Gittin 35b

ושמנום בחמשה מנה הביאתם לפנינו ושמנו דמיהן חמשה מנה:

גט יבמין הוה יבמה היה זה שנתן לה גט לפוסלה על האחין והיא באה לגבות כתובה מנכסי בעלה הראשון שנתארמלה הימנו:

לא שנו דגביא בהדרה:

אלא בשלא ניסת לאחר בשעת גביית כתובה:

דמיפר לה בעל והיא סומכת על כך ונודרת וגובה על שקר:

בקודמין בנדרים שקדמו לנשואין:

צריך לפרט את הנדר הנשאל לחכם על נדרו צריך לפרט היאך נדר הנדר הזה וכי מפרטה קמיה דליתומים נדרה וכך נדרה אם נהניתי מכתובתי כלום לא שרו לה:

ברבים נודרת בפני עשרה וקסבר נדר שהודר ברבים אין לו הפרה:

יבמין הוה גט‎—It was a גט regarding יבום O VERVIEW The גמרא relates an incident where a woman who was divorced accepted upon herself with a נדר, that she did not take more than a certain amount for her כתובה‎. This seemingly proves that even for a גרושה we use a נדר rather than a שבועה (even though by a גרושה the argument of טרחא קמיה יתמי does not apply). The גמרא rejected this proof saying that the divorce there was not a divorce from her husband (who actually died), but rather it was a גט יבמין‎. There is a dispute between רש"י and תוספות as to what a גט יבמין means. ------------------------ פירש בקונטרס שנתן לה גט לפוסלה על האחין וכתובתה על נכסי בעלה הראשון – רש"י explained that one of the brothers of her deceased husband gave her a גט to invalidate her to be מתייבם by the other brothers, and her כתובה is due from the estate of her first (deceased) husband. תוספות disagrees with רש"י: וקשה דלא היה להם להזכיר גט‎ – And it is difficult to understand this interpretation, for the גמרא should not have mentioned גט at all – דלא ניתנה כתובה ליגבות עד שתחלוץ והיה להם לכתוב שחלצה‎ – Since her כתובה cannot be collected (from her husband’s estate) until she preforms חליצה‎. The גמרא should have written that she performed חליצה‎! תוספות offers his explanation of the גמרא: ואמר רבינו יצחק גט יבמין הוה דלאחר שנתייבמה גרשה היבם‎ – And the ר"י said that גט יבמין הוא means that after יבום (took place), the יבם divorced her – וכתובתה על נכסי בעלה הראשון ומוריא היתירא משום דקא טרחה קמי אחיו: And (since) her כתובה is to be collected from the estate of her first (deceased) husband, [and] she is considered a מוריא היתירא (thus exempting her from a שבועה and obligating her to make a נדר), because she toiled for her husband’s brothers (and one of them was מייבם her). S UMMARY רש"י explains a גט יבמין to mean a גט which one of her potential יבמין gave her to invalidate anyone (else) to be מייבם her. תוספות maintains that it is a גט that her יבם (who was מייבם her) gave her. T HINKING IT OVER תוספות writes that she is מורה היתר since she is טרחה קמי אחיו‎. [If this is a reason for מורה היתר] why do we not say even by a גרושה that she is מורה היתר because she was טרחה קמי בעלה‎?!

