Talmud Builders

    Gittin 40a

    Back to index

    English translation — Gittin 40a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1he is emancipated. Rabbi Yoḥanan said to Rabbi Zeira: You possess such an extreme halakha , but I teach this halakha : With regard to one who writes a document of betrothal for his maidservant, stating: You are hereby betrothed to me, Rabbi Meir says: She is betrothed, and the Rabbis say: She is not betrothed, as even this, when he betroths her directly, does not serve as proof that he emancipates her.

    2The Gemara answers: Just as that which Rabba bar Rav Sheila says in a different context, that Rabbi Yehoshua ben Levi is referring to a case where a slave’s master placed phylacteries on him, here too, the context of Rabbi Zeira’s statement is not that of a slave who married a woman in his master’s presence but a case where the slave’s master himself provided a wife for him, as this is certainly proof that he had emancipated him.

    3The Gemara questions this answer: Is there anything like this, where for his slave he would not violate a prohibition, and by providing a wife for his slave he indicates that he must have emancipated the slave, but he himself might violate the prohibition, as he is suspected of marrying his maidservant without having freed her?

    4Rav Naḥman bar Yitzḥak said: With what are we dealing here? This is a case where he said to the maidservant when he gave her the document of betrothal: Become emancipated with this and become betrothed to me with this. Rabbi Meir holds that this formulation written in the document of betrothal: You are hereby betrothed to me, contains a formulation of emancipation and therefore serves both as a bill of manumission and a document of betrothal. And the Rabbis hold: This formulation is not a formulation of emancipation. That is why the Rabbis hold she is not betrothed in this case. However, according to everyone, a master is not suspected of marrying his maidservant without first freeing her.

    5With regard to this issue, Rabbi Yehoshua ben Levi says: A slave who dons phylacteries in the presence of his master is emancipated, as this is unusual behavior for a slave because slaves are not obligated in this mitzva. The Gemara raises an objection from a baraita : If a slave’s master borrowed money from him; or if his master appointed him as a steward over his possessions; or if the slave donned phylacteries in the presence of his master; or if he read three verses of the Torah reading in the synagogue in the presence of his master, although all of these activities are ordinarily performed only by freemen, this slave is not emancipated. This seems to contradict the opinion of Rabbi Yehoshua ben Levi.

    6Rabba bar Rav Sheila says: Rabbi Yehoshua ben Levi was referring to a case where the slave’s master placed phylacteries on him. In that case it is clear that the slave is donning phylacteries with the consent of his master, and a master would not place phylacteries on his slave unless he had already emancipated him.

    7§ When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia he reported that Rabbi Yoḥanan says: In a case of one who says at the moment of his death: With regard to so-and-so, my maidservant, my heirs should not treat her as a slave after my death, the court compels the heirs and they write for her a bill of manumission. Rabbi Ami and Rabbi Asi said before him: My teacher, don’t you admit that her children are slaves? The master meant only that his heirs should not subjugate her excessively. He did not intend to free her, and her children remain slaves. Why, then, are the heirs compelled to free the maidservant?

    8When Rav Shmuel bar Yehuda came from Eretz Yisrael to Babylonia, he reported a different version of what Rabbi Yoḥanan says: In a case of one who says at the moment of his death: So-and-so, my maidservant, gave me satisfaction and one should do for her something that gives her satisfaction, the court compels the heirs to give her satisfaction, and if she will be satisfied only by being emancipated, they must do so. What is the reason for this? It is a mitzva to fulfill the statement of the dead.

    9Ameimar says: With regard to one who renounces ownership of his slave, there is no halakhic remedy for that slave, and he cannot marry a Jewish woman. What is the reason for this? The slave himself does not belong to his master. However, there is the prohibition against marrying a Jewish woman that remains in the master’s possession, and the master cannot transfer ownership of the prohibition to the slave, as this is not something that can be transferred. A bill of manumission is not effective in this case because the slave already does not belong to him.

    10Rav Ashi said to Ameimar: But didn’t Ulla say that Rabbi Yoḥanan says, and similarly Rav Ḥiyya bar Avin says that Rav says: Both in this case of one who betroths his slave, and in that case of one who renounces ownership of his slave, the slave is emancipated but nevertheless requires a bill of manumission? This demonstrates that when one renounces ownership of his slave, the slave is no longer in his possession but can still become a freeman upon receiving a bill of manumission. Ameimar said to him: They meant that he requires a bill of manumission to be considered a freeman and to marry a Jewish woman, but there is no remedy for him, as the master cannot issue one.

    11There are those who say a different version of this exchange: Ameimar says: With regard to one who renounces ownership of his slave and dies, there is no halakhic remedy for that slave and he cannot marry a Jewish woman. What is the reason for this? The slave himself does not belong to his master; however, there is the prohibition against marrying a Jewish woman that remains in the master’s possession, and the master cannot bequeath the prohibition to his son. Rav Ashi said to Ameimar: But when Rav Dimi came from Eretz Yisrael, he reported that Rabbi Yoḥanan says that if one says that his heirs should not treat his maidservant as a slave, the heirs are compelled to write a bill of manumission. This demonstrates that the heirs can write a bill of manumission although they do not own the maidservant.

    12Ameimar answered: The report of Rav Dimi quoting Rabbi Yoḥanan is erroneous, and Rabbi Yoḥanan never stated that halakha . He said to him: What is erroneous about Rav Dimi’s statement? The reason it is erroneous is that the master did not state this using a formulation of emancipation, but if he had stated this using a formulation of emancipation, then indeed they would be able to write for her a bill of manumission? Why then do you not concede to his opinion? He said to him: I hold in accordance with the report of Rav Shmuel bar Yehuda, that Rabbi Yoḥanan was discussing a case where the master said that his heirs should give the maidservant satisfaction. Therefore, the master never stated that the heirs would not have ownership over the maidservant, only that they should fulfill his dying instruction to grant her satisfaction.

    13The Gemara relates: There was an incident involving a certain city [ diskarta ] of slaves that was sold to gentiles. When their final gentile masters died, the slaves came before Ravina and said that since they had no masters, they wanted to be considered full-fledged Jews. He said to them: Go and return to the children of your first masters and have them write for you bills of manumission so that you will be considered freemen in every respect. The Rabbis said to Ravina: But didn’t Ameimar say that with regard to one who renounces ownership of his slave and dies, there is no remedy for that slave? Similarly, if one sells his slave to a gentile, he no longer has the right to the slave’s labor and can no longer write a bill of manumission for him.

    14Ravina said to them: I hold in accordance with the report of Rav Dimi, who said that Rabbi Yoḥanan says that the heirs can give a bill of manumission. They, the Rabbis, said to him: That which Rav Dimi said is erroneous. He said to them: What is erroneous about Rav Dimi’s statement? The reason it is erroneous is that he did not state this using a formulation of emancipation, but if he had stated this using a formulation of emancipation, then indeed they would be able to write a bill of manumission. The Gemara concludes: And the halakha is in accordance with the opinion of Ravina, that the original masters can write a bill of manumission for the slaves.

    15§ The Gemara relates: There was a certain slave who belonged to two partners. One of them arose and emancipated his half of the slave. The other master said: Now the rabbis of the local court will hear that my slave is half emancipated and they will cause me to lose him, i.e., they will force me to release him, as is stated in the mishna (41b) that the court forces a master to release his slave who has been half emancipated. He went and transferred ownership of the slave to his minor son, who could not be forced by the court to emancipate him, so that the slave would remain in his possession.

    16Rav Yosef, son of Rava, sent before Rav Pappa the question of what the halakha is in this circumstance. He sent to him a response that paraphrased biblical verses: As he has done, so shall it be done to him, his dealing shall return upon his own head (see Leviticus 24:19 and Obadiah 1:15). In other words, since the master acted deceitfully to circumvent the ruling of the Sages, one should deal with him deceitfully. We know that a child is attracted to money. We will appoint a steward for the child, who will clarify the slave’s market value,

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    יצא לחירותדאי לאו דשחרריה לא הוה שביק ליה למנסב בת חורין:

    כל כך יש בידךמשמיה דרבי ואני שונה וחכ"א אינה מקודשת:

    שטר איסוריןהרי את מקודשת לי וקדשה בו:

    דרבה בר רב שילאלקמן:

    השיאו אשהדאי לאו דשחרריה לא הוה מיעבד איסורא על ידו:

    ואיהו עביד איסוראשנושא את שפחתו:

    צאי בו והתקדשי בוכלומר אי דאמר התקדשי בו גרידא ודאי שחררה מעיקרא אבל השתא דאמר לה צאי בו והתקדשי בו וזה יהיה לך שטר שחרור ושטר ארוסין גלי מילתיה דלא שחררה אלא בהאי:

    ר"מ סבר יש בלשוןהרי את מקודשת לי לשון שחרור וה"ק הוי ראויה להתקדש לי בו והתקדשי בו:

    שהניח תפילין בפני רבואין דרך עבד להניח תפילין דמ"ע שהזמן גרמא היא דלילה לאו זמן תפילין הוא:

    אפוטרופוסעל נכסיו דאי לאו דשחרריה לא הוה חשיב ליה:

    שהניח תפילין בפני רבואין דרך עבד להניח תפילין דמ"ע שהזמן גרמא היא דלילה לאו זמן תפילין הוא:

    הרי זה לא יצא לחירותגרסינן:

    אמרו לפניולפני ר' יוחנן:

    אי אתה מודהדאל ישתעבדו אינו לשון שחרור ולא לשון הפקר אלא לא יטריחוה בעבודתה אבל וולדות היוצאין ממנה מעכשיו עבדים הם ואמאי כופין לשחררה ויפסידו ולדות מכאן ולהבא שלא צוה אביהם כן:

    ה"ג כי אתא רב שמואל כו'ולא גרסי' אלא ופליג אדרב דימי ואמר לא כך אמר רבי יוחנן אלא כך אמר:

    ועושין לה קורת רוחואם אין רוחה נתקררה בלא שחרור ישחררוה:

    אין לו תקנהואפי' בשטר:

    לא מוריתשאין ירושה אלא בדבר שיש בו ממון:

    והא כי אתא רב דימי כו'וכיון דאמר אל ישתעבדו בה פקע ליה ממונא מינה וקאמר יורשין כותבין לה. גט שחרור:

    טעותא היאכדאמרן לעיל דהוא לא צוה לשחררה:

    ופרכינן מאי טעותאדרב דימי דלא אמר האב בלשון שחרור:

    הא אמרהרי את בת חורין לא הוו קפדי רבי אמי ורבי אסי עלה:

    כרב שמואל בר יהודה סבירא לידאמר לא א"ר יוחנן כן ולא אמרו לו רבי אמי ורבי אסי כן וכיון דקאמר יעשה לה קורת רוח לא מנע כח היורשין ממנה אלא בהן תלה:

    דיסקרתאקריה:

    דעבדיעבדים של ישראל היו ומכרום לעובד כוכבים ותנן (לקמן גיטין דף מג:) המוכר עבדו לעובד כוכבים יצא לחירות:

    כלו מרוותא בתראיכלו אדוניהם האחרונים עובדי כוכבים:

    אתוהעבדים:

    לקמיה דרבינאלהתירן בבנות ישראל:

    אהדרו אבני מרוותייכו קמאיחזרו על בני אדוניכם הראשונים ובקשו מהם לכתוב לכם גט חירות:

    אין לו תקנהדאיסורא לבניו לא מורית והא נמי כי זבניה פקע כספיה מיניה ואיסורא הוא דהוה ליה גביה ואיסורא לאו ירושה היא להורישה לבניו:

    כרב דימי סבירא לידאמר אל ישתעבדו בה ופקע להו ממונא מינה וקאמר כותבים לה גט שחרור:

    הא אמרה בלשון שחרורכגון הרי את בת חורין:

    ה"נדלא טעותא היא וכופין דירושה היא להורישה לבניו:

    ומפסדי ליה מינאיכדאמרינן במתני' כופין את רבו ועושה אותו בן חורין:

    אקנייה לבנו קטןשאין ראוי לכופו בבית דין:

    מוקמינן אפוטרופוסלינוקא לברור לו דמים יפין כמה שהוא נישום בשוק שהרי צריך העבד לכתוב שטר על חצי דמיו:

    גיטין 40 עמוד א

    1יצא לחירות. א"ל רבי יוחנן: כל כך יש בידך ואני שונה הכותב שטר אירוסין לשפחתו ר"מ אומר מקודשת וחכ"א אינה מקודשת׃

    2כדאמר רבה בר רב: שילא כשרבו הניח לו תפילין הכא נמי! כשרבו השיאו אשה׃

    3ומי איכא מידי דלעבדיה לא מעבד ליה: איסורא ואיהו עבד איסורא׃

    4אמר ר"נ בר יצחק הכא במאי עסקינן דאמר לה צאי בו והתקדשי בו רבי מאיר סבר יש בלשון הזה לשון שחרור; ורבנן סברי אין בלשון הזה לשון שחרור׃

    5א"ר יהושע בן לוי עבד שהניח תפילין בפני רבו יצא לחירות מיתיבי לוה הימנו רבו או שעשאו רבו אפוטרופוס, או שהניח תפילין בפני רבו או שקרא שלשה פסוקים בבהכ"נ בפני רבו ה"ז לא יצא לחירות׃

    6אמר רבה בר רב שילא כשרבו הניח לו תפילין׃

    7כי אתא רב דימי א"ר יוחנן מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה לאחר מותי כופין את היורשים וכותבין לה גט שחרור אמרו לפניו רבי אמי ורבי אסי רבי אי אתה מודה שבניה עבדים׃

    8כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר רבי יוחנן מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי קורת רוח עשתה לי יעשה לה קורת רוח כופין את היורשין ועושין לה קורת רוח מ"ט מצוה לקיים דברי המת׃

    9אמר אמימר המפקיר עבדו אותו עבד אין לו תקנה מ"ט גופיה לא קני ליה איסורא הוא דאיכא גביה ואיסורא לא מצי מקני ליה׃

    10א"ל רב אשי לאמימר והאמר עולא אמר רבי יוחנן ורב חייא בר אבין אמר רב אחד זה ואחד זה יצא לחירות וצריך גט שחרור א"ל צריך ואין לו תקנה׃

    11איכא דאמרי אמר אמימר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה מאי טעמא גופיה לא קני ליה איסורא הוא דאיכא גביה ואיסורא לבריה לא מורית א"ל רב אשי לאמימר והא כי אתא רב דימי א"ר יוחנן׃

    12דרב דימי טעותא היא א"ל מאי טעותא דלא אמרה בלשון שחרור הא אמרה בלשון שחרור הכי נמי א"ל אנא כדרב שמואל בר יהודה סבירא לי׃

    13ההוא דסקרתא דעבדי דאזדבן לעובד כוכבים כלו מרוותא בתראי אתו לקמיה דרבינא אמר להו זילו אהדרו אבני מרוותא קמאי ויכתבו לכו גיטא דחרותא אמרו ליה רבנן לרבינא והאמר אמימר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה׃

    14אמר להו אנא כרב דימי סבירא לי אמרו ליה דרב דימי טעותא היא אמר להו מאי טעותא דלא אמרה בלשון שחרור הא אמרה בלשון שחרור הכי נמי והלכתא כרבינא׃

    15ההוא עבדא דבי תרי קם חד מינייהו ושחרריה לפלגיה אמר אידך השתא שמעי בי רבנן ומפסדו ליה מינאי אזל אקנייה לבנו קטן׃

    16שלחה רב יוסף בריה דרבא לקמיה דרב פפא שלח ליה כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישיב לו בראשו אנן קים לן בינוקא דמקרבא דעתיה לגבי זוזי מוקמינן ליה אפוטרופוס׃

    Tosafot

    כשרבו הניח לו תפילין‎—When his master put תפילין on him O VERVIEW רבה בר רב שילא ruled that if the master put תפילין on his עבד כנעני, the עבד כנעני is freed. תוספות discusses the reason for this ruling. ----------------------- תוספות negates a possible reason for this ruling: ולא משום דלא מיעביד ליה איסורא דמברך עליהן ואיכא ברכה לבטלה‎ – And the reason the עבד is freed is not because that master will not cause the עבד to transgress a prohibition; for the עבד is making a ברכה on the תפילין, and if he is not freed it is a ברכה in vain since עבדים are exempt from מצות תפילין for it is a מ"ע שהזמן גרמא, this reason is incorrect – דהא סוכה לולב ושופר וכמה מצות עשה שהנשים מברכות – For we find regarding the מצות of סוכה, לולב and שופר as well as many other מצות עשה (which are הזמן גרמא) that woman make a ברכה on these מצות and it is not considered a ברכה לבטלה, similarly by an ע"כ it would not be a ברכה לבטלה if he made a ברכה for הנחת תפילין‎ – אלא משום דאין עבדים רגילים בתפילין ואי לאו דשחרריה לא הוה מנח ליה: But rather the reason why the עבד is freed if רבו הניח לו תפילין is because עבדים are not accustomed to put on תפילין, and if it weren’t the fact that the owner emancipated the עבד, the owner would not have donned תפילין on theעבד‎. S UMMARY עבדים do not wear תפילין, therefore when the master dons תפילין on the עבד, this indicates that he freed him. Women make a ברכה on מ"ע שהזמ"ג. T HINKING IT OVER Why is it that (just) because עבדים are not רגיל בתפילין, we therefore assume that if רבו הניח לו תפילין, he (certainly) freed him?!

