומר דנכרי ישראל קנה אלא קרא ספור ענין ומאורע שהיה קאמר כהרבה פסוקים שבכתוב.

    אמר אביי לעולם לפני יאוש לשום עבד ישתעבד לרבו ראשון לשום בן חורין לא ישתעבד לא לרבו ראשון ולא לרבו שני, לרבו שני לא דהא לשום בן חורין פרקיה, לרבו ראשון נמי לא דילמא מימנעי ולא פרקיה, דקסבר תנא קמא דאין מצוה לפדות את העבדים, ומיהו תקנה התקינו לפדותן כדי שלא ישתקע בידי נכרי ולא ליפקע ממצות. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל לקמן (גיטין לח, א) גבי אמתא דפרקא תרמודא. ושמא נאמר דאף תנא קמא סבירא ליה דמצוה לפדות את העבדים כבני חורין מדמתקני תקנתא ואפקעינהו מרבן ראשון כי היכי דלא למנעי מליפרקינהו, והא דאהדר להו רבן שמעון בן גמליאל כך כשם שמצוה לפדות את בני חורין כך מצוה לפדות את העבדים, לאו למימרא דתנא קמא סבירא ליה דאין מצוה לפדותן אלא דתנא קמא חייש דילמא טעו אינשי ואתו למימר דאין מצוה לפדות את העבדים, ואמר להו רבנן שמעון בן גמליאל דכולי עלמא ידעי דמצוה לפדותן ולא מימנעי ופרקי להו והילכך שבקינן להו בדינייהו. כן נראה לי. ובירושלמי אמרו הדין תנאה קדמאה סבר מצווין הם לפדות את בני חורין ואין מצווין לפדות את העבדים. ותמיהא לי למה הוצרך אביי להאריך בלשונו כל כך ולומר לשם עבד ישתעבד לרבו ראשון לשם בן חורין לא ישתעבד לא לרבו ראשון ולא לרבו שני וכו', דהא אנן לא הוה קשיא לן אלא לשם בן חורין אמאי לא ישתעבד לרבו ראשון, והוה ליה למימר לעולם לפני יאוש ולשם בן חורין לא ישתעבד דילמא מימנעי ולא פרקי [בנדפס: אפילו לשם עבד דידהון ישתעבד לרבו שני דאי לא מימנעי ולא פרקי] ונראה לי דאיצטריך כי היכי דלא תימא דכיון דחיישינן דילמא מימנעי ולא פרקי, אפילו לשם עבד דידהו ישתעבד לרבו שני דאי לא מימנעי ולא פרקי ופקע עבד ממצות ביד נכרי קא משמע לן אביי דאף על גבי דפדאוהו לשם עבד דידהו ישתעבד לרבו ראשון דאין כאן חשש שמא ימנע ולא יפדה דכיון שהוא פודה לשם עבד בין כך ובין כך יפדנו. אבל מי שנדבו לבו לפדות לשם בן חורין [בנדפס: ולמצוה] אם אתה אומר לו שלא הועילו מעשיו להוציאו לחירות אף הוא נמנע ולא יפדה. כן נראה לי.

