Gittin 31a

בשתי תרומות דהאי קרא בלוים כתיב תרומתכם היינו תרומת מעשר כדגן מן הגורן היינו תרומה גדולה ראשית דגן שישראל מפריש מגורנו והקיש הכתוב תרומת מעשר לתרומה גדולה:

באומד אחד מחמשים שאמרו חכמים מפריש באומד דאם טעה אין כאן איסור דמדאורייתא חטה אחת פוטרת הכרי דלא נתנה בה תורה שיעור אלא ראשית דגנך:

אף תרומת מעשר אע"פ ששיעורה קצוב מן התורה מעשר מן המעשר ניטלת באומד:

ובמחשבה נותן עיניו בצד זה לשם תרומה ואוכל בצד זה ואע"פ שלא הפריש ותרוייהו נפקי מונחשב והאי דיליף תרומת מעשר מתרומה גדולה לענין אומד הוא דיליף:

מתני' המניח פירות להיות מפריש עליהן כו' סומך על אלו ואוכל טבלים אחרים שיש לו ואומר הרי תרומתן באותן פירות שהקציתי לכך וכן עושה תמיד:

ואם אבדו הלך לבדקן ומצאן שאבדו:

הרי זה חושש לאותן טבלים שתיקן בהבטחתן של אלו ואם לא אכלן צריך להפריש מהם דשמא כשאמר הרי תרומתן בפירות שהקציתי כבר היו אבודין:

מעת לעת בגמ' מפרש:

כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד‎—Just as the ‘big’ T’rumoh is taken by estimation O VERVIEW אבא אלעזר בן גמלא teaches that we derive from the פסוק (regarding תרומת מעשר) which states ונחשב לכם תרומתכם, that just as תרומה גדולה (regular תרומה) can be taken by estimation, so too תרומת מעשר may also be taken by estimation. תוספות elaborates on this rule of ניטלת באומד‎. ------------------------------ ומיהו אין להקיש תרומת מעשר לתרומה גדולה שיועיל במתכוין חיטה אחת לפטור הכרי – However, we cannot compare תר"מ to תר"ג in the sense that if he intends that one kernel of wheat should exempt the entire silo that it should be effective, and one need not separate any more מעשר‎ – דהא מעשר אמר רחמנא‎ – Since the תורה states מעשר, so one must separate a tenth, and חטה אחת is insufficient. ומיהו אם במתכוין מוסיף נראה דמועיל דמקשינן להכי לתרומה גדולה‎ – However if he intentionally added and separated more than a tenth for תר"מ it is the view of תוספות that it will be effective, for in this regard we do compare תר"מ to תר"ג – כדמוכח בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נה, א) דקתני תורמין תאנים על הגרוגרות במנין – As this is evident in פרק כל המנחות באות מצה, where the ברייתא states; ‘one may separate (fresh) figs as [מעשר] for dried figs, by the number of figs – ופריך דהוי מרבה במעשרות ומיירי במרבה בתרומת מעשר כדמוכח סיפא – And the גמרא asks, ‘ but he is adding on his מעשר’, and that ברייתא i s discussing adding תר"מ (not תרומה), as is evident in the סיפא of that ברייתא‎ – ומוקי לה לרישא כאבא אלעזר בן גמלא והתם מרבה במתכוין‎ – And in order to answer this question the גמרא there establishes the רישא (of תורמין תאנים על הגרוגרות במנין) according to אבא אלעזר that תר"מ may be taken באומד (so therefore it does not matter that it is more than a tenth), and there he intends to increase the תר"מ for he is being מעשר תאנים על הגרוגרות, proving that according to אאב"ג, one may set aside more than a tenth for תר"מ. תוספות has so far asserted that according to אאב"ג one may give more than a tenth for תר"מ, and now תוספות adds that this applies to regular מעשר as well. ונראה דלית ליה כלל לאבא אלעזר בן גמלא מרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין – And it is the view of תוס' that אאב"ג does not agree at all to the ruling that whoever is מרבה במעשרות his מעשרות are ruined, but rather even the addition is proper מעשר – דבמעשר [ראשון] נמי שרי מאומד כדאמרינן בסוף בכורות – For even מעשר ראשון is permitted to be taken by estimation, as the ברייתא states in the end of מסכת בכורות‎ – יכול היה לו מאה טלאים ונטל עשרה או עשרה ונטל אחד יהיו מעושרים‎ – ‘I would think if he had one hundred sheep and he took ten for מעשר בהמה or he had ten sheep and took one, that they should be considered tithed – תלמוד לומר עשירי ואין זה עשירי רבי יוסי ברבי יהודה אומר מעשר‎ – The פסוק teaches, ‘the tenth’ and this is not the tenth; however ריב"י maintains it is a proper מעשר’ – ומפרש התם דטעמא דרבי יוסי ברבי יהודה דסבר כאבא אלעזר בן גמלא – And the גמרא explains there that the reason of ריב"י that it is מעשר is because he agrees with אאב"ג (who compares תר"מ to תר"ג) – ומעשר קרייה רחמנא תרומה דכתיב כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה‎ – And ריב"י adds that the תורה refers to מעשר as תרומה, for it is written, ‘for the מעשר of the בנ"י which they will separate for ה' as תרומה, I have given it to the לויים ’ – ואיתקש מעשר בהמה למעשר דגן כדאמר התם בריש פירקין – And מעשר בהמה is compared to מעשר דגן as the גמרא states there in the beginning of that פרק, so ריב"י continues – מה מעשר דגן ניטל מאומד ובמחשבה כולי‎ – Just as מעשר of grain is taken מאומד and by מחשבה, etc. so too מעשר בהמה‎. ובמעשר ראשון איירי דכתיב בסיפא דקרא נתתי ללוים לנחלה‎ – And we are discussing מעשר ראשון as it is written in the end of the פסוק, ‘I have given it to the לוים for an inheritance’. תוספות asks: ואם תאמר ואמאי אצטריך התם לאוקמי כאבא אלעזר‎ – And if you will say; but why was in necessary there in מסכת בכורות to establish ריב"י like א"א in order to explain why one may take ten percent for מעשר בהמה – לא הוה ליה למימר אלא דאיתקש מעשר בהמה למעשר דגן – The גמרא should have only said that מעשר בהמה is compared to מעשר דגן, so – מה מעשר דגן ניטל אחד מעשרה אף מעשר בהמה כן אפילו בלא העברת שבט – Just as מע"ד is taken one from ten (there is no rule of ‘the tenth’), the same is by מע"ב (one of ten is מעשר) even without passing under the staff (we do not require ‘the tenth’); why was it necessary to compare מעשר (ראשון) to תרומה‎?! תוספות answers: ויש לומר דמשמע ליה דלרבי יוסי ברבי יהודה בנטל אחד מעשרה הוי מעשר‎ – And one can say; that it seemed to the גמרא, that according to ריב"י it is a proper מעשר when he took one from ten (not ‘the tenth’) – אפילו אינם שוים כמו במכניס לדיר להתעשר דמסתמא אין דרכן להיות שוין‎ – Even if the animals are not equal (so he did not take an exact ten percent); the גמרא assumed this, since just as when he brings them into the pen for מעשר where presumably it is not usual that all ten are the same and nevertheless it is a proper מעשר, so presumably when he takes ten percent of the animals (according to ריב"י) it is not exactly ten percent – הלכך צריך לאוקמי כאבא אלעזר בן גמלא‎ – Therefore it was necessary to establish that ריב"י agrees with אאב"ג – דאי לאו דאבא אלעזר הוה אמינא דבנטל אחד מי' בעינן שוין כמו במעשר דגן‎ – For if not for א"א I may have thought that when taking one from ten it is necessary that they be equal (so the מעשר is exactly ten percent) as it is by מעשר דגן where we require ten percent (except for אאב"ג); we would have assumed this – אף על גב דבמכניס לא בעינן שוין – Even though that by מכניס we do not require that they be equal. תוספות asks: וקשה כיון דשרי אפילו מעשר מאומד אמאי איצטריך במנחות לאוקמי בתרומת מעשר‎ – And there is a difficulty since we are now saying that ריב"י (and אאב"ג) permit taking even מעשר by estimation, why was it necessary for the גמרא in מסכת מנחות to establish (the following case) by תרומת מעשר‎ – הא דאמר רבי אלעזר ברבי יוסי אבא היה נוטל עשר גרוגרות שבמקצוע על תשעים שבכלכלה‎ – This which ראב"י said, ‘my father would take ten גרוגרות from the מקצוע to separate them as מעשר for the ninety fresh figs in the basket; why say that this means תר"מ – לוקמה במעשר גופיה – Let the גמרא establish it by regular מעשר (ראשון)?! תוספות answers: ויש לומר דנהי דרבי יוסי ברבי יהודה סבר דאפילו מעשר ניטל מאומד – And one can say; that granted that ריב"י maintains that even מעשר ראשון can be separated מאומד‎ – דלמא אבא אלעזר לית ליה הך סברא – Perhaps א"א does not agree with this logic; he maintains that only תר"מ may be separated מאומד but not מע"ר – An alternate answer: ועוד דניחא ליה לאוקמיה בתרומת מעשר משום דברישא קתני תורמין: And additionally the גמרא prefers to establish the ברייתא by תרומת מעשר, since in the רישא of the same ברייתא he mentions תורמין which refers to תרומה (as in תר"מ) as opposed to מע"ר which (generally) is not called תרומה‎. S UMMARY According to ריב"י all תרו"מ (including מע"ר and מעשר בהמה) may be taken מאומד‎. תוספות is not certain whether אאב"ג would agree with ריב"י regarding מע"ר and מע"ב. They both agree that if he gave more than a tenth by תר"מ that it is not מקולקל‎. T HINKING IT OVER 1. תוספות answers that the reason the גמרא did not establish the case of 'אבא היה נוטל וכו'’, by regular מעשר is because perhaps אאב"ג does not maintain that regular מעשר can be taken מאומד (only תר"מ). However the גמרא could have established that case according to ריב"י who certainly maintains that even מע"ר can be taken מאומד as תוספות clearly states?! 2. What will be the rule regarding מעשר שני and מעשר עני can they also be taken באומד according to אאב"ג and ריב"י‎?

ניטלת מאומד‎—It is taken by estimation O VERVIEW אבא אלעזר בן גמלא states that תרומה (and תרומת מעשר) are ניטלת מאומד‎. Seemingly this would merely mean that one may be מפריש מאומד‎. However תוספות explains that it is preferred (a מצוה) that it should be ניטלת מאומד‎. מצוה לתרום מאומד דמתוך שירא לצמצם שלא יטול פחות נוטל בעין יפה – It is a מצוה to be separate תרומה (ותר"מ) by estimation, for since he is reluctant to be מפריש the precise amount, for he may be taking less than the required amount, therefore he will take תרומה with a ‘good eye’ (more than the required amount) – תוספות proves his point that ניטלת מאומד means that it is a מצוה (not only a רשות): כדתנן בפרק קמא דתרומות (משנה ז') אין תורמין לא במדה לא במשקל ולא במנין – And the משנה taught in the first פרק of מסכת תרומות; ‘one should not be תורם, neither by measure, not by weight, nor by count’ – וכן תרומת מעשר ובתוספתא גרסינן מה תרומה גדולה אינה ניטלת אלא באומד ובמחשבה‎ – And (adds תוס') the same applies (presumably) to תר"מ. And in the תוספתא the text reads; ‘just as תר"ג is taken only by אומד and מחשבה‎ – אף תרומת מעשר אינה ניטלת אלא באומד כולי‎ – So too תר"מ is not taken only by אומד, etc. In the תוספתא it clearly states that it should be separated only באומד, but not through measuring precisely. In conclusion, optimally one should be מפריש באומד‎. תוספות asks: ואם תאמר דבפרק קמא דתרומות תנן המונה משובח והמודד משובח ממנו‎ – And if you will say that in (the first פרק) of מסכת תרומות, the משנה taught, ‘one who counts is praiseworthy, and the one who measures is more praiseworthy – והשוקל משובח משלשתן – And the one who weighs is the most praiseworthy of all three’ – תוספות answers: בירושלמי מקשה לה בפרק קמא דתרומות ומשני כאן בתרומה גדולה וכאן בתרומת מעשר‎ – The תלמוד ירושלמי asks this question in the first פרק of מסכת תרומות and answers, ‘here it is by תר"ג (it needs to be מאומד), and here it is by תר"מ (it needs to be precise) – דתניא אלעזר בן גמלא אומר מנין שאין תורמין לא במדה ולא במשקל ולא במנין‎ – For we learned in a ברייתא that אב"ג states, ‘from where do we derive that one is not תורם neither במדה, nor במשקל, nor במנין‎ – תלמוד לומר ונחשב לכם תרומתכם במחשבה אתה תורם ואי אתה תורם במדה במשקל במנין‎ – For the פסוק teaches us by saying 'ונחשב לכם תרומתכם'; you should be תורם with thought, but you should not be תורם with מדה משקל ומנין’’ this concludes the ירושלמי‎ – פירוש ההיא דאין תורמין בתרומה גדולה דלכולי עלמא מצותה מאומד‎ – The explanation of this answer is; that משנה of אין תורמין by measuring is discussing תר"ג where according to everyone the מצוה is to be תורם מאומד‎ – וההיא דהמונה משובח בתרומת מעשר וכרבנן‎ – And that משנה which states המונה משובח is discussing תר"מ according to the רבנן who argue with אאב"ג and maintain that תר"מ needs to be precise. תוספות responds to an anticipated difficulty: והא דמייתי ברייתא דאבא אלעזר בן גמלא לאשמועינן דפליגי בתרומת מעשר – And this that he brings the ברייתא of אאב"ג, that is to inform us that they (the רבנן and אאב"ג) argue regarding תר"מ. תוספות asks: ואם תאמר דבירושלמי אההיא דהמונה משובח ממאי הוא משובח‎ – And if you will say, in the ירושלמי regarding that משנה that the counter is praiseworthy, he asks, ‘he is praiseworthy more than what’? אמר רב הונא מן התורם מאומד משמע דמאומד הוי תרומה אלא דמונה משובח‎ – ר"ה answered that מונה is משובח more than one who is תורם מאומד‎. This concludes the citation from the ירושלמי‎. Our תוספות continues; it seems that מאומד is also תרומה, however מונה is praiseworthy – וקאמר נמי התם אמר רבי הלל מתניתין אמרה כן השוקל משובח משלשתן – And the ירושלמי also states there, ר"ה said our משנה also states so as רב הונא indicated, for the משנה stated that the one who weighs is most praiseworthy more than all three – פירוש מכלל דאיכא שלשה בר ממשקל‎ – The explanation of the inference is that there are three besides the ‘weigher’ ובתר הכי קאמר אמר רבי חנינא תיפתר בשלשתן ולית את שמע מינה כלום‎ – And afterwards the ירושלמי states, ר"ח says interpret it to say, ‘of the three’ so you cannot derive any proof from the משנה to רב הונא‎. This concludes the citation from the ירושלמי‎. In any event it is apparent (at least according to ר' הונא and ר' הלל that אומד is acceptable (by תר"מ). So תוספות asks – ואי לרבנן לדידהו אין תרומת מעשר מאומד ולאבא אלעזר בן גמלא מצותה לעשות מאומד‎ – And if they are discussing the רבנן, according to them there is no תר"מ מאומד at all, and according to אאב"ג it is a מצוה to take תר"מ מאומד‎ – דקתני בתוספתא אף תרומת מעשר אינה ניטלת אלא באומד ובמחשבה‎ – As it states in the תוספתא, ‘ so also תר"מ may not be taken only באומד ובמחשבה‎. The question is who maintains that תר"מ can be taken מאומד but it is not משובח‎?! תוספות answers: ויש לומר דרבנן מודו דמאומד הוי תרומה אבל אין מצוה לעשות מאומד‎ – And one can say; that the רבנן agree that מאומד will be a proper תרומת מעשר; however there is no מצוה to do it מאומד (therefore he is not משובח) – ולא חשיב מרבה במעשרות במתכוין לאמוד יפה אלא במתכוין להרבות ומרבה במתכוין – And we will need to say that when one intends to estimate properly it is not considered מרבה במעשרות (so מעשרותיו מקולקלין) if it happen to be more, unless he intends to add more and he adds more intentionally – תוספות responds to an apparent difficulty: וההיא דבכורות דמוקי לה רבי יוסי כאבא אלעזר בן גמלא ולא כרבנן שמא התם מרבה במתכוין: And that ברייתא in מסכת בכורות, which ר"י established it according to אאב"ג and not according to the רבנן, perhaps there he was adding more מעשר intentionally. S UMMARY According to אאב"ג one should take מעשר (including מע"ר and תר"מ) only מאומד‎. However according to the רבנן only תר"ג should be taken מאומד but not מעשרות‎. However it is valid (but not משובח) if one took מעשר מאומד‎. T HINKING IT OVER 1. Why did not the ירושלמי answer that one משנה (which requires אומד) is according to אאב"ג, and the other משנה (which requires precision) is according to the רבנן‎? 2. What would the ruling be (according to אאב"ג) if he was מפריש תר"מ exactly; is it a proper תרומה‎? 3. What is the purpose of תוספות citing the statement of ר' חנינא that תיפתר בשלשתן; it (seemingly) does not add anything to the question?!

