Talmud Builders

    Gittin 38b

    Back to index

    English translation — Gittin 38b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1and the court forced her master to emancipate her, and he made her a free woman. And Rav Naḥman bar Yitzḥak said in explanation of why they forced him to do this: They took liberties with her, i.e., people engaged in sexual intercourse with her freely. This demonstrates that it is permitted to free a slave to prevent people from violating prohibitions.

    2The Gemara rejects this proof: How can these cases be compared? There, in the case of a half-maidservant half-free woman, she is not fit for marrying a slave and she is not fit for marrying a freeman. This is why she is available to all, and the only way to solve this problem is to emancipate her. Here, in the case of the maidservant, it is possible for the master to assign her to marry his slave, and that slave will guard her from people who wish to be promiscuous with her. Therefore, it is not necessary to emancipate her.

    3§ The Gemara returns to discussing the matter itself cited above. Rav Yehuda says that Shmuel says: Anyone who emancipates his slave violates a positive mitzva, as it is stated: “Of them may you take your bondmen forever” (Leviticus 25:46). This is a positive mitzva requiring that one subjugate slaves their entire lives. Therefore, it is prohibited to emancipate them.

    4The Gemara raises an objection from a baraita : There was an incident involving Rabbi Eliezer, who entered a synagogue to pray, and he did not find a quorum of ten men, and he emancipated his slave and had him complete a quorum of ten. This demonstrates that one is permitted to emancipate his slave. The Gemara answers: Freeing a slave to enable the performance of a mitzva, e.g., completing a quorum, is different. This does not demonstrate that in general one is permitted to emancipate his slave.

    5The Gemara raises an objection from a baraita to the proof citing the incident involving Rabbi Eliezer: The Sages taught: “Of them may you take your bondmen forever,” is optional; this is the statement of Rabbi Yishmael. Rabbi Akiva says: It is an obligation. The Gemara now explains the Gemara’s objection: But perhaps Rabbi Eliezer holds in accordance with the opinion of the one who says that it is optional. Therefore, the incident involving Rabbi Eliezer cannot serve as a proof that even those who hold that it is prohibited to free a slave would hold that it is permitted to free a slave to enable the performance of a mitzva.

    6The Gemara answers: It cannot enter your mind to say that Rabbi Eliezer holds that enslaving them permanently is optional, as it is taught explicitly in a baraita that Rabbi Eliezer says: “Of them may you take your bondmen forever” is an obligation.

    7In connection with this issue, Rabba said: With these three matters homeowners become impoverished: That they emancipate their slaves; and that they inspect their property on Shabbat; and that they set their meals on Shabbat at the time of the sermon in the study hall, so that they miss it, as Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: There were two families in Jerusalem, one that set its meal on Shabbat and one that set its meal on the eve of Shabbat, and both of them were uprooted. One family was uprooted because they caused the suspension of Torah study, and the other was uprooted because by eating their meal on Shabbat eve, they did not properly distinguish between Shabbat and Shabbat eve.

    8§ Rabba says that Rav says: With regard to one who consecrates his slave, the slave is emancipated. The Gemara explains: What is the reason for this? He did not consecrate the slave himself, as the slave cannot become consecrated to be an offering. If you say that it is only with regard to his monetary value that he is consecrated, i.e., the owner pledges to give the value of his slave to the Temple, his owner did not say this. Therefore, it must be that he said that this slave should be a member of the sacred nation, meaning that the slave should be emancipated and become a Jew.

    9And Rav Yosef says that Rav says: With regard to one who renounces ownership of his slave, the slave is emancipated. The Gemara points out: According to the one who says that one who consecrates his slave emancipates him, this is all the more so with regard to one who renounces ownership. But according to the one who says that one who renounces ownership of his slave emancipates his slave holds that this is the halakha only if one renounces ownership of his slave; but one who consecrates his slave does not emancipate him, as perhaps when he consecrated his slave he said that his slave is consecrated with regard to his monetary value, he should be sold and the profit donated toward the Temple maintenance.

    10A dilemma was raised before the Sages: In both of these cases, where the slave is emancipated after his owner renounces his ownership of him or consecrates him, does the slave require a bill of manumission, or does he not require a bill of manumission? The Gemara suggests a proof to resolve this dilemma: Come and hear that which Rav Ḥiyya bar Avin says that Rav says: In both this case, where one consecrates his slave, and that case, where one renounces ownership of his slave, the slave is emancipated but nevertheless requires a bill of manumission.

    11Rabba said: And we raise an objection from a baraita to our halakha that Rav said that one who consecrates his slave emancipates him: With regard to one who consecrates all his possessions, and among them were slaves, the Temple treasurers are not allowed to emancipate them. However, they may sell the slaves to others, and these others may emancipate them. Rabbi Yehuda HaNasi says: I say that even the slave himself can give his own monetary value and is emancipated, due to the fact that it is as if the Temple treasurer sold him to himself. This demonstrates that the act of consecrating one’s slave does not emancipate him. The Gemara rejects this argument: Do you raise an objection to Rav from a baraita ? Rav himself is a tanna , and, as such, has the authority to dispute the determination in the baraita .

    12The Gemara raises another objection from a baraita to the opinion of Rav: Come and hear: “Notwithstanding, no dedicated thing that a man may dedicate to the Lord from all that he has, whether of man or beast, or of the field of his possession, shall be sold or redeemed” (Leviticus 27:28). The Sages interpret the verse as follows: “Of man”; these are his Canaanite slaves and maidservants. This demonstrates that one may consecrate his slaves and they are not emancipated as a result. The Gemara answers: With what are we dealing here? This is referring to a case where the master said explicitly that he is consecrating them with regard to their monetary value.

    13The Gemara asks: If that is so, then why not say that the other baraita quoted above is also referring to a case where one said explicitly that the slave is consecrated with regard to his monetary value? Why is it necessary to answer that Rav disagrees with that baraita ?

    14The Gemara answers: If that is so, that the baraita is referring to one who said that the slaves are consecrated only with regard to their monetary value, then why does the baraita state that the Temple treasurers [ gizbarim ] are not allowed to emancipate them. The Temple treasurers; what are they doing in this discussion? They would never be able to emancipate the slaves, as the slaves were never actually consecrated.

    15And furthermore, the baraita states: However, they may sell the slaves to others, and these others may emancipate them. Others; what are they doing in this discussion? They also should not be able to emancipate the slaves. And furthermore, the baraita states: Rabbi Yehuda HaNasi says: I say that even the slave himself can give his own monetary value and is emancipated, due to the fact that it is as if the Temple treasurer sold him to himself. And if the slave was consecrated only with regard to his monetary value, what is the meaning of: Due to the fact that it is as if the Temple treasurer sold him to himself? The baraita makes sense only according to the opinion that one who consecrates a slave consecrates the slave himself, and since there is nothing for the Temple to do with the slave, he must be redeemed and the money used in his place. Therefore, the baraita contradicts Rav’s opinion.

    16The Gemara raises another objection to Rav’s opinion from a baraita : Come and hear: In a case of one who consecrates his slave, the slave works and is sustained as compensation for his labor, as the master consecrated only his monetary value and donates that sum to the Temple treasury. This demonstrates that the slave does not become consecrated, as he may still work for the master, and he is also not emancipated.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    On Erev ShabbatOn the night of Shabbat. There is no honour given here to Shabbat, because honour of the day is more important than honour of the night, and they did this so that they would miss the Shabbat drasha. There are those who explain that the issue with their actions was that they ate their meal before Shabbat started, and one is meant to start Shabbat with an appetite.

    License: CC0

    גיטין 38 עמוד ב

    1וכפו את רבה ועשאה בת חורין, ואמר רב נחמן בר יצחק: מנהג הפקר נהגו בה!

    2הכי השתא?! התם לא לעבד חזיא ולא לבן חורין חזיא, הכא אפשר דמיחד לה לעבדיה, ומנטר לה.

    3גופא אמר רב יהודה אמר שמואל: כל המשחרר עבדו עובר בעשה, שנאמר: ״(ויקרא כה״, מו) ״לעולם בהם תעבודו״.

    4מיתיבי: מעשה בר' אליעזר שנכנס בבית הכנסת ולא מצא עשרה ושחרר עבדו, והשלימו לעשרה מצוה שאני:

    Baraita

    5ת"ר לעולם בהם תעבודו רשות דברי רבי ישמעאל ר"ע אומר: חובה ודילמא ר"א סבר לה כמאן דאמר רשות׃

    6לא סלקא דעתך דתניא בהדיא רבי אליעזר אומר: חובה׃

    7אמר רבה בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסיהון דמפקי עבדייהו לחירותא ודסיירי נכסייהו בשבתא ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בי מדרשא דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן שתי משפחות היו בירושלים אחת קבעה סעודתא בשבתא ואחת קבעה סעודתא בערב שבת ושתיהן נעקרו׃

    8אמר רבה אמר רב המקדיש עבדו יצא לחירות מאי טעמא גופיה לא קדיש לדמי לא קאמר דליהוי (דברים יד, ב) עם קדוש קאמר׃

    9ורב יוסף אמר רב המפקיר עבדו יצא לחירות מ"ד מקדיש כ"ש מפקיר מאן דאמר מפקיר אבל מקדיש לא דלמא לדמי קאמר׃

    10איבעיא להו צריך גט שיחרור או לא צריך ת"ש דאמר רב חייא בר אבין אמר רב אחד זה ואחד זה יצא לחירות וצריך גט שחרור׃

    11אמר רבה ומותבינן אשמעתין המקדיש נכסיו והיו בהן עבדים אין הגזברין רשאין להוציאן לחירות אבל מוכרין אותן לאחרים ואחרים מוציאין אותן לחירות רבי אומר אומר אני אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכרו לו מתני' קא רמית עליה דרב רב תנא הוא ופליג׃

    12ת"ש (ויקרא כז, כח) אך כל חרם וגו' מאדם אלו עבדיו ושפחותיו הכנענים הכא במאי עסקינן דאמר לדמי׃

    13אי הכי אידך נמי דאמר לדמי׃

    14א"ה אין הגזברים רשאין להוציאן לחירות גזברים מאי עבידתייהו׃

    15ותו אבל מוכרין אותן לאחרים ואחרים מוציאין אותן לחירות אחרים מאי עבידתייהו ותו רבי אומר אומר אני אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכרו לו ואי לדמי מאי מפני שהוא כמוכרו לו׃

    16תא שמע המקדיש עבדו עושה ואוכל, שלא הקדיש אלא דמיו!