    רבא אמר לעולם לאחר יאוש וכו' רבן שמעון בן גמליאל אומר בין כך ובין כך ישתעבד כדחזקיה. כך רבינו חננאל ז"ל גריס. ויש מי שפירש ישתעבד לרבו שני קאמר דלרבו ראשון לא דהא לאחר יאוש הוא אבל לרבו שני משתעבד דכיון דמשתעבד ליכא משום שמא יפיל עצמו לגייסות דהא משתעבד מה לי הכא ומה לי הכא. וליכא למימר נמי שמא יפיל עצמו לגייסות שיאמר השני נח לי, דהא לא ידע מאן פריק ליה. וזה אינו מחוור, דהיאך אפשר לומר דזה שפדאו לשם בן חורין ישתעבד בו ובמה קנאו, ועוד דודאי אכתי איכא משום דחזקיה שהרי זה מפני שרוצה בהפסדו של ראשון מפיל עצמו לגייסות אף על פי שאינו יודע שבאי גופיה אם נח אם קשה ומי שיפדנו אם לשם בן חורין אם לשם עבד יפדנו וירדנו בפרך אלא מחמת קטטה שהיתה לו עם רבו מקיים בנפשו תמות נפשי עם פלשתים, ועוד דלקמן בשמעתין דמקשינן דרבי יוחנן אדרבי יוחנן לא מיסתגיא קושיין שפיר לפום הדין פירושא. ובתוספות מפרשים לשם עבד ישתעבד לרבו שני, לשום בן חורין ישתעבד לרבו ראשון. וגם זה אינו מחוור לפי מה שכתבתי. אבל רש"י ז"ל פירש דבין כך ובין כך ישתעבד לרבו ראשון וכן כתב רבינו אלפאסי ז"ל בהלכות וזה פירוש נכון ומחוור. וגם רבינו תם ז"ל הגיה בספרים בין כך ובין כך ישתעבד לרבו ראשון. וכן נראה לי מן התוספתא דתנינן בתוספתא דמכילתין עבד שנשבה ופדאוהו אם לשם עבד ישתעבד ורבו נותן את דמיו ואם לשם בן חורין לא ישתעבד ואין רבו נותן את דמיו רבן שמעון בן גמליאל אומר בין כך ובין כך ישתעבד ורבו נותן את דמיו.