אבל נשאת אין מדירין אותה‎—However if she re married we do not administer to her a vow O VERVIEW רב הונא qualified the rule that for an אלמנה we make her take a vow (that she did not collect (part of) her כתובה), that it applies only if she did not remarry, however if she remarried, then we do not administer a vow since her (new) husband can nullify her vows. תוספות discusses various ways how to avoid this difficulty but rejects them. ------------------- תוספות asks: ואם תאמר וידורוה שלא תאכל ככר זה אם נהנית משל בעלה ותאכל לאלתר בפנינו‎ – And if you will say; and let us make her take a vow that she will not eat this loaf if she benefited from her husband, and she should immediately eat the loaf in our presence, so the husband will not be able to nullify the נדר‎! וכן קשה בסמוך דפריך וליחוש דלמא אזלה לגבי חכם ושרי לה – And there is a similar difficulty shortly, where the גמרא asks, ‘and let us be concerned that perhaps she will go to a חכם and he will permit her to ignore the נדר; the same question applies let us make the transgression of the נדר immediately, before she can go to the חכם, in the manner prescribed. תוספות offers a (partial) solution: ולרבי אליעזר דאמר בפרק נערה המאורסה (נדרים דף עה, א ודף עו, א) – And according to ר"א who maintains in פרק נערה המאורסה‎ – שיכול להפר כל נדרים שעתידה לידור אתי שפיר – That the husband can nullify all the נדרים (even those) she will be נודר in the future, then it is well understood, that there is no way that we can be assured that there is a valid נדר, for – דאיכא למיחש שמא כבר הפר לה כל מה שעתידה לידור‎ – For there is the concern perhaps the husband was already מיפר all her future נדרים, and therefore she is permitted to eat this ככר – אבל לשאר תנאי קשה‎ – However, according to the rest of the תנאים who maintain that the husband cannot be מפיר future נדרים (only past נדרים) the difficulty remains. תוספות answers: ויש לומר שאינה חוששת אלא בנדר שעל ידה היא עומדת באיסור כל ימיה – And one can say; that she is not concerned if she transgresses the איסור once now; she is concerned only for a נדר which causes her to have this prohibition all her life. תוספות asks; ואם תאמר ונדירה בפני בעלה ויאמר לה קיים ליכי‎ – And if you will say; and let us make her take a vow (which prohibits her from something forever if she benefited from the כתובה) in the presence of her husband and he should say to her, ‘you shall be bound by this נדר ’ – דאז אין יכול להפר כדאמר בפרק נערה המאורסה (שם דף עט, א) – For then he cannot be מיפר as the גמרא states in פרק נערה המאורסה‎. We will then be assured that she is saying the truth – תוספות answers: ויש לומר דחיישינן שמא יפר לה בלחש קודם שיאמר קיים ליכי‎ – And one can say; that we are concerned perhaps he will be מיפר the נדר silently before he states קיים ליכי; so again we are not assured that she is truthful. תוספות asks: ואם תאמר וידירוה על דעת רבים דאין לו הפרה כדאמר אמימר לקמן – And if you will say; and let us make her take a vow על דעת רבים which cannot be nullified as אמימר states later – תוספות answers: ויש לומר דלענין נדרי אשתו אין לחלק בין ברבים בין על דעת רבים‎ – And one can say that regarding the נדרים of one’s wife we cannot differentiate between a נדר ברבים and a נדר על דעת רבים (whether the husband can be מיפר or not) – וכיון דלרב הונא ברבים יש לה הפרה הוא הדין על דעת רבים‎ – And since according to רב הונא a נדר which a wife made ברבים, can have הפרה (by the husband), the same applies to a נדר על דעת רבים (that the husband can be מיפר) – דכיון שאינה תלויה בדעתה דיכול להפר אפילו בלא חרטה כך יכול להפר בלא דעת רבים – For since the הפרה by the husband is not dependent of her mindset, for the husband can be מפיר his wife’s נדרים even without her regretting that she made such a נדר, so too can he be מיפר without the consent of the רבים‎. תוספות responds to an anticipated difficulty: וכי פריך ודלמא אזלה לגבי חכם ושרי לה הוה מצי לשנויי דמדרינן לה על דעת רבים‎ – And when the גמרא asked (regarding an unmarried widow), ‘but perhaps she will go to a חכם and he will permit the נדר’; the גמרא could have answered that we make her take the vow על דעת רבים (where there can be no התרה of a חכם) – אלא דבלאו הכי משני שפיר – Nevertheless the גמרא answered properly without this answer of ע"ד רבים‎. In summation: We can accept the נדר of a woman (regarding receiving payment for her כתובה), only if there is an איסור עולם, but not if she transgresses just this once (for she is not concerned about a one-time transgression). According to רב הונא the husband can be מיפר even a נדר which was made ע"ד רבים (but a חכם cannot). רב הונא agrees with אמימר according to this answer. תוספות offers another solution why we are not מדיר her ע"ד רבים: ועוד יש לומר דרב הונא לית ליה דאמימר – And in addition one can say; that רב הונא disagrees with אמימר‎. תוספות responds to an anticipated difficulty: והא דאמר אמימר אפילו למאן דאמר יש לו הפרה לא קאי ארב הונא‎ – And that which אמימר said, ‘even according to the one who maintains that a נדר ברבים has הפרה’, he was not referring to רב הונא – אלא אדרבנן דרבי יהודה דמתניתין‎ – But rather אמימר was referring to the רבנן who argue with ר"י in the משנה‎ – דתנן (לקמן דף מה, ב) רבי יהודה אומר כל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר‎– For we learnt in the משנה that ר"י says if the woman made any נדר which the public knew about, he cannot remarry her; the reason is (as explained in the גמרא) – משום פריצותא שנדרה נדר שאין לו הפרה – Because of פריצות, for she made a נדר which cannot be nullified. The משנה continues (according to ר"י), if she made a נדר – ושלא ידעו בו רבים יחזיר דלא חייש לקלקולא – Which the public did not know about, he may remarry her, for ר"י is not concerned for קלקולא‎ – ורבנן פליגי ואמרי לא יחזיר משום קלקולא ולא מפלגי בין ידעו רבים ללא ידעו בו רבים‎ – And the רבנן argue and say ‘he may not remarry her, because of the concern of קלקולא’, and the רבנן do not distinguish whether the public knew about it or the public did not know about it; in all cases he may not remarry. This concludes the citation of the משנה (וגמרא) there. אלמא יש לו הפרה – It is evident that the רבנן who argue with ר"י maintain that a נדר ברבים does have הפרה‎. It is these רבנן whom אמימר is referring to when he stated אפי' למ"ד נדר ברבים יש לו הפרה, but a נדר ע"ד רבים אין לו הפרה‎. תוספות offers an additional proof that the רבנן maintain that a נדר ברבים יש לו הפרה: וכן משמע התם דקאמר לרבנן אטו התם מי חייל עלייהו שבועה כלל – And so it appears there where the גמרא explains according to the רבנן; ‘is it then so that there the שבועה was at all effective?!’ This too – משמע דלרבנן יש לו הפרה‎ – indicates that according to the רבנן a נדר ברבים has הפרה‎. In summation: this answer maintains that רב הונא argues with אמימר and maintains that there is הפרה (by a נדר ברבים and) even by a נדר ע"ד רבים‎. The מ"ד that אמימר was referring to (who maintains that a נדר ברבים יש לו הפרה but a נדר ע"ד רבים אין לו הפרה) are the רבנן who argue with ר"י, and maintain the reason of קלקולא (regarding one who was מגרש אשתו because of a נדר). תוספות asks: ואם תאמר לאמימר והא על דעת רבים אין לו הפרה‎ – And if you will say; but according to אמימר if it is a נדר ע"ד רבים אין לו הפרה‎ – אם כן על כרחך לא בכל ענין אמרי רבנן דלא יחזיר דבעל דעת רבים ליכא קלקולא – Therefore perforce you must say that the רבנן did not rule לא יחזיר in every event, for a by a נדר על דעת רבים there is no קלקולא (since there is no הפרה) – אם כן ברבים נמי מנא ליה דסברי דיש לו הפרה – If so even by a נדר ברבים how does אמימר know that the רבנן maintain that יש לו הפרה‎. תוספות answers; distinguishing between נדר ברבים and נדר ע"ד רבים: ויש לומר דברבים שהזכיר רבי יהודה‎ – And one can say; that regarding a נדר ברבים which ר"י mentioned (ר"י stated that by a נדר וכו' רבים לא יחזיר) therefore it follows that – אם איתא דלרבנן אין לו הפרה הוו להו לרבנן לפרושי ולחלק ולומר איפכא מדרבי יהודה‎ – If indeed according to the רבנן the rule by a נדר ברבים is that אין לו הפרה (and therefore יחזיר), the רבנן should have been explicit and argue saying the opposite of ר"י – אבל בעל דעת רבים אין לחוש דלא איירי בה רבנן דרבי יהודה נמי לא הזכיר על דעת רבים‎ – However concerning a נדר ע"ד רבים there is no concern (why the רבנן did not mention that יחזיר), since the רבנן are not discussing a נדר ע"ד רבים, for ר"י also did not mention anything concerning a נדר ע"ד רבים‎. In summation: We can derive from the fact that the רבנן did not maintain by נדר ברבים יחזיר, that they rule a נדר ברבים יש לו הפרה (since ר"י is discussing a נדר ברבים); however we cannot derive from the fact that the רבנן did not rule explicitly by a נדר ע"ד רבים יחזיר, that a נדר ע"ד רבים יש לו הפרה, since ר"י [and the רבנן] are not discussing a נדר ע"ד רבים‎. תוספות offers another answer why we cannot derive that the רבנן maintain that a נדר ע"ד רבים יש לו הפרה from the fact that the רבנן did not rule יחזיר, just as we derived that a נדר ברבים יש לו הפרה from the fact that the רבנן did not rule יחזיר: ועוד דבעל דעת רבים לא פסיקא להו לרבנן למתני דיחזיר‎ – And furthermore the reason the רבנן did not rule by a נדר ע"ד רבים יחזיר (is not because they maintain that ע"ד רבים אין לו הפרה, but rather) because regarding a נדר ע"ד רבים there is no clear cut rule that we could say יחזיר (by a נדר ע"ד רבים) – דלפעמים יש היתר בעל דעת רבים כגון מדעתם של אותם רבים או לדבר מצוה‎ – For occasionally there can be a היתר even by a נדר ע"ד רבים, for instance with the agreement of those רבים (that the נדר should be nullified) or a נדר ע"ד רבים can be also nullified for the purpose of a מצוה, so in those cases – ואיכא קלקולא – There will be קלקולא if we rule יחזיר, since יש לו הפרה‎ – אבל ברבים אם איתא דאין לו הפרה הוי להו למתני דיחזיר‎ – However regarding a נדר ברבים if indeed the רבנן maintain that אין לו הפרה, the רבנן should have stated that by a נדר ברבים the rule is יחזיר (the opposite of ר"י) – דמילתא דפסיקא היא דבשום ענין אין לו הפרה למאן דאמר אין לו הפרה – For according to those who maintain that a נדר ברבים אין לו הפרה, it means that אין הפרה under all circumstances – לא שנא לדבר מצוה ולא שנא לדבר הרשות תדע דמעשה גבעונים לדבר מצוה היה: It makes no difference if it is for a מצוה purpose or whether it is for a general purpose there is never הפרה‎. You know that this is true because the story of the גבעונים was regarding a דבר מצוה and nevertheless they could not be מתיר the שבועה‎. In summation: this answer maintains that by a נדר ע"ד רבים there is a possibility that יש לו הפרה (either ע"ד רבים or לדבר מצוה), therefore the rule cannot be יחזיר, even though generally a נדר ע"ד רבים אין לו הפרה‎. S UMMARY A נדר is sufficient proof only if it will prevent הנאה for the lifetime of the נודר; not only for the immediate present. There are two views in תוספות whether רב הונא agrees with אמימר (and we will assume that (only) a husband can be מיפר a נדר ע"ד רבים), or ר"ה disagrees with אמימר (and the previous assumption is not necessary). אמימר (when he says אפי' למ"ד וכו') may be referring to the רבנן דר"י. The רבנן can either maintain that by a נדר ע"ד רבים יחזיר (since אין לו הפרה), or that since there can be a הפרה by a נדר ע"ד רבים (either through the הסכמת הרבים or לדבר מצוה), therefore לא יחזיר‎. T HINKING IT OVER 1. תוספות states that when the גמרא asked that we should be concerned that perhaps the woman will go to a חכם and he will nullify the נדר, the גמרא could have answered that we will have her say that if I benefited from the כתובה this loaf should be אסור to me and she is to eat it immediately. Seemingly however this solution is applicable regarding the husband, who can (only) be מיפר the נדר for the future, however a חכם can uproot the נדר retroactively as if there never was a נדר, therefore the גמרא asks rightfully, that we should be concerned that the חכם will be עוקר the נדר‎! 2. Why is it that if we maintain that a נדר ברבים יש לו הפרה, but a נדר ע"ד רבים אין לו הפרה, nevertheless if it is מדעת הרבים or לצורך מצוה then יש לו הפרה (even by ע"ד רבים); however if we maintain that a נדר ברבים אין לו הפרה, then even if it is מדעת הרבים or לצורך מצוה it has no הפרה‎?! 3. It appears from תוספות that if we maintain that ר"ה argues with אמימר (and maintains נדר ע"ד רבים יש לו הפרה) then we will need to say that the מ"ד that אמימר was referring to (that נדר ברבים יש לו הפרה but נדר ע"ד רבים אין לו הפרה) is the רבנן דר"י. This would seemingly indicate that if אמימר is referring to רב הונא, then there is no need to say that the רבנן maintain that a נדר ברבים יש לו הפרה and ע"ד רבים אין לו הפרה‎. However it would seem that regardless what ר"ה maintains the רבנן דר"י certainly maintain that נדר ברבים יש לו הפרה and ע"ד רבים אין לו הפרה‎. Why does תוספות say that אמימר is referring to רבנן דר"י only after he assumes that ר"ה disagrees with אמימר‎?!

