וכתב ליה גיטא דחירותא על שמיה‎—And he writes for him a שטר שחרור on his name O VERVIEW The גמרא relates an incident where one of the partners freed the עבד‎. The remaining partner granted the עבד to his minor son in order that בי"ד should not coerce him to free the remaining half of the slave. רב פפא ruled (כאשר עשה כן יעשה לו), that we appoint an executor for the קטן, and have the עבד offer the child a minimal amount of money in exchange for his freedom and have the אפוטרופוס write a שטר שחרור for this עבד on ‘his’ name. There is a dispute between רש"י and תוספות as to the meaning of ‘his’ name. ---------------------- לא נהירא לרבינו שמואל פירוש הקונטרס דמפרש על שמיה דקטן‎ – The רש ב"ם does not agree with sרש"י explanation that ‘his name’ refers to the קטן‎ – שאין מעשה קטן כלום להתירו בבת חורין‎ – For the action of a קטן is meaningless and the קטן cannot free him to permit him marrying a בת חורין‎ – כמו קטן שקנה יבמתו מן התורה דאינו נותן גט עד שיגדיל – Just as a קטן who acquires his יבמה מן התורה (through ביאה), that he cannot give her a גט (if he chooses to divorce her), until he matures and becomes a גדול‎. תוספות responds to an anticipated question: ואף על גב דפעוטות כבר שית כבר שבע ממכרן ממכר במטלטלים (לקמן נט, א) – And even though the rule is (as רש"י points out) that small children of six or seven years old, their sale of מטלטלין is valid, so seemingly here too the קטן should be allowed to ‘sell’ the עבד to himself, thus acquiring his freedom, nevertheless – תוספות responds: היינו בממון דוקא דהפקר בית דין היה הפקר‎ – This is only regarding monetary transactions, for regarding monetary issues we may invoke the ruling of הפקר בי"ד הפקר; however regarding issues of איסור (such as גירושין and איסור עבדות), a קטן has no power to remove these איסורים‎. תוספות offers his interpretation of 'על שמיה': אלא נראה לו לפרש דכתב ליה גיטא על שמיה דאפוטרופוס‎ – Rather the רשב"ם prefers to explain that the אפוטרופוס writes the עבד a גט on the name of the אפוטרופוס; the אפוטרופוס as the guardian of the קטן frees the slave – תוספות anticipates the following question: ואף על גב דבעלמא אין האפוטרופסין רשאין להוציאן לחירות‎ – And even though that generally an אפוטרופוס is not permitted to free the slaves of קטנים (as רש"י cited the ברייתא later in הנזקין [on נב, א]), so how do we allow the אפוטרופוס here to free the slave?! תוספות responds: הכא כיון דעשה שלא כהוגן להקנותו לבנו קטן הפקירוהו בית דין‎ – Here it is different, for since the father acted improperly to grant the עבד to his minor son (so בי"ד will not be able to force him to free the עבד), therefore בי"ד was מפקיר the עבד, from the רשות of the קטן; he no longer belongs to the קטן‎ – ונתנוהו לאפוטרופוס לשחררו‎ – And בי"ד gave the עבד to the אפוטרופוס for the sole intent of freeing him – תוספות finds a comparable situation where בי"ד takes such action: כדאמרינן דאפוטרופסין תורמין ומעשרין לאכול‎ – As the ברייתא states that the אפוטרופסין separate תרומות and מעשרות from the crops of the יתומים in order to allow the יתומים to eat – ואף על גב דדרשינן (לקמן דף נב, א) אתם ולא אפוטרופסים – And even though there is the דרשה of אתם ולא אפוטרופוס (which seemingly prohibits the אפוטרופוס from tithing the fields of the יתומים, since it does not belong to the אפוטרופוס), so how does the ברייתא state תורמין ומעשרין‎ – אלא הפקר בית דין הפקר והפקירו בית דין התבואה של תינוק ונתנוה לאפוטרופוס‎ – But rather we must say that הפקר בי"ד הפקר, so בי"ד was מפקיר the produce of the child and gave it to the אפוטרופוס, for the sole purpose – שיוכל לתרום ואינו אוכל טבלים – So that the אפוטרופוס will be able to separate תרומה and (the קטן) will not eat טבל‎. תוספות responds to an anticipated difficulty: ובלא קרקושי זוזי לא רצו בית דין להפקירו ליתן לאפטרופא לשחררו‎ – However without קרקושי זוזי by the slave, בי"ד did not want to be מפקיר the slave and give him to the אפוטרופוס in order to free him – דאינו נכון לעבור על דעתו של תינוק – For it is not proper that go against the will of the child. תוספות offers an alternate explanation: ורבינו תם מפרש דהכא לאו קנסא הוא‎ – However the ר"ת explains that there is no punishment here to the father – מדלא קאמר הוא עשה שלא כהוגן לפיכך נעשה לו שלא כהוגן‎ – Since רב פפא did not state, the father acted improperly (by granting the son the עבד), therefore we בי"ד will acted improperly toward the father by invoking the rule of הפקר בי"ד הפקר‎ – כדקאמר ביבמות בפרק בית שמאי (דף קי, א) – As the גמרא states in מסכת יבמות in פרק ב"ש; however here the גמרא does not use this expression – אבל כאשר עשה כן יעשה לו הוי דינא כדאשכחן בסוף פרק השואל (בבא מציעא דף קא, א) – But rather the expression רב פפא uses here, ‘as he did so shall be done to him’, indicates that this is a law, as we find in the end of פרק השואל, and not a punishment – תוספות explains why the אפוטרופוס may free the עבד, even though he belongs to the יתומים: ובדין יכול האפוטרופוס לשחררו דרך מכירה כדאמרינן ומוכרין אותן לאחרים – And the אפוטרופוס may lawfully free him in a manner of a sale as the ברייתא states, ‘and the אפוטרופסין may sell the עבדים to others’ – ולרבי נותן דמי עצמו ויוצא – And according to רבי (in this aforementioned ברייתא) the עבד may give his value to the אפוטרופוס and he goes out free; there is no need to sell them to others. We see that the אפוטרופוס has the right to free the עבד‎ – תוספות responds to an anticipated question: ואפילו בלא קרקושי זוזי‎ – And even without the קרקושי זוזי, the אפוטרופוס may free the עבד‎ – אלא משום דמי חזי כחוכא ואיטלולא‎ – However, the reason we require the קרקושי זוזי is because it seems like a mockery- שהתינוק עומד וצווח שלא למכור לפי שאביו מלמדו לצווח ואיכא לזות שפתים‎ – That the child stand before us screaming not to sell the עבד; the child is screaming because his father is telling him to scream; there will be rumor mongering that the עבד is not really free if the אפוטרופוס frees him against the wishes of the child – אבל כי מקרקש ליה זוזי לא יחוש לדברי אביו‎ – However when the עבד is מקרקש ליה זוזי, the child will not heed the words of his father for his is getting his few זוזי‎. תוספות adds an additional point: וגיטא דחירותא נמי לא הוה צריך דכסף גומר בלא שטר – And in truth there is no necessity for a שטר שחרור either, for the transfer of כסף completes the emancipation of the slave without a שטר שחרור‎ – דדוקא ביוצא בראשי אברים איכא דמצריך שטר משום דכתיב ישלחנו‎ – For only by an עבד who is freed by cutting off his ראשי אברים, specifically is there an opinion that a שטר שחרור is necessary, since the תורה writes ישלחנו‎ – כדאמרינן בפרק קמא דקידושין (דף כד, ב) – As the גמרא states in the first פרק of מסכת קידושין; however by פדיון בכסף there is no need for a שטר שחרור‎ – אלא לפי שנעשה על כרחו של אב צריך מדרבנן לגיטא דחירותא שלא יאמר לו עבדי אתה: However, the reason we do require a שטר שחרור in this instance is because the שחרור was accomplished against the will of the father, therefore מדרבנן there is a necessity for a שטר שחרור, so that the father should not say later to this slave, עבדי אתה‎. S UMMARY רש"י maintains that the קטן is משחרר the עבד for the קרקוש זוזי‎. The רשב"ם maintains that the אפוטרופוס is משחרר the