    Tosafot

    גופיה לא קדיש‎—His body is not sanctified O VERVIEW רב taught if one is מקדיש his slave (he said, ‘my slave should be הקדש’), the slave is freed. The גמרא explains the reason is because גופו לא קדיש (the body is not sanctified) and לדמי לא קאמר (the master did not say that I am מקדיש him for his value). There is a dispute between רש"י and תוספות how two explain these two reasons. There are three types of קדושת דמים (which are not brought as a קרבן) which are discussed in this תוספות‎. 1. קדושת בדק הבית where the item itself is used to repair or improve the ביהמ"ק (such as being מקדיש stones, wood, etc.). 2. קדוש לימכר, where the item itself cannot be used directly to repair the ביהמ"ק, but the גזבר sells the item (a בהמה בעלת מום) and the money is used for בד"ה. 3. דמיו עלי, where the person says, ‘I am donating to the ביהמ"ק the value of this item’; the item (which does not necessarily need to belong to the נודר), remains in the possession of the owner, but whoever made this נדר must pay הקדש its value. -------------------------- פירש בקונטרס שאינו ראוי למזבח ולא לבדק הבית – רש"י explained that גופיה לא קדיש, for the עבד is not fit either for the מזבח (to be brought as a קרבן) nor is he fit for the בדק הבית; רש"י continues explaining the גמרא, we cannot say he meant to give הקדש the value of the slave, for – לדמי לא קאמר דהיה לו לומר דמי עבדי עלי‎ – He did not say I am obligating myself to pay הקדש the value of this slave, for if that was his intention, the master should have said, I am giving to הקדש the value of my slave. רש"י continues responding to an anticipated question – ולא דמי למקדיש בהמה טמאה דהתם כיון דליכא למימר למיהוי עם קדוש קאמר‎ – And the case of עבד is not similar to one who is מקדיש a בהמה טמאה (where the rule is that he has to pay הקדש the value of the בהמה טמאה; however we do not say this regarding המקדיש עבדו), for there (by המקדיש בהמה טמאה) since we cannot say that the master meant that the בהמה should be part of the עם קדוש, therefore – על כרחך לדמי קאמר אף על גב דלא אמר דמיה עלי הרי היא קדושה לימכר קאמר‎ – Perforce we must say that he meant to be מקדיש its value, even though he did not say, ‘I am giving its value’, nevertheless it is understood that he meant, ‘ the animal is קדושה in order to sell it (and give its value to הקדש) – אבל הכא דשייכא בגופיה לשון קדושה לא אמרינן דלדמי קאמר – However here where the קדושה is applicable to the body of the עבד (he can become a part of the עם קדוש), we do not assume that he meant to be מקדיש merely the value of the slave, rather he meant the slave should be holy as part of the עם קדוש‎. This concludes תוספות citation of רש"י. תוספות asks on פירש"י: ואם תאמר ואמאי לא קאמר נמי קדוש לימכר לא קאמר כיון דמילתא אחריתא היא – And if you will say; but why did not the גמרא also explain that the master did not mean that the עבד is קדוש to be sold; the גמרא should have explained this since this is a different issue – תוספות answers: ויש לומר כדפירש בקונטרס בסמוך דאפילו אמר כן בהדיא שיהא קדוש לימכר יצא לחירות‎ – And one can say; as רש"י explains shortly that even if he said so explicitly that the עבד should be קדוש so that he should be sold; the עבד goes free – מידי דהוה אמתפיס תמימים לבדק הבית דאין יוצאין מידי מזבח לעולם‎ – For it is similar to one who designates whole [unblemished] animals for בד"ה, where the rule is they never leave the sanctity of the מזבח (they are to be brought as קרבנות), similarly here since according to רב when he is מקדיש his עבד, the עבד is fit to become part of עם קדוש (similar to a בהמה תמימה which is ראויה למזבח), so even if he says קדוש לימכר (which is similar to מתפיס תמימים לבד"ה) the עבד becomes free, part of עם קדוש (just like the תמימים are not יוצא מידי מזבח לעולם) – ולהכי לא מוקי ההיא דאין הגזברין כגון דאמר שיהו קדושין לדמיהן‎ – And therefore the גמרא does not establish that ברייתא of אין הגזברין in a case where for instance the master said regarding his slaves that they should be קדושין for their value (meaning קדוש לימכר), for even if he said so, they still go free. In Summation: רש"י interprets גופו לא קדיש to mean that the עבד is not fit for the מזבח or בד"ה. לדמי לא קאמר means the master did not say that he wants to give הקדש the value of the עבד‎. Therefore the עבד is freed even if the master said he is קדוש לימכר, for it is similar to מתפיס תמימים לבד"ה. תוספות has a difficulty with פירש"י: ומיהו קשה דאי מדמינן למתפיס תמימים‎ – However there is a difficulty; if we are comparing מקדיש עבדו to מתפיס תמימים‎ – נימא דאף על פי שהעבד יצא לחירות צריך לפדייה ויפלו דמיו לבדק הבית – Let us say that even though the slave is freed, he still requires redemption and the redemption money should be allocated for the בד"ה – כמו במתפיס תמימים שתימכר לצורכי מזבח כדאמרינן בהמנחות והנסכים (מנחות קא, א) – Just as it is by מתפיס תמימים for the בד"ה where the rule is that the animal is sold for usage on the מזבח, as the גמרא states in פרק המנחות והנסכים‎ – כשהן נפדין אין נפדין אלא למזבח והדמים הם לבדק הבית‎ – That when they (the תמימים that were נתפס לבד"ה) are redeemed they can only be redeemed for use of the מזבח and the money paid for the redemption goes to the בד"ה – כדאמר בפרק קמא דתמורה (דף ו, א) דאף על פי שהוא בלא תעשה מה שעשה עשוי‎ – As the גמרא states in the first פרק of מסכת תמורה, that even though the one who was מתפיס תמימים לבד"ה transgressed a לא תעשה, nevertheless what is done is done and בד"ה receives the פדיון money. Similarly the same should be true here as well that the פדיון money for the עבד should go to בד"ה – ולכאורה משמע דליהוי עם קדוש קאמר ואינו נותן שום דמים להקדש – But seemingly it appears from our גמרא that the master meant that the עבד should be עם קדוש, but no money needs to be given to הקדש‎. The question is why is there a difference between מתפיס תמימים לבד"ה and מקדיש עבדו, since רש"י maintains they are similar?! תוספות has an additional question: ועוד מאי קפריך מאך כל חרם‎ – And furthermore why does the גמרא ask on רב (who said המקדיש עבדו יצא לחירות) from the ברייתא of אך כל חרם (where it states that it belongs to הקדש) – דהתם דאמר בלשון חרם לא שייך לומר דלמיהוי עם קדוש קאמר‎ – For there (in the case of the ברייתא) where he used the term of חרם, it is not applicable to say that למיהוי עם קדוש קאמר (for חרם has no connection to עם קדוש) therefore we can say he meant קדוש לימכר (like by a בהמה טמאה) but when he is מקדיש an עבד where we can say למיהוי עם קדוש קאמר, we say that יצא לחירות‎ – תוספות continues to ask on פירש"י: ועוד כי משני דאמר לדמי והיינו לפירוש הקונטרס דאמר דמי עבדי ושפחתי עלי – And in addition when the גמרא answered that the ברייתא of אך כל חרם is discussing a case where the master said לדמי explicitly, which according to פירש"י [ must] mean that the master said, I am obligated to give the value of my עבד ושפחה (only in that case do they not go free); the reason רש"י must interpret לדמי in this manner is – דאם הקדישם לדמים יצאו לחירות – For if he was מקדיש them for their value (הקדישם לימכר) they would go out free – ואם כן מאי איריא עבדיו ושפחותיו אפילו דחברו נמי‎ – So if this is indeed so (that לדמי means merely דמיו עלי) then why does the ברייתא teach the case by his servants and שפחות, even if they are the עבדים ושפחות of his friend and he said דמיהם עלי, he is also obligated to pay בד"ה their value – תוספות continues to press his point – ועוד מאי שנא כנענים אפילו עבדיו ושפחותיו העברים נמי‎ – And also why are כנענים different, even by עבדיו ושפחותיו העברים the law is also that he must pay בד"ה‎! This concludes תוספות questions on פירש"י. In summation: תוספות asks on פירש"י; 1. Why is there no חיוב פדיון on the עבד if he meant/said קדוש לימכר as there is by מתפיס תמימים‎. 2. How can the גמרא ask from חרם, there it cannot mean עם קדוש‎. 3. If the ברייתא of אך חרם is in a case of דמיהם עלי then why does it need to be his slave, and 4.why an עבד כנעני it could even be an עבד עברי‎. תוספות offers his interpretation of גופיה לא קדיש and לדמי לא קאמר: ונראה לפרש גופיה לא קדיש פירוש ליאסר בהנאה כמו בהמה טמאה שמועלין בה‎ – And the preferred explanation is that גופיה לא קדיש means that his body will not become אסור בהנאה like a בהמה טמאה which was הוקדש where one transgresses מעילה if he derives any benefit from her – וכן בקרקע אם עקר ממנו חוליא ואפילו במחובר איסורא מיהא איכא‎ – And similarly by one who was מקדיש the ground, if he uprooted a spade full and even if he derived benefit from the קרקע while it is still attached, there still is a prohibition (מדרבנן) ; however if he was מקדיש an עבד there can be no איסור הנאה‎. תוספות continues when the גמרא says – לדמי לא קאמר שיהא גופיה קדוש לימכר – He did not say לדמי; it means the master did not say that the body of the עבד should be קדוש that we sell it. תוספות concluded explaining these two expressions (גופו לא קדיש and לדמי לא קאמר), and now continues with explaining the גמרא – והשתא פריך שפיר מכל חרם דמיתפסא בהון קדושה ליאסר בהנאה כמו מחרים שאר נכסים- And now it is well understood that the גמרא ask from כל חרם for we see there that קדושה takes hold of the עבדים ושפחות that they become אסור בהנאה like one who is מחרים the rest of his assets – ומשני דאמר לדמי שיהיו לימכר ולא מיירי במקדיש בלשון חרם‎ – And the גמרא answered that he said לדמי meaning that they should be sold for הקדש and we are not discussing that he was מקדיש them using the term חרם, but rather he was מקדיש them לימכר (which means לדמי) – והשתא ניחא דדוקא עבדיו ושפחותיו הכנענים – And now it is understood that this applies exclusively to עבדיו ושפחותיו הכנענים‎ – ופריך אידך נמי דאמר לדמי – So the גמרא asked let us say that the other ברייתא of אין הגזברין is also discussing a case where he said לדמי (meaning קדוש לימכר) – ומשני אי הכי גזברין מאי עבידתייהו דאותו שהקדישו לדמיו הוא יפדנו ויהיה שלו: And the גמרא answered if so (that he was מקדיש them לימכר) why are the גזברין involved here; whoever was מקדיש the עבדים for דמיו he will redeem them and it will belong to him (and [only] he will be able to free the עבד). S UMMARY רש"י maintains הקדיש עבדו לימכר he is freed, while תוספות maintains he is not freed. T HINKING IT OVER According to תוספות that if one merely owns קנין ממון he cannot be משחרר the עבד, so regardless of רב, the ברייתא of אין הגזברין is difficult, for מאי עבידתייהו since they only have a קנין ממון‎. Why is the גמרא asking on רב‎?!

    אין הגזברין רשאין להוציא אותן לחירות‎—The treasurers are not permitted to set them free O VERVIEW The ברייתא stated that if someone was מקדיש his עבדים, the גזברין are not permitted to set the עבדים free, rather they may sell the עבדים to others (with the money going to הקדש), and the buyers may free them. תוספות explains the reason for this rule. --------------------------- וכן אמר בפרק הנזקין (לקמן נב, א) גבי יתומין‎ – And the גמרא states a similar ruling in פרק הנזקין regarding orphans – דאין האפוטרופסין רשאין להוציא אותן לחירות אבל מוכרין אותן לאחרים כולי‎ – that the trustees of the estate are not permitted to set the slaves free, but rather they can sell the slaves to others, etc. and the others may free them – ונראה דהיינו טעמא דאסור דרך שיחרור דסברי דקא מזלזלי בנכסי יתומים והקדש – And it seems that this is the reason, that it is forbidden to dispose of the slaves by means of emancipating them since the trustees (and the גזברים) are demeaning the property of יתומים and הקדש‎ – אבל דרך מכירה ידעי כולי עלמא שמוכרין אותן בשויין: However, when the dispose of the עבדים by selling them, everyone knows that the אפוטרופסין וגזברין are selling them for their full value. S UMMARY גזברין and אפוטרופסין cannot free the עבדים (even if they pay the full value of their redemption) because people are suspicious that they took less than the true value. T HINKING IT OVER Why does not תוספות learn like פירש"י here (and in הנזקין) that the גזברין (or אפוטרופסין) cannot be משחרר the עבדים since אין גופן קנוי להם‎?

    License: CC-BY-NC

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    הא דאמרינןמצוה שאני. הקשה בה הרמב"ן נ"ר וכי מפני מצוה להתפלל בצבור נדחה עשה שבתורה. ותירץ דאפשר דלא אמרה תורה אלא משום שלא ליתן להם מתנת חנם כענין דכתיב בנכרים לא תחנם, אבל כשהוא משחררו מפני שנתן דמי עצמו או משום מצוה וצורך הרב דליכא חנינה מותר. וקשיא לי, דהא אפילו לגר אוכל נבלות מותר ליתן מתנת חנם לכולי עלמא וכל שכן לעבד כנעני שקבל עליו כל המצות כישראל וקרא כתיב לגר אשר בשעריך תתננה. ובשילהי פרק קמא דעבודה זרה גמרא אינן מוכרין להן במחובר לקרקע אמרינן, מתנת חנם תנאי הוא דתניא לגר אשר בשעריך תתננה אין לי אלא לגר בנתינה ולנכרי במכירה לנכרי בנתינה ולגר במכירה מנין תלמוד לומר תתננה ואכלה או מכור וגו' דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר דברים ככתבן לגר בנתינה ולנכרי במכירה, אלמא מדמוקמינן פלוגתייהו במתנת חנם שמעינן מינה דאילו מאן דאית ליה דאסור ליתן מתנת חנם לנכרי לגר מותר וכל שכן לעבד כנעני כמו שאמרנו. אלא הכא מצוה דרבים שאני ולאפרושי רבים מאיסורא נמי עדיף ושרי. והקשו עוד בתוספות, כיון שהמשחרר עבדו עובר בעשה, אם כן היכי קאמרינן לקמן (גיטין מ, א) מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה כופין את היורשין וכו' וכותבין לה גט שחרור מטעם מצוה לקיים דברי המת, וכי אמרינן מצוה לקיים דברי המת לעבור עשה שבתורה, ואמרינן נמי התם בתר הכי מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי עשתה לי קורת רוח יעשה לה קורת רוח, כופין את היורשין ועושין לה קורת רוח, ומפרש רש"י ז"ל שאין לה קורת רוח אלא בשחרור, ובירושלמי נמי גרסינן בפרק קמא דמכילתין דהיכא דאמר שחררו לכולי עלמא מצוה לקיים דברי המת וצריך לשחררו. ותירצו דכיון דאמר שחררו יצא לחריות ואין רשאין היורשין להשתעבד בו, אך הוא מעוכב גט שחרור וגט שחרור נותנין לו משום מצוה לקיים דברי המת שהרי בנתינת הגט ליכא שום איסור מכיון שכבר יצא לחירות שוב ליכא משום לעולם בהם תעבודו. והא דתנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, התם היינו טעמא משום דלא גרע ממצות תפילות צבור שמשחררין אותו עליה דהכא נמי איכא משום מצות פריה דכתיב לא תהו בראה. קשיא לי, דאומר שחררו אי נמי באומר יעשה לה [לו] קורת רוח לא יצא לחירות בדבור זה אלא משום דאמרינן שמצוה עליהם לקיים דברי המת ולשחררה. ותדע לך, דהא אמרינן לקמן (גיטין מ, א) אמר אמימר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה מאי טעמא גופו לא קני ליה איסורא לבניה לא מורית ואמר ליה רב אשי והא כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה כופין את היורשין וכותבין לה גט שחרור וכו' ואהדר ליה אנא כרב שמואל בר יהודה סבירא לי כלומר דאמר רבי יוחנן לא אמרה מעולם אלא הכי קאמר רבי יוחנן פלונית שפחתי עשתה לי קורת רוח יעשה לה קורת רוח כופין את היורשין ועושין לה קורת רוח, אלמא אין בלשון הזה לשון שחרור האב, אלא שמצוה את בניו שהם ישחררו אותה, דאי לא תימא הכי אילו דרב שמואל בר יהודה קשיא ליה דהא מכיון שאמר האב יעשה לה קורת רוח יצאת לחירות וגופא לא קני ליה ואיסורא לא מורית לבניה. ועוד מצאתי בתוספתא דמכילתין פרק חמשי האומר עשו פלוני בן חורין מהיום ולאחר מיתה לא אמר כלום וכופין את היורשין לקיים דברי המת. ושמא נאמר דכל שאמר האב שחררו אומדין אותו שעשה לו טובה שהוא חייב לו כך על גמולו דאחזוקי אינשי בעוברין על עשה לא מחזקינן, וכיון שכן הרי הוא כמוכרו לו, וכל שכן בזה שהעיד עליה מפורש שעשתה לו קורת רוח, אבל במעשה דרבן גמליאל משום מעשה היה ולא משום גמילות טובה לפיכך הוצרכו לתרץ מצוה שאני, וכן נמי בההיא דמעברא מאינשי באיסורא אי לאו משום מצוה היה אסור לשחררה מטעם זה דשחרור גמור היה זה ולא כעין מכר ועל דרך זה הוא שאסרה התורה לשחרר את העבדים בלא גמילות טובה אלא מרצון הלב לבד והלב יודע אם לחסד אם לגמילות טובותיו. כן נראה לי.