כך תרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה‎—Similarly Trumas Ma’aser is taken by estimation and thought O VERVIEW The תורה writes regarding תרומת מעשר that וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב‎. The word תרומתכם is written in the plural. אבא אלעזר בן גמלא derives from this that the תורה is discussing two types of תרומה (regular תרומה גדולה and תרומת מעשר), and since the תורה compares them, we say that just as תר"ג is ניטלת באומד ובמחשבה, so too תר"מ is ניטלת באומד ובמחשבה‎. It would seem that we compare תר"מ to תר"ג for two rulings ניטלת באומד וניטלת במחשבה‎. ------------------------------- פירש בקונטרס דלענין אומד הוא דיליף אבל מחשבה בתרווייהו נפקא מונחשב – רש"י explained that it is only regarding אומד that we derive תר"מ from תר"ג, however the rule of מחשבה we derive both תר"ג and תר"מ from 'ונחשב'. תוספות offers a differing view than רש"י: אי נמי מחשבה נמי יליף אף על גב דכתב ביה‎ – Or you may also say that we also derive מחשבה by תר"מ from תר"ג, for even though מחשבה is written (explicitly) by תרו"מ, nevertheless we derive it from תר"ג – משום דכתיב ביה כדגן מן הגורן דהיינו תרומה גדולה ראשית דגן שישראל מפריש מגורנו‎ – Because the ונחשב which is written in this פסוק is referencing what the פסוק states later כדגן מן הגורן (like the grain from the silo), which means תר"ג; for תר"ג is the first grain which the ישראל separates from his silo – דקרא גופיה מקיש ליה לתרומה גדולה לענין מחשבה – So the פסוק itself compares תר"מ to תר"ג regarding מחשבה‎. תוספות continues: ונראה דלא פליגי רבנן עליה דאבא אלעזר בן גמלא אלא לענין מאומד‎ – And it seems to תוספות that the רבנן only argue with אאב"ג regarding מאומד that the רבנן require measurement (not אומד) – אבל במחשבה לא פליגי דהא קרא כתיב‎ – However regarding מחשבה they do not argue for the פסוק states 'ונחשב', so all agree that תר"מ is also ניטלת במחשבה‎. ובריש האיש מקדש (קדושין דף מא, ב) נמי פריך מה לתרומה שכן ניטלת במחשבה‎ – And also in the beginning of פרק האיש מקדש the גמרא asks; ‘ do you know why one can make a שליח by תרומה because it is ניטלת במחשבה‎ – משמע דלכולי עלמא פריך והיינו תרומת מעשר דכתיב בה אתם גם אתם‎ – It seems that the גמרא is asking this question according to everyone (even the רבנן), and this is regarding תר"מ where אתם גם אתם is written. Therefore תוספות concludes that even the רבנן maintain that תר"מ is ניטלת במחשבה‎. תוספות argues with רש"י regarding the view of the רבנן by מחשבה: ודלא כפירוש הקונטרס דפירש בבכורות (נט, א) – And this is not like פרש"י who explained in מסכת בכורות‎ – דמשום מחשבה מוקי רבי יוסי ברבי יהודה כאבא אלעזר בן גמלא‎ – That the reason the גמרא establishes ריב"י like אאב"ג is because of מחשבה‎ – ואין פשט הסוגיא מתיישבת כפירושו דמה לנו להזכיר מחשבה בדברי רבי יוסי ברבי יהודה: However the simple understanding of that גמרא is not in accordance with פרש"י, for why should we mention מחשבה in the statement of ריב"י‎?! S UMMARY According to רש"י we derive מחשבה by תר"מ directly from ונחשב and the רבנן disagree with אאב"ג regarding מחשבה (and אומד), while תוס' maintains we can derive מחשבה by תר"מ for תר"ג and the רבנן agree with אאב"ג regarding מחשבה‎. T HINKING IT OVER Is there any difference between פרש"י that מחשבה by תר"מ is derived directly from 'ונחשב', and תוספות who derives מחשבה by תר"מ from תר"ג‎?

