Talmud Builders

    Gittin 71a

    Chapter 7 - Mi SheAchazo

    גם: גיטין דף ע״א ע״א, פרק ז׳ מי שאחזו

    English translation - Gittin 71a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1Rather, it means that the court asks him questions with regard to produce that is not found during that season.

    2Rav Kahana says that Rav says: With regard to a deaf-mute who can express himself through writing, the judges of the court may write and give a bill of divorce to his wife based on his written instructions. Rav Yosef said: What is he teaching us? We already learned in the mishna: In a case where the husband became mute, and the members of the court said to him: Shall we write a bill of divorce for your wife, and he nodded his head indicating his agreement, they examine him with various questions three times. If he responded to questions that have a negative answer: No, and responded to questions that have a positive answer: Yes, indicating his competence, they shall write the bill of divorce and give it to his wife based on the nod of his head.

    3Rabbi Zeira said to him: A mute, you say? Is your challenge based on the mishna which discusses one who is mute? A mute is different because it is clear that his mind is intact. As it is taught in a baraita ( Tosefta , Terumot 1:2): With regard to one who speaks but cannot hear, this individual is categorized as a deaf person. With regard to one who hears but cannot speak, this individual is categorized as a mute person, and both this one and that one are considered to be like halakhically competent people with regard to all their matters. Rav Kahana stated his ruling with regard to one who can neither hear nor speak. This goes beyond the halakha of the mishna, as Rav Kahana says that the written statement of a deaf-mute is an indication of his mental competence.

    4The Gemara asks: And from where do we learn that one who speaks but cannot hear, this individual is categorized as a deaf person, and that with regard to one who hears but cannot speak, this individual is categorized as a mute person? As it is written: “And I am like a deaf man, I do not hear, and like the mute man who will not open his mouth” (Psalms 38:14). And if you wish, say as people say: The word for a mute [ ilem ] is a contraction of the expression his speech has been taken [ ishtakil millulei ].

    5Rabbi Zeira said: If Rav Kahana’s statement is difficult for me, this is difficult for me, as it is taught in a baraita with regard to the punishment of one who was called to testify and failed to do so: “If he does not utter his testimony then he shall bear his iniquity” (Leviticus 5:1). The Sages derive from this that the verse serves to exclude a mute who is unable to utter his testimony, and he is exempt from bringing the offering of one who refuses to testify. And it is possible to raise the following question: Why is he exempt from bringing the offering; but he is able to utter his testimony through writing? Apparently, written testimony is not valid testimony.

    6Abaye said to him: You say testimony? Testimony is different, as the Merciful One states: “From their mouths” (Deuteronomy 17:6), which emphasizes that testimony must come from the witnesses’ mouths and not from their writing.

    7The Gemara raises an objection to this based on that which is taught in a baraita ( Tosefta 7:1): Just as the judges of the court investigate him, one who lost his ability to speak, with regard to bills of divorce, so too, the judges investigate him with regard to business transactions, testimonies, and inheritances. In any event it teaches: Testimonies, which proves that even one unable to speak can give testimony.

    8Rav Yosef bar Minyumi said that Rav Sheshet said: This is not referring to testimony in general. Rather, it is referring to testimony with regard to a woman whose husband died, as the Sages were lenient with her and allowed testimony that would normally not be accepted, in order to permit her to remarry.

    9The Gemara challenges: But isn’t it also taught: Inheritances. This seems to be referring to monetary matters, where proper testimony is required. Rabbi Abbahu said: The baraita is referring to the inheritance of his own firstborn son, meaning that he is not testifying about other people’s property but testifying which one of his sons is the firstborn. Since this testimony is merely considered to be a division of the property that belongs to him, the testimony of one who is unable to speak is valid.

    10The Gemara continues to challenge: In any event it teaches in the baraita : With regard to business transactions, what, does it not mean that a mute may testify with regard to business transactions for everyone else? The Gemara answers: No, he may testify for himself only. The baraita is saying that when a mute conducts business the court must first check if he is mentally capable.