ליחוש דלמא אזלה לגבי חכם ושרי לה‎—Let us be concerned, perhaps she will go to a חכם and he will release her O VERVIEW The משנה taught that ר"ג instituted that the אלמנה make a נדר to the יתומים (whatever they wish) that she received no payments for her כתובה‎. רב הונא qualified that this נדר is acceptable only if the אלמנה did not remarry, because if she remarried then her husband will nullify the נדר‎. The גמרא immediately asked but perhaps (even if she is not married) she will go to a חכם, etc. It seems from the גמרא that this is a question on ר"ה, but not on the משנה (if we disagree with ר"ה). The first part of תוספות explains why there is no difficulty on the משנה‎. --------------------- משמע דאדרב הונא פריך אבל אי לאו דרב הונא לא הוה קשיא ליה אמתניתין‎ – It seems that this question (of דלמא אזלה לגבי חכם) is (only) on ר"ה, but were it not for ר"ה (who limited the משנה to a case of לא ניסת), there would be no question on the משנה (how can we trust her נדר, when a חכם may be מתיר her נדר; this question would not apply). תוספות explains – ולמאי דפרישית דרב הונא פליג אאמימר אתי שפיר‎ – So according to what I explained that ר"ה argues with אמימר it is properly understood – דאמתניתין ליכא למיפרך דהא איכא למימר דמדרינן לה על דעת רבים‎ – That we cannot ask on the משנה (how can we rely on her נדר, she may go to a חכם; this is not difficult) for we can say that we administer to her a נדר which is ע"ד רבים (which has no הפרה, according to אמימר) – אבל לרב הונא לא מצי לשנויי הכי‎ – However we cannot answer this (דמדרינן לה ע"ד רבים) according to ר"ה, for according to this view, ר"ה maintains that even a נדר ע"ד רבים can have התרה by a חכם‎ – אבל למאי דפירשתי דגבי חכם מודה רב הונא דאין לו הפרה‎ – However according to my first explanation that ר"ה admits that a חכם cannot be מפיר a נדר ע"ד רבים, the גמרא‎ – בלא רב הונא הוה מצי למיפרך אמתניתין – could have asked this question (וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם) on the משנה, without ר"ה distinction between ניסת and לא ניסת‎. However, it seems from the גמרא that the question is [only] on ר"ה‎! תוספות answers: ויש לומר דלא מצי למיפרך אמתניתין בלא רב הונא‎ – And one can say; that the גמרא could not ask a question on the משנה directly without the qualification of ר"ה – דאיכא למימר שנדיר אותה על זה הככר ותאכל לאלתר בפנינו – For we can say (according to the משנה) that we will administer to her a vow that this loaf is forbidden to her if she benefited from her כתובה and she will eat it immediately in our presence – אבל לרב הונא דקאמר ניסת אין מדירין אותה‎ – However according to ר"ה who ruled that if she remarried she is not administered a vow (for we are concerned her husband will annul it) – ואין מועיל להדירה על הככר שאינה חוששת כיון דאינה באיסור כל ימיה‎ – And it will be of no avail to administer a vow on this loaf (as we suggested according to the משנה) for ר"ה must maintain that she is not concerned for transgressing a vow once as long as she is not forbidden all her life – כי לא ניסת נמי ניחוש דלמא אזלה לגבי חכם ושרי לה‎ – Then even if she did not remarry let us be concerned perhaps she will go to a חכם and he will release her from her נדר‎. In summation: if we assume that רב הונא agrees with אמימר, we may need to assume that our משנה maintains (arguing with ר"ה) that we rely on a נדר even if it is not an איסור for the rest of her life. תוספות asks: ואם תאמר בין חכם בין בעל איך יכולין להפר שלא בפני היתומים‎ – And if you will say; how can either the חכם or the בעל annul the נדר, not in the presence of the orphans – הא אמרינן בנדרים בפרק רבי אליעזר (דף סה, א) – For we learnt in מסכת נדרים in פרק ר"א – דהמודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו‎ – That one who was administered a vow by his friend not to receive any benefit (from something) ; he cannot be released from this vow only in the presence of the one from who administered the vow – ויליף ממשה וצדקיהו במדין נדרת במדין לך והתיר נדרך‎ – And we derive this from משה and צדקיהו, where משה was told, ‘ you made your נדר in מדין; go to מדין to be מתיר your נדר’. תוספות answers: ויש לומר דבדיעבד אם הפר מופר – And one can say; that if it was already done; he annulled the נדר it is annulled even if it is not בפני המדיר‎. תוספות will prove that בדיעבד a הפרה שלא בפני המדיר is effective: תדע מדסמיך צדקיהו שהיה חסיד גמור על מה שהתירו לו סנהדרין שלא בפני נבוכדנצר‎ – You know that this is so (being מפיר שלא בפני המדיר is מופר) for צדקיה, who was a complete חסיד, relied on the סנהדרין who were מתיר his נדר not in the presence of נבוכדנצר‎. If this would be questionable, צדקיהו would not have accepted this היתר‎. תוספות offers an alternate explanation why it is not necessary to be מפיר בפני היתומים: ועוד דטעם דאין מתירין לו אלא בפניו מפרש בירושלמי דנדרים – And in addition, the reason we are not מתיר for him the נדר only in the presence of חבירו is explained in תלמוד ירושלמי in מסכת נדרים‎ – דאמר התם בפרק השותפין המודר הנאה מחבירו בפניו אין נשאל אלא בפניו‎ – Where it states there in פרק השותפין one who is מודר הנאה from his friend in his presence, he cannot recant from the נדר unless it is בפניו; however if he made the נדר- שלא בפניו נשאל בין בפניו בין שלא בפניו‎ – שלא בפניו then he can be נשאל on the נדר either בפניו or שלא בפניו, the reason, why if נדר בפניו he is required to be נשאל בפניו, is – רבי יוחנן אמר מפני הבושה ורבי יהושע בן לוי אמר מפני החשד – ר' יוחנן said it must be בפניו because of embarrassment and ריב"ל says because of suspicion. The ירושלמי continues – ואתא הדא פלוגתא כהלין פלוגתא‎ – And this dispute is like this other dispute – דתניא יום הכפורים צריך לפרט את מעשיו דברי ר' יהודה בן בתירא‎ – For we learnt in a ברייתא, ‘it is necessary for the one who is confessing to his sins on יוהכ"פ to specify in detail his wrong doings, this is the view of ריב"ב – רבי עקיבא אומר אין צריך לפרט את מעשיו‎ – ר"ע maintains it is not necessary to specify his deeds – פירוש מפני הבושה שנתבייש לפניו במה שנדר הנאה ממנו‎ – The explanation of the similarity between these two disputes is that the one who maintains that if נדר בפניו he is מתיר בפניו, the reason is because of the shame, that he (was) [should be] embarrassed in his presence that he vowed not to derive benefit from him – וכן מפרט מעשיו כדי שיתבייש מחטאיו‎ – And similarly on יוהכ"פ the מ"ד בפני הבושה will also maintain that he should specify his deeds in order that he be embarrassed from his sins – ומאן דאמר מפני החשד פירוש שלא יחשדוהו שעבר על נדרו‎ – However the one who maintains that it is necessary to be מתיר נדר בפניו because of suspicion, meaning that (they) [he] should not suspect the נודר that he transgressed his vow – ולכך נמי לא יפרט מעשיו שלא יחשדוהו בשאר עבירות‎ – Therefore on יוהכ"פ as well, he should not specify his deeds so they should not suspect him of other transgressions as well. This concludes the citation from the ירושלמי and its explanation. תוספות now concludes his second answer why it is not necessary to be מיפר in the presence of the יתומים: והשתא ניחא הכא דלא שייך לא בושה ולא חשד דלא ידעי אם קבלה כלום מכתובתה – And now it is fitting here that she need not be מפיר בפני היתומים for בושה is not applicable here; neither is חשד since the יתומים do not know if she received any payments at all from her כתובה‎. תוספות responds to an anticipated difficulty: והא דיליף ממשה וצדקיהו – And that which we derive from משה and צדקיהו regarding הפרת הנדר בפניו‎ – היינו כרבי יהושע בן לוי דהתם מפני החשד איכא מפני בושה ליכא: That is (only) according to ריב"ל (and not according to ר' יוחנן), for there (by משה וצדקיהו) there is (only) the concern of חשד, but there is no concern of בושה‎. S UMMARY Our משנה can maintain that a נדר שלא אוכל ככר זה וכו' is effective. The rule of המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו can either be only לכתחלה but not בדיעבד, or alternately (even בדיעבד, but) only when the issue of either בושה or חשד apply. T HINKING IT OVER 1. תוספות asked if we assume that ר"ה agrees with אמימר why did not the מקשן ask directly on the משנה‎. Seemingly on the משנה we could answer that we are מדיר her ברבים (which according to the משנה is אין לה הפרה, but according to ר"ה it is יש לו הפרה). What is תוספות question?! 2. תוספות explained that the מקשן (who asked only on ר"ה) assumed that according to the משנה a נדר על ככר זו is effective. Why then did the מקשן ask on ר"נ (who argues with ר"ה and maintains that the נדר is effective even if ניסת), how can the נדר be effective by ניסת, since the husband will certainly be מיפר the נדר; seemingly we can answer that we will be מדיר her on ככר זה and make her eat it, since it is only ר"ה who does not accept such a נדר, but ר"נ will accept it! 3. תוספות asked how can we be מיפר the נדר שלא בפני היתומים, since המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו‎. In the second answer תוספות explained that the rule of המודר וכו' אלא בפניו applies only when the reasons of either בושה or חשד apply (and they do not apply here by the אלמנה ויתומים). Why did תוספות initially think was the reason why המודר וכו' אין מתירין לו אלא בפניו, so that it does apply here?