במחשבה‎—With thought O VERVIEW The גמרא states that תרומה can be taken במחשבה‎. Our תוספות discusses what this means. ------------------------------- פירש בקונטרס שנותן עיניו בצד בזה לשם תרומה ואוכל מצד זה ואף על פי שלא הפריש – רש"י explained that he directs his eyes to one side to designate the produce there for the sake of תרומה, and he may eat from the other side, and even though he did not actually separate the תרומה from the חולין‎. This concludes פרש"י – משמע שרוצה לומר משום דכתיב ונחשב שרי לאכול בלא הפרשה‎ – It seems that רש"י wants to say that since the תורה writes 'ונחשב', it is permitted to eat the remaining חולין without separating the תרומה from the חולין‎ – ושרינן נמי בשתיקה על ידי שנותן עיניו בצד זה וכל זה נפקא מונחשב‎ – And it is also permitted to declare it תרומה silently by directing his eyes to one side (without saying that this is תרומה) and all this is derived from 'ונחשב' – תוספות concurs (partially) with פרש"י: וכן ודאי דבלא דיבור נמי הוי תרומה מדתנן במסכת תרומות (פרק א' משנה ו) – And indeed it is certain that even without speaking it is תרומה, for the משנה taught in מסכת תרומות‎ – חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה וקא חשיב אלם‎ – Five people should not separate תרומה, but if they did separate, their תרומה is a valid תרומה, and the משנה mentions a mute as one of these five people – ומפרש בירושלמי טעמא משום ברכה‎ – And the תלמוד ירושלמי explains the reason why an אלם should not be תורם, because he cannot make a ברכה on the הפרשה; otherwise (if a ברכה was made) the הפרשה can be done במחשבה‎ – ובפרק ג' דשבועות (דף כו, ב) נמי אמרינן גבי כל נדיב לב‎ – And in the third פרק of מסכת שבועות, the גמרא also states regarding the פסוק of כל נדיב לב (all whose heart donated) – דהוו תרומה וקדשים שני כתובין הבאין כאחד לענין גמר בלבו אף על פי שלא הוציא בשפתיו‎ – That תרומה and קדשים are two פסוקים that teach the same thing, regarding one who made up his mind even though he did not utter it with his lips, that by תרומה and קדשים it is considered as if he said it, but since they are ב' כתובין הבאין כאחד‎ – ולא ילפינן מנייהו שבועה – We cannot derive from them regarding an oath that it should be binding במחשבה‎. תוספות agrees with רש"י regarding מחשבה that it is sufficient by תרומה and it is derived from ונחשב‎. However תוספות seemingly disagrees with רש"י regarding הפרשה (physically separating the תרומה) that it too is derived from ונחשב‎. ולענין לאכול בלא הפרשה אין קפידא לכולי עלמא – However regarding eating the חולין without the תרומה being separated, all agree that there is no concern and one may eat the חולין without הפרשה‎ – אפילו בכל המעשרות דלא כתיב בהו ונחשב דשרי בכל מקום‎ – Even by all the מעשרות (not only by תרומה) where ונחשב is not written by them, for it is always permitted to eat the חולין‎ – אף על פי שעתה אין מפריש כלום‎ – Even though that now he is not (physically) separating anything – תוספות proves that הפרשה is not required even by מעשרות‎ – כדמוכח ההיא דהלוקח יין מבין הכותים (לעיל דף כה, א) דשרי לכולי עלמא – As it is evident from the case of one who buys wine from the כותים that it would have been permitted according to everyone to drink the wine without physically separating the תרו"מ in the barrel. Everyone would permit it – או לאו משום ברירה או בקיעת הנוד ובמעשר שני שרינן כשאומר בצפונו או בדרומו‎ – If not for the concern because of ברירה or the bursting of the barrel, and regarding מע"ש we permit eating the חולין, when he says the מע"ש should be from the produce which is in the north or the south side of the produce. תוספות agrees with רש"י that תרומה may be taken without הפרשה, however it is not derived from 'ונחשב', and it also applies to all תרו"מ. תוספות asks: ואם תאמר כיון דשרי תרומה כשנותן עיניו בצד זה אמאי אין מגביהין תרומות בשבת‎ – And if you will say; since it is permitted to be תורם תרומה when he looks at one side and designates that for תרומה, why cannot we separate תרומה on שבת‎ – דהא תנן במסכת שבת בפרק נוטל (דף קמא, ב) ר' יהודה אומר אף מעלין את המדומע בא' ומאה – For the משנה taught in מסכת שבת in פרק נוטל that ר"י maintains that we can raise the מדומע if it is one in a hundred – ופריך בגמרא והא קמתקן – And the גמרא there asks; ‘but he is fixing’ the food – ומשני דסבר כרבי שמען בן אלעזר דאמר נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד זה‎ – And the גמרא answered that ר"י agrees with רשב"א who states that in such a case of מדומע he looks at one side (and designates it as the תרומה to be given to the כהן) and he may eat on the other side – ולהכי לא חשיב מתקן בשבת כשמעלהו כיון דאפשר במחשבה והכא נמי אפשר במחשבה – So therefore according to רשב"א it is not considered מתקן on שבת when he removes the סאה, since it is possible for him to be מתקן only with מחשבה; the question is but here too it is possible to be תורם במחשבה; so why is it prohibited?! תוספות answers distinguishes between מדומע and תרומה: ויש לומר דשאני מדומע שכבר הוא מתוקן‎ – And one can say that מדומע is different from טבל, since the מדומע was already ‘fixed’; תרומה was already taken; it is no longer טבל, therefore one may remove a סאה to permit eating the rest – אבל תחלת תיקונו של טבל לא שרינן משום דאפשר במחשבה‎ – However to begin ‘fixing’ the טבל, we do not permit it just because it can be done במחשבה‎ – ואפילו דמאי אסור לתקן בשבת כדמוכח בפרק במה מדליקין (שם דף לד, א) – For it is even forbidden to fix דמאי on שבת as is evident in פרק במה מדליקין‎ – אף על גב דשרי ליתן עיניו בצד זה ולאכול בצד אחר‎ – Even though that regarding דמאי it is permitted to look one way (and be מפריש מעשר there) and eat on the other side – כדאמרינן בפרק קמא דחולין (דף ו, ב) גבי רבי מאיר שאכל עלה של ירק : As the גמרא states in the first פרק of מסכת חולין regarding ר"מ that he ate a vegetable leaf. S UMMARY One need not separate (physically) תרו"מ from the חולין in order to eat the חולין‎. T HINKING IT OVER 1. According to תוספות from where do we know that it is not necessary to physically separate the תרו"מ from the חולין (since he does not derive it from ונחשב)? 2. דמאי as opposed to טבל may be separated במחשבה even for מעשר שני ומעשר עני; would one be allowed (according to תוספות) to be מפריש תרו"מ במחשבה of דמאי on שבת‎?

המניח פירות להיות מפריש עליהן כולי‎—One who set aside produce in order to use them for separating, etc. O VERVIEW Our משנה discusses the laws concerning one who set aside produce that they should serve as the תרו"מ for other produce which he will eat. The issue which תוספות addresses here is that we already learnt previously that one may not be מפריש שלא מן המוקף‎. ----------------------------------- בערבי שבתות ויום טוב איירי דשרי שלא מן המוקף : We are discussing a case where he will separate the תרו"מ on ערבי שבתות ויו"ט, when it is permitted to be מפריש שלא מן המוקף‎. S UMMARY The משנה is saying that he is setting aside these פירות in case he will not be able to be מפריש תרו"מ on other פירות on ערבי שבתות ויו"ט. T HINKING IT OVER It seems a little odd that the משנה is discussing a case where a person who is concerned that it may come to a situation on ערבי שבתות ויו"ט, where he cannot be מפריש תרו"מ, so he is setting aside for it now!

מעת לעת‎—From the time until the time Overview The משנה taught that if the פירות that he was relying on for תרו"מ were gone, he needs to concerned for a מע"ל (twenty-four hours), as the גמרא explains. תוספת addresses a difficulty here. --------------------------------- בנדה (דף ד, ב) דייק מאי טעמא שנתנו רבנן שיעור בנדה מעת לעת – In מסכת נדה the גמרא asks, what is the reason that the רבנן set this time of a מע"ל by a נדה‎ – תוספות asks: ותימה דהכא (נמי) מאי טעמא – And it is astounding; for here (too) what is the reason why they chose a מע"ל‎? תוספות answers: ויש לומר דדוקא התם דייק משום דאשה מרגשת בעצמה ובדין הוא דדיה שעתה כשמאי‎ – And one can say that only there the גמרא asked for a reason, since a woman senses in herself when she sees דם, so rightfully the ruling should be that דיה שעתא as שמאי ruled – ואי בעו רבנן למיקנסה לקנסוה מפקידה לפקידה כהלל: And if the רבנן wanted to punish her, they should punish her מפקידה לפקידה as הלל ruled; why a מע"ל‎? This explains why the גמרא there asks this question. However here there is no question, for we do not have another option which is preferable over a מע"ל. S UMMARY There is no reason here why it should not be a מע"ל T HINKING IT OVER Why should we not give him a קנס that it should be considered אבודים, up to the last time he checked that they were there (like מפקידה לפקידה)?

ובשעת כניסת מים לבוסר—And at the time water enters into the Voiser O VERVIEW The משנה states that three times during the year, wine has to be checked to be sure that it did not sour; one of them is כניסת מים לבוסר‎. ----------------------------------- נראה לרבינו יצחק כלשון ראשון שפירש בקונטרס‎ – The sר"י' view is like the first version that רש"י explained regarding כניסת מים לבוסר; it means – כשנכנסה בו לחלוחית שיכול לעצור מהן כל שהוא היינו כניסת מים‎ – When some moisture entered the grape so something can be squeezed from the grape, this is considered כניסת מים; the ר"י offers proof – מדתנן במסכת שביעית בפרק ד' (משנה ח) הבוסר משהביא מים אוכל בו פתו בשדה – Since we learnt in the fourth פרק of מסכת שביעית, the בוסר, once it brought water he can eat bread with it in the field – הבאיש כונס לתוך ביתו כולי‎ – When it ripens he brings it into his house, etc. ויש שאין נזהרין בו על מגע לפי שאינו קרוי יין אלא מים‎ – And there are those who are not concerned if a gentile touches this liquid that is pressed from בוסר, since it is not called wine, but water – ורבינו תם אומר שאין להקל לפי שאין אנו בקיאין עד מתי קרוי מים ולא יין‎ – However the ר"ת says that we should not be lenient, for we are not well acquainted until when is it still called water and not wine – וכתב רבינו תם ששנה אחת לא נתבשלו היינות יפה והיו בוסר‎ – And the ר"ת wrote that one year the wines (grapes) did not ripen well and the grapes were בוסר‎ – וכי באותה שנה לא נהגו יין נסך‎. [ועיין תוספות עבודה זרה כט, ב דיבור המתחיל אי] : So does that mean that in that year they did not conduct themselves with the prohibition of יין נסך‎?! Obviously they did even though it was בוסר‎! S UMMARY נכנס מים לבוסר means that there is some liquid that can be pressed from the grape. Regarding (even) this liquid, one should be careful for יין נסך‎. T HINKING IT OVER How did the ר"י prove like the לשון ראשון of רש"י, from the משנה in שביעית‎?