    11The Gemara raises an objection from a baraita : With regard to a deaf-mute, the judges of the court follow his signals, and follow the movement of his lips, and follow his handwriting only for matters of buying and selling movable property but not for bills of divorce. This appears to contradict Rav Kahana’s statement that it is permitted for a deaf-mute husband to give written instructions to divorce his wife.

    12The Gemara answers: It is a dispute between tanna’im , as it is taught in a baraita ( Tosefta , Terumot 1:1) that Rabban Shimon ben Gamliel said: In what case is this statement that the court may not rely on the written testimony of a deaf-mute with regard to a bill of divorce said? Only in the case of a deaf-mute who was deaf from the outset, i.e., from birth. But if he had been halakhically competent, i.e., he could previously hear, but became a deaf-mute later, then he may write instructions to give his wife a bill of divorce and they, the witnesses, should sign, in accordance with the opinion of Rav Kahana.

    13The Gemara asks: And one who is a deaf-mute from the outset cannot give written instructions with regard to a bill of divorce? Isn’t it true that just as he marries her with intimation, i.e., without speaking, so too, he divorces her with intimation.

    14The Gemara answers: If the baraita is referring to his wife, indeed this would be the case and he could divorce her through intimations, because such a marriage is not a fully valid marriage by Torah law. But with what are we dealing here? With his yevama , his sister-in-law whose husband, his brother, died childless to whom he performed levirate marriage, and whom he subsequently wishes to divorce. This marriage is a fully valid marriage.

    15The Gemara asks: His yevama from whom? If we say that she fell to him from his brother who was also a deaf-mute, then just as her marriage to the brother was through intimation, so too, her divorce from the yavam can be through intimation. Rather, it must be that she fell to him from his halakhically competent brother. Consequently, the bond of the levirate marriage is by Torah law, whereas the deaf-mute man’s intimations that he desires to divorce her are valid only by rabbinic law.

    16And if you wish, say instead: Actually, explain that she fell to him from his deaf-mute brother, and the Sages instituted a rabbinic decree with regard to a woman bound in a levirate marriage from his deaf-mute brother due to the death of his halakhically competent brother.

    17The Gemara challenges: If so, and the Sages made such a decree with regard to a case where a deaf-mute brother died due to the case where a brother who is halakhically competent died, then with regard to his own wife as well, they should have made a decree that a deaf-mute husband cannot divorce her with a bill of divorce if he married her as a deaf-mute. The Gemara answers: His yevama who was married to his halakhically competent brother might be confused with his yevama who was married to his deaf-mute brother. But people would not confuse his own wife with his yevama . Therefore, there was no need to institute such a decree.

    18The Gemara asks: And do we, the Sages, decree with regard to his deaf-mute brother due to confusion between him and his halakhically competent brother?

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    בפירי - שאינם מצוים באותה שעה כגון צריש"ש בימות הגשמים ובימות החמה נישפל"ה:

    חרש - שהיה פיקח כשכנסה וקדושיו קידושין גמורין ותנן ביבמות (דף קיב:) נתחרש הוא או נשתטה לא יוציא עולמית לפי שאין כח בגירושי חרשות להפקיע קידושי חכמה וקאמר רב דאם יכול לדבר מתוך הכתב דיודע לכתוב על הקלף כתבו ותנו גט לאשתי אתם פלוני ופלוני ומסר להם פיקח גמור הוא וכותבין ונותנין:

    אלם קאמרת שאני אלם - דכיון דשומע הוא הרי הוא כפיקח לכל דבריו אבל חרש שאינו שומע ואינו מדבר אי לאו דיכול לדבר מתוך הכתב ברמיזה לא מפיק ואי לאו דאשמעינן רב לא הוה ידענא:

    חרש המדבר ואינו שומע זהו חרש - ולא זהו חרש שדברו בו חכמים בכל מקום והשווהו לשוטה דזהו כפיקח לכל דבריו כדקתני בהדיא אבל חרש דרב כהנא (אינו) לא שומע ולא מדבר:

    אישתקיל מילוליה - נוטריקון דאלם:

    אי קשיא לי - בהא דרב כהנא:

    פרט לאלם - שאינו חייב קרבן שבועה על שבועת העדות אם השביעו והרכין בראשו שאינו יודע:

    הרי יכול להגיד מתוך הכתב - ואם איתא לדרב כהנא ליחייב:

    מפיהם - על פי שנים עדים:

    ולא מפי כתבם - יעידו בב"ד דלא דמי לשטר שחתמוהו ביומו דההוא אורחיה להכי:

    כשם שבודקים - אנשתתק והרכין בראשו קאי:

    למשאות ומתנות - למכור בנכסיו:

    לעדיות ולירושות - כולהו מפרש ואזיל:

    קתני מיהא לעדיות - שיעיד עדותו מפי הכתב והאמרת מפיהם וזה נאלם:

    בעדות אשה - להשיאה:

    דאקילו בה - בעד אחד קרוב ושפחה:

    ופרכינן קתני ירושות - וקא סלקא דעתך להעיד על ירושה שהוריש אדם מעלמא:

    אמר רבי אבהו - מאי ירושות בנו דידיה אם רצה להשוות את הבכור כאחד מבניו ולהכי נקט ירושת בנו הבכור דאם לא לשנות על משפט הירושה של תורה הוא בא למה לנו לדבריו הירושה מאיליה תפול:

    מאי לאו דעלמא - דהיינו עדות:

    לא הלכו אחר רמיזתו - לחשבו כפיקח:

    אבל לא לגיטין - היכא דקידושיו היו קידושין גמורין ותיובתא דרב כהנא:

    במה דברים אמורים - דלא הלכו בו בגיטין:

    בחרש מעיקרו - שאין לו כתב יד של דעת שלא היתה לו דעת צלולה מימיו ולקמיה פריך וכיון דחרש מעיקרו הוא הרי כנס ברמיזה ולא היו קידושין גמורין ומוקי לה ביבם:

    אבל פיקח - שלמד לכתוב מדעת צלולה:

    הוא כותב - גט ואחרים חותמין והיינו כרב כהנא:

    כשם שכונס ברמיזה כו' - משנה היא ביבמות דחרש שנשא אשה אם רצה יוציא:

    ביבמתו - שקידושיה גמורין וזיקתה גמורה והוא אין יכול לחלוץ לפי שאינו בועמד ואמר לא חפצתי לקחתה (דברים כ״ה:ח׳) וכונס ואינו מוציא לעולם דגט דידיה לא מפקע זיקה דאורייתא:

    אשתו נמי - ניגזור אטו יבמתו שקידושיה גמורין:

    יבמתו ביבמתו - אשת אחיו פיקח באשת אחיו חרש:

    ומי גזרינן - אחיו חרש אטו פיקח:

    גיטין 71 עמוד א

    1אלא בפירי.

    2אמר רב כהנא אמר רב: חרש שיכול לדבר מתוך הכתב, כותבין ונותנין גט לאשתו. אמר רב יוסף: מאי קא משמע לן? תנינא: נשתתק, ואמרו לו: ״נכתוב גט לאשתך״ והרכין בראשו, בודקין אותו שלשה פעמים, אם אמר על לאו ״לאו״, ועל הן ״הן״, הרי אלו יכתבו ויתנו.

    3אמר ליה רבי זירא: אלם קאמרת? שאני אלם דתניא: מדבר ואינו שומע זהו חרש, שומע ואינו מדבר זהו אלם, וזה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהם.

    4וממאי דמדבר ואינו שומע זהו חרש, שומע ואינו מדבר זהו אלם? דכתיב: ״(תהלים לח״, יד) ״ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו״. ואי בעית אימא, כדאמרי אינשי: אישתקיל מילוליה.

    5אמר ר' זירא: אי קשיא לי הא קשיא לי, דתניא: (ויקרא ה, א) ״אם לא יגיד״ פרט לאלם, שאינו יכול להגיד. אמאי? הא יכול להגיד מתוך הכתב!

    6אמר ליה אביי: עדות קאמרת? שאני עדות, דרחמנא אמר: ״מפיהם״ ולא מפי כתבם.

    7מיתיבי: כשם שבודקין אותו לגיטין, כך בודקין אותו למשאות, ולמתנות, ולעדיות, ולירושות. קתני מיהת ״עדיות״!

    8אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב ששת: בעדות אשה, דאקילו בה רבנן.

    9והא קתני: ״ירושות״! אמר רבי אבהו: ירושת בנו הבכור.

    10קתני מיהת ״למשאות ולמתנות״, מאי, לאו לעלמא? לא, לדידיה.

    11מיתיבי: חרש, לא הלכו בו אחר רמיזותיו ואחר קפיצותיו ואחר כתב ידו, אלא במטלטלין; אבל לא לגיטין.

    12תנאי היא דתניא, אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים בחרש מעיקרו, אבל פיקח ונתחרש הוא כותב והן חותמין.

    13וחרש מעיקרו לא?! כשם שכונסה ברמיזה, כך מוציאה ברמיזה!

    14אי באשתו, ה"נ הכא במאי עסקינן ביבמתו.

    15יבמתו ממאן? אילימא דנפלה ליה מאחיו חרש כשם שכניסתה ברמיזה, כך יציאתה ברמיזה! אלא דנפלה ליה מאחיו פיקח.

    16ואיבעית אימא: לעולם דנפלה ליה מאחיו חרש, וגזירה אחיו חרש אטו אחיו פיקח.

    17אי הכי, אשתו נמי! יבמתו ביבמתו מיחלפא, אשתו ביבמתו לא מיחלפא.

    18ומי גזרינן חרש אטו פיקח?!

    Tosafot

    אלא בפירי - אין לפרש ששואלין לו אם רוצה פירי של ימות הגשמים בימות החמה או איפכא ואומר הן כי זה אפשר למצוא בכבושים בדבש או בענין אחר אלא ששואלין לו אם רוצה שילקטו לו מן האילן:

    אמר רב יוסף מאי קמ"ל תנינא נשתתק כו' - תימה לר"י אדרבה דתיקשי ליה מתני' כיון דאינו מחלק בין אלם לחרש דלמה לי יכול לדבר מתוך הכתב בהרכנה סגי ואומר ר"י דהא ודאי דבחרש לא סגי בהרכנה אע"פ שכותבין לו נכתוב גט לאשתך ומרכין בראשו ובודקין אותו ג"פ לאו והן אלא דמדמי רב יוסף הרכנה דאלם לכתיבה דחרש כמו שאלם ע"י הרכנה ניכר שמבין ומתרצה ועל ידי זה. כותבים גט הוא הדין חרש ששאלוהו בכתב והשיב בכתב יש הוכחה שהוא מבין בטוב אע"פ שאם שאלוהו בכתב והרכין בראשו אינו מועיל כלום:

    אמר רבי זירא אי קשיא כו' - תימה לר"י דמשמע דפריך לרב כהנא מדקאמר והא יכול לדבר מתוך הכתב ואמאי לא פריך אמתניתי' דהרי יכול להגיד ע"י הרכנה ואור"י דמתניתין לא קשיא ליה דפשיטא ליה דגבי גט אין צריך הגדה בפה רק שמתרצה כמו שצריך גבי עדות דבור אבל לרב כהנא דחשיב יכול לדבר מתוך הכתב אפי' בחרש א"כ דבור מעליא הוא ויש לחושבה הגדה וי"מ דאמתניתין לא קשיא ליה דאיכא למימר דהא דאמר פרט לאלם שאינו יכול להגיד היינו אלם שאינו שומע דהיינו חרש אבל אלם לא משמע הכי:

    והא יכול לדבר מתוך הכתב - דהגדה חשיבה ע"י הכתב כדפרישית אע"ג דממעט חרש וחרשת מחליצה לפי שאינם באמר ואמרה אמירה ודאי לא הוי אלא בפה ועוד דהתם יליף וענתה מוענו הלוים שצריך בלשון הקדש ומינה נמי שמעינן דהויא בפה כמו בלוים:

    מפיהם ולא מפי כתבם - בפ' שני דכתובות (דף כ:) הארכתי בה:

    קתני מיהת עדיות - אמאי דקתני פרט לאלם שאינו יכול להגיד פריך ומיהו לר"י נראה דהאי פירכא נמי הויא לרב דהא תיובתא דבתר הכי הויא לדידיה והכי פירושו בשלמא אי לאו דרב אע"פ שלענין עדות חשיבה הגדה מה שמרכין בראשו כדקתני הכא דבודקין אותו לעדות מ"מ פטר קרא אלם שאינו יכול להגיד דלענין קרבן שבועה לא חשיבה הגדה אלא הגדה מעליא אלא לרב דחשיב דיכול לדבר מתוך הכתב עדות מעליא כיון דאפילו בחרש מהני אע"ג דהרכנה לא מהניא ביה כלל וא"כ צריך לומר הא דממעט קרא אלם שאינו יכול להגיד אע"פ שיכול לדבר מתוך הכתב משום דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם וא"כ איך בודקין אותו לעדות הא בעינן מפיהם ולא מפי כתבם ולמאי דפירשנו פרט לאלם שאינו יכול להגיד דהיינו חרש א"ש דאי לאו דרב באלם סגי בהרכנה בכל דבר. אבל חרש לא סגי אפי' יכול לדבר מתוך הכתב לא לענין גט ולא לענין עדות אבל לרב אע"ג דפסול לענין עדות כשר גבי גט תקשי ליה דהא הכא מכשרינן עדות כמו גט:

    והא קתני ירושות - השתא דקסבר ירושות דעלמא ומשאות ומתנות דעלמא ולענין עדות קאמר צ"ל דסלקא דעתיה דפרושי קא מפרש למשאות ומתנות וירושות היינו עדות אי נמי הוי מצי למימר ולטעמיך היינו עדות:

    ירושת בנו הבכור - פרש"י שהשוה בכור לפשוט ואין נראה לר"י אם כן הוה ליה למימר שריבה לזה ומיעט לזה אלא אומר רבינו יצחק דהיינו שאומר על בן בין הבנים שהוא בכור וקא משמע לן דנאמן לכך על ידי הרכנה:

    תנאי היא דתניא אמר רשב"ג כו' - לא בעי לשנויי דרב מיירי בפיקח מעיקרו וברייתא בחרש מעיקרו כמו שמחלק רשב"ג משום דקים לן דרשב"ג פליג על הך ברייתא כדאמר רבי יוחנן בסמוך:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rashba

    מאי קא משמע לן תנינא נשתתק ואמר לו נכתוב לאשתך וכו' - קשיא לי טובא קא משמע לן דטפי עדיף הרכנה מכתיבת חרש דהרכנת הראש כדבור דמי וכדאמרינן בירולשמי היא הרכנה היא שמיעת קולו, ולקמן נמי אמרינן דקולו לאפוקי דרב כהנא אמר ואילו בהרכנה כותבין, ויש לומר דהשתא לא סבירא ליה הכין למקשה, ומאן דמתרץ למאי דסבירא לי מתריץ ליה, כך נראה לי.

    [בנדפס - הא דפריך: רבי זירא אלם קאמרת. קשיא לי מאי סבירא ליה אי קסבר דנשתתק כאלם אם כן הרי הוא כפקח ואפילו בדיקה לא ליבעי ואי קסבר דכל שנשתתק חוששין דילמא דעתיה שגישתא אם כן מאי קאמר אלם קאמרת דהא לא דמי נשתתק לאלם ואכתי מאי קא משמע לן רב, ויש לומר דלרבי זירא נמי אין מגרש אלא בבדיקה כשנשתתק, ולא עוד אלא דאפשר דפקח ונשתתק טפי עדיף מאלם מעיקרו כרבן שמעון בן גמליאל דבסמוך דעדיף ליה טפי פקח ונתחרש מחרש מעיקרו. וצריך עיון].