    ואחת קבעה סעודתא בערב שבתפירש רש"י ז"ל בלילי שבת היו קובעין עיקר סעודת שבת ולא בשבת עצמו וכבוד יום עדיף. ועוד פירש בערב שבת ממש. ואיכא דקשיא ליה דהא קיימא לן כרבי יוסי דאמר הולך ואוכל עד שתחשך ואפילו להתחיל נמי. ויש לומר דהני מילי לצורך שעה אבל לעשות כן תמיד מחזי כמזלזל בכבוד שבת. ורבינו חננאל פירש שהיו קובעין סעודה ביום ששי ומתוך כך היו נמנעין מלהתעסק בצרכי שבת.

    אמר רבה אמר רב המקדיש עבדו יצא לחירות מאי טעמא גופיה לא קדיש לדמי לא קאמר דליהוי עם קדוש קאמר. פירש רש"י ז"ל גופיה לא קדיש, שאינו ראוי לא למזבח ולא לבדק הבית. לדמי לא קאמר, שאם כן היה לו לומר דמי עבדי עלי. דליהוי עם קדוש קאמר, ולא דמי למקדיש בהמה טמאה שהיא קדושה לדמיה. ואף על גב דגופה אינה ראויה לא למזבח ולא לבדק הבית ואף על גב דלא אמר לדמיה לימכר הקדישה, אבל הכא דשייכא למימר דגופיה לא אמרינן דלדמיה קאמר. והא נמי דמותבינן אשמעתין מדתניא המקדיש נכסיו והיו בהם עבדים אין הגזברין רשאין להוציא אותן לחירות אלא מוכרין אותן לאחרים ואחרים מוציאין אותן לחירות, פירשה הוא ז"ל דמהא דאמרינן אבל מוכרין אותן לאחרים קא מותיב דאלמא דאף על גב דגופיה לא קדיש דהא אין יכולין להוציא אותן לחירות משום דאין הקדש קונה גופן אפילו הכי מוכרין אותן לאחרים אלמא לימכר וליהוי דמיהן להקדש הוא דקאמר, תא שמע מאדם אלו עבדיו ושפחותיו הכנענים אלמא קדושים הם לדמיהם, הכא במאי עסקינן דאמר לדמי, כלומר שאמר דמיהן עלי, אי הכי אידך נמי דאמר לדמי אי הכי אין הגזברין רשאין גזברין מאי עבידתייהו, דהא לית להו מידי גבי עבד, אלא דמי הוא דאית להו גבי מקדיש. ואי קשיא לך לוקמא כגון דאמר הרי הוא קדוש לדמיו דעכשיו הוא קדוש לימכר ורשותן עליו למוכרו כמקדיש קרקע ובהמה כיון דשייך בגופו לשון קדושה כעם קדוש כי אמר הרי הוא קדוש לדמיו חיילא קדשתא לגופו למיהוי בן חורין כדקיימא לן במתפיס תמימים לבדק הבית דאין יוצאין מידי מזבח בכריתות ובתמורה. כך פירש רש"י ז"ל. וקשיא טובא לפירושו חדא דהא דקאמר דאין גופו קדוש אמאי לא והלא בהמה טמה גופה קדוש למעול בגופה עד שתפדה, ועוד מאי קא פריך ממקדיש נכסיו והיו בהם עבדים דקדישי לדמיהן, דהתם היינו טעמא דלא הקדישן בפני עצמן אלא בכלל נכסיו. ואין לומר דלמיהוי עם קדוש קאמר. ועוד דאם איתא דאין הקדש קונה גופן היאך הקונים שבאו מכח הגזברין זוכין בגופן והיאך מוציאין אותן לחירות דילמא מכר הקדש לאחרים כל זכות שיש לו בהם והיינו לדמי ולא לגופן. ועוד דאם איתא דכי מוקמינן ברייתא דמאדם בדקא פריש דמיו עלי מאי שנא עבדיו ושפחותיו אפילו בן חורין נמי ואלמה תניא ולא עבדיו ושפחותיו העבריים. ועוד דאידך נמי נוקמה דאמר ליקדשו לימכר וליהוו דמיהן הקדש, דמאי דקאמר רבינו ז"ל דכיון דשייך בגופן לשון קדושה דעם קדוש לא נפקי מתורת קדושת עם קדוש כדקיימא לן במתפיס תמימים לבדק הבית דלא נפקו מידי מזבח. קשיא. דהתם תקנה הוא שתקנו משום תיקון המזבח לפי שתמימים מועטין ואין להוציאן מידי מזבח, אבל הכא מאי תקנה איכא, ועוד דאפילו במתפיס תמימים לא אמרו שיהו מקודשין למזבח, אלא שאין יוצאין מידי מזבח לומר שנפדין מתרומת הלשכה ויפלו דמיהן לבדק הבית כדאיתא במנחות פרק המנחות והנסכים בתחלתו (קא, א) המתפיס תמימים לבדק הבית כשהן נפדין אין נפדין אלא לגבי המזבח שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם, אם כן בעבד נמי נאמר שימכר ופדיון העבד יהיה למזבח, ואף על גב דלא אשכחן מידי דשייכא ביה קדושת הגוף דשייך ביה פדיון ולמימר יפלו דמיו למזבח, מכל מקום דלא אשכחן מתפיס תמימים לבדק הבית שאין להם פדיון. ועוד מאי קא פריך מאדם אלו עבדיו ושפחותיו והא האי קרא בחרמין כתיב ובהא ודאי מודה רב דהא לא אפקיה בלשון הקדש דנימא דליהוי עם קדוש קאמר. ומשום כך פירשו בתוספות גופיה לא קדיש כלל שיהא מועל בו. ואפילו אמר בפירוש שיהא גופו קדוש דליכא לספוקי בשחרור. ואף על פי שעבד כנעני גופו קנוי לרבו, ושמא נפקא ליה מדרשא לדמי לא קאמר, שאם כן היה לו לפרש כיון שיש לטעות בשחרור שהוא יותר שכיח ממה שיקדיש אדם עבדו לימכר ושיפלו דמיו להקדש, והשתא אתי שפיר הא דפריך מאדם אלו עבדיו ושפחותיו הכעניים דאלמא אפשר לגופו שיהא קדוש ויקשי ליה לרב דאמר דלעולם גופו אינו קדוש ומשני הכי במאי עסקינן דאמר לדמי כלומר שפירש שיהיה קדוש לדמיו. והשתא נמי נקט דוקא עבדיו ושפחותיו הכנעניים שיש לו רשות בהן אבל בעבד חברו אי נמי בעבדיו ושפחותיו העבריים דלא קיימא לימכר לא ופריך אי הכי אידך נמי דאמר לדמי ומשני אי הכי אין הגזברין רשאין גזברין מאי עבידתייהו להוציאן לחירות או למכרן לאחרים ואחרים מוציאין אותם לחירות והלא אין להקדש בהן אלא קנין דמים, וכיון שיש בעבד שני קנינים קנין דמים וקנין הגוף שאינו אלא איסורא בעלמא כעין קנין אישות הילכך זה שלא הקדיש אלא דין ממון שבו אין הגזברין ולא אחרים רשאין להוציא אותן לחירות לדברי הכל שעדיין יש קנין הגוף לבעלים הראשונים עליו וה משחררים אותם, וכל אותם הקושיות אחת הן אלא שרצה להקשות לכל הברייתא כולה.

    והא דמותיב מן המקדיש נכסיו והיו בהן עבדיםהכי פירושא אין הגזבראין רשאין להויאן לחירות ולא משום דאין גופן להקדש אלא כדי שלא יראו כמזלזלין בנכסי הקדש לשחררן, דומה למה שאמרו לקמן בפרק הניזקין שאין אפטרופין רשאין להוציא עבדים לחירות ואף על שגוף העבדים קנויין הן ליתומים. ואפילו ליטול מהן דמי עצמן אין יכולין אף על פי שניטלין מהן בלשון מכר ואף על שמדקדקין עמהן היטב לפי שהוא דומה לשחרור שיאמרו שהן מוציאין עבדי הקדש לחירות בחנם ואתו לזלזולי בהקדשות, וכן נמי לענין אפטרופא לגבי עבד יתומים כדי שלא יאמרו שהאפטרופין מוציאין עבדי היתומים בלא כלום ואתו לזילזולי בנכסים ופעמים לא ישומו אותן בשויין, אבל כשמוכרין אותן לאחרים מדקדקין בדמיהן היטב, ואחרים מוציאין אותן לחירות אלמא מדמוכרין אותן לאחרים שמע מינה דגופן קנוי להקדש וכל שכן לרבי דאמר דאף הוא נותן דמי עצמו ויוצא. וקשיא ליה לרב דאמר גופו לא קדוש דהכא משמע דגופו קדוש בין לתנא קמא בין לרבי. ואם כתבו להם בעלים הראשונים גט שחרור לא יצאו לחירות. ומשני תנא הוא ופליג.

    Babylonian Talmud · folio map

    Gittin 38b

    Gittin 38b. The full printed text of this folio side — 16 numbered segments, about 326 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    On Erev Shabbat On the night of Shabbat. There is no honour given here to Shabbat, because honour of the day is more important than honour of the night, and they did this so that they would miss the Shabbat drasha. There are those who explain that the issue with their actions was that they ate their meal before Shabbat started, and one is meant to start Shabbat with an appetite.