    שבאי גופיה מי קני ליה אין קני ליה למעשה ידיו - כתב הראב"ד ז"ל קשיא לי טובא, היכי קני לו למעשה ידיו ואי קאי בהדיה בדינא מי לא אפיק ליה מתותי ידיה ומי מצי אמר ליה הא קניתי ליה בחזקה, ואי עריק מיניה מי מצי לאהדוריה בדינא, ואגב אונסא הוא דמשתעבד ביה, מעתה האי ישראל דזבניה מיניה לשם עבדות אמאי ישתעבד בו, דמשמע דמדינא קאמר, ליקום בהדיה בדינא וליפוק דהאי ישראל לא אנס הוא ומדינא ליכא עליה ולא מידי, ולא העלה התירוץ לקושיא זו כלל. אבל הרמב"ן נ"ר תירץ דמשום יאוש בעלים נגעו בה דכיון דנתיאשו בעלים ממנו זכה נכרי בגופו למעשה ידיו, דעבד עצמו לא זכה במעשה ידי עצמו ביאוש בעלים לפי שלא פקע ממנו אלא קנין פירות אבל גט שחרור הוא צריך. ושבאי הא קני ליה למעשה ידיו משעה ראשונה והילכך אף הקונה ממנו קונה הוא ממנו למעשה ידיו. למה זה דומה לגוזל בהמה או כלים ומכרן לאחר יאוש בעלים דקנה כאלו קנה מבעלים ראשונים אבל לשמואל דאמר המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור לא קני ליה שבאי שהרי משעת יאוש זכה עבד בעצמו והרי הוא בן חורין גמור ואין נכרי קונה ישראל גמור כי אם ברצונו ובדעתו והלכך אף הפודאו ממנו לא ישתעבד בו שהרי שבאי גופיה לא קני ליה. והיינו אמתיה דשמואל לקמן. ולפי פירוש זה קרא דכתיב וישב ממנו שבי לאו בישראל גמור משתעי אלא בעבד כנעני וכן פירש הוא נ"ר בפרק קמא דקדושין, והיינו דכתיב שבי כלו' ששבה מהם מה שנשבה בידן של ישראל, וכן אמרו ז"ל ששפחה כנענית היתה. ומיהו לישנא דגמרא משמע דאפילו ישראל גמור קונה בחזקת שביה וכדאמר אשכחן נכרי נכרי נכרי ישראל מנא ליה דכתיב וישב ממנו שבי. ואפשר דעבד כנעני קאמרינן שאף הוא ישראל הוא דשייך במצות כנשים ועליה קא אתינן אי קני ליה שבאי. וכן פירשו רוב המפרשים ואין [בנדפס: ואף] בפירוש רש"י ז"ל שבידינו כתוב כן. ואינו מחוור, כמו שאני עתיד לכתוב בסמוך בסייעתא דשמיא. וקשיא לי אשמעתין לפי מה שראיתי לרש"י ז"ל ולקצת המפרשים נוחי נפש דנראה מדברי כולם דלכולי עלמא שבאי לא קני ליה אפילו למעשה ידיו אלא לאחר יאוש, ולפום כן לפני יאוש אפילו פדאו לשם עבד ישתעבד לרבו ראשון ולא לרבו שני וכדאמר אביי לעיל. ורבא נמי לא קאמר לשם עבד ישתעבד לרבו שני אלא בלאחר יאוש. ותמיהא לי דאדרבה משמע לי לכאורה דלרבא דאמר דשבאי קני ליה משעת שביה הוא דקני ליה ואפילו לפני יאוש, ותדע לך דהא אתיא לדמויי חזקה לכספא וכשם דבכספא קני ליה לאלתר הכי נמי קני ליה בחזקה לאלתר. ועוד דהא משמע דחזקה דישראל כחזקה דנכרי וחזקה דנכרי בנכרי לאלתר היא ותדע לך דהא מעמון ומואב טהרו בסיחון ילפינן לה וההיא בקרקע היא וקרקע בעלמא אינה נגזלת ולא שייך בה יאוש, ואם כן חזקה בגופו נמי דמייתי מינה אפילו קודם יאוש הוא, דרחמנא אמר דליקני בחזקת מלחמה, ועוד דלא שייך יאוש אלא בממונו אבל בגופו לא שייך יאוש וכדאמרינן בבבא קמא פרק מרובה (בבא קמא סח, ב) גנבה בנפש תוכיח שאין יאוש לבעלים, אלמא אף גופו בחזקה לאלתר קני ליה. ומינה דישראל נמי לאלתר קאני ליה בחזקה דמדקאמר אשכחן נכרי נכרי ישראל מנין ודאי משמע דישראל דומיא דנכרי וזה וזה לאלתר בחזקה דומיא דכספא. ועוד דקרא דוישב ממנו שבי מי כתיב בה יאוש, אלא אדרבה משמע דמשעה ששבאו נעשה שבי דידיה, והא דאוקי רבא מתניתין בלאחר יאוש לאו משום לשם עבד ישתעבד מוקי לה דלאחר יאוש דאפילו לפני יאוש נמי ישתעבד לרבו שני דה קניא משבאי, אלא משום דקתני לשם בן חורין לא ישתעבד קא מוקי לה בלאחר יאוש, דאי בלפני יאוש ישתעבד לרבו ראשון דכיון דלפני יאוש הוא אכתי רשות אדון ראשון עליו וקנין שבאי קא פקע מיניה וחוזר הוא אצל רבו ראשון, הא למה הדבר דומה לאיש שקנה עבד למעשה ידיו לזמן וחזר לוקח ומחל על מעשה ידיו תוך זמן למי משתעבד לא לרבו ראשון. ומעתה מה שהקשה הראב"ד ז"ל אינו קשה כלל דודאי אם לקחו במלחמה קנאו ולא קאי בהדיה בדינא ודיינא שאינו דומה חזקת מלחמה למחזיק בו בגזל, ותדע לך דאלו באת לדמות חזקת מלחמה לחזקת גזילה היאך טהרו עמון ומואב בסיחון, וכשעמדו בדין עם יפתח אילו לא היה סיחון זוכה עמהם בדין אף ישראל שטהרום בו היו מתחייבין בדין דלא עדיפי ממאן דאתו מחמתיה. ובודאי בגזל לא קנאו וכדאמרינן בסוכה בפרק לולב הגזול (סוכה ל, ב) אמר להו רבא להנהו אבונכרי כי זבניתו אסא מנכסים ליגזזו אינהו דסתם נכרים גזלי ארעתא נינהו כי היכי דלהוי יאוש בידייהו דידהו ושנוי רשות בידייכו דידכו, אלמא כל שהוא במחובר ליכא יאוש ולא קנאו וישראל שקנאו ממנו וגזזו הוא בעצמו גזל הוא בידו, אלא ודאי כדאמרן דכל שלקחו בחזקת מלחמה בין גופו בין ממונו קנאו שהתורה זכתה לו ואם ברח ממנו גם הוא קנה עצמו בן חורין ממנו. [בכת"י: בין בגופו בין בממונו].

    Babylonian Talmud · folio map

    Gittin 37b

    Gittin 37b. The full printed text of this folio side - 19 numbered segments, about 511 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Gittin 37b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026