עבד, because the חכמים fined the father and transferred ownership of the עבד to the אפוטרופוס, while the ר"ת maintains that the אפוטרופוס frees the עבד מדינא‎. T HINKING IT OVER 1. According to the רשב"ם, the אפוטרופוס may free the slave because of a קנס (and הפקר בי"ד), while according to the ר"ת, the אפוטרופוס may legally free the slave (without resorting to a קנס). Is there any (practical) difference between the two? 2. Regarding הפקר בי"ד הפקר, does it mean that בי"ד has the right to remove someone from ownership and making it הפקר for all, or does it also include the right of בי"ד to transfer assets from one party to another?
חיישינן שמא זיכה לו על ידי אחר‎—We are concerned perhaps he transferred it through another party O VERVIEW The ברייתא states if the master says, ‘I emancipated my slave’, and the slave said, ‘he did not’ [the rule (seemingly) is (according to תוספות) that the slave is emancipated, for], we are concerned that the master was מזכה the שטר שחרור to the עבד, through another party. The issue תוספות discusses is if it is only a concern that perhaps he was מזכה ע"י אחר, how can we consider the slave a ודאי בן חורין and allow him to marry a בת חורין‎. -------------------- האי חיישינן הוי ודאי כמו חיישינן שמא במי מילין כתבו (לעיל דף יט, ב): This word חיישינן is to be understood to mean that we are certain that the master freed the salve ע"י אחר, just like the phrase חיישינן שמא במי מילין כתבו mentioned previously in our מסכת, where there too it means we are certain that במי מילין כתבו‎. S UMMARY In the case of the ברייתא the עבד is ודאי משוחרר‎. The term חיישינן can (occasionally) mean חיישינן ודאי‎. T HINKING IT OVER Why does תוספות assume that when the ברייתא here states חיישינן it means that the עבד is ודאי משוחרר, maybe it means only ספק משוחרר‎?
הודאת בעל דין כולי‎—The admission of the litigant, etc - O VERVIEW The ברייתא rules where the grantor claims that he delivered a שטר (for a field [or to free an עבד]) and the alleged recipient claims that he did not receive anything, that the admission of the recipient is acceptable as the testimony of hundred witnesses, and the grantor can retain title if he so pleases. The issue תוספות explains is why we do not say that the admission of the grantor should be accepted that he indeed did grant the שטר to the recipient and the transfer took place. ---------------------------------- בנותן לא אמרינן הכי דפעמים סבר שמקבל מידו וזכה בה והוא לא קבל‎ – Regarding the grantor we do not say this (that הודאת בע"ד כמאה עדים דמי), for occasionally the grantor assumed that the recipient accepted the שטר and made an acquisition (of the field, or himself by an עבד), but in truth the recipient did not accept it; only the recipient knows for sure if he agrees to this transfer. Therefore only his admission is acceptable but not the grantor’s. תוספות responds to an anticipated question: והא דבעי מי אוכל פירות פירוש בעלמא הוא כדמסיק ולא פליגי: And regarding this which the גמרא queries; ‘who eats the fruits’, it is (not really a query, but rather it is) merely an explanation of the ברייתא, as the גמרא concludes, ‘and they do not argue’. S UMMARY The הודאת בע"ד of the מקבל is accepted; not of the נותן‎. T HINKING IT OVER Why indeed did תוספות not want to explain the query of מי אוכל פירות, that it depends whether we accept the הודאה of the נותן or of the מקבל‎?!