    Rashi on Gittin 38b · Sefaria · CC0

    Tosafot

    גופיה לא קדיש‎—His body is not sanctified O VERVIEW רב taught if one is מקדיש his slave (he said, ‘my slave should be הקדש’), the slave is freed. The גמרא explains the reason is because גופו לא קדיש (the body is not sanctified) and לדמי לא קאמר (the master did not say that I am מקדיש him for his value). There is a dispute between רש"י and תוספות how two explain these two reasons. There are three types of קדושת דמים (which are not brought as a קרבן) which are discussed in this תוספות‎. 1. קדושת בדק הבית where the item itself is used to repair or improve the ביהמ"ק (such as being מקדיש stones, wood, etc.). 2. קדוש לימכר, where the item itself cannot be used directly to repair the ביהמ"ק, but the גזבר sells the item (a בהמה בעלת מום) and the money is used for בד"ה. 3. דמיו עלי, where the person says, ‘I am donating to the ביהמ"ק the value of this item’; the item (which does not necessarily need to belong to the נודר), remains in the possession of the owner, but whoever made this נדר must pay הקדש its value. -------------------------- פירש בקונטרס שאינו ראוי למזבח ולא לבדק הבית – רש"י explained that גופיה לא קדיש, for the עבד is not fit either for the מזבח (to be brought as a קרבן) nor is he fit for the בדק הבית; רש"י continues explaining the גמרא, we cannot say he meant to give הקדש the value of the slave, for – לדמי לא קאמר דהיה לו לומר דמי עבדי עלי‎ – He did not say I am obligating myself to pay הקדש the value of this slave, for if that was his intention, the master should have said, I am giving to הקדש the value of my slave. רש"י continues responding to an anticipated question – ולא דמי למקדיש בהמה טמאה דהתם כיון דליכא למימר למיהוי עם קדוש קאמר‎ – And the case of עבד is not similar to one who is מקדיש a בהמה טמאה (where the rule is that he has to pay הקדש the value of the בהמה טמאה; however we do not say this regarding המקדיש עבדו), for there (by המקדיש בהמה טמאה) since we cannot say that the master meant that the בהמה should be part of the עם קדוש, therefore – על כרחך לדמי קאמר אף על גב דלא אמר דמיה עלי הרי היא קדושה לימכר קאמר‎ – Perforce we must say that he meant to be מקדיש its value, even though he did not say, ‘I am giving its value’, nevertheless it is understood that he meant, ‘ the animal is קדושה in order to sell it (and give its value to הקדש) – אבל הכא דשייכא בגופיה לשון קדושה לא אמרינן דלדמי קאמר – However here where the קדושה is applicable to the body of the עבד (he can become a part of the עם קדוש), we do not assume that he meant to be מקדיש merely the value of the slave, rather he meant the slave should be holy as part of the עם קדוש‎. This concludes תוספות citation of רש"י. תוספות asks on פירש"י: ואם תאמר ואמאי לא קאמר נמי קדוש לימכר לא קאמר כיון דמילתא אחריתא היא – And if you will say; but why did not the גמרא also explain that the master did not mean that the עבד is קדוש to be sold; the גמרא should have explained this since this is a different issue – תוספות answers: ויש לומר כדפירש בקונטרס בסמוך דאפילו אמר כן בהדיא שיהא קדוש לימכר יצא לחירות‎ – And one can say; as רש"י explains shortly that even if he said so explicitly that the עבד should be קדוש so that he should be sold; the עבד goes free – מידי דהוה אמתפיס תמימים לבדק הבית דאין יוצאין מידי מזבח לעולם‎ – For it is similar to one who designates whole [unblemished] animals for בד"ה, where the rule is they never leave the sanctity of the מזבח (they are to be brought as קרבנות), similarly here since according to רב when he is מקדיש his עבד, the עבד is fit to become part of עם קדוש (similar to a בהמה תמימה which is ראויה למזבח), so even if he says קדוש לימכר (which is similar to מתפיס תמימים לבד"ה) the עבד becomes free, part of עם קדוש (just like the תמימים are not יוצא מידי מזבח לעולם) – ולהכי לא מוקי ההיא דאין הגזברין כגון דאמר שיהו קדושין לדמיהן‎ – And therefore the גמרא does not establish that ברייתא of אין הגזברין in a case where for instance the master said regarding his slaves that they should be קדושין for their value (meaning קדוש לימכר), for even if he said so, they still go free. In Summation: רש"י interprets גופו לא קדיש to mean that the עבד is not fit for the מזבח or בד"ה. לדמי לא קאמר means the master did not say that he wants to give הקדש the value of the עבד‎. Therefore the עבד is freed even if the master said he is קדוש לימכר, for it is similar to מתפיס תמימים לבד"ה. תוספות has a difficulty with פירש"י: ומיהו קשה דאי מדמינן למתפיס תמימים‎ – However there is a difficulty; if we are comparing מקדיש עבדו to מתפיס תמימים‎ – נימא דאף על פי שהעבד יצא לחירות צריך לפדייה ויפלו דמיו לבדק הבית – Let us say that even though the slave is freed, he still requires redemption and the redemption money should be allocated for the בד"ה – כמו במתפיס תמימים שתימכר לצורכי מזבח כדאמרינן בהמנחות והנסכים (מנחות קא, א) – Just as it is by מתפיס תמימים for the בד"ה where the rule is that the animal is sold for usage on the מזבח, as the גמרא states in פרק המנחות והנסכים‎ – כשהן נפדין אין נפדין אלא למזבח והדמים הם לבדק הבית‎ – That when they (the תמימים that were נתפס לבד"ה) are redeemed they can only be redeemed for use of the מזבח and the money paid for the redemption goes to the בד"ה – כדאמר בפרק קמא דתמורה (דף ו, א) דאף על פי שהוא בלא תעשה מה שעשה עשוי‎ – As the גמרא states in the first פרק of מסכת תמורה, that even though the one who was מתפיס תמימים לבד"ה transgressed a לא תעשה, nevertheless what is done is done and בד"ה receives the פדיון money. Similarly the same should be true here as well that the פדיון money for the עבד should go to בד"ה – ולכאורה משמע דליהוי עם קדוש קאמר ואינו נותן שום דמים להקדש – But seemingly it appears from our גמרא that the master meant that the עבד should be עם קדוש, but no money needs to be given to הקדש‎. The question is why is there a difference between מתפיס תמימים לבד"ה and מקדיש עבדו, since רש"י maintains they are similar?! תוספות has an additional question: ועוד מאי קפריך מאך כל חרם‎ – And furthermore why does the גמרא ask on רב (who said המקדיש עבדו יצא לחירות) from the ברייתא of אך כל חרם (where it states that it belongs to הקדש) – דהתם דאמר בלשון חרם לא שייך לומר דלמיהוי עם קדוש קאמר‎ – For there (in the case of the ברייתא) where he used the term of חרם, it is not applicable to say that למיהוי עם קדוש קאמר (for חרם has no connection to עם קדוש) therefore we can say he meant קדוש לימכר (like by a בהמה טמאה) but when he is מקדיש an עבד where we can say למיהוי עם קדוש קאמר, we say that יצא לחירות‎ – תוספות continues to ask on פירש"י: ועוד כי משני דאמר לדמי והיינו לפירוש הקונטרס דאמר דמי עבדי ושפחתי עלי – And in addition when the גמרא answered that the ברייתא of אך כל חרם is discussing a case where the master said לדמי explicitly, which according to פירש"י [ must] mean that the master said, I am obligated to give the value of my עבד ושפחה (only in that case do they not go free); the reason רש"י must interpret לדמי in this manner is – דאם הקדישם לדמים יצאו לחירות – For if he was מקדיש them for their value (הקדישם לימכר) they would go out free – ואם כן מאי איריא עבדיו ושפחותיו אפילו דחברו נמי‎ – So if this is indeed so (that לדמי means merely דמיו עלי) then why does the ברייתא teach the case by his servants and שפחות, even if they are the עבדים ושפחות of his friend and he said דמיהם עלי, he is also obligated to pay בד"ה their value – תוספות continues to press his point – ועוד מאי שנא כנענים אפילו עבדיו ושפחותיו העברים נמי‎ – And also why are כנענים different, even by עבדיו ושפחותיו העברים the law is also that he must pay בד"ה‎! This concludes תוספות questions on פירש"י. In summation: תוספות asks on פירש"י; 1. Why is there no חיוב פדיון on the עבד if he meant/said קדוש לימכר as there is by מתפיס תמימים‎. 2. How can the גמרא ask from חרם, there it cannot mean עם קדוש‎. 3. If the ברייתא of אך חרם is in a case of דמיהם עלי then why does it need to be his slave, and 4.why an עבד כנעני it could even be an עבד עברי‎. תוספות offers his interpretation of גופיה לא קדיש and לדמי לא קאמר: ונראה לפרש גופיה לא קדיש פירוש ליאסר בהנאה כמו בהמה טמאה שמועלין בה‎ – And the preferred explanation is that גופיה לא קדיש means that his body will not become אסור בהנאה like a בהמה טמאה which was הוקדש where one transgresses מעילה if he derives any benefit from her – וכן בקרקע אם עקר ממנו חוליא ואפילו במחובר איסורא מיהא איכא‎ – And similarly by one who was מקדיש the ground, if he uprooted a spade full and even if he derived benefit from the קרקע while it is still attached, there still is a prohibition (מדרבנן) ; however if he was מקדיש an עבד there can be no איסור הנאה‎. תוספות continues when the גמרא says – לדמי לא קאמר שיהא גופיה קדוש לימכר – He did not say לדמי; it means the master did not say that the body of the עבד should be קדוש that we sell it. תוספות concluded explaining these two expressions (גופו לא קדיש and לדמי לא קאמר), and now continues with explaining the גמרא – והשתא פריך שפיר מכל חרם דמיתפסא בהון קדושה ליאסר בהנאה כמו מחרים שאר נכסים- And now it is well understood that the גמרא ask from כל חרם for we see there that קדושה takes hold of the עבדים ושפחות that they become אסור בהנאה like one who is מחרים the rest of his assets – ומשני דאמר לדמי שיהיו לימכר ולא מיירי במקדיש בלשון חרם‎ – And the גמרא answered that he said לדמי meaning that they should be sold for הקדש and we are not discussing that he was מקדיש them using the term חרם, but rather he was מקדיש them לימכר (which means לדמי) – והשתא ניחא דדוקא עבדיו ושפחותיו הכנענים – And now it is understood that this applies exclusively to עבדיו ושפחותיו הכנענים‎ – ופריך אידך נמי דאמר לדמי – So the גמרא asked let us say that the other ברייתא of אין הגזברין is also discussing a case where he said לדמי (meaning קדוש לימכר) – ומשני אי הכי גזברין מאי עבידתייהו דאותו שהקדישו לדמיו הוא יפדנו ויהיה שלו: And the גמרא answered if so (that he was מקדיש them לימכר) why are the גזברין involved here; whoever was מקדיש the עבדים for דמיו he will redeem them and it will belong to him (and [only] he will be able to free the עבד). S UMMARY רש"י maintains הקדיש עבדו לימכר he is freed, while תוספות maintains he is not freed. T HINKING IT OVER According to תוספות that if one merely owns קנין ממון he cannot be משחרר the עבד, so regardless of רב, the ברייתא of אין הגזברין is difficult, for מאי עבידתייהו since they only have a קנין ממון‎. Why is the גמרא asking on רב‎?!

    אין הגזברין רשאין להוציא אותן לחירות‎—The treasurers are not permitted to set them free O VERVIEW The ברייתא stated that if someone was מקדיש his עבדים, the גזברין are not permitted to set the עבדים free, rather they may sell the עבדים to others (with the money going to הקדש), and the buyers may free them. תוספות explains the reason for this rule. --------------------------- וכן אמר בפרק הנזקין (לקמן נב, א) גבי יתומין‎ – And the גמרא states a similar ruling in פרק הנזקין regarding orphans – דאין האפוטרופסין רשאין להוציא אותן לחירות אבל מוכרין אותן לאחרים כולי‎ – that the trustees of the estate are not permitted to set the slaves free, but rather they can sell the slaves to others, etc. and the others may free them – ונראה דהיינו טעמא דאסור דרך שיחרור דסברי דקא מזלזלי בנכסי יתומים והקדש – And it seems that this is the reason, that it is forbidden to dispose of the slaves by means of emancipating them since the trustees (and the גזברים) are demeaning the property of יתומים and הקדש‎ – אבל דרך מכירה ידעי כולי עלמא שמוכרין אותן בשויין: However, when the dispose of the עבדים by selling them, everyone knows that the אפוטרופסין וגזברין are selling them for their full value. S UMMARY גזברין and אפוטרופסין cannot free the עבדים (even if they pay the full value of their redemption) because people are suspicious that they took less than the true value. T HINKING IT OVER Why does not תוספות learn like פירש"י here (and in הנזקין) that the גזברין (or אפוטרופסין) cannot be משחרר the עבדים since אין גופן קנוי להם‎?

    Tosafot on Gittin 38b · Sefaria · CC-BY-NC

    Rashba

    הא דאמרינן מצוה שאני. הקשה בה הרמב"ן נ"ר וכי מפני מצוה להתפלל בצבור נדחה עשה שבתורה. ותירץ דאפשר דלא אמרה תורה אלא משום שלא ליתן להם מתנת חנם כענין דכתיב בנכרים לא תחנם, אבל כשהוא משחררו מפני שנתן דמי עצמו או משום מצוה וצורך הרב דליכא חנינה מותר. וקשיא לי, דהא אפילו לגר אוכל נבלות מותר ליתן מתנת חנם לכולי עלמא וכל שכן לעבד כנעני שקבל עליו כל המצות כישראל וקרא כתיב לגר אשר בשעריך תתננה. ובשילהי פרק קמא דעבודה זרה גמרא אינן מוכרין להן במחובר לקרקע אמרינן, מתנת חנם תנאי הוא דתניא לגר אשר בשעריך תתננה אין לי אלא לגר בנתינה ולנכרי במכירה לנכרי בנתינה ולגר במכירה מנין תלמוד לומר תתננה ואכלה או מכור וגו' דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר דברים ככתבן לגר בנתינה ולנכרי במכירה, אלמא מדמוקמינן פלוגתייהו במתנת חנם שמעינן מינה דאילו מאן דאית ליה דאסור ליתן מתנת חנם לנכרי לגר מותר וכל שכן לעבד כנעני כמו שאמרנו. אלא הכא מצוה דרבים שאני ולאפרושי רבים מאיסורא נמי עדיף ושרי. והקשו עוד בתוספות, כיון שהמשחרר עבדו עובר בעשה, אם כן היכי קאמרינן לקמן (גיטין מ, א) מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה כופין את היורשין וכו' וכותבין לה גט שחרור מטעם מצוה לקיים דברי המת, וכי אמרינן מצוה לקיים דברי המת לעבור עשה שבתורה, ואמרינן נמי התם בתר הכי מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי עשתה לי קורת רוח יעשה לה קורת רוח, כופין את היורשין ועושין לה קורת רוח, ומפרש רש"י ז"ל שאין לה קורת רוח אלא בשחרור, ובירושלמי נמי גרסינן בפרק קמא דמכילתין דהיכא דאמר שחררו לכולי עלמא מצוה לקיים דברי המת וצריך לשחררו. ותירצו דכיון דאמר שחררו יצא לחריות ואין רשאין היורשין להשתעבד בו, אך הוא מעוכב גט שחרור וגט שחרור נותנין לו משום מצוה לקיים דברי המת שהרי בנתינת הגט ליכא שום איסור מכיון שכבר יצא לחירות שוב ליכא משום לעולם בהם תעבודו. והא דתנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, התם היינו טעמא משום דלא גרע ממצות תפילות צבור שמשחררין אותו עליה דהכא נמי איכא משום מצות פריה דכתיב לא תהו בראה. קשיא לי, דאומר שחררו אי נמי באומר יעשה לה [לו] קורת רוח לא יצא לחירות בדבור זה אלא משום דאמרינן שמצוה עליהם לקיים דברי המת ולשחררה. ותדע לך, דהא אמרינן לקמן (גיטין מ, א) אמר אמימר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה מאי טעמא גופו לא קני ליה איסורא לבניה לא מורית ואמר ליה רב אשי והא כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה כופין את היורשין וכותבין לה גט שחרור וכו' ואהדר ליה אנא כרב שמואל בר יהודה סבירא לי כלומר דאמר רבי יוחנן לא אמרה מעולם אלא הכי קאמר רבי יוחנן פלונית שפחתי עשתה לי קורת רוח יעשה לה קורת רוח כופין את היורשין ועושין לה קורת רוח, אלמא אין בלשון הזה לשון שחרור האב, אלא שמצוה את בניו שהם ישחררו אותה, דאי לא תימא הכי אילו דרב שמואל בר יהודה קשיא ליה דהא מכיון שאמר האב יעשה לה קורת רוח יצאת לחירות וגופא לא קני ליה ואיסורא לא מורית לבניה. ועוד מצאתי בתוספתא דמכילתין פרק חמשי האומר עשו פלוני בן חורין מהיום ולאחר מיתה לא אמר כלום וכופין את היורשין לקיים דברי המת. ושמא נאמר דכל שאמר האב שחררו אומדין אותו שעשה לו טובה שהוא חייב לו כך על גמולו דאחזוקי אינשי בעוברין על עשה לא מחזקינן, וכיון שכן הרי הוא כמוכרו לו, וכל שכן בזה שהעיד עליה מפורש שעשתה לו קורת רוח, אבל במעשה דרבן גמליאל משום מעשה היה ולא משום גמילות טובה לפיכך הוצרכו לתרץ מצוה שאני, וכן נמי בההיא דמעברא מאינשי באיסורא אי לאו משום מצוה היה אסור לשחררה מטעם זה דשחרור גמור היה זה ולא כעין מכר ועל דרך זה הוא שאסרה התורה לשחרר את העבדים בלא גמילות טובה אלא מרצון הלב לבד והלב יודע אם לחסד אם לגמילות טובותיו. כן נראה לי.

    ואחת קבעה סעודתא בערב שבת פירש רש"י ז"ל בלילי שבת היו קובעין עיקר סעודת שבת ולא בשבת עצמו וכבוד יום עדיף. ועוד פירש בערב שבת ממש. ואיכא דקשיא ליה דהא קיימא לן כרבי יוסי דאמר הולך ואוכל עד שתחשך ואפילו להתחיל נמי. ויש לומר דהני מילי לצורך שעה אבל לעשות כן תמיד מחזי כמזלזל בכבוד שבת. ורבינו חננאל פירש שהיו קובעין סעודה ביום ששי ומתוך כך היו נמנעין מלהתעסק בצרכי שבת.