    אותו העבד אין לו תקנה‎—That slave has no recourse O VERVIEW אמימר ruled that if the master of an עבד is מפקיר the עבד, that עבד has no recourse, because the master no longer owns him, except for the איסור aspect (that his status is of an עבד not of a בן חורין), and the master cannot grant him (that he should be relieved of) hisאיסור status. There is a dispute between רש"י (elsewhere) and תוספות (here) as to the meaning of אותו העבד אין לו תקנה‎. ------------------------- פירוש לא בבת חורין ולא בשפחה כדפירש בקונטרס לעיל – The explanation of אין לו תקנה (according to רש"י) is that the עבד is permitted neither to a בת ישראל and neither to a שפחה as רש"י explained previously – תוספות disagrees with פירש"י: ואין נראה מדאמר לעיל (דף לח, א) עבד שברח מבית האסורין כולי‎ – And תוספות does not have this view, since רבי שמן בר אבא אמר ר"י stated previously regarding a slave who escaped prison, etc. he is freed – ולא עוד אלא שכופין את רבו ועושה אותו בן חורין‎ – And not only is he freed, but בי"ד also forces his master to write him a גט שחרור and make him into a בן חורין so he can marry a בת חורין‎. This concludes the citation of that גמרא‎. Now תוספות concludes his question on פירש"י – ומאי קא משמע לן פשיטא דכופין אותו כיון דאסור בשפחה ובבת חורין – But what is רשב"א אמר ר"י teaching us; it is obvious that we force the master to make him a בן חורין, since in his present state, the עבד is forbidden to a שפחה and to a בת חורין, so his status now is – כמו חציו עבד וחציו בן חורין – Like one who is half slave and half free, where בי"ד forces the master to free him completely. So obviously here too, by an עבד שברח וכו', since he is אסור בשפחה ובבת חורין, the master is obligated to emancipate him. תוספות presents an additional question on פירש"י: וכן הא דאמר בירושלמי דהיכא דאמר שחררו‎ – And similarly that which the תלמוד ירושלמי states that in a case where the master (who is a שכיב מרע) said, ‘free the slave’, the rule is that בי"ד – כופין את היורשים משום מצוה לקיים דברי המת‎ – Forces the heirs to free the slave because there is a מצוה to fulfill the wishes of the deceased; this concludes the ירושלמי, the question is why mention מצוה לקיים דברי המת‎ – תיפוק ליה משום דאסור בשפחה ובבת חורין‎ – You can derive that כופין את היורשין, since this עבד is אסור בשפחה ובבת חורין‎. תוספות offers another proof against פירש"י: ובפרק בתרא דכריתות (דף כד, ב) אמרינן דסבר רבן שמעון בן גמליאל‎ – And in the last פרק of מסכת כריתות, the גמרא states, the [ת"ק of] רשב"ג maintains המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור ומעוכב גט שחרור אוכל בתרומה‎ – One who is מפקיר his slave, the slave goes free, but he needs a גט שחרור (to marry a בת חורין); and the rule is that one who is lacking a גט שחרור (like this עבד) may eat תרומה (if his master is a כהן). This concludes the ירושלמי‎. תוספות surmises – ומסתברא כיון דאוכל בתרומה דשרי נמי בשפחה‎ – And it is logical that since he may eat תרומה, he is also permitted to a שפחה‎ – ולכך נראה דאין לו תקנה בבת חורין קאמר אבל בשפחה שרי: So therefore it is the view of תוספות that אין לו תקנה is referring to a בת חורין; however this עבד who was made הפקר is permitted to a שפחה‎. S UMMARY רש"י maintains המפקיר עבדו, he is אסור בשפחה ובבת חורין while תוספות maintains he is מותר בשפחה and אסור בבת חורין‎. T HINKING IT OVER תוספות asks what is the חידוש of רשב"א אר"י that כופין את רבו וכו'. Seemingly the חידוש is that a שטר makes him free, not like the view of אמימר here!

    צריך ואין לו תקנה‎—He requires, however he has no recourse O VERVIEW רב אשי challenged the ruling of אמימר that המפקיר עבדו אותו העבד אין לו תקנה, from a statement in the name of ר' יוחנן that a מפקיר עבדו is יוצא לחירות and requires a גט שחרור, seemingly indicating that there is a תקנה with a גט שחרור‎. To which אמימר responded that when ר"י ruled צריך גט שחרור, he meant that to become a בן חורין he must have a גט שחרור, however (in this case) a גט שחרור will not be effective (as אמימר rules). -------------------------------- תוספות asks: תימה דתיקשי ליה מאידך דרבי יוחנן דאמר לעיל (לח, א) עבד שברח מבית האסורין כולי‎ – It is astounding! רב אשי should have challenged אמימר from the other ruling of ר"י previously, where ר"י ruled regarding a slave who escaped from prison, etc., that the עבד is freed (from serving the master) – ולא עוד אלא כופין את רבו אלמא יש לו תקנה: And not only is he free, but in addition we force his master to write a שטר שחרור for this עבד (to enable him to marry a בת חורין). This indicates that the עבד has a תקנה, so how can אמימר rule that אין לו תקנה‎! תוספות does not answer this question. S UMMARY There is a statement from ר"י that there is a תקנה for an עבד who is הפקר, by writing a גט שחרור for him. T HINKING IT OVER Can we (perhaps) distinguish between the case of אמימר where the עבד is הפקר (and אין לו תקנה) and the case of עבד שברח (a case of ייאוש) where ר"י rules that כופין את רבו and יש לו תקנה with a שטר שחרור‎?

    הא אמרה בלשון שחרור הכי נמי‎—But if he said it in an expression of freedom it is indeed so O VERVIEW רב אשי challenged the ruling of אמימר (that המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה) from the ruling of ר"ד אמר ר' יוחנן (that מי שאמר וכו' אל ישתעבדו וכו' כופין את היורשים וכותבין לה גט שחרור). To which אמימר responded that רב דימי erred. רב אשי replied the error of רב דימי is because אל ישתעבדו is not an expression of שחרור, however if the master would have used a לשון of שחרור then indeed the יורשין would be required to write a גט שחרור, so how can you אמימר say that אין לו תקנה‎. This indicates that in the view of רב אשי, according to ר"י, a שטר שחרור is required for המפקיר עבדו ומת‎. Our תוספות resolves a contradiction to this assumption in the opinion of ר"י. ----------------------------- תוספות asks: תימה דלעיל קאמר אדרבי יוחנן אי הכי‎ – It is astounding! For previously the גמרא comments on that which ר"י taught (that עבדו כאשתו), if indeed it is so, that עבדו כאשתו and just as an אשה leaves her husband after his death without a גט, so too an עבד (who is הפקר) leaves his master without a גט, the ruling should be that – המפקיר עבדו ומת נמי יהא משתלח בלא גט דעבדו כאשתו‎ – One who frees his slave and dies, the עבד should be sent totally free without a גט שחרור, for עבדו כאשתו (so why does אמימר rule that אין לו תקנה). והכא משמע דבעי גט – However here it seems that a גט is required. תוספות replies: ושמא לעיל אתיא כרב שמואל בר רב יהודה דהכא – And perhaps (we can answer) that the previous גמרא is according to רשבר"י, who is mentioned here (and our גמרא here is following the view of רב דימי). תוספות offers an alternate solution: אי נמי הכא בעי גט מדרבנן שלא יאמר לו עבדי אתה – Or you may also say; in the גמרא here, a גט is required only מדרבנן, in order the master should not claim later, ‘you are my slave’; however מדין תורה if one is מפקיר עבדו ומת, no גט שחרור is required (according to ר"י). תוספות supports his view of this גט מדרבנן‎ – כדאמר לקמן לחד תנא ביוצא בראשי אברים: As the גמרא states later, according to one תנא, regarding an עבד כנעני who leaves his master because he cut off the tips of his limbs, that מדרבנן there is a need for the master to write him a גט שחרור, so that the master should not claim later עבדי אתה. S UMMARY ר' יוחנן maintains according to רב דימי that המפקיר עבדו ומת, the עבד requires a גט שחרור, however according to רב שמואל בר יהודה there is no need for a גט שחרור since עבדו כאשתו‎. Alternately everyone agrees that המפקיר עבדו ומת, does not require a גט שחרור מדאורייתא, however מדרבנן a גט שחרור is required (according to רב אשי) because the master may claim עבדי אתה‎. T HINKING IT OVER Could have תוספות posed a contradiction from ר"י here who rules that a גט is required, to the previous ruling of ר"י that the הלכה is like the רבנן דאבא שאול (that all the slaves are freed) indicating that a גט שחרור is not required?

    License: CC-BY-NC

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    אמר רבי יהושע בן לוי עבד שהניח תפילין בפני רבו יצא לחירותאוקימנא לה

    בשהניח לו רבו תפיליןולאו משום דעבד אסור בתפילין ומשום שאסור לברך על מצוה שהזמן גרמא שהרי נשים קוראות קריאת שמע ומברכות לפניה ולאחריה ואין ממחין בידן, ומעשה באשתו של יונה שמנחת תפילין, אלא טעמא דמילתא דכיון שהן פטורין ואינן רגילין להניח תפילין, עכשיו שרבו בעצמו מניח לו, זכה אם לא שחררו לא היה מניח לו דקול יוצא עליו שהוא בן חורין.

    אמר אמימר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנהפירש רש"י ז"ל אין לו תקנה לא לישא שפחה ולא בת חורין. והקשו עליו בתוספות דמעוכב גט שחרור אינו אסור בשפחה דאי לא מאי קא מיבעיא לן לקמן מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה או אינו אוכל פשיטא דאינו אוכל דכיון דאסור בשפחה הרי הוא כישראל גמור ויצא מרשות האדון לגמרי ולא קרינא בה קנין כספו, ועוד דאם איתא מאי קא משמע לן לעיל רבי יוחנן דאמר עבד שברח מבית האסורין יצא לחירות, ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו גט שחרור, פשיטא דכיון שיצא לחירות שכופין אותו משום דכתוב לשבת יצרה ומתניתין היא מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו וכו', ועוד דגרסינן בירושלמי פרק קמא גבי פלוגתא דרבי יוחנן, בשחררו כולי עלמא לא פליגי דכופין את היורשין משום דמצוה לקיים דברי המת, ואם איתא מאי איריא משום דמצוה לקיים דברי המת תיפוק לי משום לשבת יצרה, משום כך פירש ר"י ז"ל דמעוכב גט שחרור מותר בשפחה כנענית והכא הכי פירושו אותו העבד אין לו תקנה בבת חורין וקיימא לן כרבינא דאמר יש להן תקנה דאדם מוריש איסורא לבניה דההוא דיסקרתא דעבדי דאיזדבן לנכרי כלו מרותייהו בתראי אתי לקמיה דרבינא אמר להו זיל הדרן אבני מרותייכו קמאי ונכתבו להו גיטא דחירותא. והא דאוקימנא דרב דימי בטעותא היינו משום דלא אמרה בלשון שחרור הא אמרה בלשון שחרור הכי נמי.

    כאר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו וכו' מוקמינן ליה אפטרופא ומקרקיש ליה בזוזי. פירש רש"י ז"ל דתינוק זה הגיע לעונת הפעוטות דממכרו ממכר במטלטלין ולפיכך מקרקיש ליה לינוקא בזוזי כדי שיכתוב לו גט שחרור מדעת ואפטרופוס מוקמינן ליה כדי לעיין ולדקדק בשומת העבד וכותב לו התינוק גט שחרור על שמיה דתינוק קאמר. ואינו מחוור, שהרי מכל מקום התינוק אינו בר שלוח כלל וגיטו אינו גט עבדו דומיא דאשתו ואף בר זבוני ליתיה אלא מדרבנן ומשום כדי חייו. ורשב"ם זצ"ל פירש כותב לו אפטרופא וקנס הוא שקנסוהו שהוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן ובאו עליו בעקיפין, שהאיש הזה חכם היה וידע שמי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו וכותב לו גט שחרור לפיכך הלך והקנה אותו לבנו קטן לפי שאין לו תקנה מעתה דקטן אינו בר שילוח וגיטו אינו גט, ואי על ידי מכירה לא אמרו הפעוטות ממכרן ממכר אלא משום כדי חייו ומשום הפקר בית דין הפקר שהפקירו מטלטלין שהוא מוכר וזכו אותם לקונה ממנו, אבל גט דאורייתא הבא להתירו בבת חורין אי כח ביד בית דין לעשות שטר שעושה התינוק שטר אלא שטרא חספא בעלמא הוא לפי שהוא צריך לכתוב על שמו של עבד ובעי כונה כגט אשה וקטן לאו בר כונה ובר שילוח הוא, וגם על ידי אפטרופא לא היתה לו תקנה כדתניא אין אפטרופין רשאין להוציא עבדים לחירות, ולפיכך היה סבור האב שאי אפשר עוד לשחררו, ושלח ליה רב פפא לרב יוסף כאשר עשה, כלומר שעשה שלא כהוגן להתחכם על העבד שיהא בטל מפריה ורביה כן יעשה לו שלא כהוגן וקונסין אותו ומעמידין אפטרופא לינוקא ומקרקיש לו אפטרופי זוזי לינוקא כדי שיתרצה בשחרורו של עבד ואחר כך כותב לו אפטרופא גט על שמו של אפטרופא לפי שהפקירוהו בית דין והעמידו ברשותו של אפטרופא, ולא אמרו אין אפטרופסין רשאין להוציא עבדים לחירות אלא במקום דליכא בטול פריה ורביה כגון שהוא מותר בשפחה, ומכל מקום בלא קירקוש זוזי לא רצו להפקירו וליתנו לאפטרופא דכל [בנדפס: היכא] דאיכא למעבד תקנתא לינוקי עבדינן, וכההיא דאמרינן בהניזקין (נב, א) אפטרופין תורמין להאכיל אבל לא להניח, דלתקנת היתומים כדי שיהא להם מה שיאכלו הפקירו תבואתם לגבי אפטרופא ונתנו לו התבואה כדי שיוכל לתרום ושלו הוא תורם ומותרת מדאורייתא, אבל לא להניח לפי שאין בזה תקנת היתומים. ורבינו תם ז"ל כתב דרב פפא דינא קאמר ולא קנסא, חדא דכל היכא דאמרינן כאשר עשה כן יעשה לו דינא הוא כדאמרינן בבבא מציעא (קא, ב) ההוא גברא דזבן חמרא לא הוה ליה דוכתא לאותוביה אמר לה לההיא איתתא אית לך דוכתא לאותוביה אמרי ליה לא אי לא קדשת לי וכו' אזלא איהי אגרא אגירי מיניה וביה אפיקתיה ואותיבתיה בשבילא אמר רב הונא בריה דרב יהושע כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו, ואסיקנא דדינא הכין דלא מיבעיא חצר דלא קיימא לאגרא אלא אפילו חצר דקיימא לאגרה דאמרה ליה דמית עלי כאריא ארבא, אבל היכא דאיכא קנס הוא עשה שלא כהוגן קאמרי וכההיא דיבמות בההיא דאיקדשה ואתא חבריה וקדשה [בנדפס: וכההיא דיבמות דאותיביה אבי כורסיא ואתא חבריה וחטפה מיניה וקדשה] ואסקינא הוא עשה שלא כהוגן, ועוד דאמאי קנסינן ליה הא איכא תקנתא בלא קנסא כדאמרינן בהנזקין (נב, א) מוכרין עבדים ולוקחין שדות ותו אמרינן אין אפטרופין רשאין להוציא אותן לחירות אלא מוכרין אותן לאחרים ואחרים מוציאין אותן לחירות, אלא הכי פירושא, הוא נתחכם ליתנו לקטן כדי לאסרו מן הדין אף אנו נתחכם אליו מן הדין ונעמיד לו אפטרופא כדי למכרו בזוזי לעצמו כדאמרינן אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא, ואפילו חכמים לא נחלקו עליה דרבי ואמר דבכסף על ידי עצמו לא אלא משום שלא יזלזלו בנכסי היתומים לפי שזה כדרך שחרור ואתו לזלזולי בנכסי יתומים, וכדרך שאמרו בגזברין של הקדש, אבל בענין זה מעמידין אותו מדינא דאורייתא, ואי נמי לאפטרופוס והיינו דאמרינן ומקרקיש ליה בזוזי כלומר בזוזי של עבד או של אפוטרופוס כדי שיתרצה למכירת העבד משום חמדת המעות ולא ישגיח למניעת האב שהוא מונעו ומשיאו עצה שלא יתרצה למוכרו, והוא הדין בלא קרקוש דמים מותר אלא שאנו חוששין שמא בהסתת האב ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה, ובהרבה מקומות חששו לדבר זה כמו שאנו עתידין לכתוב בסייעתא דשמיא לקמן בפירקין גבי נראין דברי רבי טרפון בשן ועין הואיל והתורה זכתה לו ודברי רבי עקיבא בשאר אברים הואיל ומדרש חכמים הוא וכן פירש רבינו אלפאסי ז"ל שהאפטרופוס משחררו ולא אמרו מקרקש ליה זוזי וכתב ליה גיטא על שמיה אלא משום שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה.

    Babylonian Talmud · folio map

    Gittin 40a

    Gittin 40a. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 421 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    יצא לחירות דאי לאו דשחרריה לא הוה שביק ליה למנסב בת חורין:

    כל כך יש בידך משמיה דרבי ואני שונה וחכ"א אינה מקודשת:

    שטר איסורין הרי את מקודשת לי וקדשה בו:

    דרבה בר רב שילא לקמן:

    השיאו אשה דאי לאו דשחרריה לא הוה מיעבד איסורא על ידו:

    ואיהו עביד איסורא שנושא את שפחתו:

    צאי בו והתקדשי בו כלומר אי דאמר התקדשי בו גרידא ודאי שחררה מעיקרא אבל השתא דאמר לה צאי בו והתקדשי בו וזה יהיה לך שטר שחרור ושטר ארוסין גלי מילתיה דלא שחררה אלא בהאי:

    ר"מ סבר יש בלשון הרי את מקודשת לי לשון שחרור וה"ק הוי ראויה להתקדש לי בו והתקדשי בו:

    28 more comments on this page.

    Rashi on Gittin 40a · Sefaria

    Tosafot

    כשרבו הניח לו תפילין‎—When his master put תפילין on him O VERVIEW רבה בר רב שילא ruled that if the master put תפילין on his עבד כנעני, the עבד כנעני is freed. תוספות discusses the reason for this ruling. ----------------------- תוספות negates a possible reason for this ruling: ולא משום דלא מיעביד ליה איסורא דמברך עליהן ואיכא ברכה לבטלה‎ – And the reason the עבד is freed is not because that master will not cause the עבד to transgress a prohibition; for the עבד is making a ברכה on the תפילין, and if he is not freed it is a ברכה in vain since עבדים are exempt from מצות תפילין for it is a מ"ע שהזמן גרמא, this reason is incorrect – דהא סוכה לולב ושופר וכמה מצות עשה שהנשים מברכות – For we find regarding the מצות of סוכה, לולב and שופר as well as many other מצות עשה (which are הזמן גרמא) that woman make a ברכה on these מצות and it is not considered a ברכה לבטלה, similarly by an ע"כ it would not be a ברכה לבטלה if he made a ברכה for הנחת תפילין‎ – אלא משום דאין עבדים רגילים בתפילין ואי לאו דשחרריה לא הוה מנח ליה: But rather the reason why the עבד is freed if רבו הניח לו תפילין is because עבדים are not accustomed to put on תפילין, and if it weren’t the fact that the owner emancipated the עבד, the owner would not have donned תפילין on theעבד‎. S UMMARY עבדים do not wear תפילין, therefore when the master dons תפילין on the עבד, this indicates that he freed him. Women make a ברכה on מ"ע שהזמ"ג. T HINKING IT OVER Why is it that (just) because עבדים are not רגיל בתפילין, we therefore assume that if רבו הניח לו תפילין, he (certainly) freed him?!