הקדש חמץ ושחרור כולי‎—Consecration, leaven, and emancipation, etc - O VERVIEW רבא taught that הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד. See רש"י who explains that if a borrower ( לוה ) makes his ox as an אפותיקי for his creditor, and then the לוה was מקדיש this ox as a קרבן, the מלוה cannot collect from this ox anymore, since it is הקדש now and does not belong to the לוה (or מלוה ). ---------------------------------- פירש בקונטרס דוקא קדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד אבל קדושת דמים לא‎ – רש"י explained that only קדושת הגוף can revoke any lien, but not קדושת דמים‎ – כדמשמע בערכין (דף כג, ב) ובפרק אף על פי (כתובות דף נט, ב) נמי אמרינן‎ – As it seems in מסכת ערכין, and in פרק אע"פ we also say; – שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו כדרבא כולי‎ – ‘קונמות are different, for they are like קדושת הגוף, and as רבא, etc. ruled that הקדש וכו' מפקיעין מידי שעבוד’ – משמע דווקא קדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד‎ – It seems (from both גמרות) that only קדושת הגוף can be מפקיע מידי שעבוד, but not קדושת דמים‎. תוספות asks: וקשה לרבינו תם דאי חשיב ברשותו של לוה כל זמן שלא הגיע הזמן – And the ר"ת has a difficulty; for if the item he was מקדיש is considered in the possession of the לוה, as long as the time of payment has not arrived – אפילו קדושת דמים נמי תפקיע מיד שעבוד – Even קדושת דמים should also be מפקיע מידי שעבוד‎ – ואי לא חשיבי ברשותו אפילו קדושת הגוף נמי לא‎ – And if this indentured item is not considered to be in the possession of the לוה, so even if he was מקדיש it קדושת הגוף it should not be effective – דכי יקדיש את ביתו כתיב מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו‎ – For it is written; ‘when he will be מקדיש his house’, and we expound this to mean, just as his house is in his possession and he can be מקדיש it, so too one can be מקדיש also anything which is in his possession, but not something which is not in his possession. Why is there a difference between קדושת דמים and קדושת הגוף‎?! תוספות answers: ואומר רבינו יצחק דרבא לטעמיה דאמר בפרק כל שעה (פסחים דף לא, א) – And the ר"י answers, that רבא (who ruled הקדש מפקיע מידי שעבוד) follows his view which he stated in פרק כל שעה‎ – דבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה וחשיב ברשותו‎ – That a creditor collects from the present onwards, so therefore it is considered ברשות of the לוה, therefore the לוה can be מקדיש it – ודוקא קדושת הגוף שאין לו פדיון מפקיע מידי שעבוד כגון שור תם למזבח‎ – However only if he was מקדיש it a קדושת הגוף, which cannot be redeemed can this הקדש be מפקיע מידי שעבוד, for instance an unblemished ox for the מזבח to be brought as a קרבן‎ – או קונמות דפרק אף על פי (כתובות דף נט, ב) – Or קונמות mentioned in פרק אע"פ can also be מפקיע מידי שעבוד‎ – ואצטלא דפרסוה אמיתנא ביבמות בפרק אלמנה (דף סו, ב) – And similarly the cloak which they spread over the corpse, which is mentioned in מסכת יבמות in פרק אלמנה‎ – דכיון שחל שעה אחת תו לא פקע דלא עדיף שעבוד מנתינת דמים – For since the הקדש is in effect for one moment, it can no longer be removed, for the שעבוד which is on this הקדש item is no better than giving money – וכן חמץ וכן שחרור – And similarly by חמץ and the same by שחרור that once it is חל, it is מפקיע the שעבוד‎. ומפרש בירושלמי טעמא משום דלא מצינו עבד משתחרר וחוזר ומשתעבד‎ – And in the תלמוד ירושלמי he explains the reason why שחרור is מפקיע מידי שעבוד, because we never find a case of an עבד who is freed that he should be enslaved again – והיינו כדפרישית דקדושת הגוף כיון דחיילא תו לא פקע‎ – And this ירושלמי is like I have explained that once קדושת הגוף takes effect (the freeing of the slave is like קדושת הגוף [he becomes a ישראל גמור]) it cannot be removed; therefore in the three cases of הקדש (קדושת הגוף), חמץ ושחרור it is מפקיע the שעבוד, for שעבוד is not stronger than attempting to buy it back which is impossible by קדושת הגוף, חמץ ושחרור‎ – אבל קדושת דמים לא אלים כח הקדש מכח מקדיש כיון דיש לה פדיון וראויה לפקוע – However by קדושת דמים the strength of הקדש (to be מפקיע the שעבוד) is not stronger than the strength of the מקדיש, since it can be redeemed, so it is fit that its קדושה be undone כדאשכחן בשדה מקנה כשהקדיש לוקח דחוזרת לבעלים ביובל – As we find by a purchased field that when the buyer was מקדיש the field, it returns to the original owner by יובל‎ – In summation; the reason רבא maintains הקדש וכו' מפקיעין מידי שיעבוד is because רבא maintains בע"ח מכאן ולהבא הוא גובה, therefore the item המשועבד is ברשות לוה and he can be מקדיש it. If it is a קדושת הגוף than just as he cannot be פודה it with ממון, the שיעבוד cannot be מפקיע the הקדש, however if it is קדושת דמים where the מקדיש can be פודה this הקדש, it cannot be מפקיע the שיעבוד, but rather it is redeemed and collected by the מלוה‎. תוספות anticipates some difficulties: והא דלא חשיב רבא מת כגון ההיא דאצטלא – And the reason רבא did not mention that a מת is מפקיע מידי שעבוד, for instance that case of איצטלא‎ – ועבודה זרה כגון שעשה ביתו אפותיקי והשתחוה לו דמפקיעין מידי שיעבוד‎ – And (רבא also did not mention) the case of ע"ז where for instance one made his house for an אפותיקי, and then the לוה bowed to it, which made it אסור בהנאה so that the ע"ז is מפקיע מידי שיעבוד; the reason רבא does not mention these two cases – משום דהוו בכלל הקדש – Is because they are included in הקדש (which רבא mentions) – תוספות anticipates an additional difficulty: והא דלא חשיב מכר דעשה שורו אפותיקי ומכרו (בבא קמא יא, ב) דאין בעל חוב גובה ממנו‎ – And the reason רבא did not mention ‘a sale’ (מכר), for the rule is if one made his ox for an אפותיקי and then sold it, his creditor cannot collect it from the buyers as payment – תוספות responds: התם תקנתא דרבנן היא משום פסידא דלקוחות דלית ליה קלא – There it is (merely) an enactment of the רבנן that he cannot collect from the buyers, because they were concerned for the loss to the buyers, since there is no publicity that this ox was made an אפותיקי‎ – תוספות proves that מכר (per se) is not מפקיע מידי שיעבוד: דהא בעשה עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה הימנו (שם) – Because when he made his slave for an אפותיקי and sold him, the בע"ח collects the עבד for his loan – כיון דאית ליה קלא ונזהרים הלקוחות‎ – Since there is publicity (when an עבד is made for an אפותיקי), so the customers are careful not to buy an עבד who is משעובד, for they know about it. תוספות offers an alternate explanation why רבא mentioned only הקדש חמץ ושחרור: ועוד יש לומר דלא חשיב אלא הנך תלתא שהם משניות או ברייתות – And additionally one may say, that רבא mentioned only these three (הקדש, חמץ ושחרור) for they are stated in משניות or ברייתות, as תוספות continues to point out – ודשחרור שמעינן ממתניתין דהכא וחמץ בפרק כל שעה (פסחים דף לא, א) – For the case of שחרור we derive from our משנה here, and חמץ from פרק כל שעה‎ – וקונמות בפרק אף על פי (כתובות דף נט:) – And (קונמות) [הקדש] is mentioned in פרק אע"פ – אבל מת ועבודה זרה ומכר דלא שמעינן להו ממשנה או מברייתא לא חשיב‎ – However מת and ע"ז and מכר that we do not know of them from a משנה or a ברייתא, therefore רבא did not mention them – In summation; רבא only mentions הקדש חמץ ושחרור, but not מת וע"ז because they are included in הקדש (and מכר is not really מפקיע, it is only משום פסידא דלקוחות). Alternately רבא only mentioned the cases which are cited in the משניות וברייתות‎. תוספות anticipates a possible difficulty: ובפרק המניח (בבא קמא דף לג, ב) דאמר הקדישו מוקדש משום דרבי אבהו אבל קדושה גמורה לא‎ – And in פרק המניח where a ברייתא was cited, saying if he was מקדיש a שור תם who was מזיק, it is הקדש (only) on account of ר' אבהו, however it does not have a complete קדושה‎ – איכא לאוקמי אפילו בראוי למזבח אפילו הכי אין מפקיע מידי שיעבוד דניזק – We can establish this הקדש even by an ox which is fit for the מזבח (so it is קדושת הגוף), but nevertheless it cannot be מפקיע the שעבוד of the ניזק‎ – דכיון דאינו יכול לסלקו בזוזי אפילו לרבי ישמעאל – For since the מזיק cannot prevent the ניזק from taking the שור as payment, by paying him money, even according to ר"י – כדמפרש בפרק המניח (שם) מודה רבא דלמפרע הוא גובה – As it states explicitly in פרק המניח, therefore even רבא will agree that למפרע הוא גובה‎ – תוספות asks: ואם תאמר כיון דקונמות מפקיעין מידי שיעבוד כהקדש‎ – And if you will say; since קונמות are מפקיע מידי שיעבוד like הקדש‎ – אם כן כל לוה יפקיע נכסיו מן המלוה שיאסר עליו בקונמות – So therefore every לוה will be מפקיע his assets from the מלוה by prohibiting the מלוה from deriving any benefit from them through a קונם‎ – תוספות answers: ויש לומר דאלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל חוב‎ – And one can say that the רבנן strengthened the שיעבוד of the מלוה that it overrides the קונם and he is permitted to collect from these assets – כדאמר בפרק אף על פי דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל‎ – As the גמרא states in פרק אע"פ that the רבנן strengthened the שיעבוד of the husband; the same applies to a בע"ח – תוספות proves that 'אלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל', is not restricted only to the בעל, but it applies to others as well: דעל כרחיך לאו דווקא דבעל דהא בריש המדיר (כתובות דף ע, א) – For perforce you must say that it is not only specifically regarding the בעל that we say אלמוה רבנן לשיעבודא, for in the beginning of פרק המדיר‎ – פריך וכיון דמשעבד לה כל כמיניה דמפקיע ליה לשיעבודה‎ – The גמרא asks; ‘but since he is indentured to her, how can he be מפקיע her שיעבוד’?! אלמא דאלמוה נמי לשיעבודה דאשה‎ – It is evident that the רבנן were also מאלים the שיעבוד of the wife, and so too we will say that אלמוה לשיעבודא דבע"ח so קונמות will not be effective. תוספות anticipates a difficulty: והא דאמרינן בפרק אלמנה (יבמות דף סו, ב) דקנייה מיתנא ומפקע ליה לשעבודה דאשה – And this which רבא ruled in פרק אלמנה that the corpse acquired the garment and removed the שיעבוד of the wife – תוספות responds: יש לחלק דלא אמרינן אלמוה אלא בקונמות דלא מיתסרי אלא אבעל חוב‎ – One can differentiate between the two cases, for we do not say 'אלמוה' only by קונמות where the prohibition of deriving benefit is only on the מלוה‎ – דאילו לדידיה שרי כיון דאין מתכוין אלא להפקיע שיעבודא‎ – However regarding himself (the לוה) it is permitted for him to derive benefit, since his only intent with the קונם is to remove the שיעובד; therefore the רבנן nullified it – אבל היכא דמיתסר אכולי עלמא כגון מיתנא והקדש דקדושת הגוף לא אלמוה לשיעבודיה‎ – However where through the הקדש, etc. it became forbidden for everyone, like for instance in the case of the corpse or a הקדש of קדושת הגוף, the רבנן were not אלמוה לשיעבודיה and the הקדש ואיסור is מפקיע מידי שיעבוד‎. In summation; The rule of הקדש מפקיע מידי שיעבוד does not allow the לוה to be אוסר his assets on the מלוה (only), for אלמוה רבנן שיעבודא דבע"ח that it supersedes even קונמות (קדושת הגוף). However if the איסור is on everyone including the אוסר then הקדש מפקיע מידי שיעבוד‎. תוספות asks: ואם תאמר ולאביי דאמר בפרק כל שעה (פסחים דף לא, א) דלמפרע הוא גובה – And if you will say; but according to אביי who maintains in פרק כל שעה that a בע"ח is למפרע הוא גובה‎ – היכי משני למתניתין דהכא דכדרבא לא מצי לשנויי‎ – How can he explain our משנה here; for he cannot answer it according to רבא‎ – דאביי לית ליה דמפקיע מידי שעבוד כיון דסבר דלמפרע הוא גובה – Since אביי will not maintain that הקדש חמץ) ושחרור) are מפקיע מידי שיעבוד, because אביי maintains למפרע הוא גובה‎ – וכעולא נמי לא מצי לשנויי דקאמר שורת הדין אין העבד חייב כלום במצות – And אביי cannot also answer like עולא who explains the words שורת הדין אין העבד חייב כלום to mean that he is not obligated in מצות‎ – ולאביי דאמר למפרע הוא גובה אמרינן דשפיר אקדיש ושפיר זבין – For according to אביי who maintains למפרע הוא גובה, we say the מלוה was rightfully מקדיש the עבד and he rightfully sold the עבד‎ – ואפילו העבד שוה יותר מן החוב לכל הפחות חלקו משוחרר‎ – And even if the עבד is worth more than the loan, nevertheless at least his part (the amount owed to him [in the עבד) is freed. תוספות answers: ויש לומר דאביי מפרש כעולא וכגון דרוצה הלוה לסלקו בזוזי – And one can say that אביי will explain the משנה like עולא and the reason the עבד is not (freed and therefore not) מחוייב במצות is where for instance the לוה wants to remove the שיעבוד from the עבד by paying money to the מלוה, in which case the entire concept of למפרע הוא גובה is moot since he is never receiving the עבד‎. תוספות asks: ואם תאמר ואצטלא דפרסוה אמיתנא אמאי קנייה מיתנא הא אין יכולין לסלקה בזוזי‎ – And if you will say; and regarding the garment which the heirs placed on the corpse, why does the corpse acquire it (and make it אסור בהנאה), since the heirs cannot remove her from receiving this איצטלא by paying her off with money – דהדין עמה אם כן מודה רבא התם דלמפרע הוא גובה‎ – For the law is on her side, so therefore רבא will agree in that case that למפרע הוא גובה (she collects the איצטלא retroactively). תוספות explains why רבא will agree that in this case the woman is גובה the איצטלא למפרע‎ – דבפרק כל שעה (שם דף לא, א) מפרש טעמא דרבא‎ – For in פרק כל שעה the גמרא explains the reason why רבא maintains מכאן ולהבא הוא גובה‎ – כיון דאילו הוה ליה זוזי הוה מסליק ליה בזוזי אשתכח דהשתא הוא דקא קני – That since if the לוה would have had money to pay off the loan he could have removed the מלוה from the שיעבוד by paying him money, so it turns out that the מלוה acquires the שיעבוד now when he collects it but he had no right to it before – תוספות answers: ויש לומר דמכל מקום כיון דמשתמשין באצטלא לעשות בו כל חפצם – And one can say that nevertheless since they are using the איצטלא to do with it as they please – ואם מכרוה לא טרפה מלקוחות ומסלקו לה בזוזי אמרינן מכאן ולהבא הוא גובה: And additionally if they sold the איצטלא, she cannot reclaim it from the buyers, and they can remove her from the claim with money, therefore we consider it to be a case of מכאן ולהבא הוא גובה, and הקדש וכו' can be מפקיע the שיעבוד‎. Summary The rule of הקדש וכו' מפקיע מידי שיעבוד is dependent on בע"ח מכאן ולהבא הוא גובה; however whenever we say למפרע הוא גובה (where the לוה cannot be מסלק בזוזי), הקדש will not be מפקיע‎. Thinking it over 1. תוספות writes the reason רבא does not mention מת וע"ז is because they are included in הקדש‎. Seemingly the same should apply to חמץ, so why does רבא mention חמץ, but not מת וע"ז‎?! 2. תוספות asked if אלמוה רבנן לשיעבודא דבע"ח, why does it not apply to the case of the איצטלא‎. Why did not תוספות ask a more simple question, if אלמוה רבנן וכו', so why is הקדש מפקיע מידי שיעבוד at all (and the same answer will apply)?!