    אמר רבה אמר רב המקדיש עבדו יצא לחירות מאי טעמא גופיה לא קדיש לדמי לא קאמר דליהוי עם קדוש קאמר. פירש רש"י ז"ל גופיה לא קדיש, שאינו ראוי לא למזבח ולא לבדק הבית. לדמי לא קאמר, שאם כן היה לו לומר דמי עבדי עלי. דליהוי עם קדוש קאמר, ולא דמי למקדיש בהמה טמאה שהיא קדושה לדמיה. ואף על גב דגופה אינה ראויה לא למזבח ולא לבדק הבית ואף על גב דלא אמר לדמיה לימכר הקדישה, אבל הכא דשייכא למימר דגופיה לא אמרינן דלדמיה קאמר. והא נמי דמותבינן אשמעתין מדתניא המקדיש נכסיו והיו בהם עבדים אין הגזברין רשאין להוציא אותן לחירות אלא מוכרין אותן לאחרים ואחרים מוציאין אותן לחירות, פירשה הוא ז"ל דמהא דאמרינן אבל מוכרין אותן לאחרים קא מותיב דאלמא דאף על גב דגופיה לא קדיש דהא אין יכולין להוציא אותן לחירות משום דאין הקדש קונה גופן אפילו הכי מוכרין אותן לאחרים אלמא לימכר וליהוי דמיהן להקדש הוא דקאמר, תא שמע מאדם אלו עבדיו ושפחותיו הכנענים אלמא קדושים הם לדמיהם, הכא במאי עסקינן דאמר לדמי, כלומר שאמר דמיהן עלי, אי הכי אידך נמי דאמר לדמי אי הכי אין הגזברין רשאין גזברין מאי עבידתייהו, דהא לית להו מידי גבי עבד, אלא דמי הוא דאית להו גבי מקדיש. ואי קשיא לך לוקמא כגון דאמר הרי הוא קדוש לדמיו דעכשיו הוא קדוש לימכר ורשותן עליו למוכרו כמקדיש קרקע ובהמה כיון דשייך בגופו לשון קדושה כעם קדוש כי אמר הרי הוא קדוש לדמיו חיילא קדשתא לגופו למיהוי בן חורין כדקיימא לן במתפיס תמימים לבדק הבית דאין יוצאין מידי מזבח בכריתות ובתמורה. כך פירש רש"י ז"ל. וקשיא טובא לפירושו חדא דהא דקאמר דאין גופו קדוש אמאי לא והלא בהמה טמה גופה קדוש למעול בגופה עד שתפדה, ועוד מאי קא פריך ממקדיש נכסיו והיו בהם עבדים דקדישי לדמיהן, דהתם היינו טעמא דלא הקדישן בפני עצמן אלא בכלל נכסיו. ואין לומר דלמיהוי עם קדוש קאמר. ועוד דאם איתא דאין הקדש קונה גופן היאך הקונים שבאו מכח הגזברין זוכין בגופן והיאך מוציאין אותן לחירות דילמא מכר הקדש לאחרים כל זכות שיש לו בהם והיינו לדמי ולא לגופן. ועוד דאם איתא דכי מוקמינן ברייתא דמאדם בדקא פריש דמיו עלי מאי שנא עבדיו ושפחותיו אפילו בן חורין נמי ואלמה תניא ולא עבדיו ושפחותיו העבריים. ועוד דאידך נמי נוקמה דאמר ליקדשו לימכר וליהוו דמיהן הקדש, דמאי דקאמר רבינו ז"ל דכיון דשייך בגופן לשון קדושה דעם קדוש לא נפקי מתורת קדושת עם קדוש כדקיימא לן במתפיס תמימים לבדק הבית דלא נפקו מידי מזבח. קשיא. דהתם תקנה הוא שתקנו משום תיקון המזבח לפי שתמימים מועטין ואין להוציאן מידי מזבח, אבל הכא מאי תקנה איכא, ועוד דאפילו במתפיס תמימים לא אמרו שיהו מקודשין למזבח, אלא שאין יוצאין מידי מזבח לומר שנפדין מתרומת הלשכה ויפלו דמיהן לבדק הבית כדאיתא במנחות פרק המנחות והנסכים בתחלתו (קא, א) המתפיס תמימים לבדק הבית כשהן נפדין אין נפדין אלא לגבי המזבח שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם, אם כן בעבד נמי נאמר שימכר ופדיון העבד יהיה למזבח, ואף על גב דלא אשכחן מידי דשייכא ביה קדושת הגוף דשייך ביה פדיון ולמימר יפלו דמיו למזבח, מכל מקום דלא אשכחן מתפיס תמימים לבדק הבית שאין להם פדיון. ועוד מאי קא פריך מאדם אלו עבדיו ושפחותיו והא האי קרא בחרמין כתיב ובהא ודאי מודה רב דהא לא אפקיה בלשון הקדש דנימא דליהוי עם קדוש קאמר. ומשום כך פירשו בתוספות גופיה לא קדיש כלל שיהא מועל בו. ואפילו אמר בפירוש שיהא גופו קדוש דליכא לספוקי בשחרור. ואף על פי שעבד כנעני גופו קנוי לרבו, ושמא נפקא ליה מדרשא לדמי לא קאמר, שאם כן היה לו לפרש כיון שיש לטעות בשחרור שהוא יותר שכיח ממה שיקדיש אדם עבדו לימכר ושיפלו דמיו להקדש, והשתא אתי שפיר הא דפריך מאדם אלו עבדיו ושפחותיו הכעניים דאלמא אפשר לגופו שיהא קדוש ויקשי ליה לרב דאמר דלעולם גופו אינו קדוש ומשני הכי במאי עסקינן דאמר לדמי כלומר שפירש שיהיה קדוש לדמיו. והשתא נמי נקט דוקא עבדיו ושפחותיו הכנעניים שיש לו רשות בהן אבל בעבד חברו אי נמי בעבדיו ושפחותיו העבריים דלא קיימא לימכר לא ופריך אי הכי אידך נמי דאמר לדמי ומשני אי הכי אין הגזברין רשאין גזברין מאי עבידתייהו להוציאן לחירות או למכרן לאחרים ואחרים מוציאין אותם לחירות והלא אין להקדש בהן אלא קנין דמים, וכיון שיש בעבד שני קנינים קנין דמים וקנין הגוף שאינו אלא איסורא בעלמא כעין קנין אישות הילכך זה שלא הקדיש אלא דין ממון שבו אין הגזברין ולא אחרים רשאין להוציא אותן לחירות לדברי הכל שעדיין יש קנין הגוף לבעלים הראשונים עליו וה משחררים אותם, וכל אותם הקושיות אחת הן אלא שרצה להקשות לכל הברייתא כולה.

    והא דמותיב מן המקדיש נכסיו והיו בהן עבדים הכי פירושא אין הגזבראין רשאין להויאן לחירות ולא משום דאין גופן להקדש אלא כדי שלא יראו כמזלזלין בנכסי הקדש לשחררן, דומה למה שאמרו לקמן בפרק הניזקין שאין אפטרופין רשאין להוציא עבדים לחירות ואף על שגוף העבדים קנויין הן ליתומים. ואפילו ליטול מהן דמי עצמן אין יכולין אף על פי שניטלין מהן בלשון מכר ואף על שמדקדקין עמהן היטב לפי שהוא דומה לשחרור שיאמרו שהן מוציאין עבדי הקדש לחירות בחנם ואתו לזלזולי בהקדשות, וכן נמי לענין אפטרופא לגבי עבד יתומים כדי שלא יאמרו שהאפטרופין מוציאין עבדי היתומים בלא כלום ואתו לזילזולי בנכסים ופעמים לא ישומו אותן בשויין, אבל כשמוכרין אותן לאחרים מדקדקין בדמיהן היטב, ואחרים מוציאין אותן לחירות אלמא מדמוכרין אותן לאחרים שמע מינה דגופן קנוי להקדש וכל שכן לרבי דאמר דאף הוא נותן דמי עצמו ויוצא. וקשיא ליה לרב דאמר גופו לא קדוש דהכא משמע דגופו קדוש בין לתנא קמא בין לרבי. ואם כתבו להם בעלים הראשונים גט שחרור לא יצאו לחירות. ומשני תנא הוא ופליג.

    Rashba on Gittin 38b · Sefaria

    Meiri

    מעתה אין צריך לומר שכן בחציה שפחה וחציה בת חורין שאינו יכול ליחדה לעבדו שמצוה בכך ולא סוף דבר למניעת איסור לאו אלא אף לכל סרך מצוה והרי אמרו בר' אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה ואע"פ שאין תפלה במנין עשרה מן התורה מ"מ עשה זה אף לדעת האומר חובה שהלכה כמותו מכל מקום הקלו בו לכל צד מצוה אפי' מדברי סופרים והוא הדין לכל צורך רבי' ויש שואלין וכי אומרין לו לאדם עמוד וחטוא בשביל שיזכה חבירך והואיל ומ"מ עשה הוא היאך מעבירין אותו כדי שיזכו אחרים עד שמכאן פסקו קצת מפרשים כר' ישמעאל שאינו אלא רשות והוצרך להתיר משום דבשאר עממין כתוב לא תחיה כל נשמה וא"כ מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא ואין נראה כן דודאי הלכה כר' עקיבא דקאמר חובה ועוד דהא ר' אליעזר קאי כותיה אלא שאף העשה אעפ"י שהוא מן התורה הקלו בו במקום מצוה מצד שאינו שוה בכל שאין עליו חובה לקנות עבד לקיים בו לעולם בהם תעבודו:

    כבר ביארנו במקומו שאסור לסייר נכסיו בשבת לידע מה הם צריכים וכן אסור לקבוע סעודה בערב שבת ואע"פ שפסקנו במקומו אוכל והולך עד שתחשך פירושו במי שנזדמן לו כן במקרה מצד אי זה צורך אבל שיעשה כן דרך מנהג קבוע להיות אכילתו כבשאר הימים אע"פ שאוכל מעט בליל שבת מטעם קדוש במקום סעודה מ"מ זלזול שבת הוא וקללת חכמים תלויה על צוארו וכן אסור לקבוע סעודתו בשבת בשעת הדרשא אלא יכוין להיות סעודתו בכדי שיוכל לילך ולשמוע שלא ניתנו ימי השביתה והמועדות לאכילה ושתיה לבד אלא להיות רובו של יום בקדושה להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות על זה נאמר שבת ליי אלהיך:

    המפקיר עבדו כבר ביארנו שיצא לחירות אלא שצריך גט שחרור וכופין את רבו וכותב לו גט חירות אבל המקדיש עבדו נחלקו בו רבה ורב יוסף בשם רב ולדעת רבה קדוש ויצא לחירות מאי טעמא גופא לא קני לדמי לא קאמר ואע"ג דאי אקדיש בהמה טמאה קדושה לדמים מ"מ בבהמה טמאה הוא מקדיש כל מה שיש לו בו ואין לו לפרוט בו לאי זה דבר הוא מקדישו שמקדישו הוא לגמרי אלא שמצד שאינה ראויה למזבח אין ההקדש מתפשט אלא לדמים אבל עבד כנעני יש לו בו שני קנינים קנין ממון למעשה ידיו וקנין הגוף שלא להשתחרר אלא בגט וכשהוא מקדישו היה לו להזכיר אי זה מהם הוא מקדיש וא"כ גופא לא קדיש שהרי אינו ראוי למזבח ולדמי לא קאמר והרי היה לו להזכיר שקנין הממון שבו הוא מקדיש וא"כ לא נתכון זה אלא לעשותו מכלל עם קדוש ולדעת רב יוסף לא יצא לחירות והרי הוא קדוש לדמיו שאין לקדושת הגוף שבו מקום להקדש וודאי לדמיו נתכוון והלכה כרב יוסף מעתה המקדיש עבדו ושפחתו או המקדיש נכסיו והיו בהם עבדים הרי הן קדושים ועל זו אמרו שאין הגזברים רשאים להוציא אותם לחירות שלא הקדיש קנין הגוף שיש לו בו להיות שחרורו בידו אלא קנין ממון שבו אבל מוכרין אותו לאחרים שהמכירה בכלל קנין דמים היא וכשנמכרה להם הוה ליה כמי שמכרוה בעלים הראשונים ונתרוקנה להם זכותם ויכולין לשחרר כדין מוכר עבדו לגוי וחזר הגוי ומכרו לישראל אבל לשחררו לא ולא עוד אלא שאף אינו יכול לקבל דמי עצמו ממנו שיתנו לו אחרים על מנת שלא יהא רשות לגזבר בהם שזה דרך שחרור הוא ואפילו לא עשה כן דרך פדיון אלא דרך מקח וממכר מ"מ אין זה דרך מכר אלא דרך פדיון ופדיון הוא דרך שחרור ולמדת מדברינו שאין הלכה כרבי ומכל מקום גדולי המפרשים פסקו כמותו לומר שאף הוא נותן דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכר לו יש מפרשים אין הגזברים רשאים לשחררו שאין שחרור אלא למי שהדבר שלו אבל גזבר אין העבד לו אלא שהוא עליו כאפטרופוס והרי אמרו אין האפטרופסין רשאין להוציא עבדים לחירות אבל מוכרין אותם לאחרים כלומר לתועלת היתומים והרי דין גזבר ואפטרופוס שוה:

    סתם חרמים כלומר שלא אמר שהוא מחרים נכסיו לשמים שאילו כן אף הם לבדק הבית ויכול לפדותם בשוייהם והדמים לבדק הבית ואלו הן הנקראים חרמי שמים אבל סתם חרמים הוא שאומר שיהו נכסיו חרם והרי הם לכהנים ואינם נפדים שנאמר לא ימכר ולא יגאל אלא ניתנין לכהנים כתרומה וכשם שביארנו שיכול אדם להקדיש עבדיו ושפחותיו הכנענים כך הדין בחרם:

    לענין ביאור הסוגיא יש שואלים היאך הקשו מזו לרב שהרי זה בחרמי כהנים וודאי ראוי לומר שיהא גופם קנוי לכהן כאלו נתנוהו לו אלא שמ"מ אף לדעת זה רבויא דקרא דמרבי עבדים לחרמות אף לחרמי בדק הבית כן דהא בסופא דקרא כתוב כל חרם קדש קדשים הוא ליי וכבר דרשו שם במקומו חרמי בדק הבית ואכולהו כתוב מאדם ושמא תאמר והרי מ"מ בזו לשון חרם קאמר ואין בו לומר דליהוי עם קדוש ואף רב מודה בה אין זה כלום שאף זה איפשר לפרש בו שיהא עליו כחרם שלא יוכל להשתעבד בו ושאלה זו יש לה מקום אף לראשונה ר"ל המקדיש נכסיו שאף זה הואיל ומקדיש נכסיו בכלל הוא לא שיך למימר ביה דלהוי עם קדוש והיה לנו לומר שאף רב מודה בה אלא שבזו איפשר שהוא סובר דמקדיש נכסיו לאו דוקא והוא הדיו למקדיש עבדיו בפרט או שמא מכל מקום כל שאדם מקדיש נכסיו אנו דנין כאלו הוקדש כל דבר בפרט ודנין את כל אחת כפי הראוי לה:

    ולענין מה שתירץ הכא במאי עסקינן דאמר לדמי יש גורסין דאמר דמי כלומר דמי עבדי עלי וזהו שהקשה אי הכי אידך נמי דאמר דמי וא"כ גזברים מאי עבדתייהו וכולהו קושיאתה ואין נראה כן דאם כן מאי מאדם איכא אין כאן אלא חוב בעלמא ואף בבן חורין כן אלא ודאי לדמי קאמר ר"ל שיהא קדוש לדמיו ושמא תאמר א"כ היאך הקשה לו גזברים מאי עבידתיהו והרי בזו רשותם עליו למכרו לדעת רב מיהא אינו כן שכל שהוא אומר לדמיו פירושו לקנין הממון שיש לו בו ר"ל למעשה ידיו ונמצא שלא הקדיש אלא מעשה ידיי שזה שהיזקק להזכיר דמיו לרעתו היא מפני שהוא סובר שאם לא הזכיר לדמיו יצא לחירות ומ"מ לדידן אף לדמיו רשאי ימכרו ונמצא שלא באה הסוגיא אלא לדעת רב וגדולי הרבנים פירשו בה דברים שבמחילה מכבודם יש לפקפק בהם ושמא תאמר היאך איפשר לפרשה לדמי והלא מקדיש נכסיו הוא בכלל ולא הוזכר העבד בפרט איפשר שכך הוא אומר כל נכסיו מוחרמים לדמיהם ולשיטה ראשונה דמי כל נכסיו עליו:

    Meiri on Gittin 38b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה גופיה לא כו' ולא מיירי במקדיש בלשון חרס כו' עכ"ל דחרס משמע איסור הנאה והא לא שייך בעבד כדקאמר דגופיה לא קדיש ליאסר בהנאה ואהא פריך לקמן לימא כתנאי אי גופיה קדיש ליאסר בהנאה או לא וק"ל:

    בא"ד מאי עבידתייהו דאותו שהקדישו לדמיו הוא יפדנו ויהיה שלו עכ"ל לכאורה אין זה מובן דהא לדמי קדוש לימכר קאמר ואמאי לא ימכרנו הגזבר לאחרים ונראה לפרש דבריהם משום דיש בעבד ממון ואיסורא כדלקמן בשמעתין והשתא אף אם ימכרנו הגזבר דקדוש לימכר הוא בכדי דמיו מכל מקום באיסורא דיוצא לחירות בגט מאי עבידתייהו דגזברין ול"ל למתני דאין יוצאין לחירות על ידי הגזברין וכן אחרים מוציאין אותן לחירות דהיינו אף להפקיע אותן מידי איסורא מאי עבידתייהו שהרי לא נקנה להן אלא ממונא שבהן אבל איסורא לא תפקע אלא על ידי רבו ראשון אחר שיפדנו ויהיה גם הממון שלו דכל זמן (ו) שהממון אינו שלו לא יוכלו להפקיע אותן נמי מידי איסורא כדלקמן וק"ל:

    Chidushei Halachot on Gittin 38b · Sefaria

    Penei Yehoshua

    גמרא מיתיבי מעשה בר"א שנכנס לב"ה כו' אף על גב דבסמוך קאמר ר"א גופא לעולם בהם תעבודו חובה אפ"ה לא הוי קשיא ליה דר"א אדר"א דאיכא למימר דהא דקאמר ר"א חובה לא איירי כלל לענין שיחרור ולעולם דלהכניסן תחת כנפי השכינה טפי עדיף אלא הא דקאמר חובה היינו כשעודנו בעבדות ולאפוקי שאסור למחול לו על השיעבוד משא"כ לשמואל דאמר להדיא כל המשחרר עובר בעשה מקשה שפיר וק"ל. ואפשר דהא דפשיטא לשמואל דקרא איירי אף במשחרר היינו לשיטתו דאף בהפקעת השיעבוד גרידא הו"ל משוחרר כיון שאין רשות לרבו עליו אלא דלפ"ז קשה דהא אנן לא קי"ל כשמואל בההיא דמפקיר עבדו ואפ"ה בהא דהמשחרר עובר בעשה קי"ל כוותיה וצ"ע:

    שם אמר רבה אמר רב המפקיר עבדו יצא לחירות ומסקינן דמודה רב דצריך גט שיחרור. וקשיא לי אם כן מאי קמ"ל דיוצא לחירות לענין שיעבוד וכל ענייני הפקעת זכותו מהאדון דהא אין לך שום דררא דממונא שאין מועיל בו הפקר ומהיכא תיתי נאמר דלא יצא לחירות ול"ל דאשמעינן רב שאין שום אדם יכול לזכות בו אף אם לא נתכוון העבד לזכות בעצמו הא ליתא דלרב נראה ברור דהוי הפקר וכל אדם יכול לזכות בו אם לא נתכוון לזכות בעצמו והזוכה בו קנאו לגמרי בין לענין איסורא בין לענין ממון וכ"נ להדיא מלשון הרמב"ם בפ"ב מהל' נדרים וכל מה שהארכתי לעיל אם יכול אחר לזכות בו או לא היינו דוקא אליבא דשמואל כיון שאין קרוי עבד משא"כ לרב לא שייך לומר כן ועוד דא"כ מה קאמר בסמוך מ"ד מקדיש כ"ש מפקיר דהא אכתי איכא למימר דבמפקיר אין יוצא לחירות אם זכה בו אחר ומהאי טעמא גופא ל"ל נמי דאשמעינן רב דאע"ג שעדיין מעוכב גט שיחרור אפ"ה יש לו יד לזכות בעצמו לענין ממון דלא תימא דאין לו יד כיון דעדיין שם עבד עליו לענין איסור ממילא דלא מהני ליה מחילת השיעבוד דהא גופו קנוי ולא עדיף מע"ע וקמ"ל דיש לו יד וזוכה מדין הפקר הא נמי ליתא דא"כ מאי קאמר הש"ס מ"ד מקדיש כ"ש מפקיר דהא איכא למימר דשאני מפקיר שאין יד לעבד משא"כ במקדיש אף אם אין יד לעבד אפ"ה אסור לרבו להשתעבד בו כיון שאמר בלשון הקדש וכופין אותו לשחררו שיהיה עם קדוש כמו שאבאר בסמוך אע"כ דהא מילתא דפשיטא היא וא"כ אכתי מאי קמ"ל ונראה דעיקר הרבותא דלא תימא דלא שייך כלל ענין הפקר בעבד משום דילפינן לה לה מאשה דלא שייך בה ענין הפקר כלל קמ"ל והטעם נראה מבואר דלא ילפינן מאשה אלא לענין איסור ולא לענין ממון תדע דאי לגמרי ילפינן מאשה אמאי יכול למוכרו אע"כ כדכתיבנא ומצינן נמי שהקישו הכתוב לנחלת אחוזה ומה"ט גופא יכול להפקירו ולפ"ז א"ש הא דקאמר מ"ד מקדיש כ"ש מפקיר דאי ס"ד דאין יכול להפקירו משום ג"ש דלה לה מאשה א"כ מה"ט גופיה לא הוי מהני ביה נמי ל' הקדש לענין הפקעת השיעבוד אלא ודאי דלענין ממון לא ילפינן מאשה וממילא דכ"ש מפקיר כנ"ל נכון ודו"ק:

    שם אמר ר"ה א"ר המקדיש עבדו יוצא לחירות כו' דליהוי עם קדוש קאמר. וק"ל אכתי כי אומר דליהוי עם קדוש מאי הוי כיון דסוף סוף לא הוי עם קדוש בדיבורא בעלמא דהא מסקינן דצריך גט שיחרור א"כ לענין השיעבוד נמי אמאי מהני דיבורא בעלמא ות"ל דאפילו אם אמר בפירוש הרי את ב"ח לא מהני אף לענין השיעבוד כמ"ש התוספות לעיל בד"ה המפקיר מסוגיא דקידושין דאפי' בע"ע לא מהני דיבורא בעלמא כיון דגופו קנוי כ"ש בע"כ וכן משמע להדיא לקמן בברייתא דף מ' ע"ב באומר הרי הוא ב"ח דמסיק ר"י וכולם בשטר ומשמע שם מפירש"י ז"ל דלשון זה עיקר דבע"פ לא מהני כלל אף לענין שיעבוד ע"ש ובשלמא במפקיר ילפינן מקרא דהפקר קונה בדיבור בעלמא וכן באומר נתייאשתי מפלוני עבדי פירש"י ז"ל משום דיאוש הוי לשון הפקר לכל אדם וכבר כתבתי דלשיטת התוספות דלא סברי הכי משמע להו דקונה מטעם יאוש ושינוי רשות דקונה מדאורייתא משא"כ הכא כיון דלשון הקדש לא משמע ליה אלא דליהוי עם קדוש א"כ אכתי הו"ל דיבור בעלמא דלא מהני לענין הפקעת השיעבוד אף בע"ע וכ"ש בעבד כנעני ולכאורה היה נ"ל דרב סובר דאה"נ דבע"כ מהני טפי דיבורא בעלמא כיון דליהוי עם קדוש קאמר הו"ל כאמירה לגבוה ולא מצי הדר ביה ומה"ט נראה דלפ"ז ודאי כופין את רבו ליתן גט שיחרור אף למשנה ראשונה כיון דאמר בפירוש שרוצה לעשותו ב"ח והיינו כלשון שני שכתב רש"י ז"ל לקמן בברייתא דהרי הוא ב"ח ואע"ג דקי"ל דהמשחרר עבדו עובר בעשה אפשר דרב לא ס"ל הכי אלא כמ"ד לעולם בהם תעבודו רשות ועוד אף למ"ד חובה מפרש רב דהיינו כל זמן שלא שיחררו ודוקא לשמואל ע"כ איירי קרא אף דרך שיחרור כיון דלדידיה כל שמפקיע השעבוד ממנו ממילא הו"ל משוחרר מטעם דאין רשות לרבו עליו משא"כ לרב כנ"ל ועי"ל דנהי דלישנא דאמר הרי את הקדש משמע דליהוי עם קדוש מ"מ כיון שנאמר בלשון הקדש אלים טפי האי דיבורא כמו בהקדש גמור לענין דלא מצי למיהדר ביה כמו בהקדש ודו"ק:

    שם אמר רבה ומותבינן אשמעתין כו' לפמ"ש בסמוך נראה דקושיא זו דוקא לפי מה דפשטינן דצריך גט שיחרור דבלא"ה לא הוי קשה מידי מברייתא דגזברין עליה דרב דהוי מצי למימר דרב סבר כשמואל דמפקיר עבדו א"צ גט שיחרור דאיכא תנאי דסברי הכי כמ"ש התוספות לקמן וממילא דכל מי שאין לו רשות לרבו עליו א"צ גט שיחרור וה"ט דרב נמי במקדיש דליהוי עם קדוש קאמר כיון דבהאי דיבורא יצא לחירות לגמרי למיהוי עם קדוש משא"כ תנאי דברייתא דגיזברין סברי כתנאי דלית להו הא דשמואל דבלא"ה מצינו להדיא דרבי גופא דאיירי בברייתא דגיזברין סבר לקמן דלא מהני נתייאשתי מפלוני עבדי וצריך גט שיחרור דיליף לה לה מאשה וה"ה להפקר ולהקדש דלעולם א"א להפקיע האיסור בדיבור אלא בשטר שיחרור דוקא. וא"כ א"ש דסברי דחייל על עבד קדושת דמים לרש"י ולתוס' קדושת הגוף דלא אפשר כלל לומר דליהוי עם קדוש קאמר כיון דבדיבורא לא הוי עם קדוש וכמ"ש בסמוך אבל לבתר דפשיט דרב סובר דבעי גט שיחרור ואפילו הכי קאמר דליהוי עם קדוש קאמר וכמ"ש בסמוך א"כ מקשה רבה שפיר ומותבינן אשמעתין ול"ל נמי איפכא דרב דוקא דס"ל צריך גט שיחרור מוקי לקרא דבהם תעבודו בהכי דוקא מה שאין כן כשרוצה לשחררו לגמרי איכא מצוה ומשו"ה אמרינן דליהוי עם קדוש קאמר משא"כ הנך תנאי דגיזברין סבירא להו במפקיר דא"צ ג"ש כשמואל וא"כ ע"כ דאף בשיחרור גמור עובר בעשה דבהם תעבודו וכדפרישית ומש"ה לא משמע להו דליהוי עם קדוש קאמר שיעבור בעשה הא ליתא דהא רבי גופא מסיק לקמן דצריך גט שיחרור ואפילו הכי סבירא ליה בברייתא דגיזברין דלא אמרינן דליהוי עם קדוש קאמר ודו"ק:

    תוספות בד"ה גופיה לא קדוש פירש בקונטרס כו' עד סוף הדיבור והכלל העולה מדבריהם דלשיטת רש"י ליכא מאן דאמר דשייך בעבד קדושת הגוף ואין כאן אלא קדושת דמים לימכר לברייתא דגזברין ולרב למיהוי עם קדוש קאמר אלא דלמסקנא דמוקמינן ברייתא דמקדיש עבדו עושה ואוכל כר"מ יש כאן דעה שלישית דהו"ל כאומר דמי עבד עלי וכמו שאפרש שם ולשיטת התוספות ע"כ ברייתא דגיזברין סברי דקדוש קדושת הגוף ממש דאי לקדושת דמיו לימכר תיקשי גיוברין מאי עבידתייהו לענין שיחרוד כיון שלא הקדיש האיסור שיש לו עליו אלא הממון וכמו שפירש מהרש"א ז"ל וכ"כ הדשב"א ז"ל בחידושיו. ובתחילה אפרש מאי דקשיא לי על שיטת התוספות והרשב"א ז"ל ואח"ז נבא לבאר שיטת רש"י ז"ל. לשיטת התוספות קשיא לי אם כן הא דמקשה בסמוך לרבה אליבא דרב מברייתא דהמקדיש עבדו עושה ואוכל שלא הקדיש אלא דמיו ומאי ענין קושיא זו עליה דרב דל רב מהכא מתנייתא מי לא פליגי אהדדי דהא ברייתא דגיזברין ע"כ סברה דקדוש לגופו והאי ברייתא דעושה ואוכל קתני בהדיא שלא הקדיש אלא דמיו ומשמע דהיינו קדוש לימכר מיהא בהא מצינן למימר דודאי ידע המקשה שפיר דהני מתנייתא פליגי אהדדי אלא דאפ"ה מקשה שפיר עליה דרב היאך פליג אתרוייהו דאפילו בפלוגתא דתנאי מצינו שנראה להש"ס דוחק לומר שיש ג' מחלוקת בדבר כ"ש שיש להקשות כן עליה דרב כיון דרבי ורבנן סברי דקדוש לגופו ואידך ברייתא סברה דקדוש לימכר אם כן היאך פליג רב בסברא שלישית דליהוי עם קדוש קאמר ונהי דלמאי דמשני הש"ס הא מני ר"מ היא אכתי הוי ג' מחלוקות בהא לא איכפת לן כיון דבלא"ה איכא הא פלוגתא דר"מ ורבנן באין אדם מוציא דברו לבטלה תו קשיא לי כיון דלשיטת התוספות כלל לדמי דאמרינן בשמעתין היינו קדוש לימכר ולא איירי כל מדמיו עלי וא"כ לפי המסקנא דמוקי ברייתא דעושה ואוכל כר"מ וע"כ היינו באומר דמיו עלי והיא סברא חדשה שלא נוכר עדיין וא"כ העיקר חסר מן הספר. מיהו יש ליישב דבלא"ה משמע לשיטת התוספות דברייתא דעושה ואוכל משמע דסברה דהו"ל כאומר דמיו עלי דאי קדוש לימכר לא הו"ל למימר שלא הקדיש אלא דמיו אלא הכי הו"ל למימר שלא הקדישו אלא לדמיו ולפ"ז המקשה נמי הוי ידע דברייתא סברה דקדוש באומר דמיו עלי והיינו דמקשה עליה דרב דהו"ל שלשה מחלוקות דרבי ורבנן דגיזברין סברי דקדוש לגופו וברייתא דעושה ואוכל סברה דהו"ל כאומר דמיו עלי ולרב למיהוי עם קדוש קאמר ומשני הש"ס הא מני ר"מ היא ואין כאן ג' מחלוקות כדכתיבנא אלא אי קשיא לי הא קשיא כיון דלשיטת התוספות ברייתא דגיזברין דאיירי רבי ורבנן סברה דקדוש לגופו וברייתא דעושה ואוכל מוקמינן למסקנא כרבי מאיר דהוה ליה כאומר דמיו עלי כדמוכח הש"ס מדקתני סיפא וא"כ היאך קאמר סתמא דתלמודא מ"ד מפקיר אבל מקדיש לא לדמי קאמר ולשיטת התוספות הא לדמי היינו קדוש לימכר ומהיכא תיתי הא דהוי דלא כשום תנא וכיון דלמ"ד מפקיר לא אמר רב כלום במקדיש מנ"ל דפליג בפלוגתא שלישית דלא כשום תנא ולכאורה היה נראה ליישב דלמאי דמוקי הש"ס ברייתא דעושה ואוכל כר"מ דהו"ל כאומר דמיו עלי ממילא דהא דקאמר נמי סתמא דתלמודא לדמי קאמר לאו קדוש לימכר קאמר אלא כאומר דמיו עלי דמ"ש התוס' כל לדמי דשמעתין קדוש לימכר היינו מקמי דסליק אדעתיה הא דר"מ אבל למסקנא מוקמינן כולהו בחדא גוונא כר"מ ואף שכתבו התוס' לקמן בד"ה הא מני דרב לא סבר כר"מ היינו דוקא להאי לישנא דקאמר רב מקדיש עבדו יוצא לחירות משא"כ לרב יוסף דלא איירי רב כלל במקדיש וניחא ליה לסתמא דתלמודא לומר דרב סבר כר"מ כדאשכחן בכל המקומות שהביאו התוספות בד"ה הא מני אלא שכ"ז אינו כלום כיון דאשכחן דרבי ורבנן סברי דקדוש לגופו לשיטת התוס' א"כ פשיטא דר"מ נמי מצי סבר הכי דלא שייך כלל לומר אין אדם מוציא דבריו לבטלה שהרי אדרבא הקדישו הקדש גמור לגופו והא דקאמר לקמן הא מני ר"מ היא היינו דוקא לרב דפשיטא ליה דלגופו לא קדוש ולדמי עלי נהי דשיין לומר דקדוש מ"מ כיון דלא קאמר לדמי עלי אין לנו אלא כמו שאמר וע"כ למיהוי עם קדוש קאמר נמצא דלר"מ כיון דאע"ג דלא אמר דמי עלי כמאן דאמר דמי משום דאין מוציא דבריו לבטלה ממילא ליתא לדרב שאין לנו לידחק לומר למיהוי עם קדוש קאמר משא"כ לרבנן ורבי דלגופו קדוש תו לית לן למימר דר"מ פליג עלייהו וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דלהאי לישנא דלא איירי רב במקדיש מנ"ל לסתמא דתלמודא דסובר לדמי קאמר ואדרבא הו"ל למימר מאן דאמר מפקיר אבל מקדיש קדוש לגופו כרבי ורבנן אע"ג דבעלמא סבר רב כרבי מאיר דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. אם לא שנאמר דסתמא דתלמודא פשיטא ליה דלא כרבי ודלא כרבנן אלא כברייתא דעושה ואוכל דקתני שלא הקדיש אלא דמיו והיינו כאומר דמיו עלי ונצטרך לדחוק דהאי לדמי קאמר דמסיק הש"ס היינו כאומר דמיו עלי ולא כשאר לדמי דשמעתין דלשיטת התוספות היינו קדוש לימכר וכ"ז דוחק גדול ועוד דלקמן גבי לימא כתנאי מוכח להדיא דלמסקנא דתלמודא ע"כ דקדוש לגופו או לדמיו לימכר והיינו דמועלין בו כמו שאבאר שם ומכ"ש דקשה טפי לשיטת הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות ערכין דפסק להדיא במקדיש עבדו דקדוש קדושת הגוף ויש לתמוה דזה דלא כרבה אליבא דרב ודלא כרב יוסף אליבא דרב דהא מסיק סתמא דתלמודא להדיא דמ"ד מפקיר אבל מקדיש לדמי קאמר וצ"ע ותימה על הכ"מ שכתב שם דהרמב"ם ז"ל פסק כר"י ולא הרגיש בזה דאליבא דר"י מסיק סתמא דתלמודא לדמי קאמר וכן במ"ש הכ"מ דמה שפסק כד"י נגד רבה היינו משום דלרבה צ"ל רב תנא הוא ופליג ולענ"ד דלמסקנא דמסקינן דברייתא דעושה ואוכל מיתוקמא ע"כ כר"מ ממילא דתו לא צריך לומר רב תנא הוא ופליג אלא דתנא דברייתא מסייע ליה דע"כ סברה דלא שייך לומר לגופו קדוש כמו שאבאר בסמוך גבי ה"מ ר"מ היא מיהו לשיטת רש"י ז"ל א"ש הא דקאמר סתמא דתלמודא אליבא דר"י לדמי קאמר שלשון זה סובל שני פירושים אי כרבי ורבנן דסברי דקדוש לדמיו לימכר או כברייתא דהו"ל כאומר דמיו עלי שכן נראה להדיא מלשון רש"י ז"ל בד"ה דליהוי עם קדוש דלשון דמי סובל שני הפירושים ובסמוך בלשון הגמרא אפרש בדרך אחר לשיטת רש"י ז"ל מיהו לשיטת התוספות והרמב"ם ז"ל קשה. והנלע"ד ליישב בדרך יותר נכון אליבא דכולה פירושי והיינו דקשיא לי הא דקאמר סתמא דתלמודא מ"ד מקדיש כ"ש מפקיר ומשמע מזה דלפ"ו לא אמר רב מידי במפקיר דתרתי ל"ל וא"כ קשה אטו לרבה ר"י שקורי משקר וכ"ש דקשה טפי מאי דקאמר מ"ד מפקיר אבל מקדיש לא א"כ לרבה ד"י שקורי משקד וכה"ג מקשה הש"ס בדוכתי טובא וכ"ש דכאן קשה יותר מאי דוחקיה למימר הכי כיון דאיכא למימר מר אמר חדא ומר אמר חדא כל חד מאי דשמיע ליה קאמר ואפושי פלוגתא מנ"ל ואי משום דכ"ש הוא אין זה כדי שכבר כתבתי לעיל דאיכא למימר דתרוייהו צריכי לרב. לכך נלע"ד דודאי פשיטא לתלמודא דרב אמר במקדיש כר"י וממילא דתו לא הוי צריך למימר במפקיר דכ"ש הוא אלא הא דאמר ר"י משמיה דרב במפקיר היינו משום דמכללא דמקדיש יליף לה דכ"ש מפקיר והא דאמר ר"י במפקיר ולא במקדיש היינו משום דר"י סבר דרב גופא לא אמר במקדיש אלא אליבא דרבנן דלית להו אין אדם מוציא דבריו לבטלה ותו לית לן למימר דהו"ל כאומר דמיו עלי ולגופו פשיטא ליה לרב דלא קדוש אי משום דתנא הוא ופליג ואי משום דברייתא דעושה ואוכל מסייע ליה מיהא בהא דלגופו לא קדוש וממילא דע"כ אליבא דרבנן דר"מ המקדיש עבדו יוצא לחירות דע"כ דלמיהוי עם קדוש קאמר אבל לרב גופא סובר ר"י דלדמי קאמר והיינו כר"מ דאע"ג דלא אמר דמיו עלי הו"ל כאומר כדמסיק הש"ס ומש"ה לא אמר ר"י משמיה דרב במקדיש דרב גופא אליבא דרבנן קאמר וליה לא ס"ל אלא כר"מ דלדמי קאמר וכדאשכחן בדוכתי טובא שהביאו התוספות בד"ה ה"מ דרב כר"מ ומשו"ה אמר ר"י במפקיר דמכלל דאמר רב במקדיש אליבא דרבנן דר' מאיר שמעינן מיהא במפקיר אליבא דכ"ע וכמ"ש בלשון הגמרא דהא בהא תליא נקטינן מיהא דע"כ סבר רב דלגופו לא קדוש דאי ס"ד דקדוש לגופו א"כ הא דקאמר רב המקדיש יוצא לחירות אליבא דמאן אמרה דהא לרבנן דר"מ פשיטא דאית לן למימר דלגופו קדוש אע"כ דסובר רב בפשיטות דלגופו לא קדוש אלא דלר"מ הוה ליה כאומר דמיו עלי ולרבנן יוצא לחירות נמצא דלפי זה יפה עולה פסק הרמב"ם ז"ל דמאי דמסיק סתמא דתלמודא אבל מקדיש לדמי קאמר היינו דוקא אליבא דרב דפשיטא ליה דלגופו לא קדוש אבל סתמא דתלמודא גופא סובר דקדוש לגופו כרבי ורבנן וכדמסיק הש"ס לקמן גבי לימא כתנאי דלמסקנא כ"ע סברי דקדוש ומועלין בו והיינו ע"כ דקדוש לגופו דאי ס"ד דהו"ל כאומר דמיו עלי לא שייך ביה מעילה והכי אית לן למיפסק כסתמא דתלמודא לקמן וכמו שאבאר שם לקמן גבי לימא כתנאי. העולה מדברינו שיש ליישב כל השיטה אלא דמ"מ לשיטת רש"י ז"ל א"ש טפי הא דקאמר לדמי קאמר משום דליכא שום תנא דסבר דקדוש קדושת הגוף והא דמסקינן נמי לקמן גבי לימא כתנאי דלכ"ע קדוש לאו קדוש לגופו קאמר אלא קדוש לדמיו לימכר והיינו דקתני מועלין בו כמו בהמה טמאה ומעכשיו נבא לבאר וליישב שיטת רש"י ז"ל מה שהקשו התוספות בא"ד ומיהו קשה דאי מדמה למתפיס תמימים כו' ולכאורה משמע דליהוי עם קדוש קאמר ואינו נותן שום דמים להקדש עכ"ל. ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריהם בזה ושותא דמרנן בעלי תוספות לא ידענא דע"כ למ"ש רש"י דדמי למתפיס תמימין לבדק הבית היינו באומר בפירוש להעבד הרי הוא קדוש לדמיו שעל זה כתב רש"י ז"ל דבריו דדמי למתפיס תמימים לבדק הבית ואה"נ דבכה"ג חלו על העבד שני קדושות דכיון דשייך בגופו קדושה לצאת לחירות וכיון דאמר לדמיו צריך הוא ליתן דמים או שהעבד יתן דמי עצמו להקדש דלא סגי ליה בלא"ה כיון דאמר לדמיו חל עליו ג"כ הקדש ב"ה כמו במתפיס תמימים לבדק הבית והיינו דלא מצי לאוקמי ברייתא דגיזברין בהכי דא"כ מאי קאמר אין הגזברין רשאין להוציאן לחירות ות"ל שכבר יצא לחירות ואין להגיזברין עוד אלא לתבוע הדמים מהעבד או מהמקדיש משא"כ בעיקר מימרא דרב דאמר המקדיש עבדו דלא איירי שהקדישו בפי' לדמיו אלא שהקדישו סתם א"כ שפיר קאמר רב דליהוי עם קדוש קאמר ומהיכא תיתי נאמר שיתן דמים לב"ה כיון שלא הקדישו כלל לב"ה אלא לשחררו בלבד ומה שכתבו עוד בא"ד וז"ל ועוד מאי קפריך מאך כל חרם כו' דהתם לא שייך לומר למיהוי עם קדוש כו' עכ"ל. וגם את זה לא ידעתי מה ענין קושיא זו טפי לשיטת רש"י ז"ל מלשיטתם דלדידהו נמי למאי דמסקו קושית הש"ס מאך כל חרם היינו לאידך גיסא נהי דלא שייך בחרם למיהוי עם קדוש מ"מ כיון דחזינן מיהא בחרם דשייך בעבד קדושת הגוף לאסור בהנאה א"כ מקדיש נמי אמאי קאמר רב לגופו לא קדוש וא"כ לשיטת רש"י ז"ל נמי נהי דלשיטתו מפרשין כן קושיית הש"ס עליה דרב דליהוי קדוש לדמיו כדאשכחן בברייתא דגזברין וברייתא דעושה ואוכל מ"מ קושיא זו דמקשה הש"ס מאך כל חרם קאי אמאי דקאמר רב לגופו לא קדוש ופירש"י שאינו ראוי לא למזבח ולא לבד"ה וא"כ מקשה מקרא דאך כל חרם דשייך קדושת בד"ה בדיעבד לענין חרם וקדוש קדושת הגוף דאסור בהנאה ומועלין בו כדין כל חרם עד שלא בא ליד הכהן או שנפדה מיד הגזבר וא"כ במקדיש נמי י"ל דקדוש לגופו בכה"ג דמ"ש חרם מהקדש דודאי לא שייך לומר למיהוי עם קדוש קאמר אלא היכא דלא שייך לומר דקדוש לגופו וזה ברור וצ"ע גדול ליישב קושיית התוספות. ומ"ש עוד בא"ד וז"ל ועוד כי משני דאמר לדמי כו' וא"כ מאי איריא עבדיו אפילו דחבריה נמי ועוד מ"ש כנענים כו' עכ"ל. ולענ"ד נראה ליישב דבלא"ה נראה מל' רש"י ז"ל להדיא דהא דמקשה מאך כל חרם לאו מברייתא פריך דאיכא למימר רב תנא הוא ופליג כמו בקמייתא אלא דקשיא לרב מקרא גופיה ואם כן ממילא נתיישבה קושיית התוספות דהא דקתני ברייתא אך כל חרם לרבות עבדיו ושפחותיו הכנענים היינו אליבא דרבי ורבנן דבהנהו הוי חרם גמור משא"כ רב לית ליה האי ברייתא אלא מוקי לקרא דאך כל חרם לדמי ואה"נ ל"ש ע"כ ול"ש ע"ע ל"ש דידיה ול"ש דחבריה ואע"ג דקרא כתיב אך כל חרם אשר יחרים מכל אשר לו מאדם כו' ומ"מ ע"כ האי מאדם בלא"ה ענינא אחרינא הוא למאי דמוקי לה לדמי והיינו דמיו עלי ואין זה דין חרם כלל דאסור בהנאה וזה מותר אלא ריבוי בעלמא הוא וכה"ג אשכחן טובא דשבקיה לקרא דדחיק ומוקי אנפשיה וא"כ אין כאן קושיא כלל דאף ע"ג דכתיב מכל אשר לו מ"מ ריבוי דמאדם היינו אפילו דאחרינא ובלא"ה האי מכל אשר לו מוקמינן לדרשא אחריני שלא יחרים כל נכסיו כדאיתא בערכין כנ"ל נכון ודוק היטב בכל מ"ש בזה ולענ"ד הדברים ברורים בעזה"י:

    גמרא אי הכי אידך נמי דאמר לדמי ופירש"י דהיינו באומר דמיו עלי ולכאורה יש לתמוה כיון דע"כ האי דמקדיש נכסיו והיו בהן עבדים ע"כ בהקדיש כל נכסיו איירי דהכי דייקינן בעלמא דעבדים איקרי נכסי ואם כן היאך מיתוקמא דאמר כל דמי נכסיו עליו ויתן פדיונם להקדש שהרי לא נשאר לו כלום ויש ליישב בדוחק. מיהו לפ"ז מצינן למימר דלפי המסקנא דמוקמינן לברייתא דעושה ואוכל כר"מ דיותר שייך לומר דהו"ל כאומר דמיו עלי ממה שנאמר דהו"ל כאומר שיהא קדוש לדמיו לימכר כמו שאפרש בסמוך לשיטת רש"י ממילא דתו לא צריכינן למימר דרבי ורבנן לית להו דר"מ דאיכא למימר דאינהו נמי הכי ס"ל אלא דשאני הכא כיון שהקדיש כל נכסיו לא משמע להו דהו"ל כאומר דמיהן עלי מה"ט דפרישית ומשו"ה קאמרי דהו"ל כאומר שיהיו קדושין לדמיו לימכר כנ"ל ודו"ק:

    רש"י בד"ה שלא הקדיש אלא דמיו ולא אמר אלא הרי הוא הקדש לדמיו כו' עכ"ל. ומה שהכריחו לפרש כן ולא פי' בפשיטות דהאי שלא הקדיש אלא דמיו היינו דהו"ל כאומר דמיו עלי דהכי פשטא דלישנא כמו שפירשתי בלשון התוספות ואפ"ה הוי קשה שפיר לרב דהא ל"ל דאיירי באומר לדמי דא"כ מאי קמ"ל דעושה ואוכל אע"כ דמסתמא הו"ל כאומר דמיו עלי וקשיא לרב אלא דלא נראה לרש"י לפרש כן דא"כ מאי ענין קושיא זו לרב דוקא דל רב מהכא מתנייתא מי לא פליגי ברייתא דגזברין וברייתא דעושה ואוכל לכך הוכרח לפרש האי ברייתא דהכא כברייתא דגיזברין ממש דקדוש לדמיו ולשיטת התוספות כבר פירשתי דעיקר הקושיא מברייתא דעושה ואוכל משום דלא ניחא להש"ס לומר דתלתא תנאי היא כמ"ש באריכות בל' התוספות ועדין קשיא לי לשיטת רש"י ז"ל א"כ מאי מקשה הש"ס לרב מברייתא דעושה ואוכל דהיינו כברייתא דגיזברין וא"כ ממילא דאיכא לשנויי כדמשני לעיל רב תנא הוא ופליג ול"ל דנראה להש"ס דוחק לומר דרב פליג אשני ברייתות הא ליתא דהא לעיל בהא דמקשה הש"ס מאך כל חרם כתב רש"י ז"ל להדיא דלא מקשה אלא כיון דקרא קאמר וע"כ כוונתו בזה משום דמברייתא לא מצי לאקשויי דרב תנא ופליג ויש ליישב דעיקר קושייתו הכא מדקתני בברייתא עושה ואוכל שלא הקדיש אלא דמיו משמע דעיקר הרבותא דלא תימא שהוקדש לגופו אבל לעולם ליכא שום סברא חיצונה כלל אפילו דרך הו"א לומר דליהוי עם קדוש קאמר דאל"כ איפכא הו"ל למיתני בברייתא המקדיש עבדו הקדישו לדמיו אע"כ דבהא ליכא רבותא כלל דפשיטא טובא דל"ל כלל למיהוי עם קדוש קאמר וא"כ קשה לרב היאך פליגי בסברא הפוכה לגמרי כנ"ל ודו"ק:

    Penei Yehoshua on Gittin 38b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' מנהג הפקר נהגו בה עי' שבת ד ע"א תד"ה וכי אמרינן:

    שם מצוה שאני ע' פסחים דף נט ע"א תוס' ד"ה אתי עשה דפסח:

    שם ת"ש אך כל חרם עי' ערכין דף כח ע"א תד"ה דת"ר:

    Gilyon HaShas on Gittin 38b · Sefaria

    Ben Yehoyada

    בְּהַנֵי תְּלַת מִילֵי נַחְתֵּי בַּעֲלֵי בָּתִּים מִנִּכְסֵיהֶם נראה לי בס"ד נקט לשון נַחְתֵּי כי שלשה דברים אלו הם אחד בענין תורה ואחד בענין חירות ואחד בענין חלול שבת שיהיו נבוכים בו ונמצא ראשי תיבות שלשה אלה הוא 'נחת' שהוא ראשי תיבות נ בוכים ח ירות ת ורה ולכן בהני תלת שהם נחת המה נחתי. גם עוד יש בשלשה חטאים אלה סימן של אותיות 'נסע' שהוא ראשי תיבות נ כסים ס עודה ע בדים ולכן בעבור זה נסע בעל הבית מקרקעותיו ונכסיו כיון דנעשה עני.

    דְּמַפְקֵי עַבְדַיְהוּ לְחֵירוּתָא נראה לי בס"ד דבזה נעשו עניים מדה כנגד מדה כי העבד הוא בכלל ממונו של אדם כשור וחמור וכיון שיש לו עבד נמצא זה הוא שפע ממין שהשפיע לו השם יתברך ואם מוציאו לחירות הרי זה מזלזל השפע של הקדוש ברוך הוא שאינו רוצה בו לכך מדה כנגד מדה יפסוק השפע של הקדוש ברוך הוא ממנו ויעני. וכן דְסַיְרֵי נִכְסַיְהוּ בְּשַׁבְּתָא גם כן הוא מדה כנגד מדה כי האדם מתברך בחול בממון מכח קדושת השבת ולכן אלו דחללו קדושת שבת בעבור ממון שלהם אז לא יתברך ממונם מכח קדושת השבת ויתאבד מפני שנסתלק ממנו המלח המקיימו שהוא בא מכח קדושת השבת וכדאמרי אינשי פוץ מלחא ושדי בשרא לכלבא [נידה לא. השלך המלח ושוב אינו ראוי אלא לכלבים] וכן בְּקָבְעֵי סְעֻדָּתָם בְּשַׁבָּת בִּזְמַן הַדְּרָשָׁה שדורשין בדברי תורה ברוב עם בקבע שאז אותם שעות שדורשין בהם בקבע נחשב להם כאלו עוסקים בתורה כל היום כולו מדין כל הקבוע כמחצה על מחצה דמי ובזה הקביעות של דברי תורה ניצולים מטענת עשו שטוען גזל הממון בידכם כי שלי הוא שחלקנו העולמות ואנחנו משיבים כיון דהעולם קיים על התורה ולולי התורה היה חרב אנחנו זוכין בממון מדין מציל מזוטו של ים ולכן זה שאינו הולך לפרקא שהוא עת הקבוע לדברי תורה שעל ידו העולם קיים ומכח זה זוכין ישראל בנכסים לכן יורד מנכסיו דעתה לא נשאר לו טענה לזכות בממון שבידו. וכתבנו במקום אחר דלכך תיקן משה רבינו ע"ה לישראל לדרוש ברב עם בשבת בדברי תורה כדי שיהיה עת זה קבוע ויספיק שיתקיים העולם על ידי עסק תורה זה ואז יהיה לישראל זכות בממון ונכסים ורבוי אכילה ושתיה בעולם הזה ועל כן אלו שהם נשמטים מעת הקבוע הזה המקיים העולם ומזכה את ישראל בנכסי עולם הזה לכך יהיו עניים שלא יהיה להם זכות בנכסי עולם הזה.

    שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם, אַחַת קָבְעָה סְעוּדָתָהּ בְּשַׁבָּת, וְאַחַת קָבְעָה סְעוּדָתָהּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת, וּשְׁתֵּיהֶן נֶעֶקְרוּ. קשא מאחר דרבא סמך בחדא מהני תלתא דנקיט על מימרא זו דאמר רבי חיא בר אבא בשם רבי יוחנן הוה ליה למנות עם השלש עוד אחת והיא אותם דקבעי סעודתם בערב שבת ואז יהיו ארבע מילי? ונראה לי בס"ד דאותה משפחה שהיו קובעים בערב שבת לא אשתכח כוותייהו בשום זמן ועידן ובשום דור אלא רק אותה משפחה היא אחת היתה ונעקרה מה שאין כן מנהג אותה משפחה שהיו קובעים סעודתם בשבת בעת הדרשה אשתכח כוותייהו בכמה זמנים אצל כמה בעלי בתים ולהכי הכניס זה למנין השלשה. ועוד נראה לי דמצינו דאיכא פלוגתא בזה המנהג של אותה משפחה דנקיט רבי יוחנן דיש אומרים שהיו קובעים סעודה ממש בערב שבת שהיו נכנסין לשבת כשהם שבעים ויש אומרים דלא הוה הכי אלא היו עושים כבוד לילה ולא כבוד יום וכמו שכתב רש"י ז"ל ואפשר דרבא הוה מסתפק בזה אי הוה הכי או הוה הכי לא הזכיר זה בדבריו ואחסורי מחסרא ממניינא ולא רצה למנקט בסתמא כלשון רבי יוחנן כי היה רוצה לפרש דבריו ולא יאמר דבר סתום.

    Ben Yehoyada on Gittin 38b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Gittin, daf 38, Amud Bet, about 326 words in 16 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 16 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 115 words

      Opens “וכפו את רבה ועשאה בת חורין, ואמר…”

      Named: רב נחמן בר יצחק, רבה.

    2. Segment 217 words

      Opens “הכי השתא?! התם לא לעבד חזיא ולא…”

    3. Segment 318 words

      Opens “גופא אמר רב יהודה אמר שמואל: כל…”

      Named: רב יהודה, שמואל.

    4. Segment 416 words

      Opens “מיתיבי: מעשה בר' אליעזר שנכנס בבית הכנסת…”

    5. Segment 518 words

      Opens “ת"ר לעולם בהם תעבודו רשות דברי רבי…”

      Named: רבי ישמעאל.

    6. Segment 69 words

      Opens “לא סלקא דעתך דתניא בהדיא ״רבי אליעזר…”

      Named: רבי אליעזר.

    7. Segment 742 words

      Opens “אמר רבה בהני תלת מילי נחתי בעלי…”

      Named: רב שבת, רבה, אבא.

    8. Segment 823 words

      Opens “אמר רבה אמר רב המקדיש עבדו יצא…”

      Named: רב המקדיש, רבה.

    9. Segment 921 words

      Opens “ורב יוסף אמר רב המפקיר עבדו יצא…”

      Named: רב יוסף, רב המפקיר.

    10. Segment 1025 words

      Opens “איבעיא להו צריך גט שיחרור או לא…”

      Named: רב חייא בר אבין, רב אחד.

    11. Segment 1145 words

      Opens “אמר רבה ומותבינן אשמעתין המקדיש נכסיו והיו…”

      Named: רבי אומר, רב רב, רבה.

    12. Segment 1218 words

      Opens “ת"ש (ויקרא כז, כח) אך כל חרם…”

    13. Segment 136 words

      Opens “אי הכי אידך נמי דאמר לדמי…”

    14. Segment 149 words

      Opens “א"ה אין הגזברים רשאין להוציאן לחירות גזברים…”

    15. Segment 1534 words

      Opens “ותו אבל מוכרין אותן לאחרים ואחרים מוציאין…”

      Named: רבי אומר.

    16. Segment 1610 words

      Opens “תא שמע המקדיש עבדו עושה ואוכל, שלא…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Ishmael · Second Generation of Tanna'im

      Rabbi Ishmael was a leading sage of the second generation of Tanna'im, a colleague and disputant of Rabbi Akiva, and the teacher…

      Source: Gittin 38b · Segment 5 — “…תעבודו רשות דברי רבי ישמעאל ר"ע אומר: חובה ודילמא…

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Gittin 38b · Segment 7 — “אמר רבה בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסיהון…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Gittin 38b · Segment 3 — “…רב יהודה אמר שמואל: כל המשחרר עבדו עובר בעשה,…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Gittin 38b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026