תרומה גדולה ניטלת באומד ומפני שאם טעה ופיחת מאחד מחמשים אין מקפידין בכך שהרי חטה אחת פוטרת את הכרי ובזו מיהא דוקא תרומה גדולה אבל תרומת מעשר הואיל ושיעורה קצוב בתורה מדקדק בשיעורה במדידה או משקל או מנין לפי מה שהיא ומה שנאמר כאן באומד ובמחשבה ענין אחד הוא ומ"מ יש מפרשים במחשבה שנותן עיניו בצד זה לתרומה ואוכל מצד אחר וכן לתרומת מעשר ואינו צריך להוציא בפה וזהו ששנינו באלם שתרם תרומתו תרומה וכן שנינו בשבועות גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו דלא גמרינן מתרומה משום דהוי תרומה וקדשים שני כתובים כו' תרומה מונחשב וקדשים מנדיב לב ובתוספות מפרשין ניטלת באומד דוקא באומד ולא עוד אלא שגורסים אינה ניטלת אלא באומד ואף גדולי המחברים פסקוה כן וממה שאמרו בראשון של תרומות אין תורמין לא במדה ולא במשקל ולא במנין אבל תורם הוא את המדוד ואת השקול ואת המנוי כלומר שאחר שנמדד הכל תורם באומד ואין תורמין בסל ובקופה שהם כלי מדה אבל תורם הוא בהן חצין או שלישן ולא יתרום בסאה חציה שחצי סאה מדה ונראה שהנהיגו לתרום באומד כדי להפליג במדה שיהא כל אדם חושש לעצמו ומרבה במדה לצאת ידי ספק ובתרומת מעשר מיהא דוקא בשיעור שהרי הקשו בתלמוד המערב על משנה זו הרי אמרו המונה משובח והמודד משובח ממנו והשוקל משובח מכלם כלומר שאם היה לו לתרום דבר הראוי למנין ולמדידה ולמשקל המדידה יפה בו יותר מן המנין והמשקל יותר משניהם ותירץ ההוא בתרומת מעשר ונמצאת למד שהלכה כאבא אליעזר במה שאמר שיש רשות לבעל הבית לתרום תרומת מעשר כתרומה גדולה אע"פ שהמצוה ללוי ואין הלכה כמותו בתרומת מעשר לאומד:

המשנה השמינית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשרות מעות להיות מפריש עליהן מעשר שני מפריש עליהן בחזקת שהם קיימים ואם אבדו הרי זה חושש מעת לעת דברי ר' אלעזר ר' יהודה אומר בשלשה פרקים בודקין את היין בקדים של מוצאי החג ובהוצאת סמדר ובשעת כניסת מים לבוסר אמר הר"ם פי' אמר מעת לעת ירצה בו מעת לעת שבקש אותם ומצאם וכבר אבדו כ"ד שעות למפרע וכל מה שהפריש בתוך אלו הכ"ד שעות הנה הוא טבל ויצטרך שיפריש תרומה ומעשרות שנית לפי שהם בחזקת אבודים וכל מה שהפריש קודם זה מתוקן לפי שהם בחזקת קיימים בזה הזמן ופסק ההלכה שכל מה שהפריש אינו מתוקן לפי שהוא (אינו) ספק ור' יהודה יראה בבדיקת היין באלו השלשה עתים לפי שבהם יפסד בקצת העתים ויבדוק אותו אולי יחמיץ ויהיה כבר החמיץ הפריש חומץ על יין והלכה כר' יהודה:

אמר המאירי המניח פירות להיות מפריש עליהם תרומה ומעשרות כגון שיש לו טבלים ומקצה אותם הפירות לתרום מהם על אלו וסומך על אלו לאכול את הטבלים ואע"פ שהוא שלא מן המוקף הרי בדיעבד תרומתו תרומה ומעשרותיו מעשר כמו שכתבנו ויש מוחקין מפני זו מעשרות ומפרשין תרומה תרומת מעשר על הדרך שפירשנו ואין צורך בכך או שהניח מעות להיות מחלל עליהן מעשר שני מפריש עליהן בחזקת שהן כלומר סומך עליהם ומפריש ר"ל מן הטבלים לאכול מהם על סמך אותם הפירות שהניח לשמם ואוכל מן הטבלים עד שיעור שיהו אותם הפירות המוקצים צריכים למעשר על מה שאכל ואחר כך נותנן ללוי:

אם אבדו הרי זה חושש מעת לעת כלומר אם אבדו אותם הפירות המוקצים כל שהפריש על סמך שלהם קודם שאבדו אינו טבל למפרע ומותר ואע"פ שבכיוצא בה אמרו שמא יבקע הנאד ונמצא שותה טבלים למפרע כבר פירשו בתלמוד המערב תמן למפרע נתקלקלו ברם הכא מאיבודן ואילך נתקלקלו הא מה שהפריש בחזקתם משנאבדו ואילך טבל ואם הפריש ומצאן אבודין ואינו יודע אם משעת הפרשה אם לאחר כן כל שהפריש עליהן מעת לעת ופירשו בגמרא מעת לעת של בדיקה ר"ל כל שהפריש מזמן שבדקם ומצאם אבודים עד כ"ד שעות למפרע טבל וכל מה שהפריש מקודם כ"ד שעות אוכל בחזקת מתוקן ואין הלכה כן אלא כל מה שהפריש ספק וחוזר ומעשר מספק עד הזמן שנתברר לו שהיו קיימין וכמו שאמרו מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד טמאות ואף מקודם זמן שמעת לעת:

ר' יהודה אומר וכו' זו של ר' יהודה מילתא באפי נפשה היא ואמר שבשלשה פרקים בודקין את היין מפני שהיינות רגילים להחמיץ בהם ואם הניח חביות להפריש עליהם צריך לבדקן שמא החמיצו והוה ליה משם ואילך מחומץ על יין ואינו תרומה לדעת האומר ששני מינים הם כמו שהתבאר ואף לדעת האומר מין אחד מכל מקום ראוי הוא להזהר שלא לתרום מן הרעה על היפה הא שאר ימות השנה שבין פרקים אלו מפרק לפרק מפריש עליו בחזקתו שבפרק ואינו צריך בדיקה אלא שאם ימצאה חומץ אחר כן יהא דינה בשלשה ימים על הדרך שביארנו בבתרא פרק פירות:

בקדים של מוצאי החג ר"ל כשמנשבת רוח קדים במוצאי החג ופירשו בגמרא דוקא בשנכנסה תקופת תשרי ושמא תאמר והיאך איפשר להיות בו דרך אחרת והרי אמרו צריך שיהא מקצת החג בתקופה חדשה איפשר על ידי עבור או שמא תקופת רב אדא שקודמת לשל שמואל שבעה ימים הוא דבעינן שיהא בה מקצת החג ובהוצאת סמדר כשהפרח נופל והענבים נראים באשכול ובשעת כניסת מים בבוסר ר"ל שיש בו לחות בכדי הראוי לכתשו ולטבול:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה כך הוא:

בד"ה כשם שתרומה כו' דלית ליה כלל לאבא אלעזר ב"ג מרבה במעשרות כו' עכ"ל ובתוס' פ"ב דבכורות כתבו דאפילו לפי זה מצינו למימר דהא דמרבה במעשרות אתיא נמי כר' אלעזר בן גמלא לגבי מעשר שני ומעשר עני דהנהו לא איתקיש לתרומה וק"ל:

בא"ד דנהי דר"י בר יהודה סבר דאפילו מעשר ניטל מאומד דלמא אבא אלעזר לית ליה הך סברא עכ"ל ואין להקשות דאכתי אמאי לא אוקמא במעשר גופיה וכר' יוסי בר יהודה די"ל דמלתא דר"י בר יהודה אינו מפרש דמשום מאומד הוא שרי אלא דאבא אלעזר ב"ג הוא דמפרש לאוקמא הא דר"י בר יהודה כוותיה ומש"ה ניחא ליה לאוקמא במפרש כאבא אלעזר ב"ג ובתרומת מעשר וק"ל:

בד"ה ניטלת מאומד כו' ואם תאמר דבפרק רביעי דתרומות תנן כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד ולא חשיב מרבה במעשרות במתכוין לאמוד יפה כו' שמא התם מרבה במתכוין עכ"ל ויש לדקדק דלעיל פסיקא להו דההיא דמרבה במעשרות כו' לא אתיא כר' אלעזר בן גמלא דסבירא ליה אף במעשר ראשון שרי מאומד כדאמרינן בסוף פרק בתרא דבכורות וא"כ פשיטא להו לעיל דאיירי אף במרבה במתכוין והכא מספקא להו שכתבו שמא התם כו' ויש ליישב לר"א בן גמלא דלא שמעינן ליה בהדיא דשרי מאומד אלא בתרומת מעשר מהיקשא דתרומה והיינו אפילו במרבה במתכוין כדמוכח ההיא דפ' כל המנחות וא"כ הא דקאמר בספ"ב דבכורות דמעשר ראשון נמי איקרי תרומה אתקש נמי להאי מלתא דאף במרבה במתכוין וא"כ ע"כ ההיא דמרבה במעשרות כו' לא אתיא כר"א בן גמלא אבל לרבנן דלא ס"ל דמצוה הוא במאומד ואסור במרבה במתכוין וההיא דמרבה במעשרות כו' מצי אתיא שפיר כוותייהו והשתא קשיא להו לכאורה כיון דלרבנן נמי שרי מיהא מאומד בתרומת מעשר וה"ה במעשר ראשון דלענין דינא שוין הן כמו לר"א בן גמלא ואם כן מצי אתיא ההיא דר"י בר יהודה לענין בכורות כוותייהו דרבנן ואהא כתבו דשמא מלתא דר"י בר יהודה מרבה במתכוין הוא ולא מצי אתיא כרבנן וק"ל:

בד"ה במחשבה פי' כו' ובמעשר שני שרינן כשאומר בצפונו או בדרומו כו' עכ"ל ר"ל בההיא דהלוקח קתני בסיפא במעשר שני כשאומר בצפונו כו' כמ"ש התוספות לעיל והוא ראיה דלאכול בלא הפרשה אין קפידא אף בשאר מעשרות ואע"ג דלענין דמאי מתנייא הך מלתא היינו משום דבודאי טבל הוה איסורא דשבת רכיב עליה דאסור לקבוע מקום במעשר בשבת אפילו בין השמשות בודאי כמ"ש התוספות לעיל ועוד נראה דלא כוונו בזה אההיא סיפא דלוקח דאינו אלא ברייתא אבל כוונו אמתניתין דפ"ג דתרומות דתנן התם וחכ"א עד שיאמר בצפונו או בדרומו ומיהו מעשר שני לא הוזכר שם אלא תרומה וק"ל:

בא"ד וא"ת כיון דשרי תרומה בשנותן עיניו כו' אמאי אין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת כו' עכ"ל יש לדקדק דמשמע דפסיקא להו כיון דשרי נותן עיניו כו' שרי נמי בשבת והיינו לכ"ע דמחשבה לכ"ע מהני בתרומת מעשר ומעשר ראשון כמ"ש התוספות לעיל וא"כ הוא רשב"א דקאמר התם מדומע דשרי נותן עיניו כו' בשבת מאי קמ"ל (י) הא בטבל ממש נמי שרי ויש ליישב וק"ל:

ע"א רש"י ד"ה ובמחשבה וכו' ותרוייהו נפקי מונחשב ר"ל תרוייהו בין תרומה גדולה בין תרומת מעשר שניטלין במחשבה נפקי מונחשב ולא יליף תרומה מתרומה אלא לענין שניטלת מאומד:

תוס' ד"ה ניטלת מאומד וכו' עד וא"ת דבירושלמי וכו' א"ר חנינא תפתר בשלשתן ולית שמע מינה כלום. דאי גרסינן במשנה משלשתן תוכל לפשוט ממתני' דניטלת מאומד דמדתני משלשתן משמע דאיכא שלשה בר ממשקל אבל לר' חנינא דלא גרסינן במתני' משלשתן אלא בשלשתן לא תוכל לפשוט מינה כלום:

תוספות בד"ה כשם שתרומה גדולה כו' ונראה דלית ליה לאבא אלעזר ב"ג כלל מרבה במעשרות כו' כדאמרי' בסוף בכורות כו' עכ"ל. נראה דכתבו כן לשיטתם בסמוך בד"ה כך תרומת מעשר דהא סוגיא דסוף בכורות דמוקי לרבי יוסי ברבי יהודה כר"א ב"ג היינו לענין מאומד משא"כ למה שכתבו לקמן בשם פירוש הקונט' דהך סוגיא דבכורות איירי לענין מחשבה וכמו שאבאר בסמוך אם כן יש לומר דדוקא לענין מחשבה ילפינן למעשר גופא נמי מתרומה גדולה בהאי דקרייה רחמנא תרומה דלענין מחשבה לא מפקינן לשון מעשר מפשטיה ואדרבא גילוי מילתא בעלמא היא כיון דתרומה גדולה ותרומת מעשר שייכין נמי בהפרשה ואפ"ה סגי במחשבה ה"ה במעשר משא"כ לענין מאומד אפשר דלא שייך לומר כן במעשר דא"כ מפקינן לשון מעשר מפשטיה מש"ה לכ"ע במעשר מרבה במעשרות הן מקולקלין. מיהו בתרומת מעשר אע"ג דמיקרי נמי מעשר מ"מ כיון דקרייה רחמנא להדיא תרומה ממש בחד לישנא דתרומתכם ולכל מילי דינה כתרומה גדולה ילפינן שפיר דתורמין מאומד ובזה נתיישב ג"כ מה שהקשו התוספות כאן בסוף הדיבור כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

בא"ד כדאמרינן בסוף בכורות יכול היה לו מאה טלאים ונטל עשרה כו' לכאורה בהאי דהיה לו מאה ונטל עשרה אכתי אין ענינה כלל מאומד ולמרבה במתכוין אלא דהמשך לשונם כך הוא דכיון דמוקמינן התם לדר"י ברבי יהודה כאבא אלעזר ב"ג קשיא להו הך קושיא דמקשו וא"ת ואמאי איצטריך התם כו' אע"כ כמו שתירצו ויש לומר דמשמע ליה דלר"י ב"י אפילו אינן שוין וא"כ השתא לפ"ז שפיר מיקרי מאומד ומרבה במעשרות כן נ"ל בכוונתן. אמנם לענ"ד לפי פירוש רש"י שם בסוף בכורות שהביאו התוספות בסמוך בד"ה כך תרומת מעשר דמפרש לסוגיא דהתם לענין מחשבה נתיישב הכל בפשיטות טפי ותחילה אבאר דע"כ מה שכתבו התוספות כאן בלשון קושייתם וא"ת ואמאי איצטריך כו' דאיכא לאקשויי מעשר בהמה למעשר דגן דהעברת שבט אינו מעכב האי העברת שבט לאו דוקא דבלא"ה באמת אף לרבנן דפליגי אדר"י ב"י נמי אינו מעכב כדאיתא התם להדיא במשנה ובברייתא ובגמרא יליף לה מקרא דעשירי קדש מ"מ והעברת שבט למצוה בעלמא אלא עיקר פלוגתא דר"י ב"י ורבנן היינו לענין אם לא מנה אותן כלל אלא שלקח בלא מנין דלרבנן מעכב דכתיב עשירי ואין זה עשירי ולר"י ב"י מנין נמי אינו מעכב ומסיק הש"ס טעמא דאיתקש מעשר בהמה למעשר דגן דאפילו באומד ובמחשבה בלא מנין נמי הוי מעשר אלא דאכתי יש לתמוה לכאורה מאי חזית לאקושי מעשר בהמה למעשר דגן בהא מילתא וללמוד מפורש מן הסתום ולאפוקי קרא דהעשירי מפשטא אדרבא טפי איכא לאקשויי מעשר דגן למעשר בהמה לענין דבמעשר דגן נמי בעינן מנין דוקא ולא מאומד דהא האי הקישא דונחשב לא מייתר להכי לכך הוצרך רש"י לפרש בסוף בכורות דהסוגיא לענין מחשבה איירי והשתא אתי שפיר דהא פשטיה דקרא דונחשב לכם תרומתכם להכי אתא דבמחשבה לחוד סגי וכיון דמעשר גופא נמי איקרי תרומה דכתיב מכל מעשרותיכם תרימו ממילא קאי נמי עלה פשטא דקרא דונחשב נמצינו למידין מיהא דלא בעינן מנין במעשר דגן ומש"ה פשיטא ליה לר"י ב"י דמעשר בהמה נמי במחשבה לחוד סגי דומיא דכל התרומות ומעשרות לא בעינן מנין אלא למצוה כמו העברת שבט לרבנן כן נ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל ונתיישבו כל קושיות התוספות ודוק היטב:

בד"ה ניטלת מאומד כו' וא"ת דבפ"ד דתרומות כו' וי"ל דרבנן מודו דמאומד הוי תרומה כו' עד סוף הדיבור. ולענ"ד נראה דהא דפשיטא להו לרבנן דמאומד הוי תרומה לאו מהקישא אתי להו אלא מדקי"ל דתרומת מעשר לא בעינן מוקף וכדפרישית לעיל בשם הירושלמי דילפינן מדכתיב מכל מעשרותיכם תרימו אפילו א' ביהודה וא' בגליל וא"כ כל עיקר הפרשה בכה"ג א"א ע"י מנין ומדה ומשקל אלא מאומד דאע"ג דמסתמא בחזקת שהן קיימין מפריש אפ"ה א"א דלא חסר פורתא שהרי יוצא חסרונם ולאו כל הפירות שוין אלא ע"כ דמאומד מפריש להו והוי תרומה בדיעבד מ"מ לכתחלה היכא דאפשר כגון ששניהם לפנינו לעולם מדה משקל ומנין עדיף כן נ"ל ואין להקשות א"כ מאי איצטריך קרא דונחשב לענין תרומת מעשר דהא בלא"ה מקרא דכל מעשרותיכם ידעינן דאפילו א' ביהודה וא' בגליל אלא דאיכא למימר דמשום הא לא איריא דאי לאו קרא דונחשב לא הוי מוקמינן לקרא דכל מעשרותיכם בכה"ג אלא בעיר א' ובבית א' אלא שאינן מוקפין ממש ולעולם דבעינן מיהא הפרשה ממש כפשטא דקרא. ועוד דאיכא לאוקמי מיהא שאותו שתורם לשם תרומת מעשר הוא לפניו ביהודה ומפרישין בפועל על הטבל שיש לו בגליל בעיר אחרת אבל השתא דכתיב ונחשב דבמחשבה סגי ממילא דאפילו איפכא שהטבל לפניו והתרומה בעיר אחרת אלא דלענ"ד בלא"ה כיון דאשכחן נמי דבשבתות וי"ט שרי שלא מן המוקף אלמא דעיקר שלא מן המוקף איירי בכה"ג שהטבל לפניו אלא דבלא"ה האי קרא דלמען תלמד דאיירי בשבתות וי"ט נראה דאסמכתא בעלמא היא ואין להאריך יותר ודוק היטב:

סליק פרק כל הגט

השולח פרק רביעי