Gittin 12b

להעדפה מזונות מרווחין יותר מה שאין דרך בעליו להאכילו:

דלשבח עבדיה בגוף בריא:

בפחות פחות משוה פרוטה עד שלא תצטרף הפרוטה יפרענה דלא חייל הקדש אפחות משוה פרוטה:

ה"נ מסתברא דבמעלה לו מזונות קאמר:

דאי לא עבד מאן פלח ליה שמאחר שאין עושין לו מאכל מה יאכל העבד הזה מי יעבדנו ומי יזמן לו מזונות:

אי אמרת בשלמא הך דלעיל דקאמר רב דחל הקדש:

במעלה לו מזונות קאמר ואין יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך:

והא דקאמר לא חייל הקדש בשאינו מעלה שפיר:

ולימא ליה הקדש עד האידנא כולי‎—And הקדש should say to him, until now, etc. O VERVIEW The גמרא initially proved from the ruling of רב (that המקדיש ידי עבדו, the עבד must borrow in order to eat) that the master has a right to tell the slave עשה עמי ואיני זנך‎. The גמרא rejected this proof, for רב may be discussing a case where the master is feeding the slave, and the slave is borrowing in order to eat more than necessary. The גמרא asked that הקדש should prevent him from working to pay off the loan in order to eat extra. תוספות explains why when we initially assumed that the master is not feeding him, there was no thought that הקדש should also prevent him from working to pay off the loan. ---------------------- לענין עשה עמי ואיני זנך ניחא דלא אמר ליה הקדש הכי – Regarding the presumed rule of עשה עמי ואיני זנך, it is understood why הקדש does not say this to the slave – אף על גב דרבו מצי אמר ליה‎ – even though his master can tell the slave עשה עמי ואיני זנך‎. The reason הקדש does not tell the slave עשה עמי ואיני זנך, is – משום דפשיטא דהקדש ניחא ליה שלא ימות עבדו ברעב: Because it is obvious that הקדש prefers that its slave should not die of hunger. S UMMARY הקדש has no interest in telling its slave עשה עמי ואיני זנך‎. T HINKING IT OVER Can הקדש tell the slave עשה עמי ואיני זנך (if the master can)?

פחות משוה פרוטה‎—Less than the value of a פרוטה O VERVIEW The גמרא explained that the handiwork of the עבד does not become הקדש because he works each time for the value of less than a פרוטה (which cannot become הקדש [according to רש"י]). The עבד can pay off his loan piecemeal. תוספות disagrees with פירש"י and offers an alternate explanation. ----------------------- פירש בקונטרס דאין הקדש חל על פחות משוה פרוטה‎ – רש"י explains that הקדש cannot take effect on anything which is less than the value of a פרוטה‎. Therefore the handiwork of the עבד (which is less than a שוה פרוטה, each time he works) does not become הקדש‎. תוספות disagrees with פירש"י: והקשה רבינו יצחק דתנן בהזהב (בבא מציעא דף נה, א) חמש פרוטות הן – And the ר"י asked on פרש"י, for he have learnt in a משנה in פרק הזהב, ‘There are five פרוטות’; however according to רש"י here – ליתני שש פרוטות הן דאין הקדש חל על פחות משוה פרוטה‎ – The משנה should teach ‘there are six פרוטות, since (according to רש"י) הקדש cannot take effect on a פחות משוה פרוטה‎. Since the משנה only mentions five this proves that הקדש is חל on a פחות משוה פרוטה‎. תוספות offers his explanation why the מעשה ידיו of the עבד does not become הקדש: ואומר רבינו יצחק דהכא היינו טעמא‎ – And the ר"י explains that here the reason the מעשה ידיו do not become הקדש is because – שאין בדעתו של מקדיש שיחול על פחות משוה פרוטה: It was not the intent of the מקדיש that the הקדש of מעשה ידי עבדו should take effect on less than a שוה פרוטה‎. S UMMARY רש"י maintains that הקדש is not חל on a פחות משו"פ; while תוספות maintains הקדש is חל on a פחות משו"פ unless the מקדיש has no intent that it should be חל on a פחות משו"פ. T HINKING IT OVER תוספות explains that it is not the intent of the מקדיש that the הקדש should be חל on a פחות משו"פ. However the owner was מקדיש the hands of his עבד (he was not מקדיש the מעשה ידיו of his עבד), so what effect should his intent have; since the ידים are הקדש, then whatever he does should become הקדש (even if it is פחות משו"פ‎?!