    אמר רבי זירא אי קשיא לי הא קשיא לי - קשיא לן דודאי מדקאמר אי קשיא לי הא קשיא לי משמע דאמילתיה דרב קא מקשה, וכן נמי משמע מדקא נסיב לישנא דרב ואמאי הרי יכול לדבר מתוך הכתב. וזה תמה [תמיה] דבלא מילתיה דרב הוה ליה לאקשויי אמתניתין והלא יכול להגיד בהרכנת הראש, ותירצו בתוספות דהרכנה דאלם הוה אמינא דלא חשיבא הגדה מעליתא לענין עדות אף על גב דחשיבא לענין גט, דהא איכא למימר דלענין גט לא בעי דיבור, אבל על רב מקשה כיון שהחשיב כל כך חרש שיכול לדבר מתוך הכתב שעל ידי כך הוציאו מדין חרש והוי כמדבר ואינו שומע אם כן דיבור מתוך כתב דיבור גמור חשיב ואם כן אלם יכול להגיד מיקרי, ופירשו גם כן דהא דמקשינן תו מברייתא דקתני כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למשאות ולמתנות ולעדיות לא אדרב קא מקשה אלא מתנייתא פריך אהדדי, ובתר דסיים קושיא זאת חזר להקשות לרב מההיא דחרש לא הלכו בו אחר רמיזותיו, ואינו מתחויר בעיני, חדא דודאי לכאורה משמע דרבי זירא הוה מקשה ואזיל נמי מברייתא דכשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו לעדיות, ומידע הוה ידע לה לההיא ברייתא, ואם כן כי קא מקשה אדרב מברייתא דפרט לאלם שאינו יכול להגיד הוה ליה למיפרך מינה אמתניתין ואי משנינן לה דגיטין שאני דהרכנה חשיבא הגדה לענין גיטין ולא חשיבא הגדה לענין עדות הוה פריך ליה מדתניא אידך כשם שבודקין אותו לענין גיטין כך בודקין אותו לעדיות, ועוד דאי אמרת דלגבי גיטין לא בעינן הגדה מעליתא כמו בעדיות, אף לדברי רב נמי נימא הכין דגיטין שאני, ועוד דדוחק הוא לומר דכי קא פריך מדתניא כשם שבודקין אותו לגיטין הפסיק הענין ולא אקשי לרב ובתר הכי הדר לאקשיי לרב, ונראה לי דכולהו פירכי אדרב פריך להו ואי לאו דרב מתניתין ומתנייתא לא קשיין אהדדי כלל דהוה אמינא דודאי כשם שהרכנת הראש הויא הגדה לענין גיטין הכי נמי הוי הגדה מעליתא לענין עדות, וכדתניא כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו לעדות והיינו באלם ששומע ואינו מדבר שהוא כפקח לכל דבריו, והא דתניא אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול לדבר, הוה מוקמינן לה באלם שאינו שומע ואינו מדבר דהוה ליה כשוטה, והא דקא קרי ליה אלם ולא קרי ליה חרש משום דנסיב לי צד הצריך לעדות דהיינו צד דיבור, והוא הדין נמי לגיטין דגיטין ועדיות לגבי האחד דינא אית להו, אלא לרב דאמר חרש אינו יכול לדבר אם יכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו דאלמא כתיבא הויא לה הגדה מעליתא ומוציאה אף מידי ספק חרש שאינו שומע ואינו מדבר, אם כן ברייתא דקתני פרט לאלם אמאי שאף כשתמצא לומר דהרי [בנדפס: דהיינו] אלם שאינו שומע ואינו מדבר מכל מקום אם יכול להגיד מתוך חהכתב אמאי אינו חייב ואמאי פסיק ותני דלעולם אינו חייב, אלא שמע מינה דכשוטה חשבינן ליה וכתיבת ידו אינו מוציאתו מידי ספק שטותא, ומשני דלא משום דחשבינן ליה כשוטה הוא דכיון דיכול לדבר מתוך הכתב נפק ליה מתורת שוטה אלא גזירת הכתוב הוא שהקפידה תורה שיעיד בפיו דכתיב מפיהם ולא מפי כתבם, ומשום הכי הדר ומקשי ליה אם כן אפילו אלם שומע ואינו מדבר נמי לא יעיד דהא לאו מפיהם קרינא ביה אלמה תניא כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו לעדיות ומשני אין הכי נמי ומאי עדיות עדות אשה דאקילו בה רבנן. כן נראה לי שיטה זו.

    והא דאמרינן - מפיהם אמר רחמנא ולא מפי כתבם. דמשמע דאי לאו מפיהם משום לא יגיד לא ממעטינן ליה דכתב ידו הגדה מיקריא, קשיא ליה לרב רבי אלחנן זצ"ל דהא אמרינן ביבמות בפרק מצות חליצה [יבמות קד, ב) אלם ואלמת פסולין לחלוץ לפי שאינן בואמר ואמרה, ואמאי הרי יכול לומר מתוך הכתב. ותירצו בתוספות דשניא הגדה מאמירה, ויפה אמרו דכתיב ובעל כנפים יגיד דבר. כתוב בהלכות רבנו אלפאסי ז"ל אמר רב ששת בעדות אשה דאקילו בה רבנן משום עגונה אבל עדות דעלמא לא דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם. ומשמע דסבירא ליה לרבנו ז"ל מדאייתי לה להא דבכל עדות אשה אפילו מפי כתבם סגי ואם מצאו כתוב איש פלוני מת איש פלוני נהרג משיאין את אשתו, אבל ביבמות פרק האשה שהלך בעלה וצרתה הביא רבנו ז"ל הא דגרסינן בירושלמי מצאו כתוב בשטר איש פלוני מת איש פלוני נהרג רבי ירמיה אומר משיאין את אשתו רבי בון בר כהנא אומר אין משיאין את אשתו, מתניתא מסייעא לדין ומתניתא מסייעא לדין מתניתא מסייעא לרבי ירמיה דתניא על פי עדים ולא על פי כתבם ולא על פי תורגמן ולא על פי עד אחד ועכשיו הלא משיאין על פי עד אחד עד מפי עד ודכוותה על פי כתבם ולא [בנדפס: ועל פי] על פי תורגמן משיאין מתניתא מסייעא לרבי בון דתניא יפה כח העדים מכח השטר שהעדים שאמרו מת פלוני נהרג פלוני משיאין את אשתו מצאו כתוב בשטר מת פלוני אין משיאין את אשתו, ולא פסק רבנו ז"ל כלום, ושמא סמך רבנו ז"ל על מה שכתוב כאן, והילכך קיימא לן כרבי ירמיה, ומצאתי בחדושי הרמב"ן נ"ר מסכת יבמות על גירסא זו שבירושלמי, וחזינן בה פלוגתא איכא מאן דאמר דוקא היכא דמקוים אבל אין עדים מצויין לקיימו אין משיאין, ואיכא מאן דאמר אף על גב דאין מצויין לקיימו דכיון דקיום שטרות דרבנן כדמפורש בריש מסכת גיטין בעדות אשה לא תקון רבנן, דלא מיבעיא אחמורו דלא מחמרי בה אדאורייתא אלא אפילו נמי מקילין בה טפי מדאורייתא דהא תלמוד מפי כתבם גופיה רחמנא פסליה ואף על פי כן משיאין והוחזקו משיאין על פי עבד ועל פי שפחה, אלמא אפילו עד אחד לא בעינן, ולא דמי לגט דבעינן בפני נכתב ובפני נחתם דהכא איתתא דיקא [דייקא] טפי ומינסבא ומילתא דעבידא לאיגלויי, והדין סברא עדיפא טפי הילכך אפילו בעד אחד מפי כתבו שאינו מקויים משיאין, עד כאן.

    Babylonian Talmud · folio map

    Gittin 71a

    Gittin 71a. The full printed text of this folio side - 18 numbered segments, about 290 words - with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit - the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Gittin 71a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026