קסבר צריך לפרט את הנדר‎—He maintains it is necessary to specify the vow O VERVIEW The גמרא explained the reason ר"ה is not concerned that the אלמנה will go to a חכם to be מתיר נדר is since it is necessary to specify the details of the נדר, therefore when the חכם will hear the circumstances of this נדר he will not be מתיר it. תוספות discusses whether this is the final ruling that צריך לפרט הנדר‎. ---------------------- בירושלמי משמע דהכי קיימא לן‎ – It appears from the תלמוד ירושלמי that this is what we maintain; צריך לפרט הנדר‎ – דההוא דאתא קמיה דרבי בון אמר ליה התיר לי נדרי אמר ליה מאי נדרת‎ – For there was this person who came before ר' בון and said to ר' בון, ‘ release me from my vow’; ר' בון responded to him, ‘what was your vow?’ – אמר ליה נדרית דלא מרווחנא אמר ליה וכי עבדין כדין אמר ליה לצחק בקוביא קאמינא‎ – The person said to ר' בון, ‘I vowed that I will not profit’, so ר' בון said to him, ‘is this what people do (to make such an oath which cannot be kept)?’; the man responded to ר' בון, ‘I meant not to profit from gambling (only) ’ – אמר ליה ברוך שבחר בדברי חכמים שאמרו צריך לפרט את הנדר‎ – ר' בון said to him, ‘blessed is He who chose the words of the חכמים, who said it is necessary to specify the נדר‎ – דאי לאו דפרטת לנדר התרתיהו לך – For if you had not specified the נדר (by telling me it was לצחק בקוביא) I would have released you from the נדר’. תוספות asks (on what it seems from our גמרא that ר"ה maintains צריך לפרט הנדר): ואם תאמר בפרק שום היתומין (ערכין דף כג, א) גבי מקדיש נכסיו והיה עליו כתובה (ובעל חוב) – And if you will say; in פרק שום היתומין, regarding the case where one was מקדיש his estate and he had upon himself the obligation of paying for a כתובה – דקאמר רבי אליעזר כשהוא מגרשה ידור הנאה ורבי יהושע אומר אינו צריך‎ – Where ר"א rules that when he divorces his wife he must make a נדר that everything will be אסור בהנאה to him if he remarries her, while ר"י maintains it is not necessary (to be מדיר הנאה) – ומפרש דפליגי בנדר שהודר ברבים – And the גמרא there explains that ר"א ור"י argue regarding a נדר which was taken in public – דרבי אליעזר סבר דאין לו הפרה ורבי יהושע סבר יש לו הפרה‎ – Where ר"א maintains that it cannot be nullified (and therefore it is a proper נדר), while ר"י maintains that נדר שהודר ברבים can be nullified – ואינו צריך דקאמר היינו דאינו מועיל – And the words אינו צריך mean it is not effective. This concludes the citation of the גמרא‎. תוספות continues with his question: ואם כן תקשי כדפריך התם לעיל לימא רב הונא כתנאי אמר לשמעתיה‎ – And if indeed it is so (that רב הונא maintains צריך לפרט הנדר) the גמרא should have asked as it asked previously, ‘shall we say that ר"ה said his ruling dependent on the rulings of תנאים’. The same question applies here – דכיון דרב הונא סבר צריך לפרט אמאי אינו מועיל – For since ר"ה maintains צריך לפרט then why does ר"י maintain that a נדר is ineffective ואם כן הא דרב הונא דצריך לפרט הויא כתנאי – So therefore it is apparent that the ruling of ר"ה that צריך לפרט is dependent on a dispute between תנאים (where ר"י disagrees with this ruling). Why did not the גמרא also ask on this אוקמיתא that לימא ר"ה כתנאי אמר לשמעתיה‎?! תוספות resolves this difficulty: ומיהו לא קיימא התם מסקנא הכי: However the גמרא does not remain with this interpretation at the conclusion of that סוגיא and they explain the מחלוקת in a different manner. S UMMARY According to the ירושלמי the הלכה is צריך לפרט הנדר‎. The גמרא does not always ask (anticipated) questions on statements that do not remain למסקנא‎. T HINKING IT OVER 1. Is there any connection between the beginning of תוספות (that the הלכה is צריך לפרט) and תוספות subsequent question (on the גמרא in ערכין regarding ר"ה)? 2. תוספות asked why did not the גמרא in ערכין ask, 'לימא ר"ה כתנאי אמר לשמעתיה', regarding צריך לפרט הנדר‎. According to that אוקימתא the מחלוקת between ר"א ור"י is whether a נדר ברבים יש לו הפרה or not. Why did not תוספות ask that the גמרא should have asked that since ר"ה maintains here that a נדר ברבים יש לו הפרה it comes out that ר"ה said this ruling כתנאי (for ר"א maintains [according to this אוקימתא] that a נדר ברבים אין לו הפרה)? 3. Does צריך לפרט הנדר mean you have to say exactly what the נדר was, or does it mean that you also have to explain why you made the נדר‎?

תנן הנושא נשים כולי‎—We learnt in a משנה; one who marries women, etc. O VERVIEW The גמרא asked a question on the one who maintains אין צריך לפרט הנדר from a משנה regarding one who marries women בעבירה, etc. ---------------------- תוספות comments: הוא הדין דמצי למיפרך ממתניתין דהכא: The truth is the גמרא could have asked from our משנה on the one who maintains א"צ לפרט הנדר‎. תוספות offers no explanation why indeed the גמרא did not ask from our משנה‎. S UMMARY Before we know the answer of מדרינן לה ברבים (or ע"ד רבים), we can derive from our משנה also that צריך לפרט הנדר‎. T HINKING IT OVER Why did not תוספות answer in the manner of the תוספות הרא"ש‎?!

ותני עלה נודר ועובד יורד ומגרש‎—And the ברייתא explained this משנה; he takes a vow, serves, descends, and divorces O VERVIEW The גמרא cites a משנה and a ברייתא in order to refute the view that א"צ לפרט הנדר‎. The משנה states one who marries illicit women cannot serve unless he is מודר הנאה‎. The ברייתא taught that נודר ועובד יורד ומגרש‎. Our תוספות explains why it is necessary to cite the ברייתא (as well as the משנה) in order to prove that צריך לפרט הנדר‎. --------------------------- תוספות asks: קשה לרבינו יצחק דאמאי הוצרך לאתויי ותני עלה לפרוך ממתניתין גופיה‎ – The ר"י has a difficulty; why was it necessary to cite the ותני עלה (of the ברייתא), the גמרא could have asked from the משנה directly – דקתני פסול עד שידור הנאה ואי אמרת אין צריך לפרט הנדר ליחוש דלמא כולי‎ – For the משנה states he is unfit for עבודה until he makes a vow of איסור הנאה, so if you maintain א"צ לפרט הנדר, let us be concerned that perhaps, etc. (he will go to a חכם to nullify the נדר). There is no need to cite the ברייתא; there is a question based on the משנה‎. תוספות answers: ונראה לי דאמתניתין הוה מצי למימר דפסול מלעבוד אפילו גרשה‎ – And it seems to me that regarding the משנה one can say that this כהן who was נושא נשים בעבירה, is פסול from doing the עבודה even if he divorced this woman – עד שידור הנאה שלא יקח לעולם נשים פסולות יותר‎ – Until he is מדיר הנאה that he will never again take נשים פסולות‎ – ולכך לא שייך למיפרך ליחוש דלמא כולי‎ – And therefore it is not possible to ask, let us be concerned, etc. (that he will go to a חכם וישאל על נדרו) – כיון דכבר גירש תו ליכא למיחש דלמא ישאל על נדרו כדי ליקח נשים פסולות – For since he already divorced, there is no more concern that he will annul his נדר in order to marry נשים פסולות‎ – אבל הא דתני ועובד ומגרש פריך שפיר‎ – However from this which the ברייתא teaches that after the נדר he serves and then divorces, there is a good question on the מ"ד that א"צ לפרט, for – כיון דעדיין לא גרשה יש לחוש דלמא אזל לגבי חכם ושרי ליה ולא יגרש: Since he did not divorce her yet, there is concern, perhaps he will go to the חכם and be released from his vow and he will not divorce her. S UMMARY There is greater concern that he will attempt to repeal his נדר to divorce his current פסולה wife, than to attempt to repeal a נדר not to marry פסולות in the future. T HINKING IT OVER The גמרא states (that even if we maintain א"צ לפרט הנדר, nevertheless) there is no concern of התרת הנדר for we will be מדיר him ברבים or ע"ד רבים‎. According to the distinction which תוספות made that if גירשה there is no concern that ישאל על נדרו, what would be the דין if גירשה; are we מדיר him (ע"ד) ברבים or not?

הא ד אמר רב נחמן אפילו נשאת דמדרינן לה על דעת רבים [במקור: ברבים]. נראה לי דרב נחמן לא כשנשאת דוקא הוא דקאמר דמדרינן לה על דעת רבים אלא משום דמדרינן כולהו על דעת רבים קאמר, דהא אית ליה לרב נחמן בסמוך דאין צריך לפרוט את הנדר וכיון שכן אי לא מדרינן ברבים אפילו קודם שתנשא איכא למיחש דילמא אזלה לגבי חכם ושרי לה. דאין צריך לפרוט את הנדר. כל הקטע הזה אין בכת"י.