שבתו ורפואתו לרבו‎—His unemployment and healing go to his master O VERVIEW ר' יוחנן ruled; if one chops off the hand of his friend’s slave, he is liable to pay the master שבתו and רפואתו and the slave is supported from צדקה‎. The גמרא derives from this ruling that the master can tell the slave עשה עמי ואיני זנך‎. Our תוספות discusses the other obligations of נזק, צער and בושת which a מזיק normally has to pay. -------------------- שבתו היינו שבת קטנה וגדולה דהיינו נזק – The word שבתו includes both the minor שבת (which is his temporary unemployment) and major שבת which is the damage that was done to the עבד‎. והוא הדין צער ובושת לרבו‎ – And the same rule applies to צער (pain) and בושת (shame); they also belong to his master. תוספות qualifies that בושת belongs לרבו, only – לרבנן דרבי יהודה דאמרי בהחובל (בבא קמא דף פז, א) דיש לעבד בושת‎ – According to the רבנן who argue with ר"י and maintain that there is a בושת payment for shaming an עבד‎. According to ר"י there is no בושת payment at all. תוספות explains why ר"י does not mention צער (and בושת): ולא נקט להו משום דאין חידוש שהן לרבו‎ – And ר"י did not mention צער ובושת because there is no novelty that they belong to his master – אבל בשבתו קא משמע לן דאף על גב דשקיל הרב שבת דידיה לא מיחייב במזונותיו‎ – However concerning שבת (even though there is no חידוש that it belongs לרבו), ר"י is teaching us that even though the master takes the שבת of the עבד, nevertheless, the master is not obligated to feed the עבד‎ – דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך – Because the master can say to the slave עשה עמי ואיני זנך‎. תוספות anticipates the following difficulty: והא דפריך בסמוך שבתו פשיטא‎ – And that which the גמרא shortly asks; ‘it is obvious that שבתו belongs לרבו’! תוספות responds: הכי פירושא פשיטא דשבתו לרבו אף על פי שלא יזוננו‎ – This is the explanation of the question; it is obvious that שבתו belongs לרבו even if the master will not feed the עבד‎ – כיון דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי כולי‎ – Since the master can tell the slave עשה עמי, etc. so therefore – ולא הוה ליה לרבי יוחנן למינקט קוטע יד עבדו של חבירו‎ – ר"י should not have mentioned the case of chopping off the hand of his friend’s slave – אלא הוה ליה למימר בהדיא יכול הרב לומר לעבד כולי אם לא בא להשמיענו דבר אחר – But rather ר"י should have stated explicitly that יכול הרב לומר לעבד, etc., unless he wants to teach us an additional concept (besides יכול הרב לומר לעבד עשה עמי וכו') – ומשני דנקט קוטע יד עבדו לאשמעינן חידוש שני‎ – To which the גמרא responds that he mentioned קוטע יד עבד to let us know a second חידוש (besides יכול הרב לומר לעבד וכו'), which is – דרפואתו לרבו דהיינו צער דסמא חריפא‎ – That his healing profit also belongs to his master, which is the pain of the sharp medicine – כדמסיק דהוה אמינא שיהא לעצמו כמו רפואתו שהיא לעצמו‎ – As the גמרא concludes, that I would have thought that the profit of סמא חריפא should belong to the slave, just as the healing goes to the slave, similarly גם כשיסבול צער כדי להרויח שכר רפואתו יהא לעצמו‎ – When he suffers pain to gain the profit of his healing it should also belong to the slave. The חידוש of ר"י is that the master receives this profit as well. אבל צער קטיעת היד פשיטא דלרבו ולהכי לא תני וכן לבושת‎. רבינו יצחק: However the pain the slave endured by the chopping of his hand, that obviously belongs to the master and therefore ר"י did not teach it and similarly with בושת‎. The above is the view of the ר"י. S UMMARY צער and בושת obviously belong to the master. נזק and שבת also belong to the master however the חידוש is that the master need not feed him. The reason for mentioning קוטע יד עבדו is that the master retains the שכר of צערא דסמא חריפא‎. T HINKING IT OVER The גמרא asks that שבתו is פשיטא, so why mention it. The גמרא answered רפואתו אצטריכא ליה‎. If the reason he mentions שבתו is [only] because of רפואתו, why did he not mention (instead) צערו and say that רפואתו איצטריכא ליה, just as we say regarding שבתו‎?! 2. Why did not the גמרא prove that יכול הרב וכו', from the fact that ר"י mentioned שבתו לרבו and not צערו ובושתו‎? This indicates that there is a חידוש by שבתו that יכול הרב וכו'; however there is no such חידוש by צערו ובשתו‎!

שמע מינה יכול שמע מינה‎—We indeed derive from this that he can O VERVIEW The גמרא concluded that ר' יוחנן maintains that the master can tell his slave עשה עמי ואיני זנך‎. Our תוספות explains how we can reconcile this view of ר"י with the previously mentioned מחלוקת between רשב"ג and the רבנן‎. ------------------------ תוספות asks: ואם תאמר רבי יוחנן היכי מוקי פלוגתייהו דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן דלעיל – And if you will say; how will ר"י establish the previous מחלוקת between רשב"ג and the רבנן‎? תוספות explains his question – דלא מצי למימר דפליגי דמר סבר יכול ומר סבר אינו יכול כדפריך לעיל – For we cannot say that the argument is that the רבנן maintains that the master can say עשה עמי and רשב"ג maintain he cannot, for the גמרא already refuted this interpretation – ואי כדאסיקנן לעיל דאמר צא מעשה ידיך במזונותיך ובשני בצורת לא ספיק כולי‎ – And if we will interpret their מחלוקת as the גמרא concluded previously that the master told the slave צא מעשה ידיך במזונותיך but that is not sufficient to support the עבד in שני בצורת, etc. אם כן לכולי עלמא אינו יכול – If that indeed is their מחלוקת then it turns out that everyone (the רבנן and רשב"ג) agrees that the master cannot say עשה עמי וכו', which is the opposite of sר' יוחנן' ruling. תוספות answers: ויש לומר דאף על גב דבשאר שנים יכול בשני בצורת אינו יכול‎ – And one can say; that even though generally by other years (not hunger years) the master can say עשה עמי וכו', however during hunger years he cannot say עשה עמי‎. The reason for this is – דבשאר שנים ימצא מרחמים יותר כשיחזור על הפתחים מבשני בצורת: because in ‘other years’ (not hunger years) he will find more merciful people to help him when he goes from door to door, than he will find בשני בצורת‎. S UMMARY Even if we maintain יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואני זנך, however this does not apply to hunger years. T HINKING IT OVER According to the מסקנא of תוספות what is the מחלוקת between רשב"ג ורבנן, and what do they maintain regarding whether יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך or not?

רפואתו דידיה הוא‎—His healing belongs to him O VERVIEW The גמרא asks how can we say that רפואתו לרבו when ‘we know’ that the master must heal the slave. תוספות will reconcile our גמרא with a contradicting משנה‎. --------------------- תוספות anticipates a difficulty: והא דתנן בפרק החובל (בבא קמא פז, א) בעבד כנעני שלו פטור מכולן‎ – And regarding this which the משנה teaches in פרק החובל that if one wounds his own עבד כנעני, he is exempt from all payments (seemingly) including ריפוי that he is not obligated to heal his עבד‎. Why does the גמרא here simply assume that רפואתו דידיה הוא, meaning that the payment for healing the עבד must be used to heal the עבד‎? תוספות responds: שמא יש לחלק דאף על גב דכשחבל בו אחר נותן רפואתו לעבד הוא שחבל בעבדו לא מיחייב‎ – Perhaps we can differentiate between the two cases, that even though when another person wounded his עבד, he pays the רפואה to the עבד, however when the master wounds his עבד, the master is not obligated to pay for his רפואה‎. תוספות offers an alternate solution: אי נמי דאי עביד ליה סמא חריפא דפטור מן המותר כדאמרת הכא: Or you may also say; that the משנה when it says that the master is פטור it means that if the master healed him with a strong medicine (which reduced the cost of healing), the master is exempt from paying the עבד the rest of the expense that it could usually cost if regular medicine was used. This would be in agreement with what the גמרא states here. S UMMARY A master who wounds his own slave is either completely exempt from healing him, or is exempt from paying the difference when a סמא חריפא is used. T HINKING IT OVER What is the logic of differentiating between another who wounds the עבד and the master who wounds his עבד‎?

שאם היה עבד כהן פוסלו מן התרומה‎—For if he was the slave of a כהן he disqualifies him from תרומה O VERVIEW ר' מאיר explained that it is a חוב for an עבד to be freed if his master was a כהן, for he can no longer eat תרומה‎. This חוב applies only by an עבד כהן, however ר"מ maintain that it is a חוב for every עבד to be freed. תוספות explains why ר"מ chose this חוב and not a more universal חוב which applies to all עבדים‎. ----------------------- תוספות asks: ואם תאמר טפי הוה ליה למנקט לפי שאוסרו בשפחה דשייך אף בעבד ישראל‎ – And if you will say; it would have been better for ר"מ to mention a different חוב; namely, since he is now forbidden to be with a שפחה, for this חוב is applicable even by an עבד of a ישראל (not only by an עבד כהן)! תוספות answers: ויש לומר דלדבריהם קאמר להו דסברי אדרבה הרי מתירו בבת חורין: And one can say; that ר"מ could not mention the חוב of שפחה, for he was responding to the words of the רבנן who maintain on the contrary (that leaving the שפחה is no חוב), for his freedom permits him to be with a בת חורין (a Jewish woman). S UMMARY The חוב of איסור שפחה is offset by the היתר of a בת חורין (according to the רבנן). T HINKING IT OVER 1. According to ר"מ is it a חוב for an עבד ישראל to be freed? Why? 2. Why did not תוספות answer that the reason of פוסלו מן התרומה has an advantage over אוסרו בשפחה, because it applies to an עבד קטן and שפחה of a כהן‎?

השבתוני על המזונות‎—You answered me regarding his sustenance O VERVIEW The dialogue between ר"מ and the חכמים is as follows: ר"מ maintains that if he is an עבד כהן it is a חוב for him for he loses his תרומה rights. The חכמים respond this is not a חוב for the master can withhold his food completely. ר"מ then responded, ‘ומה אלו עבד כהן שברח וכו'’. The גמרא explained that ר"מ meant (in this last response) השבתוני על המזונות מה תשיבוני על התרומה‎. Seemingly this is not understood, for תרומה is מזונות; how is ר"מ differentiating between the two? תוספות resolves this issue. ----------------------- רבנן שהשיבו לו ומה אם ירצה שלא לזונו רשאי היו סבורין הא דקאמר רבי מאיר‎ – The רבנן who replied to ר"מ, saying; ‘ and what if the master does not want to feed the slave, he is permitted to do so’; they (the רבנן) thought that this which ר"מ argued – שאם היה עבד כהן פוסלו מן התרומה הוי חוב לו‎ – That if he was a slave of a כהן the freedom would disqualify him from תרומה which is a חוב for the עבד, the רבנן thought that the reason ר"מ maintains that it is a חוב for the עבד, is – לפי שנותן לו הרב מזונות בריוח בשביל שיש תרומה הרבה לכהנים‎ – Because the master gives him an abundance of food since the כהנים possess much תרומה and now that he is free the עבד will no longer have this much food – או משום שיש מצוה באכילת תרומה – Or (another reason why the חכמים thought that it is a חוב according to ר"מ) because there is a מצוה to eat תרומה (and once he is freed the עבד will no longer have this מצוה); this is what the רבנן assumed – ומשום הכי מהדרי ליה ומה אם ירצה שלא לזונו – And therefore they replied to ר"מ; but what if he chooses not to feed him at all?! וקאמר להו רבי מאיר השבתוני על המזונות מה תשיבוני על התרומה‎ – And ר"מ responded to the חכמים, ‘ you answered me concerning his sustenance, what will you answer me regarding תרומה, meaning – שאפילו לא ירצה הרב לזונו יש חובה‎ – That even if the master will not want to feed the עבד (as you claim) nevertheless there is a חוב for the עבד in becoming free – דמכל מקום מוצא העבד לקנות תרומה בזול יותר מן החולין – Because in any event (even if the master does not feed him), the עבד finds that it is cheaper to buy תרומה than to buy חולין‎ – וגם חולקין לו על הגורן לרבי יוסי דאמר (כתובות דף כח, ב) – And the farmers will also dispense תרומה to the עבד at the threshing floor according to ר"י who maintains that – חולקין תרומה לעבד אף על פי שאין רבו עמו: We dispense תרומה to an עבד כהן even if his master (the כהן) is not together with the עבד‎. However, now that he is freed he will lose these two privileges. S UMMARY The רבנן thought that the advantage of תרומה is (only) that it is plentiful and a מצוה; however ר"מ maintains that it is [also] cheap, and for free (according to ר"י) T HINKING IT OVER 1. According to תוספות explanation, what is meant by מזונות and what is meant by תרומה‎? 2. What is תוספות adding on פירש"י‎? 3. When תוספות states that there is a מצוה באכילת תרומה, does he mean that there is a מצוה for the עבד to eat תרומה‎?

וכי תימא אי בעי זריק ליה גיטא‎—And if you will say, if he wants he can throw a גט to him O VERVIEW ר"מ mentions, rhetorically, a reason why the רבנן maintain that it is not a חוב for the [שליח to receive the שטר שחרור on behalf of the] עבד, since the master has the option of throwing a שטר שחרור to the עבד and he will be freed (anyway). ------------------- תוספות asks: ואם תאמר מה בכך מכל מקום חוב הוא לו זה השחרור שפוסלו מתרומה – And if you will say; what of it that the master can free him regardless; nonetheless this שחרור which the שליח is receiving is a חוב for the עבד, because it disqualifies him from eating תרומה‎?! תוספות answers: ויש לומר דקסבר דלא חשיב ליה חובה מה שמקבלו זה – And one can say; that he maintains that the receiving of the שטר שחרור by the שליח cannot be considered a חוב for the עבד‎ – כיון דאפילו אם לא יקבלנו יכול רבו לפוסלו מתרומה בענין אחר – Since, even if this שליח will not accept the שטר שחרור, his master can disqualify the עבד from תרומה in a different manner, by throwing a שטר שחרור to him. תוספות offers an alternate explanation: אי נמי הכי פירושו אי בעי זריק ליה האדון גיטא ספק קרוב לו וספק קרוב לעבד‎ – Or you may also say; this is the explanation of 'אי בעי זריק ליה גיטא'; if the master wants he can throw a גט שחרור to the עבד so that it is questionable whether the גט is closer to the master or whether it is closer to the עבד‎. In such a situation the עבד‎ – ויאסר בתרומה ובשפחה ובבת חורין וטוב לו להיות משוחרר‎ – Will be forbidden in תרומה and in a שפחה and in a בת חורין, and it is better for the עבד to be entirely משוחרר instead of being in this half-state of ספק עבד and ספק בן חורין, where he loses out in both ‘worlds’. That is why it is not a חוב for the עבד to be free, for the אדון can make matters much worse for him. וכן אי בעי שקיל ארבע זוזי מישראל ופסיל ליה מתרומה ועדיין הוא עבד: And similarly, if the master wants he can take four זוז from a fellow ישראל (not a כהן) and thereby selling him this עבד, which will disqualify him from תרומה, and he still remains an עבד, therefore the שחרור is not (such) a חוב, for even though he is losing the תרומה but at least he is a free man. S UMMARY We can either say that the act of the שליח receiving the שחרור is no חוב because the master can free him regardless, or that the act of שחרור is no חוב since the owner can make him a ספק משוחרר, or an עבד ישראל which is even worse that a ודאי משוחרר‎. T HINKING IT OVER 1. How are we to understand the ruling of אין חבין לאדם אלא בפניו according to תוספות question and according to תוספות [first] answer? 2. תוספות asks (on the statement of וכ"ת אי בעי זריק ליה גיטא) that nevertheless the שחרור is a חוב‎. Why did not תוספות ask this question directly on the משנה which states והלא אם ירצה שלא לזונו רשאי, that nevertheless the שחרור is a חוב‎?! 3. תוספות answered that receiving the שטר שחרור (by the שליח) is not a חוב for the עבד, since the אדון can throw it directly to the עבד‎. If this is indeed so then why by the אשה is receiving the גט by a שליח considered a חוב, the husband can throw a גט at her as well?!

ב' בפחות פחות משוה פרוטה פירש רש"י ז"ל עד שלא תצטרף הפרוטה יפרענה דלא חייל הקדש אפחות משוה פרוטה. והקשו עליו [בתוס'] מדקתני בבבא מציעא (נה, א) חמש פרוטות הן, דאם כן ליתני שש פרוטות הן ולימא דאין הקדש חל אפחות משוה פרוטה, ותירצו דנהי דהקדש ודאי חייל אכל שהוא מכל מקום אין מועלין בפחות משוה פרוטה כדתנן התם (ב"מ שם) הנהנה בשוה פרוטה מעל אבל בפחות משוה פרוטה לא מעל, ואף על גב דבעלמא איסור דרבנן מיהא איכא הכא שרי לכתחלה דניחא ליה להקדש דלא לימות עבדיה. והקשה ר"י ז"ל דהא מכל מקום כי אכיל פחות משוה פרוטה זימנא אחרינא מצטרף לפרוטה ואפילו לזמן מרובה כדתנן בכריתות (טו, ב) צירף את המעילה לזמן מרובה. ותירץ הוא ז"ל דהכא היינו טעמא לפי שלא היה בדעתו של מקדיש שיחול הקדש לפחות משוה פרוטה.

שמע מינה יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך שמע מינה וכן הלכתא. ואם תאמר אם כן היכי מוקמינן פלוגתייהו דרשב"ג ורבנן דאיתא לעיל (בע"א) דהא לא מצי לאוקמי פלוגתייהו ביכול ואינו יכול דהאי או פרנסני או הוציאני לחירות או תן לי מעשה ידי מיבעי ליה, ועוד מאי שנא שני בצורת דנקט וכדאקשינן לעיל ואי כדאסיקנא לעיל דכולי עלמא אינו יכול והכא במאי עסקינן בדאמר לו צא מעשה ידיך למזונותיך ובשני בצורת לא ספיק אם כן רבי יוחנן איפליג ארשב"ג ורבנן, וי"ל דאף על גב דבשאר שנים יכול בשני בצורת אינו יכול שאפילו מחזר על הפתחים אינו מוצא.

אמר מר נותן שבתו ורפואתו לרבו, פשיטא וקשיא לי מאי פשיטא, אדרבה איצטריך לאשמועינן דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך. וי"ל דהכי קאמר פשיטא כיון דיכול לומר לעבד עשה ואיני זנך שמטעם זה יהא שבתו לרבו ואי לאשמועינן היא גופה דיכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך הכי הוה ליה לרבי יוחנן למימר בהדיא יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך דמינה שמעינן דשבתו נמי לרבו.

ומשני רפואתו איצטריכא ליה כלומר משום דבקוטע יד עבדו של חבירו בעי לאשמועינן חדושא דאפילו רפואתו הויא לרבו ואפילו עבדי סמא חריפא נקט לה בקוטע יד עבדו.

הא דאמר רבי מאיר וכי תימרו זריק ליה גיטא ופסיל ליה קשיא לי (ועי' בתוס'), ומה בכך מכל מקום קבלתו של זה חוב הוא לעבד ואין חבין לאדם שלא בפניו. וי"ל דהכי קאמר וכי תימרו כיון שהרב יכול לפוסלו בענין אחר דזריק ליה גיטא לא קרייה ליה מחייבו שלא בפניו דמה לי על יד זה מה לי בענין אחר. והיינו דקא מהדר להו ומה אלו עבד כהן שברח ואשת כהן שמרדה, שלא היה לו להזכיר כאן אשת כהן דבאשת כהן לכולי עלמא חוב הוא לה ויכול לחזור בו, אלא דהכי קאמר כמו שאתם מודים לי באשת כהן דחוב הוא לה ואין אומר בזה מה לי על יד זה מה לי בענין אחר אף על פי שאף היא אי בעי זריק לה גיטא ופסיל לה דהשתא מיהא זה מחייב ואין חבין לאדם שלא בפניו. אודו לי נמי בעבד, ואהדרו ליה רבנן במתניתין מפני שהוא קנינו דאי בעי שקיל ארבעה זוזי מישראל ופסיל ליה, כלומר שאני עבד שהרי יכול לפוסלו על ידי אחר ואחר יכול לחוב לו בכך דאי בעי שקיל ארבעה זוזי מישראל ומזבן ליה ניהליה ופסיל ליה וכיון דאחר יכול לחוב לו שלא בפניו מה שאין כן באשה אף זה מקבל שטר שחרורו שלא בפניו.

זה שכתבנו שאין הקדש חל על פחות משוה פרוטה כך כתבוה גדולי הרבנים ויש שואלים בה ממה שאמרו בקדושין דאי אמר פלגא דחיטתא תקדש קדשה ומכל מקום יש מתרצים בה דפלגא דכמה חיטי קאמר אלא שחזרו והקשו ממה שאמרו במסכת מעילה י"ח ב' צירף את המעילה לזמן מרובה ואף זו תירצוה בשחל הקדש על שוה פרוטה יאכל פחות פחות משוה פרוטה ומכל מקום קושיא חזקה להם היאך לא מנאוה במציעא פרק הזהב נ"ה א' במשנת חמש פרוטות הם אלא ודאי כל שהממון בעין הקדש חל אף על פחות משוה פרוטה אבל כל שמקדיש מעשי ידי עבדו אין פחות מפרוטה מעשי ידיו כלל ויש מתרצים שבכאן לא הקדיש אלא הזכות שיש לו בידים וכשם שאין האדון זוכה במעשה ידיו כל שהם בפחות משוה פרוטה ואינו יכול לתבעם בדין כך אין הקדש חל עליהם והכל עולה לטעם אחד:

הקוטע יד עבדו של חברו נותן את הנזק לרבו וכן שבתו שמחמת החולי ורפוי הרי הוא של עבד כדי שיתרפא מהם ומכל מקום אם אמדוהו לחמשה ימים ועשו לו רופאים סם חזק ביותר ונתרפא בפחות ממה שאמדו בו הרי מותר של דמי רפוי לאדון ודין בשת אין כאן שאין העבדים בני בשת והצער אף צער המכה לרבו שאין לחלוק בצער דהרי מקצתו הרי הוא בכלל הרפוי בהנחת הסמים ומה שאמרו בתלמוד המערב הקוטע יד עבדו של חברו רבו נוטל חמשה דברים והלה מתפרנס מן הצדקה פירושו מה שיש עליו מן החיוב כדין חמשה דברים ומכל מקום אין בשת בכלל וכן הרפוי דוקא במותר דמיו:

כבר ביארנו שזכות הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות שאם מפני הפסד מזונות הרי יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך ואם מפני התרומה ובעבד כהן הרי יכול לכתוב לו גט שחרור ואם תאמר שיברח והדבר ידוע בעבד כהן שברח ובאשתו שמרדה עליו שאוכלים בתרומה אף הוא יכול למכרו בטובת הנאה בכל מקום שהוא כמו שבארנו ולר' מאיר מיהא שאמר חובה הוא לו שאלו בגמרא תינח עבד כהן ומשום מזונות שאע"פ שיכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך מכל מקום יכול לאכול בתרומה במקום אחר אבל עבד ישראל מה חובה היא לו ופרשוה מפני שמפסידו שפחה כנענית ושמא תאמר אם כן היאך תלה ר' מאיר טעמו בחובת תרומה שאינה אלא בעבד כהן והיה לו לתלות בטעם מצד הכנענית ונראין הדברים מפני שר' מאיר היה בא בתחלה מטעם הפסד מזונות והשיבהו שאף בלאו הכי מפסיד להו והוא השיב שאף במזונות יש בהם צד שהוא חובה אצלו ומכל מקום הלכה כחכמים וזכות הוא לעבד ואינו חוזר בו:

וכבר ביארנו מה שבארו גדולי הפוסקים שלא נאמר כן אלא לחזרה אבל מכל מקום אינו משוחרר עד שיגיע הגט לידו והראיה ממה שאמרו אחר כן במשנתנו תנו גט זה וכו' לא יתנו לאחר מיתה וכמו שביארנו במשנה ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו שתכף שהגיע הגט ליד שליח הוי משוחרר וכמו שאמרו במסכת קדושין כ"ב ב' קונה עצמו בשטר על ידי אחרים וודאי קונה עצמו פירושו שהוא משוחרר לגמרי הואיל והגיע השטר ליד אחרים שיזכו בעבורו ומכל מקום יש לתרץ בה דוקא כשאמר בהדיא זכה בגט זה לפלני עבדי אבל תנו לא נאמר שהוא כזכו אלא לענין שלא יהא הלה יכול לחזור אלא שהם חוזרים ומביאים ראיה ממה שאמרו כאן אדרבה הרי הוא מתירו בבת חורין אלמא שהשליח בקבלתו מתירו בבת חורין ואף זו יש לפרשה שבשעה שיגיע הגט לידו עשאתו קבלת השליח מותר בבת חורין אלא שהם מביאים עוד ראיה ממה שאמרו בפרק השולח עשיתי פלוני עבדי בן חורין והוא אומר לא עשאני חיישינן שמא זיכה לו על ידי אחר כלומר והוי משוחרר ומכל מקום אפשר לפרשה בשאמר זכה בהדיא אבל תנו אינו כזכו אלא לענין חזרה ואף גדולי המחברים כתבו כן ולשונם בזה הכותב גט שיחרור לעבדו וזיכה לו על ידי אחר ואמר זכה בגט זה לפלני עבדי יצא לחרות אע"פ שלא הגיע הגט לידי שזכין לאדם שלא בפניו אבל אם אמר תנו גט זה לפלני אינו יכול לחזור ולא יצא לחירות עד שיגיע גט לידו לפיכך אם אמר תנו גט זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה ושמא תאמר לגדולי המפרשים מה יאמרו במשנתנו שאמרה לא יתנו לאחר מיתה תדע שהם אינם גורסים גט זה אלא תנו גט לעבדי ובשעת מיתתו לא הגיע ליד שליח ובשכיב מרע עסיקינן שמצוה ליתנו ואין גט לאחר מיתה:

תוספות בד"ה שבתו ורפואתו כו' וה"ה צער ובושת לרבו לרבנן כו' אבל בשבתו קמ"ל כו' דיכול הרב לומר לעבד כו' עכ"ל לכאורה קשה דא"כ ה"ל להוכיח ש"מ יכול הרב כו' מהך קושיא מדלא קתני צער דקטיעת היד ובושת ע"כ דפשיטא שהן לרבו וקתני שבת משום הך חידושא דיכול לומר לעבד עשה כו' כמו שכתוב בתוספות דהך הוכחה ודאי עדיפא ממאי דפשיט ליה מדקדוקא בעלמא א"ה ניזון מתפרנס מבעי ליה ויש ליישב דאיכא לדחויי הך הוכחה דצער המכה הוה בכלל צער הרפואה דנקט כפרש"י ודבושת ס"ל דאין לעבדים בושת והתוספות לא כתבו כן אלא דאיכא למימר הכי שפיר לפי האמת למאי דקושטא הוא דס"ל יכול הרב כו' ודו"ק:

בד"ה ש"מ יכול כו' ויש לומר דאע"ג דבשאר שנים יכול בשני בצורת אינו יכול כו' עכ"ל וה"ה דלעיל המ"ל לכ"ע יכול הרב כו' אלא בשני בצורת דאין מרחמין כ"כ הוא דפליגי וכר"י אלא דלעיל בעי לדחויי הא דש"מ יכול הרב כו' וק"ל:

בד"ה וכ"ת אי בעי כו' ומה בכך מכל מקום חוב הוא לו זה השחרור שפוסלו כו' עכ"ל כתב מהרש"ל י"מ אמאי לא הקשו התוספות על כו' והלא אם ירצה שלא לזונו מה בכך מכל מקום חוב הוא לו זה השחרור ונראה דלק"מ דבשלמא גבי מזונות שהוא ממילא כו' עכ"ל ע"ש ולי נראה (א) דגבי מזונות אין זה חוב כיון דקודם שחרור נמי רשאי רבו שלא לזונו ואחר השחרור שקבל זה ממנו נמי רשאי רבו לזונו א"כ אין כאן כלל חובה בקבלתו משא"כ בתרומה דקודם השחרור מותר בתרומה ואחר השחרור שקבל זה ממנו אינו רשאי לאכול בתרומה וק"ל. עוד במהרש"ל י"מ אם כן לפי זה דלא חשבינן כו' אם כן גבי אשה אמאי חשבינן לה חובה קבלת הגט מאחר שבלאו הכי יכול לגרשה בע"כ ונראה דלק"מ כו' עכ"ל וגם בכאן אין מקום לקושייתו דהא קושטא (ב) הוא דר' מאיר קאמר להו תדע מאשת כהן שמזכיר כמו שכתבו התוספות דע"כ לית לן למימר דאי בעי זריק לה גיטא כו' מטעמא דעריק ואזיל ליה דאל"כ באשה נמי מאי חובה איכא ורבנן במסקנא נמי מודו ליה בהא דאי זריק כו' לאו חובה חשיב ליה אלא בעבד איכא טעמא מפני שהוא קניינו דאי בעי שקיל ארבעה זוזי וכו' ותו לא מידי ודו"ק:

גמרא בפחות פחות משוה פרוטה והא דקאמר לוה ואוכל אמאי לא קאמר בכה"ג שעושה פחות פחות מש"פ ומוכר ואוכל משום דפחות מש"פ לאו ממונא הוא ולא שייך ביה מכירה אם לא כשמצרף לש"פ ואז חל הקדש על הפרוטה משא"כ לענין פרעון א"ש ואיירי שעושה מלאכה אצל המלוה עצמו וכי גמר מלאכה בפחות מש"פ נותנו לו בתורת פרעון וזכה בה המלוה כן נ"ל:

שם ה"נ מסתברא דאמר רב המקדיש מעשה ידי עבדו כו' מאן דבעי נפלחיה ע"כ. וצריך לומר דקים ליה לתלמודא דמילתא דרב בהאי מימרא נמי איירי בעבד כנעני דומיא דמימרא דלעיל דאל"כ הוי מצי לאוקמי מימרא דהכא בעבד עברי שיכול להקדיש מעשה ידיו כל זמן שהוא אצלו ומש"ה עושה ואוכל דבע"ע כולי עלמא מודו דאין יכול לומר עשה עמי ואיני זנך דכתיב כי טוב לו עמך כדאיתא בפ' אע"פ ובפ' החובל אע"כ דפשיטא לתלמודא דלישנא דרב איירי בעבד כנעני:

תוספות בד"ה ש"מ יכול ש"מ וא"ת ר' יוחנן היכי מוקי כו' כדפריך לעיל כו' עכ"ל. פי' דמילתא דרשב"ג ע"כ לא מיתוקמא אלא בדא"ל צא מעשה ידיך דא"א לומר דס"ל יכול דא"כ מ"ש שני בצורת דנקט דכיון דיכול לומר עשה עמי לעולם כשני בצורת הוא כדפרש"י לעיל אע"כ דס"ל אינו יכול ובדא"ל צא כו' ובדלא ספיק וא"כ ממילא לית לן למימר דרבנן דקאמרי הרשות ביד רבו היינו משום דיכול דמסתמא אמילתא דרשב"ג קאי דאיירי בדא"ל צא דווקא הא לאו הכי אינו יכול דמהיכי תיתי נאמר דרשב"ג ורבנן פליגי פלוגתא רחוקה דרבנן סברי דיכול לומר עשה עמי ואיני זנך לגמרי ורשב"ג סובר דאפילו להשלים צריך בדלא ספיק ואין יכול לומר צא כו' ואפושי פלוגתא לא מפשינן וע"כ דכ"ע סברי אין יכול כן נ"ל בכוונת התוספות וק"ל:

גמרא לא צריכא דאמדוהו לחמשה יומי כו' דוקא לענין רפואתו שייך לאוקמי בהכי אבל לענין שבת לא שייך לשנות נמי כה"ג דאמדוה לחמשה יומי ואיתסי בתלתא יומי וקמ"ל דנותן כל השבת של חמשה ימים לרבו אע"ג דצער דעבד הוא משום דבשבת לא שייך אומדנא אלא המזיק נותן שבת שבכל יום ויום כמבואר בפוסקים. ומ"ש התוס' בד"ה רפואתו דידיה הוא עיין מה שכתבתי בזה בפ' החובל:

תוספות בד"ה וכי תימרו אי בעי זריק ליה גיטא וא"ת מה בכך מ"מ חוב הוא לו זה השיחרור כו' עכ"ל. והקשה מהרש"ל ז"ל דהאי קושיא הוי מצי לאקשויי נמי לעיל לענין מזונות דמאי קאמר אם ירצה שלא לזון רשאי סוף דבר חוב הוא לו זה השיחרור דמפסיד ליה ודאי מזונות מהשתא זהו תורף הקושיא עיין מה שתירצו מהרש"ל ומהרש"א ז"ל ואני לא זכיתי להבין דבריהם שאיני רואה שום קושיא בדברי התוס' דעיקר קושייתם כיון דהשתא משמע לן ברייתא דהכא שהעבד רוצה טפי בעבדות מלהיות משוחרר משום תרומה א"כ מקשו שפיר מאי האי דקאמר אי בעי זריק ליה גיטא דסוף סוף חוב הוא לו זה השיחרור דהא אי משחרר ליה בתר הכי לא מפסיד מידי ומ"מ ניחא ליה ברווחא דביני ביני דשמא לא יזרוק לו ויאכל תרומה משא"כ לעיל לענין מזונות לא שייך כלל להקשות כן כיון דבלא השיחרור נמי אינו צריך לזונו וא"כ אנן סהדי שאינו רוצה להיות עבד בחנם ולמות ברעב למ"ד יכול וכן למ"ד אינו יכול הא לא ספיק וא"כ ודאי השיחרור הוא זכות גמור למאן דאמר יכול וכן למאן דאמר אינו יכול מרויח לענין העדפה להשלים זימנין דלא ספיק ודברי מהרש"ל ומהרש"א ז"ל צריכין עיון:

תוד"ה שביק ליה וכו' ליחוש שמא מכרו ע' בהר"ן קידושין פ"ב דף רכה ע"א:

רְפוּאָתוֹ דִּידֵיהּ הִיא דְּבָעִי לְאִתַּסּוֹיֵי בָּהּ התוספות בדבור המתחיל רפואתו הקשו מן פרק החובל ותירצו דיש לחלק וכו' אי נמי דאי עביד ליה סמא חריפא דפטור מן המותר כדאמרינן הכא עיין שם. וכד הוינא טליא קרוב לי"ח שנים היינו לומדים מסכת גיטין והקשה מורי הרב ז"ל משמע דהתוספות מקשים מפרק החובל על המקשן דהכא דאמאי קשיא על רבי יוחנן ולא קשיא ליה על המשנה בפרק החובל דבהדיא קתני פטור מכולן? ולפי זה מה תירצו על זו הקושיא בתירוץ שני דאי עביד ליה סמא חריפא דאי ידע לה לזאת הסברה אם כן מאי מקשי על רבי יוחנן? ובעל כרחו צריך לומר דלא ידע לזה התירוץ, ואם כן הדרא קושיא לדוכתא דאמאי מקשי על רבי יוחנן יקשה על המשנה דפרק החובל? עד כאן דבריו ונתעצם הרבה בקושיא זו. ואנא עבדא תרצתי לו דלעולם המקשן ידע להאי תירוצא דאי עביד ליה סמא חריפא ולהכי לא קשיא על מתניתין אך על לשון רבי יוחנן לא ניחא ליה לתרץ כן דלשון רפואתו לרבו משמע כל רפואתו וכלל גדול יש בידינו אמורא דרכו לפרש מה שאין כן תנא אין דרכו לפרש כל כך ולכן דברי התנא ניחא ליה לפרש בהכי אבל רבי יוחנן דהוה אמורא שדרכו לפרש לא ניחא לפרש בהכי דהא סתמא קאמר, והמתרץ תירץ דגם דברי רבי יוחנן נדחוק לפרשם בהכי והוטב בעיניו תירוץ זה ונחה דעתו בו. עוד נמי בתוספות בדבור המתחיל שביק ליה וערק הקשו ליחוש שמא מכרו לישראל וכו'. הקשה הגאון מהריב"ל ז"ל דאמאי לא הקשו הכי על הברייתא דקתני עבד כהן שברח וכו' אוכלין בתרומה, ואמאי אוכל בתרומה ליחוש שמא מכרו לישראל? עד כאן דבריו ולא תירץ על זה כלום. ונראה לי בס"ד דאברייתא לא קשא להו משום כיון דרואין העולם שהוא ברח מרבו מחמת השעבוד ודאי לא יקנו אותו דחוששין שגם מהם יברח ולכן מסתמא לא ימצא לו קונים אבל על הגמרא שפיר מקשו דהא אדרבא הוא ברח כדי שלא ישחררנו אם כן שפיר ימצא לו קונים כיון דבזו הבריחה לא עשה עון לרבו אלא אדרבה רבו רצה לשחררו להפסידו מאכילת תרומה והוא לא רצה ומשום הכי חיישינן דילמא מכרו לישראל. ובאופן אחר נראה לי בס"ד דאין להקשות על הברייתא משום דעדיין לא ידענו פירוש הברייתא מפני מה ברח ואם כן הוי כמו ספק ספיקא דהיינו ספק מוכרו ספק אינו מוכרו ואם תמצא לומר מוכרו דלמא ימכרנו לכהן ולא ימכרנו לישראל ויותר קרוב לומר דימכרנו לכהן שלא יפסידו מאכילת תרומה דאיכא מצוה באכילתה ולכן משום הכי יאכל בתרומה אבל על הגמרא שפיר קשיא להו דליכא אלא חד ספק והוא ספק מוכרו ספק אינו מוכרו שבודאי אם ימכרנו לא ימכרנו אלא לישראל דהא חזינן שהוא רוצה לשחררו כדי להפסידו מן אכילת תרומה.