    אותו העבד אין לו תקנה‎—That slave has no recourse O VERVIEW אמימר ruled that if the master of an עבד is מפקיר the עבד, that עבד has no recourse, because the master no longer owns him, except for the איסור aspect (that his status is of an עבד not of a בן חורין), and the master cannot grant him (that he should be relieved of) hisאיסור status. There is a dispute between רש"י (elsewhere) and תוספות (here) as to the meaning of אותו העבד אין לו תקנה‎. ------------------------- פירוש לא בבת חורין ולא בשפחה כדפירש בקונטרס לעיל – The explanation of אין לו תקנה (according to רש"י) is that the עבד is permitted neither to a בת ישראל and neither to a שפחה as רש"י explained previously – תוספות disagrees with פירש"י: ואין נראה מדאמר לעיל (דף לח, א) עבד שברח מבית האסורין כולי‎ – And תוספות does not have this view, since רבי שמן בר אבא אמר ר"י stated previously regarding a slave who escaped prison, etc. he is freed – ולא עוד אלא שכופין את רבו ועושה אותו בן חורין‎ – And not only is he freed, but בי"ד also forces his master to write him a גט שחרור and make him into a בן חורין so he can marry a בת חורין‎. This concludes the citation of that גמרא‎. Now תוספות concludes his question on פירש"י – ומאי קא משמע לן פשיטא דכופין אותו כיון דאסור בשפחה ובבת חורין – But what is רשב"א אמר ר"י teaching us; it is obvious that we force the master to make him a בן חורין, since in his present state, the עבד is forbidden to a שפחה and to a בת חורין, so his status now is – כמו חציו עבד וחציו בן חורין – Like one who is half slave and half free, where בי"ד forces the master to free him completely. So obviously here too, by an עבד שברח וכו', since he is אסור בשפחה ובבת חורין, the master is obligated to emancipate him. תוספות presents an additional question on פירש"י: וכן הא דאמר בירושלמי דהיכא דאמר שחררו‎ – And similarly that which the תלמוד ירושלמי states that in a case where the master (who is a שכיב מרע) said, ‘free the slave’, the rule is that בי"ד – כופין את היורשים משום מצוה לקיים דברי המת‎ – Forces the heirs to free the slave because there is a מצוה to fulfill the wishes of the deceased; this concludes the ירושלמי, the question is why mention מצוה לקיים דברי המת‎ – תיפוק ליה משום דאסור בשפחה ובבת חורין‎ – You can derive that כופין את היורשין, since this עבד is אסור בשפחה ובבת חורין‎. תוספות offers another proof against פירש"י: ובפרק בתרא דכריתות (דף כד, ב) אמרינן דסבר רבן שמעון בן גמליאל‎ – And in the last פרק of מסכת כריתות, the גמרא states, the [ת"ק of] רשב"ג maintains המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור ומעוכב גט שחרור אוכל בתרומה‎ – One who is מפקיר his slave, the slave goes free, but he needs a גט שחרור (to marry a בת חורין); and the rule is that one who is lacking a גט שחרור (like this עבד) may eat תרומה (if his master is a כהן). This concludes the ירושלמי‎. תוספות surmises – ומסתברא כיון דאוכל בתרומה דשרי נמי בשפחה‎ – And it is logical that since he may eat תרומה, he is also permitted to a שפחה‎ – ולכך נראה דאין לו תקנה בבת חורין קאמר אבל בשפחה שרי: So therefore it is the view of תוספות that אין לו תקנה is referring to a בת חורין; however this עבד who was made הפקר is permitted to a שפחה‎. S UMMARY רש"י maintains המפקיר עבדו, he is אסור בשפחה ובבת חורין while תוספות maintains he is מותר בשפחה and אסור בבת חורין‎. T HINKING IT OVER תוספות asks what is the חידוש of רשב"א אר"י that כופין את רבו וכו'. Seemingly the חידוש is that a שטר makes him free, not like the view of אמימר here!

    צריך ואין לו תקנה‎—He requires, however he has no recourse O VERVIEW רב אשי challenged the ruling of אמימר that המפקיר עבדו אותו העבד אין לו תקנה, from a statement in the name of ר' יוחנן that a מפקיר עבדו is יוצא לחירות and requires a גט שחרור, seemingly indicating that there is a תקנה with a גט שחרור‎. To which אמימר responded that when ר"י ruled צריך גט שחרור, he meant that to become a בן חורין he must have a גט שחרור, however (in this case) a גט שחרור will not be effective (as אמימר rules). -------------------------------- תוספות asks: תימה דתיקשי ליה מאידך דרבי יוחנן דאמר לעיל (לח, א) עבד שברח מבית האסורין כולי‎ – It is astounding! רב אשי should have challenged אמימר from the other ruling of ר"י previously, where ר"י ruled regarding a slave who escaped from prison, etc., that the עבד is freed (from serving the master) – ולא עוד אלא כופין את רבו אלמא יש לו תקנה: And not only is he free, but in addition we force his master to write a שטר שחרור for this עבד (to enable him to marry a בת חורין). This indicates that the עבד has a תקנה, so how can אמימר rule that אין לו תקנה‎! תוספות does not answer this question. S UMMARY There is a statement from ר"י that there is a תקנה for an עבד who is הפקר, by writing a גט שחרור for him. T HINKING IT OVER Can we (perhaps) distinguish between the case of אמימר where the עבד is הפקר (and אין לו תקנה) and the case of עבד שברח (a case of ייאוש) where ר"י rules that כופין את רבו and יש לו תקנה with a שטר שחרור‎?

    הא אמרה בלשון שחרור הכי נמי‎—But if he said it in an expression of freedom it is indeed so O VERVIEW רב אשי challenged the ruling of אמימר (that המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה) from the ruling of ר"ד אמר ר' יוחנן (that מי שאמר וכו' אל ישתעבדו וכו' כופין את היורשים וכותבין לה גט שחרור). To which אמימר responded that רב דימי erred. רב אשי replied the error of רב דימי is because אל ישתעבדו is not an expression of שחרור, however if the master would have used a לשון of שחרור then indeed the יורשין would be required to write a גט שחרור, so how can you אמימר say that אין לו תקנה‎. This indicates that in the view of רב אשי, according to ר"י, a שטר שחרור is required for המפקיר עבדו ומת‎. Our תוספות resolves a contradiction to this assumption in the opinion of ר"י. ----------------------------- תוספות asks: תימה דלעיל קאמר אדרבי יוחנן אי הכי‎ – It is astounding! For previously the גמרא comments on that which ר"י taught (that עבדו כאשתו), if indeed it is so, that עבדו כאשתו and just as an אשה leaves her husband after his death without a גט, so too an עבד (who is הפקר) leaves his master without a גט, the ruling should be that – המפקיר עבדו ומת נמי יהא משתלח בלא גט דעבדו כאשתו‎ – One who frees his slave and dies, the עבד should be sent totally free without a גט שחרור, for עבדו כאשתו (so why does אמימר rule that אין לו תקנה). והכא משמע דבעי גט – However here it seems that a גט is required. תוספות replies: ושמא לעיל אתיא כרב שמואל בר רב יהודה דהכא – And perhaps (we can answer) that the previous גמרא is according to רשבר"י, who is mentioned here (and our גמרא here is following the view of רב דימי). תוספות offers an alternate solution: אי נמי הכא בעי גט מדרבנן שלא יאמר לו עבדי אתה – Or you may also say; in the גמרא here, a גט is required only מדרבנן, in order the master should not claim later, ‘you are my slave’; however מדין תורה if one is מפקיר עבדו ומת, no גט שחרור is required (according to ר"י). תוספות supports his view of this גט מדרבנן‎ – כדאמר לקמן לחד תנא ביוצא בראשי אברים: As the גמרא states later, according to one תנא, regarding an עבד כנעני who leaves his master because he cut off the tips of his limbs, that מדרבנן there is a need for the master to write him a גט שחרור, so that the master should not claim later עבדי אתה. S UMMARY ר' יוחנן maintains according to רב דימי that המפקיר עבדו ומת, the עבד requires a גט שחרור, however according to רב שמואל בר יהודה there is no need for a גט שחרור since עבדו כאשתו‎. Alternately everyone agrees that המפקיר עבדו ומת, does not require a גט שחרור מדאורייתא, however מדרבנן a גט שחרור is required (according to רב אשי) because the master may claim עבדי אתה‎. T HINKING IT OVER Could have תוספות posed a contradiction from ר"י here who rules that a גט is required, to the previous ruling of ר"י that the הלכה is like the רבנן דאבא שאול (that all the slaves are freed) indicating that a גט שחרור is not required?

    Tosafot on Gittin 40a · Sefaria · CC-BY-NC

    Rashba

    אמר רבי יהושע בן לוי עבד שהניח תפילין בפני רבו יצא לחירות אוקימנא לה

    בשהניח לו רבו תפילין ולאו משום דעבד אסור בתפילין ומשום שאסור לברך על מצוה שהזמן גרמא שהרי נשים קוראות קריאת שמע ומברכות לפניה ולאחריה ואין ממחין בידן, ומעשה באשתו של יונה שמנחת תפילין, אלא טעמא דמילתא דכיון שהן פטורין ואינן רגילין להניח תפילין, עכשיו שרבו בעצמו מניח לו, זכה אם לא שחררו לא היה מניח לו דקול יוצא עליו שהוא בן חורין.

    אמר אמימר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה פירש רש"י ז"ל אין לו תקנה לא לישא שפחה ולא בת חורין. והקשו עליו בתוספות דמעוכב גט שחרור אינו אסור בשפחה דאי לא מאי קא מיבעיא לן לקמן מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה או אינו אוכל פשיטא דאינו אוכל דכיון דאסור בשפחה הרי הוא כישראל גמור ויצא מרשות האדון לגמרי ולא קרינא בה קנין כספו, ועוד דאם איתא מאי קא משמע לן לעיל רבי יוחנן דאמר עבד שברח מבית האסורין יצא לחירות, ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו גט שחרור, פשיטא דכיון שיצא לחירות שכופין אותו משום דכתוב לשבת יצרה ומתניתין היא מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו וכו', ועוד דגרסינן בירושלמי פרק קמא גבי פלוגתא דרבי יוחנן, בשחררו כולי עלמא לא פליגי דכופין את היורשין משום דמצוה לקיים דברי המת, ואם איתא מאי איריא משום דמצוה לקיים דברי המת תיפוק לי משום לשבת יצרה, משום כך פירש ר"י ז"ל דמעוכב גט שחרור מותר בשפחה כנענית והכא הכי פירושו אותו העבד אין לו תקנה בבת חורין וקיימא לן כרבינא דאמר יש להן תקנה דאדם מוריש איסורא לבניה דההוא דיסקרתא דעבדי דאיזדבן לנכרי כלו מרותייהו בתראי אתי לקמיה דרבינא אמר להו זיל הדרן אבני מרותייכו קמאי ונכתבו להו גיטא דחירותא. והא דאוקימנא דרב דימי בטעותא היינו משום דלא אמרה בלשון שחרור הא אמרה בלשון שחרור הכי נמי.

    כאר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו וכו' מוקמינן ליה אפטרופא ומקרקיש ליה בזוזי. פירש רש"י ז"ל דתינוק זה הגיע לעונת הפעוטות דממכרו ממכר במטלטלין ולפיכך מקרקיש ליה לינוקא בזוזי כדי שיכתוב לו גט שחרור מדעת ואפטרופוס מוקמינן ליה כדי לעיין ולדקדק בשומת העבד וכותב לו התינוק גט שחרור על שמיה דתינוק קאמר. ואינו מחוור, שהרי מכל מקום התינוק אינו בר שלוח כלל וגיטו אינו גט עבדו דומיא דאשתו ואף בר זבוני ליתיה אלא מדרבנן ומשום כדי חייו. ורשב"ם זצ"ל פירש כותב לו אפטרופא וקנס הוא שקנסוהו שהוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן ובאו עליו בעקיפין, שהאיש הזה חכם היה וידע שמי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו וכותב לו גט שחרור לפיכך הלך והקנה אותו לבנו קטן לפי שאין לו תקנה מעתה דקטן אינו בר שילוח וגיטו אינו גט, ואי על ידי מכירה לא אמרו הפעוטות ממכרן ממכר אלא משום כדי חייו ומשום הפקר בית דין הפקר שהפקירו מטלטלין שהוא מוכר וזכו אותם לקונה ממנו, אבל גט דאורייתא הבא להתירו בבת חורין אי כח ביד בית דין לעשות שטר שעושה התינוק שטר אלא שטרא חספא בעלמא הוא לפי שהוא צריך לכתוב על שמו של עבד ובעי כונה כגט אשה וקטן לאו בר כונה ובר שילוח הוא, וגם על ידי אפטרופא לא היתה לו תקנה כדתניא אין אפטרופין רשאין להוציא עבדים לחירות, ולפיכך היה סבור האב שאי אפשר עוד לשחררו, ושלח ליה רב פפא לרב יוסף כאשר עשה, כלומר שעשה שלא כהוגן להתחכם על העבד שיהא בטל מפריה ורביה כן יעשה לו שלא כהוגן וקונסין אותו ומעמידין אפטרופא לינוקא ומקרקיש לו אפטרופי זוזי לינוקא כדי שיתרצה בשחרורו של עבד ואחר כך כותב לו אפטרופא גט על שמו של אפטרופא לפי שהפקירוהו בית דין והעמידו ברשותו של אפטרופא, ולא אמרו אין אפטרופסין רשאין להוציא עבדים לחירות אלא במקום דליכא בטול פריה ורביה כגון שהוא מותר בשפחה, ומכל מקום בלא קירקוש זוזי לא רצו להפקירו וליתנו לאפטרופא דכל [בנדפס: היכא] דאיכא למעבד תקנתא לינוקי עבדינן, וכההיא דאמרינן בהניזקין (נב, א) אפטרופין תורמין להאכיל אבל לא להניח, דלתקנת היתומים כדי שיהא להם מה שיאכלו הפקירו תבואתם לגבי אפטרופא ונתנו לו התבואה כדי שיוכל לתרום ושלו הוא תורם ומותרת מדאורייתא, אבל לא להניח לפי שאין בזה תקנת היתומים. ורבינו תם ז"ל כתב דרב פפא דינא קאמר ולא קנסא, חדא דכל היכא דאמרינן כאשר עשה כן יעשה לו דינא הוא כדאמרינן בבבא מציעא (קא, ב) ההוא גברא דזבן חמרא לא הוה ליה דוכתא לאותוביה אמר לה לההיא איתתא אית לך דוכתא לאותוביה אמרי ליה לא אי לא קדשת לי וכו' אזלא איהי אגרא אגירי מיניה וביה אפיקתיה ואותיבתיה בשבילא אמר רב הונא בריה דרב יהושע כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו, ואסיקנא דדינא הכין דלא מיבעיא חצר דלא קיימא לאגרא אלא אפילו חצר דקיימא לאגרה דאמרה ליה דמית עלי כאריא ארבא, אבל היכא דאיכא קנס הוא עשה שלא כהוגן קאמרי וכההיא דיבמות בההיא דאיקדשה ואתא חבריה וקדשה [בנדפס: וכההיא דיבמות דאותיביה אבי כורסיא ואתא חבריה וחטפה מיניה וקדשה] ואסקינא הוא עשה שלא כהוגן, ועוד דאמאי קנסינן ליה הא איכא תקנתא בלא קנסא כדאמרינן בהנזקין (נב, א) מוכרין עבדים ולוקחין שדות ותו אמרינן אין אפטרופין רשאין להוציא אותן לחירות אלא מוכרין אותן לאחרים ואחרים מוציאין אותן לחירות, אלא הכי פירושא, הוא נתחכם ליתנו לקטן כדי לאסרו מן הדין אף אנו נתחכם אליו מן הדין ונעמיד לו אפטרופא כדי למכרו בזוזי לעצמו כדאמרינן אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא, ואפילו חכמים לא נחלקו עליה דרבי ואמר דבכסף על ידי עצמו לא אלא משום שלא יזלזלו בנכסי היתומים לפי שזה כדרך שחרור ואתו לזלזולי בנכסי יתומים, וכדרך שאמרו בגזברין של הקדש, אבל בענין זה מעמידין אותו מדינא דאורייתא, ואי נמי לאפטרופוס והיינו דאמרינן ומקרקיש ליה בזוזי כלומר בזוזי של עבד או של אפוטרופוס כדי שיתרצה למכירת העבד משום חמדת המעות ולא ישגיח למניעת האב שהוא מונעו ומשיאו עצה שלא יתרצה למוכרו, והוא הדין בלא קרקוש דמים מותר אלא שאנו חוששין שמא בהסתת האב ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה, ובהרבה מקומות חששו לדבר זה כמו שאנו עתידין לכתוב בסייעתא דשמיא לקמן בפירקין גבי נראין דברי רבי טרפון בשן ועין הואיל והתורה זכתה לו ודברי רבי עקיבא בשאר אברים הואיל ומדרש חכמים הוא וכן פירש רבינו אלפאסי ז"ל שהאפטרופוס משחררו ולא אמרו מקרקש ליה זוזי וכתב ליה גיטא על שמיה אלא משום שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה.

    Rashba on Gittin 40a · Sefaria

    Meiri

    עבד שהשיאו רבו אשה בת חורין יצא לחירות שאלו לא נתכון לשחררו לא היה הוא משתדל להשיאו בת חורין שתהא האשה עוברת עבירה על ידו ומכל מקום עדין צריך גט שחרור לקיימה בהיתר ומ"מ כל שלא השיאו הוא ר"ל שלא נעשה על ידו אע"פ שנשאה הוא בפניו לא יצא לחירות בכך כתב שטר אירוסין לשפחתו ואמר לה התקדשי לי יצתה לחירות שאלמלא ששחררה לא קדשה וקל וחומר הדברים אם בהשיאו לעבדו בת חורין אמרו שיצא לחירות שחזקה אינו רוצה שתעשה עבירה על ידו בהוא עצמו לא כל שכן והוא שאמרו בעבדיה לא עביד איסור ובדידיה עביד אמר לה כשנתן לה שטר זה צאי בו והתקדשי בו אינה מקדשת ולא יצאה לחירות בודאי לא שחררה אלא בלשון זה ר"ל צאי בו ולשון זה אינו כלום:

    עבד שהניח תפלין בפני רבו אע"פ שלא מיחה בו לא יצא לחירות ומ"מ אם הניח לו רבו בעצמו יצא לחירות שבודאי לברית מצוה הכניסו לוה ממנו רבו אע"פ שיש לדון שאלו היה עבדו לא היה לוה ממנו אלא שהיה נוטלם אעפ"כ לא יצא לחירות וכן אם עשאו רבו אפטרופוס אע"פ שהחשיבו לא יצא לחירות וכן אפי' קרא שלשה פסוקים בבית הכנסת בפני רבו לא יצא לחירות ומ"מ אם צוהו רבו בכך יראה שיצא וכן כתבוה גדולי המחברים ובאחרון של נזיר ס"ב ב' יראה שאם נדר נדר שהאדון יכול לכופו עליו ואמר לו רבו מופר לך הואיל והיה יכול לכופו ולא כפאו אלא שהפירו שהפקיע שעבודו אלא שיש בזה סברות אחרות כמו שיתבאר שם:

    מי שאמר בשעת מיתת פלנית שפחתי אל ישתעבדו בה יורשים אין זה לשון שחרור ואין כופין את היורשים לכתוב לה גט שחרור אין זה אלא כאומר שלא יטריחוה בעבודה יותר מדאי אמר פלנית שפחתי קורת רוח עשתה לי יעשה לה קורת רוח כופין את היורשים ועושים לה קורת רוח ופירשו בה גדולי הרבנים שאם לא נתקררה בלא שחרור משחררין אותה ואין הדברים נראין אלא כמו שכתבו גדולי הפוסקים והוא שכתוב בנסחא שלהם מאי קורת רוח דאי אמרה האי עבידתא לא מצינא לא כייפינן לה ומכל מקום אם שחררה ולא כתב לה גט יצאת לחירות אלא שצריכה גט חירות מן היורשין להתירה בבן חורין וכופין אותם בכך:

    כל שמכר עבדו לגוים יצא לחירות וקונסין אותו לפדותו כמו שיתבאר וכופין אותו לכתוב לו גט חירות שהרי הגוי לא קנאו לגופו ואכתי איסורא פש ליה גביה והרי הוא בשעת מכירה כאילו הפקירו שצריך גט שחרור וכן כל שיצא לו מן הגוי באי זה צד כופין את המוכר או יורשיו לכתוב לו גט חירות:

    מי שחציו עבד וחציו בן חורין יתבאר למטה שכופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב לו שטר על חצי דמיו הקנהו רבו לבנו קטן יש אומרין שמעמידין לו אפטרופוס וכותב האפטרופוס גט חירות לעבד ואע"פ שאין האפטרופוס רשאי לשחרר אלא למכור לא נאמר אלא בעבד גמור אבל חציו בן חורין הואיל וכופין את רבו לעשותו בן חורין אף האפטרופוס משחררו ומזקיקו לכתוב שטר על חצי דמיו ואין חלוק בזה בין קטן הרבה לבן שש או בן שבע כך כתבוה מקצת חכמי ההר ואין גורסין בשמועה זו קרקוש זוזי ולא קים לן בינוקא דמקרבא דעתיה לגבי זוזי ולא הפעוטות מקחן מקח כו' אלא כך הם גורסים ההוא עבדא דהוה בתרי קם חד מנייהו שחרריה לפלגיה אמר אידך השתא שמעי רבנן ומפסדו לי אזל אקנייה לבנו קטן שלחה רב יוסף לקמיה דרב פפא שלח ליה כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו כלומר כשם שנתחכם שלא לשחררו כך אנו מתחכמים להפסידו לו מן הדין גם כן מוקמינן ליה אפטרופא וכתיב גיטא דחירותא על שמיה וכן מצאתיה מתוקנת בגמרא מדוייקת ישנה ומ"מ ברוב ספרים גורסי' כאשר עשה כו' אנן קים לן בינוקא דמיקרבא דעתיה לגבי זוזי מוקמינן ליה אפטרופא ומקרקשי ליה בזוזי וכתיב ליה גיטא דחירותא על שמיה ופירשו בה אחרוני הרבנים שהאפטרופוס ודאי יכול היה למכרו שהרי לא אמרו אלא שאינו יכול לשחרר אבל למכור רשאי והקלו בה שיהא האפטרופוס נסכם למכרו בדמים קלים ולכתוב שטר על שאר שיווי חציו ומפני שמן הסתם אביו של תינוק לימדו לסרב שלא למכור צריך לרצותו בקרקוש זוזי וקרא מן הדין שהרי אף האפטרופוס יכול למכור אלא שלא יהא הדבר כחוכא וטללא שיהא הקטן צועק בעצת אביו אל תמכרו לי את עבדי ואנו מוכרין לו ומתוך כך חוששין ללזות שפתים ואחר שנתרצה התינוק מוכרו האפטרופוס וכותב לו גט חירות על שמו בתורת אפטרופוס ואף לדעת זה אין בו חלוק בין שהוא בן שש או בן שבע לפחות מכן שהרי האפטורופוס הוא שמוכר אלא שקשה לפרש למה אמרו וכתיב ליה גיטא דחירותא והלא כסף גומר וכל שנפדה בכסף אינו צריך גט שחרור ושמא כספו של עבד היה ושלא כדעת רבי דאמר אף הוא נותן דמי עצמו שאין זה דרך מכירה ומכאן מסתייעים דברי הפוסקים שלא כרבי או שמא מתוך שאינו נמכר בשיוויו אלא שנסמך על כתיבת שטר על הנשאר:

    ויש שאין גורסין כאן על שמיה אלא וכתיב ליה גיטא דחירותא כלומר הקטן וכן מסיימין בה דקיימא לן הפעוטות מקחן מקח כו' ומפרשין אותה בקטן שהגיע לעונת הפעוטות והעמדת האפטרופוס הוא לתועלת התינוק לשומו בדמים מעולים והדברים מתמיהים שהרי גיטו אינו גט שאינו בר שלוח כלל ולא אמרו להיות ממכרו ממכר אלא מדרבנן ודרך תקנה משום כדי חייו ועוד שהרי מכיון שהעמדת לו אפטרופוס אין ממכרו ממכר שהרי לא אמרוה אלא בקטן שאין לו אפטרופוס ואע"פ שבזו אתה יכול לתרץ שהאפטרופוס זה לא העמידוהו אלא להשתדל בשחרורו של עבד וכן שתאמר שסלקוהו מעל שולחן אביו עד שלא יהא קרוי סמוך על שולחנו לידון עליו כאפטרופוס מ"מ קמייתא קשיא ועוד שאם בכסף מלא מוציאין אותו מה הועלנו ועוד שאין לשון קרקוש זוזי נופל אלא במי שמשתדלין להוציא ממנו דבר גדול בדבר מועט וגדולי הפוסקים כתבו שאין קרקוש העבד אלא שיתפרסם אצלו השחרור ולא ליתי לאיסתרוכי ביה ועיקר הדברים כאחת מן הראשונות:

    Meiri on Gittin 40a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה אותו העבד כו' ומאי קמ"ל פשיטא דכופין אותו כיון כו' עכ"ל ק"ק ומאי קושיא דאימא הא קמ"ל דיש לו תקנה בגט שחרור כמו שהקשו התוספות גופיה לקמן מהך דכופין אותו כו' אהך דאין לו תקנה ויש ליישב דלא הל"ל בהאי לישנא דכופין אותו כו' אלא דמהני גט שחרור ופשיטא דכופין כו' ודו"ק:

    בד"ה הא אמרה כו' דלעיל קאמר אדר"י א"ה כו' והכא משמע דבעי גט כו' עכ"ל וה"ה דאיכא (א) לאקשויי מהא דפסק ר' יוחנן לעיל כרבנן דאבא שאול דלא בעי גט שחרור בגר שמת כו' ולדברי הרי"ף דמחלק בין גר שמת ובין מפקיר שמת לק"מ מדלעיל אבל הרא"ש דחה דבריו מתוך הסוגיא דלעיל וק"ל:

    Chidushei Halachot on Gittin 40a · Sefaria

    Penei Yehoshua

    גמרא כופין את היורשים ועושין לה קורת רוח ופירש"י ז"ל ואם אין רוחה נתקררה בלא שיחרור ישחררוה אבל הרי"ף מפרש דקורת רוח שעושין לה אינו אלא לענין שלא ישתעבדו בה מלאכות כבידות ועיין מ"ש בזה בפ"ק דף י"ג:

    תוספות בד"ה אותו העבד כו' ואין נראה מדאמר לעיל כו' ומאי קמ"ל פשיטא דכופין כו' עכ"ל. פי' דנהי דאיצטריך לאשמעינן היא גופא דצריך גט שיחרור אכתי לא הו"ל למימר בהאי לישנא ולא עוד אלא שכופין דמשמע דהא דכופין רבותא היא מיהו לשיטת רש"י ז"ל יש ליישב דודאי איצטריך לאשמעינן רבותא דכופין דאי ממתניתין דלקמן דלמשנה אחרונה כופין בחצי עבד וחצי ב"ח אכתי סד"א דהתם דוקא איירי במי ששחרר חצי עבדו והניח חציו דא"כ איהו גרם ליה להיאסר בשפחה ובב"ח וכיון שעשה בו שלא כהוגן משו"ה כופין אותו לשחרר כולו משא"כ גבי עבד שברח מבית האסורין שהרב לא פשע כלום סד"א דאין כופין קמ"ל דאפ"ה כופין ואדרבא דלכאורה איכא למידק להכריח מזה שיטת רש"י ז"ל דלשיטת התוספות תיקשי לקושטא דמילתא אמאי כופין כיון דמותר בשפחה אלא דאיכא למימר משום דכופין על מידת סדום דכיון שנסתלק מהשעבוד ומהממון שיש לו עליו ותו ליכא עליה עשה דלעולם בהם תעבודו ממילא כופין אותו לשחררו ולהכניסו תחת כנפי השכינה לחייבו בכל המצות ואע"ג דמותר בשפחה ובניו עבדים מ"מ לית ליה פסידא בהכי דכיון שהפקיע שיעבודו ממנו אין יכול למסור לו שפחתו בע"כ אלא מרצונו ובלא"ה ימצא הרבה עבדים שיזדקקו לה ויהיו הוולדות שלו דבתרא דידה שדינן להו משא"כ לעיל במימרא דרב דימי דאיירי בשפחה מהדר ליה שפיר אי אתה מודה שבניה עבדים ואין להקשות לשיטת התוספות אכתי אמאי כופין הא אית ליה פסידא לענין קנס למאי דבעי למימר לקמן במעוכב גט שיחרור יש לו קנס אלא דאיכא למימר כיון דקנס מילתא דלא שכיחא היא לא חששו חכמים להפסד שאינו מצוי ולכופו להכניסו תחת כנפי השכינה טפי עדיף כנ"ל. מיהו בעיקר הדבר שנחלקו רש"י ותוס' נלע"ד דפלוגתא דאמוראי היא בירושלמי דגרסינן התם בניו מה הן יוצא בשן ועין בניו עבדים ויוצא ביאוש בניו בני חורין רבי יוסי בר אבין אמר איפכא יוצא ביאוש על ידי שלא שחררו התורה בניו עבדים ומשמע לכאורה דפליגי בהכי ביוצא ע"י יאוש אי מותר בשפחה או לא אלא דשיטת הירושלמי תמיה לי טובא היכי דמי אי שפחה נשא אם כן לעולם בניו עבדים אפילו אם דינו כב"ח ובא על השפחה לעולם הם עבדים דבתר דידה שדינן להו ואי ב"ח נשא לעולם הוולדות ב"ח דאפילו אם הוא עבד הא קי"ל עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ואף את"ל דהירושלמי ס"ל כמ"ד הולד ממזר סוף סוף עבד מיהא לא הוי לכך שיטת הירושלמי צריך עיון ודו"ק:

    בא"ד וכן הא דאמר בירושלמי דהיכא דאמר שחררו כופין כו' תיפוק ליה משום דאסור בשפחה כו' עכ"ל. ולא זכיתי לעמוד על דבריהם בזה דהא אי לאו טעמא דמצוה לקיים דברי המת נראה שהיו הבנים רשאין להשתעבד בו לגמרי ולנהוג בו דין עבד גמור דאפילו לענין ממון לא זכה העבד בעצמו אלא על ידי דיבור בעלמא שאמר לשחררו והיינו משום דמצוה לקיים דברי המת וצריך עיון:

    בא"ד ובפרק בתרא דכריתות אמרינן דסבר רבן שמעון בן גמליאל לכאורה יש כאן ט"ס דבכריתות אדרבא לרבנן דפליגי עליה דרשב"ג מסקינן הכי עיין שם:

    בא"ד ומסתברא כיון דאוכל בתרומה דשרי נמי בשפחה עכ"ל ואין זה מוכרח דהא לקמן דף מ"ב מדמה הש"ס חצי עבד וחצי ב"ח למעוכב גט שיחרור כמ"ש שם התוספות בד"ה יום של רבו מיבעיא ליה לתלמודא במעוכב גט שיחרור אי אוכל בתרומה וכתבו שם התוספות להדיא דהיינו לענין חצי עבד אלמא דאע"ג דפשיטא דחצי עבד אסור בשפחה כדאיתא במשנה לישא שפחה אינו יכול ואפ"ה מספקא ליה אי אוכל בתרומה וצ"ע ודו"ק:

    גמרא אמר אמימר המפקיר עבדו אותו עבד אין לו תקנה וקשיא לי אטו מי פליג אמימר אהא דקאמר ריב"ל לעיל משמיה דרבי בנתייאשתי מפלוני עבדי אין לו תקנה אלא בשטר משמע דבשטר יש לו תקנה ולא אשכחן מאן דפליג עליה דרבי בהא ואדרבא משמע לעיל דהלכה פסוקה היא דבעי למידק מיניה אי הלכה כאבא שאול או כרבנן. מיהו יש ליישב לפמ"ש לעיל דא"ל דיאוש לא דמי להפקר וא"כ אפשר דאמימר סובר דדוקא גבי יאוש אמר רבי דיכול לשחררו בשטר משום דמדאורייתא אפשר דלא מהני יאוש בעבד אפילו לענין ממון שבו כדפרישית לעיל למ"ד עבדא כמקרקעי דמי והכי קי"ל במילי דאורייתא אלא כיון דיאוש קונה מדרבנן קיי"ל עבדא כמטלטלי דמי נמצא דמדאורייתא יש לו זכייה בגופו ובממונו משום הכי יכול לשחררו דהם אמרו והם אמרו שלא הפקיעו הממון עד לאחר שישחררו משא"כ במפקיר עבדו דמהני מדאורייתא לענין ממון שפיר קאמר אמימר דאין לו תקנה כנ"ל. ולפי זה ממילא נתיישבו מה שהניחו התוספות בתימה בד"ה צריך ואין לו תקנה דעבד שברח נמי מטעם יאוש אתינן עלה ועמ"ש לעיל באריכות ודו"ק:

    תוספות בד"ה הא אמר בלשון שיחרור כו' א"נ הכא בעי גט מדרבנן כו' עכ"ל. וכתב הרא"ש ז"ל דלפ"ז במפקיר עבדו ומת צריך נמי גט שיחרור מדרבנן ומה"ט גופא כו' ע"ש. מיהו בגר שמת ע"כ דא"צ אפילו מדרבנן דהא קפסיק ותני קנו עצמן ב"ח אע"ג דא"א להם בגט שחרור שאין להם שום אדון בעולם אע"כ דבגר שמת לא שייך האי חששא שמא ימצאנו ויאמר לו עבדי אתה דלא שייך ה"ט אלא במי שיש לו יורשים ועמ"ש בזה גבי הא דאותביה רבי אבא לעולא ועי' בלשון הרא"ש ז"ל באריכות שכתב בשם הרי"ף ז"ל ליישב קושית התוספות בע"א דלא שייך לומר עבדו כאשתו אלא בגר שמת שאין לו שום יורש אף לענין האיסור משא"כ במפקיר עבדו ומת כיון דקי"ל הכא איסורא לבריה מורית אם כן לא שייך לומר עבדו כאשתו והקשה עליו הרא"ש ז"ל דמהא דפריך לעיל מדאמימר לא משמע כדבריו ע"כ לשון הרא"ש ז"ל ולכאורה יש לתמוה על תמיהת הרא"ש דודאי לאמימר מקשה שפיר כיון דאמר במפקיר עבדו ומת אין לו תקנה וע"כ דהא דלא מצו היורשים לכתוב גט שיחרור היינו משום דסבר איסורא לבריה לא מורית וא"כ מקשה הש"ס שפיר דא"כ הו"ל כי גר דמיתתו מתרת כיון שאין מי שיורש האיסור אלא דעיקר דקדוקו של הרא"ש ז"ל אינו אלא מלשון הש"ס דקאמר סתמא דתלמודא א"ה המפקיר עבדו ומת נמי א"כ משמע דאי לאו מימרא דאמימר הוי לן למימר דבמפקיר עבדו ומת נמי א"צ גט שיחרור מה"ט דעבדו כאשתו ולשיטת הרי"ף ז"ל אינו כן וכבר הארכתי ליישב שיטת הרי"ף ז"ל ואין להאריך:

    Penei Yehoshua on Gittin 40a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' יש בלשון הזה לשון שחרור ע' יבמות דף מז ע"ב תד"ה שם גר:

    שם אמר אמימר המפקיר עבדו ע' לקמן דף מג ע"ב תד"ה אבל:

    שם אזל אקנייה לבנו קטן ע' לקמן דף מב ע"א תד"ה יום של רבו:

    Gilyon HaShas on Gittin 40a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Gittin, daf 40, Amud Aleph, about 421 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 121 words

      Opens “יצא לחירות. א"ל רבי יוחנן: כל כך…”

      Named: רבי יוחנן.

    2. Segment 214 words

      Opens “כדאמר רבה בר רב: שילא כשרבו הניח…”

      Named: רבה.

    3. Segment 311 words

      Opens “ומי איכא מידי דלעבדיה לא מעבד ליה:…”

    4. Segment 428 words

      Opens “אמר ר"נ בר יצחק הכא במאי עסקינן…”

      Named: רבי מאיר.

    5. Segment 535 words

      Opens “א"ר יהושע בן לוי עבד שהניח תפילין…”

    6. Segment 69 words

      Opens “אמר רבה בר רב שילא כשרבו הניח…”

      Named: רב שילא, רבה.

    7. Segment 736 words

      Opens “כי אתא רב דימי א"ר יוחנן מי…”

      Named: רב דימי, רבי אמי, רבי אסי, רבי אי.

    8. Segment 835 words

      Opens “כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר…”

      Named: רב שמואל בר יהודה, רבי יוחנן, שמואל.

    9. Segment 923 words

      Opens “אמר אמימר המפקיר עבדו אותו עבד אין…”

    10. Segment 1029 words

      Opens “א"ל רב אשי לאמימר והאמר עולא אמר…”

      Named: רב אשי, רבי יוחנן, רב חייא בר אבין, רב אחד, עולא.

    11. Segment 1137 words

      Opens “איכא דאמרי אמר אמימר המפקיר עבדו ומת…”

      Named: רב אשי, רב דימי.

    12. Segment 1225 words

      Opens “דרב דימי טעותא היא א"ל מאי טעותא…”

      Named: רב דימי, רב שמואל בר יהודה, שמואל.

    13. Segment 1337 words

      Opens “ההוא דסקרתא דעבדי דאזדבן לעובד כוכבים כלו…”

    14. Segment 1429 words

      Opens “אמר להו אנא כרב דימי סבירא לי…”

      Named: רב דימי.

    15. Segment 1522 words

      Opens “ההוא עבדא דבי תרי קם חד מינייהו…”

    16. Segment 1630 words

      Opens “שלחה רב יוסף בריה דרבא לקמיה דרב…”

      Named: רב יוסף, רב פפא, רבא.

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Gittin 40a · Segment 7 — “כי אתא רב דימי א"ר יוחנן מי שאמר בשעת…

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Gittin 40a · Segment 16 — “שלחה רב יוסף בריה דרבא לקמיה דרב פפא שלח…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Gittin 40a · Segment 8 — “כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר רבי יוחנן…

    • Ulla · Amoraim · Second Generation Amora'im

      Ulla, also known as Ulla Rabbah, was a prominent second-generation Amora in Babylonia and Eretz Yisrael, a student of Rabbi Yochanan and…

      Source: Gittin 40a · Segment 10 — “…אשי לאמימר והאמר עולא אמר רבי יוחנן ורב חייא…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Gittin 40a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026