תנאי היא איכא למאן דאמר אין לו הפרה ואיכא למאן דאמר דיש לו הפרה. דאיכא דקשיא לה אמאי לא פריק ליה [רב הונא] דמדרינן לה על דעת רבים. ויש מתרצים דרב הונא סבירא ליה דבין ברבים בין על דעת רבים יש לו הפרה והא דאמר אמימר לקמן במסוך (גיטין לו, א) אפילו למאן דאמר נדר שהודר ברבים יש לו הפרה, על דעת רבים אין לו הפרה, לא אפלוגתא דאמוראי קאי אלא אפלוגתא דתנאי דמתניתין דהמוציא את אשתו משום נדר. וכן פירש רש"י ז"ל לקמן. ויש מי שתירץ דלרב הונא כשם שהבעל מפר נדרי אשתו שנדרה ברבים כך הוא מפר נדרים שנדרה על דעת רבים, ויש מי שאומר דאפילו למאן דאמר דאית ליה דאין הבעל מפר נדר שהודר ברבים מודה הוא בעל דעת רבים שהוא מפר דלא אמרו על דעת רבים אין לו הפרה אלא בחכם אבל בבעל לא [בנדפס: משום דהיתר שעל ידי חכם אינו ניתר אלא על ידי פתחים ועל דעת רבים אין לו פתחים דפתחו של זה אינו כפתחו של זה אבל הפרת הבעל שאין צריך פתחים אלא] משום דרב פנחס דאמר כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת, וזו כשנדרה על דעת רבים ובלבד שירצה בעלה קא אמרת. אבל נדר שהודר ברבים טעמא אחרינא הוא, משום דכל מילתא דמיתעבדא באפי תלתא אלים טפי ולא יכול חכם למישלפיה והוא הדין לבעל [בנדפס: ונראה לי דהיינו דכי אקשינן בסמוך ממתניתין דכהן הנושא נשים בעבירה שנודר על ידי חכם, אסיקנא מאן דאמר נדר שהודר ברבים מאי איכא למימר, דמדרינן ליה על דעת רבים, ולא מקשינן ומסקינן הכי, הכא גבי אלמנה שנשאת, משום דלגבי הפרת הבעל לא שייך נדר שהודר על דעת רבים]. ויש מקשים עוד היכי חיישינן דילמא מפר להחכם ודילמא מפר לה בעל, והא קיימא לן דהנודר לחברו אין מתירין לו אלא בפניו וכדאיתא בנדרים פרק רבי אליעזר (נדרים סה, א) במדין נדרת לך והתר נדרך במדין. ויש מתרצין דהיינו דוקא לכתחילה דאין מתירין אלא בפניו אבל דיעבד אם התירוהו מותר. ותדע מדסמך צדקיהו על מה שהתירו לו סנהדרי גדולה שלא בפני נבוכדנצר כדאיתא בנדרים (סה, א) וכטעמא דפרישו בירושלמי דמה שאין מתירין אלא בפניו מפני הבושה ומפני החשד, ואם כן לכתחילה צריך אבל דיעבד מותר, זו היא דעת רבינו תם ז"ל. והראב"ד ז"ל השיב עליו מדאמרינן בנדרים גבי צדקיהו שהתיר לו שלא בפניו של נבוכדנצר דהיינו דכתיב אם לא אלתי אשר בזה ובריתי אשר הפר ונתתיו בראשו. ואם בדיעבד מותר הרי לא בזה ולא הפר והם שהתירו לו פשעו. ויש לומר דכיון שיש חילול השם, הוא והם פשעו, ויש מי שתירץ דלא אמר אלא במודר הנאה מחברו או שנשבע להנאתו כגון שבועתו של צדקיהו לנבוכדנצר ונדרו של משה ליתרו, אבל כאן מה הנאה יש ליתומים באיסורה ומה צורך יש להם בכך, דהא מכיון שנשבעה נשבעה ואפילו באה להחזיר להם הממון איסורה במקומה עומד, לפיכך מתירין לה אפילו שלא בפניהם. וכתב הרמב"ן נ"ר דיש מי שגורס המודר הנאה מחבירו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו. והכי איתא בתוספתא ובירושלמי, ולפי גירסא זו, הכא ודאי לא קשיא דפעמים שהיתומים קטנים או שאינם שם ונודרת שלא בפניהם, עד כאן. אבל בתוספות הקשו כיון דאין מתירין אלא בפניו היכי דייק רבי יהודה לקמן (גיטין מו, א) דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה מדכתיב ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה, דדילמא התם משום דאין מתירין אלא בפניו הוא כלומר בפניו וברצונו. ותירץ רבינו תם ז"ל דלא אמרו אין מתירין אלא בנדר שנדר מחמת טובה שעשה לו מי שנדר לו דומיא דמשה שנתן לו יתרו את צפורה בתו מחמת נדרו וכן צדקיהו שהיה מסור ביד נבוכדנצר להריגה וניצל ממנו מחמת נדרו, אבל מי שנדר מדעתו שלא קבל טובה ממנו מתירין שלא בפניו, ודייק לה מדאמרינן בסוטה פרק ואלו נאמרין (סוטה לו, ב) דקאמר ליה יוסף לפרעה אבי השביעני לאמר, ואמר ליה פרעה אתשיל אשבועתך, אלמא יכול היה להתירו שלא בפני יעקב.

איבעי להו צריך לפרוט את הנדר או אינו צריך לפרוט את הנדר רב פפא אמר צריך ורב נחמן אמר אינו צריך. ולא איפשיטא. ומיהו קיימא לן דצריך כפשטא דמתניתין דכהן הנושא נשים בעבירה. ועוד דהוה להו רב פפא ורב הונא רבים לגבי רב נחמן, וקיימא לן כוותייהו, ואפילו בדיעבד אינו מותר וכדמשמע מטעמיה דרב נחמן דאמר ואי אמרת צריך זימנין דגאיז ליה לדבוריה וחכם מאי דשמע מפר, אלמא למאן דאית ליה צריך, היתרו אינו מותר.

כבר ביארנו במשנה שאם נשאת אין כופין את היתומים בכלום שאף הם אומרין אין רצוננו להשביעה והדרה אין לה מקום שהרי הבעל יפר ושמא תאמר נדירה ונאכילה לאלתר ואם היא אוכלת נגבה לה שהרי אינה בטוחה שתהא נתרת למפרע דהא בעל מיגז גייז ואינו עוקר מעיקרו אין זה כלום שאין רצונם בהדרת איסור שעה ושמא תעבור לשעתה ואחר כך מיפר לה בעל אלא שהם מדירים אותה לעמוד באיסור כל ימיה ועוד שכל הנודרת על דעת בעלה נודרת ואוכלת מעכשו על סמך הפרת הבעל ואע"ג דמ"מ הואיל ובעל מיגז גייז איסורא איכא ולוקה מ"מ היא סומכת בכך ושמא תאמר אף בלא נשאת מה הועלנו ותנשא ויפר לה בעלה אין זה כלום שאין הבעל מיפר בקודמין ר"ל בנדרים שקדמו לה קודם שתנשא לו ואפילו נתארסה אין אביה ובעלה מפירין שהרי אלמנה היא בשעת הנדר ואין אב וארוס מפירין באלמנה ושמא תאמר נחוש שמא תלך אצל חכם ויתירנה וכל שכן שאין לומר בה שנטעימה לאלתר שהרי היא בטוחה על היתרו דהא חכם מעקרי עקר ונמצאת מותרת למפרע מ"מ הלכה קבועה צריך לפרוט את הנדר כלומר שצריך לחכם שיחקור על מה נדרה וכל שרואה שנדרה הערמה לחוב לאחרים אינו מתירה וכן שאם רואה שנדרה לפני יתומים אין מתירין לה אלא בפניהם וא"ת שתשקר אף הוא מודיעה שאין הנדר ניתר אלא על סמך מה שפירטה שנדרה עליו ולפי מה שפירשנו אין צריך במה שהקשו בחדושין מה הוצרך לבא מטעם צריך לפרוט והא מדיתמי אדרוה אין מתירין אלא בפניהם והרי לשיטתנו היא היא:

אלא שיש מתרצים בה דרכים אחרים שאע"פ שאין אנו צריכים להם מצד תירוץ הקושיא צריכים אנו לכתבם לידע מהם עקר בדין זה ר"ל במה שאמרו שהמודר הנאה מחברו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו והוא שאחרוני הרבנים תירצו דאין מתירין אלא בפניו לכתחלה הוא הא דיעבד הותר שאם לא כן היאך עבר צדקיהו על שבועתו והענין הוא שצדקיהו מצא לנבוכדנצר שהיה אוכל ארנבת חיה והשביעו שלא יגלהו והלך וגלה בא נבוכדנצר ושאל לחכמים המודר מחברו בפניו ר"ל שהדירו חברו על איזה דבר מתירין לו שלא בפניו או לא אמרו ליה לא הלך ונקר את עיניו של צדקיהו ואם דיעבד אינו מותר היאך עבר צדקיהו על שבועתו ואע"פ שכתוב עליו ביחזקאל אם לא את אלתי אשר בזה מ"מ איפשר שעל חלול השם אמר כן שהרי נבוכדנצר לא היה יודע בהיתר שבועה ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שאף בדיעבד לא הותר וזהו שנאמר עליו אלתי אשר בזה אלא שאני תמה א"כ היאך התירוהו ואיפשר מפני שכגון זו של נבוכדנצר אינו בדין שלא בפניו שהרי אף הוא מוזהר על אבר מן החי ואף בישראל היו יכולים להתירו ואדרבה ראוי לכך כדי לפרסמו ואע"פ שאמרו עליהם כבשו פניהם בקרקע לא מפני שטעו אלא שלא רצו לומר לו שמתוך שראוי לפרסמו הותר להם להתירו ומ"מ לדבריהם הדרא קושיין אלא שהם מתרצים בה כן דדוקא משום דצריך לפרוט וכל שהוא מכיר בדבר זוכה ליתומים ואינו מתירה הא מטעם שאין מתירין אלא בפניו ליכא שאין הטעם אלא מפני הבושה והחשד ובזו אין כאן חשש בושה וחשד שאם יראוה היתומים אוכלת אינם חושדים אותה אלא שאומרים לא נהנית מכתבתה ומתוך כך אוכלת ויש מפרשים שלא נאמר שלא להתיר אלא בפניו אלא במדיר להנאתו כגון נבוכדנצר שכל שיעבור צדקיה על שבועתו הוא מזיק לנבוכדנצר וכן נדרו של משה ליתרו דאמר ליה במדין נדרת כו' כמו שכתבנו בשלישי של שבועות אבל בזו אין אסור הפירות עליה מועיל ליתומים ויש מתרצין שבכאן ביתומים קטנים עסקינן ובנודרת שלא בפניהם היא וכל שנודר שלא בפניו מתירין בין בפניו בין שלא בפניו שאין הגירסא אלא המודר הנאה מחברו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו ומכל מקום יש גורסין המודר הנאה מחברו אין מתירין אלו לו אלא בפניו ור"ל אפי' הודר שלא בפניו ואין הדברים נראין:

וזה שאמרנו אין מתירין אלא בפניו אם לכתחילה אם אפי' בדיעבד מר כדאית ליה ומר כדאית ליה מ"מ כל שבפניו מתירין לו אף על כרחו של מדיר אם הדבר ראוי לכך שלא נאמר אלא מפני הבושה והחשד ומפני חלול השם וכן הוא בתלמוד המערב כלומר שכשרואהו המדיר עובר על שבועתו יחשדנו ויביישנו ואיכא חלול השם ומשהיתרוהו בפניו בטלו כלם אע"פ שעל כרחו הותר ומעתה אף שלא בפניו מתירין לו בהודעה למדיר ויש חולקין באלו אלא שהדעת מכרעת לומר כן וכן ראיה לזה מדר' יהודה מ"ו א' דמוכח דברבים אין לו הפרה מגבעונים ומשום דלא איתשילו אשבועתייהו ואם איתה נימא דהאי דלא איתשילו מפני שאין מתירין אלא מדעתם וכן צריך שתדע שזה שאמרו אין מתירין לו אלא בפניו פירושו על ידי חכם אבל בעל מיפר אף שלא בפניו התורה זכתהו ואם בפניו אם שלא בפניו אין לנו והיינו דקאמר דנשאת אין מדירין אותה דמיפר לה בעל ולא שאל בה שהרי אינו מתיר אלא בפניו שאין הבעל בדין זה:

ואחר שכתבנו מה שבידינו מענין המדיר את חבירו בפניו נשוב לענין מה שאמרו בנשאת שאין מדירין אותה שלדעת האומר הנודר ברבים אין לו הפרה אף בנשאת מדירין אותה וברבים ונחלקו במנין רבים אלו בסוף הפרק רב נחמן אמר שלשה וכן פסקוה רבים ור' יצחק אמר עשרה וכן כתבוה גדולי המחברים בקצת חבוריהם והוא שאמרו נשאת נודרת וגובה כתבתה אלא שהלכה רווחת ברבים יש לו הפרה ולמדת שלדעת האומר ברבים אין לו הפרה אף בבעל כן וא"כ ראוי לשאול נדירה על דעת רבים שהרי אף לדעת האומר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה ותדע שגאוני הראשונים כתבוה כן ר"ל שאף בנשאת מדירין אותה על דעת רבים וכמסקנא זו אלא שהדברים זרים וכן שכל הפוסקים כתבוה ואף בעל דעת אין מדירין אותה ולענין הקושיא הם מתרצים שבחכם הוא שאמרו כן שהוא צריך לשאול אדעתא דהכי מי נדרת וכל שנודר על דעת רבים אין יכול לומר אדעתא דהכי לא נדר שהרי לא על דעת עצמו נדר אבל בעל אף בעל דעת רבים יש לו הפרה ואע"פ שלדעת האומר ברבים אין לו הפרה אף בבעל אומר כן בעל דעת רבים אינו כן ונמצא בענין זה לדעתם ברבים חמור מעל דעת רבים:

ומכל מקום לענין פסק ברבים יש התר לחכם והפרה לבעל על דעת רבים אין לו היתר לחכם אבל יש לו הפרת בעל ונראה הטעם שכל בעל דעת אף היא על דעת בעלה נודרת ואף בשנדרה על דעת רבים ירדה תורה לסוף דעתה שדעת בעלה אצלה על כלם שאם רצה תהא נדרה על דעת רבים ואם לא רצה לא יהא נדר בחוץ מדעתו אבל ברבים למי שסובר שאין בו הפרה אף בבעל כן שכל שנעשה במעמד רבים אין יחיד מפקיעו וסתם יחיד מבטל הוא דעתו אצל רבים אלא שלענין פסק אף בזו יש לו הפרה:

וגדולי קדמונינו תירצו שעל דעת רבים פירושו שרבים מדירין אותו ואומרין הרי אנו מדירין אותך על דעתנו ולעולם אין מדירין אלא למצוה כנושא נשים בעבירה האמור בסמוך וכעין הדרת רב אחא לדרדקי שבשאר נדרים אין דעת רבים חלה עליהם כלל ויש קושיא עליהם במסכת מכות וכבר ביארנוה שם:

כהן שנשא נשים בעבירה כגון גדול באלמנה והדיוט בגרושה וחלוצה אינו רשאי לעבוד עבודה עד שידירוהו בית דין הנאה עד שיגרש ומכיון שנדר עובד ואח"כ יורד ומגרש והדרה זו דוקא בעל דעת רבים כדי שלא יהא לו ממנה היתר ומ"מ אם עבד בלא הדרה עבודתו כשרה שאף חלל שעבד עבודתו כשרה כמו שביארנו במסכת קדושין:

אע"פ שאמרו על דעת רבים אין לו הפרה דוקא לצורך רשות אבל לדבר מצוה יש לו הפרה ומעשה היה באחד שהיה מלמד תינוקות שהיה פושע בתלמידים לרדותם יותר מדאי והזקיקו רב אחא שיהא נודר הנאה אם ילמד עוד לתינוקות וודאי על דעת ישיבתו נדר והתירוהו משום דלא אשתכח דדייק כותיה ומה שחדשו אחרוני הרבנים בדין זה עם שאר דברים שנתחדשו בעל דעת רבים וכן אם צריך שיהו אותם רבים לפניו אם לאו ואם צריך שיהו הם מדירים אותו על דעתם וכן כמה דברים בענינים אלו כבר ביארנו הכל באחרון של מכות:

בד"ה גט יבמין כו' ומוריא היתירא משום דקא טרחה קמיה אחיו עכ"ל משום דהאי טעמא דמפלגינן לעיל בין אלמנה לגרושה משום דאלמנה טרחה קמי יתמי לא שייך הכא דהא לא היה לה בנים ולפירוש רש"י דלא קשיא להו דאיכא למימר דלא חילקו בין אלמנה זו לאלמנה אחרת אבל לפירוש ר"י גרושה ממש היא זו מן היבם ולכך הוצרכו לומר דמ"מ יש לדמות אותה לאלמנה משום דטרחה קמיה אחיו וק"ל:

בד"ה אבל נשאת כו' ולר"א דאמר כו' שיכול להפר כל נדרים שעתידה לידור כו' עכ"ל קצת קשה דאכתי מאי קאמר כי לא ניסת נמי לכי מינסבא מיפר כו' דהא א"נ דבעל (ג) מיפר בקודמין היינו במה שלא עברה עליו עדיין אבל אם תאכל לפנינו קודם שניסת ועברה כבר על נדרה היאך יוכל להפר לה לכי מינסבא ודו"ק:

בא"ד והא דאמר אמימר אפילו למ"ד יש לו הפרה לא קאי ארב הונא כו' עכ"ל קושיית הניחא למ"ד נדר שהודר ברבים אין לו הפרה אלא למאן דאמר כו' ודאי דלא קאי ארב הונא דהא אליביה לא קשה מידי דהא איהו סבירא ליה דצריך לפרט הנדר כדאמרינן לעיל מיהו מילתא דאמימר דאתמר בעלמא מצינן למימר דקאי שפיר ארב הונא ולכך כתבו להאי תירוצא דלא קאי ארב הונא מיהו מה שכתבו להאי תירוצא אלא אדרבנן דר"י דמתני' כו' ק"ק דאין לו מקום כאן דלתירוץ קמא של התוס' נמי צ"ל דרבנן ור"י בהא פליגי דהיינו תנאי היא דקאמר בשמעתין והניחא למאן דאמר נדר כו' דלקמן נמי אהני תנאי קאי ולא ארב הונא ורב נחמן דהא לרב הונא לא קשה מידי דאיהו ס"ל צריך לפרט הנדר כמ"ש התוס' לעיל וצ"ע:

בא"ד אם איתא דלרבנן אין לו הפרה ה"ל לרבנן לפרושי ולחלק ולומר אפכא מדר"י כו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר דאית להו לרבנן נמי טעמא דר"י משום פריצותא דלא הזכירו רבנן טעמא דפריצותא בדבריהם אבל לר"י מקשה שפיר מדמחלק בין רבים לאין רבים וק"ל:

בד"ה ליחוש דלמא כו' אבל למאי דפרישית דגבי חכם מודה רב הונא כו' ה"מ למיפרך כו' עכ"ל וקצת קשה דאמאי לא נימא כיון דברבים (ד) מיהת אין חילוק בין חכם לבעל א"כ מתני' הוה ניחא ליה משום דמדרינן לה ברבים וכברייתא דמייתי המקשה גופיה לקמן דתניא ניסת נודרת וגובה כו' והיינו משום דמדרינן לה ברבים אבל לרב הונא קשיא ליה דע"כ ברבים יש לו הפרה דאל"כ כי ניסת נמי ומיהו המ"ל הכא הניחא למ"ד כו' וק"ל:

בד"ה קסבר צריך כו' וא"כ תקשי כדפריך התם לעיל לימא רב הונא כתנאי כו' דצריך לפרט הנדר כו' עכ"ל ר"ל דמעיקרא בעי לאוקמא פלוגתייהו דר"א ור"י אם אדם עושה קנוניא על ההקדש וקאמר לימא רב הונא כתנאי כו' ומסיק דפליגי בנדר שהודר ברבים כו' וקשיא להו מאי תיקן בזה הא השתא נמי דפליגי בנדר שהודר ברבים אם כן בהך מלתא דסבר רב הונא הכא צריך לפרט (ה) הנדר הוה כתנאי דלר"י ע"כ אינו צריך לפרט דאם לא כן אמאי אינו מועיל ובפשיטות אהך מילתא גופה דמוקי לה דפליגי בנדר שהודר ברבים ה"ל נמי רב הונא כתנאי (ו) דהכא סבירא ליה דיש לו הפרה אלא דלאו קושיא היא כיון דבלאו הכי איכא תנאי ר"י ורבנן בפרקין דפליגי ביה אבל בהך מלתא אם צריך לפרט הנדר לא אשכחן תנאי דפליגי ביה אלא אמוראי פליגי ביה הכא בשמעתין ודו"ק:

תוספות גט יבמין הוי כו' משום דקא טרחא קמי אחיו עכ"ל א"א לפרש שהיתה טורחת בחיי בעלה הראשון או שהיתה טורחת בעודה תחת בעלה השני דהיינו היבם דמש"ה ודאי לא מורי' היתרא דבלא"ה מחויבת לטרוח לפני בעלה דאל"כ בכל הגרושות אמאי לא אמרינן דמורי' היתרא שהיתה טורחת לפניו אלא דכוונת התוספות שהיתה טורחת בנכסין בעודה שומרת יבם וק"ל:

בד"ה אבל נשאת אין מדירין אותה וא"ת וידירוה שלא תאכל ככר זה כו' וכן קשה בסמוך כו' ולר"א דאמר כו' א"ש עכ"ל. והקשה מהרש"א דאכתי קשה מאי מקשה הש"ס לכי מינסבא מיפר בעל דלמא איירי מתני' שמדירין אותה על ככר זה. ולענ"ד יש לתמוה דלמאי דקשיא ליה הו"ל לאקשויי יותר דהתוספות עצמן מקשים וכן קשה בסמוך דפריך וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם וא"כ האיך כתבו דלר"א א"ש דאכתי לענין חכם לא א"ש אפי' לר"א אע"כ שאינם חוששין לזו הקושיא כיון דניחא ליה לתלמודא לשנויי אליבא דכ"ע דצריך לפרוט הנדר דהכי קי"ל וא"כ כ"ש בההיא דמיפר לה בעל נמי לא קשיא להו כיון דמשני שפיר אליבא דכ"ע דאין הבעל מיפר בקודמין שהיא הלכה פסוקה בלי שום חולק מיהו בלא"ה לא שייכא כלל קושית התוספות אההיא דלכי מינסבה וכן אההיא דליחוש דלמא אזלא לגבי חכם דהני קושיות הגמרא אמתני' מקשו אליבא דרב הונא ומתני' ודאי לא מצינן לאוקמי בכה"ג שמדירין אותה על ככר זה ואוכלת בפנינו דא"כ מאי האי דקתני שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו ומאי נ"מ אפילו בכל מה שתרצה האשה ידירוה כיון שאוכלת בפנינו וא"כ מקשה שפיר כיון דמתניתין קתני דהיתומים יכולין להחמיר עליה להדירה בכל מה שירצו ואי איתא לדרב הונא דחיישינן שיפר לה הבעל תו לא מהני הך חומרא אלא דוקא שתאכל מיד וקושיית התוספות דוקא אליבא דר"ה דאמר ניסת אין מדירין אותה ומשמע שמפסדת ואמאי הא אכתי מצי לאדורה על ככר זה ולפ"ז נראה דהא דכתבו כן בסמוך לא מייתי אלא אגב גררא ומש"ה בסמוך בד"ה ליחוש דאי לאו דר"ה לא הוי מצי לאקשויי דשמא איירי בככר זה היינו דלא מצי לאקשויי בפשיטות מכח האי סברא וניחא ליה להקשות בפשיטות מכח האי דר"ה כנ"ל וצ"ע:

בא"ד וי"ל דלענין נדרי אשתו אין לחלק בין ברבים בין על דעת רבים וכיון דלר"ה ברבים כו' עכ"ל. לכאורה משמע מפשטא דלישנא לפי סברתם עכשיו בנדר שהודר ברבים נמי שייך לחלק בין התרת חכם להפרת הבעל מה"ט דמסקו ומשום הכי כתבו דדוקא לר"ה דאמר ברבים יש לו הפרה ה"ה על דעת רבים משא"כ אי הוי סבר ברבים אין לו הפרה אפילו לגבי הבעל ע"כ על דעת רבים נמי כ"ש דאין הבעל יכול להפר וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו והר"ן ז"ל בשם יש מפרשים אלא דקשיא לי טובא דא"כ מאי מייתי הש"ס בסמוך תנאי היא דהא לא אשכחן דפליגי תנאי בנדר שהודר ברבים אלא לענין חכם כדמייתי התוספות בסמוך דרבי יהודה ורבנן פליגי ביה משא"כ לענין הפרת הבעל לא פליגי וכיון דרב הונא מסברא דנפשיה שני ליה בין בעל לחכם אם כן תיקשי ליה ברייתא דניסת נודרת וגובה כתובתה אלמא דאפילו הבעל אינו יכול להפר. איברא שיש שיטה אחרת בזה הביאה ג"כ הרשב"א ז"ל דדוקא לענין על דעת רבים שייך לחלק בין חכם לבעל משום דחכם צריך פתח וחרטה ועל דעת רבים אין פתחם שוה משא"כ בבעל אין טעם להחמיר בעל דעת רבים משא"כ בנדר שהודר ברבים אין לחלק בין חכם לבעל. ולפ"ז דאף למ"ד ברבים אין לו הפרה לגבי הבעל אפשר דעל דעת רבים מודה דיכול הבעל להפר ולענ"ד נראה שזהו סברת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור וש"ע שכולם פסקו בשמעתין כר"ה דניסת אין מדירין אותה ולא מייתו כלל מילתא דר"נ אף ע"ג דקי"ל כוותיה בדינא ולענין דינא איתשל כמ"ש התוספות לקמן ועוד דברייתא דניסת נודרת וגובה כתובתה מסייע ליה לר"נ ומברייתא דאם נדרה לא קשיא ליה לר"נ דמפ' נדרה השתא אע"כ דסברתם משום דמילתא דר"נ לא מיתוקמי כלל אלא כמ"ד נדר שהודר ברבים אין לו הפרה דא"א לאוקמי למ"ד יש לה הפרה מדמדרינן לה על דעת רבים משום דלגבי בעל לא שייך על דעת רבים אע"כ דטעמא דר"נ משום דמדירין ברבים אין לו הפרה ומשו"ה לית הילכתא כוותיה כיון דאמימר דהוא בתראה פסק להדיא כמ"ד ברבים יש לו הפרה ואם כן ע"כ ניסת אין מדירין אותה וכר"ה כנ"ל ברור בשיטת כל הפוסקים אלא דלשון התוספות כאן א"א להעמיד לפי שיטה זו דא"כ למה הוצרכו לפרש וכיון דלר"ה ברבים יש לו הפרה ה"ה על דעת רבים ות"ל דאפילו הוי סבר ברבים אין לו הפרה הוי מצי למיסבר ע"ד רבים יש לו הפרה לגבי בעל. מיהו בזה היה נ"ל ליישב דלעולם כל אנפי שווין דע"ד רבים חמיר טפי מברבים דאית ביה תרתי חדא משום האי חומרא דרבים ועוד שהנודר נדר על דעתם. נמצא דלפ"ז יש לנו לומר דמ"ד ברבים אין לו הפרה ומפיק ליה מקרא דגבעונים וכיון דמדאורייתא אין לו הפרה תו לית לן לחלק בין התרת חכם להפרת הבעל מסברא דנפשיה דאפשר דגזירת הכתוב הוא וא"כ בעל דעת רבים נמי אין לחלק בין חכם לבעל דהא הוי נמי מדאורייתא מה"ט גופא דברבים אלא דוקא למ"ד ברבים יש לו הפרה ולא יליף מגבעונים וא"כ ממילא דהא דעל דעת רבים נמי לא רמיזא באורייתא כלל אלא דאפ"ה החמירו ביה משום החומרא שהחמיר הנודר ואמר על דעת רבים וכיון דמילתא דתלי בסברא ממילא שייך שפיר לחלק בין חכם לבעל כנ"ל נכון בשיטת הפוסקים ואפשר שלזה בעצמו נתכוונו התוס' כאן. אלא דאכתי קשה לי לפי זה מ"ש התוספות לקמן בד"ה אמר אמימר דלמסקנא מיתוקמא מילתא דר"נ כאמימר ואיירי דאדרה על דעת רבים ולמאי דפרישית א"א לומר כן דהא אי סבר ר"נ כאמימר דברבים יש לו הפרה א"כ ה"ה בע"ד רבים לענין הבעל ודוחק לומר דלמסקנא הדר ביה הש"ס ממה שהיה חושב מעיקרא לסברא פשוטה. מיהו יש ליישב דהתוספות לקמן לא קיימי בהאי שינויא דהכא אלא כתירוצם השני דמייתי כאן דר"ה לית ליה דאמימר ובלא"ה נראה נמי מפירושם בסמוך דאידך שינויא משמע להו עיקר כמו שאבאר ודוק היטב. וכל זה כתבתי לשיטת התוס' ובסוף הסוגיא אפרש דיש ליישב קושיית התוס' בענין אחר דהא דלא מדרינן לה אליבא דר"ה ע"ד רבים היינו משום דבדיעבד אם היפר מופר כמו שאבאר לקמן בשיטת הסוברים כן. ובזה נתיישב ג"כ הא דמקשי הש"ס בפשיטות וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם דאי לאו דמשני דצריך לפרוט הו"א דא"צ לפרוט וא"כ תעלים מהחכם שנדרה ע"ד רבים ויועיל בדיעבד ומשו"ה צריך לשנויי צריך לפרוט ודו"ק:

בא"ד ועוד דבעל דעת רבים לא פסיקא להו כו' או לדבר מצוה כו' אבל ברבים כו' ל"ש לדבר מצוה כו' עד סוף הדיבור. וקשיא לי דבלא"ה ע"כ מהאי מתני' גופא מוכח דלמ"ד ברבים אין לו הפרה היינו אפי' לדבר מצוה דאלת"ה אכתי מצי לקלקלה לאחר כן ויאמר אילו הייתי יודע שיכול להתיר אפילו ברבים לצורך מצוה לא הייתי מגרשה אלא שהחכם היה מתיר לה דהא לדבר מצוה הוא כדי שלא יגרשנה בעלה שהרי משום שהיא נדרנית מגרשה ואין לך דבר מצוה יותר מזו כמבואר בפוסקים. ולפ"ז לא הוי צ"ל דלא קתני ע"ד רבים משום דלא פסיקא להו אלא משום דלא מיתני ליה כלל כיון דהאי מילתא גופא צורך מצוה היא וכמו זר נחשב לומר דהתוס' סברי דכה"ג לא מיקרי דבר מצוה ובש"ע הל' נדרים סי' רכ"ח כתוב להדיא דלעשות שלום בין איש לאשתו מיקרי דבר מצוה וצריך עיון:

בא"ד אבל ברבים אי איתא כו' למ"ד אין לו הפרה ל"ש לדבר מצוה כו' עכ"ל. לכאורה כתבו דבריהם כהלכתא בלא טעמא דבכולהו סוגיא משמע דלענין התרת חכם לעולם ע"ד רבים חמיר טפי מברבים אלא דיש ליתן טעם דלדבר מצוה שאני דנהי דנדר ע"ד רבים מסתמא ניחא להו בהאי התרה כיון דלדבר מצוה הוא וכמו שפיר"ת לקמן משא"כ לענין ברבים לא שייך לחלק בין דבר מצוה לדבר הרשות. מיהו למאי דפרישית לעיל בסמוך א"ש טפי דלעולם אה"נ ע"ד רבים לא גרע מברבים אלא דכוונת התוספות היא כך דלמ"ד ברבים אין לו הפרה ויליף לה מקראי א"כ תו ליכא לחלק בין דבר מצוה לדבר הרשות וה"ה לעל דעת רבים וא"כ הו"ל למימר דבכה"ג יחזיר אע"כ דסברי ברבים יש לו הפרה מדאורייתא וא"כ ה"ה לעל דעת רבים אלא דחומרא בעלמא היא בעל דעת רבים אי מדרבנן או משום דנדר על דעתם וצריך להתיר מדעתם ואם כן שפיר מפלגי בין דבר מצוה או משום דמסתמא רוצין בהתרה או משום דרבנן לא גזרו בדבר מצוה כנ"ל ודו"ק:

בד"ה ליחוש כו' וא"ת בין חכם בין בעל כו' הא אמרינן בנדרים כו' ויליף ממשה וצדקיהו כו' עכ"ל. כוונתם דמשמע להו כיון דילפינן מקראי וא"כ מסתמא אף בדיעבד אינו מופר וממילא נמי דה"ה לבעל וכמ"ש לעיל דכל מה דילפינן מקראי אין לחלק בין חכם לבעל וא"כ מקשו שפיר דאף למאי דס"ד דא"צ לפרוט את הנדר וכ"ש בבעל דכ"ע מודו דא"צ לפרוט הנדר אכתי לא מצי להפר לה דנהי דאפשר שתעלים בפני החכם שהנדר היה בפני היתומים ויתירו לה אפ"ה לא יועיל לה ההתרה ומתרצים התוס' דבדיעבד מופר וא"כ למאי דס"ד דא"צ לפרט ודאי חיישינן שהחכם יתיר לה לכתחלה על ידי שתעלים בפניו שהנדר היה בפניו או שתעלים לגמרי ענין הנדר ויתיר לה ויועיל לה בדיעבד ומשו"ה הוצרך לומר צריך לפרט וכ"ש דא"ש כה"ג לענין הבעל כנ"ל ובתשובת מהרי"ק פי' בענין אחר והאריך שם ע"ש ודו"ק:

בא"ד וי"ל דבדיעבד אם היפר מופר תדע מדסמיך צדקיהו כו' עכ"ל וקשה דאכתי היאך התירו לו הסנהדרין לכתחלה למאן דאמר צריך לפרט הנדר. והקדמונים כתבו דמיקרי קצת דבר מצוה או משום אימת מלכות וזה דוחק. ועוד דלשון התוספות אינו מדוקדק שכתבו מדסמיך צדקיהו כו' ועדיפא הוי ליה לאקשויי לאיזה צורך נשאל כלל על נדרו. והאמת נ"ל דלק"מ דהא מצינו שצדקיהו עבר על נדרו קודם שנשאל עליו דהא אישתבע לנ"נ דלא ליגלי דאכל ארנבת חיה ונמצא כשהלך להתיר נדרו למ"ד צריך לפרט הנדר הרי שהוצרך לגלות ועבר על נדרו וא"כ לפ"ז באמת מחמת כן הוצרך להתיר לו שלא יעבור למפרע כדמצינו בשבועה דמהני התרה אף לאחר שעבר דחכם עוקר הנדר מעיקרו וא"כ א"ש דכיון שכבר גילה להם ועבר התירו לו דכדיעבד דמי ובזה נמי מדוקדק הל' שכתבו מדסמיך צדקיהו פירוש שסמך עצמו לכתחלה על מה שיתירו לו תיכף אח"כ כנ"ל ודו"ק:

בד"ה צריך לפרט כו' וא"ת בפ' שום היתומים כו' וא"כ תיקשי כדפריך התם לעיל לימא רב הונא כתנאי כו' עד סוף הדיבור. ונראה דקושייתם בזה היינו לתירוץ השני שכתבו לעיל בד"ה אבל נשאת דר"ה לית ליה דאמימר ולא שני ליה בין ברבים לע"ד רבים משא"כ לתירוץ הראשון אין מקום לקושייתם דהא לא שמעינן לר"ה בהדיא דסבר צריך לפרט אלא סתמא דתלמודא משני הכי בשמעתין אליביה ומ"מ לא מצי אקשויי כתנאי דהא מצי ר"ה למימר א"צ לפרט והא דאמרינן במתניתין דמדירין אותה וגובה כתובתה היינו ע"ד רבים אבל ניסת אין מדירין משום דלגבי הבעל לא מהני ע"ד רבים כמ"ש לעיל בתירוץ הראשון אע"כ דכאן מקשו התוספות לתירוצם השני. מיהו אפשר לומר דאף לתירוץ הראשון קשיא להו היא גופא אמאי משני הכא אליבא דרב הונא צריך לפרט ומיתוקמי מילתא כתנאי לפי הסוגיא דערכין אליבא דר"ה ואדרבא הו"מ לשנויי הכא בהדיא דאיירי ע"ד רבים ובזה נתיישב היטב לשון התוספות שתירצו כאן ומיהו במסקנא לא קיימא התם הכי וכוונתם למ"ש דודאי למאי דס"ד מעיקרא בערכין דפליגי בנדר ברבים לא הוי קשיא ליה מההיא דצריך לפרט הנדר כתנאי דאפשר דר"ה גופא סבר א"צ לפרט ומוקי לסוגיא דשמעתין דהכא בעל דעת רבים והא דמסקי בשמעתין אליבא דר"ה צריך לפרט היינו למסקנא דערכין. אלא דלפ"ז קשה להיפוך דלתירוצם השני שכתבו לעיל דר"ה לית ליה דאמימר מדקאמר ניסת אין מדירין וא"כ ע"כ ס"ל דצריך לפרט וקשה מאי ס"ד בערכין לאוקמי אליבא דר"ה דפליגי בנדר שהודר ברבים דא"כ אכתי הוי כתנאי לענין צריך לפרט הנדר ומה שתירצו התוספות דלא קיימא מסקנא הכי אכתי קשה סוגיא דערכין במאי דס"ד מעיקרא. אמנם אחר העיון ראיתי שתירצו שם התוספות בערכין תירוץ אחר על קושיא זו דאף למ"ד צריך לפרט היינו לענין ל' הנדר אבל א"צ לפרט הסיבה שבשבילה נדר וא"כ א"ש דבשמעתין לא חיישינן דאזלא לגבי חכם שהרי צריכה לפרט ל' הנדר קונם אם נהניתי מכתובתי ותו לא שרי לה משא"כ בערכין שפיר קאמר ר' יהושע אינו מועיל דאזיל לגבי חכם ושרי ליה של' הנדר לא היה אלא שלא יחזיר את אשתו ואחר שיפרט זה הל' יתיר לו וא"כ צ"ע למה לא כ"כ בשמעתין והניחו הדבר בקושיא. אמנם למאי דפרישית שדבריהם כאן לתירוצם השני דלעיל א"כ א"ש דע"כ ליתא להאי סברא אלא דמ"ד צריך לפרט היינו הסיבה דאל"כ תיקשי להיפוך למסקנא דערכין דמסיק דפליגי בשאלה בהקדש ומייתי ברייתא ומשמע דאי לאו דיש שאלה בהקדש כ"ע מודו דידירנה הנאה וא"כ תקשה לר"ה מה מועיל האי דידירנה ע"ד רבים הא לר"ה מצי להפר וא"כ הוי מילתא דר"ה דלא כר"א ודלא כר"י אע"כ דלמסקנא לא חיישו כלל דלמא אזלא לגבי חכם משום דצריך לפרט הנדר והיינו לגמרי אף הסיבה אם כן לפי סברא זו מקשו שפיר למאי דס"ד מעיקרא וע"ז מתרצים שפיר ומיהו למסקנא לא קיימא הכי כנ"ל נכון ודוק היטב:

גמ' ניסת אין מדירין אותה עיין משנה למלך פ"ב מהל' נזירות הל' יז: